א מִי שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אוֹ שֶׁהִטְעָהוּ עַד שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו, וְהִנִּיחָם וְהָלַךְ, יֵשׁ לְבַעַל הַבַּיִת לִמְכֹּר לוֹ מֵאוֹתָם הַפֵּרוֹת כְּדֵי לִתֵּן שְׂכַר הַפּוֹעֲלִים שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַשּׁוּק. וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא שֶׁיּוֹדִיעַ לְבֵית דִּין וְיַשְׂכִּירוּ בְּמִקְצַת דְּמֵיהֶם מָקוֹם, מִשּׁוּם הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּהֹגֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ תְּחִלָּה, וְאִם נֶאֶנְסוּ לְאַחַר שֶׁהוֹדִיעוֹ, פָּטוּר (הָרֹא"שׁ וְטוּר).
א סָעִיף א לבית חבירו שלא מדעתו כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שהשוה הכנסת שלא מדעת בע"ה להטעה את הבע"ה אבל ר' ירוחם כ' שיש חולקין וס"ל דהיינו דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ומטעם דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא בחצר דקיימא לאגרא ובדריש' כתבתי דמהרא"ש והטו' משמע דס"ל דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו וגם אינו רשאי להוציא ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם ודוקא היכא שהטעה לב"ה שעשה שלא כהוגן אמרי' שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש:
ב סָעִיף א וי"א דצריך להודיעו כו' מדברי מור"ם ז"ל שכ' דין זה בל' י"א מוכח דס"ל דפליגי בעל סברא זו עם בעל הסברא שהביא המחבר שדעת המחב' והוא דעת רמב"ם ס"ל דאינו אלא מדת חסידות להודיע ואם לא ירצה לעשות חסידו' פטו' אף אם לא הודיע ויפסיד והי"א ס"ל דצריך להודיעו ואז אם יופסד פטור הא אם לא הודיעוהו חייב באונס הפירות וכ"כ הב"י וד"מ בהדיא ואני כתבתי והוכחתי בדרישה דל"פ אלא הרמב"ם למדונו דמדת חסידו' הו' שלא יוציאו הב"ה מביתו להניחו בשוק במקום הפקר אלא מודיע לב"ד והן ישכירו פועלים להניח הפירות במקום מוצנע אבל לבעל הפירו' אין צריך להודיעו אפי' ממדת חסידות דאם יודיעו ודאי יבא ויכנס לתוך בית של זה להוציא הפירות והב"ה לא ניחא ליה בזה שיכנס לביתו כלל ואם לא ירצה לעשות מדת חסידות זו להודיע לב"ד אלא אם ירצה להתנקם ממנו ולהוציאן ולהשליכן בשוק עכ"פ מחויב הב"ה להודיעו לבעל הפירות שיבא ויקח פירותיו מהשוק דהרי מאז לא יכנס לביתו אלא למקום שפירותיו מונחים שם בשוק ואם לא הודיעו זה חייב באונס גם לדעת הרמב"ם וזהו בעיני דעת י"א הוא דעת הרא"ש והטו' שכתבו שצריך להודיעו ור"ל שצריך להודיעו שיבא ויקח פירותיו מהשוק ולא פליגי כלל וזה ברור בעיני (ויש ליישב בדוחק דברי מור"ם ולו' שדעת מור"ם הוא דסתם וכ' וי"א על דברי המחב' שדקדק בדברי הרמב"ם והמחב' בלשונם דכתבו ז"ל וישכירו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה משמע מל' זה דנקט שכירות מקום ודאי מיירי שכבר הוציאו ואח"כ הודיעו להב"ד שישכרו מקום להצניע אותן משום השבת אבידה דאל"כ הל"ל שישכרו פועלים שיוציאו אותם למקום אחר ועל זה פליגי הי"א וס"ל דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתו ומשום הכי דקדק רמ"א בלשונו וכתב תחלה) ודו"ק:
א סָעִיף א או שהטעהו פ' השואל דף ק"א האי גברא דזבין ארבא דחמרא לא אשכח דוכתי לאתובו א"ל להך אתתא אית לך דוכתי לאגורי א"ל לא אזל קדשה יהבי ליה דוכתי לעיולי אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר אזל איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותבי' בשבילא אמר רב הונא בריה דר"י כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כארי' ארבא וכת' הנ"י ז"ל דוקא כה"ג דהך אתתא שלא היה דעתה לאגורי להאי אלא מפני שקידשה הא אלו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמיניה דמיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכ"כ הריטב"א עכ"ל ומזה כת' הרמ"א בסי' שי"ב ס"ט דאם פי' ואמר שמשכי' לו מפני שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו יכול להוציאו ע"ש ותמיהא לי טובא כיון דלא התנה בדיני תנאי היכי מהני מפרש מפני שהוא אוהבו דהא כל שאינו כתנאי ב"ג בתנאי כפול המעשה קיים והתנאי בטל וכ"כ מוהרי"ק בשורש קמ"א ז"ל גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהב' השלום והשלום לא היה מתמיד כו' הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פ' השולח המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזי' ואמרי' עלה בגמ' והוא שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך קסב' טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה אי לא לא מצי מקלקל לה ועל זה כתבו תוס' פ' השולח וז"ל דאי אמר הכי מצי מקלקל נראה דאינו אלא לעז בעלמא דהא לא אמר ע"מ אע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת הכי ליכא למימ' הכי מדבעי לה תנאי כפול כו' הרי לך בהדיא דאע"ג דאמר לה משום שם רע ונמצא שאינו שם רע אפ"ה אין הגט בטל וכ"ש הכא דלא אמר ע"מ ועוד בר מן דין ובר מן דין אפי' חשבי' ליה הא לא כפלי' לתנאי' ע"ש וא"כ ה"ה כזה שאו' מפני שהוא אוהבו הא לא כפלי' לתנאיה וה"ל כהאי דמוהרי"ק שכתבו לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד הא דבפ' השואל דהתם בתחלה כאשר שאל ממנה דוכתי לאגורי א"ל לא ולבתר דקדשה יהב' ליה זה הוי גילוי דעת גמור שא"צ בזה דיני תנאי כלל כמ"ש בתוס' ופוסקים דהיכא דאיכא גילוי דעת גמור לא בעינא תנאי כלל אבל בזה שאו' בשעה שמשכירו מפני שהוא אוהבו אין בזה גילוי דעת כלל רק במה שאמר וכיון דלא כפלי' לתנאי ולא אמר כלל בלשון תנאי אין בזה לא משום גילוי דעת ולא משום תנאי ואפשר לומר טעמא דהרמ"א לפמ"ש באשר"י פ"ב דקידושין במוכר שמפ' בשעת מכירה אדעתא למיסק ולא עלה דמהני בקרקע ולא במטלטלין וכ"כ בטור סי' ר"ז וברמ"א שם אמנם נראה לפי טעמא שכ' הרא"ש שם דבקרקע מהני מפ' בשעת מכירה משום דאין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס בהם ומסתמא לא מכר אלא אדעתא דפירש בשעת מקח אבל גבי מטלטלין כיון שדרך למכרן לא מהני מפ' בשעת מקח אלא דוקא בדיני תנאי וע"ש וא"כ היינו דוקא במוכר קרקעות שהוא מתפרנס ואין דרך למוכרן אבל שכירות קרקעות עבידי בהכי וכבר כ' הרמ"א בסי' שס"ג ס"ו סתם בתים בזמן הזה קיימא לאגרא אע"ג דעדיין לא השכירו מעולם והוא מדברי מרדכי פ' כיצד הרגל ע"ש א"כ שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין דאע"ג דמפ' בשעת מקח אדעתא דלילך למקום פ' דלא מהני אלא אם כן התנה בדיני תנאי ומשום דדרך למכור מטלטלין וא"כ שכירות בתים דקיימא לאגרא הרי הוא כמטלטלין ולא מהני מפרש בשעת שכירות ולכן נראה לענ"ד דקשה להוציא השוכר מן הבית תוך זמנו ולשון הטור ז"ל מי שבקש מחבירו להכניסו ולא רצה עד שהטעהו וקבל אותו ע"ש והיינו כמ"ש כיון דלא רצה בתחילה ה"ל גילוי דעת ואינו בדין תנאי אבל מכח אמירה שאמר בשעת מקח מפני שאוהבו לא מהני וכמ"ש ודו"ק:
ב סָעִיף א יש לבעה"ב למכור והוא דעת הרמב"ם דמשוה הכנסה שלא מדעת להטעהו דאמרו בגמ' דאפי' בחצר דקיימא לאגרא יש לו רשות לאפוקי אבל רבי' ירוחם כת' שיש חולקים וס"ל דהכנסה שלא מדעת אינו דומה להטעהו אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אכל קיימא לאגרא לא:
ג סָעִיף א וי"א דצריך להודיעו עב"י שכת' בדעת הרמב"ם דאין צריך להודיעו כלל אלא ממדת חסידות ובסמ"ע כת' דגם דעת הרמב"ם דצריך להודיעו אלא שדעת הרמב"ם שמוציאו תחלה ואח"כ מודיעו שיקח מן השוק ולדעת הרא"ש דצריך להודיעו קודם שמוציאו מן הבית ע"ש וכ"כ הב"ח דודאי גם הרמב"ם ס"ל דצריך הודעה דאם לא הודיעו והשליכו לשוק ונאנס חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים אלא דמדת חסידות שכת' הרמב"ם היינו להודיעו תחלה קודם השלכה דשמא בין השלכה והודעה יגיע איזה אונס ויתחייב בדיני שמים ע"ש ואינו מוכרח די"ל דס"ל להרמב"ם דא"צ הודעה כלל דגם בש"מ כ' דא"צ הודעה כלל ע"ש וז"ל האי מעשה דהאי גברא דזבין ארבא דחמרא אייתי ליה הכא משום דהאי אתתא אפיקתי' לחמר' לאלתר ולא אודיעי' כלל ואע"ג דאמרי' בכרכים צריך להודיע י"ב חדש כו' ושואל כשוכר דמי כו' הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות כאשר עשה כן יעשה לו הראב"ד וכ"כ ריטב"א בחידושיו ע"ש ולישנא דלא אודעי' כלל משמע דס"ל דלא בעי אודעה כלל לא בתחלה ולא בסוף וזה נראה נמי דעת הרמב"ם וכמ"ש הב"י ועיקר הודעה אינו אלא ממדת חסידות:
א סָעִיף א תחלה. עמ"ש הסמ"ע דיש ליישב דברי הרמ"א ולומר דמשמע ליה מדברי המחבר דמיירי שכבר הוציאן ואח"כ מודיע לב"ד וע"ז פליגי הי"א דסבירא להו דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתן וע"ש ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ו וסיים הב"ח בזה ז"ל ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דא"א להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לב"ד ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסדו והוה ליה מזיק בידים עכ"ל:
א סָעִיף א להודיעו תחלה עבה"ט וע' בתשו' חות יאיר סימן קס"ה במעשה שהיה בעת מלחמה שהיי בני כפרים מבריחים חפציהם לכרכים איש אל אחיו ומיודעו או בשכירות לזמן והנה ב"ב אחד מבני כרכים שרבו ההברחות בחדריו עד שכמעט לא היה לעצמו מקום להניח בו דבר ובדק בחבילות לידע מי ומי המניחים לשם ומצא חבילה אחת שחקר ודרש של מי הוא ולא נודע לו והבין שאחד הכניסו בלי ידיעתו ונטל החבילה וזרקה לחצירו ואחר איזה ימים בא בעל החבילה ומצא שגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה בגדים ע"י גשמים ותבע לבעה"ב לדין לפני דיין אחד ואמר שע"פ הדין הבעה"ב פטור רק למען השלום יתרצה כה"ג להפקיד הנשאר מהחבילו בביתו על חצי שנה. והוא ז"ל כששמע הדבר הזה שאל להדיין מאין לו זה שע"פ הדין בעה"ב פטור והשיב לו כי הוא גמרא ערוכה בב"מ דף קא ע"ב גבי ההוא גברא דזבין ארבא דחמרא כו' והוכיח להדיין ההוא על פניו שטעה בדמיונו דלא דמי ליה אפי' כעוכלא לדנא ואם היה פוטרו לבעה"ב בדין ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר מכמה טעמים כו' והאריך שם בזה. וקצת דבריו צ"ע אמנם לדינא הנכון עמו ואין צורך לאריכות רק מחמת שלא הודיע לב"ד הוי מזיק בידים ומחוייב לשלם אחר שישבע חבירו כמה ניזק ואכמ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.