א מַלְוֶה שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב מְקֻיָּם, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה שֶׁהוּא פָּרוּעַ, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ. וְאִם חָזַר וְאָמַר: עִיַּנְתִּי בְּחֶשְׁבּוֹנִי וְזָכוּר אֲנִי בְּבָרִי שֶׁאֵינוֹ פָּרוּעַ, חוֹזֵר וְגוֹבֶה בּוֹ.
א סָעִיף א וטוען הלוה שהוא פרוע כו'. בתשובת מהרשד"ם סי' מ' ד' ל"ב ע"א דקדק דדוק' כשהלוה טוטן ברי אבל אם טוען שמא אע"פ. שגם המלוה טוען שמא לא מבטלינן שטרא מספק ויפה כיון בדינא ולא הוצרך להביא ראי' מכאן שכן מבואר להדיא לקמן סי' פ"ב סעיף ב' ע"ש ועמ"ש לק' סי' ע"ה ס"ק נ"ז:
ב סָעִיף א אינו גובה בו כו'. ל' הטור צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע"כ ור"ל דאם הלוה תובע למלוה שאינו רוצה שיעוכב השטר אצלו דדילמא ימות ויגבו בו היורשים או איזה חשש אחר צריך המלוה להחזיר לו שטרו וכן הוא בבעה"ת שער נ"ד דאם הלוה תובע למלוה צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע"ש:
ג סָעִיף א חוזר וגובה בו. כתב הסמ"ע דטורף אפי' ממשועבדי' ונראה דהיינו דוקא מלקוחות שקנו קודם שאמר פרוע אבל לקוחות שאחר שאמר פרוע אינו טורף מהן דהא יכולים לומר אנן אדבוריה דידי' שאמר פרוע סמכינן וזבנינן ואלו הוה לוה בעי לשטרא הוה צריך לאהדורי ליה ואיהו דאפסיד אנפשי' שלא תבעו שטרו עד שנזכר ואפשר דכל זמן שהשטר ביד המלוה ה"ל ללקוחות להזהר וצ"ע לדינא:
א סָעִיף א אומר אינו יודע. בבעל התרומות הביא שני דיעות בזה והכריע דאינו גובה משום דדמי לחשוד דאפיק שטרא משום שא"י לישבע אבל אנן קיימא לן דאינו גובה ולאו מטעמי' כיון דקיימא לן דחשוד גובה בלא שבועה אלא הטעם הוא משום דברי ושמא סברי רב הונא ורב יהודה ברי עדיף אלא דאנן קיימא לן דפטור ומשום דחזקת ממון עדיפא מברי ושמא והכא דמסייע ברי לחזקת ממון דלוה ברי ושמא ברי עדיף והכי מוכח מפ"ק דכתובות דף י"ב גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת משום דברי ושמא ברי עדיף ופריך שם לרב נתמן ממתני' דנאמנת ומשני שאני הכא דקא מסייע לה חזקה דגופא אלמא היכא דהוי חזקה מסייע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפילו להוציא ומכ"ש הכא דלוה טוען ברי והמלוה שמא אף על גב דאיכא שטרא כיון דחזקה דממונא מסייע לברי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לאורועי שטרא ועמ"ש בסימן צ"ב סק"י ונראה ראיה דאין המלוה גובה בטוען שמא מהא דאמרינן פ' הכותב בטעמא דפוגמת צריך שבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק והתם ודאי למשקר במזיד לא חיישינן וכמו שכתבו התוספות שם דלא מהימן במגו דאינו פוגם משום טעמא דלא דייק עיין שם ואם כן מוכח דהיכא דהמלוה הוא מסופק בפירעון חינו גובה דאם גובה בספק נהי דלא דייק ויאמר בפני הבית דין דאינו יודע נמי גובה ושבועה זו מה טיבה וק"ל:
ב סָעִיף א אינו גובה. ומעשה בא לידינו במלוה שהוציא שטר חוב וטען הלוה יש לי בידך כנגדו ואמר המלוה אינו יודע. ורצו קצתם לומר דהוא הך דינא דלוה טוען ברי ומלוה שמא. אבל נראה דהוא אינו דומה לזה דכאן טעמא הוא משום דהמלוה גופי' מסופק בפירעון ושטרא עומד לפירעון ואמרינן ברי ושמא ברי עדיף וכמ"ש סק"א אבל טענת יש לי בידך כנגדו מצד עצמו לאו טענה היא כלל ואף על גב דמבואר אצלינו בסימן פ"ב סעי' ד' דצריך לשבע בטענות יש לי בידך היינו משום דהלוה נאמן להשביעו על ידי מגו דפרעתי ואם כן להפקיע כח המלוה לגמרי לא שייך מגו דפרעתי דהא אם יטענו פרעתי יגבה המלוה בשבועה כיון שיודע בברי שלא נפרע דחזקת ממון לא שייך הכא דהא בטענת יש לי בידך לא נפטר מחובו אלא זה גובה וזה גובה כמבואר בסימן פ"ה וכיון דעדיין לא נפטר מחובו חזקת ממון דלוה לא שייך הכא דאכתי חייב הוא אלא שהוא בא לתבוע את המלוה חוב אחר והדרא לכללא דאינו יודע אם נתחייבתי פטור וז"ב:
א סָעִיף א אינו גובה בו עסמ"ע ס"ק א' הטעם דברי ושמא ברי עדיף מוקמינן ממונא בחזקת מריה ואם מת הלוה וטוען נגד היורשין שמא ג"כ פשיטא דאינו גובה דא"ל כיון דעיקר הטעם הוא משום דריי ושמא ברי עדיף והתו' בכתובות דף י"ב ד"ה ר"ה כתבו דבעינן ברי טוב ושמא גרוע והרא"ש בתשו' כלל פ"ו סי' א' כ' הטעם בהא דטענינן ליורש משום פתח פיך לאלם ומ"מ הא לא הוי ברי טוב דברי טוב לא הוי רק במקום שהיא העזה נגד חבירו וביתומים כשאנן טוענין ברי ליכא העזה דז"א כיון דלא מצי לישבע נגד היורשין שבועת המשנה כיון שטוען אינו יודע א"י לגבות בו כמו בחשוד שהוציא שטר על היורשין שאינו גובה בו כמבואר בסי' צ"ב סעיף י"ב ע"ש ואפי' כתב בו נאמנות דבטענות א"י לא שייך נאמנות אך בהא חילק בין כשהלוה חי ובין שהוא נגד היורשין דכשהוא חי מוציאין השטר מיד המלוה ומחזירין ללוה ואפי' אם יאמר המלוה אניח השטר ביד ב"ד אולי אזכיר את עצמי אין שומעין לו כמבואר בבעה"ת ואף דברי ושמא אין מוציאין ממון מ"מ נגד שטר מוציאין דמה שמוחזק בשטר לא חשיב כי חזקת ממון כיון דאין גופו ממון כמ"ש הש"ך סי' מ"ז ס"ק ו' ודוקא כשיש להטוען שמא חזקת ממון מנגד להברי לא אמרי' ברי עדיף ואף דהסמ"ע כתב בלשונו ואוקי ממונא בחזקת מרי' משמע דבעי' להטוען ברי חזקת ממון לא דק בלשונו ומש"ה מוציאין השטר מידו כיון דחזקת השטר לא חשיב כחזקת ממון מש"ה ברי עדיף אבל ביורשין של הלוה נראה דאין מוציאין השטר מיד המלוה דהא להוציא לא טענינן ליתמי וא"כ נגד להוציא השטר כיון דלא טענינן להו הוי טעניתייהו כטענות שמא כמ"ש הש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט וגם הוא ברי גרוע אך אף שאין מוציאין השטר מידו היינו שאין מחזירין אותו ליורשי הלוה אבל מ"מ צריך להניח אותו ביד ב"ד ואין מניחין אותו בידו מחשש שכתב הבעה"ת שמא יפול קמי יתמי ויגבה בו וראי' לדברי מהגאונים שפירשו מתני' דב"מ דף ך' נמצא שטר בין שטרותיו וא"י מה טיבו יהי' מונח דמיירי במלוה וקשה לדבריהם דאמאי יהי' מונח דהא בכה"ג מחזירין השטר ללוה עכצ"ל דכשמת הלוה יהי' מונח ומוקי לה במת והא דאינו גובה מהיורשין בטוען שמא דוקא במקום דהו"ל למידע אבל במקום דלא הו"ל למידע כגון שצוה המלוה להלוה לפרוע ליד שליח ולא מסר השטר לידו וטוענין היורשין שמא פרע אבינו ליד השליח וגם המלוה מסופק בזה אפ"ה גובה ואף דאז הי' הלו' חי והי' טוען ברי שפרע ליד השליח פטור כמ"ש הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"א מ"מ היורשין חייבין ולא טענינן עבורן ברי דהא דהלוה פטור כשהוא חי כ' הש"ך דדמי לחנוני על פנקסו ובחנוני אם מת ודאי דאין היורשין גובין והא דכתב הש"ך בסי' ק"ח ס"ק כ"ז דהיורשין