א הַחוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְהוּא בֵּית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵּית הָאִילָן, וְיָבַשׁ מַעְיַן בֵּית הַשְּׁלָחִין וְלֹא פָּסַק הַנָּהָר הַגָּדוֹל, אֶלָּא אֶפְשָׁר לְהָבִיא מִמֶּנּוּ בִּדְלִי, אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן שֶׁל בֵּית הָאִילָנוֹת, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ. וְאִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, כְּגוֹן שֶׁיָּבַשׁ הַנָּהָר, מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ. הַגָּה: אֲבָל בְּקַבְּלָנוּת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם, אֶלָּא חוֹלְקִין בַּמֶּה שֶׁנִּמְצָא כְּפִי תְּנָאָם (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ח' דִּשְׂכִירוּת וְנ"י ר"פ הַמְקַבֵּל). וְהָא דְּאַמְרִינָן אִם מַכַּת מְדִינָה הוּא מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכִירוֹ, הוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּפְסַד הָעִנְיָן לְגַמְרֵי וְהָוֵי מַכַּת מְדִינָה, מְנַכֶּה לוֹ מִשְּׂכִירוּתוֹ. וְאִם אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ עַל יְדֵי טֹרַח וְתַחְבּוּלוֹת, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן ל"ט). וְכָל מָקוֹם שֶׁמְּנַכֶּה לוֹ, אֵין חִלּוּק בַּמֶּה שֶׁעָבַר אוֹ לְהַבָּא. וְכֵן פָּסַק מַהֲרַ"ם עַל מְלַמֵּד שֶׁגָּזַר הַמּוֹשֵׁל שֶׁלֹּא יִלְמֹד, דְּהָוֵי מַכַּת מְדִינָה וְכָל הַהֶפְסֵד עַל בַּעַל הַבַּיִת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּמִכָּאן וּלְהַבָּא בְּדִין חֲזָרָה קָאֵי, כְּמוֹ דְּאַמְרִינָן לְעֵיל סִימָן ש"י לְעִנְיַן הַשּׂוֹכֵר חֲמוֹר וּמֵת, וְאִם לֹא חָזַר אִיהוּ דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁהּ וּמָחַל (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל). וְהַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה נִרְאֶה לִי עִקָּר:
ב הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ בֵּית הָאִילָן הַזֶּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, יָבַשׁ הַמַּעְיָן אוֹ נִקְצַץ הָאִילָן מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ וְלֹא אָמַר לוֹ הַזֶּה אֶלָּא כְּמִי שֶׁאוֹמֵר: כְּמוֹת שֶׁהִיא עַתָּה אֲנִי מַשְׂכִּיר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנִּקְצְצוּ הָאִילָנוֹת שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מַטַּע עֲשָׂרָה לְבֵית סְאָה, וְיָבַשׁ הַמַּעְיָן כֻּלּוֹ; אֲבָל אִם נִשְׁאַר מַטַּע עֲשָׂרָה לְבֵית סְאָה, אוֹ שֶׁלֹּא יָבַשׁ הַמַּעְיָן לְגַמְרֵי, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ (טוּר). לְפִיכָךְ, אִם לֹא הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לֵהּ: בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, אוֹ: בֵּית הָאִילָן, וְיָבַשׁ הַמַּעְיָן אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁאָמַר מַחְכִּיר לְחוֹכֵר, אֲבָל אִם אָמַר חוֹכֵר לְמַחְכִּיר: בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי חוֹכֵר מִמְּךָ, מְנַכֶּה לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ח' דִּשְׂכִירוּת וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
א סָעִיף א וכ"מ שמנכה לו כו'. בסמ"ע האריך בכאן לסתו' דברי הר"ב וכל דבריו שם אינם מוכרחים ובפרט מ"ש דהר"מ במלמד ר"ל שההפסד על שניהם ובז' יישב דברי מהר"מ פדווא' וז"א כנרא' לכל מעיין גם אישתמיטתי' דברי הגה' אשרי פ' האומנים מא"ז ודברי מהר"מ פדו' גופא בתשו' סי' פ"ו שכתבו להדיא שהבעל הבית נותן לו כל שכרו והבאתיו דבריו לקמן סי' של"ד סעיף א' מיהו מטעם אחר נ"ל דאין דברי מהר"מ במלמד סתירה לדברי מהר"מ פדאוו' דהתם לא למד מכאן ואילך ולא היה אפש' לו ללמוד עוד א"כ כשהגיע סוף הזמן הוי כמו לעבר משא"כ בחנות וכה"ג דהחזיק החנות עדיין תחת ידו י"ל דה"ל לחזו' ולא חזר מחל וזה לא שייך במלמד ולא בבית שנשרף והשתא א"ש דהלא מהר"מ פ' גופה בתשו' ספ"ו כתב במלמד כמהר"מ ודוק עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ל"ח ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ח:
ב סָעִיף ב אע"פ שאינו עומד בתוכה כו' ע"ל סי' קנ"ד ס"ס כ"ז בהג"ה מ"ש שם בשם הב"י והוא תלוי בפלוגתא זו וק"ל:
א סָעִיף א והוא בית השלחין. פי' שדה יבישה שאין די לה במי גשמים וצריכים להשקותה נקראת בית השלחין על שם מה שנא' השולח מים ע"פ חוצות וכדי שלא יגדל הטירחא להביא מים מן הנהר להשקות' רגילין לחפור בה מעין שנוטלין ממנו מים להשקות' ומה שכ' והוא בית השלחין ל' המחב' והטו' הוא כלו' אותה שדה שחוכ' הי' באותו עת בית השלחין ולא שחוכר אומר למחכי' חכור לי בית השלחין זה כמ"ש בסעיף שאחר זה:
ב סָעִיף א או בית האילן. פי' שהוא שדה של תבואה שגדלים בה ג"כ אילנות ופירות האילנות יבואו לידו דהמקבל בלי טירחא וכנ"ל בס"ס ש"ך:
ג סָעִיף א ולא פסק הנהר הגדול. דאלו פסק הוה מכת מדינה והי' מנכה מן השכירות כמו שמסיק אחר זה בסי' שכ"ב:
ד סָעִיף א אלא אפשר להביא בדלי. דאל"כ גם אחרים מסתמא אין יכולין להביא שיבש ג"כ נהר קטן שלהן כמו של זה וה"ל מכת מדינ' דמנכין לו לחוכ' כדמסיק התוס' כ"כ לחד שינוי ועוד כתבו שם שינויים אחרים דיש בו נ"מ לדינא לענין מקבל ועד"ר שם כתבתי לשונם ולא כתבתי כאן משום דמסיק מור"ם ז"ל וכ' דבקבלנות אינו מנכה לו אפי' במכת מדינה דלפי' זה אין שייך אותם שינויים אחרים דתוס' ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף א אבל בקבלנו' כו'. וסתם מור"ם ז"ל כדעת נ"י אף דלדעת התוס' והרא"ש והטו' וסייעתו משמע ומוכח דס"ל דאפי' בקבלנות מנכה לו וצ"ל לטו' אף דבאכל' חגב או נשדפ' דג"כ מכת מדינה הוא יתבא' בסי' שכ"ב דאינו מנכה בקבלנות אלא מה שבשד' הן רב הן מעט נוטל כל אחד ע"פ תנאם שאני הכא ביבש הנהר הגדול דהמקבל יכול למנוע עצמו קודם שיגדלו התבוא' והפירות יאמר לא אדלה מים מנהרות הרחוקים כי אדעתא דהכי לא קבלתי מתחל' וכל' התוס' שכתבתי בדריש' בר"ס זה משא"כ באכל' חגב או נשדפ' דשם מאי דהוה הוה ואין המקבל מנעתו בשביל זה משום מלאכ' ועד"ר:
ו סָעִיף א וכ"מ שמנכ' לו אין חילוק במה שעבר או להבא וכן פסק מהר"ם כו' עד ויש חולקין וס"ל דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי כו' עד והסברא הראשונ' נ"ל עיקר דברים הללו שכתבם מור"ם כאן כתבו ג"כ בד"מ בסי' זה שם הביא דברי מוהר"ם פדוואה ז"ל שהיא הדעה החולקת שכ' כאן והשיג עליו ודבריו שם ג"כ המה בקיצו' אבל מבוארים יותר מבכאן ע"ש ובעיני נפלאו דברי מור"ם והשגתו על דברי מהר"ם פד"ו בזה כי המעיין בגוף הדברים שכ' בשם מהר"ם פד"ו בתשובתו סי' ל"ט יראה עין בעין שהמה ברורים כשמש והנני אעתיק מקור תשובת מהר"ם פד"ו לפנינו ששם סי' ל"ט כ' שנשאל על ראובן שהשכי' חזקת חנותו לשמעון על ו' שנים ובעד שכר קצוב לשנה ואח"כ אדון העיר צוה לדיין שלו שלא יעשה שום משפט לנגוש העכו"ם אשר יקבלו בהלוא' בריבית באמנ' מהיהודים כ"א אשר המה מלוים על משכנות ואחר שעמד' הגזיר' הזאת כמו ט' חדשים וראה שמעון שלא וכלו לבטל הגזיר' רצה שמעון שראובן ינכה לו משכירתו למפרע במשך הט' חדשים אשר לא הי' יכול להשתמש בהלוא' באמנ' רק על משכנות וראובן לא רצה כו' והשיב ז"ל (ע"ש בדף פ"ז סוף ע"א ותמצאנו) היכא דהקלקול הוא בנדון להבא כנדון דידן אשר כל שאלתם הוא על להבא בדין חזרה קאי (ולא בדין ניכוי) כמו ששכר בהמה או בית ונפל בו מום או קלקול מה ואין מחלקין בין מכת מדינ' או מכה פרטית רק מאחר דנשתנ' ונפל בו מום יכול לחזו' ואם אינו חוזר הוא חפץ בשכירתו אף שבא לחזו' אחר זמן אינו יכול לנכות למפרע אלא אמרינן מדלא חזר מתחל' מחל ליה על הקלקול ומקור דינים אלו הם בהאומנים בהשוכ' חמור זה והבריק' או נשתט' כו' ושכר' לרכיב' או להוליך עליו כלי זכוכית ואין בחמו' כדי למכור ולא כדי לשכו' דחוז' בו ומשלם לו כפי מה שהלך עד עת שהבריק' ואע"ג דבהבריק' דהתם אם שכר למשוי אומר לו הרי שלך לפניך (וכמ"ש לעיל בסי' ש"י) שאני התם שראוי עוד לכל המלאכ' ההיא אשר נשכר לה רק שצריך טורח וזמן יותר אבל בנדון דידן שמפסיד הריוח דהלואת אמנה הו"ל כאלו נשבר' או מתה מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא מאחר שא"א להעבי' המום ומילתא דמסתב' הוא דלא מצינו ניכוי כ"א בהכרח כו' (ר"ל דוקא היכא דמתה או הבריק' בשכרו לרכיב' והוא באמצע הדרך דמוכרו וקונ' או שוכר בדמיו חמור אחר כמ"ש בר"ס ש"י דשם אין שייך חזרה כיון שהוא באמצע) אבל היכא דאינו הכרח למה נבא לידי ניכוי ולברר שמאם אשר ישומו אולי א' מהם לא ניחא ליה בשומא ולא היה משכירו או שכרו בשומא זו. ואף שהוא סברא אביא עוד ראיה ממ"ש בח"מ בסי' רל"ב מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע הלוקח מחזירן אפי' אחר כמה ימים שזהו מקח טעות. ואם נשתמש הלוקח בחפץ אחר שידע בו המום הרי זה מחלו וא"י לחזו' בו כו' "עד וה"ה בנדון דידן דנפל מום וקילקול בהשכירות דה"ל להשוכ' לחזו' מיד בתחלת הגזיר' ומדלא חזר אמרי' דמחל ואף שבמקח דוקא כי היה בו מום קודם המקח הוא דיכול לחזו' בו משום מקח טעות אבל אם נולד אח"כ מפסיד הלוקח שם הדין כן כיון דברשות הלוקח הוא לגמרי אבל בשכירות אף כי הוא ממכר ליומא מ"מ גם למשכי' שייכא כי שלו הוא כאשר ביאר הר"ן כו' ור"ל דוקא במכר אם היה נעשה בו המום אח"כ הוא דאמרי' דבמזלו דהלוקח נעשה בו המום משא"כ בשכירות דשייך בו גם המשכי' אין שייך לו' דהמום והקלקול שנעשה אח"כ בהשכירות דנעשה ע"י מזל רע דהשוכ' דילמא במזל רע דהמשכי' נעשה מ"ה שניהן יכולין לחזו' בו דהיינו השוכ' מליתן השכירות בשלימות והמשכי' יכול לחזור בו מליתן לו בפחות מהסך ששכרוהו. עיין שם שזהו תמצית דברי תשובתו וקצרתיו בשינוי ל' קצת לתוספת ביאו' ואחר שהאריך שם להשיב למהרר"ק ולמהרר"ז שהשיגו על תשובתו חזר שנית וכ' שם (דף צ' ע"א) בקיצור כדברים הנ"ל והמעיין שם יראה דאף שמהרר"ק ומהרר"ז השיגו עליו לא השיגו עליו בסברתו וראייתו הנ"ל אלא השגתם היתה מענינים אחרים ע"ש. ומעתה אעתיק לפנינו בקיצו' השגת מור"ם שהשיג על תשובת מוהר"ם פדו' הנ"ל בד"מ שלו אחר שהביא דבריו וראייתו מההיא דשוכ' את החמו' כו' וכ' עליו ז"ל ותמהני עליו מאי מייתי ראיה מדין שכירות חמור ומת דאינו מכת מדינה לדבר שהוא מכת מדינה דאפש' דלעולם בדין ניכוי קאי ולא בדין חזרה וכן משמע בתשובת מהר"ם והביאו המרדכי פ' האומנין בדין מלמד שא"א לו ללמוד מפני גזירת המושל ופסק שם דהוה מכת מדינה וכל ההפסד על הבע"ה דמשמע שם דאף על מה שלהבא שייך מכת מדינה ולא יכול בע"ה לחזור בו וע"ש ול"ד לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו במכת מדינה ולא אמרי' דכל ההפסד הוא על השוכ' (ר"ל ולמה כתב המרדכי דהוה הפסד על הבע"ה שהוא השוכר להמלמד) די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזה אמרי' דגם הוא יפסיד משא"כ בשאר משכיר ולכך הוה כל ההפסד של השוכר וכן נראה בתשובת מיימוני סי' כ"ז בדין בית שנשרף עכ"ל ד"מ. ולא עמדתי על סוף דעתו דמור"ם בהשגתו הנ"ל מראש' ועד סופ' דמ"ש ותמהני מה מביא ראיה מחמור דאינו מכת מדינ' כו' הלא מהר"ם פד"ו הקדים בריש דבריו דבקלקול ומום הנעשה בדבר להבא אין לחלק בין מכת מדינ' או לא ולסברת מור"ם קשה מה ראה לומר דבחמור כיון דאינו מכת מדינ' ואינה בדין ניכוי דמ"ה הוא בדין חזרה ולא נאמר אדרב' כיון דבחכירו' שאינה