א יֵאוּשׁ לְחוּד לֹא קָנָה.
ב יֵאוּשׁ עִם שִׁנּוּי הַשֵּׁם גָּרוּעַ שֶׁחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקּוֹנֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֶלָּא דָּמֶיהָ.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיָדוּעַ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל סְתָם גְּזֵלָה לָא הֲוֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים.
ד יֵאוּשׁ עִם שִׁנּוּי רְשׁוּת, קָנָה, וְנִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטָיו בְּסִימָן שנ"ג.
ה לָא הֲוֵי שִׁנּוּי, אֶלָּא אִם כֵּן מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר. יֵשׁ אוֹמְרִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חז"ה) דְּאִם מְכָרוֹ בְּאַחֲרָיוּת אוֹ נְתָנוֹ בְּטָעוּת אוֹ בְעַל כָּרְחוֹ, לֹא מִקְרֵי שִׁנּוּי רְשׁוּת (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקס"ח), אֲבָל אִם בָּא אַחֵר וּנְטָלוֹ מִבֵּית הַגַּזְלָן שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ, כְּאִלּוּ נְטָלוֹ מִבֵּית הַבְּעָלִים, אִם יִרְצֶה הַנִּגְזָל גּוֹבֶה מֵהָרִאשׁוֹן אוֹ מֵהַשֵּׁנִי, אוֹ אִם יִרְצֶה יִגְבֶּה חֲצִי מִזֶּה וַחֲצִי מִזֶּה. וְאִם פְּרָעוֹ הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁהַגַּזְלָן הָרִאשׁוֹן מָחַל לַשֵּׁנִי, אֵינוֹ כְּלוּם, כִּי אֵין דִּינוֹ שֶׁל שֵׁנִי אֶלָּא עִם הַבְּעָלִים, לֹא שְׁנָא אִם יָדַע הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא גָּזוּל בְּיַד הַגַּזְלָן, לֹא שְׁנָא שֶׁלֹּא יָדַע; וַאֲפִלּוּ אִם אֲכָלוֹ הַשֵּׁנִי, חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים.
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ. אֲבָל אִם נִתְיָאֲשׁוּ וּבָא אֶחָד וַאֲכָלוֹ, פָּטוּר; נְהִי שֶׁאִם הָיָה בְּעַיִן הָיָה חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ, עַתָּה שֶׁאֲכָלוֹ, פָּטוּר.
ז מֵת וְהוֹרִישׁ הַגְּזֵלָה לְבָנָיו, לָא הֲוֵי שִׁנּוּי רְשׁוּת, אֶלָּא הָוֵי כְּאִלּוּ אֲבִיהֶם קַיָּם, שֶׁאִם הוּא בְּעַיִן וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית, צְרִיכִים לְהַחֲזִירָהּ אֲפִלּוּ נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים; וְאִם נִשְׁתַּנֵּית וְהִיא קַיֶּמֶת, נוֹתְנִים דָּמֶיהָ. אֲבָל אִם אֲכָלוּהָ, בֵּין בְּחַיֵּי הָאָב בֵּין לְאַחַר מוֹתוֹ, אִם קֹדֶם יֵאוּשׁ אֲכָלוּהָ חַיָּבִים לְשַׁלֵּם; לְאַחַר יֵאוּשׁ פְּטוּרִים, אִם לֹא הִנִּיחַ אֲבִיהֶם נְכָסִים; אֲבָל אִם הִנִּיחַ אֲבִיהֶם נְכָסִים, אֲפִלּוּ אֲכָלוּהָ אַחַר יֵאוּשׁ חַיָּבִים לְשַׁלֵּם. וְכֵן אִם מְכָרָהּ הָאָב אוֹ נְתָנָהּ לְאַחֵר, אִם הִנִּיחַ נְכָסִים חַיָּבִים לְשַׁלֵּם. וְאֵין חִלּוּק בְּזֶה בֵּין גְּדוֹלִים לִקְטַנִּים. וְאִם אָמְרוּ הַגְּדוֹלִים: יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ חֶשְׁבּוֹן עִמְּךָ וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ כְּלוּם בְּיָדוֹ, נֶאֱמָנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין יָדוּעַ שֶׁגְּזָלָהּ אֲבִיהֶם, אֶלָּא עַל פִּיהֶם; אֲבָל אִם הָיוּ עֵדִים שֶׁגְּזָלָהּ, אֵינָם נֶאֱמָנִים.
