א אָסוּר לְהַלְווֹת בְּלֹא עֵדִים, וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם, אֶלָּא אִם כֵּן הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר מְשֻׁבָּח יוֹתֵר. וְכָל הַמַּלְוֶה בְּלֹא עֵדִים, עוֹבֵר מִשּׁוּם "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (וַיִּקְרָא יט, יד), וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, בְּלֹא קִנְיָן וּבְלֹא שְׁטָר, אֵין צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְעֵדִים, אֶלָּא נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת, לוֹמַר: פְּרַעְתִּיךָ. הַגָּה: אֲבָל אִם קִבֵּל קִנְיָן, אֲפִלּוּ בְּלֹא שְׁטָר, לֹא יוּכַל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, דְּהָוֵי כִּשְׁטָר, דְּכָל קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת בְּשַׁעַר כ"ה וּמָרְדְּכַי פ"ק דִּכְתֻבּוֹת). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּמָרְדְּכַי) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ט סָעִיף ה'. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן לוֹמַר: מָחַלְתָּ לִי, אַף עַל פִּי שֶׁמְּחִילָה טְעָנָה גְרוּעָה הִיא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשֻּׁתָּפִין וכ"כ לְקַמָּן סימן פ"ב).
ב אָמַר: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אוֹמְרִים לַלּוֶֹה: הֲבִיאֵם וְהִפָּטֵר שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵר דְּבָרָיו (טוּר). לֹא בָּאוּ, וַאֲפִלּוּ בָאוּ, וְהִכְחִישׁוּהוּ וְאָמְרוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, יִשָּׁבַע הֶסֵת וְיִפָּטֵר. וְאִם אוֹמֵר שֶׁהִזְמִינָם לְעֵדִים כְּשֶׁפְּרָעוֹ, אִם הִכְחִישׁוּהוּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הַגָּה: (עַיֵּן סק"ו) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין הִזְמִינָם אוֹ לֹא, וְכָל שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְהִכְחִישׁוּהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם, אֶלָּא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵר דְּבָרָיו (הָרֹא"שׁ פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט וְהַמַּגִּיד פ"ו מֵה' טוֹעֵן אַלִּבָּא דְהָרַמְבַּ"ם). וְאִם לֹא יוּכַל לְהָבִיא הָעֵדִים, לֵית לָן בָּהּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ע"ה.
ג אָמַר לוֹ: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ, צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. וְאִם אָמַר שֶׁפְּרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן (טוּר וְהוּא מהרא"שׁ), וְהַמַּלְוֶה גוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. טָעַן וְאָמַר: כֵּן עָשִׂיתִי וּפְרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ מֵתוּ, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנִפְטָר. וְכֵן אִם אָמַר: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, אוֹ: בִּפְנֵי רוֹפְאִים, וְאָמַר: בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ וְאוֹתָם עֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵת וְנִפְטָר.
ד אָמַר לוֹ: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְאָמַר לוֹ: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, אִם בָּאוּ אוֹתָם אֲחֵרִים וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם, פָּטוּר. מִיהוּ, הַמַּלְוֶה יוּכַל לוֹמַר שֶׁעַל חוֹב אַחֵר קִבְּלָם, אַף עַל פִּי שֶׁפְּרָעוֹ בְּעֵדִים, הוֹאִיל וְלֹא פְּרָעוֹ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁאָמַר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַדַּיָּנִים). וְאִם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּחַדְתָּ וָמֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר שֶׁקִּיֵּם תְּנָאוֹ. וְאִם מוֹדֶה שֶׁלֹּא פְרָעוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר: לֹא אֶפְרָעֲךָ עַד שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּחַדְתָּ לִי וְאֶפְרָעֲךָ בִּפְנֵיהֶם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא פּוֹרְעוֹ בְּבֵית דִּין וְכוֹתְבִין לוֹ שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם.
ה אָמַר לוֹ: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, פְּרָעוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ וְנֶאֶנְסוּ הַמָּעוֹת, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן קִבַּלְתִּים עַד שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹתָם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְתוֹבֵעַ שֶׁיַּחֲזֹר לְפָרְעוֹ, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם; מֵאַחַר שֶׁמּוֹדֶה שֶׁקִּבְּלָם (כ"כ בב"ה ועי' ש"ךָ סקכ"א), וְהַלָּה לֹא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן מְסָרָם, הָוֵי פֵּרָעוֹן, וּדְבָרִים שֶׁאוֹמֵר זֶה, אֵינָם דְּבָרִים.
