א שְׁנֵי שְׁוָרִים תַּמִּים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָזֶה, מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. כְּגוֹן אִם אֶחָד הִזִּיק בַּחֲבֵרוֹ שָׁוֶה ק', וְהַשֵּׁנִי הִזִּיק שָׁוֶה נ', יָצְאוּ חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים, וְהַנ' הַנּוֹתָרִים יְשַׁלֵּם לוֹ חֶצְיָם. וַאֲפִלּוּ נֶאֱבַד הָאֶחָד. וְדַוְקָא שֶׁשָּׁוֶה כָּל אֶחָד דְּמֵי נִזְקוֹ; אֲבָל אִם אֵינוֹ שָׁוֶה כָּל כָּךְ, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ רַק מַה שֶּׁיּוּכַל לִגְבּוֹת מִגּוּפוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שם). וְאִם שְׁנֵיהֶם מוּעָדִים, מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. וְאִם הָיָה אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, מוּעָד בְּתָם, שֶׁהִזִּיק הַמּוּעָד לַתָּם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהִזִּיקוֹ, יְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. כְּגוֹן אִם הִזִּיק מוּעָד בְּתָם מֵאָה, וְהַתָּם לֹא הִזִּיקוֹ אֶלָּא נ', מְשַׁלֵּם לוֹ ע"ה. תָּם בְּמוּעָד יְשַׁלֵּם לוֹ חֲצִי נֶזֶק, כְּגוֹן שֶׁהִזִּיק תָּם בְּמוּעָד ק', וְהַמּוּעָד לֹא הִזִּיקוּ אֶלָּא כ"ה, מְשַׁלֵּם לוֹ כ"ה. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי דַּוְקָא שֶׁהִתְחִילוּ בְּבַת אַחַת, אוֹ לְאַחַר שֶׁנִּפְרְדוּ זֶה מִזֶּה חָזַר הַשֵּׁנִי וְחָבַל בָּרִאשׁוֹן; אֲבָל אִם אֶחָד הִתְחִיל, הַמַּתְחִיל מְשַׁלֵּם וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר, דְּכָל הַמְשַׁנֶּה וּבָא אַחֵר וְשִׁנָּה (בּוֹ) פָּטוּר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְכֵן הוּא לְקַמָּן סִימָן תכ"א סָעִיף י"ג לְעִנְיַן שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָזֶה. וְהַמְחַבֵּר שֶׁפָּסַק כָּאן כְּמִי שֶׁחוֹלֵק, וּסְבִירָא לֵהּ שֶׁאֵין לְחַלֵּק, וּלְקַמָּן פָּסַק כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, לֹא כִּוֵּן יָפֶה:
א סָעִיף א יצאו חמשים בחמשים כו'. ונ"מ אם נאבד האח' וכמ"ש מור"ם על זה דה"א כיון דהשור תם אינו משלם אלא מגופו נמצא שור של ראובן שנגח שור של שמעון והפסידו מנה ואח"כ חזר שור של שמעון ונגח לשור של ראובן שוה מנה והפסידו חמשים ונאבד שור של שמעון אח"כ ה"א דראובן יפסיד הזיקו שאין לו מקום לגבות ושמעון יגבה חמשים זוז משורו של ראובן קמ"ל דלא אלא מיד שהזיקו זא"ז מנכין זא"ז בכדי שווים דמי ההזיק והמותר משלם ח"נ א"נ קמ"ל אע"ג דשור אח' יפה למכור מהשני וה"א כיון דקי"ל דגובין וחוזרין וגובין לשני בעלי חובות שחייבין זה לזה היכא שיש להן נ"מ כגון שיש לאח' עידית ובינונית ולהשני זיבורית וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן פ"ה ס"ג ה"נ יגבה כ"א דמי נזקו מהמזיק קמ"ל כיון דהניזק משלם ממיטב זהו מיטב שלו שיעמוד כל אחד בשלו כ"כ הנ"י ועפ"ר והאי טעמא בתרא שייך בשני מועדים דהן גובין מעידית שיש למזיק ולא בתמין וטעם הראשון שייך דוקא בשני תמין דהן משלמין דוקא מגופן וכן בשני' שחבלו זה בזה דנשנה שם במשנ' עמהן דמשלמין במותר נ"ש וכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' תכ"א ס"ג שייך בו ג"כ טעם בתרא וק"ל ולא כע"ש שכ' דה"ט דמנכין זה כנגד זה משום דאפוכי מטרת' ל"ל דז"א אלא אף אם יש בו נ"מ לא' בגביות כל אחד מחבירו לא שמעינן ליה ומטעם שכתבתי:
ב סָעִיף א ודוקא ששוה כל א' כו'. כ"כ הנ"י פ' המניח (בדפוס גדול דף י"ז ע"א) ז"ל וראוי שתדע דכי אמרינן דמשלמין במותר ח"נ דוקא במאי דיכלו לאשתלומי מיניה אהדדי אבל שור שוה ר' שנגח לשור שוה מנה והכחישו פ' זוז וחזר האחרון ונגח להראשון והכחישו מנה אם נאמר נוציא מ' שהוא ח"נ שחייב הראשון כנגד מ' מחמשים שחייב האחרון וגובה הראשון מהאחרון י' דינרים במותר ח"נ לקתה מדין שהרי האחרון שהכחיש להראשון מנה אינו שוה אלא ך' ואין להראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שחייב להאחרון נ' זוז עדיין שוה מנה ויכול להשתלם ממנו לפיכך דין הוא בזה שנוציא ך' כנגד ך' שהוא שיעור מה דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון ך' זוז שהוא מותר מ' מחצי נזק שלו ונמצא דפעמים הניזק מועד גובה יותר מחביריו שנזקו מרוב' עכ"ל:
ג סָעִיף א כגון אם הזיק מועד בתם ק' כו' כ"כ ג"כ בטור ושם בפריש' כתבתי דהי' יכול לומר כגון דגם המועד לא הזיקו אלא נ' אפ"ה משלם המועד במותר כ"ה אח' שניכה כ"ה דח"נ דתם נגד כ"ה מנ' דמועד ולא נקט שהזיק ק' אלא אגב שהוצרך לכתוב כן לשטת פירש"י דכתב הרא"ש והטור משמו דהיכי דהתחילו התם והמועד יחד דגם התם משלם נ"ש ע"ש ועפ"ר:
ד סָעִיף א י"א דכל זה כו' עד והמחבר שפסק כאן כמי שחולק כו' עד"ר שם כתבתי דלעד"נ דלית פלוגתא בזה דכ"ע ס"ל דאם לא התחילו יחד אלא שחזר ונגח קודם שנח רוגזו דהשני פטור וכמ"ש הטור בשם הרא"ש כן בלי חולק עליו בב' מקומות בשור ובאדם ול"פ ר"י אפירש"י אלא במ"ש רש"י דאם התחילו כא' והי' א' תם וא' מועד דמשלם תם כמועד נ"ש דבזה ס"ל לר"י דאפילו התחילו יחד אינו משלם התם אלא ח"נ והמחבר לא הזכיר דעת רש"י כלל לא כאן בשוורים ולא בסימן תכ"א באדם אלא ס"ל פשוט כר"י והחילוק שכתב הרא"ש בין החחילו יחד או לא כתבו המחבר בסימן תכ"א וה"ה כאן בשוורים דמ"ש זה או זה ומ"ש מור"ם כאן החילוק דבין התחילו יחד בשם י"א לא דק גם בזה כי אין פלוגתא בזה וכמ"ש וחדא באידך תליא דמשום דעלה בדעת מור"ם דפליגי וכתבו בשם י"א הוא הגורם לכתוב אהמחבר דלא כוון יפה ודו"ק:
ה סָעִיף א או לאחר שנפרדו כו'. יחזר השני וחבל כו' דאז הוי השני ג"כ כהתחל' חדשה משא"כ אם חבל השני בראשון קודם שנפרדו וז"ש מור"ם אבל אם א' התחיל כו':
א סָעִיף א נאבד. פי' דל"ת כיון דתם אינו משלם אלא מגופו נמצא שור של ראובן שנגח שור של שמעון והפסידו ק' ואח"כ חזר שור של שמעון ונגח שור של ראובן והפסידו נ' ונאבד שור של שמעון וה"א דראובן יפסיד הזיקו שאין לו מקום לגבות ושמעון יגבה נ' משורו דראובן קמ"ל דלא אלא מיד שהזיקו זא"ז מנכין זא"ז בכדי שיווי דמי ההיזק והמותר משלם ח"נ. סמ"ע:
ב סָעִיף א מגופו. ז"ל הנ"י פרק המניח וראוי שתדע דכי אמרינן דמשלמין במותר ח"נ דוקא במאי דיוכלו לאשתלומי מיניה אהדדי אבל שור שוה ר' שנגח לשור שוה ק' והכחישו פ' וחזר האחרון ונגח להראשון והכחישו ק' אם נאמר נוציא מ' שהוא ח"נ שחייב הראשון כנגד מ' מנה שחייב האחרון וגובה הראשון מהאחרון י' במותר ח"נ לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחיש להראשון ק' אינו שוה אלא כ' ואין להראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שחייב להאחרון נ' עדיין שוה ק' ויכול להשתלם ממנו לפיכך דין הוא בזה שנוציא כ' כנגד כ' שהוא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון כ' שהוא מותר מח"נ שלו ונמצא דפעמי' הניזק מועט גובה יותר מחבירו שנזקו מרובה עכ"ל. שם:
ג סָעִיף א יפה. עמ"ש הסמ"ע והש"ך ליישב דברי המחבר בזה ע"ש:
א סָעִיף א יצאו חמשים בחמשים כו'. כתב בדגמ"ר וז"ל כל אלו הדינים וכן מה שנזכר בסמ"ע סק"ב כל זה הוא כשנעשה הנזק הב' קודם שהיה ביד הניזק הראשון להביא עדים ואז עדיין לא נעשה שותף כמבואר בש"ך סימן ת"א סק"א אבל אם בידו להביא עדים נעשה שותף ואז מה שהוזק המזיק אחר כך צריך הוא לסבול לפי ערך חלק שיש לו בו חוץ מה שיש עליו לשלם למזיק מה שהזיק שורו לחלקו של מזיק ואז יש חשבון אחר הכל לפי גודל החלק ועיין בסמ"ע סוף סימן ת"ד מ"ש בשם הטור עכ"ל:
א סָעִיף א ואפי' כו'. תוס' ד"ה שנו כו' ואפי' לר"י נ"מ כו' וכ"כ נ"י ואף לר"ע:
ב סָעִיף א ודוקא כו'. עסמ"ע וכמ"ש בכתובות קי א' רמי ב"ח אמר הכא כו' ואף לרבא שם דקאמר ליגבינהו כו' כאן ל"ל דאין גובה אלא מגופו:
ג סָעִיף א כגון אם הזיק כו'. טור לאפוקי ממ"ש הרא"ש בשם רש"י:
ד סָעִיף א י"א כו' דכל כו'. כמ"ש כ"ד ב' וכמו בעטה מהלכת ברבוצה שר"ל ואף רבא ל"פ אלא משום דא"ל כי אית לך כו' ואפי' באדם יש לו רשות בכה"ג דהא אפילו על עסקי ממון אמרינן ברפ"ג מאה פנדי כו' ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה כו' ועתוס' ד"ז ב' ד"ה ה"ג כו' והג"א שם ד"ה והא כו' כ"ש בשור וז"ש וכ"ה לקמן כו' ועמש"ש:
ה סָעִיף א והמחבר כו'. דברי הרב תמוהין כי אין חולק ע"ז והמחבר לא הזכיר כלום מזה וסמך אמ"ש בסי' תנא וגרם לו דברי הטור שכ' וכ' א"א הרא"ש ז"ל דמיירי דוקא שהתחילו בבת אחת כו' וכ' עוד היכא שהתחילו כאחד גם התם משלם נ"ש כמו המועד כך דקדק מדברי רש"י ואין דעת ר"י כן אלא בין שהתחילו בב"א בין שהתחילו זא"ז נפרעין כמו שפי' תחלה מ' דר"י חולק גם ארישא וס"ל להרב דהא בהא תליא דהא לא מצינו לר"י שחולק ע"ז וז"ש והמחבר כו' ר"ל כיון שפי' כפי' ר"י במתני' כנ"ל שכ' כגון אם הזיק כו' ה"ה באידך ס"ל כר"י. אבל ליתא דר"י אין חולק ע"ז וגם אינו מדברי רש"י וט"ס הוא בטור כמ"ש יש"ש שמ"ש בין שהתחילו כו' עד בזא"ז ט"ס:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.