מכת מדינה אין מנכין לו כלל רק צריך לשלם להמשכי' הכל משום דאמרי' דריע מזלו הוא דגרם כן נאמר נמי השוכר חמור דלא יהיה בשוכר בדין חזרה רק צריך לשלם למשכיר כל שכירתו דבמזלו הרע מת החמור ולא היה יכול להוליכו למקום ששכרו וכעין מה שכתוב בתשובת מיימוני סי' כ"ז באחד ששכר בית ונשרף דמסתבר לומר דצריך השוכר לשלם כל שכירתו בלא ניכוי כיון דברשותו נשרף אמרי' מזלו גרם דומיא דשוכר בית ונפל דאמרי' אי א"ל בית זה אזדא ליה ומשמע שם אפי' דעדיין לא נתן השכירות שצריך לשלם לו כו' אבל היכא דנשרף ג"כ בתי שאר העיר מכת מדינה הוא ואז דינו כשוכר חמור והוליכו ומת בחצי הדרך דמשלם לו לפי ערך ה"נ משלם לו כפי ערך שדר בו עד שנשרף עכ"ל (והיא התשוב' שהביא מור"ם בד"מ הנ"ל בסוף דבריו לראיה) אלמ' דבאינו מכת מדינה כ' דמסתבר לומר דצריך לשלם כל מה שקצב עמו בשכירתו וכאלו לא נשרף או נפל והוא ודאי מטעם דכיון דהבע"ה נתן לו ביתו לידו אדעתא שיתן לו ממנו שכירות כך וכך והשוכר קיבלו עליו צריך לקיים תנאו ואין שייך לומר שיחזור בו השוכר מאחר שכבר נפל הבית או נשרף ואינו מחזיר להב"ה את שלו כמו שמסרו לידו וא"כ מן הסברא הי' לנו לומ' כן ג"כ בהשוכר את החמור ומת בחצי דרך אם אינה מכת מדינה ונתלה אותו במזל רע דהשוכ' דמת כשהי' תחת ידו וישלם לו כל שכירתו אלא ששם בתשו' מיימוני הנ"ל כ' דיש סברות לחלק בין בית וחמור לספינה ע"ש שסתם דבריו (וגם במ"ש דבאינו מכת מדינה מסתבר לומר שישלם השוכר כל שכירתו חולק עליו מהר"ם כמ"ש בתשובת מיימוני בשמו בסי' מ"ז והוא פלוגתא שכתבתי שנ"ל בסי' שי"ב ☜ בהג"ה סי"ז ע"ש) מ"מ הבאתי ראי' מדבריו דאין סברא לומ' דבההיא דחמור שמת מ"ה אינו משלם לו השוכר אלא חוזר בו משום דאינה מכת מדינ' דהא בכה"ג בשכר בית ונפל או נשרף יש דעות דאינו יכול לחזור בו. ומה שהביא מור"ם ראייה מתשוב' מהר"מ והמרדכי דפ' האומני' דכתבו היכא דגזר המושל שלא ללמוד דהוה מכת מדינה וכל ההפסד על הבע"ה שלא יוכל הבע"ה לחזור בו אפי' להבא עכ"ל לע"ד נראה דאין דעת המרדכי בשם מוהר"ם דצריך הבע"ה לשלם להמלמד כל ההפסד דאין טעם להדבר כי מאחר שגזר המושל שלא ללמוד הוא דבר שאינו שכיח ולא ה"ל למידע לא להבע"ה ולא להמלמד ובכה"ג קי"ל דהוה פסידא דמלמד ודפועל דהן באים להוציא כמבוא' בגמ' ובפוסקי' וכמ"ש בטור ובדברי המחב' בסי' של"ג ושל"ד ולא חלקו שם בין מכת מדינה לאין מכת מדינה ואף שמור"ם כ' בסי' של"ד ס"א בהג"ה ז"ל ואם הוה מכת מדינה ע"ל סי' שכ"א ורימז לדברי' שכ' כאן מור"ם לשטתו שכ' כאן אזל. וסבר' זו לא מצינו בשום מקום ואדרב' מסתבר' לומר כיון דמכת מדינה הוא המשכיר והשוכר שווין בהדבר ואין לומר דמזלו דשום אחד גרם ולחזו' לכללינו המע"ה או לפחות יהי' ההפסד על שניהן כמו דאמרי' בגמ' וכתבו הטור והמחבר לעיל סי' שי"א בשכר ספינ' סתם ליין סתם ונטבעה שחולקין אם לא שאחד מהן רוצה לקיים התנאי כו' ע"ש ס"ה. גם במלמד זה שגזר המושל שלא ללמוד יחלוקו שהרי אם זה יאמר שרוצ' לקיים התנאי גם השני מוכן לקיים התנאי אלא שא"א מצד המושל או ה"ל לדמות זה ליין זה וספינ' זו דאמרי' דיד המוחזק הוא על העליונ' ולמה פסק במרדכי בשם מוהר"ם סתם דכל הפסידא על הבע"ה דמשמע אפי' אם עדיין השכירו' בידו צריך לשלם להמלמד וכן הוא דעת מור"ם דבא להשיב על מוהר"ם מפד"ו דשם המעשה הי' דהי' השוכר מוחזק וס"ל למור"ם דאינו יכול לחזור השוכ' משכירתו אפי' להבא אלא צריך לשלם לו בנכוי ולכן נראה שגם דעת המרדכי בשם מהר"ם הוא כן כי המעיין שם במרדכי יראה דלא כתב שם דכל ההפסד הוא על הבית אלא זה לשונו שם בפ' האומני' בדפוס גדול סי' שמ"ז אם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר ללמד הוי מכת מדינה ויהא הפסד של בעל הבית עכ"ל הרי דלא כ' כל ההפסד על הב"ה כמו שהביא מור"ם לשונו בד"מ וגם כ' כן כאן בש"ע גם לא כ' ויהא ההפסד על הב"ה בה"א הידיע' דהוי משמע הפסד הידוע דהיינו כל ההפסד אלא כתב ויהא הפסד על הבע"ה ונלע"ד פשוט דכוונ' המרדכי בשם מהר"ם הוא דגם לב"ה יה' הפסד דהיינו יחלוקו כמו שאמרו בספינה הנ"ל והשתא א"ש הנתינת טעם שכתב המרדכי שיהא הפסד לבע"ה כיון דהוא מכת מדינה דר"ל כמ"ש לעיל דבמכת מדינה שניהם שווין ואין לתלות במזלי של זה יותר מבשל זה מ"ה מצינו בו דמנכין בהשכירות או יחלקו באופן שיהיו שווין בהפסד ואף שסתם המרדכי דבריו ולא כ' שיהי' גם ההפסד על הב"ה והיינו שיהיו שווי' בהפסד ולשונו אפשר לפרש דר"ל כל ההפסד על הב"ה מ"מ כיון דלא פי' ג"כ דבריו לכתוב ל' דיהא משמע שיהא כל ההפסד ניחא לן לפרש דבריו שכוונתו שיהיו שוים כדי לישב כל התמיהות הנ"ל וממ"ש נתבאר לך ג"כ וגם הראייה שהבי' מור"ם בסוף דבריו מתשוב' המיימוני סי' כ"ז בההוא דבית שנשרף כו' אין לו מזה ראיה ואררבה סייעת' דירי הוא משם כנ"ל ולפי סברת מור"ם צ"ל דכלל דבריו הוא דס"ל דלהבא מנכין ולא אמרי' דה"ל לחזור ומדלא חזר מחיל (וכדעת י"א שהביא מור"ם אח"כ) דמ"ד זה ס"ל דלא אמרי' כן אלא בדבר שאין מכת מדינה דהוא פסידא דפועל מ"ה אמרי' דה"ל לחזור כיון שההפסד שלו משא"כ בדבר שהוא מכת מדינ' דאין ההפסד לפועל ומ"ה לא אמרי' דמחיל כיון שאינו חוזר ומ"ה מלמד שהוא כפועל במכת מדינ' ההפסד הוי של בע"ה וגבי הבע"ה אין שייך לומר דה"ל לחזור וגם אינו יכול לחזור כמ"ש לקמן בסי' של"ג ס"ד וגם צ"ל לסברתו דבכוון השמיט מור"ם הפלוגת' בסי' שי"ב סי"ז בהג"ה דפסק כמאן דאמר זה ודייק כן מל' המרדכי דסתם כנ"ל ומתשו' מיימוני סי' כ"ז שהשווה מכת מדינה לשריפת בתים לחמור) ודוק.
ז סָעִיף א וכל ההפסד כו'. עמ"ש ל' בו תמצא דברי מור"ם שכ' טעם למה אמרי' במלמד שכל ההפסד על הבע"ה (שהוא השוכ' להמלמד) מ"ש מהשוכר או חוכר שדה ונלקה במכת מדינ' דאין כל ההפסד על השוכ' אלא מנכה למשכיר וגם בכלל הדברי' הנ"ל כתבתי שנראה שאין דעת המרדכי כן ע"ש ודו"ק.