ו מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָרוֹ, וְכָתְבוּ לוֹ בֵּית דִּין שְׁטָר אַחֵר, דִּינוֹ כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן: פָּרַעְתִּי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין אִם תָּבַע אֶת חֲבֵרוֹ עַל פֶּה, וְנִתְחַיֵּב לוֹ בַּדִּין וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לְפָרְעוֹ, וְכָתְבוּ לוֹ מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין, אִם טָעַן אַחַר כָּךְ: פָּרַעְתִּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְגוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת. מִי שֶׁמָּכַר שָׂדֵהוּ בְּאֹנֶס, וּמָסַר מוֹדָעָא קֹדֶם לָכֵן בְּעִנְיָן שֶׁהַמֶּכֶר בָּטֵל, הַמָּעוֹת שֶׁל הָאַנָּס שֶׁבְּיַד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶם דִּין מִלְוֶה עַל פֶּה, וְאֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשַׁעְבְּדֵי בְּכֹחַ שְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁאֵין לוֹ דִּין שְׁטָר, שֶׁלֹּא נִתָּן לִכָּתֵב; וְגַם נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁטָר שֶׁלֹּא נִתַּן לִכָּתֵב (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"א סָעִיף ב').
א סָעִיף א ואפי' לת"ח דמסתמא לא יכפור אפילו הכי יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכח:
ב סָעִיף א משובח יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כן כתב הסמ"ע ולפי זה משמע דהוא הדין כתב יד אבל בתשו' מהרשד"ם סי' כ"ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב יד וע"ש:
ג סָעִיף א וגורם קללה לעצמו. שהבריות יקללוהו מחמת שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו:
ד סָעִיף א ויש חולקין והעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכמ"ש בספרי וכן כתב מהר"ר ישעיה טראני שבתשו' ן' לב סוף ספ' א' עיין שם וכן משמע בכמה דוכתי וכן מדברי הפוסקים והטור. וכן לעיל סי' ל"ט סעיף ג' וריש סי' נ"א ולקמן סי' ע"ה ס"ד בהג"ה וכן מדברי הרמב"ם והטור לקמן סי' פ"ז סל"א וסוף סי' פ"ח וכ"פ בס' אגודות אזוב דף פ' ע"ד ואע"פ שפסק כן משום דלא ידע מאן נינהו היש חולקי' ואשתמיטי' דברי ראבי"ה במרדכי פ"ק דכתובות שהביא בד"מ וגם דעת הרמב"ן בהר"ן פ"ב דכתובות נראה להדיא כן וכן כתב בתשו' מהר"ש כהן ספר שני סי' ס"ד בשם הרמב"ן ע"ש וכן הבאתי לקמן סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק נ"ט שכן כתב הריב"ש סי' תע"ח בשם חכמי הצרפתים מ"מ לענין דינא העיקר כסברא הראשונה וכמ"ש בספרי ע"ש וגם הרמב"ן גופיה כ' בפרק גט פשוט גבי כי כתביתו שטרי אקנייתא וז"ל וש"מ דקנין בלא שטר טורף מן המשועבדים ומכאן סמכו המחברים לומר עוד שאינו יכול לומר פרעתי בשטר עכ"ל ולא חלק על זה:
ה סָעִיף א וע"ל סי' ל"ט ס"ה. דכאמן לו' פרעתי לכ"ע דשאני התם שהזמין אחרים בקנינו וכן מבואר בע"ש שם ע"ש:
ו סָעִיף ב אמר פרעתיך כו'. בספרי הארכתי בזה והעליתי דהעיקר כדעת ר"ש והרי"ף והטור ורמב"ן סי' מ"ג דלעולם לא הוחזק כפרן וכהך דבש"ס פ' שבועת הדיינים והוכחתי שם שכן ג"כ דעת הרא"ש (והב"ח כתב וז"ל וכ"פ רבינו הטור בסתם בסי' ע"ט סעיף י"א על סמך מ"ש כאן דהרא"ש והרי"ף והרמב"ם הסכימו דא"צ לברר דאפי' הכחישוהו לא הוחזק כפרן ודלא כמ"ש הרא"ש בפרק ג"פ דמשמע דס"ל דאם הכחישוהו הוחזק כפרן ומביאו ב"י דליתא עכ"ל ולא דק דהרי הטור גיפיה כתב לקמן סי' ק"מ ס"ג כדברי הרא"ש פ' ג"פ והרא"ש ג"כ הא כתב הך דלקמן סי' ע"ט בסתם בפ' כל הנשבעי' אלא ודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא בשטר אמרינן הכי כיון דחזקה מכח שטר קאתיא וכדעת הרשב"א והר"ן והרמ"ה וה' המגיד וראיתי בד"מ שהבין ג"כ מדעת הרא"ש כהב"ח וכן נרשם בש"ע שעם המראה מקום ולפע"ד מ"ש ברור) וכן עיקר בדעת הרמב"ם וכמו שהבין הטור מדבריו וכמו שהוכחתי בספרי שם ודלא כהה"מ וב"י לדעתו וכן דעת הרשב"א והר"ן דדוקא בהך דגט פשוט ונתבאר לקמן ר"ס ק"מ בשטר וחזקה צריך לברר כיון דחזקה מכר שטר קאתי וכן דעת הרמ"ה וה' המגיד ותמוה לי על הרב בהג"ה שכתב סתמא דכל שבאו עדים כו' חייב לשלם כו' ולא חילק דהא ודאי ליכא למ"ד הכי דלעולם כשהכחישוהו חייב לשלם דאין פוסק שיחלוק על הש"ס דשבועות הדיינים ובע"כ צריך לחלק איזה שום חילוק וה"ל להר"ב להביא שום חילוק היכא דאינו חייב לשלם וצ"ל דהך י"א הוא דעת הרמב"ם לפי מש"ה ה' המגיד דמחלק בעידי הלואה וא"כ הר"ב קאי על מ"ש המחבר בסעיף א' המלוה את חבירו בעדים כו'. ודוחק וגם תימה על הר"ב שכתב הי"א אלו דהוא דעת יחידאי ודעת רוב הפוסקים אינו כן וכמ"ש ואע"ג דבסמ"ע נרשם במראה מקום ע"ז ר"ן פרק שבועת דיינים מ"מ פשוט דטעות הוא דדעת הר"ן איפכא וכמ"ש ומביאו ב"י ג"כ והע"ש השמיט הגה' הרב. ויפה כוון. ונראה ג"כ לענין דינא כיון דהרמב"ם וה"ר זרחי' הלוי ובע"ת שער מ"א וראב"ן ור' ברוך בהגה' אשר"י (פרק שבועת הדיינים) והנ"י מפרשים מילתא דלא רמיא לאו אדעתיה אעדים (ותימה שהב"י לא הביאם) ורש"י והר"ן והטור ורשב"א בתשו' סי' תתקס"א ושאר מחברים מפרשים אלוה י"ל דשניהם אמת והלכך כל שחוזר בו ואומר דרך שגגה אמרתי שפרעתי בפני פ' ופ' אע"פ שחמר תחלה שהזמינם לעדות לא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עלי' שלא היה מחוייב לומר בעדים פרעתיך ויכול להיות שהזמין אחרים או שהי' מדומה לו כן אבל היכא שאחר שהכחישוהו העדים עדיין אומר ודאי בפניכם פרעתי אז יש חילוק אם אומר שהזמינם לכך הוחזק כפרן ואם לאו לא הוחזק כפרן ומה שאין העדי' זוכרים היינו דכיון דלא הזמינם לא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו והפוסקי' וכן המחבר דמחלקים בין הזמינם או לא מוכרחים לפרש מילתא דלא רמיא כו' אעדים ולא אלוה וכמבואר להדיא בס' המאור ובבעה"ת בשם הרז"ה ושאר פוסקים ע"ש ודלא כהע"ש והסמ"ע ס"ק ט' שהעתיקו רק פירש"י ולא כוונו יפה וכ"ש לדברי המחבר דמוכרח עכ"פ לפרש אעדים וכמ"ש ודוק. מיהו אם אחר שאומר פרעתיך בפני פ' ופ' חוזר בו מיד אין צריך להביאם דא"צ לברר אלא לטובת הלוה להפטר אף משבועה. כל זה העליתי בספרי מדעת הרבה פוסקים ושטתם נכון בש"ס ע"ש:
ז סָעִיף ב שצריך לברר דבריו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ח' שהקשה על הר"ב דמאן דכתב דצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל להר"ב לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן בשבועה כו' עכ"ל ולפע"ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח"כ דנאמן אפילו בהכחישוהו וכן התוס' בשבועות ריש דף מ"ב ע"ש וכן הוא בשאר פוסקים:
ח סָעִיף ג א"ל כו'. מכאן ועד סוף הסי' מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן עכ"ל סמ"ע וכ"כ ה"ה ומביאו ב"י:
ט סָעִיף ג בין שאמר כו'. כתב הסמ"ע וז"ל וכתב הר"ן פ' שבועת הדיינים דלדעת הרמב"ם אפי' אם אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך אלא שלא בעדים אפ"ה צריך לפרוע בעדים כו' וכ"כ הרב המגיד כו' עכ"ל וכ"כ בע"ש בסתם (וכ"כ בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר שני ריש סי' י"א בשם רוב המפרשים) ובאמת כ"כ הר"ן וה"ה שכן נראה מדברי הר"י ן' מגש והרמב"ם ומביאם ב"י אבל לפע"ד לא משמע מדברי הרמב"ם מידי ואדרבא מל' הרמב"ם שכתב צריך לפרעו בעדים מפני התנאי משמע שהלוה לא מיחה כמו כל תנאי שמסכימים שניהם ויכול להיות שגם הר"י ן' מגש לא כתב אלא כדברי הרמב"ם. וגם בלאו הכי דעת הרא"ש וטור להדיא דבין בשעת הלואה ובין לאחר הלואה אם מיחה אינו צריך לפרעו בעדים וכ"כ ר' ירוחם נ"ג ח"ב בשם התו' ושכן דעת כמה פסקנים ונהי דבמה דס"ל להרא"ש וטור ור' ירוחם דשלא בשעת הלואה בעינן שיקבל עליו הלוה בפירוש ולא סגי בשתיקתו לא קי"ל כוותייהו אלא כהרמב"ם והר"ן והרב המגיד ושאר מחברים דאף בששתק מהני אפי' לאחר הלואה וכמ"ש המחבר וגם פשט לשון המשנה משמע ששתק לאחר הלואה מ"מ בהא דס"ל דבמיחה בפי' א"צ לפרעו בעדי' הא גם הרמב"ן ס"ל הכי בהדיא וגם במשנה לא הוזכר שמיחה ומשמע דהלוה שותק וכן משמע פשט ל' הרמב"ם וכמ"ש ובפרט לפי מ"ש הר"ן גופיה שיש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ותירץ שאין הענין מטעם שעבוד אלא משום דכשא"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו שלא בעדים ואי טען שפרעו בלא עדים אנן סהדי דשקורי משקר עכ"ל וזה לא שייך כשמיחה בו מתחלה ולא קבל התראתו יכול לומר סמכתי על מחאתי ופרעתי לו שלא בעדים וליכא למימר בהא אנן סהדי מיהא היכא דהתרה בו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים אף הרא"ש והטור ור' ירוחם מודו דאפי' מיחה ואומר איני רוצה לקבל תנאי זה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני ב"ד כמבואר בדבריהם להדיא ע"ש וגם על זה יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בעל כרחו וצ"ע:
י סָעִיף ג ואם אמר שפרעו שלא בעדים ושכח התראה. הרא"ש ומוכח שם דכ"ש אם לא שכח אינו נאמן ע"ש:
יא סָעִיף ג ואינו נאמן. ואין להאמינו במגו דאי בעי אמר קיימתי תנאך ופרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה או מתו דאין זה מגו טוב דיותר נוח לו לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי ההתראה שהתרית בי לפרעך בעדי' ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עידיו הרא"ש. והרב המגיד תירץ שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרינן ליה מחייבי' לקיומי תנאך עכ"ל. ותירוץ זה צ"ע. וב"י כתב וז"ל ולי נראה עוד דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעיה שלא בעדים והיכא דאנן סהדי ליכא מגו ע"כ. ואולי גם הרב המגיד כוון לזה. ועמ"ש לקמן סי' קל"ג סעיף ב' ס"ק ב':
יב סָעִיף ג והמלוה גובה ממנו בלא שבועה כו'. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח לקמן סי' ע"א סעיף ה' דכ"ש הוא מהתם ע"ש:
יג סָעִיף ג בפני פלוני ופלוני כו'. משמע דוקא במייחד עדים ואומר בפני פלוני ופלוני אבל אם אומר פרעתיך בפני עדים והלכו למ"ה או מתו אינו נאמן דכיון דלא מייחד עדים מוכחא מילתא דמשקר וכהרמ"ה וטור וכ"כ הב"ח דהכי משמע לישנא דש"ס וכן כתב הרשב"א מיהו היכא דיש רגלים לדבר דאינו יודע או ששכח מי הם העדים נראה דפטור לסברא זו דגורסי' נאמן בלאו הכי הר"ן חולק ע"ש:
יד סָעִיף ג נאמן. שהריהוא אומר שקיים תנאו. והרי"ף והר"י הלוי חולקין גם כאן וכן בתשובה להרמב"ן סי' צ"ז כן דעת הראב"ד ונהי דהרב המגיד הקשה על הראב"ד במה שמפרש דגירסא דנאמן מיירי כשאין עדים על התנאי מ"מ בדינא לא הקשה עליו כלום לפי הגירסא אינו נאמן וגם יש ליישב כל קושיותיו של הרב המגיד ועיין בס' גי' תרומה שער כ"ה סוף חלק ב' וכ"כ בהגהת אשר"י פ' שבועת הדיינים דכן הלכה למעשה ואמרי' זיל פרע ליה ובדאתו פלוני ופלוני ואמרי דפרעת ליה מחייב לאהדורי לך מא"ז עכ"ל וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס דמ"ש הר"ן והרא"ש דרב אסי מודה לשמואל דאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן לא נהירא לי דא"כ ל"ל לרב פפא משמיה דרבא למימר הלכתא כו' ואם אמר כו' והלכו למ"ה נאמן כיון דרב אסי ושמואל תרווייהו ס"ל הכי למה ליה לרב פפא למימר הכי כלל ובפרט לפי מה דמשמע פשטא דמלתא דהלכתא קאי נמי אהא וא"כ קשה ל"ל למפסק הלכתא בהא כיון דרב אסי גופיה מודה בהא ועוד דא"כ דשמואל לא פליג אלא היכא דאמר פרעתיך ביני לבינך (דאז) נאמן במגו א"כ היכי קאמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופ' והלכו למ"ה הא רב אסי גופא נמי מודה בהא ול"ל הא ועיקר מלתא חסר מן הספר והכי הל"ל מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למדינת הים יכול נמי לומר פרעתיך ביני לבינך ועוד דכי קאמר תנאי היא ורב אסי דקאמר כת"ק דר' יודא ב"ב דקתני בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן משמע דלא מהני שום טענה רק או יתן או יביא ראיה שנתן וכשאינו מביא ראיה יתן דוקא ולא סגי בלא ראי' כלל אלמא דלא מהני כשאומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אלא יביא ראיה דוקא ועוד דא"כ מנ"ל לשמואל דר' יודא בן בתירא סבר כותיה דילמא ריב"ב דוקא קאמר יכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אבל מגו לית ליה ועוד דלישנא דקאמר שמואל יכול לומר כו' לא משמע מתוך שיכול לומר כו' אלא כפשוטו אלא ודאי הכי פירושא דשמעתא דרב אסי אמר אם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים וסתמא קאמר צריך לפרעו בעדים משמע האי לישנא דצריך לפרעו בעדים דלא מהני ליה שום טענה רק יביא עדים דוקא שפרעו בפניהן וגם מדקאמר סתמא צריך לפרעו בעדים ולא מחלק בין אם אמר פרעתיך ביני לבינך ובין אם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אלמא דכל גווני לא מהימן רק צריך לפרעו בעדים ושמואל אמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אבל כשאומר פרעתיך ביני לבינך מודה לרב אסי ואותבינא עליה דשמואל מדתנן מנה לי בידך א"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים אלמא דלא מהני ליה שום טענה אלא בכל גווני חייב דאל"כ אמאי תנן סתמא חייב ה"ל למתני' לפלוגי בהכי ובפרט דברישא מחלק בין פטור לחיוב הכא נמי ה"ל לחלק דיש צד דפטור ויש צד דחייב ועוד דקתני נמי לישנא שצריך ליתן לו בעדים דמשמע שצריך לברר שפרעו בעדים וכמ"ש התוס' והרא"ש אבל לפע"ד א"צ לזה דיותר נראה דפריך כפשוטו מדקתני סתמא חייב ולא מחלק וכדפרישי' ומשני תנאי היא כו' והשתא בעל כרחך דגרסי' במילתיה דרב פפא משמיה דרבא אינו נאמן דאל"כ היאך פסק כשמואל דהא איתותב שמואל וכמ"ש הר"ן גופיה דרב פפא משמיה דרבא לא פסיק כשמואל משום דאיתותב ומאי דמהדרינן תנאי היא אדחיא מדפריך רב אחא ממאי דבשעת הלוא' קאי כו' ועוד דוחק לומר דפסק כר' יודא ב"ב ולא כת"ק וגם דלא כסתם מתני'. ועוד דהיאך יאמר רב פפא בענין אחד שני מאמרים הסותרים זה את זה דמתחלה קאמר ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים והיינו ממש לישנא דרב אסי והאי לישנא משמע דבכל גווני צריך לפרעו בעדים ולא