א מִי שֶׁבָּלָה שְׁטַר חוֹבוֹ וַהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לְהִמָּחֵק, מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים וּבָא לְבֵית דִּין, וְהֵם עוֹשִׂים לוֹ קִיּוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ נִמְחַק לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁהָעֵדִים יוֹדְעִים מֶה הָיָה כָתוּב בּוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם הָרַשְׁבַּ"ם וְנ"י פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט). וְעֵדוּת זוֹ שֶׁמְּעִידִין עַל הַשְּׁטָר יְכוֹלִים לְהָעִיד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעַל הַדָּבָר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אֲבָל עֵדֵי הַשְּׁטָר עַצְמָם, אֵין כּוֹתְבִים לוֹ שְׁטָר אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק בִּפְנֵיהֶם, אֲבָל בָּאִים לְבֵית דִּין וּבֵית דִּין עוֹשִׂים לוֹ קִיּוּם. כֵּיצַד מְקַיְּמִים שְׁטָר זֶה, כּוֹתְבִים שְׁטָר אַחֵר, וְאוֹמְרִים: אָנוּ בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, הוֹצִיא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שְׁטָר נִמְחָק לְפָנֵינוּ, וּזְמַנּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו; וְאִם כָּתְבוּ: וְהֻזְקַקְנוּ לְעֵדוּתָם שֶׁל עֵדִים וְנִמְצֵאת מְכֻוֶּנֶת, גּוֹבֶה בִּשְׁטַר זֶה שֶׁכָּתְבוּ לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ קִיּוּם אַחֵר. וְאִם לֹא כָּתְבוּ כֵּן, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים, עַד שֶׁתִּתְקַיֵּם עֵדוּתָן (ע"כ לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם). הַגָּה: וְאִם אֵינָן מְקַיְּמִים, הָוֵי כְּאִלּוּ הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם (הַמַּגִּיד פכ"ג). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב בַּקִּיּוּם שֶׁקָּרְעוּ הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן; דְּאִם לֹא כֵן, פָּסוּל הוּא, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְבֵית דִּין אַחֵר וְיַּעֲשׂוּ לוֹ קִיּוּם אַחֵר, וְיִגְבֶּה וְיַחֲזֹר וְיִגְבֶּה. אֲבָל שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁנִּמְחַק, כּוֹתְבִים לוֹ אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְרַע הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: וְכוֹתְבִין הַשְּׁטָר מִזְּמַן הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִזְּמַן שֶׁכּוֹתְבִין לוֹ בֵּית דִּין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). אֲבָל אִם הָיָה בַּמַּתָּנָה אַחֲרָיוּת, וְכֵן בְּשִׁטְרֵי מֵקָּח וּמִמְכָּר, צָרִיךְ לִקְרֹעַ הָרִאשׁוֹן, אוֹ לִכְתֹּב בַּשֵּׁנִי: שְׁטָר זֶה לֹא נִכְתַּב לִטְרֹף בּוֹ מִמְּשַׁעְבְּדֵי וְלֹא מִבְּנֵי חָרֵי, אֶלָּא כְּדֵי לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ בְּיַד מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה אוֹ הַלּוֹקֵחַ, שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנּוּ מִיָּדוֹ הַנּוֹתֵן אוֹ הַמּוֹכֵר.
ב מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים לִפְנֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂים לוֹ קִיּוּמוֹ. וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁנִּמְחַק בְּאֹנֶס, אֲבָל מְחָקוֹ מַלְוֶה מִדַּעַת, אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, וְנִמְחַק, אֵין עוֹשִׂים לוֹ קִיּוּם, דְּכֵיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִמָּחֵק, וַדַּאי פַרְעֵהּ.
ג מִי שֶׁהָיָה לוֹ שְׁטָר, וְאָבַד, וּבָא לְבֵית דִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ שְׁטַר אַחֵר, אֵין כּוֹתְבִין לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הֵבִיא עֵדֵי שְׁטָר הָרִאשׁוֹן וּמְעִידִים שֶׁכָּתְבוּ וְנָתְנוּ לוֹ. עַל כֵּן אֵין לְבֵית דִּין לִכְתֹּב הַעְתָּקַת שׁוּם שְׁטָר, אִם לֹא יִרְאוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ, כִּי הַאי דְּמִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ. וְאִם כָּתְבוּ לְאָדָם טֹפֶס שְׁטָר, וּבָא לִפְנֵי בֵּית דִּין, אֵין בֵּית דִּין גּוֹבִין בּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא גוּף הַשְּׁטָר, אִם לֹא כָּתְבוּ בּוֹ טַעַם לָמָּה עָשׂוּ שְׁטָר אַחֵר, כִּי הַהִיא דְנִמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיָּדוּעַ לָעֵדִים שֶׁאָבַד. אֲבָל אֵין יָדוּעַ לָעֵדִים, לֹא יִכְתְּבוּ לוֹ; וַאֲפִלּוּ נֶאֱבַד בְּעֵדִים, אֵין כּוֹתְבִים לוֹ, דְּשֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֵדִים מְעִידִים שֶׁנִּשְׂרַף. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּשְׁטַר הַלְוָאָה, אֲבָל שִׁטְרֵי מֵקָּח וּמַתָּנָה בְּלֹא אַחֲרָיוּת, כּוֹתְבִין לוֹ אַחֵר, מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱבַד. אֲבָל אֵין מַטְפִּיסִין שׁוּם שְׁטָר לְלֹא צֹרֶךְ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ח סִימָן ט"ז וְכ"א כ"ג וְכ"ז). שְׁטָר צַוָּאָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ מַתָּנוֹת לָרַבִּים, וּבָא אֶחָד לְבֵית דִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ לְבַדּוֹ חֶלְקוֹ בַּמַּתָּנָה, כּוֹתְבִים לוֹ, דְּהָא לָאו לְגוּבַיְנָא קָאֵי, דַּהֲרֵי לָאו שְׁטָרָא הוּא, וְהַיְתוֹמִים יְכוֹלִים לְמֵימַר: פָּרַעְנוּ, (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתקע"ח וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִימָן פ"ג). וּמִיהוּ אִם הָיָה בְּיַד אַחֵר, וְנֶאֱבַד מִשָּׁם, כּוֹתְבִים לוֹ אַחֵר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתקע"ח וכפול לקמן ס"ס רנ"ג וע"ש ס"ב), כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדוֹ. וְאִם הַלּוֶֹה בִּמְדִינַת הַיָּם, וְהַמַּלְוֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ שְׁטָרוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יֹאבַד לוֹ בַּדֶּרֶךְ, יָבֹא לְבֵית דִּין וְכוֹתְבִין לוֹ אַחֵר, וְהוּא מַנִּיחַ שְׁטָרוֹ בְּיַד בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וּבֵית דִין שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁהַלֹּוֶה שָׁם יוֹדִיעַ לְבֵית דִּין שֶׁבִּמְקוֹם הַמַּלְוֶה שֶׁהוּא נִפְרַע מֵחוֹבוֹ, וְקוֹרְעִים הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּיָדָם. וְאִם נֶאֱבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִטְפִּיס, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל הַלּוֶֹה וְיָדוּעַ זֶה בְּעֵדִים, הוֹלֵךְ לִפְנֵי בֵּית דִּין וְיָעִידוּ לִפְנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱבַד, וְיַחֲזִירוּ לוֹ הַשְׁטָר שֶׁבְּיָדָם (טוּר מבעה"ת וְהוּא מִבַּעַל הָעִטּוּר אוֹת ה' דף ק"ז ע"ב). הַגָּה: וְכָל שְׁטָר שֶׁמַּטְפִּיסִין, וְמַעְתִּיקִין אוֹתוֹ אוֹת בְּאוֹת מִשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן, וְכוֹתְבִין בּוֹ שֶׁהוּא הֶעְתֵּק; וְאֵין צְרִיכִין בֵּית דִּין לְהַעְתָּקַת שְׁטָר, אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁנֵי עֵדִים יְכוֹלִין לְהַעְתִּיקוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן תי"ג) (וַאֲפִלּוּ הֵן קְרוֹבִין זֶה לָזֶה), (זֶהוּ הוֹסָפָה מִסְמַ"ע, וְאֵינוֹ נָכוֹן כְּמ"ש בְּס"ק י"ח).
ד מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בַּשְּׁטָר, וְאָבַד הַשְּׁטָר, וַהֲרֵי הָעֵדִים קַיָּמִים; אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אִם טוֹעֵן שֶׁפָּרַע הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע הֶסֵת. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּרַע, הוֹאִיל וְכָתְבוּ לוֹ שְׁטָר וְאֵינוֹ בְּיָדוֹ, אִם טָעַן הַלּוֶֹה: פְּרַעְתִּיו, נֶאֱמָן, וְנִשְׁבַּע הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּלְפִיכָךְ קָרַע הַשְּׁטָר אוֹ שְׂרָפוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת (יְדֵי) אַחֵר, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן: מִמֶּנִי נָפַל אַחַר שֶׁפָּרַעְתִּי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְנִפְטָר; שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה, אֵין שָׁם חֲזָקָה אֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. אֲבָל אִם הִפְקִידוֹ הַמַּלְוֶה אֵצֶל אַחֵר, וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַנִּפְקָד, אֵין הַלּוֶֹה נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי וּמִמֶּנִּי נָפַל וְאַתָּה מְצָאָתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ בְּעֵדִים. הַגָּה: מִי שֶׁהָיוּ שִׁטְרוֹתָיו בְּעִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם, מִסְּתָמָא הֵם בְּחֶזְקַת אֲבוּדִים, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר; וַאֲפִלּוּ הַלּוֶֹה עוֹמֵד וּמוֹחֶה, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ו).
א סָעִיף א מעמיד עליו עדים כו'. בין אותם עדים החתומי' על השטר ובין עדים אחרים ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ג בשם ר' ירוחם ומ"ש עליו:
ב סָעִיף א ועדות זו שמעידים כו'. דברי הרב תמוהים לי דהיאך יעלה על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד לחייב אותו שלא בפניו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר בפני הב"ד והעדים מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפני בע"ד וכדקי"ל לקמן סי' מ"ו סעיף ה' דמקיימי' את השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימה שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ואם יאמרו העדים שהיה כתוב בו סך רב נחייבו על פיהם ומדברי תשוב' רשב"א שהביא ב"י ס"ס זה מוכח אדרב' להיפך שלא פסק אלא גבי שטר מקח דיכולים להעיד שלא בפני בע"ד כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששי' מן הסתם למערער כו' והיינו כדלקמן סימן ק"י סעיף ה' או דלפטור מקבלין אף שלא בפני בע"ד וכדלעיל סי' כ"ד [כ"ח] סעיף י"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן זה שעושין שטר גמור להוציא מידו לא. ומ"ש בתשוב' רשב"א וההיא דמי שאבד שטר ובו מוכחא כל הסוגיא דלא בעינן בפני בע"ד כו' לאו למימר דבשט"ח לא בעינא בפני בע"ד אלא דקאי התם אשטר מקח וקאמר דבסוגיא דמי. שאבד שטר חובו מוכח דבשטר מקח לא בעינן בפני בע"ד. ומ"ש התוס' פרק גט פשוט סוף (בבא בתרא דף ק"ע) וז"ל אבל בנמחק כותבין שלא בפני הלוה וכיון שמזיק לו נראה דאין לעדים לעשותו שנא מדעתו עכ"ל ר"ל שהעידו בפני הלוה רק שכותבין שלא בפני הלוה וכן מ"ש התוס' במתני' דצריך לכתוב מי הם העדים שהעידו שנמחק שאם ירצה הלוה יוכל לפוסלו וכ"כ מהרי"ק שורש קי"ו דאפי' הלוה עומד וצווח ומוחה אין משגיחים בו ומביאו הר"ב ס"ס זה דמשמע שכותבין אף שלא בפניו היינו כשהעידו מתחלה בפניו מה היה כתוב בשטר ואז כותבין אף שלא בפניו או אפילו עומד וצווח שלא לכתוב או אפשר דהתוס' מיירי שלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר בב"ד ואינם מעידים רק על החתימות משא"כ כשנמחק לגמרי ומעידים על גוף השטר. והכי מוכח נמי ממ"ש ב"י לקמן ריש סי' מ"ו תשוב' הרשב"א דטעמא דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הן מעידים אלא על חתימות העדים עכ"ל ע"כ הכא שמעידי' על מנה שבשטר אין מקבלין שלא בפני בע"ד וא"כ דברי הר"ב צל"ע:
ג סָעִיף א אבל עידי השטר עצמ' כו' וכ"ש עדים אחרים. ולשון הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפי' מזמן שנמחק עכ"ל ור"ל בלא דעת הלוה וכמ"ש לקמן ס"ק ד' בשם הנ"י דמדע' הלוה יכולין לכתוב מזמן שני וכן משמע בטור לקמן ר"ס נ"ד ועמ"ש שם ס"ק א' (ועמ"ש לקמן סי' שפ"ו סעי' ב' סקט"ז) ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצוה אין כותבין אפי' ברשות הלוה מזמן שנמחק ודו"ק: וכ' נ"י פ' גט פשוט וז"ל ושטר חוב או שטר מכר באחריות שנחת' בו א' מן העדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולי' לחזור ולכתוב ולחתום בו שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעשה שטר אף הראשון לא עשה שליחותו וכ"כ הרב ר' יצחק הלוי בספר תורת הבית שלו עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' מ"ט בקצר':
ד סָעִיף א (אין כותבין לו שטר אחר) . וכ' הסמ"ע ומה"ט כתבו הרא"ש והט"ו בסי' מ"ט ס"ו שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר נמצא שלא עשו שליחותן חוזרים וכותבין וחותמים העדים עצמן שנית עכ"ל וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשו' סי' תתקנ"א דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעים אותו שטר וכותבין אחר בנאמנות דה"ל לא עשו שליחותן עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' ע"א מחו' כ"ה וכיוצא בזה כתב הרב בתשובה סי' מ"ט ע"ש שכבר עשאו שליחותן כי הוא מתחלה לא עשאן שלוחים אלא אהראשון שטר אחד כו' ולפיכך אפי' הוא מצוה עתה לכתוב להם שטר אחר מן הנשאר (ע"ש דקאי אמי שפרע מקצת חובו) מזמן הראשון אין להם לעשות דשליחותן הראשון כבר נפקע והוא אינו יכול עתה לעשות שליחות על שעבוד דלמפרע שאין בידו ואין צ"ל כי בלא דעתו אינם יכולים לעשות שטר אחר ואפי' מזמן שני כ"כ הנ"י שם ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ס"ו שהאריך מזה:
ה סָעִיף א כותבים שטר אחר ואומרים כו'. וגובה בזה השטר ממונו מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י פרק ג"פ והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ סוף דף ק"ע ב"ד מקרנעין השטר וכותבים לו שטר אחר מזמן ראשון כו' וקאמר התם בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותן היאך חוזרי' ועושים שליחותן וע"ש בתו':
ו סָעִיף א שצריך לכתוב שקרעו כו' דאל"כ פסול הוא כו'. כ' הסמ"ע הא דצריך לכתוב בשטר שקרעו אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועים מ"מ לשכחה חיישינן שיחשבו לקרעו וישכחו בידו משא"כ עתה דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהא נקרע עכ"ל ובתשו' מהר"ש די מודינא סי' נ"ב כ' דאפשר דמ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו שהוא יפסול אלא מיהדר אקריעה שאם לא קרעו פסול שויא כו' דהיינו דהיכא [דידעינן] דלא קרעו פסול ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא כפי האמת לא חיישינן לב"ד טועים וע"ש וע' לקמן סקי"ב:
ז סָעִיף א אבל שטר מתנה כו'. כותבים לו אפי' עדים עצמם וכ"כ ב"י מחו' ח' בשם הרשב"א דא"צ להעיד בפני ב"ד אלא הם בעצמם כותבים לו שטר אחר מזמן הראשון וכ"כ עוד ב"י בשמו לקמן סי' רל"ט ס"א ע"ש וכן מוכח בש"ס פ' ג"פ דקע"א ריש ע"א להדיא דהעדים עצמם כותבים שטר מתנה ומקח בלא אחריות מזמן ראשון אפי' בנאבד ע"ש גבי הא דפריך התם ועדים לא והא אמר רב יודא אמר רב עדים כותבים אפי' י' שטרות על שדה א' ומשני רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות וע"ש בתוס':
ח סָעִיף א מזמן הראשון ולא מזמן השני דחיישינן דלמא אח"כ חזר הלוקח או המקבל מתנ' ומכרה למוכר או לנותן ויאמר חזר ומכרה או נתנה לי פעם שנית כדלקמן סי' רל"ט וע"ש ולפי זה אם המוכר או הנותן בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפי' מזמן שני:
ט סָעִיף א אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח כו' כלומר דבשטרי מתנה בעינן דוקא שיהא מפורש בה אחריות דסתם מתנה אין האחריות עלהנותן וכן בשטרי מקחו ממכר אף בסתם אחריות טעות סופר כדלקמן סי' רכ"ה:
י סָעִיף א צריך לקרוע כו'. דאל"כ יש לחוש שיעשו הלוקח או המקבל מתנה קנוניא ויטרוף שלא כדין כיצד יבוא מי שהיתה שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות לו שהיתה של אבותיו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מן הלקוחות שלקחו אחריו ויקרעו שטר המכר שבידו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשדה שנטרפה ממנו ויבא זה שטרפה בעצמו ויטרוף אותה פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר המכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם פ' כ"ג מה' מלוה:
יא סָעִיף ג ואפי' נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצאנו. ורשב"ם פי' בפ' בתרא דב"ב גבי מי שאבד שטר חובו ועדים אין לו הא אם יש לו עדים שאבד היו כותבים לו ולא חיישינן שימצאנו ויגבה בו שני פעמים באלו השטרות וקשה לי על פי' רשב"ם מההיא דפ' שני דכתובות (דף ט"ז ע"ב) דאמרי' התם דאפי' אבדה בעדים לא גביא בעדי הינומא אא"כ נשרפה דחיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שנית ורשב"ם דקדק מל' הברייתא דקתני מי שבא ואמר אבד שטר חובי ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור עכ"ל הרא"ש בתשו' כלל צ"ד סי' ה' ולי נראה כפי' רשב"ם ול"ק מידי עפ"ב דכתובות דסוגיא דהתם אזלא להדיא למ"ד אין כותבים שובר ואנן קי"ל כותבים שובר וכן רשב"ם מיירי להדיא למאי דכותבים שובר ע"ש בסוגיא דב"ב ובש"ס דכתובות גופא שם משמע להדיא דלמ"ד כותבים שובר לא חיישינן אף בנאבד. וא"כ גם מ"ש ב"י וז"ל ובשטר הלואה אין לכתוב טופס כו' דאף דכותבים שובר חיישינן שימצא שטר הראשון ויתבע בו תחלה ולא יכריחוהו ב"ד לכתוב שובר כיון שנותן לו שטרו ואח"כ בב"ד אחר יוציא טופס השטר ויגבה בו עכ"ל ליתא דא"כ תיקשי הא אמרינ ן בכתובות התם וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בי דינא וגביא וחזרה מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא וגביא בה אמר ר' אבהו זאת אומרת כותבים שובר ע"כ (פרש"י כשיפרע לה כתובתה תכתוב לו שקבלה כתובתה ויהיה בידו לזכות) ואכתי ניחוש דלמא תוציא הכתובה תחלה אלא ודאי כשיוציא הבעל אח"כ גוף הכתובה שוב לא תוכל לגבות בעדי הינומא שהרי כבר פרע לה וא"כ ה"ה הכא כשיוציא הלוה אח"כ גוף השטר שוב לא יוכל לגבות בטופס שהרי כבר פרע לו שגוף השטר ביד הלוה (ומיירי שהלוה יודע שנתנו לו טופס הלכך יזהר בשטרו שלא אבדנו אחר שישלם לו ודוק) . וכן משמע ממ"ש הרמב"ם פ' כ"ג מה' מלוה ובעה"ת שער פ"ב וסמ"ג דף קע"ט ע"א כרשב"ם שכתבו מי שבא ואמר אבד או נשרף שטר חובו אין כותבים לו אחר שמא פרעו או מחלו כו' משמע הא ידוע בעדים שאבד ולא פרעו כותבים לו שטר אחר וכן משמע מדברי ר"א בן נתן פ' ג"פ ע"ש: ובספר גדולי תרומה ריש שער כ"ב דף קי"ב ע"ב הקשה דאפי' נאבד בעדים איך יצאנו מחשש שמא פרעו דאפי' הראב"ד דלקמן סקי"ט לא פליג רק בתוך זמנו עכ"ל ולא דק דמיירי שנאבד בעדים וידוע לעדים שנאבד באונס כגון שהיו עדים כמו בעיר שכבשוה כרכום וכה"ג. גם מה שהקשה בס' ג"ת שם דניחוש שמא חזר ומצאו וכמ"ש רשב"ם גופיה שם לא דק דכיון דחייב לו בודאי כשיפרע לו יכתוב לו שובר ומה בכך שיחזור וימצאנו וכמ"ש ולא כתב רשב"ם שם אלא כשהוא טוען אבד ממני דאז שמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם אי נמי כשאבדו מעצמו חיישינן דלמא לא אבדו ממש אבל כשהעדים מעידים שאבדו ממש לא חיישנין להכי גם מה שהבין בס' ג"ת סוף שער נ"ז דמ"ש הרא"ש ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור דהיינו שהרא"ש מפרש דברי רשב"ם כן ועל כן הקשה שם דהא לא אפשר לפרש דברי רשב"ם כן שהרי כ' רשב"ם א"נ דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף ואי אבד באור היאך אפשר שיחזור וימצאנו לא דק דהרא"ש לא בא אלא לפרש הברייתא ולומר שאפי' הדקדוק של רשב"ם הוא אמת מ"מ לא מוכח אלא דאבד באור בעדים כותבים ובזה נדחה נמי מ"ש הב"ח דיש לפרש דברי רשב"ם שנאבד בדרך שלא ימצאנו לעולם דומיא דנמחק ואע"פ שהרא"ש הבין פירשב"ם כפשוטו מ"מ דרך ישר הוא להשוות דעתו עם דעת הרא"ש עכ"ל וליתא דמדכתב רשב"ם א"נ דלמא חזר ומצאו כו' אלמא מיירי שנאבד כפשוטו וכמ"ש בס' ג"ת וכמו שהבין הרא"ש וכן משמע במהרי"ק שורש (ס') י"ו דבנאבד בודאי כותבים שטר אחר ע"ש. ונראה דגם הרא"ש וב"י לא מיירי אלא לכתוב שטר אחר שלא בידיעת הלוה דבכה"ג איכא למיחש שמא ימצאנו ויתבענו תחלה בגוף השטר והלוה לא יזהר בו ואח"כ יתבענו בשטר האחר ובזה ניחא מה שהניח בס' גדולי תרומה סוף שער נ"ז בקושיא הא דכ' הרא"ש בסוף כלל ס"ח דבידוע לעדים שאבד כותבים דהתם מיירי שמודיעים ללוה שכותבים שטר אחר [מיהו בלא"ה נמי לק"מ דהתם מיירי שנאבד לגמרי דומיא דנשרף וע"ש] והשתא ניחא דל"ק על הרא"ש וב"י מפרק ב' דכתובות ומ"מ גם על פרשב"ם לק"מ וכמ"ש ורשב"ם מיירי דכשנאבד בעדים כותבים אחר ומודיעים ללוה והשתא לא פליגי הפוסקים לענין דינא אהדרי דהרא"ש וב"י מיירי כשאין מודיעים ללוה אבל רשב"ם ורמב"ם ופוסקים הנ"ל מיירי כשמודיעים ללוה אז כותבים שטר אחר בנאבד בעדים וזהו דרך ישר ודוק וכן עיקר:
יב סָעִיף ג אא"כ עדים מעידים שנשרף. ויש לדקדק דהא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה וי"ל דכיון דק"ל כותבים שובר כדלקמן סי' נ"ה א"כ ליכא למיחש וכה"ג כתב הב"ח [אך שאין לשונו נכון במ"ש דכל כה"ג שאי אפשר כותבין שובר כו' דהא לעולם כותבי' שובר] ולפי זה צ"ל דכותבים השט"ח מזמן שני דאי מזמן ראשון הא אכתי איכא למיחש שיעשה הלוה קנוניא עם המלוה לטריף בכמה שט"ח ויכבוש הלוה גופיה את השובר והשתא אתי שפיר הא דכתבו הרמ"ה והט"ו לעיל סעיף א' דצריך לקרוע שטר הראשון כו' ואמאי הא כותבים שובר אלא היינו טעמא כיון שכותבים הב"ד את השטר מזמן ראשון ולא מיתקנא מילתא בשובר דשמא יכבוש הלוה השובר ויעשה קנוניא על הלקוחות ומ"ש הב"ח דהתם היינו טעמא משום דכל היכא דאפשר לתקן לא סמכינן על השובר לכתחלה דשמא יפסיד זה שוברו ויבא הלה לידי הפסד עכ"ל ולא נהירא דהא קאמר התם דהשטר פסול אפי' בדיעבד ואם איתא אמאי פסול יכתוב שובר אלא ודאי כמ"ש כנ"ל ברור. אכן בבעה"ת סוף שער נ"ז כתב בשם הראב"ד גבי הך דהגוזל דף נ"ז דהשורף שטרו שיעידו בב"ד והם יכתבו לו מזמן ראשון וצ"ל דמיירי שהעדים מעידים שלא היה בשעה שנשרף עדים אחרים כי אם הם וכמ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתים ור' ירוחם והט"ו לקמן סי' קט"ז סוף סעיף א' כה"ג בשם ה"ר יונה ע"ש ולפי זה גם דברי הרא"ש והט"ו כאן יש לפרש כן אבל גבי נמחק שטרו ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק ודוק (גם במ"ש הב"ח דהרא"ש חולק על התוס' דפ"ב דכתובות אין דבריו נכונים אלא בע"כ התוס' מודים להרא"ש לדינא לפי האמת ע"ש ודוק):