ח סָעִיף ב הי' עומד בתוך השדה וא"ל בית השלחין זה אני משכי' לך כו'. בפרישה ודרישה כתבתי והוכחתי דלא בעינן שלשתן דהיינו עומד בתוכ' ואומ' זה וגם יזכרהו בשם בית השלחין אלא אפי' עומד חוצה לה ואומ' בית השלחין זה אני משכיר לך ג"כ קפידא היא דאל"כ לא הל"ל אלא שדה זה אנני משכי' לך ומדקפיד ואמר שדה זה וגם קא"ל בית השלחין ש"מ דלדוק' ולקפיד' קאמ' כן ובסעי' שלפני זה מיירי דלא אמ' אלא שדה זה אני משכיר לך ולא בית השלחין ובזה דוקא אמרי' אע"ג דבשעת השכירות הי' בית השלחין והי' מעין בתוכו י"ל דלא קפיד אזה ואינו מנכה לו והשת' א"ש דסיים הט"ו וכתבו בתר האי דינא ז"ל לפיכך אם לא הי' עומד בתוכו כו' ולא כ' רבותא דאפי' עומד בתוכ' וגם אמר בית השלחין אני משכי' לך דאפ"ה אינו מנכה לו כיון דלא אמר ג"כ זה אלא ודאי בא"ל זה ה"ל כעומד בתוכו ועומד בתוכו ה"ל כא"ל זה דאין מעליות' לעומד בתוכו אלא שיראה לפניו שהי' בית השלחין שיש בה מעין וה"ה באומר לו זה וראוהו לפניו ע"ש ודוק:
ט סָעִיף ב אבל אם נשאר מטע עשרה כו'. דמצי למימ' לי' עדיין שם בית האילן עליה ועוד שעתה שעומדין מרווחין יגדל בהן פירות יותר ממה שהי' עליו בראשונה כשהיו עומדין תכופין ועפ"ר:
י סָעִיף ב או שלא יבש הנהר לגמרי פי' אלא שהי' לו טירחא יותר כגון שמתחלה הי' דולה בלא שהייה ועכשיו שנתייבש בעומק כמו אמה ושתים צריך לשחות נפשו ולדלות:
יא סָעִיף ב שאמר מחכיר לחוכר. דאז אמרי' כיון דאין על המשכיר להקפיד ודאי מ"ש בית השלחין אני חוכר לך לשם בעלמא נתכוון דנקרא בית השלחין משא"כ כשחוכר א"ל בית השלחין אני חוכר ממך אז מסתמ' לקפידא א"ל ואפי' אינו עומד בתוכה וגם לא אמר זה הוי קפידא
א סָעִיף ב שאמר מחכיר לחוכר. בפ' המקבל בהא דתנן אם א"ל מכור לי בית שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו ואמרי עלה אמאי לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור וכו' אמר שמואל לא קשיא הא דאמר ליה מחכיר לחוכר הא דא"ל חוכר למחכיר א"ל מחכיר לחוכר שמא בעלמא א"ל אמר ליה חוכר למחכיר קפידא רבינא אמר אידי ואידי דא"ל מחכיר לחוכר מדקאמר זה מכלל דקאי בגויה עסקי' בית השלחין למה ליה למימר ש"מ קפידא. ופסק הרי"ף והרא"ש דאין חילוק בין אמר מחכיר או אמר חוכר אלא כיון דאמר זה כרבינא ואפי' אינו עומד בתוכה כל שאומר בית השלחין שבמקום פ' כיון שאומר שדה במקום פ' בית השלחין למה ליה למימר ש"מ קפידא ועיין סמ"ע וכן משמע בש"ס דעיקר קפידא מוכח מדאמר בית השלחן דלא היה צריך למימר כיון דקאי בגוה וא"כ ה"ה היכא שרומז בית השלחין שבמקום פלוני נמי בית השלחין מיותר ש"מ קפידא. אלא דלשון הרמב"ם וש"ע משמע דעיקר קפידא במה שאומר זה ודעת הרמב"ם פ"ח משכירות נמי כרבינא ע"ש. ובטור הביא בשם הרמ"ה שכת' באומר חוכר למחכיר מנכה לו אע"פ שאינו עומד בתוכו וע"ש וגם הרב המגיד פ"ח משכירות כת' שדעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בין אמר מחכיר לחוכר או חוכר למחכיר ומשום דרבינ' לא פליג אדשמואל מדלא אמר רבינא לעולא ל"ש אמר מחכיר לחוכר ול"ש אמר חוכר למחכיר ש"מ דמודה רבינא דהיכא דאמר חוכר למחכיר קפידא הוי ואפי' אינו עומד בתוכו ותניא נמי בתוספת' שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו וזה מבואר בדבריהם ז"ל עכ"ל וכ"כ בנימוקי בשם הרנב"ר דרבינא מודה באומ' חוכר למחכיר קפידא אפי' באינו עומד בתוכו דכן משמע מן התוספת' דחוכר למחכיר קפידא בלא זה כלל דתני התם שדה בית השלחין אני שוכר הימך כו' וברישא דהך תוספת' לא תני זה ואפ"ה חייב להעמיד לו מעין ואילן אחר כיון דקפיד ומיהו בסיפא דאמר זו הא פי' מעיין זה ואילן זה ובשעת המקח אין כאן טעות אלא כיון דאמר זו דמשמע קפידא כדקיימא השתא דמי לאחריות וכו' והרא"ש כ' ז"ל יש מפרשים דוקא קאמר רבינא באמ' ליה מחכיר לחוכר אבל אי אמר ליה חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמד אידי ואידי בין א"ל מחכיר לחוכר וכו' וליתיה דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר איירי כדקתני אם אמר לו חכור לי בית השלחין זו אפ"ה דוקא משום האי טעמא וכו' והא דתנן מנכה לו מן חכורו ואינו חייב להעמיד בית השלחין אחר ובית אילן אחר משום דאמר ליה בית השלחין זו אבל אם אמר חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר ויבש המעיין חייב ליתן לו בית השלחין אחר או יחכור מעין אחר או יטע אילן אחר והכי תניא בתוספת' שדה בית השלחין אני חוכר ממך וכו' ע"ש ודברי הרא"ש מרפסן איגרי כיון דס"ל כרבינ' דאפי' חוכר למחכיר אינו קפידא אלא באומר זה א"כ היכי כת' דבסתם חייב להעמיד בית השלחין אחר הא אם אינו אומר זה א"כ מצי אמר שמא בעלמ' אמרי לך וביותר תמוה דמסייע ליה מתוספת' והא זה ראיית הפוסקים דבאומר חוכר למחכיר אינו צריך זה והוא ראיית הרמב"ן והרשב"א והנ"י וכ"כ הטור אחר שהבי' דעת אביו הרא"ש כתב ז"ל ובתוספת' משמע כדברי הרמ"ה ע"ש וא"כ היכי סמך עלה הרא"ש כיון דאיהו ס"ל כרבינ' ועמ"ש ב"ח בזה ולענ"ד נראה כונת הרא"ש לפמ"ש הריטב"א דהא דפריך ולימא ליה שמא בעלמ' אמרי לך ז"ל ולימא ליה שמא בעלמ' דהא זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפי' לא היה מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קא"ל הגיעו כדתניא האומר לחבירו בית כור זה אני מוכר לך וכו' ובכולהי זה גרסי' כך גריס הראב"ד עכ"ל ועמ"ש בסי' רי"ח סק"א דכן הוא שטת הרמב"ם וטור וש"ע