א מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהִשְׁבִּיחוּ הַגְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, כָּל הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע וַאֲפִלּוּ שְׂכַר עֲמָלָם לֹא יִטְּלוּ. וְאִם אָמְרוּ: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִים, הַשֶּׁבַח שֶׁל מַשְׁבִּיחַ; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֶּׁבַח מֵחֲמַת הוֹצָאָה שֶׁהוֹצִיא הַמַּשְׁבִּיחַ, אֲבָל שָׁבְחוֹ נְכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע. וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֵת הִיא הַיּוֹרֶשֶׁת בִּכְלַל אַחְיוֹתֶיהָ אוֹ בִּכְלַל בְּנוֹת דּוֹדֶיהָ, וְהִשְׁבִּיחָה הַנְּכָסִים, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע; וְאִם אָמְרָה: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי הֲרֵינִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, וְהִשְׁבִּיחָה הַנְּכָסִים מֵחֲמַת הוֹצָאָה, הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהּ, זֶהוּ דַעַת הָרַמְבַּ"ם לְבַדּוֹ וְלֹא מָצִינוּ לוֹ חָבֵר. אֲבָל דַּעַת הַכֹּל, שֶׁזֶּה שֶׁאָמַרְנוּ בְּרֵישָׁא שֶׁאִם הִשְׁבִּיחוּ גְדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁשָּׁבְחוּ הַנְּכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׂכְרוּ פּוֹעֲלִים מִמְּמוֹן תְּפִיסַת הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בִּסְחוֹרָה; אֲבָל אִם הִשְׁבִּיחוּ עַל יְדֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הוֹצָאוֹת מִשֶּׁלָּהֶם, אוֹ שֶׁטָּרְחוּ בְגוּפָם לַחְפֹּר וְלִבְנוֹת, הַשֶּׁבַח לְעַצְמָן. וְאִם הִשְׁבִּיחוּ בְּדָבָר שֶׁאִם הָיוּ מוֹדִיעִים לַקְּטַנִּים גַּם הֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן לִשְׁמֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע אַף עַל פִּי שֶׁטָּרְחוּ בְגוּפָם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּם תְּחִלָּה. וְאִם אָמְרוּ: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִים, כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ בְּכָל הַנְּכָסִים, אֲפִלּוּ בְּחֵלֶק הָאַחִים, הוּא שֶׁל עַצְמָם, וַאֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת נְכָסִים. הַגָּה: וְאִם הָאַחִים גְּדוֹלִים, אֵין צָרִיךְ לְאוֹמְרוֹ בְּבֵית דִּין, רַק בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶן יְתוֹמִים קְטַנִּים, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר אוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהַמַּגִּיד פ"ט דִּנְחָלוֹת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן). וְכָל זֶה בְּאַחִין שֶׁנִּזּוֹנִין יַחַד, אֲבָל אִם אֵין נִזּוֹנִין יַחַד, אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחַ מֵחֲמַת עַצְמוֹ, אֵינוֹ נוֹטֵל רַק כִּשְׁאָר יוֹרֵד שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת לְנִכְסֵי חֲבֵרוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד). אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה וְהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: תְּנוּ לִי מַה שֶּׁהִרְוִיחוּ בָּנַי, וְכֵן הָאֲחֵרִים אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר: תֵּן לָנוּ מַה שֶּׁאָכְלוּ בָּנֶיךָ, אֶלָּא הַכֹּל מִן הָאֶמְצַע (הַמַּגִּיד פ"י דִּנְחָלוֹת). אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים, וְרָאוּ הָאַחִין וְשָׁתְקוּ, הָוֵי מְחִילָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דב"ק).
ב אֶחָד מֵהָאַחִים שֶׁלָּקַח מָעוֹת וְעָשָׂה בָּהֶם סְחוֹרָה, אִם הָיָה תַּלְמִיד חָכָם גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תּוֹרָתוֹ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי הַשָּׂכָר שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין זֶה מַנִּיחַ תּוֹרָתוֹ וּמִתְעַסֵק לְצֹרֶךְ אֶחָיו.