מהני ליה שום טענה אף אם אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה וכדפירש ובתר הכי מיד קאמר ואם א"ל פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן ועוד דאם איתא דפסק כשמואל לא ה"ל להזכיר דברי רב אסי כלל והל"ל ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן: והשתא לא קשה מה שתמה הרמב"ם וכי מה היה לו לעשות וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר ועוד אם מתו נמצא זה פורע פעם אחר פעם א"כ נעשית עדות זו עדות בשטר כו' וה"ה הסכים עמו שהוא תמה באמת והבאתיו לקמן ס"ק ט"ו ולפי מ"ש בע"כ לאו תמיה היא דהא רב אסי ס"ל הכי וגם בלא"ה הא תנא קמא דר' יודא ב"ב ס"ל הכי וכמ"ש והיאך ניקום אנן לתמוה מסברא אתנאי ואמוראי אלא ודאי ל"ק מידי דכיון שהתנה עמו כן צריך לקיים תנאו ואינו נאמן בכך ואין צריך לאסור העדים בבית הסוהר או לפרוע אם מתו רק תקנתו שיכתוב שובר וכמו שכ' הראב"ד בהשגות והבאתיו לקמן סעיף קטן ט"ו כל זה נ"ל ברור להלכה. אך למעשה כיון דרבו החולקים והלוה מוחזק צ"ע:
טו סָעִיף ד אמר לו כו' משמע דגם בדין זה אין חילוק בין אמר לו בשעת הלואה או לאחר הלואה אלא לעולם מועיל תנאו אף בלא קנין וכדלעיל ס"ג גבי א"ל תפרעני אלא בעדים. וכן משמע להדיא בהרא"ש פרק זה בורר ובטור לעיל סי' כ"ב סעיף ד' ע"ש אע"ג שמרדכי פרק שבועת הדיינים כתב דרשב"ט פי' דהיינו בקנין הא כתב שם שרבי יואל פליג ועוד נראה דרשב"ט מפרש שבאו עדים אחרים והעידו שפרעו וכמ"ש רש"י והרי"ף דלקמן ודלא כפי' הרמב"ם ור"ח וכן משמע במרדכי התם דמיירי דברי רשב"ט בתר פרש"י והרי"ף וכתב אח"כ ור"ח פי' וכו' וס"ל דזה דמי למהימנה לי כבי תרי ובהימנה כבי תרי ס"ל לרשב"ט התם דבעי קנין וכמ"ש המרדכי שם ואפ"ה פליג ר' יואל דס"ל כראבי"ה שבמרדכי שם דבהימנ' כבי תרי נמי א"צ קנין ולפי זה לדעת רש"י והרי"ף וסייעת' דלקמן דס"ל דאפי' באו עדים אחרים והעידו שפרע אינו נאמן דה"ל כהימני' כבי תרי נראה דכי היכא דס"ל להרי"ף גבי נאמנות כבי תרי דבעי קנין לאחר הלואה וכמו שכתבתי לקמן סי' ע"א סעיף ב' ע"ש ה"ה הכא לא מהני תנאי זה אם באו עדים והעידו שפרע אלא כשהתנה כן בשעת הלואה או שקנו מיניה ועמ"ש בסי' ע"א ס"ב ודו"ק:
טז סָעִיף ד אם באו אותם אחרים כו'. באמת צל"ע בדין זה כי נלפע"ד עיקר בש"ס כהרי"ף וה"ר יוסף הלוי ורש"י וסייעתם וכמו שאבאר וגם ראיתי גדולי הפוסקים שסוברים כן מה שלא הביאם בית יוסף כלל הלא המה ה"ר זרחיהו הלוי בספר המאור והרמב"ן בספר המלחמות וכן בהגהת אשרי פ' שבועות הדיינים כתב וז"ל וכן הלכתא כרב אלפס וכרש"י ולא כמיימוני עכ"ל. ולענין מה שהקשה הרמב"ם פט"ו מה' מלוה על זה וכתב שהוא טעות גדול שהרי באו עדים והעידו שבפניהם פרעו ואין כאן בית מיחוש. יפה תירץ הראב"ד בהשגות וז"ל שאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' באמת נראין דברי הר"ב ז"ל (ר"ל הרי"ף) דאמר פסלינהו לכ"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו והתימה שתמה זה החכם ע"ז ואמר שאפי' אמר בפני פ' ופ' אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי שיפרענו פעם אחר פעם אלא אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב לו שובר בכ"י וזה תקנתו לכל ענין עכ"ל ובב"י כתב שה' המגיד סתר דברי הראב"ד ועיינתי בה' המגיד וראיתי שאין סתירתו נכונה לפע"ד ודברי הראב"ד נראין והנה ז"ל ה' המגיד אני תמה בדברי הר"א ז"ל שאמר נראין דברי הר"ב ז"ל דאמר פסלינהו לכ"ע גבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעי' מצי