שכתבו שם בית כור שבמקום פי' כרם שבמקום פ' ע"ש דהיינו כמו זה כיון שאומר שבמקום פ' אבל במוכר סתם בית כור עפר אני מוכר לך או כרם סתם אני מוכר לך לא אמרינן שמא בעלמ' קאמר ליה וכ"כ הב"י בסי' רמ"ח שם על מ"ש הרמב"ם בית כור שבמקום פ' וטעמו דאל"כ לית לן למימר שלא מכר לו אלא שמא ע"ש. וכן בש"ע שם סעיף י"ז וי"ח וי"ט בכולהו כתב שבמקום פ' וא"כ הא דמקשה בש"ס לימא ליה שמא בעלמ' אמרי לך היינו משום דתנן במתני' בית השלחין זה והיכי דאמר זה י"ל שמא בעלמ' מי לא תניא האומר בית כור זה דגרסי זה וכמ"ש הריטב"א וכ"כ בשטה מקובצת בשם הראב"ד ז"ל ולימא ליה שמא בעלמ' דהר זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפילו לא היה בו מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קאמר ליה הגיעו כדתני' האומר לחבירו בית כור עפר זה אני מוכר וכו' ובכולהי זה וזה גרסינן עכ"ל. ולפ"ז ניחא היכא דאמר ליה סתם בית השלחין אני חוכר כיון דלא אמר זה א"כ תו לא אמרי' שמא בעלמ' קאמר א"כ צריך ליתן לו בית השלחין אחר או יחפור מעיין אחר וא"ש דינא דתוספת' כיון דתוספת' מיירי דלא אמר זה א"כ תו לא הוי שמא ובאומר בית השלחין זה נמי הוי קפידא לרבינ' כיון דעומד בתוכו למה אמר בית השלחין אבל במקח אפילו אומר זה לא אמרינן קפיד' דהא גבי בית כור עפר גרסינן זה ואפ"ה אמרי שמא בעלמ' קאמר ליה ע"כ דגבי מוכ' ולוקח אפי' עומד בתוכו ואומר בית כור זה אני מוכר לך אינו אלא שמא בעלמ' ועיין שם בריטב"א וכל זה ברור:) ( ולפ"ז לדינא ליכא נ"מ בין דעת הרא"ש להחולקין דהא באומ' זה ודאי קפידא גבי חכירות וכדאמר רבינא והיכא דלא אמר זה א"כ לא מצי אמר כלל שמא בעלמא ועדיפא סתמא לדעת הרא"ש דלדעתו לפמ"ש א"כ כל שלא אמר זה או שבמקום פ' ודאי לאו שמא קאמר ואפי' אמר מחכיר לחוכר ואלו לדעת הרמב"ן והרשב"א דוקא בשאמר חוכר למחכיר והא דהבי' הרא"ש דעת היש מפרשים היינו משום נפקות' במוכר בית כור דגבי מוכר בית כור אפילו באומר זה לא הוי קפיד' ואמרינן שמא בעלמא וא"כ נ"מ היכא דאמר לוקח למוכר מכור לי בית כור זה אבל בחכירות ליכא נפקות' כיון דאומר זה הוי קפידא והיכא דלא אמר זה אפילו מחכיר לחוכר נמי כל שלא אמר זה לא אמר שמא בעלמ' ועמ"ש סי' רי"ט סק"א:
א סָעִיף א אין חילוק במה שעבר עסמ"ע ס"ק ו' במה שהשיג על הרמ"א ולפעד"נ דהעיקר כהרמ"א דלדברי מהרמ"פ שכתב דדוקא היכא דההיזק הוא לעבר כגון באכלה חגב או ביבש המעיין שאם יחזור בו יש להחוכר היזק במה שזרע ולכך הוא בדין ניכוי אבל כשההיזק הוא רק על להבא דמי לשוכר חמור והבריקה דבדין חזרה קאי קשה דהא במתני' סתמא קתני החוכר בית השלחין ויבש השלחין ויבש המעיין דאם מכת מדינה הוא מנכה וכו' משמע דאפילו חכרה לכמה שנים ויבש המעין קודם שזרע בשנה שנית או שיבש המעיין תיכף אחר הקנין קודם שזרע ג"כ מנכה לו אף ההיזק הוא רק על להבא הרי מוכח דכל שההיזק בא מכח מכת מדינה הוא על שניהם וישאר המקח קיים רק שמנכה לו רק בשוכר חמור והבריקה שהוא מכח פרטית בדין חזרה קאי והא דבאכלה חגב אינו מנכה לו כלל וכאן בשוכר חמור ההפסד על המשכיר אף במכה פרטית הטעם פשוט דבשלמא בשוכר חמור נעשה האונס בגוף הפרה של המשכיר ודמי באמת לנמצא מום במקח כמ"ש מהרמ"פ ועוד דא"י לומר להשוכר מזלך גרם כיון שגופה של פרה שייך להמשכיר איתרע ובמזלו של משכיר נעשה משא"כ באכלה חגב דנעשה האונס רק בפירות שכבר גדלו וכבר נקנו להשוכר ולא בגוף השייך להמשכיר כלל לא שייך לומר דמקח טעות הוא וגם לא שייך לומר מזלא דהמשכיר גרם וע"כ מזלו דהשוכר גם דבדידיה נעשה האונס ובמקבל שדה והיה בו מעיין ויבש ג"כ נעשה האונס בשדה ועוד דלא החכיר לו מעיין כלל כיון שלא אמר לו בית השלחין רק שדה סתם ובשדה זו והיה מכת מדינה דליכא למימר מזלא דהשוכר והמשכיר גרם המקח קיים וההפסד על שניהם ובדין ניכוי קאי ומהמרדכי ראיה ברורה הוא אפי' לפי פי' הסמ"ע דעכ"פ מוכח דמכת מדינה שייך גם על להבא ועוד קשה על הסמ"ע דאי בדין חזרה קאי היה לו להיות כל ההפסד על המלמד דלא גרע מאילו נעשה האונס רק בהנער לבד כגון במת הנער בסימן של"ד ומכ"ש כאן שנעשה האונס גם על המלמד וגם אפשר הוא רק בהמלמד שעיקר הגזרה ודאי היה על המלמד שלא ילמד ודאי דראוי להיות רק על המלמד ומה שדימה אותו הסמ"ע לספינה ויין כבר כתבו התוספות דשם שאני כיון שזה הפסיד הספינה ע"ש וגם מהנ"מ בשוכר בית מוכח כדברי הרמ"א דיהיה הפי' איך שיהיה בשוכר בית מ"מ מוכח דגם בדבר שהוא להבא שייך לחלק בין מכת מדינה וטעם דבבית משלם הכל וכן טעמו של המרדכי במלמד ודעתו של רמ"א יבואר אי"ה בס"ד בסי' של"ד:
ב סָעִיף ב בית השלחין (זה) אני משכיר לך לפעד"נ דא"א לומר שלא אמר לו רק בית השלחין ובית האילן סתם דבזה כתב הש"מ דבזה ל"א דשמא מכר ועיקר קושית הש"ס הוא משום שאמר זה ע"ש והביאו הב"י בסי' רי"ח ופסק כן בש"ע לעיל דדוקא כשאמר כרם שבמקום פל' אבל כשאמר סתם ל"א שמא מכר והובאו ג"כ בקצה"ח דליכא נ"מ כלל בי' הרא"ש להחולקין כיון דבין באמר סתם ובין באמר זה הוי קפידא ולא הביא הרא"ש דעת הי"א רק משום הנפקותא דבלוקח ומוכר דבמוכר בית כור כשאמר לו לוקח למוכר מכור לי בית כור זה הוי קפידא לדעת הי"מ ובאמר לו מוכר ללוקח זה (לא) הוי קפידא ואף דבמחכיר כשאמר זה הוי קפידא וכל דבריו תמוהין לי דמ"ש במוכר באם אמר לוקח למוכר בית כור זה הוי קפידא הוא תמוה מאוד דבשלמא בחוכר שבשעה שאמר זה היה המעין בתוכו ושייך לומר דהוי קפידא דהיינו