ח הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ:
א סָעִיף ה אלא א"כ מכרו כו' עיין בסמ"ע ס"ק ה' ועמ"ש לעיל סי' שנ"ג ס"ג לדעת הרמב"ם ומ"ש בשם בעל המאור ע"ש:
ב סָעִיף ה י"א דאם מכרו באחריות כו' אף שהנ"י כ"כ לא נהירא וכבר השגתי עליו לעיל סי' ל"ז סעיף י"ז ס"ק כ"ט ע"ש:
ג סָעִיף ה או נתנו בטעות כו' וכ"ה בחדושי הרשב"א פ' הניזקין דף פ"א ע"ב מיהו איתא שם דאם נתנו לו על דעת חליפי שלו הוי שינוי רשות וכן משמע מדברי הרמב"ם והמחבר לקמן סי' שס"ט סעיף ה' ועיין בב"י שם מיהו מדברי בעל המאור פ' הגוזל בתרא דף מ"ג ע"א מוכח להדיא דאפילו בטעות הוי שינוי רשות ע"ש וגם הרמב"ם שם משמע דמודי ליה בזה ע"ש ומיהו בתשובת רשב"א סימן תתקס"ח איתא לחד שנוי' דאפילו בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע"כ ע"ש ומדברי הרמב"ם והמחבר דלעיל לא משמע כן וכל זה צ"ע:
ד סָעִיף ז ואם אמרו הגדולים כו' ע' בסמ"ע ס"ק י"ב עד ואנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי כ"כ רי"ו נכ"ו ח"ג עכ"ל והוא כדעת הרא"ש פ' הגוזל בתרא ע"ש אבל הרמב"ן בס' המלחמו' שם כ' דטענינן להו לקוח במגו דהחזרתי אלא מיירי שראוהו עתה לאחר מיתה ביד היתומים הילכך בשמא לא טענינן להו לקוח דאב גופיה כה"ג לא הוי מהימן אבל כשטוענין ברי נאמנים כיון שלא ראוהו ביד היתומים קודם שירדו לדין דהיו נאמנים לטעון אנו החזרנוהו נאמנים גם עכשיו במגו עכ"ד בקצר' וכ"כ הנ"י בשמו ובשם הרא"ה וכ"פ הריטב"א בפ' הכותב ומשמע שם בהרא"ש והרמב"ן דלטעמייהו אזלי במ"ש בפ' המוכר את הבית דס"ל שם להרא"ש דלא טענינן ליתמי נאנסו כיון דהיא טענה דלא שכיח ולהרמב"ן ס"ל התם דטענינן להו נאנסו דגם מידי דלא שכיח טעני' להו (מיהו כשטוענים ברי נראה דהרא"ש מודה להרמב"ן דנאמנים כל זמן שלא ראו עתה בידו קודם שירדו לדין או שראו לאחר מיתה) ע"ש משמע כן מדבריהם להדיא וא"כ למאי דקי"ל גבי נאנסו דהוי ספיקא דדינא כדלעיל סי' ק"ח ס"ד ה"ה הכא א"כ הד"מ והסמ"ע שכתבו כאן דברי ר' ירוחם לא כוונו יפה דודאי איכא דפליגי עליה והילכך מספיקא לא מפקינן מנייהו ודו"ק (וכ"ש לפמ"ש לעיל סימן ק"ח דנלפע"ד עיקר כהרמב"ן וסייעתו ע"ש):
ה סָעִיף ז שעשה אבינו חשבון כו' ואפילו אמרו אבינו אמר לנו שעשה עמך חשבון נאמנים כדלעיל סי' רצ"ז בהג"ה:
ו סָעִיף ז נאמנים כו' מיהו צריכים לישבע היסת לפי הטעם שכתבתי בסי' רצ"ז כיון שטוענים ברי ודלא כסמ"ע שם ס"ק י"ב ע"ש:
ז סָעִיף ז אבל אם היו עדים שגזלו כו' טעמו משום דמגו דאנו החזרנו לך ה"ל מגו דהעז' טפי ממה שאמרו ידענו שעשה אבינו עמך חשבון ולא פש לך גביה עכ"ל סמ"ע והוא מדברי עיר שושן ולפע"ד לא כוונו יפה דהא ודאי אמרי' מגו בכה"ג כמש"ל סימן פ"א סכ"ג ובס"ס פ"ב בדיני מגו אות ו' ובסימן צ"ג ס"ב ע"ש וגרם להם זה מפני שחשבו שלדעת הי"א אפילו יכולים לטעון החזרנו לך אין נאמנים דאל"כ במאי פליגי וזה אינו דהא הי"א הוא הטור ודבריו לקוחים מהרא"ש ר"פ הגוזל ומאכיל (ובב"י לא הביא דברי הרא"ש) ובדברי הרא"ש משמע להדיא שיש להם כל כח אביהן וז"ל ומיירי בלא ידעינן שבאתה הגזילה ליד אביהן אלא על פיהם דאלו הוי ידעי' בעדים שבאתה הגזילה ליד אביהן לא היו נאמנים לומר שאביהם שילם הגזילה כיון שידוע שבתורת גזילה באתה לידו ועודה בידו דאב גופא לא הוי מהימן למימר החזרתי' לך ולקחתי' ממך וכן בפקדון אם יש עדים שהופקד לידו וראו עדיין בידו לא מהימן לומר לקחתי ממך אלא באין עדים אלא על פיהם מיירי עכ"ל ומ"ש כיון שידוע שבתורת גזילה באה לידו ועודה בידו כו' ר"ל וידוע שעודה בידו וכדכתב אח"כ וראו עדיין בידו וכ"כ בס' מע"מ וז"ל ועודה בידו כלומר ביד יורשיו דמיירי דעדים ראוהו דלא יכול למימר החזרתי וכה"ג נמי בדידיה וכדמסיים דאב גופיה כו' עכ"ל וכן מוכח להדיא מדברי מהרש"ל שם סי' ו' שדעת הרא"ש כן שכתב דלא הוי צריך הרא"ש לאוקמי בהכי אלא לאוקמי באין גזל הקיימת ואפ"ה נאמנים שפיר במגו דהחזירה לך אבא או אנו החזרנו לך אף שיש עדים שבאתה הגזלה ליד אביהם עכ"ל וגם דעת התוס' דנאמנים במגו דהחזרנו ומביאם ב"י וכ"כ הבעל המאור והרמב"ן בס' המלחמות ר"פ הגוזל בתרא להדיא (וכ"פ מהרש"ל) ולמה נימא דהרא"ש פליג עלייהו בזה ומ"ש המחבר וי"א דה"מ כו' היינו משום דבש"ס איתא סתם נאמנים ואפשר לו' דאפי' ידוע שבאתה הגזלה לידי אביהן וידוע דעודה בידן אע"ג דלית להו מגו משום דטענ' עשה אבינו חשבון טענה מעליותא הוא ובאו הי"א לפרש דלא מהימני אלא במגו ודו"ק ע' בתשובת מהרי"ט סי' ט"ו ע"ב וקי"ב דף ק"מ קמ"א וברשד"ם סי' קצ"ח ור':
