א אָסוּר לִגְזֹל אוֹ לַעֲשֹׁק אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין מִגּוֹי; וְאִם הוּא דָּבָר דְּלֵיכָּא מַאן דְּקָפִּיד בֵּהּ, שָׁרִי; כְּגוֹן לִטֹּל מֵהַחֲבִילָה אוֹ מֵהַגָּדֵר לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁנָּיו; וְאַף זֶה אוֹסֵר בַּיְרוּשַׁלְמִי, מִמִּדַּת חֲסִידוּת.
ב אָסוּר לִגְזֹל, אֲפִלּוּ עַל מְנַת לְשַׁלֵּם דָּבָר יָפֶה מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ אִם אֵין הַתַּשְׁלוּמִין בְּעַיִן, שֶׁאִם הֵם בְּעַיִן כֵּיוָן שֶׁהֵם יָפִים מֵהַדָּבָר שֶׁלּוֹקֵחַ זְכוּת הוּא (לָהֶם) [לוֹ] וִיזַכֶּה אוֹתָם לַבְּעָלִים עַל יְדֵי אַחֵר.
ג כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שְׁוֵה פְרוּטָה, כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ.
ד אֲפִלּוּ הוּא בְּסַכָּנַת מָוֶת וְצָרִיךְ לִגְזֹל אֶת חֲבֵרוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ, שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ אֶלָּא עַל דַּעַת לְשַׁלֵּם. (וְע"ל סִימָן ש"פ ס"ג).
ה אֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ בִּשְׁאִילָה, שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים, נִקְרָא גַּזְלָן.
ו הַחוֹטֵף מַשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכְּנוֹ.
ז אֵיזֶהוּ גַזְלָן, הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן הָאָדָם בְּחָזְקָה, כְּגוֹן שֶׁחָטַף מִיָּדוֹ מִטַּלְטְלִים, אוֹ שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹּא לִרְצוֹן הַבְּעָלִים וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים, אוֹ שֶׁתָּקַף בְּעַבְדּוֹ אוֹ בִּבְהֶמְתּוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, אוֹ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח אֵיזֶהוּ עוֹשֵׁק, זֶה שֶׁבָּא מָמוֹן חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים, וְכֵיוָן שֶׁתְּבָעוּהוּ כָּבַשׁ הַמָּמוֹן בְּחָזְקָה וְלֹא הֶחֱזִירוֹ; כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ הַלְוָאָה אוֹ שְׂכִירוּת, וְהוּא תוֹבְעוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אַלָּם וְקָשֶׁה.
ט הַכּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לִמְכֹּר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דָּמָיו, אָסוּר, אֲבָל אֵין לוֹ דִּין גַּזְלָן לִפָּסֵל מִדְּאוֹרַיְתָא, אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
י כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ, אוֹ בֵּיתוֹ אוֹ כֵּלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ כָּל דָּבָר שְׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ, וְהִכְבִּיד עָלָיו רֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַחְמֹד (שְׁמוֹת כ, יד). כָּל הַמִּתְאַוֶּה בֵּיתוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁחָשַׁב בְּלִבּוֹ אֵיךְ יִקְנֶה דָּבָר זֶה וְנִפְתֶּה בְּלִבּוֹ בַּדָּבָר, עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל לֹא תִתְאַוֶּה (דְּבָרִים ה, יח), וְאֵין תַּאֲוָה אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד.
יא הַתַּאֲוָה מֵבִיא לִידֵי חִמּוּד, וְהַחִמּוּד מֵבִיא לִידֵי גָזֵל; שֶׁאִם לֹא רָצוּ הַבְּעָלִים לִמְכֹּר אַף עַל פִּי שֶׁהִרְבָּה לָהֶם בְּדָמִים וְהִפְצִיר בְּרֵעִים, יָבֹא לִידֵי גָּזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחָמְדוּ בָתִּים וְגָזָלוּ (מִיכָה ב, ב). וְאִם עָמְדוּ הַבְּעָלִים בְּפָנָיו לְהַצִּיל מָמוֹנָם אוֹ מְנָעוּהוּ מִלִּגְזֹל יָבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, צֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֵׂה אַחְאָב וְנָבוֹת.