יג סָעִיף ג מעידים שנשרף כו'. כ' ר' ירוחם נ"ב ח"ב עדים שמעידים על שטר שנשרף ואינם עדים מן השטר וראו השטר והכירו חתימת העדים די כי אין זה מפיהם ולא מפי כתבם (כלו' דהוי כאלו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"כ התוס' פ"ב דכתובות דף ך'. וע"ש בתוס') ואם הם עדים מן השטר צריכים לזכור מענין השטר משום מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל ומביאו דרכי משה וב"י לעיל ס"ס כ"ח ונראה דהיינו לדעת הרמב"ם שהביא ירוחם בנ"ב ח"ה והביאו המחבר לקמן סימן מ"ו סעיף י' דעדי השטר כל שאין זוכרים ענין השטר הרי הם כחרשים אבל להיש חולקים שם היינו דוקא כשאין עדי השטר מכירים כלא' חתימת חברו ואין כאן עוד עד אחר שיצטרף עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם אבל אם יש חד מהנך יכולים הם ג"כ להעיד אפי' אין זוכרי' ענין השטר וע"ש בסי' מ"ו בסעיף י':
יד סָעִיף ג מאחר שנאבד. כלו' מאחר שאומר שנאבד אפי' אין ידוע בעדים שנאבד דהא ליכא למיחש למידי וכמה שכתבתי לעיל ס"ק ו' ע"ש:
טו סָעִיף ג אבל אין מטפיסים שום שטר ללא צורך. אבל אם יש בו צורך קצת כותבים שטר אחר כשאין בזה היזק ללוה או למוכר ולא חיישינן לזילי נכסי בהכי כשיש בזה צורך למלוה ולוקח וכה"ג וכמו שהאריך מהרי"ק שורש קי"ו ע"ש:
טז סָעִיף ג וידוע זה בעדי' אבל אין ידוע בעדים אין נותנין לו גוף השטר רק העתק אחר דאם יתנו לו גוף השטר חיישינן שמא יתבע תחלה בגוף השטר והלוה לא ישים לב ליקח שובר שלא ידע שיש עוד העתק ומה"ט מניח גוף השטר ביד ב"ד ולא בהפך שאם יאבד גוף השטר שלא בעדי' לא יתנו לו עוד שוב העתק מן ההעתק מטעם חשש' זו וכ"מ בסמ"ע והשתא מיושב מ"ש בב"ח ויש לדקדק דממ"ש וידוע זה בעדי' כו' שמעינן דאם אינו ידוע בעדי' אין נותנים לו א"כ הטפס' זו למה יקח שטרו עמו אם יאבד יביא העדים שראו שנאבד ממנו ויכתוב לו שטר אחר ע"כ ולפי מ"ש לק"מ דכשיקח שטרו עמו חיישינן שמא יאבדנו שלא בעדים ושוב לא יתנו לו העתק וק"ל ועיין עוד בב"ח מ"ש בשם תשובת ן' לב:
יז סָעִיף ג וכל שטר שמטפיסי' כו'. עיין בסמ"ע:
יח סָעִיף ג אלא אפי' ב' עדים כו'. כ' הסמ"ע וז"ל שם בריב"ש כ' עוד ז"ל ואפי' ב' החתומים על השטר ההטפסה קרובים זה לזה כשר' וה"ט כיון דלא מגבינן ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינן אלא גילוי מלתא בעלמא וזה שהוספתי בפנים אפילו הן קרובי' כו' ע"ש עכ"ל ולא דק דהמעיין בריב"ש שם בשאלה ובתשובות ובהקדמה הראשונה וכן בסוף התשו' ומביאו ב"י לקמן סי' מ"ו מחו' כ"ו יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומי' ג' בהטפסה וב' מהחתומים קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומי' רק ב' והם קרובים זה לזה דאז אין לו רק דין הטפסה בעד אחד ע"ש בריב"ש דמדמי לה להדיא לשטר גמור שכ' הרמב"ם פ"ו מה"ע והמחבר לקמן סי' מ"ה סי"ב ולא כמ"ש בסמ"ע דהטפסה שאני כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא דזה ליתא בריב"ש כלל ע"ש ונראה שלשון הדרכי משה שכ' ואפי' בב' החתומי' כו' אטעייה להסמ"ע וט"ס הוא בד"מ וחסר מ' וצ"ל ואפי' ב' מהחתומים כו' וכן הוא בב"י ע"ש:
יט סָעִיף ד מי שהיה לו חוב כו'. אלו הם דברי הרמב"ם בספי"ד ופ' כ"ג מה' מלוה. והראב"ד בפ' כ"ג השיג עליו וכ' שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפי"ד כ' הראב"ד אין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהו יטול (ובמקצת ספרי' איתא בהשגת הראב"ד זו דאם איתא דאפי' בנאבד כו' והוא טעות המעתיק והוא מדברי הר' המגיד ולשון ההשגה אינו רק כמו שהעתקתי וכן הוא בהר"ה משבדפוס שעם הכ"מ לשון ההשגה וכן הביא בבעל התרומות שער כ"ב לשון ההשגה והוא פשוט רק מפני שמהר"מ פדאוו' במיימונית שנדפסו שנת ש"י כ' גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב"ד הם דברי רבי' והביאו הכ"מ שם. כתבתי זה וטעות הוא בידיהם) והרב המגיד האריך שם לתמוה על הראב"ד שהרי כולה סוגיא דפ"ק דמציעא ושמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמן אין מחזירי' שטר שנפל לא למלוה ולא ללוה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והמפרשים ז"ל כ"ש כאן שהלוה טוען פרעתי וכ"ש שאבד השטר לגמרי שאין המלוה נאמן והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולו' דדין נפיל' אינו בתוך זמן שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמן היה וכמה שכתבו המפרשים הנ"ל עכ"ד ומתוך כך הוצרך הכ"מ פי"ד לומר שדברי הרמב"ם בהוראות רבותיו הם כשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה תולה בהוראו' רבותיו ולא היה משיגו הראב"ד עכ"ל וכ"כ הב"ח ס"ס זה וזה ודאי ליתא דמה לי נפל ומה לי יוצא מתחת ידי אחר הא בכולה סוגיא דפ"ק דמציעא משמע דאין חילוק בזה ועוד שהרי הרמב"ם כתב שם כן הוראת רבותיו גבי אבד השטר ואינו לפנינו כלל דגרע אפילו מנפל וגם אזה השיג הראב"ד שם להדיא וכתב אין דין זה מחוור ומלובן וגם מה שכתב בספר ג"ת שער כ"ב דהוראת רבותיו היה בתוך הזמן דלא משמע בש"ס מידי די"ל דדוקא בנפל לאחר זמנו אין מחזירין השטר אין זה אלא פתלתול ועקוש דודאי דברי ה"ה נכוני' בזה דכולה סוגיא דפ"ק דמציעא מוכח דאפילו תוך זמנו אין מחזירי' למלו' בנפל דמדאמרינן התם בכולה סוגיא דעלה דמתניתין דמצא שטרי חוב כו' סתמא דלא יחזיר ולא מפלגינן בין תוך זמנו או אחר זמנו וגם מדאמרינן התם דף ט"ז ע"ב אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כו' ותו איתיביה ר' ירמיה לרבי תבהו מכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר כו' ולא משני דהתם מיירי שלא הגיע הזמן ותו מוכח כן בריש פ"ק דמציעא בסוגיא דשני' אדוקין בשטר דף ז' ע"ב דפריך התם אמאי דקתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאש' אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזהר' יוסי או' עודה תחת בעלה יחזיר לאשה כו' משמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא דחיישינן אפי' בכתוב' שלא הגיע זמנה מחיים וכל שכן בשטר חוב שלא הגיע ז"פ (ואע"ג דקתני התם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו בגוונא דליכא למיחש לקנוניא כגון שאין בה אחריות נכסים כמ"ש הריטב"א והנ"י שם להדיא אבל משמע מיהת דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו כשנפל) וע"כ לא פליגי אלא בכתוב' שלא ניתנה כלל לגבות מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי וכן כתב הריטב"א שם וז"ל ושטר כתובה כו' ר"י היא פי' ואע"ג דבשטר בעלמא חייש ר"י לפרעון ואפילו בגו זמניה דסתמא קאמר נפל ליד דיין לא יוציא עולמות ולא פליג בין תוך זמנו בין לאחר זמנו כי היכא דפליג בכתוב' וה"ט משום דשטר דעלמא לפרעון קיימת ואע"ג דלא עביד אינש דפרע גו זמני' אפשר דפרע וכיון דנפל חיישינן משא"כ בכתובה כו' עכ"ל וכ"כ הנ"י ריש פ"ק דמציעא שם וז"ל וטעמא דמלתא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומ"ה לא אתרע משום נפילה אבל בשט"ח אמרינן לקמן דאפי' תוך זמנו דלא עביד אינש דפרע איתרע משום נפילה ולא יחזיר למלוה דחיישינן לפרעון משום דנתן לגבות בודאי זמנין דמקדים לוה ופרע בגו זמניה הלכך חיישי' עכ"ל וזה ברור אבל לפעד"נ שה"ה וכל האחרוני' לא ירדו לסוף דע' הראב"ד והרמב"ם דודאי גם הראב"ד מודה דשטר שנפל חיתרע אפי' גו' זמני' דחיישי' לפרעון ואפי' הלוה מודה חיישינן לקנוניא וכמו שמוכיחים כל הסוגיות דלעיל וכמ"ש כל הפוסקים הנ"ל והיינו דבסוף ה' גזלה ואבדה כ' הרמב"ם מצא כתובה אפי' שניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו ורוצה לעשות קנוניא ולא השיגו הראב"ד כלל וכ"ש בשטר תוך זמנו רק הראב"ד משיג על מ"ש הרמב"ם בפי"ד והרי העדים קיימי' כו' וכ"כ עוד הרמב"ם בפ' כ"ג אע"פ שעידיו קיימי' כו' ואפי' היה החוב לזמן ואינו גובה בעדי' אלו כלום אלא אם הלוה אומר להד"מ הוחזק כפרן עכ"ל ועל זה משיג הראב"ד דכיון שהעדי' קיימים לפניו ואומרי' שהוא תוך זמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה חברו בעדים שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן וכדאית' בש"ס וכל הפוסקים לקמן סי' ע"ח וכל הסוגיות שבפ"ק דמציעא לא מיירי אלא לענין דאיתרע שטרא דהיינו לטרוף מלקוחות בשטר או אפי' לגבי דידיה כשאינן כאן העדים לפנינו שמעידי' על ההלואה ועל הזמן וזה לא בא לזכות אלא מכח השטר אבל כאן שהעדים קיימים ואומרים שהלוה לו לזמן פלוני למה לא יגבה מאחר שהוא תוך זמן. ובזה אתי נמי שפיר דלא קשה מה שתמה הרב המגיד על שכ' הרמב"ם דין זה בשם הוראת רבותיו ולא כמו שדחקו עצמן הכ"מ והב"ח וספר ג"ת אלא כמ"ש דבא בשם רבותיו לומר דאפי' העדי' קיימים ואומרים לפנינו שהלוה לו לזמן אינו גובה בעדותם כלום וחידוש גדול הוא. ונראה שגם הטור אפשר דס"ל כהראב"ד (ודלא כנראה מב"י וב"ח) שהרי כשהביא דברי הרמב"ם לא הביא דבריו שכ' והרי העדים קיימים כו' ולכאורה נראה השגת הראב"ד נכונה בזה. ומ"ש מגדול עוז שם שדברי הרמב"ם הם ש"ס פ"ק דמציעא ופרק ג"פ כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט. גם מ"ש בבעה"ת שער כ"ב שיש שתמהין על הראב"ד על מ"ש ובשבועה מיהא יטול שבועה זו למה אם נדון אותו שקובע זמן לחבירו יטול בל"ש ואם אין הזמן מועיל לו אפילו בשבועה לא יטול ע"כ לפע"ד אין זה תימא משום דבקובע זמן גופיה יש פוסקים לקמן סי' ע"ח דהיינו בשבועה להכי קאמר הראב"ד ובשבועה מיהא יטול כלומר דאפי' תימא בקובע זמן צריך שבועה מ"מ הכא בשבועה מיהא יטול אבל מה שתי' בס' ג"ת שם בזה בסוף שער כ"ב אינו נכון ע"ש ודוק. ומ"מ לענין דינא נראה דעת בעה"ת שם כהרמב"ם וגם הסמ"ג בה' מלוה דף קע"ז ע"א כתב דבריו בסתם וכן ר"י סוף נ"ג וצ"ל לסברתם דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע לה ההלואה גופה והלכך אפי' העדים קיימים נאמן לומר פרעתי. וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' אלף ע"ג הובאה בב"י לעיל סי' ל"ט מחו' י"ג שאפי' העדים מעידים שהוא תוך זמנו נאמן לומר פרעתי משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר ופסקו המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ה וזה דעת המחבר (אן. אבל אין דין זה מוכרח בש"ע ושאר פוסקים וצ"ע לדינא די"ל דמצי למימר המוחזק קים לי כהראב"ד ודו"ק:
כ סָעִיף ד ואפילו היה השטר כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"ב:
כא סָעִיף ד אבל אם הפקידו כו'. ע"ל סי' נ"ו סק"ה:
כב סָעִיף ד אין הלוה נאמן לומר פרעתי כו'. כתב הסמ"ע ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו כו' ואין לשונו מדוקדק דהא אפי' אם המלוה לחוד מסר לידו הוי שליש כמ"ש הבעה"ת והרב לקמן סי' נ"ו סס"ב וע"ש:
א סָעִיף א מעמיד עליו עדים. פי' בין אותם עדים החתומי' על השטר בין עדי' אחרי' וכמו שיתבאר:
ב סָעִיף א ובא לב"ד כו'. היינו כשכבר נמחק וז"ש המחבר אח"כ הוציא פלוני ב"פ שטר נמחק לפנינו דאל"כ למה לי עדי' הא הב"ד יכולין לראות השטר כשעדיין לא נמחק:
ג סָעִיף א וי"א אפי' נמחק לגמרי עפ"ר שם כתבתי דמוכח מדברי הרא"ש והטור דגם ר"י מודה בזה אלא דאורחא דמילתא נקט שהולך למחק דבנמחק לגמרי אינו שכיח שימצא עדים שידעו מה הי' כתוב בו ומה"נ י"ל דסתם המחבר וכתב בסמוך בס"ב ז"ל מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו עדי' כו' אלא משום דאיכא למימר דהמחבר נקט שם ל' הגמרא והטור ור"י כתב אלשון הגמרא שנמחק ל"ד קאמר אלא ברישומו עדיין ניכר איירי וכמ"ש הטור מ"ה כ' מור"ם די"א אפילו נמחק לגמרי ועמ"ש עוד בר"ס ב':
ד סָעִיף א אבל עידי השטר עצמם כו' ר"ל אפילו כשעידי השטר עצמן לפנינו ומכירין חתימתן והשטר שנמחק אפ"ה לא יכתבו הן אלא באין לפני ב"ד ומ"ה חזר וכתב באין לפני ב"ד משום דברישא איירי מעדי' אחרים וק"ל:
ה סָעִיף א אין כותבין לו הטעם מפני שכבר עשו שליחותם ומה"ט כתב הרא"ש והטור המחבר הביאו בסי' מ"ט ס"ו שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר נמצא שלא עשו שליחותן חוזרין וכותבין וחותמין העדים עצמן שנית:
ו סָעִיף א אבל באים לב"ד כו' דהפקר ב"ד הפקר:
ז סָעִיף א ומ"ש ופלוני ופלוני עדיו פיר' עדי' החתומי' בשטר ובטור כתב דבעינן להזכיר בקיום ג"כ עדי' שהעידו לפניה' מה הי' כתוב בהשטר הנמחק והטעם כדי שיוכל הלוה לעמוד עליה' ולפוסל' באם הוא שהעידו שקר וכ"כ התוס' והרמב"ם והמחבר לא כתבו אלא מה שצורך לכתוב בהקיום עכ"פ והיינו עידי השטר משא"כ עידי המחיקה בשעידי השטר עצמן באים לפני הב"ד דאז הן עידי השטר ועידי המחיקה אבל במרדכי פ' ג"פ דף נ"ח פסק דא"צ לכתוב מי הן עידי המחיקה ועד"מ ר"ס זה ועפ"ר:
ח סָעִיף א והוזקקנו לעדותן של עדים כו' פי' בין שהעידו עידי השטר עצמן על חתימתן בין שהעידו אחרי' עליהן כנ"ל כל חד לפי ענינו וק"ל:
ט סָעִיף א צריך להביא ראייה כו' מ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא עליהם ראייה גובה אפי' ממשעבדי ואינו יכול לומר פרעתי מה שא"כ אם לא הי' לו אלא ראייה האחרונה דהיינו שנעשה הלואה או מקח לפני עדי' ושכתבו וחתמו לו שטר דיכול לומר אח"כ פרעתי כיון שאין בידו שטר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ד וכ"ש דאינו גובה ממשעבדי וק"ל:
י סָעִיף א על העדי' הראשוני' עד שתתקיים עדות' כל' הזה כתוב ג"כ ברמב"ם שם פ' כ"ג ממלוה דין י"ב ודו"ק בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימתן אלא עד שתתקיי' עדותן ור"ל שתתקיי' כל דברי העדות הכתוב בשטר כי אף שהעדי' הראשוני' באו ואמרו שחתמו ע"ז השטר והי' כתוב בו כך וכך ובשטר דעלמא דסגי באמרם זהו חתימתינו וכמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו והרי הוא כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' וא' בפני עצמו ולהוודע אם דבריהן הן מכווני' וכמ"ש הטור בסי' כ"ח מסי"א והלאה ומ"ה כתב המחבר כל שלא נכתב בהקיום שחקרו ועמדו על דבריהן הרי הקיום כאלו אינו עד שיביא ראיה על העדי' הראשוני' (ר"ל על מ"ש בקיום בשם עדי' הראשוני') ויתקיים עדותן שכן הי' המעשה כדבריהן ואז מועיל הקיום לענין לגבות בו ממשעבדי ושלא יכול לומר פרעתי וכמ"ש וכ"ש אם הקיום נעשה ע"פ עדי' אחרי' שאף שאמרו שמכירין החתימו' הראשוני' וגם ראו הכתוב בהשטר מ"מ צריכי' דרישה וחקירה על כל מה שהי' כתוב בו כיון שאין השטר לפנינו שכבר נמחק (ואינו דומה לקיום שטר אחר שסגי באומרם שמכירין חתימות העדי' דכיון שהשטר כתוב לפנינו וחתימות העדי' מקויימי' אמרינן ביה כל שטר שבא לב"ד כאלו נחקרה עדותן דמי) וכ"כ בטור בהדיא דאם לא כתוב בהקיו' שעמדו על דברי העדי' שצריכין ראיה על מ"ש בשטר וזהו ג"כ פי' דברי בע"ת שכתב ז"ל דאם לא כתבו דנזקקו לעדותן כו' דצריך המלוה להביא ראיה על העדי' הראשוני' שהעדותן אמת והם חתמוהו עכ"ל ר"ל בעינן ראיה על החתימה וגם על העדות ואזי יש לו דין שטר גמור וק"ל:
יא סָעִיף א דחיישינן שמא ילך כו' פי' שיעמיד שני כיתי עדים על השטר שידעו מה הי' כתוב בו וילך עם כל כת אל ב"ד בפני עצמו ויכתבו לו ב' שט"ח משא"כ עתה שצריך לקרוע השטר הראשון דאז לא יכתבו לו קיום אחר כשלא יראו בידו השטר הראשון והא דצריך לכתוב בשטר שקרעו אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ לשכחה חיישי' שיחשבו לקרעו וישכחו בידו משא"כ עתה דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהי' נקרע וק"ל:
יב סָעִיף א אבל שטר מתנה כו' דלא שייך ביה חשש שיגבה בו שני פעמי' כיון שהמתנה היא בשדה מיוחדת אם לא שכתב בו אחריות וכדמסיק:
יג סָעִיף א מזמן הראשון כו' הטעם דחיישינן דילמא אחר המתנה חזר המקבל ומכרה או נתנה להנותן בקנין גמור ואח"כ יוציא שטר קיום זה ויאמר חזר ונתנה לי במתנה אח"כ וק"ל. וכ"כ הטור והמחבר בהדיא ה"ט לקמן בסי' רל"ט ע"ש גם כאן בדריש' הארכתי בזה בסייעתא דשמיא ע"ש ודו"ק:
יד סָעִיף א במתנה אחריות וכן בשטרי מקח כו' עד"ר שם כתבתי לשון הגמרא דחיישינן שמא שדה זו גזולה היא ביד המוכר או הנותן ויעשה זה המקבל המתנה או הלוקח קנוניא עם הנגזל לטרוף או לגבות ב"פ כיצד מתחלה יבא הנגזל עם עידי אבות שהוא שלו ויוציא מיד זה הלוקח והלוקח יטרוף עם שטר הלקיחה שבידו מהלקוחות שקנו מהמוכר אחריו או יגבה מבני חרי שביד המוכר ואח"כ יאמר הלוקח להנגזל הניחני לישב בשדה זו זמן מה ותחזור ותוציאנו מידי בעידי אבהתיך ויחזור הלוקח לטרוף שנית מהלקוחות או מהמוכר בשטר קיום שבידו:
טו סָעִיף א שטר זה לא נכתב לטרוף בו כו' אבל בשטר הלואה לא שייך למכתב לו כן דהא לא כתבינן לה אלא לגבות בו משא"כ בשטרות הללו שנכתבין כדי להעמיד שדה זו בידו וק"ל:
טז סָעִיף א ולא מבני חורין צריכין לכתוב ג"כ זה כדי שלא יגבה בהאי קיום מבני חרי דהמוכר ואח"כ יחזור ויגבה בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא עפ"ר:
יז סָעִיף ב מי שנמחק שט"ח לעיל בריש הסימן העתיק המחבר לשון הרמב"ם וכאן התחיל לכתוב ל' הטור ואגב גררא כתב ג"כ מי שנמחק שט"ח כו' אע"ג דהוא כפל דהא כבר כתבו וכלומר הא דאמרי' לעיל דבנמחק והעמיד עליו עדי' דכותבין לו קיום דוקא שיש עדים וכו' וק"ל ועמ"ש עוד בר"ם זה ס"ק ג':
יח סָעִיף ב אבל מחקו מלוה מדעת וכו' פי' כל שאין לו עדים ע"ז שנמחק שלא מדעת הוי דינו כאלו נמחק מדעת דהי' לו לשמור שטרו ומדלא שמרו אמרינן כבר נפרע:
יט סָעִיף ג אין כותבי' לו דשמא לא אבדו ויגבה תחלה בשטר חוב ויחזרו לו ואח"כ יחזור לגבות ממנו או מלקוחות בהקיום וכבר כתבתי דלא שייך לומר בזה דיכתבו לו ויכתבו בו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו:
כ סָעִיף ג ומעידים שכתבו ונתנו לו פי' דאז ליכא למיחש ביה שכתבו ללות ולא לוה והא דלא כתב כאן רבותא דאפי' אמרו עדים שאבדו כו' דכאן אכתי לא איירי מחשש זו דיחזיר וימצא מה שנאבד עד אחר זה וכ"כ בטור בשם שני תשובת הרא"ש זא"ז ע"ש ועפ"ר:
כא סָעִיף ג אם לא יראו כו' כי ההיא דנמחק כו' פי' וה"ה אם יש לו עדי' שאבדו וכדמסיק ואזיל ואז כותבין בהטופס שמ"ה כתבוהו לו וזהו שמסיק וכ' שאם טעו ב"ד או מאן דהוא וכ' לו טופס ולא כתבו בו שמשום צורך כתבוהו דלא יגבה לו בו עד שיוציא גוף השטר דחיישינן שהוא עדיין בידו ויחזור לגבות ג"כ בו:
כב סָעִיף ג ה"ג אבל שטר מתנה ומקח בלא אחריות כו' דגבי מקח הוצרך לו' בלא אחריות ופי' דהתנה כן דאל"כ אחריות ט"ס משא"כ במתנה:
כג סָעִיף ג דהא לאו לגוביינא קאי כו' וכ"כ בתשובת רמב"ן סי' פ"ג והביא כמה ראיות לזה וכתבתי לשונו לקמן בסימן רנ"ג בסמ"ע כי שם חזר וכתב מור"ם האי דינא ע"ש וגם כתבתי לתרץ דל"ת מדבריהן אמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש בסי' רנ"ה דשטר צואה מחשב שטרא מעליא לטרוף בו אפי' ממשועבדי' כל זמן שהשטר צוואה בידו ואין לחלק בין העתקת שטר צואה לגוף שטר צואה שהרמב"ן והראב"ד ג"כ מגוף השטר איירי ע"ש וגם אין לחלק ולו' דלא כתב מור"ם כאן דלא לגוביינא קאי אלא כשהב"ד כותבין זכותו משא"כ כשהעדי' בעצמן כותבין לו זכותו דהא הרשב"א והרמב"ן כתבו האי דינא ג"כ אכשהעדים כותבין לו זכותו בין בגוף הצואה בין אח"כ בהעתקה ע"ש וכתבתי דצ"ל דהרא"ש והטור בסי' רנ"ה איירי בשטר הודאה שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו ודאי מחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ לא ה"ל להרא"ש והטור לסתום אלא לפ' וצ"ע ע"ש שהארכתי:
כד סָעִיף ג דליכא למיחש שמא ימצאנו דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהיה בהם בשעת אבידה שייך למיחש שיחזור וימצאנו אחר החיפוש:
כה סָעִיף ג וידוע זה בעדי' הולך כו' אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק וילך ויגבה בראשונה בגוף השטר ואח"כ יגבה שנית בהעתקה אבל מ"מ נותנין לו העתק שני משטר הראשון דהא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשתי ההעתקות דכל מי שבא לגבות בהעתק אינו גובה אא"כ יתן להלוה שובר וכשיש בידו שובר תו לא מצי לגבות בו עוד. ומה"ט מניח השט"ח ביד ב"ד שבאם לא יהיה לו עידי אבידה יכול לחזור וליקח העתק שני משא"כ כשהיה הולך עם השט"ח והיה נאבד ממנו בלא עדים וק"ל ועפ"ר שכתבתי שם עוד נ"מ בזה שמניחו ביד הב"ד:
כו סָעִיף ג ויעידו לפניהן שנאבד ויחזירו כו' הטעם דבהא לא חששו שמא ימצא העתקה ויגבה ראשונה בהשטר ואח"כ שנית בהעתק דכל שאבדו בדרך מסתמא תו לא חפש אחריו:
כז סָעִיף ג וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין כו' דברים הללו א"א להולמן אם לא שתגיהם דהתחיל וכת' וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין ולא סיים וכת' מה דינו. ויש מגיהין ומוחקין וי"ו דומעתיקן ופרשוהו דבא ללמדינו שכל שטר שמטפיסין יטפסוהו בענין זה שיעתיקוהו אות באות כו' וקשה לדבריהן כיון דצריך לעשות כן לכל שטר שמטפיסין א"כ למה סיים וכתב דא"צ ב"ד כו' דזה סותר למ"ש המחבר לפני זה דהב"ד יטפיסוהו דומיא דנמחק שטרו ומדברי ע"ש נראה שהגיה ומחק וי"ו דואין צריכי' ב"ד כו' וה"ק וכל שאר שהטפיסוהו בענין זה שהעתיקוהו אות באות כו' אז א"צ ב"ד כו' וגם הג"ה זו אינה נכונה בעיני דא"כ ה"ל לסיים ולכתוב א"צ ב"ד להעתקתו אלא כו' ולא הל"ל להעתקת שטר דהא אהעתקת שטר קאי לכן נלע"ד להגיה ולמחוק השי"ן של שמטפיסין וה"פ וכל שטר ר"ל אפי' שטר מכר ומתנה שיש בה אחריות דמבואר לפני זה דאין מטפיסין אותו מחשש שמא יגבה ויחזור ויגבה היינו דוקא כשמטפיסין בל' שטר גמור ואין נראה ממנו שהראשון עדיין קיים דאז יש לחוש שיגבה בו ויחזור ויגבה אבל כשמעתיקין אותו אות באות וכותבין בו שהוא העתק מגוף השטר אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים ולא יגבהו שום ב"ד עד שיוציא גוף השטר וליכא החששה שיגבה בו ויחזור ויגבה ואח"כ כתב עוד חידוש דלהעתקה כזו א"צ ב"ד וראיה לפרושו זה דהא דברי מור"ם בהג"ה זו המה מתשובת ריב"ש סי' שי"ג ושם מפורש בהשאלה והתשוב' כמ"ש וז"ל התשובה שם ואם יטעון אדם הרי במתנה זו יש בה אחריות ולא נתנה לכתוב באחריות תשובתי זו היא כשעושין שטר ממש כמו השטר הראשון אבל בהטפס' כיון שאומרי' בפי' שהטפיסהו מאחר כותבין אותו אות באות והדבר מוכיח מתוכו וליכא למיחש דטריף והדר טריף שהב"ד לא יטריפהו עם ההטפסה אחריות עכ"ל וכן הוא שם ג"כ בטענת השואל ע"ש והביאו ג"כ בד"מ ומסיים וכ' עליו ז"ל והא דאמרינן דבשטר מכר שיש בו אחריות אין עושין לו שטר אחר היינו שטר גמור אבל הטפס' שכתוב בו שהוא טופס בעלמא מותר אם הוא לצורך דבר מה כו' עכ"ל מוכח מל' דאפי' לכתחלה מותר להטפיס אפי' כשיש בו אחריות ואע"ג דכ' שם בד"מ אם הוא לצורך דבר מה ולא הזכירוהו מור"ם כאן בהג"ה יש לומר דכאן בהג"ה נמשך אחר ריב"ש הנ"ל דגם כן לא כתבוהו שם בל' כנ"ל ובד"מ שכתבו היינו משום שמביא שם תשובת רשב"א שכתב בל' לצורך דבר מה כתבוהו ג"כ אדברי ריב"ש וס"ל דדעת ריב"ש ג"כ כן וסתמא כפרושו דמסתמא אין אדם טורח ומוציא ממון על הטפסת השטר אם לא ביש לו לצורך מה ודוק:
כח סָעִיף ג וא"צ ב"ד כו' שם בריב"ש כתב עוד ז"ל ואפי' שנים החתומי' על שטר הטפסה קרובים לזה לזה כשרה וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא (וזה שהוספתי בפנים אפי' כו') ע"ש:
כט סָעִיף ד ולפיכך קרע השטר וכתב ב"י ס"ג בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרי' כן משא"כ בשטר מתנה שכ' לו ליתן לאחר זמן ונקרע תוך הזמן יעידו העדים שנקרע השטר ויעשה לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעון ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל ד"מ י"ב:
ל סָעִיף ד אין הלוה נאמן כו' ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו מ"מ נאמן במיגו דהיה מחזירו לו בינו לבינו ועפ"ר שם כתבתי דל"ת מזה אמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' מ"ח סי"ד:
לא סָעִיף ד מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר. פירוש אפי' באחריות והיינו שידוע שהיה שם שטרותיו ואף הרשב"א (הביאו הב"י) מודה בזה ומ"ש הרשב"א שהעדים כותבין בלא אחריות היינו כשאין ידוע שהיו שם שטרותיו כ"כ בד"מ ס"ס זה ע"ש:
א סָעִיף ד החוב לזמן. כ"כ הרמב"ם בפ' כ"ג מהל' מלוה והראב"ד השיג וכתב שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמנו למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפ' י"ד כתב הראב"ד על דברי הרמב"ם אין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהא יטול והרב המגיד האריך לתמוה על הראב"ד וכתב שכל הסוגיו' פרק קמא דמציעא והמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמנו אין מחזירין שטר שנפל כו' עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולומר דדון נפילה אינו תוך זמנו שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמנו הוא ע"ש. ובג"ת שער כ"א כתב דטובא קמשמע לן הוראת רבותי' אפילו תוך זמנו ומשום דבש"ס אינו מוכח תוך זמנו די"ל דנפל לאחר זמנו ועיין שם ובש"ך האריך להשיג והביא הראיות המוכיחות דמיירי אפילו תוך זמנו עיין שם אלא דבכל ראיותיו איני מכיר אלא הראי' שהביא מפ"ק דמציעא בסוגי' דשנים אדוקים בשטר דף ז' דפריך בהא דתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר ומשמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא ואפילו בכתובה דהוא תוך זמנו דלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים כ"ש בשט"ח וע"כ ל"פ אלא בכתובה דלא ניתנה לגבות כלל מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי ועיין שם בש"ך שהעלה דגם הראב"ד מודה בשטר שנפל אפילו תוך זמנו חיישינן לפרעון ואינו משיג על הרמב"ם אלא במ"ש פי"ד והרי העדים קיימים וכו' ובזה משיג דכיון שהעדי' קיימים אם כן דל שטרא מהכא לא יהא אלא מלוה חבירו בעדים דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו וכל הסוגיות דפרק קמא דמציעא לא מיירי אלא דאיתרע שטרע היכא שאין עדים לפנינו שמעידים על ההלואה ועל הזמן ולא בא לזכות אלא מכח השטר ועיין שם ולא אתברר לנא דברי הש"ך דמה לי אם העדים עומדים לפנינו מגידים בע"פ או שאנו רואים את ההלוואה והזמן מתוך השטר דהא השטר לא נפסל אלא דחיישינן לפרעון ואם כן הרי אנו רואין הלוואה והזמן שודאי אמת ואפילו הכי חששו בו לפרעון מחמת ריעותא דנפילה אם כן אם העדים העידו בע"פ נמי ניחוש ועוד ממקומו הוא מוכרע דהא תני עודה תחת בעלה ואם כן הרי אנן סהדי על הכתובה והזמן שעודה תחת בעלה ואפילו לית לה כתובה כלל גובה משום תנאי בית דין דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו ממשעבדי אע"כ ריעותא דנפילה מרע לחזקה דתוך זמנו ולמעשה בית דין שהוא לפנינו ואם כן הוא הדין לעדים שבע"פ דלא מהני: אבל לי נראה דמעיקרא לא קשה דמצינו לומר דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון. והא דגבי כתובה חיישינן לפרעון אפילו עודה תחת בעלה דהוא ודאי תוך זמנו היינו משום דגבי כתובה לא מהני כלל חזקה דתוך זמנו דהא קיימא לן דתוך זמנו נפרע שלא בשבועה ואפילו מיתומים והקשה באשר"י פרק קמא דבתרא וז"ל וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפילו בתוך זמנו דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וטעמא משום צררי אף על פי שלא הגיע הזמן דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים י"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי בית דין אית לה חיישינן לצררי אפילו בתוך זמן כדאמרינן פ' הנושא בנות כיון דבתנאי בית דין קא אכלי אימר צררי אתפסינהו וכ"כ תוספות שם ובפ' השולח ע"ש. ואם כן לפי זה גבי כתובה לא שייך כלל דין דתוך זמנו כיון דחיישינן לצררי גבי כתובה אבל בשאר מלוה דלא חיישינן לצררי וכמ"ש אשר"י שם דכי היכי דלא פרע אינש גו זימני' ה"נ לא מתפס צררי והא דאשה גובה בכתובתה לאו משום חזקה דתוך זמנו דחזקה ליתי' דחיישין לצררי אלא משום שטרא דנקט או מעשה בית דין דהוי כמאן דנקט שטרא וכיון דאינו אלא משום שטר ונפילה מרע לשטרא להכי אינו גובה אפילו עודה תחת בעלה לרבנן אבל בהלואה דחזקה דתוך זמנו מועיל מצינו לומר דנפילה לא מרע לחזקה דתוך זמנו דאם אמרו בשטר לא אמרו בחזקה דתוך זמנו דאלים טובא דגובה אפילו מיתומים קטנים ומשום הכי דוקא בכתובה פליגי רבנן ור' יוסי אבל בעלמא מודה רבנן דתוך זמנו גובה ואף על גב דמוהרש"ך כתב בח"ג סימן מ"א בכתובה שחתם בה הבעל בלא עדים דגובה מן היורשין כל שהוחזק כת"י ולא טענינן ליתמי פרוע משום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עיין שם אלמא ס"ל גם גבי כתובה דין דתוך זמנו וצריך לומר לדבריו אף על גב דשבועה בעי ובעלמא תוך זמנו א"צ שבועה היינו משום חשש צררי הצריכוה שבועה אבל בשבוע' על כל פנים נסתלק חשש צררי "קאי חזקה דתוך זמנו ואם כן אין האשה גובה מחמת השטר לחוד אלא גם החזקה דתוך זמנו אית לה אלא דצריכה שבועה אבל אין דברי מוהרש"ך מוכרחין וכבר השיב עליו המשנה למלך פ' י"א מהל' מלוה ז"ל מ"ש מוהרש"ך דכתובה שחתם עלי' הבעל כו' דחזקה לא עביד אינש דפרע גו זימני' והרב גייז לי' כאלו קיבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוספות הקשו כו' וכיון דלענין שבועה פקעה החזקה דריש לקיש גבי כתובות אשה ה"ה לענין פרעון ונשאר ככת"י דעלמא עד כאן לשונו ועיין שם במ"ל שכ' דסמוך למיתה אתפס לה צררי אבל הוא תליא במחלוקת הפוסקים ובשני תירוצים שבתוספות ודעת כמה פוסקי' דאפילו מת פתאום נמי חיישינן לצררי ואם כן לא קשה מידי מכתובה על דברי הראב"ד וגם הרמב"ם הוכרח להביא דין המחודש הזה בשם רבותיו משום דגבי כתיבת אשה פקעה חזקה דתוך זמנו לגמרי וכן משמע מלשון הש"ס שם דאמרו ר' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר כו' אלא לדידכו אודי לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון ואמרי לי' רבנן אימר צררי אתפסימן ועיין שם ולמה הוצרכו רבנן לצררי הא נהי דעודה תחת בעלה לאו בת פרעון מכל מקום בנפילה מרע לכל החזקות והשטרות ולדברי הראב"ד ניחא דתוך זמנו לא מרע ולכך קאמר ר' יוסי אודי לי מיהת בעודה תחת בעל' דלאו בת פרעון וקאמרי לי' רבנן בכתובה לא שייך חזקה דתוך זמן דאימר צררי אתפסימן אבל בהלוואה דליכא למיחש לצררי וכמ"ש באשר"י גם רבק מודה דיחזיר ויש ליישב לדעת הרמב"ם וק"ל:
ב סָעִיף ד אם טען הלוה פרעתיך. כתב הטור אבד שטרו ותבע את הלוה בבית דין ואמר להד"ם ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי. והוא מש"ס פרק קמא דמציעא דף ט"ז שבתי ברי' דר' מרינום כתב איצטלא דמלתא לכלתי' בכתובתה וקיבלה עלי' ואירכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי אסהידו בי' דכתב לה א"ל ר' חייא זיל הב לה הדר אמר פרעתי א"ל ר' תייא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא זיל שלים וכתב הבית יוסף שם ופשוט הוא שדין הכתובה ודין השטרות שוין בדין זה עיין שם ועמ"ש בסימן ס"ה סעי' ו' ולפי מ"ש שם בשם חידושי הגאון מוהר"ב אשכנזי ליכא ראי' מהאי ועיין שם שהעליתי לפי דעת הטור תרי גווני הוחזק כפרן איכא דהוחזק כפרן שנאמן בטענתו אם יש לו עדים כדבריו וכמבואר בסימן ע"ט אם כן בנפל דאיתרע נאמן בדיבורו בלבד אפילו לית לי' עדים והיכא דאפילו באו עדים כדבריו אינו נאמן וכגון לא לויתי וחזר ואמר פרעתי דכבר הודה דלא פרע בזה גם בנפל אינו נאמן ועיין שם ואיני יודע למה השמיט בשלחן ערוך דין הכתוב בטור היכא דאינו נאמן:
א סָעִיף א ואפילו נמחק לגמרי. עסמ"ע סק"ג והנה מדברי הרבה פוסקים משמע דהר"י חולק וס"ל דבנמחק לגמרי לא מהני ובאמת הוא תמוה מאוד כמו שתמה בתומים דהא אפי' נשרף לגמרי מהני. ומה שתי' בתומים דס"ל בנשרף לגמרי בעינן עידי השטר דוקא דעדים אחרים ה"ל עד מפי עד ומש"ה ס"ל דנמחק ורישומו ניכר יכולים להעיד ולא הוי עמפ"ע דהוי מלתא דעבידי לגלויי הואיל ועדיין יכולין ב"ד בעצמן לראותו. והוא תמוה מאוד לפענ"ד דהא עכשיו כשבאין לב"ד הוא נמחק לגמרי כמ"ש הסמ"ע סק"ב רק שראוהו העדים בעוד רישומו ניכר וא"כ להך דיעה דס"ל דבנשרף לא מהני עדים אחרים אף שהעדים ראוהו שהיה שלם לגמרי וכ"ש דלא מהני כנמחק שראוהו העדים שכבר נמחק רק שהי' רשומו ניכר ולפענ"ד נראה לפרש בטעם (הרשב"ם) דעיקר המחלוקת הוא (שהר"י) ס"ל דלא מהני עדים רק אם ראו השטר בשעה שהולך לימחק אבל אם כבר נמחק והביא עדים שראו השטר בשעה שהיה שלם לא מהני והחולקים ס"ל דאף בכה"ג מהני מטעם (הרשב"ם) דס"ל דבעינן דוקא ראוהו כשרישומו ניכר דהרמב"ן בחי' הקשה מה מועיל מה שהעדים מעידים דילמא היו בו לשונות מסופקין בשטר שאין העדים בקיאין בהן לזה ס"ל דכשראוהו בשעה שהולך להימחק שאז נתכוונו להעיד שאז ודאי דקדקו בטוב כדי להעיד על כל הלשונות שראוי להסתפק אבל כשראהו בשעה שלא הי' (הולך) להימחק כלל דאף שראוהו הא לא נתכונו להעיד והוי מילתא דלא רמיא עלי' דאינשי ובודאי לא היו אדעתייהו לדקדק בכל הלשונות והספיקות שבשטר מש"ה לא מהני עדים אחרי' ובנשרף ס"ל באמת כהנך דס"ל דבעינן עידי גוף ההלואה דוקא או דמיירי שראוהו ביד החוטף לשרפו ונתכונו להעיד:
ב סָעִיף א יכולין להעיד שלא בפני בע"ד. עש"ך סק"ב שתמה בזה. ולפענד"נ כיון שכתב בתומים דהמחבר אזיל בשיטת הרמב"ם דס"ל דבעינן עידי גוף ההלואה דוקא וכמ"ש בט"ז לדעת הטור ומיירי שיש ב' כיתי עדים עדי הלוואה ועדי מחיקה שנמחק לפניהם שטר זה בחתימת אלו עדים כעין שכ' בסמ"ע ס"ק ט' ובזה כ' רמ"א דעידי מחיקה יכולין להעיד שלא בפני בע"ד והטעם דהא כ' הסמ"ע סק"ו דאף דבכל עדות צריכין הב"ד לדרוש ולחקור דהיינו שיעידו כל א' זה שלא ב"ז מ"מ כשאיכא עידי גוף. ההלו ושהי' לו שטר ולא בעי עידי מחיקה רק לגלויי מילתא ששטר זה הוא סגי בלא דו"ח. ובדליכא עדים אחרים אפי' בדיעבד לא מהני בלא דו"ח אם כן מכ"ש לענין להעיד שלא בפני הלוה דכשר בדיעבד מכ"ש כשיש עידי הלואה ולא בעינן עידי מחיקה רק לגלויי מילתא מכ"ש דלא בעינן שיעידו בפני הלוה. ועוד אפשר לומר דשאני כשמעידין אשטר שצוה הלוה לכתוב דהא משמע מדברי התו' בפ' ג"פ דף קע"א דאפילו העדים בעצמן היו יכולין לכתוב השטר שלא בפני הלוה רק משום גזירת מוקדם. ובב"ד ג"כ ל"ש גזירת מוקדם כנ"ל. ומ"מ נראין דברי הש"ך עיקר. (ועש"ך סק"ד ויש שם ט"ס כי מן וכ' הסמ"ע עד בתשובה סי' מ"ט ע"ש צ"ל בסוף הס"ק):
ג סָעִיף א עד שתתקיים עדותן וכו' עסמ"ע סק"י דאם עידי מחיקה מעידין בעצמן בעינן דו"ח המבואר בסי' כ"ט דהיינו זה שלא בפני זה וזהו כעדות חדש וכשיש ג"כ עידי הלואה ולא בעי עידי מחיקה רק לגלות ששטר זה הוא א"צ דו"ח. מש"ה בשכתוב בו ונזדקקנו סגי בעידי מחיקה לבד. אבל כשלא כתוב כן דאז נראה שלא הי' דו"ח מש"ה בעינן ג"כ עידי הלואה. דאז כשיש עידי הלואה לא בעי דו"ח כנ"ל. ותמו' לי דנראה דאפי' בכל עדות כשר בדיעבד אף שלא היה דו"ח. לכן נראה דעיקר הפירוש כמ"ש בתומים דבעינן שיעידו על כל הלשונות שבשטר בדליכא רק עידי מחיקה. ומש"ה בעינן שיכתוב ונזדקקנו וכשלא כתוב כן נראה שלא היה כן. מש"ה בעינן ג"כ עירי הלואה:
ד סָעִיף א שצריך לכתוב בקיום שקרעו. עיין ש"ך סק"ג ויש שם ט"ס וכצ"ל דהיינו היכא. דידעינן דלא קרעו פסולין וכו':
ה סָעִיף א ולא מב"ח. עיין סמ"ע סקט"ז עד דשובר אצל לקוחות ליכא עכ"ל ולכאורה לא היה צריך לטעם זה דבפשיטות הול"ל שמא יגבה בהגוף קודם מב"ח ואז לא יצטרך ליתן שובר כיון שמחזיר הגוף ואח"כ יגבה פעם שנית מבנ"ח בהקיום דהא ע"כ צ"ל טעם זה בשטר הלואה דאין כותבין אפי' בלא אחריות דגבי שטר הלואה ל"ש לומר שובר אצל לקוחות ליכא כמבואר בב"ב קס"ט דבהלוא' הולכין הלקוחות לישאל להלוה כשמצטרפין מהן משא"כ בלוקח ע"ש וא"כ למה לו ליתן טעם אחר בלוקח והיל"ל בפשיטות שלא יגבה שני פעמים מבנ"ח מקודם בגוף ואח"כ בהעתק אך בפרישה ביאר הדבר וכתב טעם זה מפני שבש"ס הקשה דנכתוב תיכף שובר למוכר דהיינו שיכתבו כל שטר' דליפוק על שדה זו פסולין בר משטר זה ע"ש דבשטר מכיר' יכול לעשות כן כיון שנכתב על שדה ידוע משא"כ בהלוא' וא"כ אין חשש שיגבה שני פעמים מבנ"ח דהא יהיה שובר בידו וע"ז תירץ דלמא יגבה מקודם בהקיום ואח"כ בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. וכת' עוד בפרישה שם דלא צריכין לטעם זה רק כשידוע עכשיו בשע' שמעתיקין שיש להמוכר בנ"ח דאז ליכא חשש שיגבה מקודם מלקוחות בהגוף דאין נפרעין ממשועבדי' במקום ש"ש בנ"ח אבל כשאין בנ"ח להמוכר יש לחוש בפשיטות שיגבה קודם בהגוף מלקוחות ואח"כ יגב' בהקיום מבנ"ח:
ו סָעִיף ג אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר. תמוה לי דהא ודאי ל"ח לב"ד טועין רק לשכחה כמ"ש הסמ"ע סקי"א והכא ל"ש זה וטעות גמור לטעות ל"ח:
ז סָעִיף ג ואפי' נאבד בעדים עש"ך סקי"א ודבריו לכאורה הן תמוהין מאוד למעיין. ומה שנ"ל לפרש דבריו. דהנה עיקר המחלוקת אם לכתוב שטר אחר בנאבד בעדים דהש"ך שם בשם הרשב"ם ושאר פוסקים דסברי דכותבין לו אחר מטעם כיון דמודיעין ללוה וממילא יקח שובר ולא יבוא לגבות ב' פעמים והפוסקים דסברי דאין כותבין שטר אחר טעמם דהא איכא מחלוקת בש"ס אי צריך הלוה לפרוע כשנאבד השטר דהרבה סוברים דאין כותבין שובר ואין הלוה צריך לפרוע ומאן דס"ל דכותבין שובר הוא מטעם שלא יאכל הלה וחדי כמבואר בב"ב משא"כ לענין לכתוב שטר אחר לא תיקנו שובר וחסוברים דכותבין אחר סברי דגם לענין כתיבת שטר שייך דיאכל הלה וחדי דאם לא יהיה לו שטר לא יהיה יכול לגבות חובו ולכך דחי הש"ך שפיר ראיית הפוסקים דאין כותבין אחר על סמך השובר מהא דכתובות דף ט"ז דשם הסוגי' אזל' למ"ד אין כותבין שובר משא"כ למ"ד כותבין שובר לענין פרעון י"ל דלענין כתיבת אחר ג"כ כותבין וסומכין על שובר. וכ' עוד לתרץ קושיית הב"י שהקשה דניחו' שיגבה בגוף השטר תחל' וכו' פי' כוונ' קושייתו אף דמודיעין ללוה וממילא אף כשיבא לגבות בגוף השטר יבקש הלוה שובר כיון שהודיעו לו שכתבו לו שטר אחר מ"מ היה קשה להב"י דכשיבוא לב"ד לא יאמינו לו הב"ד להלוה שיש להמלוה שטר אחר בידו ויכריחו להלוה לשלם בלא שובר ויבוא לגבות ב' פעמים. וע"ז תי' הש"ך דמ"מ יחזיק גוף השטר הקרוע במקום שובר ומוכיח זה מכתובות מהא דמקש בכתובות שם וניחש דילמא מפקי עידי הינומ' וכו' ומ"מ דברי הש"ך תמוהין מאוד דודאי אין ראיה משטר כתוב' הקרוע שביד הבעל שכבר פרע וכמו כן אין ראיה משטר חוב קרוע שביד הלוה שכבר פרע החוב דהא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלו' עמו וכן כותבין כתוב' לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וא"כ אפשר לומר שכתב לעצמו כמה כתובות וכמה שטרי חובות ונשאר א' בידו כמ"ש התו' בב"ב קס"ה בד"ה אבל בשטר מקח ובאמת עיקר הקושי' שהקשה מהא דכתובות דניחוש דילמ' תגבה קודם בשטר הכתוב' ואח"כ בעידי הינומא לק"מ דהא בלא"ה מקש' הש"ס שם וניחוש דלמא תגב' בעידי הינומ' בהאי ב"ד והדר תגבה בעידי הינומ' בב"ד אחר. ומשני במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. וא"כ ע"כ עיקר הוכחה שהוכיח למעלה בסוגי' זו דכותבין שובר דהיינו שהבעל צריך לפרוע אף שאפשר שתחזיר לו הכתוב' מכח הקושי' דניחוש דלמא תגבה בעידי הינומ' והדר תגבה בכתוב' ואף דשם ע"כ צריך הוא לשובר אפי' אם תחזר לו הכתובה אם נאמר דכתוב' לאו במקום שובר הוא ע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התו' שם בכתובות ובדף פ"ט שם כיון דע"י הכתוב' יכול לבוא לידי הפסד שלא יהיה לה עידי הינומ' או כשלא יהיה לה עידי קידושין א"צ לפרוע לה למ"ד אין כותבין שובר במקום שאפשר. ומוכיח שפיר דכותבין שובר אפי' במקום שאפשר כיון דצריך לפרוע לה אף שהכתובה ת"י ויכול לבוא לידי הפסד. ולפ"ז שוב ל"ק קושיית הש"ך דניחוש דתגבה מקודם בכתוב' ואח"כ בעידי הינומא. ומזה הוכיח דכתובה כשיהיה בידו הוא במקום שובר ולפמ"ש אין כאן שום הוכח' דלעולם הכתובה לאו במקום שובר הוא רק דמשום חשש דעידי הינומא ודאי דכותבין שובר כיון דנגד חשש זה הוי כלא אפשר דודאי כותבין שובר. ולכן דבריו הן לפענ"ד תמוהין בזה. וכתב עוד הש"ך קושי' בשם חג"ת דאפי' נאבד בעדים אך יצאנו מחשש זה שמא פרעו ותי' הש"ך דמיירי שנאבד באונס. ולכאורה לפמ"ש הש"ך לקמן דצריכין להודיע ללוה קודם כתיבת שטר אחר א"כ שוב אין לחוש לשמא פרעו דאי איתא דפרעו הוי טעין ואמר כבר פרעתי. ולכ"נ דהש"ך לא מצריך רק לשלוח ולהודיע לו כדי שיהא זהיר ליקח שובר אבל אין מצפין לתשובתו והקשה שפיר. ומה שתי' הש"ך דמיירי שידוע לעדים שנאבד באונס נראה דמיירי ע"כ שלא זזה יד העדים מידו משעה שנאבד עד בואו לב"ד דאם לאו איכא למיחש שמא פרעו בנתיים שאפשר שמצאו לשטר אחר ראיי' העדים האביד' והחזירו ללוה כשפרעו דעדיין לא הודיעו ללוה א"ו דמיירי שהעדים יודעים שלא פרעו עדיין אבל בלאו הכי אין כותבין דבשלמא כשנשרף בעדים אפי' אם העדים מעידין בתשרי שנשרף בניסן כותבין דליכא למיחש לשמא פרעו דממ"נ אם לא היה יודע שנשרף הי"ל ליקח שובר מיראתו שהשטר עדיין בידו ואם היה יודע שנשרף מ"מ הי"ל ליקה שובר מחשש שהב"ד ודאי נתנו לו שטר אחר משא"כ בנאבד דיש לחוש שמא מצאו בנתיים והחזירו כשפרעו ואם באו עדים בתשרי שנאבד ממנו בניסן אז צריכין לכתוב בשטר שכך היה המעשה ואז באמת הלוה יכול לטעון פרעתי כיון שלא כתב בשטר שעשו ב"ד שהעידו העדים שלא פרע ולא מהני הקיום שעשו לו ב"ד רק נגד טענת להד"ם שיהיה מוחזק כפרן. עוד כ' הש"ך לתרץ קושיית הני"ת שהקשה דברי הרשב"ם שהן סותרין זה את זה שכתב דבעדים ל"ח שמא ימצאנו ואח"כ כתב בעצמו החשש דשמא ימצאנו. ותי' הש"ך וז"ל דכיון שחייב לו בודאי כשיפרע לו יכתוב לו שובר וכו' דל"כ רשב"ם שם רק כטוען אבד ממני דאז שמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם עכ"ל הש"ך והוא תמוה מאוד ואין לו שום הבנה ונ"ל דבריו דהנה לכאורה ק' על הרשב"ם דל"ל לטעם דשמא ימצאנו וטריף והדר טריף ולמה לא פי' כפשוטו דאין כותבין מחשש דשמא פרעו כקושיית הני"ת וכאן ל"ש תי' הש"ך דהא מיירי בלא עדים רק באמר שנאבד ובודאי הוא פשוט לתשב"ר דאין כותבין דמה"ת נאמין לו שאבד אולי פרעו והחזיר לו השטר. ואף על הש"ס ק' דאין מן הצורך כלל לשנות דבר זה וע"כ צ"ל דהנה התו' בב"ב קס"ט ד"ה אבל בשטר מקח הקשו דאמאי לא נעשה לו שטר שני שנכתבו לו פב"פ אמר לנו שנאבד שטרו וכתבנו לו אחר לראיה שלא יכול לכפור וכו' ותי' דחיישי' לב"ד טועין שיטעו לומר אם לא שחקרו עדים שאבד הא' לא כתבו לו שני וכו' ע"ש ונראה דעיקר חידושא דש"ס להשמיענו זה דאפי' בלשון זה שאמר שאבד ויש עדים שכתבו לו שטר מה אין לכתוב לו מחשש ב"ד טועין כמ"ש התו' ואז אין חשש לשמא פרעו דכשיהי' כתוב בו כן יהיה הלוה יכול לטעון פרעתי דהא אפי' אם יטעו הב"ד ויסברו שידעו האבידה בעדים מ"מ אפי' בהעידו העדים שנאבד אם ל"כ בו שהעדים יודעין שלא נפרע יכול לטעון פרעתי כמש"ל ואין שטר זה מועיל רק נגד טענת להד"מ וכמש"ל. והוצרך לטעם חשש שמא ימצאנו וטריף והדר טריף. ולפ"ז שפיר קאמר הש"ך דבבא ואמר שאבד דליכא עדים איכא חשש דשמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם. והכוונה דאולי כבר פרעו וימצא השטר והיינו שאחר ימצאנו ואז אם לא יתנו לו שטר שני הדין מפורש דמצא שט"ח לא יחזיר והיה הלוה יכול לטעון פרעתי משא"כ כשיתנו לו שטר שני אף שיהי' כתוב בו שאמר לנו שאבד שטרו וכתבנו לו אחר מ"מ לא חיישי' לב"ד טועין שיסברו שידוע' האבידה בעדים ואז א"נ לטעון שפרעו רק כשטוען שמצאו אחר ראיית העדים האבידה והחזיר לו השטר בשעת פירעון קודם שהודיעו לו שכותבין אחר וכמש"ל וכיון שנמצא השטר שלם ביד אחר והב"ד יטעו שידוע בעדים שנאבד באונס כמ"ש התוס' ומבואר בדברי הבע"ת גבי מצא ג' קשורין בסי' ס"ה דמחזירין דדוקא במצא שטר די"ל דהשליכו משום פסולו לא יחזיר אבל כשהי' דרך אבירה כגון שיש סי' וניכר שהיה דרך אבידה מהמלות מכ"ש כשיש עדים שאבדו מחזירין למלוה. וכיון דלפי טעות הב"ד שיסברו שהוא ידוע האבידה בעדים שכתבו לו ממילא מחזירין לו השטר. ומכ"ש שא"נ לומר שפרעו והחזיר לו השטר כיון שהשטר שלם ביד המוצא וידוע בעדים שנאבד באונס. ומדוקדק לשון הש"ך דדוקא בנאבד בעדים דודאי חייב לו עכ"ל פי' כיון דמיירי שהעדים מעידין שלא פרעו עדיין וכמש"ל משא"כ בבא ואמר שיצטרך לפרוע בחנם כשימצאנו וכמש"ל בכוונת דברי הש"ך. אמנם העיקר כהתומים דאפי' בנאבד בעדים אין כותבין אחר דאין לסמוך על מה שכתב הש"ך שמודיעין ללוה וממילא כשיפרע יכתוב שובר דהא מ"מ איכא למיחש שיגבה שלא בפניו או מיתומים בגוף השטר קודם והן לא ידעו ויפרעו בלא לקיחת שובר: אמנם לכאורה קשה קושיית התוספות שהקשו בב"ב קס"ט דניכתב תיכף שובר ללוה בלשון זה כל שטרותי יהיו בטלין בר משטר זה שנותנין לו עכשיו ואז ליכא שום חשש ומה שתי' התומים דשמא מכר השט"ח וגם ימכור הקיום ואז יגבה מהמלוה שני פעמים דהשובר אינו מבטל גוף החוב רק השטר ולא דמי למוכר שט"ח וחזר ומחלו כיון דלא ביטל גוף החוב רק השט"ח המקח שלו קיים וצריך הלוה לפרוע לו וגם כשיפרע ללוקח ראשון ויתן לו שובר מ"מ יצטרך הלוה לשלם להלוקח שני דהשובר שנותן לוקח ראשון לא מהני נגד לוקח שני ולא ידענא מה הוא שח דכיון דמכר החוב ללוקח ראשון שוב לא יכול למכור להשני דכבר נקנ' החוב לראשון ומכירת השני בטל ובודאי מועיל השובר שנתן הראשון דודאי אין הלוה צריך לפרוע ב' פעמים וזה פשוט ועיקר קושיית התו' אפשר ליישב דדוקא בשטר מכירת קרקע שנכתב על שדה ידוע שייך לכתוב שובר כזה אבל בשט"ח היאך אפשר לכתוב שכל השטרות יהיו בטלין שמא יש לו למלוה הרבה שט"ח על לוה זה ומכרן לאחרים והרי אנו מפסידין לכל הלוקחים בחנם בשלמא אילו לא הי' חשש רק עד לוקח אחד היה אפשר לומר דלא ניחוש שמא מכר השט"ח ומפסיד ללוקח כמו כשאומר המלוה שנאבד ומקבל פרעון שאין חוששין שמא מכרו מפסיד ללוקח אבל לבטל כל השט"ח שמכר אין סברא כלל שהב"ד יעשו זה ואפשר קושיית התוספות הוא באמת באם אותן העדים שאמרו כתבנו לו השטר מעידין שלא חתמו לו רק על שטר א' וכיון שמזכירין בקיום שמות העדים שוב אין חשש. ולפ"ז שפיר תירצו התו' שכתבו וז"ל ושמא אנו גוזרין והיינו שגוזרין שמא יכתוב שטר כזה בכל שטר הלואות ויבא הדבר לידי הפסד לקוחות כנ"ל:
ח סָעִיף ג אא"כ עדים מעידין שנשרף. עש"ך סקי"ב שכותבין מזמן ב' עד ויכבוש הלוה גופיה את השובר. ונראה דמ"מ מודה הש"ך דגובה מזמן ראשון ולא חיישינן שיעשה קנוניא ויכבוש השובר רק דלכתחילה אין כותבין מחשש קנוניא אבל לגבות גובין. ולא חיישינן לקנוניא דאלת"ה קשה דהא בב"ב קס"ט מקש' הש"ס אהא דאמר התם דשובר אצל לקוחות ליכא א"ה שטרי הלוא' נמי ומשני דזוזי מסיק אמרינן שלא פייסי' לבע"ח בזוזי וכו' ולפ"ד הש"ך תקשה דאימר יכבוש הלוה גופי' את השובר. וא"ל דאם בא לחוש לקנוניא עם הלוה אפי' אם נאמר דאין כותבין שובר יש לחוש לקנוניא שהלוה יתרצ' לפרוע על השובר ואח"כ יכבשנו. דזה אינו דבשעת פרעון ודאי אין לחוש לקנוניא דמ"ל לעשות קנוניא יכבוש דמי הפרעון לעצמו וממילא ילך המלוה אצל לקיחות רק דחיישינן דבשעת גוביינא יבוא לידי קנוניא והאיך תיקנו רבנן שובר דאתי לידי פסידא דלקוחות. ועוד קשה היאך גובה אשה כתובתה בעידי הינומא הא מקשה הש"ס בכתובות ריש האשה שנתארמלה דניחוש שמא תגבה הרב' פעמים ומשני דכותבין שובר ושם ג"כ יש לחוש שיכבוש הבעל השובר. אלא ודאי לענין גוביינא מוד' הש"ך וטעם דהא כללא הוא דלא חיישינן לקנוניא רק בנפל ואתרע. רק דעת הש"ך דאין כותבין לכתחיל' שטר אחר מחשש קנוניא דכתבי כל הפוסקים הובא בב"מ דף י"ט דכל דחיישי' אם נפל חיישינן ג"כ לענין כתיבת שטר לכתחילה ע"ש. ובזה נסתלק תמיהות התומים שתמה על הש"ך מהא דב"ק גבי נשרף שט"ח דמקש' הש"ס אי דאיכא עדים לכתבי' ליה שטרא אחרינא ולדברי הש"ך הא יש לו היזק מגביית זמן ראשון ולוקי בנשרף בפני במה עדים. ולפמ"ש לא קשה דאף אם נוקי בכך מ"מ אין לו היזק כיון שגוב' הוא מזמן ראשון ויכול ליקח תיכף אדרכתא על הלקוחות שקנו מזמן ראשון וכ"כ התומים בעצמו סק"ו ע"ש. וא"ל על הש"ך דא"כ גם מזמן שני יש לחוש לקנוניא שיכבוש השובר בשעת גוביינא די"ל דס"ל להש"ך דכל העתקה שמעתיק יצא הקול על הלוא' מחודשת וא"כ הלקוחות אפסידי אנפשייהו במה שקנו מזמן ב'. ומה שמוכיח הש"ך דינו מהא דנמחק הפסול באם לא קרעו השטר קשה לכאור' דהא שם ודאי איכא למיחש שיגבה קודם בגוף השטר ולא יכריחוהו ליתן שובר ואין לתרץ כמ"ש הש"ך בס"ק י"א דהשטר יהיה במקום שובר דהא בנמחק א"י אם הוא שטר כלל רק שהמלו' מביא עידי מחיקה דהיינו שמכירין השטר בטביעת עין ואולי לא יהי' ללוה עידי מחיקה ונראה דכונת הש"ך דכיון דהדין בנמחק שכותבין קיום וממילא מחויב ליקח שובר בנמחק:
ט סָעִיף ג וידוע זה בעדים. עיין תומים סקי"ב שהקש' דאם יהי' לו ב' הטפסות יש לחוש אולי ימכור שטר הטפסה לאחד בניסן והב' לא' באייר ויבוא זה הלוקח באייר לגבות ואח"כ יביא זה שבניסן ואף שיהיה ללוה שובר מלוקח איך פקע זכותו של לוקח ראשון ומחילת לוקח שני אין מבטל זכותו של לוקח ראשון. ולפענ"ד הדבר פשוט דמבטל. דכמו שהשובר של המלו' מבטל כן נמי אם המלוה ציוה ליתן לאחד הפרעון שפרע לאותו, שציוה המלו' ליתן הוי כפרעון למלוה. וה"נ כיון שמסר שטר הטפסה לגבות מהלוה הוי כאומר להלוה פרע לפלוני. כמ"ש התוספות בב"ק כ"ד בד"ה רבה אמר. וה"נ הוי ממש דכוותי' וכיון שפרע למי שאמר לו המלוה ששיעבוד הגוף בידו לפרוע הוי כאלו פרע לידו ממש ונפטר דהא ברשות פרע ולא עדיף לוקח ראשון משיעבודא דרבי נתן בסי' פ"ו דאם פרע להמלוה קודם שידע דנפטר כמבואר בסי' פ"ו סעיף ה':
י סָעִיף ג וא"צ ב"ד להעתקת שטר. וע' או"ת שתועלת העתקה הוא לענין אם טוען לא הי' דברים מעולם. והוא פשוט. דאלת"ה העתקה זו למה. ותמי' לי כיון שהעדים כותבין מדעת עצמן ולא בשליחות הלוה הא הוי מפי כתבם דהא אם העדים יכתבו מדעת עצמן שראו ההלואה אינו מועיל ה"נ אם כותבין שראו שטר בידו ואפי' באותן עדים אמרינן דאין חוזרין ועושין שליחותן לכ"ש עדים אחרים. וא"כ איך יועיל העתקתן. ונראה דהרשב"א בתשובה סי' אלף ר"א כתב כילל דין אימת אין העדים יכולים לכתוב שלא בשליחות. וכ' דכל היכא דמחייב בשל עצמו כגון במוכר או בנותן בשלו אין כותבין שלא מדעתו וכן אפי' כמודה שלוה כבר. מ"מ כיון שמתרב' החיוב ממלוה ע"פ למלוה בשטר אין כותבין שלא מדעתו ע"ש שהאריך. וא"כ כשמעתיקין ממלוה בשטר שאין מתרבה שום חיוב וגם ליכא בזה שום אפושי שטרי כיון שנכת' בו שהוא העתק ודאי דכותבין שלא מדעתו אכן נרא' דזהו לפמ"ש הרשב"א שם. ולדבריו מודעא ומחא' כותבין מדינא. ונראה דס"ל כמ"ש התוספות בכתובות הביאם הש'ך בסי' ל"ט סק"ט דכל שהוא בנוסח שטר לא שייך מפי כתבם אבל לפמ"ש התוספות בב"ב ובשאר דוכתי דמודעא ומחאה היא רק מתקנה ולא מדינא אפשר לאין העתקת עדים מועיל כלל. ונרא' דהעיקר דזה לא הוי מפי כתבם דהא קיי"ל דכותבין מתנה שאין בו אחריות כמה פעמים ולא הוי מפי כתבם: וכ' הרמב"ן הטעם בחי' לסנהדרין כיון דאין השטר מרבה חיוב על השטר הראשון שנכתב בשליחות הרי כאלו נכתב בשליחות ולא הוי מפי כתבם ע"ש רק כתבתיו בשנוי לשון וה"נ דכותי':
יא סָעִיף ד ועדיין לא הגיע הזמן עש"ך סקי"ט דמסיק דאם העדים קיימין ואומרין שהוא עדיין תוך זמן דאין הלוה נאמן דדל שטרא מהכא הא איכא עידי תוך זמן וכו' ובתומים הקש' דהא בכתובה אפילו עודה תחת בעל' לא יחזיר אף על גב דשם אנן סהדי שהוא תוך הזמן וגם בשום מקום לא מחלק הש"ס בין אם יש עדים שהוא ת"ז או לא בשטר שנפל ע"ש. ולפענ"ד נרא' דהעיקר כהש"ך דודאי אין לומר בשטר שנפל דחזקה שנפרע מחמת שלא נזהר לשומרו דאימר נאבד באונס רק חששא בעלמא איכא ומכ"ש שיש לומר שמחמת איזה פסול אחר לא נזהר לשומרו רק דאמרינן דאיתרע חזקת שטר כשנפל ובפרט חשש פירעון דכיון דנפל ואינו ביד המלו' שוב ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דאימר מיד הלוה נפל אבל אי איכא חזקה דלא פרע כגון שהוא תוך זמן אמרי' מכח החזקה דודאי לא נפרע ובאונס נאבד מידו השטר. ומה שהקשה בתומים מכתובה דלא יחזיר אפי' בעודה תחת בעלה והרי העדים קיימים שהוא תוך הזמן ומוכיח מזה דאפי' בעדים קיימים והוא תוך הזמן אינו גובה כשנאבד ע"ש ותמה אני על תמיהתו אטו בכתובה שם. כשנפל אינה גובה הכתובה הא קיי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בב"מ דף י"ז. ועיין בתוס' ובפוסקים דאפי' במקום שכותבין כתובה ונאבד הכתובה אינו יכול לטעון פרעתי וע"כ הא דקתני שם בב"מ לא יחזיר לאו לענין גוביינא מיירי דודאי גובה הכתובה אפי' נפל רק דאין מחזירין לה השטר כשא"א לה לגבות עכשיו וכ"כ התו' בב"מ דף י"ז בד"ה הטוען אחר מעב"ד וז"ל דלגבי ק' ור' נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי ק' מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עידי הינומ' או אם אין לה עידי קידושין נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וכו' ע"ש וע"כ אין כונת' לענין אם היא רוצה עכשיו לגבות דעכשיו הא' לית לה שום מגו כיון דהכתובה בעולם ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה כמ"ש התוס' דף ז' בד"ה כגון שהבעל מודה ע"ש ומכ"ש דאין לה מגו' האלמנה כשיש עידי קידושין. ועוד דלשון התוס' שכתבו דלענין מנה ומאתים נמי מפסיד וכו' משמע דהכוונה שתהי' מפסדת לאחר זמן כשלא תהי' הכתובה בידה ולא יהיה לה עידי הינומא או עידי קידושין אלא ודאי אף דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"נ לומך פרעתי אפי' נפל ונאבד הכתובה מ"מ כשהכתובה ביד אחר והבעל טוען שפרע וממני נפלה הכתובה אף דאינו נאמן בטענתו שטוען פרעתי מ"מ אין מחזירין לה הכתובה כשא"א לה לגבות עכשיו ואין מאלמין כחה יותר ממה שיש לה ותגבה במעשה ב"ד שבידה דומי' דמצא שובר דלא יחזיר לא למלוה ולא ללוה אף דהמלוה נאמן בטענתו שטוען שממנו נפל לענין שגובה בשטרו כמ"ש הב"ש באה"ע סוף סי' ק"י ומ"מ אינו נאמן לענין שיחזירו לו את השובר דאולי יברר בעדים. וה"נ דכוותיה למה יחזירו לה הכתובה להחזיק כחה יותר ומכ"ש להש"ך שכתב בסקי"א דכתובה שביד הבעל הוא במקום שובר והרי אנו מסופקי' בכתובה זו אם מהאשה נפל והוא כשירה או מהבעל נפל ושובר היא ודאי דהדין נותן דלא יחזיר לא לזה ולא לזה. וקצת דומה ג"כ למי שטוען שקנה שט"ח בלא כומ"ס דאף שא"נ על החוב מ"מ לענין גוף הנייר נאמן. וא"צ להחזיר להרבה פוסקים או כטוען משכנתא על שט"ח דא"צ להחזיר גוף הנייר דהבעל כשטוען פרעתי טוען ג"כ על גוף הנייר שהוא שלו ויהיה איך שיהיה מפורש בדברי התוס' דלאו לענין גביית גוף הממון משתעי רק לענין החזרת השטר וא"ש דברי הש"ך דבש"ס לא מיירי רק לענין חזרת השטר אבל לענין גוביינא ודאי דגוב' בעידים תוך הזמן אבל כשאין עדים קיימין אף דבשט"ח כתוב שהוא תוך זמנו אין ראיה דהלוה יכול לומר שכתב ללות בזה השטר ולא לוה ע"ז השטר שהמלוה לא רצה להלוות לו על זמן זה והוצרך לכתוב שטר אחר ולוה על זמן אחר והוא אחר זמן. ובאמת אם העדי' אומרים שראו ההלואה שהיה בזה השטר שהכירוהו בט"ע הוי כעדים קיימין ומעידין שהוא ת"ז אף שאינן זוכרין הזמן מ"מ זוכרין שההלואה היה על זמן המבואר בשטר הנמצא. אמנם אפשר לפרש דברי התו' דכיון דאין לה עידי הינומא ואינה יכולה לגבות בכח המעשה ביד רק בכח שטר אמרי' מדנפל איתרע כיון שלא נזהר לשומרו ודאי פרע דאי לא פרע היתה נזהרת לשומרו בשלמא בשאר מעשה ב"ד דא"צ כלל לשטר לא אתרע כח המעשה ב"ד כנפילת השטר אבל כל דבר שהיא באה לגבות בכח השטר מה שא"י לגבות בכח מעשה ב"ד אמרי' מדנפל איתרע וכיון שלא נזהרת בשמירתה פסול הוא וגם י"ל (כשאין לו עידי הינומא י"ל דהבעל סמך אמנו שיכול לטעון) כיון דהעיקר הוא דבעל א"נ לטעון פרעתי נגד מעשה ב"ד משום דהי' לו ליקח שובר והכא כשאין לו עידי הינומא י"ל דהבעל סמך אמגו שיכול לטעון כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ד סק"ב. אמנם מלשון התוס' מבואר דאף שתוכל לגבות עכשיו מ"מ אינו מחזיר לה הכתובה משום דמפסיד לכן ברור כמ"ש ובקצה"ח תי' קושיית התומים דבכתוב' כיון שהוא תנאי ב"ד חיישינן לצררי טפי כמבואר בש"ס ובפוסקי' לענין שבועה וה"ה הכא נגד תוך זמנו חיישינן בכתובה טפי ולא נהירא דחשש צררי הוא רק לענין שבועה אבל לענין פירעון ודאי דלא חיישינן בכתובה כלל דהא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמ"ש השטה מקובצת בב"מ דף ז' ושם גבי מצא כתובה ע"כ מיירי בתוס' כתובה כמ"ש הש"מ שם או כשיש לו מגו דאלמנה נשאתיך כמ"ש התוס' ב"מ דף י"ז ועוד עיקר הוכחה שלהם מתי' ראשון שבב"מ דף ז' דאמר משום פרעון ולא משום צררי ומדמה שטר חוב לכתובה ע"ש לכן העיקר כמ"ש:
א סָעִיף א שלא. כתב הש"ך דברי הרב תמוהים דהאיך יעל' על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד נחייבו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר דאז אינם מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפניו כמ"ש סי' מ"ו ס"ה דמקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימ' שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ומדברי תשו' הרשב"א מוכח להיפך דלא פסק כן אלא גבי שטר מקח כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששים כו' או דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד כמ"ש בסי' כ"ח סי"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן לעשות שטר גמור להוציא מידו לא ודברי הרב צל"ע עכ"ל:
ב סָעִיף א עצמם. הטעם מפני שכבר עשו שליחותן ומה"ט כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו דאם טעו בכתיבתן הראשונ' ונתבטל השטר חוזרין העדים עצמן וכותבין וחותמין שנית דעדיין לא עשו שליחוחן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגדול' מזו כתב הרשב"א בתשוב' דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעין השטר וכותבין אחר עם נאמנות דה"ל לא עשו שליחותן וכתב הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק ע"כ ור"ל בלא דעת הלו' דמדעתו יכולים לכתוב מזמן שני ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצו' אין כותבין אפילו ברשות הלו' מזמן שנמחק וכתב הנ"י וז"ל ושט"ח או שטר מכר באחריות שנחתם בו א' מהעדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולים לחזור ולכתוב ולחתום שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעש' שטר אף הראשון לא עשה שליחוחו עכ"ל:
ג סָעִיף א עושים. דהפקר ב"ד הפקר. סמ"ע:
ד סָעִיף א אחר. וגובה בזה השטר מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ דף ק"ע ב"ד מקרעין השטר כו' ועיין בתו' שם. ש"ך:
ה סָעִיף א ראי'. ומ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא ראי' גוב' אפילו ממשעבדי וא"י לומר פרעתי משא"כ אם לא היה לו אלא ראי' אחרונ' דהיינו שנעש' הלוא' או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר די"ל אחר כך פרעתי כיון שאין בידו שטר ומ"ש עד שתתקיים עדותן ולא כתב חתימתן ר"ל שתתקיים כל העדות הכתוב בשטר דאף שהעדים הראשונים אמרו שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך ובשטר בעלמא סגי באמרם זהו חתימתינו כמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו הוי כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' בפ"ע ולהוודע אם דבריהם מכוונים עכ"ל הסמ"ע:
ו סָעִיף א ילך. פי' שיעמיד ב' כיתי עדים שידעו מה הי' כתוב בשטר וילך עם כל כת לב"ד בפ"ע וכתבו לו ב' שט"ח אבל עתה שצריך לקרוע שטר הראשון ליכא למיחש להכי והא דצריך לכתוב שקרעו אע"פ דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ יש לחוש לשכח' משא"כ כשכותבין שקרעוהו דודאי לא יכתבו עד שכבר יהי' נקרע כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הביא תשובת רשד"ם שכתב דאפשר מ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו דהוא פסול אלא אקריע' מהדר שאם לא קרעו פסול שויא ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא לא חיישינן לב"ד טועין עכ"ל:
ז סָעִיף א כותבים. פירוש העדים עצמן בלי שום ב"ד כ"כ הרשב"א וכן מוכח מש"ס. ש"ך:
ח סָעִיף א הראשון. הטעם כתב הסמ"ע דחיישינן דלמא אח"כ חזר המקבל ומכר' או נתנה להנותן בק"ג וזה יוציא שטר הקיום ויאמר שנתנ' לי פעם ב' כדלקמן סי' רל"ט וע"ש וכתב הש"ך ולפ"ז אם הנותן הוא בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני:
ט סָעִיף א לקרוע. דאל"כ יש לחוש לקנוניא כיצד יבוא מי שהית' שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות שלו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מהלקוחות שלקחו אחריו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשד' שנטרפ' ממנו ויבוא זה שטרפ' בעצמו ויטרוף פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר מכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם:
י סָעִיף א חרי. כדי שלא יגבה בקיום זה מבני חרי ואח"כ יחזור ויגב' בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. סמ"ע:
יא סָעִיף ג אין. דשמא לא אבדו ויגב' תחל' בשט"ח ויחזירנו לו ואח"כ יחזור ויגב' בהקיום ולא שייך בזה דיכתבו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו. עכ"ל הסמ"ע:
יב סָעִיף ג ונתנו. דאז ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה אפ"ה אין כותבין. סמ"ע:
יג סָעִיף ג בעדים. דשמא ימצאנו ורשב"ם פירש דאם יש עדים שנאבד כותבים לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגב' ב' פעמים וכ"מ מהרמב"ם ובעה"ת וראב"ן כו' ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינא נ"ל דלא פליגי דהמחבר מיירי כשאין מודיעים ללו' והרשב"ם וסייעתו מיירי כשמודיעים ללו' או כותבין שטר אחר אם נאבד בעדים וזה דרך ישר וכן עיקר עכ"ל:
יד סָעִיף ג שנשרף. וא"ל הא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגב' ויחזור ויגבה י"ל דכיון דקי"ל כותבין שובר א"כ ליכא למיחש להכי ולפ"ז צ"ל דכותבין מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש שיעש' הלוה קנוניא עם המלו' לטרוף בכמ' שט"ח ויכבוש הלו' את השובר ובזה ניחא הא דכתב המחבר בס"א דצריך לקרוע שטר הראשון ואמאי הא כותבין שובר אלא ה"ט כיון דשם כותבין מזמן הראשון לא מיתקנא מילת' בשובר כדכתיבנ' אי נמי י"ל דכאן מיירי שהעדים מעידים שלא היה בשע' שנשרף שום אדם כי אם הם אבל גבי שטר שנמחק ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק עכ"ל הש"ך:
טו סָעִיף ג אחריות. גבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ור"ל דהתנ' כך דאל"כ ט"ס הוא משא"כ במתנ'. סמ"ע:
טז סָעִיף ג שנאבד. כלו' שאומר שנאבד אפילו אין ידוע בעדים שנאבד דגבי שטרי מקח ומתנ' ליכא למיחש למידי. ש"ך:
יז סָעִיף ג לאו. בס"ס רנ"ג חזר מור"ם וכתב האי דינא וקשה הא כתבו הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו דאין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר צווא' יוצא מת"י כו' ע"ש וצ"ל דשם מיירי שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו מיחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ ה"ל להט"ו לפרש וצ"ע ע"ש שהארכתי עכ"ל הסמ"ע (ובט"ז כתב וז"ל נ"ל ליישב דיש חילוק בין כותב צווא' דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"נ סכ"א אבל לענין הלכ' אין להוציא ממון ואין יפוי כח של שטר לצווא' וכמ"ש בהוכח' סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו עכ"ל):
יח סָעִיף ג למיחש. דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהי' בהם בשעת אביד' שייך למיחש שימצאנו אחר החיפוש. סמ"ע:
יט סָעִיף ג בעדים. אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק ויגב' תחל' בגוף השטר ואח"כ בההעתק ומ"מ הא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשני העתקות דכל שבא לגבות בהעתק אינו גוב' אא"כ יתן שובר ותו לא מצי לגבות עוד וגם להא לא חששו שמא ימצא ההעתק ויגב' ראשונ' בהשטר ואח"כ שנית בההעתק דכל שאבדו בדרך תו לא מחפש אחריו עכ"ל הסמ"ע:
כ סָעִיף ג שמטפיסין. בסמ"ע האריך לפרש הג"ה זו ודעתו להגי' ולגרוס וכל שטר מטפיסין ע"ש (ז"ל הט"ז נ"ל לגרוס כל שטר שמטפיסין מעתיקין כו' והכי קאמר כל שטר שאמרנו שמטפיסין דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקש' הסמ"ע דהא צריך ב"ד להעתיק שטר כמו בנמחק שטרו התם לאו משום העתק צריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו' עכ"ל:
כא סָעִיף ג ב"ד. בריב"ש כתב דאפילו ב' החתומים על השטר הטפס' קרובים זה לזה כשר וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גילוי מלתא בעלמ' וזה שהוספתי אפילו כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהמעיין בריב"ש שם יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומים ג' בהטפס' וב' מהם קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומים רק ב' קרובים לחוד דאז אין לו רק דין הטפס' בעד א' וע"ל סי' מ"ה סי"ב (וכן השיג עליו הט"ז וסיים וכתב ז"ל וראוי למחוק דבר זה מהגהת הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה עכ"ל):
כב סָעִיף ד זמנו. זהו הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ופי' הש"ך דע"ז משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ"ש כל הפוסקי' בסי' ע"ח. וצ"ל דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ה ע"ש אבל אין זה מוכרח בש"ס ופוסקי' וצ"ע לדינא די"ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב"ד עכ"ל הש"ך:
כג סָעִיף ד שרפו. כת' הב"י בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא"כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעו ע"ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל הסמ"ע:
כד סָעִיף ד אחר. פירש הסמ"ע אפילו באחריות:
א סָעִיף א (ליקוט) מי שבלה כו'. ל' הרמב"ם וכ"כ הרא"ש וטור בשם ר"י. ורשב"ם פי' שנמחק לגמרי וכמ"ש בהג"ה ואין נ"מ לדינא שלשני הפי' בהביאו לב"ד כבר נמחק אלא במעמידו לפני עדים ע"כ צ"ל רישומו ניכר שידעו מה"כ בה ולרשב"ם מעמיד עדים שכבר קראוהו מקודם וז"ש מאחר כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ועדות זו. ב"ק קי"ב ב': (ליקוט) ועדות זו כו'. ממ"ש מקיימין השטר ומ' אף בעדים עצמן וכרבנן דעל מנה שבשטר מעידין וכ"ש כאן שאין מעידין אלא על הכתב דעל המנה הוי עד מפי עד וכן במתני' וגמ' שם אמרו עושין לו קיום דמ' דאינו רק קיום ככל קיום (ע"כ): (ליקוט) ועדות זו שמעידין כו'. דלא אמרו אין מקבלין כו' אלא בכה"ג דר' ירמיה שבא להוציא אבל כה"ג שהלוקח מוחזק במקחו ואין כאן מערער אין חוששין מן הסתם למערער וההיא דאבד שט"ח לא נזכר בו קבלת עדות בפני בע"ד ואדרבה משמע משם דא"צ ממש"ש ק"ע א' א"ר ספרא לפי שאין כו' דלמא כו' ואם אית' הרי המוכר היה שם ואינו טוען ואיך נחוש אנחנו וכן כל הסוגי' שם. תה"א סי' שס"ב (ע"כ):
ג סָעִיף א אבל. ב"ב קע"א א' ועתוס' קס"ח ד"ה ובא כו':
ד סָעִיף א וזמנו. מתני' וגמ' שם ביום פ':
ה סָעִיף א (ליקוט) ופלוני ופלוני עדיו. עבה"ג כ"כ הרא"ש ובתוס' נסתפקו בזה אבל המרדכי כ' דא"צ (ע"כ):
ו סָעִיף א (ליקוט) ואם כ' והוזקקנו כו'. ר"ל לעדותן של מעידי המחק ועל כל עדותן א"צ להפרש שנזקקו אלא על עדותן שמעידין על עידי השטר וז"ש עדותן של עדות (ע"כ):
ז סָעִיף א (ליקוט) ואם לא כו'. ר"ל שתתקיים עידי השטר דהיינו שיביא עדים שראו חתימתן על השטר והכירו חתימתן אז או שהם יעידו על תתימתן בעצמן וא"צ להעיד מחדש על כל השטר דלא כסמ"ע וז"ש המ"מ והרב ואם אינן כו' דקמ"ל דא"צ רק קיום החתימות וכ"כ בעה"ת בשם הר"י מ"ש להדי' ודלא כפירשב"ם. דברי הטור נוטין לפי' הראב"ד שפי' והוזקקנו כו' על עדותן של עידי המחק על כל השטר והראב"ד שהוצרך לפרש כן כפי' שעידי החתימה עדיין קיימין בפני ב"ד (ע"כ):
ח סָעִיף א ואם אינן. זהו פי' על וא"ל צריך כו':
ט סָעִיף א ויש מי. בה"ת שם קס"ט א' כל טירפ' כו':
י סָעִיף א אבל שטר. קע"א א':
יא סָעִיף א וכותבין. תוס' קס"ח ב' גמ' קע"א ב': (ליקוט) וכותבין השטר כו'. עסמ"ע וכמ"ש בגמ' שם קע"א ב' וכמש"ל סי' מ"ג סי"ב ועסי' רל"ט ס"א וס"ב (ע"כ):
יב סָעִיף א אבל אם. וכן. שם ושם:
יג סָעִיף א צריך לקרוע. שם וכיון דקרעניה כו':
יד סָעִיף ב ודוקא כו' אבל. וכ"כ בה"ת אצל נקרע דשם נראה שהוא מדעת אבל כאן מיירי באונס:
טו סָעִיף ג מי שהיה. גמ' שם:
טז סָעִיף ג ע"כ אין. בה"ת מטעם הנ"ל: (ליקוט) ע"כ אין לב"ד כו'. ר"ל אע"ג דשם קע"א אמרי' ולא והאמר כו' מ' אבל ב"ד רשאין היינו בכה"ג דנמחק כו' וכיוצא שיש צורך ועתוס' שם ד"ה כותבין כו' (ע"כ):
יז סָעִיף ג ואם כתבו. כנ"ל כל טירפא כו':
יח סָעִיף ג (ליקוט) ואם לא כתבו כו'. ואע"ג דלב"ד טועין לא חיישי' בכה"ג לשכחה חיישי' כמש"ש קס"ט כל טירפ' כו' (ע"כ):
יט סָעִיף ג ואפי' נאבד. שם וכ"מ בכתובות ט"ז ב' סוף סוף כו' באור וע"כ בעדים ש"מ דנאבד אפי' בעדים לא וכ"כ רש"י שם: (ליקוט) רשב"ם ואפי' נאבד בעדים כו'. תשו' הרא"ש והשיג על רשב"ם שם ד"ה אבד כו' וכ' אף דלישנ' דבא כו' מ' דוקא בלא עדים י"ל אבד באור כמ"ש בכתובות רפ"ב וערשב"ם שם ד"ה בשטרי כו' א"נ כו' דמ' לכאורה שרשב"ם עצמו חזר בו וע' רש"א שפי' דוקא בלא עדים ע"ש (ע"כ):
כ סָעִיף ג אא"כ. כתובות שם וב"ק צ"ח ב':
כא סָעִיף ג ודוקא. כנ"ל:
כב סָעִיף ג אבל אין. כ"כ רשב"ם קע"א א' ד"ה והאמר והטעם דלא ליפשו שטרא כדאמרי' חוזר בשטר כו':
כג סָעִיף ג שטר. כנ"ל:
כד סָעִיף ג דהרי כו' והיתומים. ב"ב קיג ב' שנים כותבין ערשב"ם שם אע"ג דלא אמר אתם עידי ולא כתובו ואדרבה כתובו מגרע כמש"ש קל"ה ב' וע' בה"ג סי' רנ"ה ס"ק פ' ושם קע"ה א' ש"מ שהודה כו' משום דשם הודאה דכתיבה משוי ליה שטר משא"כ בצואה יכול לומר פרעתי:
כה סָעִיף ג (ליקוט) ואם נאבד כו'. ומ"מ נ"מ שטופס אחר נותנין אפי' אם אינו בעדים משא"כ אם היה מוליך השטר ועסמ"ע (ע"כ):
כו סָעִיף ג וכל שטר. וכותבין. מטעם הנ"ל וכמש"ש שטרא דנא כו':
כז סָעִיף ג וא"צ ב"ד. כנ"ל בשלמא ב"ד אלימי כו' אבל כאן לאו שטרא הוא:
כח סָעִיף ג ואפי' הן. צ"ל מהן וכמש"ל סי' מ"ה סי"ב ואם לאו תתקיים כו':
כט סָעִיף ד מי שהיה. ב"ב קס"ח מי שבא. ופי' הגאונים והטור משום דנאמן פרעתי ובב"מ ט"ז ב' משום דהוחזק ועתוס' ד"ה משום וה"ה לקנו ותוך זמן:
ל סָעִיף ד אע"פ שקנו. ואפי' כו'. כנ"ל בסי' ל"ט ס"ה:
לא סָעִיף ד ואפי' היה. ב"מ י"ג א' ב':
לב סָעִיף ד אע"פ שהוא. כנ"ל שם:
לג סָעִיף ד אבל אם. סנה' ל"א א':
לד סָעִיף ד מי שהיו. גטין כ"ח ב' ועל ספינה כו':
לה סָעִיף ד ואפי'. כנ"ל עושין לו קיום. ובב"ב קי"ב ב' מקיימין ואפי' כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.