ח סָעִיף ח וי"א שצריך. כ"כ הרב המגיד פ"ד מהל' גזיל' והריב"ש סי' שצ"ב בשם הרמב"ם ולפע"ד לא מוכח מהרמב"ם מידי ע"ש שוב מצאתי בכ"מ ג"כ דלא מוכח מהרמב"ם מידי ולענין דינא פשיטא דקי"ל דא"צ שכן דעת הר"ן פ' הנשבעין והנ"י פח"ה וכ"כ הריב"ש שם שרבו כמו רבו החולקים על הרמב"ם ושכן דעת הרמ"ה וכ"כ הריטב"א ר"פ האשה שנתארמלה שאע"פ שיש לדחות ראיית הרמ"ה מ"מ דינו אמת וכן דעת הראב"ד והרמב"ן וכ"כ בס' התרומות שער מ"ט וכ"כ ר' ירוחם נ"ג ח"ב בשם הפוסקים הנ"ל ובשם רשב"א וכ"כ הרב המגיד שכן דעת חכמי הדורו' שוב מצאתי בבדק הבית סי' צ' כ' ג"כ כיון דרבוותא סוברים דא"צ ואין הוכח' מהרמב"ם הכי נקטינן וכן עיקר לדינא וכ"כ בפשיטות בסמ"ע לעיל סי' ק"ז ס"ק ט"ו וכ"כ בתשובת דברי ריבות סי' רע"ו ודלא כב"ח שם שפסק דהוי ספיקא דדינא ע"ש:
א סָעִיף א יאוש לחוד לא קנה הטור מסיק וכתב בזה ז"ל מיהו אם קידש בו האשה צריכה גט עכ"ל וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' שנ"ג והמחבר השמיטו כאן ושם ועיין מ"ש שם:
ב סָעִיף ב עם שינוי שם גרוע כו' פי' אפילו אם הוא גרוע:
ג סָעִיף ב ואינו צריך להחזיר כו' כבר נתבאר בסי' שלפני זה:
ד סָעִיף ג סתם גזילה לא הוי יאוש כו' שהרי יודע מי גוזלו ויוציאנו ממנו במשפט משא"כ בסתם גניבה דכיון דלא ידעו הבעלים מי גנבו מייאשו ממנו וע"ל בטור ובדברי המחבר בר"ס שס"ח דמחלק בין גזלן ישראל לגזלן עכו"ם:
ה סָעִיף ה אא"כ מכרו וכו'. ונראה דאז אפילו אם ידע הלוקח או המקבל שגזילה היא אפ"ה מיקרי שינוי רשות וקנאו וכן הוכחתי לקמן סי' שס"ט וכן מוכח נמי ממה שמסיק הטור והמחבר כאן אדין שאחר זה אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן דל"ש אם ידע השני שהוא גזל ביד הגזלן ל"ש לא ידע מכלל דברישא במכרו הגזלן לאחר הוי שינוי רשות אפילו ידע הגזלן דאי הרישא בלא ידע מיירי לא הוצרך לכתו' בסיפא האי ל"ש הנ"ל דהא על לא ידע דרישא קאי וזהו דלא כדמוכח מדברי ב"י שם דס"ל דבכה"ג לא מיקרי שינוי רשות ועפ"ר:
ו סָעִיף ה כי אין דינו של שני אלא עם הבעלים. פי' עם הנגזל מ"ה כשירצה הנגזל מוציאו מהשני דמחשב גזלן שלו כיון שהגזילה עתה בידו:
ז סָעִיף ו עתה שאכלו פטור. ג"ז ילפינן מדכתי' והשיב את הגזלה אשר גזל דוקא כשהוא כעין שגזלו ולא כשנאכל ואם אינו ענין לגזלן עצמו דהא מחויב לשלם עכ"פ הן או דמיהן תנהו לבנו דגזלן או לאחר שגזלו מהגזלן אם אכלוהו ועיין פרישה:
ח סָעִיף ז לא הוי שינוי רשות דברא כרעא דאבוה הוא ולא מחשב כלוקח:
ט סָעִיף ז לאחר יאוש פטורים כתבתי טעמו בסעיף שלפני זה ע"ש ובהטור:
י סָעִיף ז אבל אם הניח אביהם נכסים דאז נכסי אבוהון משועבד להנגזל מיד בשעת הגזילה וסתם המחבר כאן וכת' נכסים משום דבזמן הזה אפילו מטלטלי דיתמי משועבדים לב"ח ונגזל וכ"כ הטור בפירושו בסימן שע"א גם בסי' זה:
יא סָעִיף ז בין גדולים לקטנים כו' דלעדי גזילה נזקקין אפי' יתומים קטנים כמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"י וכ"כ בה"ת בשער י"ד ד"מ סי' כ"ח ס"ט הביאו וכ"ש אם הגזילה עצמה בעינה דמוציאים אותה מיד הקטנים וכמ"ש הטור גם כאן ע"ש:
יב סָעִיף ז ואם אמרו הגדולים כו' נאמנים. דנאמנים במגו דאלו רצו היו אומרים החזרנו לך ואפילו למ"ד הגוזל בעדים צריך להחזירו בעדים וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ה"מ גזלן עצמו אבל בניו נאמנים. ודוקא אם אמרו הגדולים קאמר שבעינן שיטענו הן בעצמן ☜ ודוקא בברי משא"כ אם טוענין שמא החזיר לך או לקחו אבינו אינן נאמנין בשמא ואנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי כ"כ רי"ו נכ"ו ח"ג ד"מ ע"ש:
יג סָעִיף ז אבל אם היו עדים שגזלה כו'. טעמא משום דמיגו דאנו החזרנו לך ה"ל מיגו דהעזה טפי ממה שאמרו ידענו שאבינו עשה עמך חשבון ולא פש לך גביה:
יד סָעִיף ח וי"א שצריך ס"ל דדוקא "במלוה לחבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים משום דתחלתו היה כדי לפרוע משא"כ בגזלן וע"ל סי' ע"ה:
א סָעִיף א יאוש לחוד בתוספות פרק מרובה (בבא קמא דף ס"ו) כתבו דיאוש אינו מטעם הפקר דאי משום הפקר אם כן כי נמי באיסורא אתי לידיה מ"ט לא קני ע"ש ודעת רש"י פרק השולח נראה שהוא מתורת הפקר ולשטת רש"י תיקשי קושיות תוספת דבאיסורא אתי לידיה מ"ט לא קני בתורת הפקר. וגם לשטת תוס' דיאוש אינו מתורת הפקר נמי טעמא בעי כיון דעכ"פ יאוש קנין הוא מ"ש בהיתרא או באיסורא ונראה דבע"ז דף ע"א בהא דמשיכה בכותי אין קונה כו' ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה אינו קונה בו אמאי נהרג משום דצעריה ומאי לא ניתן להשבון דאינו בתורת השבון אי הכי אימא סיפא בא חבירו ונטלה הימנו נהרג עליו בשלמא רישא דצעריה אלא סיפא מאי עביד אלא ש"מ משיכה בכותי קונה וכתבו תוס' שם ד"ה ומאי לא ניתן להשבון וז"ל למאי דפרישית לעיל דאף דמשיכה אינו קונה היינו היכא דאיכא דמים כגון במקח אבל במציאה ומתנה ודאי קונה במשיכה כיון דליכא דמים וא"כ מאי ראיה מייתי הא כאן בגזילה שפיר קני ליה הכותי במשיכה היכא דישראל מחל לו דהוי כמו מתנה דליכא דמים וי"ל דאי אינו קונה בכותי במקח אף בגזל נמי לא תיקני דלא דמי למציאה ומתנה דבהיתר אתי לידיה אבל גזל דבאיסורא אתי לידיה אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל וכיון דקי"ל כר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ולא משיכה א"ש הא דזוכין אהפקר במשיכה בלא מעות היינו משום דבמציאה ומתנה דליכא דמים משיכה קונה וא"כ היכא דבאיסורא אתי לידיה לא קני במשיכה כיון דאינו קונה במקח ומש"ה אע"ג דיאוש קני באבידה כיון דאינו קונה אלא במשיכה ומשיכה אינו קונה במקח לא הוי קנין אלא היכא דבהיתרא אתי לידיה אבל באיסורא אתי לידיה לא ודו"ק ועמ"ש בסי' קצ"ח סק"ד דלר' יוחנן ליכא שום קנין מה"ת במקח אלא מעות ובזה י"ל בפלוגתא דר"י ור"ל פרק מרובה דר' יוחנן ס"ל יאוש לא קנה וריש לקיש ס"ל דיאוש לחודיה קנה. ומשום דריש לקיש ס"ל משיכה מפורשת מן התורה במקח א"כ באיסורא אתי לידיה נמי קונה במשיכה וע' תוס' מרובה דף ס"ט ד"ה כל שלקטו עניים דיאוש לא קני לגזלן אם הגזילה עומדת בר"ה וא"כ יאוש נמי בעי קנין משיכה או חצר ולר' יוחנן מעות קונה ולא משיכה ולא חצר ועש"ך סי' שס"ח דהעלה בפלוגתת דרבנן ור' שמעון בעורות של בעה"ב של גנב וגזלן מיירי בישראל ע"ש ודו"ק וניחא בזה ליישב מה שהקשה בספר פני יהושע פרק השולח (גיטין דף ל"ח) בהא דאמרו שם דקני שבאי ביאוש דהא באיסורא אתי לידיה ובעינן יאוש ושינוי רשות ויאוש לחודיה אינו קונה ע"ש ולפמ"ש דטעמא דבאיסורא יאוש לחודיה אינו קונה היינו משום דמשיכה אינו קונה אבל חזקה דודאי קונה אליבא דכ"ע במקח אם כן אפ"ה דבאיסורא אתי לידיה קונה בחזקה ודו"ק:
ב סָעִיף א לא קנה במרובה דף ס"ו אמר רבה שינוי קונה כו' יאוש אמור רבנן דנקני מיהו לא ידעינן אי דאורי' אי דרבנן אי דאו' מידי דהוי אמוצא אבידה ומוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני לה האי נמי קני או דלמא לא דמי לאבידה אבידה הוא דכי אתא לידיה בהיתרא אתי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתי לידיה מדרבנן הוא דאמרו רבנן דנקני משום תקנת השבים וכתבו שם תוס' הא דאמר באבידה כיון דמייאש מרא מיניה מקמי דתותי לידיה ומשמע הא בתר דתיתי לידיה לא הוי יאוש ובעי למילף מינה גזלה דהוא בחד דתיתי לידיה וכתבו משום דאבידה בתר דתיתי לידיה היה צריך עכ"פ להחזיר המעות ובעי למילף מיניה גזילה נמי דתקני לגוף הגזילה וע"ש ולע"ד נראה דבאבידה אליביה דכ"ע בעינן דוקא מייאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה ואפילו למ"ד יאוש לחודיה בגזילה אבל באבידה אינו קונה והוא לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פרק אלו מציאות ז"ל אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדריה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב לא ואי קשיא לך היאך הוי מתנה והא אמרינן אע"ג דמייאש לבסוף לא קנה וכו' והכא הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה הוא נקנה ביאוש היכא שלא נטלה וגזלה אינה נקנה ביאוש מדאו' לעולם ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם וזו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ולא ולא להשיבה הרי היא כמונחת ע"ג קרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל זו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון עכ"ל כיון דיאוש באבידה בתר דתיתי לידיה דלא קנה לאו משום דבאיסורא אתי לידה דאבידה לא מקרי כלל באיסורא אתי לידיה דכיון דרשאי לטלה ודוקא גזילה מיקרי באיסורא אתי לידיה דנטלה בלאו דגזל אלא הא דאינו קונה בתר דתיתי לידיה היינו משום דבתר דאתי לידיה ה"ל שומר של הבעלים וידו כידו וכמ"ש הרמב"ן ומש"ה ניחא דאמר רבה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה דבאבידה בתר דתיתי לידיה הוה ליה שומר אבל גזילה דאינו שומר דגזלן לא הוי שומר כמו שכתב תוספות פרק הכונס (בבא קמא דף נ"ו) ד"ה פשיטא ע"ש. ומשום הכי בגזילה קונה ביאוש או דלמא משום דבאיסורא אתי לידיה לא קנה ודו"ק ועמ"ש בסימן קמ"ג ובסי' רנ"ט סק"א ובסי' שנ"ג סק"ד:
א סָעִיף ב יאוש עם שינוי השם גרוע. בטור מבואר דקנה מדאורייתא ולכאורה תמיה לי דהא שינוי למד מקרא דאשר גזל ואי לאו קרא אפילו שינוי שאינו חוזר לא קני וכיון שאין אנו יכולין ללמוד ומקרא דאשר גזל שינוי החוזר מנין לנו מדאורייתא שיקנה עם יאוש והיכן רמיזא זה בקרא לכן נלפע"ד דהנה כתבו התוס' בב"ק דס"ה בד"ה הן ולא שינוייהם דשינוי שאינו חוזר נלמד מקרא דהן ולא שינוייהם ושינוי החוזר נלמד מקרא דאשר גזל ע"ש ולדבריהם נראה לכאורה דרבה שלא כהלכתא ולפענ"ד אפשר לומר דרבה כהלכתא דבדף קי"א בתוס' ד"ה גזל ולא נתייאשו כתבו דהא דבא אחר ואכלו דלרבא פטור אחר יאוש ולרמב"ח אפילו לפני יאוש נלמד מקרא דאשר גזל דלרבא מיסתבר ליה לאוקמי קרא לאחר יאוש ולרמב"ח לפני יאוש ומאן דלא ס"ל דשינוי קונה ומפסיק לקרא דאשר גזל לדרשא אחרינא ממילא גם דינא דרב חסדא אין אנו יכולין ללמוד מקרא זה ע"ש בתוס'. ולפ"ז מוכח מקרא דאשר גזל שני דרשות א' דאם בא אחר ואכלו פטור ב' דשינוי החוזר קונה לפמ"ש התוס' במרובה דקרא דאשר גזל אתא לשינוי החוזר וכיון דרבא מיסתבר ליה לאוקמי בב"ק קי"א לענין אם בא אחר ואכלו לאחר יאוש א"כ גם דרשא דדרשינן דשינוי החוזר קונה מיירי לאחר יאוש וממילא מוכח דיאוש עם שינוי החוזר קונה מדאורייתא ולרמב"ח דמיסתבר ליה לאקומי קרא דאשר גזל לענין בא א' ואכלו לפני יאוש ס"ל ג"כ דשינוי החוזר קונה אפילו לפני יאוש וא"כ י"ל דרבה כהלכתא ומיירי לאחר יאוש והא דאמר בלשונו דשינוי קונה אף דאינו קונה רק יאוש הוא משום דהתוס' ס"ל בד"ה הא לאו הכי כתבו דשינוי השם לחודיה קני וביאוש א"צ אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשווי' כברייתו והרמב"ן במלחמות ר"פ הגוזל ומאכיל כתב דלכך שינוי השם שמשנה הגזלן בעצמו לא קני בלא יאוש מטעם שחוזר לברייתו כשיוציאו הנגזל מידו אבל לאחר יאוש שיצא מרשות בעלים שינוי השם גמור הוא וכו' ע"ש ולפ"ז בכל שינוי השם החוזר י"ל טעם זה דבלא יאוש חוזר לברייתו כשיוציאנו הנגזל מידו דאלו הנגזל יקלקל מעשה הגזלן אבל אחר יאוש אמרינן דהגזלן לא יחזיר השינוי לבריותו וכיון דעיקר הקנין הוא השינוי לכך אמר רבה שינוי (היינו שינוי השם) קונה כתיבא ותנינא אף דמיירי עם יאוש מ"מ כיון דעיקר קנין הוא השינוי כמ"ש התוס' כנ"ל ומה שהביא ראיה מלא הספיק ליתן עד שצבעו אף דליכא יאוש י"ל דמתנות כהונה כיון שאין לו תובעין וא"י שום אדם להוציאו ממנו כשאר גזילה לאחר יאוש דמי ולפ"ז א"ש מה שק"ל בסי' ש"ס דלא נקרא שינוי אא"כ שנשתנה שם הגזילה והוא תמוה לכאורה דהא שינוי מעשה החוזר אפי' עם יאוש לא קני ושינוי השם החוזר עם יאוש קונה מדאורייתא כמ"ש התוס' ר"פ לולב הגזול וכן מוכח בש"ע כאן ובסי' ש"ס וא"כ ממ"נ אי כוונתם על שינוי מעשה שלא נשתנה שם הגזילה אפי' שינוי שאינו חוזר לא קנה ואי בנשתנה שם הגזילה אפי' שינוי שם לחודיה בלא שינוי מעשה קונה ולפי הנ"ל א"ש דכל שהקנין הוא מטעם יאוש ושינוי השם כתב הרמב"ם הטעם דבלא יאוש סופו לחזור כשיוציאנו הנגזל משא"כ אחר יאוש ולפז"נ דשינוי השם הכא ע"י אחר שלא ע"י גזלן דלא הוי שינוי השם דהא סופו לחזור ע"י הגזלן וכן מבואר בהא דאמר מחשבה של גזלן מטמאתן וכן הגנב והגזלן שתרמו דהוא מטעם שינוי השם מהגזלן בעינן דוקא שינוי השם אבל קנין הכא ע"י שינוי מעשה אפי' נשתנה ממילא קנה הגזלן וזהו כוונת התו' והפוסקים דשינוי מעשה החוזר שנעשה ע"י אחר אין בו קנין מצד שינוי מעשה אפילו עם יאוש דלא נקרא שינוי מעשה כשהוא שינוי החוזר וגם אין לומר דהקנין יהיה