יב הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהַמִּתְאַוֶּה עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד. וְהַקּוֹנֶה דָּבָר שֶׁהִתְאַוָּה בְּהֶפְצֵר שֶׁהִפְצִיר בַּבְּעָלִים עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, לְכָךְ נֶאֱמַר: לֹא תַחְמֹד (שְׁמוֹת כ, יד) וְלֹא תִתִאַוֶּה (דְּבָרִים ה, יח) וְאִם גָּזַל, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין:
א סָעִיף א אסור לגזול או לעשוק בש"ס ריש ב"ק משמע דבגזלן חייב לשלם מעידיות כמזיק וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י שם וכן מהרש"ל שם סי' ו' וכן ה"ה לקמן סי' שפ"ה וסי' שפ"ח ס"ב ועמ"ש לקמן סי' ת"ך ס"ג:
ב סָעִיף א בין מעכו"ם. כ' הכ"מ דדייק הרמב"ם לכתו' אסור לגזלו או לעשקו גבי עכו"ם ולא כ' שעובר עליו לומר שאין איסור זה מן התורה ומדברי הרמב"ם ריש הל' גנבה שהעתיק המחבר לעיל ר"ס שמ"ח לא משמע כן וכן כ' מהרש"ל פרק הגוזל שמדברי הרמב"ם אלו וסמ"ג משמע שאסור מן התורה מיהו לענין דינא הכריע מהרש"ל שם כפירש"י בסנהדרין דאינו אלא מדרבנן ע"ש ועמ"ש לעיל ר"ס שמ"ח עיין בתשו' רמ"א ר"ס ט':
ג סָעִיף ב ויש מי שאומר כו' ואע"ג דאמרינן לעיל ר"ס שמ"ח דאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל התם מיירי בשאינו מזכה לו ע"י אחר דאם מזכה לו ע"י אחר לאו גנבה מיקרי כיון שהאחר יודע מזה כן נ"ל והב"ח תירץ בדוחק:
ד סָעִיף ב ויזכה אותם לבעלים כו' ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל בחפצי ביתו לא כן כ' הטור ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא דל"ק כל מה שהקשה מהרש"ל פרק הכונס סי' כ"ז על הרא"ש ובהכי ניחא נמי דהתוספות פרק הכונס ריש (בבא קמא דף ס"א) לא פליגי לענין דינא אהרא"ש ע"ש ודוק ונראה דמ"ש הטור בדבר העומד לימכר ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו בעצמו רק ימכרנו ודו"ק:
ה סָעִיף ו הרי זה גזלן כו' הרב בס' בדק הבית לעיל סי' ל"ד כ' על דברי הרמב"ם אלו וז"ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי עכ"ל ולא ידעתי אמאי כ' כן בפשיטות דהא מדברי הראב"ד והרב המגיד והטור משמע דלהרמב"ם שם נפסל לעדות ומסכים הרב המגיד שם לדברי הרמב"ם וגם קשה בנכנס לבית חברו דהא הטור כ' לעיל ר"ס צ' בשם הר' ישעיה דמיפסל בהכי והביאו המחבר גופיה שם סעיף א' מיהו בחוטף משכון נראה דיפה כ' לדינא וכן מוכח מדברי רשב"ם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ד) וכ"כ ראב"ן להדיא בסי' כ"ו ד' י"ד ע"ג וע"ד ע"ש מיהו מדברי הראב"ד בהשגות ספ"ג מהלכות גזילה ומדברי הרב המגיד שם משמע דלהרמב"ם בהנך תרתי מיפסל לעדות אך שהראב"ד משיג שם עליו דלא הוי גזלן אלא בדאשתכח שאינו חייב לו ומביא הטור דברי הרמב"ם והשגת הראב"ד בקצרה ע"ש מיהו המגדול עוז שם מיישב דברי הרמב"ם דלא קראו גזלן אלא לקנותו להעמיד באחריותו ולא שיפסל לעדות ושבוע' ע"ש שהאריך וכן נראה עיקר לדינא עכ"פ בחוטף משכון ודלא כהסמ"ע ס"ק י"ב שנמשך אחר הבנת הראב"ד בהרמב"ם לענין דינא ודוק ומוכח בדברי רשב"ם וראב"ן שם אפי' בסתם חוטף משכון ואינו מברר שחייב לו לא מיפסל ע"ש ודו"ק:
א סָעִיף א אסור לגזול או לעשוק כו'. דגם לא תעשוק את רעך כתיב ובסמוך סעיף ז' ח' יתבאר מה בין גזל לעשק וכן הוא בטור שם:
ב סָעִיף א אפי' כל שהוא דחצי שיעור הוא איסור דאורייתא כמו שאסור חצי שיעור באיסורין:
ג סָעִיף א בין מישראל בין מעכו"ם. דגזל העכו"ם וגניבתן אסור ולא התירו אלא להטעותן בחשבון והפקעת הלוואתו ודוקא בדבר שלא יוודע לו כגון שהיה חייב לאבי העכו"ם וכמ"ש בר"ס שמ"ח ומור"ם כתב שם בהג"ה דעת האומר דאפי' בכה"ג אסור כ"א בהטעה מעצמו ע"ש:
ד סָעִיף א ואף זה אוסר בירושלמי הטעם כתב הנ"י דאלו עושה כן כל אחד נמצא החבילה כלה והגדר נהרס עכ"ל:
ה סָעִיף ב אפי' ע"מ לשלם כו' בגמ' יליף לה מדכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ר"ל אע"ג דגזילה ישלם רשע מיקרי עפ"ר:
ו סָעִיף ב דהיינו אם אין כו' הטעם שמא לא יהיה לו במה לשלם אח"כ כ"כ הרא"ש:
ז סָעִיף ב שאם הן בעין כו' פי' והן מין אחר והגזלן צריך למין זה שגוזל כעין מעשה שהי' שהיו בעלי דוד צריכין שעורין לבהמתן והיו רוצים לשלם תחתיהם עדשים שלא היו ראוים לבהמתם:
ח סָעִיף ב ויזכה אותם להבעלים ע"י אחר פי' אם אין הבעלים כאן אמרי' מסתמא ניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו אבל כשאינו בעין אף שקיבל אנפשו ליתן לו דבר הטוב ממנו מסתמא לא ניח' לבעלים לירד עמו בדינא ודיינא ולפעמי' לא יהי' לו במה לו לשלם ואם היו הבעלים כאן ואומרים ניח' לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף הטוב ממנו נראה פשוט דלכ"ע אסור:
ט סָעִיף ג כאלו נוטל נפשו. שנא' וקבע את קובעיה' נפש ולעיל בסי' שמ"ח ושל"ט כתבתי דיש פלוגת' בזה אם נפשו של גזלן או נפשו של נגזל קאמר:
י סָעִיף ד אלא על דעת לשלם. פי' אבל על דעת לשלם מותר כיון שהוא בסכנת נפש דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש טור ועפ"ר:
יא סָעִיף ו החוטף משכון כו' ע"ל בר"ס צ' בדברי הטור והמחבר מ"ש:
יב סָעִיף ו הרי זה גזלן בטור כתוב ונקר' גזלן ר"ל שהוא בכלל איסור גזילה וגם הוא פסול לעדות ולשבועה אבל עיקר הגזיל' דאזהר הכתוב עליו לא מיירי בחוטף למשכנו על מה שחייב לו אלא כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל איזה גזלן כו' ושם בא לחלק מה בין גזלן לעשק הכתובי' בסוף פ' ויקרא או גזל או עשק בפ' אשם גזילות ע"ש ועד"ר:
יג סָעִיף ז הלוקח ממון האדם בחזקה כו' כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי:
יד סָעִיף ט אבל אין לו דין גזלן לפסול מדאורייתא פי' אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד (וכמ"ש בסעיף שאח"ז וכ"כ בטור) מ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ודלא ☜ כע"ש שכתב ז"ל שאינו עובר על לאו דאורייתא וע"ל סי' ל"ד מ"ש עוד מזה:
טו סָעִיף ט כמו שנתבאר בסי' ל"ד נתבאר שם בטור ובדברי המחבר בסי"ג דאינן פסולין כ"א מדרבנן ע"ש:
טז סָעִיף י כל החומד עבדו כו' הא דהתחיל הרמב"ם והמחב' באיסור לאו דלא תחמוד קודם שכ' איסור לאו דלא תתאוה אף שהמחשב' "דתאר קודם למעשה דחמוד דכן כתבוהו אחר זה משום דבמאי דסיים פתח דבסעיף ט' סיים וכ' דהכופה את חבירו למכור כו' הוא בלאו דלא תחמוד וכמ"ש מ"ה כ' ברישא ביאור דאותו לאו דהוא כל החומד כו':
יז סָעִיף י והפציר בו עד שלקחו אבל בלא לקיחה אינו עובר בלא תחמוד כ"כ ברמב"ם בהדיא ולמדו שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהן "ולקחת לך:
יח סָעִיף י כל המתאוה ביתו וכו' שם ברמב"ם מסיים בזה ז"ל וכן כל כיוצא מזה מדברים "שאפשר לקנותן ממנו כו' אבל הטור כ' בשם הרמב"ם לשון אחר ז"ל וכל כיוצא באלו מדברים שאי "אפשר לקנותן. ועפ"ר שכתבתי ביאורו וטעם דנוסח' הראשונ' נ"ל דלדוקא כ' שאפשר לקנותו דאלו דברים שאי אפשר לקנותן אינו עובר בלא תתאוה כיון דלא יבואו לידי מעשה כמו דאינו עובר על לא תחמוד כל שלא בא לידי לקיחה והטור כ' רבותא דאפי' בדברים שא"א לקנותן עובר כ"ש בדברים האפשריים ודוק:
יט סָעִיף י איך יקנה דבר זה גם באשת חברו שייך זה שיגרום שיגרשנה בעלה והוא ישאנ' ואפשר דמפני שהוא קשה יותר משאר דברים וצריך עליו מחשב' טפי מ"ה נקטו הרמב"ם והמחבר בלאו דלא תתאוה:
א סָעִיף ב ויזכה אותו לבעלים. בפרק הכונס (בבא קמא דף ס"א) מהו ליטול גדישין של שעורים ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם כו' וכת' עלה הרא"ש ז"ל יראה דמיירי שעדיין לא היה מזומנים אלא רצו ליקח גדישין של ישראל שעורין וכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתאי יחזירו להם אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישי דשעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישין של שעורים משום דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גוזלו עכ"ל. וביש"ש פרק הכונס השיג על הרא"ש וז"ל ולא נהירא לי כלל וכי שרי ליה להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדלמ' חביב עליו יותר שעורין או דלמא לא ניחא ליה למכור את שלו הלא מסקינן בסוף פרקין דחמסן אפי' יהיב דמי ומסתמא אין חילוק בין שלם לו דמיו או יותר מדמיו ולא אמרינן זכין לאדם אלא במידי דאית ליה זכיה ולא יש בו שום צד חסרון אבל כה"ג לא נקרא זכות אלא דינו כחמסן עכ"ל וע"ש ואינו קושיא דאע"ג דחמסן אפילו ביותר מדמיו וגם משלם ליה נמי כל שהוא בפניו והוא מוחה א"ז זכות אלא שלא בפניו אמרינן זכות הוא וזכין לו שלא בפניו דמסתמא ניחא ליה ואפי' שלא בפניו ושמע אח"כ וצוח נמי לא מהני כיון דמוחה כששמע דאפי' במתנה גמורה כי מוחה בתר דשמע יכול למחות וזה פשוט. וע' בטור שכת' וז"ל ודוקא שידוע שזכות הוא כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא עכ"ל ומפרש לה הש"ך דוקא שידוע שאינו עומד אלא למכור אבל סתמא לא עכ"ל ובזה מיישב שם השגת מוהרש"ל ע"ש. ומלישנא דהרא"ש וטור לא משמע הכי מדכת' הרא"ש גבי גדישין של שעורין דמיירי שעדיין לא היו מזומנים כו' ונימא דלא היו ידוע שאינו עומד אלא למכירה אלא משמע דכל שאינו מחפצי ביתו אינו מקפיד ועומד למכור כל שנותן כפלים בדמיו ועמ"ש בסי' רל"ה סק"ג:
ב סָעִיף ו החוטף משכון עסמ"ע שכת' דחוטף משכון הוי גזלן ופסול לעדות ולשבועה וכ"כ הראב"ד פ"ג מגזילה ובש"ך כת' דנהי דחייב באונסין אבל פסול מיהא לא הוי ומשום דלא משמע לאינשי למיהוי גזלן בהכי ע"ש והיכא דחטף לגוביינא ליכא איסור כלל וכמ"ש בנ"י ס"פ המקבל בשם ר"ת בהא דאמרו לא ימשכננו אלא בב"ד וא"ת והא אמרינן בפרק המניח עבר אינש דינא לנפשיה ותי' שבא בתורת גבייה עכ"ל. ובסי' צ"ז סק"ב קשיא לן בגוויה היכא שייך תורת גוביינא בלא ב"ד ומאן שם ליה ושם הנחנו הדבר בצ"ע. וכעת מצאתי בריב"ש סי' שצ"ו ושם עמד בזה וז"ל ואף ר"ת ז"ל שחלק בין נוטלו בתורת משכון בין נוטלו לגוביינא להציל את שלו לא רצה לומר לגוביינא בלא ב"ד ושיקחנו להיות שלו מעתה אלא ר"ל שהוא נוטלו לאחר זמן ב"ד לגוביינא שיגבוהו לו ב"ד ואז אינו עובר בנטילתו שלא אסר הכתוב אלא בנוטלו להבטחה לבד ואין דעתו להתפרע מהמשכון ההוא כי אם מעות או קרקע וכגון שנתנו לו ב"ד זמן ונוטלו כדי שלא ישמיטנו בשביעית או שלא יעשה מטלטלין אצל בניו זה נראה כוונת ר"ת אבל שהוא יגבה לעצמו ויחליט המשכון לעצמו או ימכור לאחרים בלי שומת ב"ד חלילה ישתקע הדבר ולא יאמר עכ"ל. ואכתי לא הונח לנו דמ"ש הריב"ש דלא אמר הכתוב אלא בנוטלו להבטחה ולא להתפרע ממנו אח"כ לא משמע הכין מסתימת הפוסקים ומשמע מדבריהם דאפי' דעתו להתפרע ממנו אח"כ נמי למשכון הוא ואסרו הכתוב ועור דבפרק האומנין דף פ"א גבי משכון דשוי