אמר סטראי נינהו ע"כ והנה אלו שתי טענות נראות כסותרות זא"ז דאם איתא דפסלינהו אפי' לא מצי אמר סטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת הלואה שהתנ' עליו פרעו חוזר וגובה אות' דה"ל כהאמינו כל זמן שלא יעידו אותם פ' ופ' ואת"ל דטעמא דעדים אחרים אינם נאמנים משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כל זמן שהעדים מעידים שעל אותה הלואה פרעו דלא מצי אמר סטראי לא יחזור ויגבה והנה הרב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו איך נפסול אנחנו עדים והוא לא הזכיר כלל פסולם גם לא הזכיר נאמנות כלל עוד כ' והתימה שתמה זה החכם ואמר שאפי' אמר בפני פ' ופ' וכו' ובאמת רבינו לא תמה אלא בדין הראשון לפי שעשו דין מלוה זו כדין מלוה בשטר והוא תמה באמת עכ"ל ה"ה (גם בס' ג"ת סוף שער כ"ה דחק מאד בדברי הראב"ד ע"ש) ולפעד"נ דברי הראב"ד נכונים וכוונתו דלא תיקשי שהרי העדים לפנינו ומעידים שפרעו וע"ז כתב דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ה"ל כאלו פסל כל העדים לגבי האי פרעון וה"ל כאלו האמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא כל זמן שלא יעידו פ' ופ' (וכן הוא בהרי"ף והר"ן טעם הדבר שנפסל וכל העדים חוץ מאלו ע"ש) ומ"ש הראב"ד מצי אמר סטראי נינהו היינו אפי' מעידים העדים שמחמת הלוא' שהתנה עליו פרעו כו' מצי אמר סטראי והעדים הם עידי שקר שהרי פסל כל העדים לגבי האי פרעון (והרי כאלו הימני' מעיקרא כשיכחיש העדים ויאמר סטראי וע"ל סי' נ"ח ס"ק ט') ולא אתא אלא לאפוקי כשטוען המלוה להד"ם דאינו נאמן דנהי דה"ל כהאמינו כבי תרי ופסל כל העדים שיעידו על פרעון זה מ"מ הלא יוכל הלוה לפרעו בב"ד ויתבענו אח"כ ויאמר לו תן לי המעות שלקחת ממני ואם יכפור הרי יביא עדים דנהי דעל הפרעון לא יהיו העדים נאמנים מ"מ ודאי יהיו נאמנים שקבל המעות ממנו דאטו בשביל שפסל כל העדים לפרעון זה יהיו כל העולם נפסלים לו לכל הענינים הלא לא פסלם אלא לגבי האי פרעון ומה ישיב המלוה על זה אם יודה לדברי העדים ויאמר קבלתי בע"כ יחזור וישלם לו ואם יכפור הרי העדים לפנינו ואמרו שקבל ממנו מעות ודאי דמפלגינן דבורייהו (וכדאמרי' לעיל סי' ל"ד סכ"ו ובכמה דוכתי וכה"ג אמרי' בהכותב דף פ"ח ע"א אי פקח הוא יהיב לה כתובתה באפי סהדי קמא ובתרא ומוקי' להנהו זוזי קמאי בהלוא' ופירש"י שם שיאמר לה הרי הן מלוה אצלך שהרי נפרעת כתובתך שנית כו' ע"ש בדברי הפוסקי' והטור בא"ע סי' צ"ו סי"ג ע"ש וע"ל סי' ע"א סעיף ה' ס"ק י"ג) וא"כ בעל כרחך יחזור וישלם לו ואם כן הפוכי מטרת' למה לן אלא ודאי כשטוען המלוה להד"ם פטור הלו' אבל כשטוען סטראי נאמן דאע"פ שיאמרו העדים שקבלם בפירוש על חוב זה שהתנה עליו יכול הוא לומר קבלתי על חוב אחר ואלו העדים שאומרי' שקבלתי על חוב זה עידי שקר הם שהרי פסל כל העדים שיעידו על פרעון זה חוץ מפ' ופ' שהתנה וטענת סטראי בעצמה מעליותא היא אע"ג דלית ליה מגו דלהד"ם דכיון דה"ל כאלו הימני' להכחיש העדים שיעידו על האי פרעון הרי הוא מכחישם ואומר סטראי וע"ז האמינו מתחלה וכמ"ש לעיל סי' נ"ח ס"ק ט' ע"ש ואפי' בנאמנות גופיה שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי הדבר ברור דכשטוען המלו' להד"ם אינו נאמן נגד ב' עדים שהרי בע"כ יחזור וישלם לו אחר שיפרעם כי יתבענו ויאמר לו תן לי מה שנתתי לך מעות והרי כאן עדים דנהי דעדיה אינן נאמנים על הפרעון משום שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא מ"מ נאמנים על הקבלה דפלגינן