א קָטָן, פָּסוּל לְהָעִיד, אֲפִלּוּ הָיָה נָבוֹן וְחָכָם, עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר י"ג שָׁנִים גְּמוּרוֹת. וְאִם שָׁהוּ מִלְּבָדְקוֹ זְמַן רַב אַחַר שֶׁהָיָה לוֹ י"ג שָׁנָה, וּבְדָקוּהוּ וְנִמְצְאוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הוּא בְּחֶזְקַת גָּדוֹל מִשָּׁעָה שֶׁהָיָה לוֹ י"ג שָׁנָה. וְאִם נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.
ב הִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְנוֹלַד בּוֹ סִימָן מִסִימָנֵי סָרִיס, הֲרֵי הוּא גָדוֹל, וְיָעִיד. וְאִם לֹא נוֹלַד בּוֹ, לֹא יָעִיד עַד רֹב שְׁנוֹתָיו.
ג בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵע בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת בְּקַרְקָעוֹת, אֲבָל בְּמִטַּלְטְלִים, עֵדוּתוֹ עֵדוּת.
ד מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת כְּשֶׁהוּא קָטָן, וְהֵעִיד בָּהּ כְּשֶׁהוּא גָדוֹל, אֵינוֹ כְּלוּם. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁסוֹמְכִים בָּהֶם עַל עֵדוּת שֶׁמֵּעִיד כְּשֶׁהוּא גָדוֹל שֶׁרָאָה בְּקַטְנוּת, וְאֵלוּ הֵם: נֶאֱמָן לוֹמַר: זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי אוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹ שֶׁל אָחִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּעַל כְּתָב שֶׁל אֵלּוּ נֶאֱמָן, אֲבָל לֹא עַל שֶׁל אֲחֵרִים:
ה וְנֶאֱמָן לוֹמַר: זְכוּרַנִי בְּאֵשֶׁת פְּלוֹנִי שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת כְּשֶׁנִּשֵֹּׂאת. וְנֶאֱמָן לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס (פֵּי', שָׂדֶה שֶׁנֶּאֱבַד אוֹ שֶׁנֶּחֱרַשׁ בָּהּ קֶבֶר, וְהוּא לְשׁוֹן פְּרוּסָה, שֶׁנִּפְרְסוּ וְנִתְרוֹצְצוּ בָּהּ עַצְמוֹת מֵתִים).
ו וְנֶאֱמָן לוֹמַר וַאֲפִלּוּ הוּא לְבַדּוֹ (טוּר): עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִים בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁתְּחוּמִים דְּרַבָּנָן (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ב דִּכְתֻבּוֹת). וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר אִסּוּרֵי דְּרַבָּנָן. וְנֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהָיָה פְלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵפֶר לִטְבֹּל לֶאֱכֹל תְּרוּמָתוֹ לָעֶרֶב, וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תְּרוּמָה, וְשֶׁהָיִינוּ מוֹלִיכִים חַלָּה וּמַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי כֹּהֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְשֶׁאָמַר לִי אַבָּא: מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה, מִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה, אוֹ שֶׁעָשׂוּ אֵיזֶה סִימָן לְהוֹדִיעַ שֶׁאֶחָד מִן הַמִּשְׁפָּחָה נָשָׂא פְּסוּלָה (טוּר), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ב'.
ז וְכָל אֵלּוּ, אִם גּוֹי אוֹ עֶבֶד רָאָה אוֹתָם וְהֵעִיד אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִשְׁתַּחְרֵר, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ח שׁוֹטֶה, פָּסוּל. וְלֹא שׁוֹטֶה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָרֻם וּמְשַׁבֵּר כֵּלִים וְזוֹרֵק אֲבָנִים בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַעְתּוֹ וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד בְּדָבָר מֵהַדְּבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְשׁוֹאֵל כָּעִנְיָן בִּשְׁאָר דְּבָרִים, הֲרֵי זֶה פָסוּל, וּבִכְלַל שׁוֹטִים יֵחָשֵׁב.
ט הַנִּכְפֶּה (הַמֻּכְרָח לִפֹּל לָאָרֶץ מֵחֲמַת חֹלִי הַמְשַׁגֵּעַ אוֹתוֹ לְעִתִּים), בְּעֵת כְּפִיָּתוֹ, פָּסוּל, וּבְעֵת שֶׁהוּא בָּרִיא, כָּשֵׁר. וְאֶחָד הַנִּכְפֶּה מִזְּמַן לִזְמַן, אוֹ הַנִּכְפֶּה תָמִיד בְּלֹא עֵת קָבוּעַ, וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ נִכְפִּים שֶׁגַּם בְּעֵת בְּרִיאוּתָם דַּעְתָּם מְטֹרֶפֶת. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּעֵדוּת הַנִּכְפִּים הַרְבֵּה.
י הַפְּתָאִים בְּיוֹתֵר, שֶׁאֵינָן מַכִּירִין דְּבָרִים שֶׁסוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה, וְלֹא יָבִינוּ עִנְיְנֵי הַדָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִים שְׁאָר עַם הָאָרֶץ, וְכֵן הַמְבֹהָלִים, וְהַנֶּחְפָּזִים בְּדַעְתָּם, וְהַמִּשְׁתַּגְּעִים בְּיוֹתֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הַשּׁוֹטִים. וְדָבָר זֶה לְפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לַדַּיָּן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן הַדַּעַת בִּכְתָב.
יא חֵרֵשׁ, פָּסוּל. אֶחָד מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהָעִיד בְּבֵית דִּין בְּפִיו, וְשֶׁיִהְיֶה רָאוּי לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַדַּיָּנִים וְהָאִיּוּם שֶׁמְּאַיְּמִים עָלָיו. וְכֵן אִם נִשְׁתַּתֵּק, אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדַּק כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִים לְעִנְיַן גִּטִּין וְנִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת, וְהֵעִיד בְּפָנֵינוּ בִּכְתַב יָדוֹ, אֵינוֹ עֵדוּת כְּלָל, חוּץ מֵעֵדוּת אִשָּׁה, לְפִי שֶׁבַּעֲגוּנָה הֵקֵלּוּ:
יב סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּיר הַקּוֹל וְהָאֲנָשִׁים וּמְכֻוֶּנֶת עֵדוּתוֹ, פָּסוּל.
יג הָיָה חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ סוּמָא בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְסַר לוֹ הָעֵדוּת, וּבָרִיא בִּשְׁעַת הַעֲדָאַת הָעֵדוּת, אוֹ אִפְּכָא, פְּסוּלִים. אֲבָל אִם הָיָה בָּרִיא בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְסַר לוֹ הָעֵדוּת וּבִשְׁעַת הַעֲדָאַת הָעֵדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאֶמְצַע נִתְחָרֵשׁ אוֹ נִשְׁתַּטֶּה אוֹ נִסְתַּמֵּא, מֵאַחַר שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת, כָּשֵׁר.