שיעור זוזי ומפרש רש"י שם כולה סוגיא משום דנקטו לגוביינא וכן שלא בשעת הלואה לגוביינא נקטיה ע"ש וכיון דסתמא לגוביינא נקטיה א"נ היכא משכחת להאי איסור דלא ימשכננו אלא בב"ד כיון דסתמא לגוביינא נקט ולהפרע ממנו אח"כ כמ"ש רש"י שם פרק האומנין ואין לומר דהא דאסור למשכן שלא בב"ד היינו דוקא לבטחון וכמ"ש הריב"ש דא"כ היכא דנקטיה לגוביינא להתפרע ממנו אחר כך אין לו דין משכון שאסרו הכתוב ואינו צריך נמי להחזיר כסות יום ביום כיון דלא מיירי הכתוב אלא במשכון לבטחון וכמו דאמרינן במשכון בשעת הלואה דאינו צריך להחזיר כסות יום כיון דהכתוב לא מיירי אלא בשעת הלואה ואם כן הא דאמרינן בפרק האומנין דף פ"א ובשבועת הדיינים דף מ"ד שם אמרו דפליגי בדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון והתם מפרש רש"י משום דלגוביינא נקטיה ואי בלגוביינא ל"ש דרבי יצחק כיון דלא שייך ביה ולך תהיה צדקה כמו בשעת הלואה דסבירא ליה דסוגיא שם דלא אמרינן ביה דר' יצחק וצ"ע כעת:
א סָעִיף א מעובד כוכבים. כ' הכ"מ דדייק הרמב"ם לכתוב אסור לגזלו כו' ולא כ' שעובר עליו לומר שאין איסור זה מן התורה ומדברי הרמב"ם ריש הלכות גניבה שהעתיק המחבר בר"ס שמ"ח לא משמע כן ועמ"ש שם וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל שמדברי הרמב"ם אלו וסמ"ג משמע שאסור מן התורה מיהו לענין דינא הכריע מהרש"ל שם כפירוש רש"י בסנהדרין דאינו אלא מדרבנן ע"ש ע' בתשו' רמ"א ר"ס ט'. ש"ך (עיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' כ"ו):
ב סָעִיף ב שאומר. ואע"ג דאמרי' בר"ס שמ"ח דאסור לגנוב על מנת לשלם כפל התם מיירי כשאינו מזכה לו ע"י אחר דאם מזכה לו ע"י אחר מיד לאו גניבה מקרי כיון שהאחר יודע מזה כך נ"ל והב"ח תי' בדוחק. שם:
ג סָעִיף ב זכות. ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר (ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו לעצמו רק ימכרנ') אבל בחפצי ביתו לא כ"כ הטור. ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא דל"ק כל מה שהקשה מהרש"ל פ' הכונס סי' כ"ז על הרא"ש וניחא נמי דהתוס' (שם דף ס"א) לא פליגי לענין דינא על הרא"ש ע"ש ודו"ק. שם:
ד סָעִיף ב אחר. ואם היו הבעלים שם ואומרים ניחא לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף שטוב ממנו נראה פשוט דלכ"ע אסור. סמ"ע:
ה סָעִיף ו גזלן. לעיל סי' ל"ד כתב בבד"ה על זה וז"ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי עכ"ל ולא ידעתי אמאי כתב כך בפשיטות דהא מדברי הראב"ד והה"מ והטור משמע דלהרמב"ם נפסל לעדות ומסכים הה"מ לדברי הרמב"ם וגם קשה בנכנס לבית חבירו דהא כתב הט"ו בר"ס צ' דמיפסל בהכי (עמ"ש שם ס"ק ח') מיהו בחוטף משכון נראה דיפה כתב לדינא וכן מוכח מדברי הרשב"ם פ' חז"ה דף ל"ד וכ"כ ראב"ן להדיא מיהו מדברי הראב"ד ספ"ג מהל' גזילה ומהה"מ שם משמע דלהרמב"ם בהנך תרתי מיפסל לעדות אך שהראב"ד משיג שם עליו דלא הוי גזלן אלא בדאשתכח שאינו חייב לו ובעל המ"מ שם מיישב דברי הרמב"ם דלא קראו גזלן אלא לקנותו להעמיד באחריותו ולא שיפסל לעדות ולשבועה ע"ש שהאריך וכ"נ עיקר לדינא עכ"פ בחוטף משכון ודלא כהסמ"ע שכתב ז"ל נ"ל שהוא פסול לעדות ולשבועה כו'. ומוכח בדברי רשב"ם וראב"ן אפי' בסתם חוטף משכון ואינו מברר שחייב לו לא מיפסל. ש"ך:
ו סָעִיף ט מדאורייתא. פי' אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד וכמ"ש בסעיף שאח"ז וכ"כ בטור מ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ודלא כע"ש שכת' ז"ל שאינו עובר על לאו דאוריית' עכ"ל הסמ"ע ודבריו תמוהין כי דברי הע"ש נכונים דאינו עובר על לא תחמוד אלא מדרבנן שהרי זה מקרי חמסן וע"ל סי' ל"ד ס"י ומ"ש בסעיף שאח"ז דעובר על לאו דלא תחמוד פי' מדרבנן ודו"ק:
ז סָעִיף י שלקחו. אבל בלא לקיחה אינו עובר בלא תחמוד כ"כ הרמב"ם בהדיא ולמדו שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. סמ"ע:
ח סָעִיף י בזה. לשון הטור מדברים שא"א לקנותן כו' ולרבותא כת' כך וכ"ש בדברים האפשריים. שם:
ט סָעִיף י בדבר. גם באשת חבירו שייך זה שיגרום שיגרשנה בעלה והוא ישאנה ואפשר מפני שהוא קשה יותר משאר דברים וצריך עליו מחשבה טפי משום הכי נקטו הרמב"ם והמחבר בלאו דלא תתאוה. שם:
א סָעִיף א בין מעובד כוכבים. עבה"ט. ועיין בתשובת יד אליהו סימן צ' ובספר מחנה אפרים ה' גזילה סימן ג' ועיין בפמ"ג א"ח סימן תר"ד במשבצות סוף סק"א שכתב חמסן דיהיב דמי צ"ע בעו"ג ע"ש:
ב סָעִיף א דליכא מאן דקפיד ביה שרי. עיין בתשו' נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן ע"ז שהביא מה שכתב' על דין זה בגליון ח"מ שלו וז"ל מיהו אף דשרי ליטלו ואין בו משום גזל דמסתמא אין בעה"ב מקפיד אבל מ"מ לא זכה הנוטלו להיות חשוב שלו דכל זמן שלא הפקירו בעניו בפירוש אי אפשר לזכות בו כמ"ש המג"א בסימן תרל"ו סק"ג בשם ספר יראים דאפי' למ"ד גזל עובד כוכבים שרי מ"מ לא מקרי לכם ע"ש עכ"ל ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן כ"ח סי"ז ס"ק כ"ו:
ג סָעִיף ב ויש מי שאומר כו'. עיין בתשובת בית אפרים חח"מ סימן מ"ט ע"ד אומן שנתנו לו ענים או כסף וזהב לעשות מהם כלי והאומן יש לו ג"כ כסף או עצים כיוצא בזה ויש לו כעת צורך בזה שניתן לו מבעה"ב אי שרי להחליף או לא. והשיב לכאורה יש ללמוד זה ממ"ש הב"ש בא"ה סימן ל"ה ס"ק כ"א כשקידשה במעות המשלח בדבר שאין קפידא ויש לשליח להחליף לא הוי גזל וכ"כ שם לעיל ס"ק ט"ו בשם הש"ג דכששלוח כסף אין קפידא אם יחליף כו' אלא דבספר המקנה בק"א שם כתב דלא משמע כן מדברי הפוסקי' ודוקא בהפקיד מעות מותרים בענין דרשאי הנפקד להשתמש בהם יכול נמי להחליף כמ"ש הש"ך סימן רצב סק"ח ואפשר דהב"ש מיירי שנתן לו המשלח רשות להוציאו ולהחליפו עכ"ל ודבריו צ"ע דמשמע שהב"ש הוציא זה מדברי הש"ג שהביא לעיל ואיהו מיירי אף שלא נתן לו רשות להשתמש בהם גם מה שהביא מהש"ך סימן רצב כבר תמה עליו הח"צ כו' (הובא לעיל סימן רצב ס"ז סק"ג) וא"כ אף כאן בנתן המשלח רשות להשתמש אינו יכול להחליף אך לע"ד נראה (שדברי הב"ש נכונים) דענין להחליף ולתת אחרים תמורתן אינו תלוי בהיתר שימוש כלל דהיתר שימוש גבי מפקיד הוא משם דאדעתא דהכי הופקד ביד כיון שהוא שולחני וזה נתנם לו מותרים ולכן אף קודם שנשתמש הוי ש"ש אבל מ"מ לא נעשה לוה להתחייב באונסין והלכך אף שמותר להשתמש אף שלא יתן אחרים תמורתן ונעשה משעת השימוש לוה עלייהו מ"מ כל שלא נשתמש אם באו הבעלים צריך ליתן להם אותם הדמים דמה זכיה יש לו במעות זה והמפקיד רוצה בשלו דוקא אבל אם לא באו הבעלים והוא צריך למעות זה והוא אינו רוצה ליקח אותם בתורת מלוה רק שמזכה לבעלים אחרים תמורתן שפיר דמי ולאו מטעמא דאדעתא דהכי הופקדו אצלו אלא דכל כה"ג מצי ליקח אותם מדין זה נהנה וזה לא חסר כיון שאין קפידא לבעלים במעות זה דוקא (לפ"ז נראה דה"ה אינו דשולחני שרי מטעם זה) ומ"מ אם הבעלים כאן ומקפידים אינו יכול לזכות מחמת זה נהנה וזה לא חסר כמבואר מהא קיי"ל בדר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא א"צ להעלות לו שכר דהוי זה נהנה וזל"ח מ"מ לכתחלה יכול בעה"ב למונעו שלא ידור אף שלא חסר כמ"ש התוס' והג"א