א הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹשָׂה בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע, בֵּין בִּמְחֻבָּר בֵּין בְּתָלוּשׁ; וְאוֹכֶלֶת מִמַּשּׂוֹי שֶׁעַל גַּבָּהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה פּוֹרֶקֶת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה.
ב כָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּהֵמָה מִלֶּאֱכֹל בִּשְׁעַת מְלָאכָה, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דְּבָרִים כה, ד). אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל מִינֵי בְהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וְאֶחָד הַדִּישָׁה וְאֶחָד כָּל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁל גִּדּוּלֵי קַרְקַע; וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דְּבָרִים כה, ד) אֶלָּא בַּהוֶֹה.
ג אֶחָד הַחוֹסֵם אוֹתָהּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְאֶחָד הַחוֹסֵם אוֹתָהּ מִקֹּדֶם וְעָשָׂה בָּהּ מְלָאכָה וְהִיא חֲסוּמָה, אֲפִלּוּ חֲסָמָהּ בְּקוֹל, לוֹקֶה.
ד שָׂכַר בְּהֵמָה וַחֲסָמָהּ וְדָשׁ בָּהּ, לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים ד' קַבִּין לְפָרָה ג' קַבִּין לַחֲמוֹר הַיְנוּ בְּכָל יוֹם, וּבְדִישָׁה מְרֻבָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לָדוּשׁ כָּל הַיּוֹם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַפּוֹעֲלִים בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א), שֶׁמִּשְּׁעַת מְשִׁיכָה נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ חֲסוּמָה:
ה יִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל גּוֹי, עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד) וְגוֹי שֶׁדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד).
ו אָמַר לְגוֹי: חֲסֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ, דַּאֲמִירָה לְגוֹי אָסוּר בְּכָל אִסּוּרִין, כְּמוֹ בְשַׁבָּת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַשִׁ"י וְהַמַּגִּיד סוֹף הִלְכוֹת שְׂכִירוּת) ; יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ וְדָשׁ בָּהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ אוֹכֶלֶת; רָבַץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ; הִרְבִּיץ בְּנָהּ מִבַּחוּץ; הֲרֵי שֶׁצָּמְאָה וְאֵינוֹ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ; פִּירֵשׂ עוֹר עַל הַדַּיִשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל; כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָסוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.
ז הָיָה הַדָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ רָע לִבְנֵי מֵעֶיהָ וּמַזִּיקָהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאִם תֹּאכַל מִזֶּה תַּתְרִיז (פֵּרוּשׁ, חֹלִי מֵעַיִם שֶׁמּוֹצִיאָה רְעִי כַּמַּיִם), מֻתָּר לְמוֹנְעָהּ, שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ נֶהֱנֵית.
ח פָּרוֹת הַמְהַלְּכוֹת עַל הַתְּבוּאָה לְפִי שֶׁיָּרַט לָהֶן הַדֶּרֶךְ, אֵינוֹ עוֹבֵר (עַל) לֹא תַחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד). הַגָּה: שְׂעוֹרִין שֶׁהֻשְּׁרוּ בְּמַיִם וּמְיַבְּשִׁין אוֹתָן בְּתַנוּר וְאַחַר כָּךְ דָּשִׁין אוֹתָן בְּפָרוֹת לְהָסִיר קְלִיפּוֹתֵיהֶן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בַּל תַּחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד), שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּמַעֲשֵׂר; אֲבָל מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁחוֹסֵם פָּרָתוֹ, מֵבִיא מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְתוֹלֶה בְצַוָארָהּ שֶׁתֹּאכַל מִמֶּנּוּ (טוּר סי"ב).