כמו שהיא עכשיו כמבואר בסעיף ב' אבל במוכר דבשעה שאמר זה לא היה בהכרם גפנים רק שמו היה כן וא"כ מה הקפדה מצינו בלשון זה ואי מטעם דהוי ייתור לשון דכיון שאמר זה ל"ל למימר כרם והוי קפידא חדא דאין זה סברא כלל ועוד דא"כ באמר מוכר כרם זה נימא ג"כ דהוי קפידא דהא במוכר הוי קפידא וכה"ג אפי' אמר מחכיר ומנ"ל לחלק בין השוין ולומר דבאמר זה במחכיר הוא לעולם קפידא ובמוכר אינו קפידא כי אם באמר לוקח ועוד היאך שייך לומר בכרם שאין בו גפנים ואמר זה שיהיה קפידא הא רואה שאין בו גפנים ואמר זה לכן נראה דודאי באומר סתם לא אמרינן שמכר שמא כמבואר בש"ס ובב"י בסימן רי"ח וכן בבית השלחין סתם וחייב אפי' להעמיד לו בית השלחין עם מעיין ולכך לא הביאו בש"ע כאן משום דאין מוזכר דין זה בגמרא וסמך עצמו אסי' שי"ב דבאמר סתם דחייב להעמיד לו בית ועל מה שכתב בסי' רי"ח דכשאומר סתם לא אמרינן שמא ועיקר החילוק הוא בין עומד בתוכו ובין אין עומד בתוכו רק שמסיים לו המקום ואמר מקום פ' דכשעומד בתוכו ורואה מעיין בתוכו ואומר בית השלחין זה או אפילו עומד חוצה לו ומראהו באצבע ואומר בית השלחין זה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ז' אז ודאי יש ייתור ל' דהל"ל מכור לי זה ולמה אומר בית השלחין ע"כ ל' קפידא הוא וכוונתו בית השלחין זה להקפיד שאם לא היה אומר לו רק בית השלחין והיה מראה לו היה אפשר לומר שיהיה רק שמו בית השלחין וכן אם לא היה אומר רק זה ה"א שאינו מקפיד שיהיה בו מעיין תמיד ולכך אומר לו בית השלחין זה להקפיד שיהיה כמו שהוא עכשיו אבל כשאינו עומד בתוכו וגם אינו מראהו רק שאמר בית השלחין שיש לי במקום פ' אף שמסיים לו המקום ליכא יתור לשון דכשאינו עומד בתוכו ואינו רואהו צריך לקרותו בשמו בית השלחין או בית האילן או כרם למען דעת מה שם השדה שהוא חוכר ממנו אם כרם או שדה אילן או בית השלחין ומה ייתור לשון יש כאן וכי מה היה לו לומר בלשון אחר דאין לומר שהיה לומר שדה סתם שבמקום פ' ולא להשכיר בית השלחין דא"כ בבית האילן דהיינו שדה אילן ובכרם אין לו לשון אחר לומר ועוד דהל' בש"ס קשה שאמר כיון דאמר זה מכלל דעומד בתוכו וכו' דלא הל"ל רק סתם כיון שאמר שדה בית השלחין למה לו לומר א"ו כמש"ל דהכא במשנה מיירי שמייחד לו המקום שבו השדה שחוכר ממנו רק כשעומד בתוכו או מראהו הוי לשון זה קפידא ובמכירה כשאומר כרם אע"פ שאין בו גפנים הגיעו אף שהריטב"א כתב דזה גרסינן כוונתו רק שמסיים לו המקום שאומר כרם שיש לי במקום פ' כמבואר בסי' רי"ח דאילו בעומד בתוכו קשה דל"ל לומר הטעם שלא מכר אלא שמא הא כיון שרואה שאין בו גפנים וכן בבית כור כשרואה שאין בו אלא לתך דבפלגא לא טעי אינשי אפי' בלאו האי טעמא הגיעו כמבואר בסי' רי"ח סעיף ט"ז דכשמכיר השדה אפי' אמר בפי' יש במדתה ר' אמות ואין בו רק ק"ן הגיעו מטעם שכוונתו שהוא טוב כמו אחרת וכו' אף דשם לא שייך טעם שלא מכר לו אלא שמא ע"כ דמיירי שאינו עומד בתוכו ואינו מראהו ואף דאמר זה ולפי גי' הריטב"א ליכא למיטעי שכוונתו שעומד בתוכו רק שמסיים לו המקום וזה דתני כוונתו על סיום המקום משא"כ הכא כיון דתני זה אמרי' מסתמא דמיירי שעומד בתוכו היוצא מזה דבאמר בית השלחין סתם בין עומד בתוכו בין אינו עומד בתוכו ויבש המעיין חייב להעמיד לו בית השלחין עם מעיין ובאמר לו בית השלחין זה ועומד בתוכו או מראהו ויבש המעיין מנכה לו מחיכורו ואם אינו עומד בתוכו ואמר לו בית השלחין שבמקום פ' אם אמר מחכיר לחוכר אינו מנכה לו מחיכורו ואם אמר חוכר למחכיר מחלוקת הפוס' אי קפידא או לא וגם דברי הרא"ש א"ש ובקיצור פסקי הרא"ש יש ט"ס ובמקום שכתב זו צ"ל סתם ובמקום שכתב סתם צ"ל זו:
א סָעִיף א מלמד. הסמ"ע האריך הרבה לסתור דברי הרמ"א בזה והש"ך דחה דבריו ע"ש ובתשובת ראנ"ח סי' ל"ח ובתשו' רש"ך ס"ב סי' צ"ח:
ב סָעִיף ב זה. נראה לי דלא בעינן שלשתן דהיינו עומד בתוכו ואומר זה וגם יזכרהו בשם בית השלחין אלא אפי' עומד חוצה לו ואומר בית השלחין זה אני משכיר לך ג"כ קפידא הוא דאל"כ לא הל"ל אלא שדה זה אני משכיר לך ומדקפיד ואמר ליה שדה זה וגם אמר בית השלחין ש"מ דלדוקא ולקפידא אמר כן ובס"א מיירי דלא א"ל בית השלחין אלא שדה זה אני משכיר לך ובזה דוקא אמרינן אע"ג דבשעת השכירות היה בית השלחין וגם מעיין בתוכו י"ל דלא קפיד ע"ז ואינו מנכה לו והשתא א"ש דסיים הטור והמחבר הכא וז"ל לפיכך אם לא היה עומד בתוכו כו' ולא כת' רבותא דאפי' עומד בתוכו וגם אמר בית השלחין אני משכיר לך דאפ"ה אינו מנכה לו כיון דלא אמר ג"כ זה אלא ודאי באמר ליה זה הוי כעומד בתוכו. ועומד בתוכו הוי כאמר ליה זה דאין מעליותא לעומד בתוכו אלא שיראה לפניו שהוא בית השלחין שיש בו מעיין וה"ה בא"ל זה וראוהו לפניו. סמ"ע:
ג סָעִיף ב נשאר. דמצי למימר ליה עדיין שם בית האילן עליה ועוד שעתה שעומדין מרווחין יגדל בהן פירות יותר ממה שגדלו עליהן כשהיו עומדין תכופין. שם:
א סָעִיף א והסברא הראשונה נ"ל עיקר. עיין באר היטב סק"א. ועי' בנתיבות המשפט שכ' ולפע"ד דהעיקר כהרמ"א דלדברי מהר"ם פדוואה קשה דהא במתני' סתמא קתני החוכר בית השליין ויבש המעין דאם מכת מדינה היא מנכה כו'. משמע דאפילו חכרה לכמה שנים ויבש המעיין קודם שזרע בשנה שניה או שיבש המעין תיכף אחר הקנין קודם שזרע ג"כ מנכה לו אף דההיזק הוא רק על להבא כו' ע"ש עוד וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קס"א שהאריך בביאור דברי מהר"ם פאדוואה בזה ומבואר מדבריו דבאמת לדברי מהרמ"פ בחוכר ויבש המעין א' חכרו לכמה שנים פשיטא ששנה שניה לא יעמוד בחכירתו ויחזור בו אבל ש"ס מיירי בחוכר שנה א' ובאותו שנה אפי' בתחלתו (אחר שזרע) יבש המעין וזה היא כמו לשעבר דידוע דכל משך זמן שנה א' שייכי אהדדי טורח העבודה ושכר הפירות וע"כ יש לחלק בין מכת מדינה למכת פרטית וא"א לחזור אחר תחלת השנה משא"כ בחמור דשכר כל יום יום בפ"ע הוא כו' ושם השיג על הנה"מ במ"ש לחלק בין שוכר חמור לשדה דבשדה ההפסד בפירותיו של השוכר משא"כ בחמור ההפסד בגוף שלמשכיר דזה אינו דא"כ תינח אכלה חגב אבל יבש המעין ונקצץ האילן מאי איכא למימר ומה שנדחק הנה"מ דגם זה איננו שדה דבריו תמוהים וכן מבואר בתשו' ראנ"ח סימן ל"ח (יובא לקמן) דמעין ומכ"ש אילן היינו שדה ואפ"ה אינו כדין חמור ועל כן צריכי' לחילוק של מהרמ"פ ועוד השיג שם על נה"מ כמ"ש בסימן של"ד דטעמו של המרדכי במלמד הוא כיון דמלמד אינו נוטל אלא שכר שימור ועל השימור לא גזר המושל ומש"ה צריך בעה"ב לשלם אע"ג דעיקר כוונת בעה"ב על התורה מ"מ צריך לשלם כיון דעכ"פ משמר לו בניו כו' והוא ז"ל כתב דסברא זו רחוקה מן הדעת וגם לא קי"ל הכי אלא שכר פיסוק טעמים כר"י בנדרים ל"ז ע"א וכמ"ש הר"ן שם וכ"פ הרמב"ם ועוד כ' שם הר"ן ד"ה ולענין הלכה דנוטלים שכר בטילה כו' ואפי' לטעם דשימור הלא לזה סגי בנטורא בר זוזי ושומר מאן דהוא כו' אך טעמו של המרדכי המלמד נראה משום דמלמד הוא ממש השדה דמתחלת השנה הוה לשעבר דידוע דשכירות מלמד בכך וכך לשנה כי אין שווי השכר והפעולה שוה כי בתחלתו עבודתו יותר קשה לחנך הנער ולעומת זה שבח לימודו בסוף יותר טוב כו' ועוד האריך שם לסלק ראיית הרמ"א בד"מ מתשובת מיימוני סימן כ"ז בדין בית שנשרף כו' ומסיק לדינא לפע"ד דברי מהרמ"פ נכונים דכהסמ"ע וגם הש"ך לא נחלק עליו ע"ש. וע"ש עוד ע"ד יחידים בעיר אחת שחכרו מהקהל המכס אשר הושם על מקצבי בשר בהמה דקה ליתן מכל צאן סכום ידוע ויהי בנפול הצאן ע"י חולי פגירה מכר שר העיר את כל צאנו בזול גדול לאיכרים וליחידים ואין ביכולת הקצבים לקצב בשר זמן ועידן עד יעבור הזעם וע"כ החוכרים נפסדים כי אין להם ממה לגבות דמי המכס ורוצים להטיל דמי הפסדם על הקהל כי אדעתא דהכי לא חכרו והשיב דנדון זה בלי ספק דהוה מכת מדינה ואילו לא היו מחכרים ההכנסה ההוא והיה נשאר אצל הקהל ג"כ היה ההפסד הזה ולולא דברי מהר"ם פאדווה היה ההפסד על הקהל אך לפי פסק מהרמ"פ אשר נראה לי (עיקר) אם יש זמן לחזור יחזרו בו מכאן ולהבא וישלמו לפי ערך הזמן שהיה בידם החכירות כחמור שמת באמצע הדרך שמשלם עד חצי הדרך ואם עבר זמן מה ולא חזרו בהם סברו וקיבלו אותו הזמן וצריכים לשלם והנה בעובדא דמהרמ"פ (הובא בסמ"ע) היה קצת ספק אם עכ"פ היה אפשר ע"י טרחא לישא וליתן בהלואה וע"ז כתב כיון דהוה ספיקא דהמחזיק יחלוק בשלו אבל בנ"ד אין כאן מקום ספק שאפי' נאמר אילו היו הקבצים רוצים להטריח עצמם היו יכולים למכור בשר צאן באופן אחר מ"מ החוכרים לא יכלו על ככה בשום אופן ואם לא רצו הקצבים הם נפסדים על כרחן ע"כ אין כאן מקום לפלפל מי הוא המוחזק כיון שאין כאן ספק עכ"ד. וע"ש עוד שהביא תשובת הראנ"ח סי' נ"ח (שרמז עליו הש"ך ובה"ט סק"א) בעובדא שהשכירו חנות ושוב הטיל המלכות קצבה על הסחורות באופן שלא היו מרויחים וכתב שאין המום בהחנות שמרי החנות לפניהם ואם לא ימכרו סחורה יעשו בו מלאכה ולא דמי ליבש המעיין משום שנהר הוא צורך השדה וכשחוכר השדה ה"ל כחוכר שדה ומעיין אבל הכא הוי דבר הבא מבחוץ בעלמא ואינו בדין הזה וגם לא דמי לדמהר"ם פדוואה דהתם חכרו החירות של הלואה ולא דבר אחר אבל הכא חנות שכרו ממנו מה לי אם יסחור או יעשה בו דבר אחר עכ"ד. והוא ז"ל כתב עליו וסברא נכונה היא ובמהרש"ך ח"ב סי' קצ"ח לא עמד בזה ע"כ. וע' בתשובת פרי תבואה סי' ל"ד בראובן ששכר בית היין עם יורה וכלים משמעון על משך שלשה שנים ונקנה השכירות באופן המועיל ואח"כ רוצה השוכר לחזור בו לצאת מהבית ומענה בפיו שחיילות עוברים בארץ ההיא ושכיח היזקא אשר בוז יבוזו לבעלי בתי המזיגה כאשר אירע בכמה עיירות ונתעצמו בדין ופסקו הב"ד שהדין עם השוכר דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי כדעת מהר"ם פדוואה והכרעת הסמ"ע והוא ז"ל האריך לסתור פסק הזה ובפרט בנ"ד דאינו אלא ספק היזק שעינינו רואות שגם במקום שהחיילו' עוברי' שם יקרה הפסד לאיש זולת איש ונרא' בעליל דבמזלא תליא ואף שהמכה שולטת בכל המדינה מ"מ י"ל דאינו דומה למכת מדינה משום דכאן ודאי במזלא תליא כו' וכ' בסוף דבריו ומעתה בנ"ד אינו יכול אפי' לנכות עד שיבואר הפסדו בברור וישומו לו ב"ד וכדאמרי' דמצי א"ל אחוי טירפך ואשלם לך ואף שזה לא כביר פסקתי במחזיק (אורענדי) מהשר שהשכיר לאחר ואותו האחר חזר בו מיראת השר שהתרה בו כי אינו חפץ בו שאין לחייב אותו האחר מספיקא אי הוי אונס או לא אך זה אינו ענין לענ"ד כו' עש"ה:
א סָעִיף א החוכר או כו'. גמ' סם אר"פ הכי תרתי כו':