בב"ק דף כ' כו' וגם כאן יכול הוא להחליף ולתת אחרים תמורתן מטעם זה נהנה וזה לא חסר ואין זה ענין להיתר שימוש כלל ומ"מ אם זה בכאן ומוחה שלא להחליף א"י לעשות בע"כ מחמת זה נהנה וזה לא חסר. ומ"ש הרא"ש בב"ק דף ס' גבי גדישין של ישראל כו' שאם יש לו עדשים מזומנים יכול לעשות ולזכות העדשים ע"י אחר דעדשים עדיפי טפי וכ"כ בטור וש"ע סימן שנ"ט דדוקא כשרוצה לשלם בדבר יפה ממנו דזכות הוא לו. נראה דשאני התם שהתשלומין הם ממין אחר ומה"ט חולק ביש"ש שם על הרא"ש וכתב ול"נ וכו' שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו ודלמא חביב אליו שעורין או לא ניחא ליה למכור את שלו ולא אמרינן זכין אלא במידי דזכיה ואין שום צד חסרון כו' והרא"ש ודעימיה ס"ל דאפי' בכה"ג שרי כיון שהתשלומין הם יפין סתמא זכות הוא לו ואין לחוש לצד חובה כיון שהזכות יתר על החוב אבל אם אין התשלומין יפין מזה נמצא יש צד חוב בלא זכות ואסור אבל אם נותן לו תמורתו דבר כזה ממש ואין קפידא לבע"ה בזה או בזה אם כן נהי דאין כאן צד זכות מ"מ גם צד חוב אין כאן וזה נהנה וזה לא חסר הוא שפיר דמי כל כמה שאין הבעלים מוחים דמי להדיא וראיה ברורה לזה מש"ס ב"ב דף צט ע"ב גבי מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וברשב"ם שם כו' ואף לדברי מפרשים אחרים שהובא בנ"י ובש"מ שם החולקים על הרשב"ם דס"ל שאין כח בידו להחליף נראה דדוקא התם דמיירי שהרבים באים להחזיק בדרך שלהם כדפריך לינקוט פיזרא בהא שפיר השיגו דלא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר בע"כ של הבעלים כו' אבל סתמא שאין כאן מוחה לכ"ע יכול להחליף כשצריך לו מטעם זה נהנה וזה לא חסר וזהו דעת הב"ש הנ"ל דאם הוא דבר שאין קפידא ויש בידו להחליף אין כאן גזל כו' והא דאמרינן רוצה אדם בקב שלו כו' ומדברי הרמב"ם והפוסקים (לעיל סימן רצב סי"ח) משמע דבכל פקדונות אמרינן הכי נראה דדוקא בפירות וכן שאר פקדונות דומיא דפירות דאפשר דלא מיתרמי ליה למזבן שיהיו טובים כשלו ואיכא קפידא אבל בדבר דלא קפדי אינשי לא שייך לומר רוצה אדם בקב שלו כיון שאינו רק מחליפו בחפץ שהוא ממש כשלו הרי קב שלו לפניו כו' ולפ"ז בנדון השאלה אם נתן לאומן כסף וכיוצא בו שאין קפידא לבעה"ב כלל נראה דהרשות ביד האומן לקחתו לעצמו כשהוא צריך אליו ולתת אחר תחתיו להשלים חפצו של בעה"ב ואינו גזל ונראה דגם בצמר י"ל כן לפמ"ש הש"ך ס"ס צ"ט על דברי המבי"ט במוכר צמר לחבירו כו' שאין קפידא אם יתן לו אותו צמר דוקא או אחר וה"ה בעצים וכה"ג טובא משכח שכיחי דלית בהו קפידא כלל כו' עכ"ד ע"ש וצ"ע. ועמ"ש לעיל סימן רצב ס"ז סק"ג:
א סָעִיף א אפי' כו' בין כו'. כת' בסי' שמ"ח ס"א וס"ב:
ב סָעִיף א ואם כו'. כ"מ בירושלמי שם ועבה"ג וכ"ה בירושלמי שם: (ליקוט) אפי' כו' ואם כו'. ירושלמי פ"ג דדמאי על מתני' הלוקח ירק מן השוק ונמוך כו' כיצד הוא עושה נוטל מן העלין ומתקן ואינו אסור משום גזל כהדא ר"ש בר כהנא הוה מסמיך לר"א עברון על חד כרם א"ל אייתי לי חד קיסם מחצד שיניי חזר ואמר ליה לא תיתי לי כלום אמר דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא ר' חגי הוה מיסמך לר"ז עבר חד טעון חד מיבל דקיסין א"ל אייתי לי חד קיסם מחצד שיניי חזר אמר ליה לא תיתי לי כלום דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל מיכלא דגוברא לא ר"ז כשר כל כך אלא מילין דיוצרן שמע לן מיעבדינן. מביא ראיה שמותר בדבר שאין מקפידין והם מחמירים ומדקדק בעצמן (ע"כ):
ג סָעִיף ב ויש מי כו'. היינו בדבר שעומד לימכר בודאי והוי כמש"ש בפ"ב דב"מ תפילין שם כו' אבל בלא"ה הוי חמס כמ"ש בס"ט וכ"כ שייך ואמרי' רוצה אדם בקב שלו כו' ומ דב הרת שם צ:
ד סָעִיף ד אלא כו'. וכ"כ תוס שם ועבה"ג: (ליקוט) אפי' כו' אלא כו'. עבה"ג וערש"י ביומא פ"ג ב' ד"ה חפתיה כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ו ואצ"ל כו'. ממתני' דפ' הנשבעין וה"ה לרישא דחד טעמא לתרווייהו:
ו סָעִיף ז איזהו כו'. ב"ק ע"ט ב':
ז סָעִיף ז או שנכנס כו'. כנ"ל בס' שקדם
ח סָעִיף ז או שתקף כו. ב"ק צ"ז א' וערמ"י שם ד"ה נחית כו' אפי' כו':
ט סָעִיף ז או שירד כו'. ב"ב ל"ח ב':
י סָעִיף ח איזהו עושק כו'. אע"ג דאמרינן בב"מ קי"א א' רבא אמר זהו כו'. לאו שהכל אחד דהא אמר שם חד למשרא עשקו כו' וצריכא כו' ושם מ"ח א' אמר רבא בעצמו עושק כו' אבל גזל לא ועתוס' קי"א א' ד"ה ולמה. תימא כו' ובב"ק ע"ט ב' איזהו גזלן כו'. אלא ודאי פשטא דקרא גזל ממש ועושק ממש אלא אע"ג דפשטא הכא מ"מ לאו דלא תגזול נדרש על שכר שכיר כמש"ש ס"א א' וזה דפריך איזהו גזל ואיזהו כו' והענין כמ"ש בפסחים כ"ד ואימא לעבור כו' כל היכא כו' ה"נ בעי למידרש אע"ג דשניהם נדרש על עושק ואסיק רבא לעבור כו' ומ"מ קאי על גזל ממש כמ"ש בפוטיתא לוקה כו' אע"ג דכל לאו קאי על ענין בפ"ע כמ"ש בת"כ סוף פ' שמיני וכן הרמב"ם במנין ל"ת מ"מ כיון דכל חד יכול למילף מחבריה קאמר לעבור כו' ה"כ ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה לעבור. וא"ת לקמן כו' וא"ת כו': (ליקוט) איזהו כו' איזהו כו'. דמש"ש איזהו עושק כו' וקא' רבא זהו עושק זהו גזל לא אקרא דגזל ודאי שאנסו מחבירו בחזקה כמ"ש בפ' מרובה ועושק הוא כובש שכר שכיר אלא אברייתא קאי דקא' דכובש עובר ג"כ משום לא תגזול ופריך באיזה צד עובר בכובש משום לא תגזול ובאיזה צד עובר משום לא תעשוק ובזה פליגי שם ולכן כולהו מפרשי שם הכל שני הלאוין בשכר שכיר וז"ש רש"י שם ד"ה גזל משמע שאנסו כו' ורבא קאמר דבכל צד נכלל שכר שכיר בלא תגזול ולמה כ' רחמנא לאו מיותר בשכר שכיר לא תעשוק לעבור על שכר שכיר בב' לאוין וכ"מ בכולה סוגיין דגזל שגזלו ואנסו ממנו ועושק הוא כובש כמש"ש ב' חד למשרי גזיל' וחד כו' וצריכא כו' וכן בפקדון כתיב או בגזל או עשק כו' ובת"כ שם אי מה אלו ואלו מיוחדים דברים שיש בהם מתנת יד גזל שאין בו מתנת יד מנין ת"ל או בגזל או מה אלו ואלו מיוחדים דברים הניטלים מרשות בעלים הכובש שכר שכיר שאינו ניטל מרשות בעלים מנין ת"ל או עשק את עמיתו כו' והרי"ף פי' שם דל"פ רבא אאביי אלא דחד טעמא להו ור"ל מ"ש או בגזל או כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ח זה שבא כו'. שם ס"א א' שכיר בהדיא כו' קי"א א"ב ובת"כ פ' קדושים לא תעשוק כו' ואיזה זה הכובש שכר שכיר ושם סוף פ' ויקרא פכ"ב אי מה אלו ואלו מיוחדים הניטלים מרשות בעלים הכובש כו' ת"ל או עשק כו' ולמד הרמב"ם דה"ה להלואה דדמי ליה אע"ג דבקרבן חלקן הכתוב הא אמרינן שם מ"ח דכ' תרי גווני פקדון:
יב סָעִיף ט הכופה כו'. קי"ט א' ועבה"ג ועתוס' שם ד"ה חמסן כו':
יג סָעִיף י כל כו' התאוה כו' הא למדת כו'. במכילתא והביאה הרמב"ם בסמ"ק שלו לא תחמוד יכול אפי' חומד בדבור ת"ל לא תחמוד כסף וזהב מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן עד שיעשה מעשה נאמר כאן לא תחמוד ולהלן הוא אומר ולא תתאוה לחייב על התאוה בפ"ע ועל החמוד בפ"ע מנין שאם התאוה שסופו לחמוד שנא' לא תתאוה ולא תחמוד ומנין שאם חמד שסופו לאנוס ולגזול ת"ל וחמדו שדות וגזלו ע"ש:
יד סָעִיף י עבדו או כו'. מכילתא לא תחמוד כלל כו' וכשהוא כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.