יד אִשָּׁה, פְּסוּלָה. וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, פְּסוּלִים מִסָפֵק. וְכָל מִי שֶׁהוּא סָפֵק כָּשֵׁר סָפֵק פָּסוּל, הֲרֵי הוּא פָּסוּל. הַגָּה: וְכָל אֵלּוּ הַפְּסוּלִים, פְּסוּלִים אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּלָא שְׁכִיחָא אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד (הָרַשְׁבָּ"א בִתְשׁוּבָה וְהָרַמְבַּ"ם בְּפ"ח מֵה' נִזְקֵי מָמוֹן וְכ"כ הַב"י), וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַקָּנַת קַדְמוֹנִים הוּא, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים רְגִילִין לִהְיוֹת, כְּגוֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל נָשִׁים, אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר אַקְרַאי שֶׁאִשָּׁה רְגִילָה וְלֹא אֲנָשִׁים, כְּגוֹן לוֹמַר שֶׁבְּגָדִים אֵלּוּ לָבְשָׁה אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהֵן שֶׁלָּהּ, וְאֵין רְגִילִין אֲנָשִׁים לְדַקְדֵּק בָּזֶה, נָשִׁים נֶאֱמָנוֹת (ת"ה סִימָן שנ"ג וַאֲגֻדָּה פֶּרֶק י' יוֹחֲסִין). וְלָכֵן יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דַּאֲפִלּוּ אִשָּׁה יְחִידָה, אוֹ קָרוֹב אוֹ קָטָן, נֶאֱמָנִים בְּעִנְיַן הַכָּאָת וּבִזְיוֹן תַּלְמִיד חָכָם אוֹ שְׁאָר קְטָטוֹת וּמְסִירוֹת, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַזְמִין עֵדִים כְּשֵׁרִים לָזֶה, וְאֵין פְּנַאי לְהַזְמִין (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"ט וּמַהֲרַ"ם מִרִיזְבּוּרְג וְכָּלְבּוֹ סִימָן קט"ז). וְהוּא שֶׁהַתּוֹבֵעַ טוֹעֵן בָּרִי (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ג) (וְע"ל סכ"ח סט"ו בְהג"ה).
א סָעִיף א שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות. פי' י"ג שנים שלימות ולא תימא כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשב כגדול עכ"ל סמ"ע משמע דר"ל דאם נולד באמצע ליל ר"ה נעשה בן י"ג שנה בתחלת ר"ה של שנת י"ד ובספר לחם חמודות ריש פ' יוצא דופן מסתפק בזה ורצה להוכיח מהתוס' דר"ה (דף י' ע"א) ומהרמב"ם דבעי' מעת לעת בשעות והמעיין שם יראה דלא מוכח מידי ומ"ש התוס' בר"ה דבעינן מע"ל היינו בימים תדע דהא בס"פ יוצא דופן אמרי' בגמ' שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מע"ל וכתבו תוס' שם וז"ל בפ"ב דזבחים אמוי' דשעות פסולות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע בפ"ב דזבחים ולא דמי לאחרינא דלא בעינא מעת לעת לשעות כדפי' לעיל גבי שלשים יום איכא בינייהו עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דהוזכר בגמ' מע"ל היינו בימים א"כ גם כוונ' התוס' בר"ה יכול להיות כן וגם דעת הב"ח בא"ח סוף סי' נ"ג דא"צ להשלים מע"ל בשעות וכן הוא בחד תירוצא בתו' פרק יוצא דופן סוף (נדה דף מ"ד) ד"ה שלשים יום איכא בינייהו מיהא לחד תירוצא בתוס' שם בעינן י"ג שנים מע"ל עד שעה שנולד וע' מ"ש בא"ח סי' נ"ג סעיף א':
ב סָעִיף א משעה שהיה לו כו'. ע' בא"א (דף ע"ז ע"ג) מ"ש בזה:
ג סָעִיף ג אין עדותו עדות והתוס' ומרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהיתה כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם וטור כן ודלא כב"י וב"ח לדעתם ומ"ש ב"י דא"כ ה"ל לכתוב דין זה בדיני שומא ולא בדיני עדות לק"מ דמ"מ כיון שמעיד שכך היתה שוה שייך בדיני עדות והא בגמ' נמי נקיט עדות וכן עיקר דהא קושי' המרדכי והתוס' נכונה הוא ודו"ק וכ"פ באגודה:
ד סָעִיף ד ויש מי שאומר כו'. עד אבל לא על של אחרים תימא למה כ' המחבר בל' שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה הפך זה בשום פוסק וכו' עכ"ל סמ"ע ואישתמיטתיה דברי הרב בבדק הבית סי' מ"ו (הגה ר"ל שכתב בד"ה על הא דהביא בספרו ב"י לקמן סי' מ"ו בשם הרא"ש הירושלמי שאינו נאמן על כתב של אחרים כתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי משום דתלמוד' לא חילוק בכך והן מפרשי' הירושלמי בענין אחר):
ה סָעִיף ה שנעש' לה מנהג הבתולות כתב הסמ"ע בשם הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו וגם הט"ו ס"ל הכי והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר עכ"ל הסמ"ע ובא"ע סי' צ"ו סט"ו כתב המחבר בהדיא דבעינן אחר עמו:
ו סָעִיף ו וה"ה בשאר איסורים. ע' בי"ד סי' קכ"ז ס"ג בהגהות:
ז סָעִיף ז אינו נאמן. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ' מעדות האנוסים שאינ' נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות מטעם דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל לגמר' בעכו"ם טעמ' דלא דייק תיפוק ליה דבעי' תחלתו וסופו בכשרו' אלא ודאי כיון שבידו לגייר דמי לפיסול ממון דלעיל סי' ל"ג סט"ו וא"כ דוקא בעכו"ם אמרינן בגמ' כיון דעכו"ם הוי לא דייק משא"כ באנוסי' שבאו לכלל כשרות כשרים דשפיר הוי דייקי כיון שהיו יהודי' בינם לשמים ומה שהביא מהרא"ן ששון שם מתשו' ן' ל"ב חלק א' סי' כ"ג אינה ראיה כלל דבתשובת ן' ל"ב שם מיירי שמעודי' כשהן אנוסים עדיין ע"ש ודו"ק מיהו מה שהביא מתשובת ן' לב ח"ג סימן ע"ה יש ראיה וצריך עיון וע"ש בספר ב' סימן מ"ה מיהו בתוספתא ס"פ ה' דסנהדרין משמע דבעכו"ם נמי טעמא משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר' בגמרא בעכו"ם טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן וכן משמע בריטב"א ספ"ב דכתובות במשנה ואלו נאמנין להעיד בגדלן כו' ע"ש ודוק דאל"כ היה נאמן כמו קטן אע"ג דלא הוי תחלתו וסופו בכשרות כיון דהוא מילתא דרבנן וכן המדקדק היטב בפוסקי' בס"ס ל"ג יראה דלא תלי מידי במה שבידו להכשיר ע"ש ודוק:
ח סָעִיף יא אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה. ע' בא"ע סי' י"ז ס"ב:
ט סָעִיף יד ואנדרוגינוס פסולים. עיין בא"ע סי' מ"ד ס"ה וסי' קע"ב ס"ח ודו"ק:
י סָעִיף יד כגון בב"ה של נשים. ומהרש"ל פסק דוקא שלא החזיק ג' שנים אבל החזיק ג' שנים תו לא מפקעי' מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשי' ע"ש:
יא סָעִיף יד או קרוב. ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ח פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו:
א סָעִיף א קטן פסול להעיד. ילפינן לה מדכתיב ועמדו שני האנשי' דקאי אעדים דאי אבעל דין ק' וכי אנשים באים לדון ולא קטני' ולא נשים וכמ"ש בסי' ז' ע"ש:
ב סָעִיף א ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות פי' י"ג שנים שלימות ול"ת כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשוב כגדול ועמ"ש בסמוך בס"ק ד' ולענין דיינות כתב הטור והמחבר בסי' ז' ס"ג די"א שהוא כשר כשהוא בן י"ג שנים אפי' לא הביא ב' שערות וה"ט דס"ל דלענין דיינות הכל תלוי במה שהוא מבין ולא הושוו דיינות ועדות אהדדי לאמר דהפסול לזה פסול לזה ג"כ אלא לענין זה דבשניהן שם קטנות פסול בהן מיהו כל חד לפי סברתו וכמ"ש שם בסי' ז' ע"ש וכתבתי שם ג"כ דמה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות דס"ל דגדלותו לענין דין דבעינן שיהא איש אינו עד שיהיה בן י"ח שנים ע"ש:
ג סָעִיף א ואם שהו מלבדקו כו' ובדקוהו ומצאו כו'. נראה דה"ה וכ"ש למ"ד דאין דנין עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות כנ"ל דאם לא בדקוהו כשהוא בן י"ח שנה ודן ובדקוהו לאח"ז דינו דין וק"ל:
ד סָעִיף א ואם נתמלא זקנו. ל' הטור הוא ואם צמח זקנו למעלה כו' והמחבר שינה וכתב נתמלא ולשטתו אזל דכ' בב"י דיש חילוק בין נתמלא לצמח ע"ש ואני כתבתי בדרישה דנלע"ד חד ענינא הוא ונתמלא הוא ל' התלמוד וצמח הוא לשון הטור ולא קאמר הגמרא נתמלא' זקנו אלא ללמדינו דבב' שערות לא סגי בזקן דלמעלה ונתמלא בריבוי שערות קאמר ולא בגדלותן דבשיש לו הרבה שערות אז בצמיחתן סגי ולא בעינן שיהא שערות גדולות כדבעינן בשתי שערות דבזקן תחתון כמבואר בא"ע ע"ש בסי' קנ"ה ועד"ר:
ה סָעִיף ב הגיע לעשרים שנה. עפ"ר שם מבואר ומוכח דכשהוא בן י"ט שנים ול' יום משנת העשרים שנים אזי הגיע לעשרי' שנים מיקרי דל' יום בשנה חשובה כשנה ולא כמ"ש המחבר בא"ע סימן קנ"ה סי"ב די"א עד שתהיה בת כ' שנה פחות ל' יום עכ"ל דאף שכתב הרמב"ם כן הלא הטור הביאו שם בא"ע וכתב עליו שהוא ט"ס ע"ש ובסי' קע"ב ושם מוכח ג"כ דבן י"ג שנה ויום אחד דקאמר ל"ד יום א' שלם אלא מיד אחר שהוא בן י"ג שנה מיקרי גדול ולא נקט יום א' אלא של"ת דא"צ י"ג שנים שלמים ע"ש ודוק ועמ"ש לפני זה בסק"ב:
ו סָעִיף ב ונולד לו סימן מסימני כו'. סימני סריס כתבן הטור והמחבר בא"ע ר"ס קע"ב והיינו כשאין בשרו מעלה הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק ע"ש ועפ"ר שם כתבתי דאפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן עשרים דלא נעשה גדול ע"י מ"מ כשמגיע אח"כ לעשרי' שנה נעשה גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע סי' קע"ב עיין שם גם בס"ס קנ"ה:
ז סָעִיף ב עד רוב שנותיו. והיינו שיהיה בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם שבעים שנה:
ח סָעִיף ג אין עדותו עדות בקרקעות דאינו דייק בעדות קרקע כולי האי אבל במטלטלים דייק וע"ל סי' רל"ה דמחלק שם בין מטלטלי' לקרקעות ג"כ לענין קנין בכמה ענינים וע' דרישה:
ט סָעִיף ד נאמן לו' זה כתב ידו של אבא וכו'. בגמרא אמרו ובטור הביאו דהיינו דוקא כשיש עוד אחד עמו שראה כתיבת יד אביו בגדלותו אז המנוהו לזה הקטן שהגדיל להצטרף עמו אע"פ שלא ראה כתיבת יד אביו או אחיו או רבו מעולם בגדלותו כגון שמתו בעוד שהיה קטן מיהו גם אותו גדול אף שהוא קרוב לעידי השטר מקיימין ע"פ רק שלא יהיו עידי הקיום קרובים זה לזה עפ"ר ודוקא כשאביו ואינך חתומים בעדים על השטר דמן התורה הוי ליה כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הצריכו לקיים השטר בזה דוקא המנוהו אפי' להוציא ממון ע"י אבל כשאביו או אחיו הן בעלי דבר שהתחיייבו נפשם בכתיבת ידם לשלם לפלוני סך ממון או ענין אחר אז ודאי אין בנו נאמן להעיד על חתימת אביו או אחיו ל"מ קטן שהגדיל אלא אפי' אמר שראה חתימת אביו זו בגדלותו אין נאמן דה"ל בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים כמ"ש בסי' ל"ג דכיון דאין חתימתו ניכר ה"ל כמעיד עליו בע"פ והכת"י כמאן דליתא דמי:
י סָעִיף ד ויש מי שאומר כו'. עד אבל לא על של אחרי' תימא למה כתב המחבר זה בלשון שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה היפך זה בשום פוסק ובהדיא משמע במשנה ובגמרא בפרק ב' דכתובות דדוקא בהנך הוא דנאמן וטעם דהיא מצוי ורגיל אצלם ושם עביד צריכותא ביניהם ע"ש ומיהו בהא אי"ל דמאן דפליג ס"ל דצריכותא דעבד הגמרא ה"ק אי לא קתני אלא אביו ה"א דוקא בחתימת יד אביו נאמן שהוא מצוי אצלו אבל אינו נאמן על אחיו ורבו כיון שאינו רגיל אצלם כ"כ כמו באביו קמ"ל המשנה דגם אחתימת יד אחיו ורבו נאמן וכיון דלמדינו המשנה דנאמן גם אאחיו ורבו אע"ג דאינו מצוי כ"כ אצלם ה"ה דנאמן ג"כ אחתימת יד אחרי' כשמעידעליהן בגדלותו שראה אותן בקטנותו ומכיר אותן אלא דהמשנה אורחא דמלתא נקט דמסתמא אינוי רגיל להכיר אלא הני והיותר נראה כמ"ש לעיל בסי' ט"ז ס"ב דאף שכתב המחבר בל' ויש מי שאומר אין בו פלוגתא ודוק:
יא סָעִיף ה שנעשה לה מנהג הבתולות. פי' שבשעה שכנסה נעשה לה בכניסתה כמו שעושין להבתולות כגון שכיסו ראשה בהינומא ומקבלין עדות זה להגבותו על פיו מאתים לעיקר כתובתה ומשום דרוב נשים בתולות נשאות הימנוהו ע"ז ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דיש ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב הנשאות בתולות יש להן קול וזו לא היה לה קול דבתולה נשאת ועפ"ר וכתב הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו שהיה גדול כשכנסה וגם הטור ס"ל הכי וכמ"ש בסמוך והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר ומחולקין בדעתו המ"מ והכ"מ שם ע"ש ובפרישה ועמ"ש עוד מזה בסמוך וק"ל:
יב סָעִיף ה המקום הזה בית הפרס. בסוף פ"ב דכתובות פרש"י ז"ל החורש הקבר ה"ז עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכים עצמות המת ודלמא נגע כו' עכ"ל פי' הר"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן והראב"ד פי' בע"א וע' בר"ן שהביאו:
יג סָעִיף ו אפי' הוא לבדו כו' מור"ם מוסיף זה אדברי המחבר מפני שרא' שהטו' כ"כ בדיקדוק מפני שבשני דינים שכ' לפני זה דהיינו דנאמן לומר זה כתיבת יד אבי כו' ושאשה זאת נעשה לה כמנהג הבתולות ס"ל דצריך להיות אחר עמו כמ"ש בריש דבריו שם משא"כ בדיני' שאח"כ מ"ה התחיל וכתב בדין נאמנות זה דנאמן הוא אפי' לבדו וה"ה לדינים שאחריו וכמ"ש בפרישה אבל המחבר לא הזכיר ברישא דבעינן שיהא אחר עמו וא"כ מור"ם דהוסיף כאן לפרש היה לו להוסיף כן גם בריש דבריו דבעינן שיהא אחר עמו:
יד סָעִיף ו כיון שתחומין דרבנן. פי' כל עיקרו אינו אלא דרבנן משא"כ קיום שטרות דאע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאות ממון יש מצד בו דאורייתא:
טו סָעִיף ו יוצא מבית הספר לטבול כו'. והא דצריך לומר שיצא מבית הספר כדי שלא תאמר שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומה בשביל רבו כהן משא"כ השתא דהא אסור לאדם שילמד את עבדו תורה תוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ו) וכן איתא בגמ' (שם דף כ"ח):
טז סָעִיף ו ומ"ש שהיה חולק עמנו תרומה. אין לחשוש בזה שמא עבד כהן הוא דאין עבד נוטל חלק בבית הגורן אלא אוכל מחלק רבו או כשרבו עמו גמרא שם (דף נ"ח) לפלוני כהן ע"י עצמו פי' כך העיד התינוק ע"י היה אביו שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהי' שולח סלו ע"י אחר אינו נאמן דדלמא לא דק כ"כ בכ"מ פי"ד מעדות:
יז סָעִיף ו ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה. מפני שאין בהן אלא גילוי מילתא מ"ה המנוהו ואם שנים קטני' הן שהגדילו פסולין אפומייהו לגמרי ואם עד א' הוא חיישינן ליה ולא מכריזין עליה כ"כ הראב"ד והביאו הר"ן פ"ב דכתובות והר"ן פליג עליו ד"מ י' ועד"ר:
יח סָעִיף ז עכו"ם או עבד כו'. אינו נאמן בא"ח ס"ס שצ"ט כתב הטור והמחבר דאתחומין נאמנין עבד ושפחה אפי' קודם שנשתחררו ומ"ה כשכתב הטור האי דינא דקדק וכתב ז"ל וכל אלו שמעיד בהן הגדול כו' וכתבתי בפרישה דמש"ה כתב שמעיד מפני שלא איירי בכלל זה אלא בדברי' הנ"ל שצריכין עדות משא"כ נאמנות דתחומין דאינו נאמן משום תורת עדות דא"כ לא היה נאמן עבד ושפחה דפסולין לעדו' אלא דהמנוהו משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא והמחבר ג"כ רמזו במ"ש והעיד אחר שנתגייר כו' למדנו דוקא במקום דבעינן עדות אין נאמנין מה שא"כ בתחומין כמ"ש וק"ל:
יט סָעִיף ז אינו נאמן. מפני שבהיותו עכו"ם לא הוי רמיא עליה ומלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתי' ובהיותו עבד נמי כיון דאין בידו לשחרר נפשו ועוד דעבד אינו חייב בכל המצו' גמרא:
כ סָעִיף ח משובשת תמיד כתב תמיד לאפוקי באקראי בעלמא עפ"ר:
כא סָעִיף י הפתאי' ביותר. זהו החילוק בין פתי לשוטה שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברי' משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה שהשוטה בשאר דברי' הוא חכם כשאר בני אדם והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינין אותו שאר בני אדם ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב והיינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו וק"ל:
כב סָעִיף י המבוהלי' והנחפזים בדעתם כו'. נראה שכל הני פירושם הוא שאינ' מתונים בענייניה' אלא כל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב:
כג סָעִיף יא שצריך להעיד בב"ד בפיו. כדכתיב על פי שנים עדים:
כד סָעִיף יא וכן אם נשתתק כו'. פי' שהיה יכול לדבר בתחלה ואח"כ נשתתק וזה שסיים וכתב בזה והעיד בפנינו בכתב דכיון דמתחלה היה יכול לדבר וגם יכול לשמוע למד עצמו לכתוב ומ"ש אע"פ שנבדק כדרך שבודקין לגיטין גם אהמדבר ואינו שומע או איפכא קאי וז"ש שם ודעתו נכונה ר"ל נכונה בבדיקה זו גם י"ל דכתב זה בנשתתק משום דבגיטין דוקא בנשתתק הוא דצריכין לבדוק בבדיקה זו היכא שנשאה קודם שנשתתק דהוה קדושיו קדושין גמורין ואח"כ נשתתק משא"כ בשומע ואינו מדבר או איפכא. כשהיה כן משנולד דאפי' אינו עומד בבדיקה זו יכול לגרש דאמרי' ככניסתו כן היא יציאתו וכמ"ש הטור והמחבר באה"ע בסי' קנ"א וק"ל:
כה סָעִיף יא ומ"ש אינו עדות כלל. הטעם כבר נתבאר לעיל בסכ"ח סי"א דדרשינן מדכתיב על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם וזהו שאינו יכול להעיד בפיו כלל פסול גם לר"ת דמתיר באח' שיכול לדבר להעיד לשלוח עדותו לב"ד בכתבו משום דראוי הוא להעיד בפיו כמ"ש הטור בשמו ע"ש:
כו סָעִיף יב שמכיר הקול והאנשי'. ס"א קול אנשים ועפ"ר:
כז סָעִיף יב עדותו פסול. ילפינן לה מדכתיב או ראה ועפ"ר:
כח סָעִיף יד אשה פסולה דכתיב ועמדו שני האנשים דקאי אעדים כמ"ש לעיל:
כט סָעִיף יד וכל מי שהוא ספק כו'. בסי' ל"ד סכ"ח כתב שנים שהעידו בא' שהוא פסול ובאו ב' והכחישום ה"ז ספק ופסול והטעם דכל עדות בא להוציא או לחייב ממון ע"י והממע"ה:
ל סָעִיף יד וכ"ז מדינא כו'. ע"ל סת"ח שכ' הטור בשם הרמב"ם אהא דאמרו דאין הנזקין משתלמת אלא בעדות כשרה דבאו ללמדינו בזה של"ת הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדי' והרועי' וכיוצא בהן אם העידו ששור זה נגחו או היזק לאדם שומעים להם קמ"ל כו' ע"ש ולא כתב שם לא הטור ולא המחבר ולא מור"ם דמכח תקנה שומעין לעדותן כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקים דשכיחא וכ"כ בת"ה סי' שנ"ג וד"מ י"ג ועמ"ש שם בסי' ת"ח מזה:
לא סָעִיף יד והוא שהתובע כו'. ר"ל לאפוקי אם טוען שמא ותבעו מכח עדות אלו העדים דאין עדותן כשרה וע"ל סכ"ח סט"ו בהגה וע"ע בי"ד סי' קכ"ז מדין עדות נשי' ובא"ע סי"ז מדין ב' נשים וע"א איזה עדיף:
א סָעִיף ג י"ג שנים. ואם בעינן שלימות עיין ש"ך:
ב סָעִיף ד של אבא. אבל אם אביו הוא החתום בשט"ח ודאי אין בנו עד לקיים דקרוב הוא ועמ"ש סמ"ע:
ג סָעִיף ד של אחי. עיין בחידושי הרמ"ה לכתובות דף כ"ח ז"ל. וראוי לספק בעדים שהעידו בבית דין ונחקרה עדותן אם נאמנין קרובים להעיד עליהם כך וכך העידו בבית דין פ' ועיין שם שהניח בספק ועמ"ש בסימן נ' סעיף קטן י"א:
ד סָעִיף ז אחר שנתגייר. עיין ש"ך מדין עדות האנוסים אם שייך בהו תחלתו בפסול כיון שיש בידו לגייר ובמשנה למלך פי"ד כתב בשם מוהרימ"ט בזכרנותיו שנסתפק ברשע ועשה תשובה אי לקטן מדמה או לנכרי ולא הכריע עיין שם ונמצא ברשע ועשה תשובה שני ספיקות דאפשר דאפילו במידי דאורייתא נאמן כיון שיש בידו לגייר ולעשות תשובה וכמ"ש הש"ך או דאפילו במידי דרבנן לא מהימן כיון דלא דייק וכמו שעלה ע"ד מוהרימ"ט: והנה בפסול עבירה דרבנן נראה לומר דלא בעינן תחלתו בכשרו' כיון דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון דוקא וכמ"ש רמ"א בסימן ל"ד ואם כן אין פסולו אלא משום חשד נגיעת ממון בעדות זו וכמ"ש בסמ"ע ואם כן כיון דבנוגע גופי' לא בעינן תחלתו בכשרות אלא כיון שסילק נפשו רשאי להעיד ה"נ בפסול דרבנן דהוא משום חימוד ממון ואינו פסול הגוף ואינו בגדר עדות כלל לא שייך בי' תחלתו בפסול. ומדברי הרא"ש פ"ב דגיטין משמע דרשע ועשה תשובה דומה לקטן ונעש' גדול שכת' ואם היו פסולי' כשנתמנו שולחן וחזרו בתשובה קודם שמסרו לאשה כתב הר"ר מאיר הלוי דכשרין כו' ולא בעינן תחלתו בכשרות מידי דהוי אפתוח ונסתמ' עיין שם אלמא דברשע ועשה תשובה נמי שייך בי' תחלתו בפסול אלא דבגט כשר כמו פתוח ונסתמ' ואי אמרינן דלא דייק הי' פסול ולאו ראי' הוא מפתוח ונסתמ' כיון דלא דייק וכן משמע דבמידי דאורייתא ודאי פסול ולא אמרינן בידו לעשות תשובה וכן מבואר בתוספתא פרק ה' דסנהדרין עד שלא נעשה חתנו כו' עד שלא נעשה סוחרי שביעית ומשנעשה סותרי שביעית חזר בו כו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו כשר כשר עיין שם ונשמע מיני' דרשע ועשה תשובה נמי שייך בי' תחלתו בפסול ועוד משמע דאפילו בפסול עבירה דרבנן שייך בי' תחלתו בפסול ועיין באבן העזר סימן מ"ב סעי' ה' דאנוסים לא נפסלו אף על גב דעברו על מצות קידוש השם. ואין להקשות מהא דאמרינן פ"ב דכתובות דף י"ט בהא דאמר ר"מ אינם נאמנין לפוסלו קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש"י והלכך משוי נפשי' רשיעא ומשמע דגם אנוסים כשהי' לו ליהרג ולא קיים קידוש השם רשע הוי משום דאף על גב דאינו נפסל על ידו מכל מקום הוא עצמו אינו נאמן למשוי נפשי' רשיעא אפילו במידי דלא נפסל על ידו ותדע דהא בעדים שאמרו אמנה היו דברינו אינ' נאמנים משום דעולה הוא ולא מצינו שיפסלו לעדות כשחתמו על אמנה אע"כ אין אדם עושה עצמו רשע אפילו במידי דלא נפסל על ידו ובתומים ראיתי בסימן מ"ו שכתב דאם חתמו על אמנה פסולים לעדות עיין שם ואין הדעת נותן כן דהא שם חשיב נמי עולה המשה' שטר פרוע וכן ספר שאינו מוגה ולא יתכן לומר דבזה פסול לעדות ואין לך עולה גדולה יותר משטר שיש בו ריבית ואפילו הכי דעת תוספות דעדים החתומים על השטר שיש בו ריבית כשרים עיין פ' א"נ ולכן נראה דאמנה ואינך שיש בו עולה לא נפסלו ע"י אלא דאפילו הכי הוא אינו נאמן במה שאומר שעשה שלא כהוגן וזה פשוט. ובתומים בסימן זה הקשה מתשובת הרשב"א סימן אלף רל"ז דשס משמע אף דאנסוהו העבודת כוכבים ומזלות לזנות עם אשה ה"ל רשע דמוכרח להרוג ואל יעבור ע"ש. ולפי מ"ש לא קשה דשם כתב באומר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורי' ואינו נאמן וז"ל ול"ל אפילו באומר אני זניתי עם אשתך פלגינן דיבוריה די"ל באונס דהא אונס לא משכחת דאין קישוי אלא לדעת ובאנסוהו גוים הא יהרג ואל יעבור עיין שם ואם כן כיון דעל כל פנים שלא כהוגן עשה דהא דינא הוא שיהרג ואל יעבור ואין אדם משים עצמו רשע אפילו במה שאינו נפסל על ידו וכדמוכח מש"ס בפ"ב דכתובות שאמרו בטעמא דר"מ משום דיהרג ואל יעבור וזה ברור:
א סָעִיף א גמורות. פי' שלימות ול"ת כשהוא ל' יום תוך שנת י"ג יחשב כגדול ולענין דיינות כתב המחבר בסי' ז' ס"ג די"א כשהו' בן י"ג שנים אפילו לא הביא שתי שערות כשר וה"ט דשם תלוי במה שהוא מבין ומה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בו י"ח שנים כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבזה לא בעינן מעל"ע ועיין בא"ח סי' נ"ג ס"א:
ב סָעִיף א נתמלא. ללמדנו דבב' שערות לא סגי בזקן העליון ועיין בא"ע סי' קנ"ה. סמ"ע:
ג סָעִיף ב לעשרים. היינו בן י"ט שנה ול' יום דלא כמ"ש בא"ע סי' קנ"ה סי"ב ואף דהרמב"ם שם כ"כ כבר כתב הטור שם דט"ס הוא ע"ש. ומה הן סימני סריס מבואר בא"ע ר"ס קע"ב ואפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן כ' דלא נעש' גדול ע"י. מ"מ כשמגיע אח"כ לכ' שנה נעש' גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע שם ובס"ס קנ"ה עכ"ל הסמ"ע:
ד סָעִיף ב רוב. היינו בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה. סמ"ע:
ה סָעִיף ג בקרקעות. התוס' והמרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהית' כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם והטור כן ודלא כב"י. ש"ך:
ו סָעִיף ד נאמן. ודוקא כשהם חתומים בעדים על השטר דקיום שטרות דרבנן ומן התור' הוי כנחקר' עדותן בב"ד אבל כשהם בע"ד והתחייבו נפשם בכת"י לשלם סך ממון או ענין אחר אז ודאי אינו נאמן אפילו אם אמר שראה החתימה בגדלותו דה"ל בכלל לא יומתו אבות כו'. סמ"ע:
ז סָעִיף ד שאומר. כתב הסמ"ע דאף שאין בזה פלוגת' כתב המחבר בשם י"א כדרכו כמ"ש בסי' ט"ז ס"ב והש"ך כתב דבבדק הבית בסי' מ"ו כתב דיש חולקין:
ח סָעִיף ה הבתולות. וגובין על פיו מאתים לעיקר כתובתו ובזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו. סמ"ע:
ט סָעִיף ו דרבנן. פי' הסמ"ע דכל עיקרו אינו אלא דרבנן אבל קיום שטרות אע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאת ממון יש בו צד דאורייתא:
י סָעִיף ו הספר. דל"ת שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומ' בשביל רבו משא"כ השתא דהא אסור ללמד תורה לעבד. ש"ס דכתובות. סמ"ע:
יא סָעִיף ו חולק. דאז אין לחוש לעבד דאינו נוטל חלק בבית הגורן אא"כ רבו עמו. ש"ס. שם:
יב סָעִיף ו עצמו. ר"ל דהתינוק מעיד שהוא עצמו היה השליח אבל אם אמר ששלחו ע"י אחר אינו נאמן דדילמא לא דק כ"כ הכ"מ. סמ"ע:
יג סָעִיף ז ונשתחרר. דהוי מילת' דלא רמיא עליה ואמר ולאו אדעתיה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבתשובת מוהר"א ששון פסק בעדות האנוסים שאינן נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל הטעם בעובד כוכבים דלא דייק וא"כ באנוסים שבאו לכלל כשרות כשרים כיון שהיו יהודים בינם לשמים ודאי שפיר הוו דייקי מיהו בתוספת' משמע נמי טעמא בעובד כוכבים משום תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר בגמר' טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן עכ"ל. (* ע"ל סי' ל"ד ס"ק ל"ו מ"ש שם וגם מכאן ראיה גדול' לדבריו דלא כהש"ך ע"ש):
יד סָעִיף יא כלל. דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ואפילו לר"ת דמתיר בא' שיכול לדבר לשלוח עדותו בכתב לב"ד היינו משום דראוי הוא להעיד בפיו. סמ"ע:
טו סָעִיף יד דתקנת. בסי' ת"ח ס"א בניזקין דצריך עדים כשרים כתב שם הטור דה"א הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא עבדים ורועים וכיוצא בהן יהיו נאמנים בעדותן קמ"ל כו' ע"ש ולא כתבו דמכח תקנה יעידו כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקין דשכיחי וכ"כ בת"ה עכ"ל הסמ"ע:
טז סָעִיף יד נשים. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דוקא כשלא החזיק ג' שנים אבל אם החזיק ג"ש תו לא מפקעינן מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשים:
יז סָעִיף יד קרוב. ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ק פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו. ש"ך:
א סָעִיף א גמורות. עבה"ט עד וכתב הש"ך דבזה לא בעינן מעל"ע כו' ועיין בס' בר"י דכן כתב הב"ח בתשובה סימן קמ"ה והמל"מ פ"ב דאישות דין כ"א והאליהו רבא בא"ח סי' ג"ן ע"ש:
ב סָעִיף א ואם שהו מלבודקו כו'. עיין בתשובת נו"ב סי' ד' דכתב דאף דבש"ע סתם דין זה כדברי הרא"ש בתשו' ולא הובא על זה שום חולק מכל מקום אין דין זה מוסכם להלכה שהרי הרמב"ם בחידושיו לב"ב דף קנ"ד שפירש עובדא דבני ברק שמכר ומת מיד מבואר שחולק ואף דאפשר לתרץ ולומר דאין הכרח שהרמב"ן יחלוק בזה על הרא"ש עכ"פ נסתר ראיית הרא"ש ממימרא זו שהרא"ש הוכיח מכאן טעמא שמת הא אם הי' חי שאז אין עשויין להשתנות הי' מועיל ולהרמב"ן איכא למימר להיפך שאם הי' חי ודאי לא הי' מועיל כי שמת אחר כך באו הסימנין כו' וגם הב"י גופא באה"ע ס"ס מ"ג מביא דברי הרא"ש אלו וכ' שמורו הר"י בי רב כ' שהרשב"א והר"ר דוראן חולקים בדבר כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל העולה מזה שדברי הרא"ש אלו נדחים במקום דאיכא חזקת ממון דאלים טובא ובלא"ה איך אפשר להוציא ממון במקום שהרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן חולקים וכפי משמעות לשון הב"י הסכים מורו הר"י בי רב עמהם ועכ"פ יכול המוחזק לומר קים לי עכ"ל וע"ש עוד בחלק אה"ע סי' ס"א מענין זה ושם כתב דנראה להקים על דגלו פסק הש"ע בזה כי מ"ש הב"י באה"ע שהרשב"א חולק. טעות נזדמן בקולמוסו הרשב"א במקום הרמב"ן ומדברי הרמב"ן הנ"ל אין ראיה ויכול להיות שלדינא מודה להאי דהרא"ש כו' ע"ש. וע' עוד בזה בספר אגודת אזוב מהגאון מהר"מ זאב זצ"ל דרוש עמק הלכה שפלפל הרבה בדברי הנו"ב הנ"ל ואחר כך כתב שמצד אחר פסק הש"ע בזה צע"ג לדינא דנראה שרא"ש ז"ל גופיה חזר בו בפסקיו בקדושין פרק האומר סי' ט' וכבר כתב הבית יוסף בח"מ סי' ק"י בשם הר"י בן הרא"ש ז"ל דיש לילך אחר הפוסקים שהיו באחרונה. ובסוף כתב שהרצ' הדברים לפני הגאון מופה"ד מוהר"ח ז"ל מוואלאזין והשיב לו שגם הוא כבר עמד על זה וחיבר על זה מיוחד והביא עוד דעת גדולי הראשונים החולקים על דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל והעלה שלא לעשות מעשה כפסק הש"ע דלעיל ע"ש. גם בס' גט מקושר בסדר גט שלישי אות י"ג כתב שכבר ביאר בתשו' דליתא לפסק הש"ע כאן (כעת נדפס תשובה זו בספרו שו"ת משיבת נפש חלק אה"ע סי' צ"א עש"ב) . ובגליון ש"ע של הגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל עב"י אה"ע סי' מ"ג שכ' בשם רבו מהר"י בי רב שהר"ר דוראן והרשב"א חולקים בזה ובתשובת מהרח"ש ח"א סי' כ"ג כתב דאין הדבר יוצא מידי ספיקא דדינא וע' בספר שב שמעתתא סוף שמעתא ה' עכ"ל. וע' בספר שער משפט שהאריך גם כן בדברי הנו"ב הנ"ל ובסוף כתב ולענין דינא אף שהב"י באה"ע סי' מ"ג הביא בשם מורו שהרשב"א והר"ר דוראן חולקים על הרח"ש והביאם הכנה"ג בסימן זה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ודברי הט"ו וסתימת הרב רמ"א אשר כל בית ישראל נשען עליהם היא תכריע עש"ב. ונראין דברי מהרח"ש הנ"ל דאין הדבר יוצא מידי ספיקא דדינא:
ג סָעִיף ב לעשרים שנה. עבה"ט ומה שכתב ואף דהרמב"ם שם כן כתב כבר כתב הטור דט"ס הוא כו' וע' בזה בתוי"ט פ"ה דנדה משנה ט'. ומה שכתב ואפילו נולדו כו' נעשה גדול ע"י להבא כו' ע' בזה בפמ"ג א"ח סי' נ"ה באשל אברהם סעיף קטן ו' שכתב עליו איני יודע למה לא למפרע כו' ע' שם:
ד סָעִיף ד ויש דברים כו'. עי' בספר מחנה אפרים הלכות עדות סי' ט"ו שכתב וז"ל מי שנתחייב שבועת היסת והביא א' כדי לאפטורי נפשיה משבועה ואשתכח סהדא דקרוב ונתרחק הוא כיון דשבועת היסת מדבריהם לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כאותה שאמרו ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עכ"ל וצ"ע. ועמ"ש לקמן סי' פ"ז ס"ו:
ה סָעִיף ד נאמן לומר. עבה"ט מ"ש ודוקא כו' אבל כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בש"ך לקמן סי' מ"ו סק"י ובסי' ס"ט ס"ק י"ב ואולם מד' הרמב"ן בתשו' סי' כ"ב מבואר דאין לחלק ע"ש עכ"ל:
ו סָעִיף ו כיון שתחומים דרבנן. עבה"ט עד מ"מ הוצאות ממון יש בו צד דאורייתא. וע' בספר ארעא דרבנן אות רכ"ט הביא בשם חכם א' שהשיג על הסמ"ע בזה דהא כתב הרמב"ם ר"פ כ"ז מה' שבת דחוץ לי"ב מיל יש תחומין ד"ת וכן דעת הרי"ף והרי יש בהם צד דאורייתא עכ"ל ויש ליישב:
ז סָעִיף יב סומא. ע' באה"ג שכתב דסיים הרמב"ם שנאמר והוא עד או ראה כו' וע' בכ"מ שם פ"ט מעדות שכתב דזו הראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא ונדפס שם הגהה דנראה דיצא לרבינו מדאיתא בערכין דף י"ח כו' ע"ש ובס' בר"י אות ח' הביא דכ"כ בס' מים חיים להרב פר"ח וכתב בשם חכם אחד שהשיג עליו דמשם אין ראיה גמורה אך הוא מפורש בתוספתא פ"ג דשבועות כו' ע"ש. וכתב עוד בשם התשב"ץ ח"ג סימן ו' דאף שרוא' מעט אם אינו יכול להבחין בין איש לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם עדותו בטל מן התורה אף שהוא מבחין אותו בטביעת קול והוא פשוט:
ח סָעִיף יב אף על פי שמכיר הקול כו'. כתב בספר שער משפט מלשון זה משמע דט"ע דקלא מהני לענין עדות אלא דבסומא פסול דילפינן מאו ראה שיהיה ראוי לראות אבל היכא דיכול לראות מהני ט"ע דקלא אף שלא ראה הבע"ד כו' עש"ב ומיהו לפי מה שכתב בפרישה דהגירס' ברמב"ם וטור מכירים הקול וידעו האנשים ואיננו וי"ו המחלקת אלא תרוייהו קאמר שמכירים על ידי קול וגם יודעים עי' שם א"כ אין ראיה מהכא די"ל דמי שאינו סומא יכול להעיד בדאיכ' תרווייהו דוקא הכרת קול וגם ידיעת הגופים על ידי משמיש היד וכדומה. ועמ"ש בזה לקמן סימן פ"א סי"ו בד"ה החביא. וע' בספר בר"י אות ט' שהביא תשובת הר"י ן' מיגש ז"ל כ"י בענין זה. וע' שם עוד בענין עדים שראו את הדבר בתוך מה שנצטייר במרא' זכוכית וביאר שם דאם ראה הדבר עצמו מתוך זכוכית פשיטא דהוי ראיה גמורה אך אם אינו מסתכל בדבר כלל רק הסתכלותו הוא במרא' נסתפק בזה הרב הלכות קטנות ח"ב סי' פ"ג. והגם דנראה דעת הרב דבר שמואל סי' רמ"ב ושבו"י ח"א סי' קכ"ו דבכה"ג לא מקרי ראיה י"ל דשאני התם דיש מציאות דראו כוביתא דעיבא אבל בנ"ד אם הוא באופן שלא יש להסתפק בשום מציאות אפשר דמקרי ראיה עש"ה ועמ"ש בפ"ת לא"ה סי' קס"ט בס"ח בקצרה סק"א:
ט סָעִיף יד דתקנת קדמונים. עיין בתשובת נו"ב תנינא סי' נ"ח באחד שיצא לו שם גניבה בעיר ואחר ימים אחדים נמצאו שתי בתולות שאמרו שראו הגניבה בבית פלוני אלמוני ואותו פלוני מכחיש את הבתולות ורצה רב אחד לדמות זה לדברי הרמ"א בכאן שמצד התקנה מועיל עדות נשים בדבר דלא שכיח והוא ז"ל השיב שזה אינו. חדא דהכא גם הרמ"א ז"ל בסוף דבריו כתב והוא שתובע טוען ברי וכאן הרי התובע אינו טוען ברי ואף שכאן יצא שם גניבה בעיר ויכול הוא לטעון ברי שנגנב אבל אינו יכול לטעון ברי שהגניבה הוא ביד פלוני ועוד דאפילו היה טוען ברי שהגניבה אצל פלוני. והבתולות העידו כדבריו גם כן א"א להוציא ממון בעדות נשים כי נראה דע"כ לא אמרו שבדבר דלא שכיח עשו תקנה להאמין לפסולים אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי כגון הכאה או מסירות שמי שלא היה בשעת מעשה אי איפשר לו להעיד על זה אבל כאן אף אי גניבה לא שכיח דכל הגונב עושה בסתר הרי הבתולות לא העידו שראו שפלוני גנב רק העידו שראו הגניבה בידו וזה אינו רק על רגע אחת שהרי אפשר לגניבה להיות בידו זמנים טובא ואפשר שגם אנשים יראו בידו אלא שלא אירע שראו אנשים. בזה לא תקנו שיהי' נשים או פסולי עדות כשרים והבו דלא לוסיף על התקנה ואפי' אם היו מעידים הבתולות שראו שגנב גם כן אינני מחליט שיהיו נאמנות אלא שהיה מקום לדון בזה אבל בעובד' דא ודאי אינם נאמנות עכ"ד ע"ש ועמ"ש בסקי"א:
י סָעִיף יד כגון בבה"כ של נשים. ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ק"פ אודות שהבית דין שלחו שנים לגבות עדות מן האשה אחת על מקומות בבהכ"נ בעזרת נשים וגבו בית דין שלא בפני בעל דין ופסקו פסק דין על פי עדותן וכעת האשה הנ"ל חוזרת מדבריה וכתב חכם אחד לבטל הפס"ד שלהם והוא ז"ל כתב שאין לבטל באשר שכבר נפסק הדין וכיון דאיכא כמה אנפי דגובין שלא בפני בעל דין אם כן בית דין אחר בית דין לא דייקי (עיין מה שכתבתי לעיל סי' י"ט סעיף ב' סק"ג) ומסתמא עשו כהוגן ובדבר שלא נגבה בפני שלשה הא הביא הבית יוסף בסי' כ"ח ובש"ע שם סכ"ג בשם המישרים שיכולים הקהל לתקן ששני סופרים מגבין העדות וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשלוח נאמני הקהל לנשים יקרות שיגידו העדות וכבר כתב הבית יוסף בא"ה סי' י"ז (לא ידעתי מקומו ולכאורה מדברי החמ"ח שם סעיף ח' מבואר להדיא להיפך ועיין מה שכ' בפ"ת שם סקמ"ה) במקום שאין צריך להעיד לפני בית דין סבירא להו לכמה גאונים דאינו יכול לחזור ולהגיד ודעתי נוטה שאין שום בית דין יבטל דברי בית דין חבירו עכ"ד עיין שם:
יא סָעִיף יד דאפילו אשה יחידה כו' עיין בתשובת כנ"י סימן פ"ג שהאריך לפרש דברי הרמ"א בזה ודעתו דהתקנה לא היה רק היכא שגוף המעשה ידוע ע"י קלא דלא פסיק או באין מכחישין שבודאי היה כאן הכאה וקטטה ומלשינות ועדותם של אלו הוא רק לברר הדבר איך היה שהוא רק גילוי מלתא בעלמא אבל אם גוף המעשה אין ידוע רק על פיהם וזה מכחיש לגמרי בודאי דאין נאמנים עיין שם. ושם אביא עוד דברי מהרש"ל דאף לפי התקנה מכל מקום באם היה העד אחד שונא אינן נאמן והוא ז"ל הביא ראיה לדבריו עיין שם עוד בס"ס פ"כ מזה:
א סָעִיף א אפי' היה. שם אלא מעתה הא דתנן הפעוטות כו' ואמרי' בגיטין כל חד לפי חורפיה:
ב סָעִיף א (ליקוט) אחר י"ג שנים. דתוך הפרק כלפני הפרק ב"ב שם נדה שם. אחר. דלפני י"ג שנים שומא הוא (ע"כ): (ליקוט) עד כו' אחר כו'. נדה מ"ח ב' בשלמא לפני הפרק כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א גמורות. בנדה א"ר הלכתא בכוליה פרקא מעת לעת ועולא אמר דתנן כו' וערש"י שם ד"ה דתנן כו' וע"ש מ"ז מ"ח:
ד סָעִיף א ואם שהו. קדושין ע"ט אתמר קידשה אביה כו' ועתוס' דב"ב שם קנ"ו א' ד"ה בודקין כו':
ה סָעִיף א ואם נתמלא. כ' ב"י מדברי תוס' דיבמות פ"ב ד"ה דהביא. ודברי שגגה דמשם לא מ' מידי ואדרבה לכאורה מ' משם להיפך. ונראה שמהרמב"ם יצא להטור דין זה שכ' בפ"ב דה' אישות בן י"ג שנה כו' ונראו בו כו' ואם לא נבדק מלמטה כו' והקשו עליו מדאמרי' בנדה מח ב' מה איש בסי' א' כו' תחתון ולא עליון ול"נ דה"ק דבאיש ודאי על סי' א' תחתון ולא עליון סמכי' מדאמרי' ברפ"ח דסנה' התחתון ולא העליון כו' בן ולא איש קטן פטור שלא כו' וא"א דוקא עליון א"כ בן סורר ומורה היכי משכחת לה דהא שיקיף הוא רק ג' חדשים והוא קודם הרבה לזקן העליון משא"כ באשה דבן ולא בת וא"א לומר ג"כ באיש א"א לעליון לבא כו' דביבמות שם מ' דאפשר אבל מ"מ ברוב תחתון אתי ברישא כו' כמו באשה לר"מ שם וכן רואין בחוש וע"ש בתוס' ד"ה בא כו' וז"ש הרמב"ם בן י"ג כו' ר"ל אם רואין שלא בא התחתון ואם לא נבדק כו' וז"ש כאן ואם נתמלא כו':
ו סָעִיף ב (ליקוט) ונולד בו סי' כו'. כשלא הביא שתי שערות בזקן (ע"כ): (ליקוט) סי' מסימני כו' כר' יוחנן דקי"ל כוותיה ועבא"ע סי' קנ"ה (ע"כ):
ז סָעִיף ד (ליקוט) מי כו' שם אלו דברים כו' דוקא ובסיפא אבל כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ד (ליקוט) ויש מי שאומר. שם כיון דלא קחשיב במתני' אלא הנך ועוד ירושלמי שם תני בלבד דברים שרגילין בהם (ע"כ): (ליקוט) ויש מי כו'. והרא"ה חולק ע"ז ממש"ש וצריכ' כו' קמ"ל דהימנוה כו' מ' אף בדלא שכיחא כלל (ע"כ):
ט סָעִיף ו אפי' הוא לבדו. כ"כ הר"ן שגדול עמו קאי אב' דבריו הראשונים דמתני' וכן משמע מתוס' ורא"ש שם ורמ"א לישנא דטור נקט שלא כ' הא דבית הפרס אבל בל' הש"ע שהוא ל' הרמב"ם ה"ל לרמ"א לכתוב אצל בית הפרס דמשם ואילך הוא לבדו: (ליקוט) אפי' הוא לבדו דבגמ' כתובות כ"ד א' אי' ת"ש אני כהן וחבירי כהן כו' שם ושם ב' ואבע"א ר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי ושם כ"ה א' וכי מסקי' מתרומה ליוחסין בתרומה דאוריי' כו' והכא מיירי מתרומה דרבנן כדאי' התם כ"ח ב' וא"כ סגי בחד נמי וע"כ דרב הונא בריה דרב יהושע לא קאי אהאי דרבנן (ע"כ):
י סָעִיף ו (ליקוט) יוצא מבית הספר. דוקא שם דלמא עבד כהן הוא (ע"כ):
יא סָעִיף ו (ליקוט) ושהיה חולק עמנו כו'. ע' תוס' שם ב' ד"ה תנן כמאן ואם תאמר כו' ולא מילתא היא כו' וא"כ בזה"ז דליכ' תרומה הדרא קו' התוס' לדוכתיה ואפשר לתרץ דשם אליב' דר"מ אבל לדידן דקיי"ל כחכמים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא חיישי' לעבד אבל ליתא דלתרומה ויוחסין לא אמרי' כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש המפרשים (ע"כ): (ליקוט) ושהיה חולק כו ע' תוס' שם ד"ה תנן כו' וצ"ע ובא"ע סי' ג' השמיטו אבל השמיט גם יוצא מבית הספר וצ"ע (ע"כ):
יב סָעִיף ח (ליקוט) שוטה. ב"ב קכ"ח א' שפוי ונשתטה פסול (ע"כ):
יג סָעִיף ח כל מי שנטרפה. נדה י"ג ב' ושנטרפה דעתה היינו שוטה כו':
יד סָעִיף ח (ליקוט) תמיד. כתובות כ"א גבי עובדא דבר שטיא כשעתים חלים כו' (ע"כ):
טו סָעִיף ח (ליקוט) בדבר מהדברים. אפי' בא' חגיגה ג' ב' כר"י אפי' באחת (ע"כ): (ליקוט) בדבר מהדברים. כר"י בריש חגיגה י"ב תמיד לאפוקי עתים חלים כמ"ש בס"ט (ע"כ):
טז סָעִיף ט הנכפה. ר"ה כ"ח א' כפאו שד כו' ע"ש:
יז סָעִיף ט וא' הנכפה. או. שם:
יח סָעִיף ט (ליקוט) והוא שלא תהיה דעתו משובשת. גיטין ס"ז ב' במתני' שם נשתתק כו' בודקין אותו וערש"י שם ד"ה בודקין אותו (ע"כ):
יט סָעִיף י הפתאים. ב"ב שם זיל אכול תמרי כו' מגלת אסתר כו':
כ סָעִיף י וכן המבוהלים כו'. שם התם שטותא יתירתא כו':
כא סָעִיף יא (ליקוט) אחד כו'. ממ"ש בב"ב קכ"ח א' ונתחרש וא"א לומר בחרש גמור דאף אלם בלבד פסול (ע"כ):
כב סָעִיף יא (ליקוט) ודעתו נכונה. מגטין שם בודקין אותו ע"כ:
כג סָעִיף יא (ליקוט) והאיום. מסנה' מאיימין עליהם (ע"כ):
כד סָעִיף יב סומא בשתי. ב"ב קכ"ח א' וכמ"ש בסי"ג: (ליקוט) בשתי עיניו. דוקא כמ"ש בנדה מ"ט ב' ויש כשר להעיד כו' (ע"כ):
כה סָעִיף יב אע"פ. גטין כ"ג א':
כו סָעִיף יד (ליקוט) וטומטום כו' וכל כו'. כמ"ש בסי' ל"ד סכ"ח אבל כו' אע"ג דה"ל חזקה דכשרות וכ"ש כה"ג ועמ"ש (ע"כ):
כז סָעִיף יד וכל אלו. ע' רמב"ם בפי' על מתני' דפ"ק דב"ק שום כסף כו'. וברמב"ם בח' שם:
כח סָעִיף יד דבמקום שאין. ויש סמך בפ"ד דקדושין ע"ג ב' חיה נאמנת לומר כו' והטעם לפי שאין אנשים שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.