נוטלין היינו כשנשבעין שכך אמר להן אביהן דאז הוי כאילו אביהן קיים וטוען ברי אבל כשלא אמר להן אביהן אינן נוטלין כמו כל היורדין ברשות שאין היורשין נוטלין בשמא דלהוציא לא טענינן להו ואף דהכא הוא להחזיק דטענינן ליתמי מ"מ כיון דהש"ך מדמי להו לחנוני על פנקסו לגמרי דמי והטעם אף דטענינן ליתמי להחזיק והוי כברי מ"מ כיון דהשמא הוא טוב דלא ה"ל למידע לא אמרינן ברי עדיף דאפי' בא"י אם פרעתיך הרבה פוסקים סוברין דבמקום דלא ה"ל למידע פטור מכ"ש הכא כנ"ל והא דאמרי' דכשמלוה טוען א"י דאינו גובה היינו דוקא שמסופקין בפרעון אם פרע לו משום דאז הוי כמסופק בשטר דהא אם נפרע השטר בטל וכשמסופק אם נפרע הוי כמסופק אם נתבטל השטר אם לא אבל כשמודה שלא נפרע השטר רק שהלוה טוען שמגיע לו חוב אחר מהמלוה כנגדו כיון דהדין הוא בשנים דיש להם חוב זע"ז דזה גובה וזה גובה א"כ לא נתבטל השטר אף אם אמת הדבר ואין כאן ספק בשטר כלל והדרינן לכללא דהמלו' נשבע שא"י אם נתחייבתי לך ופטור מחובו וכ"כ בקצה"ח והוא פשוט והנה אם המלו' מת והיורשין טוענין א"י הדין פשוט דהיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין אכן נ"ל שאם היורשין מודים שאביהם פרע וא"י אם כולו או מקצתו הוי כאומר המלו' מקצתו פרוע וא"י כמה דאינו גובה בו אפי' הלו' ג"כ מסופק דאיתרע שטרא ובזה נסתר הראי' שהביא בקצה"ח מפוגמת ע"ש בדבריו אמנם אם עדים מעידין שראו שהרע וא"י כמה אין בעדותן ממש ולא מהני עדותן רק מה שאומרים שפחות אי אפשר והטעם לזה דכל שלא ראו כל מה שיכולים לראות הוי חצי דבר וכמ"ש בכללי תפיסה ע"ש:
ב סָעִיף א עיינתי בחשבוני ואם טוען נזכרתי והשטר שוב אינו ת"י רק שמביא עידי שריפה באונס על השטר דאם לא הי' טוען מעיקרא א"י ודאי דגוב' בעידי שריפה כמבואר בסי' מ"א מ"מ הכא כיון דטען מעיקרא א"י נראה דאינו גובה דאלת"ה א"כ אף כשהוציאו הב"ד מידו השטר כשאמר א"י דהא הדין הוא דכשתובע הלו' השטר דמוציאו מידו א"כ יהא נאמן לטעון אחר שכבר הוציאו מידו נזכרתי שפרעתי ומהש"ך סק"ב מוכח דאינו גובה שכתב שם דהלו' אפסיד אנפשי' שלא תבע שטרי' משמע דאילו תבע שטרו והב"ד הוציאו ממנו דא"י לטעון שוב נזכרתי ואין לך אונס מבורר כזה שהוציאו הב"ד בע"כ אכן קשה טעמא מאי הא עידי אונס כמאן דנקט שטרי' בידי' דמי ולזה נ"ל דכל שתבע שטרו בב"ד והב"ד פסקו להחזיר השטר ויצא מב"ד דשוב א"י לטעון נזכרתי דבכ"מ שחייבוהו הב"ד ויצא מב"ד א"י לחזור ולטעון אפי' לפרש דבריו כמבואר בסי' פ' עש"ך שם סק"ג משום דילמא טענתי' אגמרי' וכ"כ הש"ך בסי' ע"ה סקכ"ט גבי א"י אם פרעתיך בשם רש"ל ואף לדעת הרב שם דנאמן לטעון נזכרתי נראה דמודה כשכבר חייבוהו ביד לשלם ויצא מב"ד מטעם הנ"ל והא דנאמן הכא לטעון נזכרתי אף שיצא מב"ד מיירי בלא תבע שטרו כמ"ש הש"ך דאז אף שפסקו הב"ד דאין גובין בו לא הוי כחייבוהו הב"ד דהב"ד לא מטעם ודאי פסקו בו רק דטענת שמא על המלוה הוי כלא תבעי' לי' וכמ"ש הבעה"ת שם והוי כלא נזקקו לטענתיה מש"ה יכול לחזור ולטעון אבל כשחייבוהו ב"ד להוציא השטר הוי כספק דין מכח ודאי דברי ושמא ברי עדיף וכיון שחייבו ב"ד אינו יכול לחזור ולטעון. ולפ"ז באם לא תבע שטרו דיכול לטעון נזכרתי אפי' אין השטר תח"י ומביא עידי שריפה באונס ג"כ יכול לטעון נזכרתי ומזה יש ללמוד בטוען טענות ספק על הלוה בתביעת בע"פ ופטרו ב"ד הלוה משבועה ואח"כ כשיצא מב"ד טען נזכרתי דמחייבין הלוה שבוע' דמה שפטרוהו ב"ד לא הוי כפס"ד רק דהוי כלא נזקקו לטענותו דומיא דהכא דאף שפסקו הב"ד דאין גובין בו יכול לטעון אח"כ נזכרתי וגובה בו וה"נ דכוותי' כנ"ל ברור. ולפ"ז ביורשים שמניח השטר ביד ב"ד כמ"ש בסק"א יכול לטעון ג"כ אח"כ נזכרתי אפי' כבר מונח ביד ב"ד:
א סָעִיף א בו. לשון הטור צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע"כ ור"ל דאם הלו' תובע למלו' שאינו רוצ' שיעוכב השטר אצלו דילמא ימות ויגבו בו היורשים או איזה חשש אחר צריך המלו' להחזיר לו שטרו. עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א וגובה. כת' הסמ"ע דטורף אפי' ממשועבדים דמשום דאמר איני יודע לא איפסול שטרא והש"ך כת' דהיינו דוקא מלקוחות שקנו קודם שאמר פרוע אבל מלקוחות שאח"כ אינו טורף דיכולים לומר אנן אדיבוריה סמכינן וזבנינן כו' ואפשר דכל זמן שהשטר ביד המלו' ה"ל ללקוחות להזהר וצריך עיון לדינא עכ"ל:
א סָעִיף א וטוען הלוה שהוא פרוע. עש"ך סק"א שכתב אבל אם טוען שמא כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובספיקא דדינא אם מקרי פרעון או לא יכול הלוה לומר קים לי דהוי פרעון. ש"ך לקמן סי' קכ"ו ס"ק מ"ג:
ב סָעִיף א והמלו' אומר א"י כו' בגש"ע דהגרע"א ז"ל נ"ב ואם נשתט' המלו' ע' בט"ז אה"ע סי' צ"ו דגובה בשטרו וע' בקצות החשן סי' פ"ב סק"ה שפקפק בזה עכ"ל:
ג סָעִיף א אינו גובה בו. כתב בקצה"ח מעשה בא לידינו במלו' שהוציא שט"ח וטען הלוה יש לי בידך כנגדו ואמר המלו' אינו יודע ורצו קצתם לומר דהוא הך דינא דלוה טוען ברי ומלו' שמא אבל נרא' דהוא אינו דומה לזה כו' עד דהא בטענת יש לי בידך לא נפטר מחובו אלא זה גובה וזה גובה כמבואר בסימן פ"ה וכיון דעדיין לא נפטר מחובו חזקת ממון דלוה לא שייך הכא דאכתי חייב הוא אלא שהוא בא לתבוע את המלו' חוב אחר והדרא לכללא דאיני יודע אם נתחייבתי פטור וזה ברור עכ"ל. והסכים עמו בנה"מ דבנד"ז נשבע המלו' שאינו יודע וגובה חובו וכתב דהוא פשוט ע"ש אך בספר דברי משפט הקשה ע"ד קצה"ח הנ"ל והניח דין זה בצ"ע עי' שם ועיין בתשובת ושב הכהן סי' ס"ז שכתב ג"כ כדעת הקצה"ח ונה"מ הנ"ל והאריך בזה ומסיק דברור הוא דצריך הלוה לשלם למלו' שטרו ומה שטוען הלוה על המלו' שחייב לו אם טוען ברי צריך המלו' לישבע שאינו יודע אם חייב לו ואם הלוה טוען שמא אפילו שבועה אין צריך המלוה לישבע עיין שם ועמ"ש לקמן סי' ע"ה סעיף ט' ס"ק יו"ד:
א סָעִיף א מלוה שהוציא. ב"מ כ"א מצא שטר כו'. ופי' הראשונים דקאי על המלוה דלפירש"י שם צ"ל דואם יש עמהם צ"ל מילי מילי קתני כמ"ש רש"י שם מדקא' בגמ' שם תנן אם יש עמהם כו' אבל לפיר' קאי הכל אמלוה ומקצת הגאונ' אוקמוהו ביורש המלוה משום דמ' מגמ' שם דמצא בין שטרות קרועין אבל במלוה א"צ בין שטרות קרועין שפשע במה שאין זוכר וכמ"ש הרמב"ן על מתני' דשם ל"ו א' אביו של א' הפקיד כו' דוקא אביו אבל א' מכם א"צ ליתן להם כיון שהודה מעצמו והם פשעו שאין זוכרים:
ב סָעִיף א שטר מקויים. דאל"כ בלא"ה נאמן כמש"ל בסי' מ"ו ס"א:
ג סָעִיף א ואם חזר ואמר. דנאמן לומר נזכרתי כמ"ש בכתובות כ"ב א"ל מי דכור כו' לסוף אדכר כו' א"ל מי סברת כו' אנא הוא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.