ב סָעִיף א אבל בקבלנות כו'. ערש"י שם ד"ה נימא ליה כו' ותנא כו' וערש"י ק"ה ב' במתני' ד"ה מכת כו' וע"כ צ"ל כן כמ"ש בגמ' הנ"ל מכאן ואילך דאיתא כו' ואע"ג דהאי מתני' היא בתרתי מ"מ קושית הגמ' לא קאי אלא אחכירות וכ"מ מתוס' שם ד"ה מככה כו' ואע"ג כו' מ"מ הכא בסיפא כו' כיון כו' מ' דוקא בסיפא כיון דאמר כו' אבל הטור כ' בין בחכירות בין בקבלנות וכ' נ"י שכ"ד הרמב"ם שהביא כאן בש"ע שמתחיל בחוכר ומקבל ואמר ואם כו' ואע"ג שאמר חכירו ל"ד ולשון מתני' נקט כמו ברישא אינו מנכה כו' וכתי' השני של תוס' ק"ד א' ד"ה דאפשר. א"נ כו' ומ"ש תוס' בד"ה היינו לתי' ראשון אבל הטור ס"ל דלדינא שני התי' אמת וכ"כ בהג"א שם ד"ה ואע"ג כו' ובפרישה תי' דה"נ ל"ד לאכלה חגב דיכול למנוע עצמו ולומר לא אדלה כו' ועסמ"ע ס"ק ה' והוא מדברי התוס' דאפשר. א"נ כו' ע"ש משא"כ במתני' דיבש נהרא זוטא ומחוייב לעשות בקבלנות כמ"ש תוס' שם ואפ"ה קאמר בסיפא דמנכה לו אף בקבלנות ולכן הוצרך תוס' שם לומר משום כיון דא"ל בית השלחין כו':
ג סָעִיף א וה"ה בכל כו'. וכמש"ש ק"ה ב' בחגב ג"כ דבחכירות או בשכירות לעולם מנכה וכת"ק שם וכמ"ש בגמ' שם א"ל לית דחש כו' לאפוקי קבלנות וז"ש משכירותו:
ד סָעִיף א (ליקוט) שנפסד הענין לגמרי. עס"ב בהג"ה (ע"כ):
ה סָעִיף א ואם אפשר כו'. כתי' הראשון של תוס' הנ"ל וכ"ש לשיטתו שפ' דלא כתי' השני וצ"ל ע"כ תי' הראשון:
ו סָעִיף א וכ"פ מהר"ם כו'. במרדכי סי' ת"ע ומביא ראיה ממנה שמכת מדינה שייך ג"כ בלהבא דלא כמהרמ"פ:
ז סָעִיף א וכל כו'. וכ"כ מהרמ"פ סי' פו וכ"ה בהג"א אבל צ"ע אדרבה הואיל ומכת מדינה מנכה לו משכירותו כנ"ל וכן הקשה שם בהג"א פ' האומנין ו' בסד"ה וגם על בגד. ואם הבטול מחמת גזירת המושל כו' וצ"ע כו' ואף שבד"מ תי' דל"ד לקרקע דקרקע בחזקת בעליה עומדת וגם המשכיר יפסיד משא"כ בשאר משכיר מ"מ איני מובן במה שתלה הואיל ומכת מדינה כו' וגם מ"ש בהג"ה וה"ה בכל כיוצא בזה כו' וכ"פ מהר"מ כו' מ' אף בשאר משכיר לעולם מנכה לו וכ"מ במהר"פ סי' לט שכ' דטעם דמנכה לו משכירתו ובמקח שנולד היזק אח"כ אין מפסיד המוכר משום דבמכר ברשות הלוקח לגמרי משא"כ במשכיר מ"מ של המשכיר הוא וכמ"ש הר"ן בפ' המקבל כו' וכ"כ הנ"י שם משום דנהנה המשכיר מהפירות וכן בכל שכירות מהשכירות שהרי אם נפסד הדבר נפסד שכרו מכאן ולהבא כמש"ל בסי' ש"י בחמור ובסי' שי"ב בנפל הבית או נשרף ולכן כל ימי השכירות נהנה המשכיר ועוד צ"ע מסי' של"ד ס"א בהג"ה וכן בכל אונס כו' וכן הקשה סמ"ע אלא שהרב נזהר שם וכ' ואם הוי מכת כו' סי' שכא ס"ל דאע"ג דאם שניהן יודעין או לא יודעין פסידא דפועל מ"מ במכת מדינה פסידא דבע"ה והדבר להיפך ממכת מדינה שבקרקע ששם קולא דבע"ה וז"ש עסי' שכ"א ולא כ' סי' שכ"ב מ"מ דבריו תמוהין ומרפסן איגרא יציבא בארעא כו' מאן דאית לי תורי כו':
ח סָעִיף א וי"ח כו' כמש"ל סי' שי כו'. ר"ל דכתב שם דאם אין בדמים לא ליקח ולא למכור נותן לו של חצי הדרך ודוקא בהבריקה ונשתטתה שראוייה למלאכתו עדיין א"ל הרי שלך לפניך אבל לא במתה שנפסד הענין וכן בנפל בית זה כמש"ל בסי' שי"ב סי"ז אינו חייב לבנותו אלא כו' וא"כ הל"ל לחזור כשראה ההפסד ובשלא חזר סבר וקבל וכמש"ל סי' רלב ס"ג המוכר לחבירו כו' אבל אם נשתמש כו' וע"ש ס"ד אין כו' וא"י לומר כו' וכן אם כו' וכ' שם ול"ד לאכלה חגב דשם לעבר מאי דהוה הוה וכן נקצץ האילן ויבש המעין שאם יחזרו בהן לשוא טרחו בשעבר כו' ע"ש וכ' בד"מ ותמיהני עליו דמייתי ראיה מדין חמור שמת דאינו מכת מדינה לדבר שהוא מכת מדינה דאפשר לעולם בדין ניכוי קאי ולא בדין חזרה וכ"מ במהר"מ בדין מלמד כו' כנ"ל ואין אלו אלא דברי נבואה לחלק בדין חזרה בין מכת מדינה או לא ועסמ"ע שהשיג עליו ג"כ אבל נראין דברי הרב מסוגיין ועס"ב בהגה וי"א דוקא כו' אבל אם אמר כו' והוכיחו כן מהתוספתא והביאו הרא"ש שם שדה בית השלחין אני שוכר ממך שדה בית האילן אני שוכר ממך יבש המעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעין וחייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך שדה בית האילן זו אני שוכר ממך יבש המעין נקצץ האילן מנכה לו מחכירו וכ' אלמא דאף ברישא שלא א"ל זו אפ"ה קפידא כיון שא"ל חוכר למחכיר וא"כ קשה על מהרמ"פ לפ"ד הא ברישא יכול לחזור בו ואפ"ה כ' שמנכה לו מחכירו וכאן א"א לשוא טרח דהא צריך לחפיר לו מעיין וצ"ל דמהרמ"פ ס"ל כשיטת התוס' שם ד"ה אידי כו' והרא"ש דרישא אינו מנכה אף בדא"ל חוכר למחכיר דמתני' בכה"ג איירי כמ"ש תוס' ובזה מתורץ קושית הב"ח והדרישה דהא בתוספתא מ' להיפך כנ"ל והרא"ש מביא תיכף אח"ז התוספתא ואיך נעלם ממנו זה אבל לפי מ"ש ניחא דהתוספתא הוא סייעתא דלהכי אין מנכה כיון שבידו לחזור כנ"ל ולפ"ז דברי הרב נכונים דבמכת מדינה לא שייך דין זה דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר כנ"ל ומאי פריך גמ' ה"ד אילימא כו' אבל נ"ל דאדרבה מהרמ"פ ל"ל דעת תוס' מדדחיק תוס' אם הוי קפידא או לא ולפ"ד אפי' הוי קפידא אינו מנכה לו כנ"ל אלא בשיטת הנ"י והמ"מ והא דכ' קפידא לא שמנכה לו אלא שיכול לחזור וכמ"ש בתוספתא וזה שלא הזכיר הנ"י והמ"מ שמנכה אלא שהיא קפידא ודלא כמ"ש בס"ב בהג"ה ודברי הג"ה שם תמוה דהא במקום שאין מכת מד נה מודה למהר"פ ואמאי מנכה ולפ"ז אין חילוק בין נ"י והרא"ש לדינא:
ט סָעִיף ב וי"א כו'. רא"ש בשם ירושלמי ועבה"ג ס"ק ז' וכ"ה בירושלמי שם ופי' הרא"ש:
י סָעִיף ב וי"א כו'. מהתוספת' הנ"ל טור ועי' במע"מ שתמה על הרא"ש וממ"ש בגמ' אידי ואידי כו' ומה שהקשה תוס' שם דהא מתני' קתני א"ל חכור לי כו' פי' חכור ממני קאמר ומזה ג"כ דייק הר"ן מדאיצטריך לדחוקי בא"ל מחכור וחכור ממני ולא אוקמוה כפשטה בא"ל חוכר:
יא סָעִיף ב מנכה כו'. עמש"ל דגם נ"י והמ"מ ס"ל כרא"ש ולא אמרו אלא שחייב להעמיד לו אחר ודברי הרב צ"ע אלא שבטור בשם הרמ"ה כ' כדברי הרב ומ"מ צ"ע מכאן ולהבא כמ"ש לעיל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.