ט רַשַּׁאי הַשּׂוֹכֵר לְהַאֲכִילָהּ פְּקִיעֵי עָמִיר (פֵּרוּשׁ, אֲגֻדַּת קַשׁ שֶׁל שִׁבֳּלִים שֶׁנִּדּוֹשׁוּ, רַשִׁ"י), כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַרְבֵּה מֵהַדַּיִשׁ; וְרַשַּׁאי בַּעַל הַפָּרָה לְהַרְעִיבָהּ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל הַרְבֵּה מֵהַדַּיִשׁ:
א סָעִיף ו דאמירה לעכו"ם אסור כו' עמ"ש בא"ע ס"ס ה':
ב סָעִיף ו ואינו לוקה כ' ב"י ואע"ג דמלקות אינו נוהג האידנא מ"מ נמשך הטור אחר ל' הרמב"ם ועיין בי"ד סי' כ"ז בהשמטו' ספרי שפתי כהן דגם יש נפקותא בזמן הזה היכא דאיכ' מלקות והב"ח כ' דהטור נתכוין לומר דמשלם ד' קבין לפרה וג' לחמור אבל אי הוי לוקה לא הוי לוקה ומשלם דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות ודבריו תמוהין דהא בחסימה אע"ג דלוקה משלם וכדאיתא בש"ס ובכל הפוסקי' וכמ"ש המחבר ס"ד והטור גופי' וטעמא דמשעת משיכה חייב במזונותיה כו' ועוד נ"ל דבזמן הזה אפי' היא מלקות ותשלומין כאחד חייב ממון דהא קי"ל דאם לא התרו בו או ששגג חייב בתשלומים וכדלקמן סי' ש"ן אלמא דגבי חייבי מלקות בעי' דוקא היכא דלוקה ממש א"כ בזמן הזה הוי כלא התרה בו וכ"מ מדברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ו':
א סָעִיף א הבהמה אוכלת כו' דכתיב לא תחסום שור בדישו וכבר כתבתי בר"ס של"ז דילפינן אדם מבהמה פועלת לענין דיש שהוא תלוש שאוכל מהן וכן איפכא בהמה מאדם לענין מחובר כגון שדשה במחובר או כיוצא בו שג"כ אוכלת ממנה דומיא דפועל דכתיב ביה כי תבא בקמת רעך שהוא מחובר רק שיהא המלאכה בגידולי קרקע דומיא דדיש דקמה וכרם שהן גידולי קרקע.
ב סָעִיף א ואוכלת ממשוי שעל גבה גם זה ניליף מפועל דכתיב ביה כי תבא וגו' דכל ביאת פעולה הוא אוכל אפי' ממשא שעל כתיפו (וכמ"ש בר"ס של"ז) וה"ה בהמה ולאפוקי ממ"ד דבעינן דוקא דומיא דדיש' שתהא עושה בידיה וברגליה וכמ"ש בסי' של"ז ע"ש:
ג סָעִיף א שלא יטול בידו כו' דדוקא לא תחסום כתיב לא תעשה מעשה למנוע אותה מאכילה ולא שיאכילנה בידים וכתבו הטור והמחבר גבי משוי שע"ג כתיפו דבשאר מקומות היא אוכלת מטבעה בעצמה וק"ל:
ד סָעִיף ב לוקה שנאמר לא תחסום כו' בזה מותר הבהמה מן האדם שאינה לוקה וכמ"ש הטור והמחבר בריש סי' של"ז דאיתמעיט מדכתיב כנפשך וכמ"ש שם ע"ש:
ה סָעִיף ב ואחד כל מיני בהמה כו' דילפינן לה שור שור משבת דכתיב גביה וכל בהמתך:
ו סָעִיף ב ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה פי' השור רגיל לעסוק בדישו ולאכול ממנו וכן הוא נמי בגמרא וברמב"ם ואע"ג דאיתא שם בגמרא וכבר כתבתיהו גם כן בסי' של"ז ושל"ח דאצטריך למכתב דיש למגמר מינה דמותר לאכול מהתלוש עד גמר מלאכת האחרון שבה המחייב במעשר או בחלה ושור איצטריך למכתב לאקושי חוסם לנחסם דהיינו שור לאדם ללמוד זה מזה מ"מ מדפרט הקרא שור יותר משאר בהמ' ודיש יותר משאר דברי' התלושים שאינם נגמרים למעשר (ואע"פ שאינו קושיא דמאחר שעכ"פ הוצרכה התורה לכתוב אלו או כיוצ' בו א"כ מה לי זה ומה לי זה) אמרינן דדיבר הכתוב בהווה וק"ל:
ז סָעִיף ג וא' החוסם אותה מקודם דלא תחסום משמע נמי לא תהא חסומה בשעת דישה דומיא מ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם כו' כן הוא בגמרא כתבתי' בפרישה ע"ש:
ח סָעִיף ג ואפי' חסמה בקול לוקה דקי"ל עקימת שפתים הוי מעשה:
ט סָעִיף ד ד' קבין לפרה כך שיערו חכמים ז"ל שיעור לאכילתה כשהיא דשה כל היום ואם דשה חצי היום או שליש אז מה שהוא נותן לה לפי ערך זה השיעור:
י סָעִיף ד שמשע' משיכה כו' כלומר מ"ה אין לפוטרו מן התשלומין משום דאין לוקין ומשלמין אדבר אחד כדילפינן ממ"ש כדי רשעתו רשעה א' ולא שתי רשעיית דה"מ כשבאין שניהן יחד משא"כ זה:
יא סָעִיף ה בפרתו של עכו"ם כו' פי' אפי' הדיש' היא של עכו"ם דלא תחסום סתם כתיב וכן עכו"ם שדש בפרתו של ישראל אפי' הדישה הוא של ישראל אינו עובר עליו ומיירי באפי' הישראל יודע מזה דמ"מ הוא אינו עושה החסימ' בידים והטור שכתב בזה ז"ל אם הוא שלא בפני ישראל לא כ"כ אלא לענין איסור דאז אפי' איסור אין בו וכמ"ש שם בפירוש:
יב סָעִיף ו אמר לעכו"ם חסום כו' ישב לה קוץ כו' המחבר כלל כל הני יחד כדי לסיים על כולן ולכתוב דאסור ואינו לוקה דהן שווין בדינן בזה אף שבגמרא זה דהאומר לעכו"ם חסום פרתי כו' היא אבעיא דאיפשטא דאיסור יש בה ואינך הם איבעיות דלא אפשטא בגמרא ונראה דכולם שווין ג"כ בזה דאם שכר בהמה מאחר ומכח א' מאלו לא אכלה דחייב לשלם דהא משעה שמשכה אתחייב במזונותיה והרי לא אכל' אע"פ שלא נעשה בגרמתו ממש:
יג סָעִיף ו ישב לה קוץ כו' רבץ לה ארי כו' וכתבו שם התוס' דבהני תרתי קאמר בגמ' דדוקא כשנעש' כן מאליו הוא דאיבעיא להו אבל אם הושיב בידו קוץ בפיה וכן אם הרביץ ארי מבחוץ כדי שתראנו ולא תאכל בשעת דישה לא קמבעיא ליה דודאי לוקה אבל בהרביץ בנה מבחוץ אע"פ שעושה כן בידים מ"מ כיון דאינה מונעת כ"כ מלאכול בשביל זה וכן בפירש עור על הדיש אף שעושה כן בידים מ"מ כיון שלא ראתה התבואה ואינה עושה דבר חסימה בגופה הן באיבעיא אי לוקה עליהן או לא וזה שדקדק ג"כ הרמב"ם והטור והמחבר שבקוץ וארי כתבו ל' שנעשה מאליו משא"כ בהושיב בנה ובפירש עור וק"ל ובישב לה קוץ כתבו התוס' דל"ד לחסמ' מבחוץ ודש בה כשהיא חסומ' דלוקה די"ל דשאני התם דחסמו' בידים כדי שלא תאכל (מ"ה אפי' חסמה אחר ודש בה לוק') משא"כ בזה שנעש' מאליו איבעיא אי יש לדמות' לחלתה היא עכ"ל:
יד סָעִיף ז או שהית' חול' כו' הטור כתב בל' אחר וכולהו איתנהו לפי הטע' שמסיק וכתבו שלא הקפיד' התור' אלא על הנאתו וק"ל:
טו סָעִיף ח לפי שירט לה הדרך כן הוא ל' הרמב"ם ופי' המ"מ ונ"י שעוברת על התבוא' דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן ובזה לא כתב הרמב"ם והמחבר ומור"ם ז"ל שצריכין להביא מעט מאותו המין ולתלות בצואר' כו' כמ"ש אחר זה בשעורין שהושרו כו' ובדשה בתרומה ובמעשר דכאן הכל רואין שאין כונתה לדוש ולית ביה משום מראית עין עד"ר:
טז סָעִיף ח שכבר נתחייב במעשר פי' ואנן דומיא דדיש ופעולת כרם וקמה בעינן דכל אלה לא נגמרו עדיין למעשר וכמ"ש לעיל סי' של"ז סק"א:
יז סָעִיף ח מביא מעט מאותו מין כו' ונותנו בשק ושק תולה בצוארה דאז לית ביה משום מראית עין דהרואה תחלת החסימ' נרא' שג"כ נותן מן התבואה לאכול ומי שיבא אח"כ יאמר בלבו כבר אכלה מהשק כל שבעה ושאחר שעה יחזור וימלאנו מאותו המין שתאכל ממנו ולכך דייק הגמ' והטור ומור"ם ז"ל וכתבו ותולה בצוארה:
יח סָעִיף ט פקיעי עמיר כדי שלא תאכל כו' דברי' הללו הן דומיא למ"ש הט"ו בסי' של"ז סט"ו רשאי פועל לטבול פתו בציר כו' ורשאי בע"ה להשקות הפועל יין כדי שלא יאכל ענבים הרבה כו' והטעם כתבתי שם דלאכשורי גברא לית ביה איסור ע"ש:
יט סָעִיף ט ורשאי בעל הפרה להרעיב' עמ"ש בס"ס של"ז סי"ט ליישב דל"ת מהא למ"ש שם דלא ירעיב ויסגף עצמו כו' ע"ש:
א סָעִיף א בידו. דדוקא לא תחסום כתיב לא תעשה מעשה למנוע אותה מאכילה ולא שיאכילנה בידים וכתבו הטור והמחבר גבי משוי שעל גבה דבשאר מקומות היא אוכלת מטבעה בעצמה. סמ"ע:
ב סָעִיף ה עובר. ואפילו הדישה היא ג"כ של עובד כוכבים דלא תחסום סתם כתיב. שם:
ג סָעִיף ה אינו. ואם עשה העובד כוכבים מעצמו ולא א"ל הישראל מידי אף שיודע מזה אם הוא שלא בפני הישראל אפי' איסור אין בו. שם:
ד סָעִיף ו איסורין. עיין בא"ע ס"ס ה':
ה סָעִיף ו לוקה. כת' הב"י ואע"ג דמלקות אינו נוהג האידנא מ"מ נמשך הטור אחר לשון הרמב"ם ועי' ביו"ד סי' כ"ז בהשמטת ספרי ש"ך דגם יש נפקותא בזה"ז היכא דאיכא מלקות והב"ח כת' דנתכוין הטור לו' שאינו לוקה דאם הוי לוקה אינו משלם דמשום רשעה אחת כו' ודבריו תמוהין דהא בחסימה מבואר בש"ס ופוסקים דאע"ג דלוקה משלם וכמ"ש בס"ד ועוד נ"ל דבזה"ז אפי' הוא מלקות ותשלומין כאחד חייב ממון דהא קי"ל דאם לא התרו בו או ששגג חייב בתשלומין וכמ"ש לקמן סי' ש"נ ע"ש אלמא דגבי חייבי מלקיות בעינן דוקא היכא דלוקה ממש א"כ בזה"ז הוי כלא התרו בו וכן משמע מדברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ו'. ש"ך:
ו סָעִיף ט להרעיבה. עמש"ל סי' של"ז סי"ט ס"ק י"ד ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) הבהמה כו' בין כו'. אינו מדוקדק דמ' דלעולם היא אוכלת וליתא דאין אוכלת אלא כמו פועל בסי' שקדם ס"ב דפועל נלמד מבהמה כמש"ש מה דיש כו' וכמש"ל ס"ח בהג"ה שכבר כו' ולשון הטור כדרך שפועל אוכל ממה שהוא עושה בגידולי קרקע בין במחובר כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ב כל כו'. צ"א א':
ג סָעִיף ב א' שור כו'. ב"ק כ"ד ב':
ד סָעִיף ג א' כו'. עבה"ג ס"ק ו':
ה סָעִיף ג אפי' חסמה כו' עבה"ג ס"ק ז':
ו סָעִיף ו אמר כו' דאמירה כו'. בעיא דאיפשיטא שם ת"ש דשלחו כו' ואע"ג דדחי ר"פ דיחוייא הוא דהא לא ק"ל כר' חידקא דהא פליגי עליה בסנהדרין שם ופשיטא דאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומ"ז כולהו לא ס"ל כיחדאה. רא"ש וכלל כל הני יחד משום דאסור ואינו לוקה כמו בהנך דלא איפשיטא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.