מצד השינוי השם שנעשה ע"י השינוי מעשה החוזר דהא אפי' אם שינה הגזלן שמו בפיו בלא שינוי מעשה כלל הוי קנין דהא בעורות אפי' מחשבה של גזלן מטמאתן והן דוקא כשהגזלן שינה שמו אבל אם נשתנה ע"י אחר בשינוי החוזר לא הוי קנין כיון שהגזלן לא ייחד אותו לכך מה בכך שהוא אחר יאוש והנגזל לא יחזיר השינוי מ"מ אולי הגזלן יחזיר שינוי אבל ודאי אם גזל נסכא ועשה הגזלן בעצמו זוזי דקנה עם יאוש דלא גרע מהא דאמר ר"פ לולב הגזול מעיקרא אסא והשתא הושענא דקרי ליה שינוי השם אף שנקל להתיר מכ"ש הכא דמעיקרא נסכא והשתא זוזי דקני אחר יאוש והא שלא כתבו המחבר שסמך עצמו אהא דמבואר כאן בסי' שס"א. ולפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה דק"ל בתמורה דף ה' דמקשה ארבא דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מגזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' שהקשו התו' שם הא דלא מקשה ממטיל מום בבכור ותי' משום דאפילו נפל מאליו מהני א"כ ה"נ גבי שינוי נימא דלא גרע מנשתנה מאליו וא"ל דמקשה דגוף הגזילה לא יועיל הואיל ואמר רחמנא לא תגזול דז"א דגזל ע"כ אוקי רחמנא ברשותיה לחובתיה דידיה שיתחייב בהשבה כשנשבר מטעם שינוי ואפילו אמר בפי' אינו רוצה לקנות בהגזילה ולחלק השוין לומר שמקשה שיקנה לחובתו דידיה ולא לזכותו דידיה מה"ת נאמר כך הא כיון דאוקמיה רחמנא ברשותיה קאי לכל מילי ברשותיה א"ו דעל גוף השינוי שהוא כגזילה חדשה כשמשנה רק כדי להשביח ולקנות השבח מקשה דנימא דאי עביד לא מהני כיון דהחיוב של אונסין כבר חל עליו משעת גזלה ובהאי שינוי רוצה לקנותו לגמרי והשינוי הוא כדי להשביח מקשה דנימא דלא מהני. ולפ"ז קשה דמי גרע משנשתנה מאליו ולפי הנ"ל א"ש דמתני' דהגוזל עצים מיירי בשינוי דהדר ואחר יאוש ומטעם שינוי השם וכ"ז שאין הגזלן עצמו עשה השינוי השם לא קנה מקשה שפיר נימא דאי עביד לא מהני והוי כנשתנה מאליו בשינוי השם דהדר דלא קנה:
ב סָעִיף ה בע"כ לא מיקרי ש"ר תמוה לי דהא מבואר בסי' שס"ח דהמציל מיד ליסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלי' וקשה דמה בכך שיתייאשו מ"מ הא אין כאן ש"ר כיון שלקחו בע"כ וכן קשה בסי' קפ"א בשיירא שעמד עליהם גייס ועמד אחד והציל הציל לעצמו ע"ש הא אין כאן ש"ר. לכן נלפענ"ד לחלק דדוקא כשנתייאש אחר שבא ליד גזלן מיקרי יאוש דגזילה ולא קנה ושוב אסור לכל אחד לזכות בו כמ"ש התוס' בב"ק ס"ט בד"ה כל שלקטו ע"ש והוא מטעם שכבר נתחייב הגזלן בהשבה אבל אם ראה אנס בא כנגדו והמטלטלין מונחין עדיין לפניו ונתייאש דזה ג"כ הוי יאוש כשא"י להציל כמבואר בב"ק קט"ו בראה אנס בא כנגדו שא"י לחלל עליו מ"ש מפני שהוא הפקר ויאוש זה היה ממש כמו יאוש דאבידה דהא נתייאש קודם שבא ליד הגזלן לא מבעיא דאם בא אחר והציל ולא הניח לגזלן לקחתו דמי ממש למציל מן הארי או מן הנהר או מן הדליקה דמה לי שנתייאשו הבעלים מפני שבא ארי או דליקה ומה לי שנתייאש מפני שראו ליסטים וגייס באין אלא אפילו הציל אחר שבא ליד הגזלן מ"מ כיון שנתייאש קודם שבא ליד הגזלן כבר נעשה על המטלטלין שם יאוש דאבידה ואף הגזלן ודאי דנעשה גזלן עליו דהא מחמתו בא היאוש כיון שבא לגזלו מ"מ כיון שכבר קודם שבא ליד הנזלן נעשה אבידה לא הוי יותר מגזלן דאבידה דאין עליו שום חיוב השבח כמ"ש הרמב"ן פ' א"מ הביאותיו בסי' רנ"ט ע"ש ומש"ה כל דמציל ממון פטור מלהחזיר וחיוב תשלומין של הגזלן אינו רק מטעם גרמי כנ"ל בירורין של הדברים:
ג סָעִיף ו אחר ואכלו נראה דאפילו נטל לפני יאוש ואכל לאחר יאוש פטור כדמשמע בסעיף ז' דאמר אכלוהו אחר יאוש פטורין משמע דאפי' רק האכילה הוי רק אחר יאוש פטורין:
א סָעִיף א לחוד. ע"ל סי' שנ"ג ס"ק ג':
ב סָעִיף ג סתם. שהרי יודע מי גזלו ויוציאנו ממנו במשפט משא"כ בסתם גניבה כיון דלא ידעי הבעלים מי גנבו מייאשי ממנו וע"ל סי' שס"ח דמחלק בין גזלן ישראל לגזלן עובד כוכבים ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף ה מכרו. ונראה דאז אפי' אם ידע הלוקח או המקבל שגזילה היא אפ"ה מקרי שינוי רשות וקנאו כן הוכחתי לקמן סי' שס"ט וכן מוכח נמי ממה שמסקו הט"ו כאן בבבא אחר ונטלו כו' דל"ש ידע השני ל"ש לא ידע מכלל דרישא במכרו כו' אפי' ידע הוי שינוי רשות דאל"כ לא הוצרך לכתוב בסיפא האי ל"ש כו' דהא על לא ידע דרישא קאי וזהו דלא כדמוכח מדברי ב"י שם דס"ל דבכה"ג לא מקרי שינוי רשות עכ"ל הסמ"ע וע' מ"ש הש"ך בסי' שנ"ג רס"ג בהג"ה ע"ש:
ד סָעִיף ה באחריות. אף שהנ"י כ"כ לא נהירא לי וכבר השגתי עליו בסי' ל"ז סס"ק כ"ט ע"ש. ש"ך:
ה סָעִיף ה בטעות. וכן הוא בחידושי הרשב"א פ' הנזקין מיהו איתא שם דאם נתנו לו ע"ד חלופי שלו הוי שינוי רשות וכן משמע לקמן סי' שס"ט ס"ה וע' בב"י שם מיהו מדברי בעל המאור פרק הגוזל בתרא מוכח להדיא דאפי' בטעות הוי שינוי רשות וגם הרמב"ן שם משמע דמודי ליה בזה ע"ש אבל בתשובת הרשב"א סי' תתקס"ח איתא לחד שינויא דאפי' בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע"כ ע"ש וכל זה צ"ע. שם:
ו סָעִיף ז נכסים. סתם המחבר וכ' נכסים משום דבזה"ז אפי' מטלטלי דיתמי משועבדים לבע"ח ונגזל וכ"כ הטור בפירוש בסי' שמ"א ובסי' ז'. סמ"ע:
ז סָעִיף ז לקטנים. דלעידי גזילה נזקקין אף ביתומים קטנים כמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"י וכ"כ בהע"ת שער י"ד ובד"מ סי' כ"ח סי"ט הביאו וכ"ש אם הגזילה עצמה בעין דמוציאים אותה מיד הקטנים וכמ"ש הטור גם כאן ע"ש. שם:
ח סָעִיף ז נאמנים. במיגו דאילו רצו היו אומרים החזרנו לך ואפי' למאן דאמר הגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים וכמו שכתב בסעיף שאחר זה ה"מ גזלן עצמו אבל בניו נאמנים ודוקא אם טענו הגדולים בעצמן אבל אנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי כ"כ ר"י נכ"ו ח"ג ד"מ ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דהוא דעת הרא"ש פרק הגוזל בתרא אבל הרמב"ן בספר המלחמות כ' דטענינן להו לקוח במיגו דהחזרתי אלא דמיירי שראוהו עתה ביד היתומים הלכך בשמא לא טענינן להו לקוח דאב גופיה כה"ג לא הוי מהימן אבל כשטוענין ברי ולא ראוהו בידם קודם שירדו לדין דהיו נאמנים לטעון החזרתי נאמנים גם עכשיו במיגו עכ"ד בקצרה וכ"כ הנ"י בשמו ובשם הרא"ה וכ"פ הריטב"א בפרק הכותב ומשמע בהרא"ש והרמב"ן שם דלטעמייהו אזלו דס"ל להרא"ש בפרק המוכר פירות דלא טענינן ליתמי נאנסו כיון דלא שכיח ולהרמב"ן סבירא ליה התם דטענינן להו גם מידי דלא שכיח ע"ש דמשמע כן מדבריהם להדיא וא"כ למאי דקי"ל גבי נאנסו דהוי ספיקא דדינא ה"ה הכא והד"מ והסמ"ע שהביאו כאן דברי רבינו ירוחם לא כוונו יפה דודאי איכא דפליגי עליה והלכך לא מפקינן ממונא מספיקא וכ"ש לפי מ"ש בסי' ק"ד דנ"ל עיקר כהרמב"ן וסייעתו ע"ש עכ"ל וכ' עוד דאפי' אם אמרו אבינו אמר לנו שעשה עמך חשבון נאמנים כדלעיל סי' רצ"ז בהגה"ה:
ט סָעִיף ז אינם. כתב הסמ"ע טעמא משום דמיגו דהחזרנו לך הוי מיגו דהעזה טפי ממה שאמרו ידענו שאבינו עשה עמך חשבון כו' והש"ך השיג עליו וכתב דודאי אמרי' מיגו בכה"ג כמ"ש בסי' פ"א סכ"ג (עמ"ש שם בס"ק מ"ד ונ"ה) ובס"ס פ"ב בדיני מיגו אות ו' ובסי' צ"ג ס"ב (כמ"ש שם ס"ק ו' ע"ש) וגרם לו זה משום שחשב דלדעת הי"א אפי' יכולים לטעון החזרנו לך אינן נאמנים דאל"כ במאי פליגי וזה אינו כו' ע"ש שהוכיח דבריו בראיה עי' בתשו' מהרי"ט סי' ט' וקי"ב ובתשו' רשד"ם סי' קצ"ח ור':
י סָעִיף ח שצריך. כ"כ הה"מ בשם הרמב"ם והש"ך כתב דנ"ל דלא מוכח מהרמב"ם מידי וגם הכ"מ כתב כן ולענין דינא פשיטא דקיי"ל דא"צ שכן דעת הרבה פוסקים גדולים וכ"כ הריב"ש שרבו כמו רבו החולקים על הרמב"ם וגם הב"י בבד"ה סי' נ' כתב כיון דרבוותא סוברים דא"צ ואין הוכחה מהרמב"ם הכי נקטינן וכן עיקר לדינא וכ"כ הסמ"ע בפשיטות בסי' ק"ז ס"ה (עמ"ש שם ס"ק ח' ע"ש) ודלא כב"ח שם שפסק דהוי ספיקא דדינא ע"ש עכ"ל:
א סָעִיף ג בד"א כו'. עבה"ג וכעולא קי"ד א' דאביי ס"ל שם כוותיה וכן שם ס"ו ב' וש"מ וקי"ל כת"ק וכמ"ש בסוכה ל' א' וקדושין כ"ג ב':
ב סָעִיף ה (ליקוט) לא הוי כו'. הכל לשון הטור ומ"ש ואפי' אם אכלו אין עניינו לדין זה דאפי' בשינוי רשות גמור חייב דש"ר בלא ייאוש לאו כלום וזה דפריך שם תנן הגוזל כו' אע"ג דלא אסיק עדיין פלוגתא דרב"ח ורבא וערש"י קי"ב א' ד"ה לפני ייאוש כו' ולא כ' כאן אלא משום רבותא דסיפא בד"א כו' דאפי' בלא ש"ר פטור כיון שנתייאש וכמ"ש תוס' שם ד"ה גזל כו' והרא"ש שם וכמש"ש לרבא. ומיהו בעיקר הדין צ"ע דא"כ אמאי אמרינן קי"ד א' המציל כו' הא מציל שלא ברצונו הוא ובסוכה למ"ד ב' ל"ל לומר וקרקע אינה נגזלת אפי' במטלטלין הדין כן כיון דליכא ש"ר ביד אוונכרי (ע"כ) .