ג מִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אָבִיו, וְהִשְׁבִּיחַ הַנְּכָסִים וְנָטַע וּבָנָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת; אִם קְטַנִּים הֵם, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע; וְאִם הָיוּ גְּדוֹלִים, הוֹאִיל וְלֹא נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים, שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס. וְכֵן אָח שֶׁיָּרַד לְנִכְסֵי קָטָן וְהִשְׁבִּיחַ, אֵין שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס, אֶלָּא הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע, שֶׁהֲרֵי לֹא בִרְשׁוּת יָרַד:
א סָעִיף א כל השבח לאמצע. פי' ואפי' אם השביחו מכיסם כן נ"ל לדעת הרמב"ם דמחלק בזה בסמוך באומר ראו מוכח מינה דבלא אומר ראו בכל ענין השבח לאמצע והארכתי מזה בדרישה ע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' שכר עמלם לא יטלו אע"ג דבשאר שותפים נוטלים שכר טרחם כאריס שאני אחים דמחלי אהדדי אשר"י וכתב עוד דל"ד בגדולים שמחלו לקטנים אלא ה"ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקט דאין דרך קטנים להשביח מה שא"כ כשכולם גדולים דדרכן לעבוד זה היום וזה יומא אוחרא וכ"כ הטור בשם הרא"ש וכן מוכח ממ"ש מור"ם בסמוך (והוא ג"כ מהטור) דכ' ז"ל ואם האחים גדולים א"צ לאומרו בב"ר כו' "מוכח מדבריו דדינים הנכתבים לפני זה בגדולים נמי איירי:
ג סָעִיף א ואם אמר כו' השבח של משביח כו' ר"ל אפי' מה שנשבח בחלק שאר אחין:
ד סָעִיף א היא היורשת בכלל אחיותי' כו' פי' כגון ראובן שנשא לבת שמעון אחיו ולא היו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו בכלל שאר אחיותי' (וכ"כ הטור לפי שיטתו דבסמוך) ועפ"ר:
ה סָעִיף א והשביח' הנכסים מחמת הוצאה כו'. פי' משל עצמה וכמ"ש לפני זה באומר הגדול ראו וז"ל והוא שיהי' השבח מחמת ההוצאות שהוציא המשביח. ובאלו הדברים מחולקים ג"כ הפוסקים עם הרמב"ם דלדירהו אף ששבח' הנכסים מתפיסת הבית הוא שלה דכיון דאמרה תחלה להן ראו כו' וכדמסיק המחבר:
ו סָעִיף א דהיינו ששכרו פועלים כו'. דאף שטרחו בשכירות הפועלים או בסחורה כיון דאין כאן חסרון כיס וגם לא טרח' בהשבח' בגופו אלא נתרבה לו טורח ע"י שכירות אחרים מחלו אהדדי טור:
ז סָעִיף א שאם היו מודיעים לקטנים כו'. בפרישה כתבתי שנ"י כתב דאפילו קטנים הללו מוטלים בעריסה ואינן יכולין לשמור מכל מקום כיון דשמירה יכולה להתקיים ע"י שאר קטנים לא מחשב מלאכה בגופא ומחלו וכן משמע ל' הגמרא:
ח סָעִיף א אפי' בחלק האחים כו' ואפי' השביחו מחמת נכסים ל' הטור ואע"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס ואפי' אמר לעצמי אני עושה שאני הכא כיון שהן אחים ולא נשתתפו תחילה אדעתא להרויח ושתקו כשאמר להם לעצמי אני עושה ודאי מחלו ויטול כל השבח: (הג"ה) וכתב בתשובת מיימוני ספר משפטים סי' ר"ח אח גדול שנאנס דבר מידו אפי' נגנב או נאבד פטור דמקרי שמירה בבעלים ד"מ ב' ב"י בסי' קע"ז:
ט סָעִיף א רק בפני עדים. עד"ר שם הוכחתי מל' משנה וגמרא וסברא דאפי' אמר כן בפני עדים שלא בפני אחיו סגי בהכי משום דחברא חברא אית ליה וכדין מחאה וכן משמע ל' הרמב"ם והמחבר בתחילה ובסוף שכתבו ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא ולא כתב אבינו משמע דלפני עדים אמר ראו ואפי' שלא בפני אחיו:
י סָעִיף א שיאמר אותו בפני ב"ד. דב"ד אביהן של קטנים הן ואולי יחושו וימנו אריס ואפטרופוס לשבח להן חלקן:
יא סָעִיף א תנו לי מה שהרויחו בני כו'. כיון דהעמידן סתם מסתמא במקומו העמידן וכל שהשביחו כאלו השביח הוא ומחל:
יב סָעִיף ב ועשה בהן סחורה אם הי' ת"ח גדול כו'. ל"ד סחורה ה"ה אם הי' טורח נפשו בהשבחת נכסים כנ"ל ג"כ אמרי' ביה כיון דהוא ת"ח דודאי לא טרח להיות לאמצע אלא לנפשו טרח וכן הוא בגמרא ובטור שכתבו ג"כ האי דינא אהשבחת נכסים ע"ש:
יג סָעִיף ב שאינו מניח תורתו שעה אחת פי' אם לא שיש לפניו עסק להרויח בו כי יפה תורה עם ד"א אלא שבשביל אחרים ודאי אינו מבטל כיון שאדוק כ"כ בתורה וזהו שמסיק המחבר וכתב שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו וכ"כ הטור לצורך אחרים "ונ"י כתב דאין ת"ח נוהג בזמנינו וב"י הביאו וכתב עליו ואין דבריו נראין ☜ ובד"מ הביאו ומסיקכדעת הנ"י ומהתימה דלא כ"כ בש"ע ועמ"ש מזה בס"ס רס"ב:
יד סָעִיף ג אם קטנים הן השבח לאמצע. הטעם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וכדמסיק המחבר בסוף סעיף זה ומיהו מה שאכל כבר אין מוציאין מידו דכיון דלא ידע ביה שיניחם אינו מחוייב לשלם מה שאינו בעין ועפ"ר ושם כתבתי דאפי' עכשיו הוא גדול כל שהשביח בקטנותו היא לאמצע ע"ש:
טו סָעִיף ג ואם היו גדולים כו' שמין לו כאריס והא דכתב הטור וגם מור"ם בהג"ה בס"א דסי' זה דאם אינן ניזונין יחד וירד א' לנכסים והשביח דידו על התחתונה זה לא שייך אלא כשדרים יחד וחלקו נפשם במזונות דה"ל יורד שלא ברשות משא"כ כשהוא לא ניזון במקרה מפני שלא הי' במדינ' ואין להקשות למה כתב הטור והמחבר דשמין לו כאריס והוא מהגמרא ואליבא דכ"ע מאי שנא מנכסים ששמעו בו שמת וירד בה קרוב ובא השבוי דס"ל להרא"ש דאין הקרוב נוטל בשבח כלום דמאחר ששמעו בו שמת סמכא דעתיה ולא יפסידו כו' וכנ"ל בר"ס רפ"ה ס"ב וה"נ נימא הכי כיון דלא ידע כלל שיש לו אח ודאי סמכא דעתיה די"ל דשאני התם דאף ששמעו בו שמת מ"מ לא הי' סבור שבודאי מת ונכנס אדעתא דהכי דאם אולי יבא אחיו או מורישיו יטול את שלו ומחשב קצת לידע ביה ומחל משא"כ הכא דלא ידע בו כלל גם נכנס ברשות וק"ל ועפ"ר:
טז סָעִיף ג וכן אח שירד לנכסי קטן כו'. האי וכן קאי אמ"ש לפני זה ברישא דאם הם קטנים השבח לאמצע ומטעם שכתבתי מפני שירד שלא ברשות דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וזהו ג"כ טעם דדין זה:
א סָעִיף א והשביחה הנכסי' מחמת הוצאה. עסמ"ע ס"ק ה' דבמחמת הנכסי' יש ג"כ מחלוקת בין הרמב"ם והפוסקים דלדידהו אפי' שבח מחמת הנכסי' שלה כיון שאמרה ראו ע"ש ולפעד"נ דהרמב"ם מפרש שבח נכסים מחמת נכסים היינו כגון דיקל' ואלי' כמו שפי' הרבה מפרשים הובא בשיטה ובהא כ"ע מודים דהוא של היורשים:
ב סָעִיף א ששכרו פועלים. נלפענ"ד דעיקר החילוק הוא דבחפירה ונטיעה צריך כל חלק וחלק חפירה ונטיע' בפני עצמו משא"כ שכירות פועלים שנשכר ביחד וטורח א' הוא רק שצריך מעט טורח יותר ואמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי ובכה"ג אחין מחלי אהדדי אבל שותף אפי' בכה"ג ששכר פועלים מ"מ נוטל הוא כאריס אף שעשה ע"י פועלין ונראה דדוקא כשהשביח בדבר עסק שלא נשתתפו על עסק זה כגון שנוטע שדה לבן של שותפות או בנה חורבה אבל שותפין שעשו שותפות להתעסק ונתעסק אחד יותר או שאחד לבד נתעסק א"י לתבוע שכרו כיון שאם הודיעו היה חבירו ג"כ יכול לעשות ולהתעסק ודאי מחל בחשבו שחבירו יעשה ויתעסק למחר דמה"ט כ' הנ"י דלא נקט גדולים וגדולים דבזה ודאי מחלי מטעם הנ"ל ובפרט בדבר שכל אחד מחוייב לעשות כל מה שצריך וא"י לתבוע לחבירו בעד מה שנתעסק הוא דהא מחוייב הוא רק לתבוע לחבירו בעד מה שבטל ממלאכתו והיה לו לתבעו תיכף וזה פשוט לדעתי ועמש"ל בסי' קע"ו:
ג סָעִיף א השבח לעצמן ואם היה ממון בתפיסת הבית שהיו יכולין לשכור פועלי' והגדולים הוציאו משלהן מעות לשכור פועלים נראה דבזה יש דין ממוצע דנוטל בחלק הקטנים כאריס דהא ליכא למימר שלא יטלו כלום דהא עיקר הטעם בשבחו נכסים מחמת נכסים דאין נוטלין כלום וגריעי משאר שותפין הוא משום דאחין מחלי אהדדי כמ"ש הסמ"ע בס"ק ב' וכאן חזינן דלא מחלי דהא טרחי בגופן ובכה"ג לא מחלי וגם אי אפשר לומר שיטלו הכל דהא כתבו התוס' הטעם בב"ב דף קמ"ד בד"ה לא שני דהוי לאמצע משום דאי הוי אמרו גדולים ראו היו אוהבי הקטנים או קרוביהם משכירים להם פועלים משל אביהם בשלהם וה"נ כיון דיש ממון בתפיסת הבית ממילא היו ג"כ הב"ד משכירין פועלים וא"ל דזה הוי כמו שאמרו ראו כיון דידוע שאין טורחין בשביל אחיהם בגופו וכמו בס"ב בת"ח דז"א דהא בת"ח אפילו בדבר שהקטנים יכולין לעשותו השכר שלו כמבואר בב"ב קמ"ד וע' רשב"ם שם וכן הדין באמר ראו ובטרחו בגופו השבח לאמצע בדבר שהקטנים יכולין לעשותן אלא ודאי דלא דמי דבשלמא בת"ח כמו רב ספרא י"ל דדעתם הי' ליטול בחלק חבירו באריסות ועוד דז"א מפורסם אם לקח מעות שלו או של תפיסת הבית והוי כאילו אמר ראו שלא בפני עדים משא"כ ברב ספרא דהיה מפורסם לת"ח:
ד סָעִיף א באחין שניזונין יחד. מ"ש הסמ"ע בס"ק ט"ו דדין זה אפי' בגדולים והטעם משום דגדולים וגדולים דדרין יחד וחלקו נפשם במזונות וכו' לא ידעתי כוונתו וכי משום שדרין יחד יהיו גרועים משאר שותפין שהשביח א' מהן דדינו כיורד ברשות כיון דבאינן ניזונין יחד לא מחלי זה לזה דינם כשאר שותפין ולפענ"ד דזהו דוקא בקטנים וקטנים דהעיקר הוא דהוי כיורד שלא ברשות הוא מטעם דאין מורידין קרוב וכדמוכח בב"מ ד' מ' אבל בגדולי' וגדולים ודאי דלא גריעי משאר שותפין משום שניזונין יחד ושייך ביורד ברשות והכא בגדולי' וקטנים מיירי ואף שאמרו (וכו') בב"מ דכ"ט דכיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן הוי כיורד שלא ברשות תי' בתו' בב"ב ד' רמ"ו בד"ה השביחו לעצמו דשם בשאינן ניזונין יחד אבל בניזונין יחד דלא אתי לאחזוקי לא הוי כיורד שלא ברשות נראה דהתוס' הוצרכו לזה לפי שיטתם שכתבו בב"מ דל"ט דאפילו בתורת אפוטרופוס אין מורידין קרוב לנכסי קטן ולכך הוצרכו לומר דבניזונין יחד ליכא למיחש אבל לדעת הרשב"א שהביא הרב בהג"ה סעיף ז' דדוקא בתורת הורדה לאכול הפירות אין מורידין אבל בתורת אפוטרופוס מורידין ע"ש ממילא ל"ק דהכא הגדולים לא אכלי הפירות רק להשביח ירדו ולא שייך אין מורידין קרוב דלפ"ז אפי' באינן ניזונין כיון שאינן אוכלין הפירות דבכה"ג מורידין קרוב להרשב"א כיון דלא אתי לאחזוקי לא הוי כיורד שלא ברשות ואפי' לפי פי' הנ"י שכתב דחשש' הוא שכיון שיראוהו אוכל פירות לא יודיעו לו לקטן ג"כ לא שייך הכא כשאין אוכל פירות ומהתימה על הרמ"א שלא כתב זה דלדעת הרשב"א אפי' אינן ניזונין יחד לא הוי כיורד שלא ברשות:
ה סָעִיף ב ועשה בהן סחורה. עסמ"ע ס"ק י"ב ה"ה אם היה טורח נפשו בהשבחת נכסים לא הבנתי דכשטורח גופו אפי' בשאר אנשים השבח לעצמו וע"כ כוונתו בהשביח ע"י שכירות פועלים:
ו סָעִיף ג אם קטנים הם. עסמ"ע ס"ק י"ד עד מה שאכל כבר אין מוציאין מידו ונראה דהסמ"ע לא כתב כן רק בפירות שבא מחמת השבח שהשביח הגדול שלא מדעת הקטן ובזה כ' הסמ"ע שפיר ונראה הטעם כיון דאם יפסדו מה ששתלו ומה שבנו כגון ששרפו ויהיה היזק להיתומים מגוף הקרן ודאי שיצטרכו להחזיר מעות יתומים שיכולין לומר עקור אילנך ולך א"כ לא זכו היתומים בהאילנות והבנין עד שיתוודע להם וזכה להם חצירם אבל בלא ידע אין החצר קונה בדבר שאינו רגיל לבוא כמבואר בסי' רס"ח סעיף ג' וכיון שלא זכו קודם שיודע להם ובאחריות המשביחן קאי מש"ה פטורין מלשלם הפירות אבל נראה דודאי אם אכלו פירות מקרקע היתומים ובא להן אח צריך להחזיר הפירות שאכל דכי משום שאכל דלאו דידיה מחמת שלא ידעו פטור:
ז סָעִיף ג ואם היו גדולים. עסמ"ע ועמש"ל בזה ומה שהקשה הסמ"ע משמעו בו שמת לפענ"ד ל"ק כלל דבשמעו בו שמת כיון שאוכל כל הפירות יש לו דין מוציא הוצאות על נכסי אשתו דמה שהוציא הוציא אבל הכא שאינו אוכל הפירות כלל וכמש"ל ולא ירד רק אדעתא להשביח מהיכי תיתי לא יטול כאריס ומה"ת ימחול מלאכתו בחנם:
א סָעִיף א לאמצע. פי' אפי' אם השביחו מכיסם כן צ"ל לדעת הרמב"ם דמחלק בזה בסמוך באמרו ראו מוכח מינה דבלא אמרו ראו בכל ענין השבח לאמצע כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובות מהר"מ מלובלין סי' ק"ט:
ב סָעִיף א היורשת. פי' כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היה לשמעון בנים כי אם בנות וראובן אין לו יורש ומת שמעון ואח"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו בכלל שאר אחיותיה. סמ"ע:
ג סָעִיף א פועלים. דאף שטרחו בשכירות הפועלים או בסחורה כיון דאין כאן חסרון כיס וגם לא טרחו בהשבחה בגופו אלא נתרבה הטורח ע"י שכירות אחרים מחלי אהדדי. טור. שם:
ד סָעִיף א לשמור. וכת' הנ"י דאפי' קטנים הללו מוטלים בעריסה וא"י לשמור מ"מ כיון דשמירה יכולה להתקיים ע"י שאר קטנים לא נחשב מלאכה בגופא ומחלי וכן משמע לשון הש"ס. שם:
ה סָעִיף א נכסים. לשון הטור ואע"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס ואפי' אמר לעצמי אני עושה שאני הכא כיון שהן אחים ולא נשתתפו תחלה אדעתא דלהרויח ושתקי כשאמר להם לעצמי אני עוש' ודאי מחלי ויטול כל השבח וכת' בתשו' מיי' ס' משפטים סי' ר"ח אח גדול שנאנס דבר מידו אפי' נגנב או נאבד פטור דמקרי שמירה בבעלים. ד"מ. שם:
ו סָעִיף א עדים. ואפי' שלא בפני אחיו סגי בהכי דחברא חברא אית ליה וכדין מחאה. שם:
ז סָעִיף א ב"ד. דהן אביהן של קטנים ואולי יחוסו וימנו אריס ואפטרופוס לשבח להן חלקן. שם:
ח סָעִיף א בני. כיון דהעמידן סתם במקומו העמידן מסתמא וכל שהשביחו כאילו השביח הוא ומחל. שם:
ט סָעִיף ב סחורה. ל"ד סחורה אלא ה"ה אם טרח נפשו בהשבחת נכסים ג"כ אמרי' ביה כיון דת"ח הוא ודאי לא טרח לאמצע אלא לנפשו טרח וכן הוא בש"ס ובטור האי דינא אהשבחת נכסים ע"ש. שם:
י סָעִיף ב תורתו. פי' אם לא שיש לפניו עסק להרויח בו כי יפה תורה עם ד"א אלא שבשביל אחרים ודאי אינו מבטל כיון שאדוק כ"כ בתורה. שם (עמ"ש בס"ס רס"ב):
יא סָעִיף ג קטנים. פי' בשעה שהשביח הנכסים היו קטנים אע"פ שעכשיו גדולים הם. סמ"ע:
יב סָעִיף ג כאריס. והא דכת' הרמ"א בס"א בהג"ה דאם אינן ניזונין יחד וירד אחד לנכסים והשביח דידו על התחתונה זה לא שייך אלא כשדרים יחד וחלקו נפשם במזונות דה"ל יורד שלא ברשות משא"כ בזה שלא ניזון במקרה מפני שלא היה במדינה וא"ל מאי שנא מנכסים ששמעו בו שמת וירד בה קרוב ובא השבוי דס"ל להרא"ש וכמ"ש הרמ"א בסי' רפ"ה ס"ב בשמו דאין הקרוב נוטל בשבח כלום מטעם דמאחר ששמעו בו שמת סמכא דעתיה ולא יפסיד כו' וה"נ נימא הכי כיון דלא ידע כלל שיש לו אח ודאי סמכא דעתיה די"ל דשאני התם דאף ששמעו בו שמת מ"מ לא היה סבור שבודאי מת ונכנס אדעתא דהכי שבאם אולי יבא השבוי יטול את שלו ומחשב קצת כמו ידע ביה ומחל משא"כ הכא דלא ידע בו כלל גם נכנס ברשות כ"כ הסמ"ע ועיין בס' א"א דף ק"ב ע"ב:
א סָעִיף ב מניח תורתו. עבה"ט ובסמ"ע מסיים ונ"י כתב דאין ת"ח נוהג בזמנינו כו' ובד"מ הביאו ומסיק כדעת הנ"י ומהתימה מה דלא כ"כ בש"ע כו'. וע' בספר בר"י לעיל סי' ט"ו אות ג' שהביא בשם הגאון מהר"ר אורי אשכנזי בביאורו כ"י שדעתו לדינא דגם בזה"ז יש אותו דין דת"ח שלא יפסיד הת"ח ותמה על הסמ"ע במ"ש דבד"מ מסיק כדעת הנ"י שזה אינו דמ"ש הד"מ וכבר כתבתי בי"ד סי' שמ"ג אי נוהג בזה"ז דין ת"ח אין כונתו שמסכים לדברי הנ"י רק שמחלק כמ"ש ביו"ד שם לענין מסים. והוא ז"ל כתב הגם שדברי הד"מ נוטים כדברי הסמ"ע שהוא מסכים להנ"י אבל ממה שסתם בהגה כאן יש לפרש דבריו בד"מ כמ"ש הרב הנז' שהוא מחלק בין ליטרא דדהבא למסים והוא מתשו' התה"ד סי' שמ"א ומשם סייעתא למ"ש הרב הנזכר לחלק דלאפוקי ממונא מהת"ח מוקמינן ליה לדינא ע"ש עוד ועמ"ש לעיל סי' סי' ט"ו ס"א סק"א:
א סָעִיף א ואפי' שכר כו'. עתוס' שם ד"ה והשביחו כו':
ב סָעִיף א והוא כו'. גי' בגמ' ל"ש כו' אבל כו' לאמצע ואסיפא דמתני' קאי ובזה ניחא מ"ש בב"מ לט ב' שפיר קא"ל דתנן כו' וערש"י שם ותוס':
ג סָעִיף א אפי' בחלק כו'. עתוס' ד"ה ואם אמר כו':
ד סָעִיף א ואם האחים כו'. נלמד ממעשה דרב ספרא לפי' הריב"ם דגדולים היו האחין כמ"ש הרא"ש בשמו אף שדחאן ועתוס' ד"ה בתוספתא כו'. ורב ספרא כו' ולפמ"ש א"צ לזה:
ה סָעִיף א אבל אם כו'. כגי' הירו' אם אמרו בפני ב"ד כו' וערא"ש:
ו סָעִיף א וכ"ז כו'. כמ"ש בב"מ מ"א מי דמי התם כו' אלמא אפי' כאריס לא יהבינן ליה אלא כיורד שלא ברשות ואע"ג דרב אמי אמר לא סיימוה קמי כו' לא חשש אלא לטעם האחרון דקטן הוה התם משום דלא ידע שיש לו אח וכמ"ש בס"ג ואם היו כו' הואיל כו' וכן אח כו' וכ"ש בקטנים שאפי' בעובדא דשם אין נוטל כאריס כנ"ל ועתוס' דב"ב שם בד"ה והשביחו כו' וד"ה השביחו כו' וענ"י בב"מ שם בשם הראב"ד: (ליקוט) וכ"ז באחין כו'. הרא"ש פ"ג דב"מ סי"ד והראב"ד כו' ע"ש (ע"כ):
ז סָעִיף א אחד כו'. תוספתא פ"י דב"ב האחין שהניח להן אביהן נכסים ולא' מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לבית הריבוי לא יאמר לו תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים וכן הן לא יאמרו לו תן לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע:
ח סָעִיף א א' מן כו'. ממ"ש בב"ק יא מה שעל בניהם כו' והטעם כיון דחזו ושתק ומחלו דא"א לומר דשתקו דלאח"כ בשעת חלוקה יהב להו דהא איהו גופיה ל"ל זכותא בגווייהו כמ"ש בערכין ובפ"ט דב"ק המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כו' ובמתנה יהיב להו וכ' בנ"י ומינה שמעינן בא' מן האחין שנתן מתנה כו':
ט סָעִיף ג ואם היו גדולים כו'. מדאמר ר"א לא סיימוה כו' מ' דוקא משום דקטן ולא חשש לקושיא הראשונה דר"ח וכמ"ש אביי שם מי דמי התם כו' ידעי כו' וז"ש הואיל ולא נודע כו':
י סָעִיף ג וכן אח כו'. ה"ה שירד לנכסי אחיו גדול כנ"ל כיון דידע אלא דבגדול נוטל כדין היורד שלא ברשות כמ"ש ס"א בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.