ג סָעִיף ה או נתנו. בתוספת' פ"י גזל והחליף גזל והקדיש גזל ונתן במתנה גזל ונתן בהקפה גזל ופרע את חובו גזל ושלח סבלונות לבית חמיו ה"ז חייב והמקבל ממנו ה"ז פטור:
ד סָעִיף ה י"א כו'. תוס' בב"ב מ"ד א' ד"ה דוקא כו' וכ"כ נ"י:
ה סָעִיף ה או נתנו כו'. קי"ד א' תנא כו' ייאוש כדי לא קנה והקשה הרשב"א הא ה"ל ג"כ שינוי רשות ותי' דמיירי כשנתנו לו בטעות שסברו דשלו נתנו לו א"נ שנתנו לו בע"כ וכ"כ תוס' ס"ז ב' בסד"ה אמר. ור"ת הקשה דבהגוזל בתרא כו' וטעמא נראה כו'. ואע"ג דלישנא בתרא פליגא וס"ל דקנה וכן קי"ל בסי' שם ט' ס' ה' י"ל דס"ל דל"פ דלישנא בתרא מיירי בשנתנו לו מדעתו וכן המתני' שם ובזה מתורץ קושית ר"ת הנ"ל ועוד תי' הרשב"א שם בתי' תוס' שם ותי' ר"י דברייתא כו'. וכ"כ רש"י שם וגם לתי' זה צ"ל דלישנא בתרא לא מיירי בכה"ג אלא כגוונא דמתני' דאל"כ לא ה"ל לרמ"א לשתוק שם וכמ"ש בסי' שנ"ו ס"ג בהג"ה:
ו סָעִיף ה אבל אם כו'. ירושלמי פ"ז והביאו הרשב"א בחידושיו שם גנב ונגנבה ממנו ואח"כ נמצאת הגניבה למי הוא משלם לראשון או לשני או לשניהם ור"ל דברצונו של בעלי' תלוי וכמ"ש כאן גובה כו' או כו' או כו' גנב ונגנבה ממנו ונמלך השני להחזיר אין תימא יחזיר לבעלים פעמים שאין מודיעין לגנב אין תימא יחזיר לגנב פעמים שאין מודיעין לבעלים כיצד יעשה יחזיר לבעלים לפני הגנב ומדל"ק להיפך יחזיר לגנב בפני בעלים ש"מ שאינו נפטר בהכי וה"ק יחזיר לגנב פעמים כו' ויתבע הבעלים פעם שניה ממנו וזה אין תקנה אף בפני הבעלים יחזיר לבעלים פעמים כו'. ויתבע מגנב ראשון פעם שניה וז"ש ואם פרעו כו' ויש לדחות דדלמא קודם ייאוש איירי ובירושלמי שלנו כ' תחלת המאמר בסגנון אחר ומ' שנסתפק שם ותוס' קי"א ב' ד"ה גזל כו' כגון היכא כו' ס"ל דאף בכה"ג ה"ל שינוי רשות אבל הרשב"א שם ובתשובה שם כ' בפשיטות כדברי הטור: (ליקוט) לא הוי כו' אבל כו'. טור והן דברי הרא"ש רפ"י ס"א וכן בבא אחר ואכלו כו' דלא כתוס' שם קי"א ב' ד"ה גזל כו' (ע"כ)::
ז סָעִיף ה (ליקוט) ואם פרעו כו'. כמ"ש בפ"ב דב"ק השוכר כו' ונמצא כו' וכן ברפ"ג דב"נ וכמ"ש בסי' שס"ג סב"י. וברפ"י דב"ק גזל ולא נתייאשו כו' כ' המרדכי פר"י דוקא לא נתייאשו אבל נתייאשו נהי דגובין משני מדר"נ מטעם גזילה מיהא לא גבי ונ"מ שאי מחל גזלן ראשון לשני או שפרע לראשון פטור השני (ע"כ): (ליקוט) ואם פרעו כו'. עהג"א שם ד"ה פר"י כו' וי"מ כו' א"כ בכה"ג חייב (ע"כ):
ח סָעִיף ה ל"ש אם כו'. כיון דלא קנה וכמ"ש קט"ו א' לרב אליבא דר"פ וכאן אפי' ר"י מודה דלא שייך כאן תקנת השוק ולהרמב"ם אפי' בייאוש ושינוי רשות דוקא משום תקנת השוק כמ"ש בסי' שנ"ו ס"ג:
ט סָעִיף ה ואפי' כו'. עבה"ג וכ' ה"ה כו'. וכן מפורש בגמ' שם תנן הגוזל כו' וכן מפורש בתוספתא הגוזל ומאכיל כו' לבנו ובתו הגדולים חייב ור"ל לפני ייאוש ועברשב"א שם וכ"ד תוס' שם ד"ה אין כו' ודלא כרז"ה שכ' דוקא אכלו ודפריך תנן הגוזל כו' מסיפא פריך:
י סָעִיף ו בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה גזל כו' וכמש"ש אין הגזילה כו':
יא סָעִיף ז (ליקוט) בין בחיי האב. מ' כדברי תוס' שם ד"ה אין כו' והרשב"א ובס"ה שכ' לא הוי כו' ואפי' אם אכלם מ' דוקא שאכלו שלא מרצונו והוא כדברי הרז"ה ועבה"ג ס"ק ו' (ע"כ):
יב סָעִיף ז נכסים. אפי' מטלטלין בזה"ז. רי"ף וש"פ וכמש"ל סי' ל"ז סי"ז: (ליקוט) אבל אם הניח כו'. ר"ל אפי' מטלטלי האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח. הרי"ף והרא"ש שם (ע"כ):
יג סָעִיף ז וכן אם כו'. ג"כ כתב שם:
יד סָעִיף ז (ליקוט) ואין חילוק כו'. כרבנן דסומכוס. הרא"ש שם והא דבעובדא דר' ירמי' איפסיק כר' אבא לאו משום סומכוס אלא כמש"ו שם משום חזקת האב. שם ע"ש (ע"כ):
טו סָעִיף ז וי"א כו'. הרא"ש וכתי' ב' של תוס' ור"ל עדי גזילה וראיה דב' תי' של תוס' ל"פ אהדדי וכ"כ במלחמות ועש"ך:
טז סָעִיף ח וי"א כו'. מנסכא דר"א ועסי' ע"ה סי"ג בהג"ה ממ"ש ה"ל כגזלן וס' ראשונה מפרשים שם בעדי ראיה. וראיה ממ"ש בכתובות י"ח א' וליתני כו' והא קי"ל כו' ואם איתא ליתני בגזלן. וס' האחרונה דקדק המ"מ מדברי רמב"ם שהביא ש"ע בסי' שס"ד ס"ד ועבה"ג שם ור"ל מדלא כ' בעדי ראיה ואין הכרח שהרמב"ם נקט לשון הגמ' ס"ה ועמ"ש בסי' שנ"ז ס"א ועש"ך: (ליקוט) וי"א שצריך. וכ"כ הרא"ש שם ואם אמרו גדולים יודעים אנו כו' ומיירי כו' כיון שידוע כו' ועודה בידו דאב כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.