דבורייהו ומה ישיב על הקבלה שהרי אמר להד"ם וע"ז הוא מוכחש בעדי' והוא לא האמינו אלא לענין פרעון ולא לכל שאר ענינים וא"כ הפוכי מטרת' ל"ל והא דאמרי' (לקמן סי' ע"א סעיף ה') דבנאמנות כבי תרי א"צ לשלם לו אף אם תבעו אחר הפרעון היינו נמי דוקא כשטוען סטראי כן נלפע"ד ברור ומ"ש ה"ה והנה הר"ב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו כו' לפענ"ד ליתא דלא ארכב' אתרי ריכשי ולא הוקש' לו להראב"ד היאך נפסול אנחנו עדים כו' ופשוט לו דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ממילא נפסלו שאר עדים וה"ל כהאמינו לגבי כל עולם חוץ מאותם פ' ופ' רק דהוצרך לומר דטוען סטראי מטעמא דפרישית דאל"כ פשיטא דהעדים נאמנים לומר שקבל בפניהם כך וכך מעות דנהי דנפסלו להעיד על הפרעון מ"מ כשרים על הקבלה דה"ל מילתא אחריתי ומ"ש ה' המגיד עוד כתב והתימה כו' עד והוא תמה באמת עכ"ל לאו מילתא היא כלל דעיקר כוולת הראב"ד לומר דמ"ש הרמב"ם על הרי"ף דכשאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' וא"ל פרעתיך בפני עדים אחרים אינו נאמן שזהו טעות גדולה והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהן נפטר ואין כאן מקום חשש כו' ועוד כתב הרמב"ם אח"כ אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש כו' עכ"ל ועל זה קאמר הראב"ד דמה שמתמה זה החכם וסובר שהוא טעות גדול דכיון שאומרים העדים שבפניהם פרעו אין כאן בית מיחוש ותמה תמיה זו על מה שאמרו בש"ס מהימני' עלי כבי תרי דהיאך יפרענו פעם אחר פעם והלא העידי' מעידים שפרעו בפניהם ואין כאן בית מיחוש. אלא ודאי כיון דפסלינהו מצי למימר סטראי נינהו וכמ"ש וא"כ ה"ה הכא כיון שכבר הקדימו הרי"ף והראב"ד דה"ל כפסל כל העדים חוץ מאלו ה"ל כהאמינו כבי תרי וכן מדמי להו הרי"ף להדיא להדדי ע"ש וא"כ בע"כ בהימני' כבי תרי אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב שובר וא"כ ה"ה הכא וזה תקנתו לכל ענין ודקדק הראב"ד בצחות לשונו וכתב וזה תקנתו לכל ענין ולא כתב וזה תקנתו גם בזה כדי לכלול ולתרץ ג"כ מה שהק' הרמב"ם בא"ל אל תפרעני אלא בעדי' ואומר שפרעו בפני עדי' ומתו או הלכו למ"ה דאינו נאמן וכי מה הי' לו לעשות וכי יש לו לאסור את העדי' בבית הסוהר כל ימיה' שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעש' נמצ' זה פורע פעם א"פ כו' דשפיר יוכל לעשר שיכתוב שובר לכך כ' וזה תקנתו לכל ענין. ובזה נדח' ג"כ מ"ש ה' המגיד והוא תמה באמת ואחרי שבררתי בס"ד שאין בסתיר' ה' המגיד כלום בדברי הראב"ד נראה עיקר בש"ס כהרי"ף והראב"ד וסייעת' חדא דלישנא דאזל ופרעי' כו' וכן באפי סהדי אמר לי' באפי סהדי פרע לי' כו' בש"ס משמע כהרי"ף וכדאיתא בהר"ן גם לא הוזכר בש"ס כלל שהלכו העדים למ"ה ושטען שימתינו לו עד שיבואו העדים והעיקר חסר מן הספר ועוד כיון דהוכחתי בס"ק י"ד דגירסת אינו נאמן עיקר מוכח הכא כהרי"ף דאל"כ למה ליה לרבא למימר להכי קא"ל באפי ראובן ושמעון ומ"ש הר"ן משום דאי לאו הכי יהבינן ליה זימנא הוא דוחק וגם קשה דהא מלישנא דאביי דקאמר באפי תרי פרע לי' משמע דפטור לגמרי ומה דקאמר בש"ס כי היכא דלא לדחיה ל"ק לדעת הרי"ף כדאיתא בהר"ן ואע"פ שאין אני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים ובפרט שהבעל העיטור דף ס"ו ע"ב והסמ"ג והראב"ן סי' מ"ג ושאר פוסקים נמי ס"ל כהרמב"ם והרא"ש והתו' והר"ן וה' המגיד מ"מ נלפע"ד אי תפס התובע אפילו בפני עדים מצי למימר קים לי כהרי"ף ורש"י וכר"י הלוי והראב"ד והרז"ה והרמב"ן והג"א ואולי גם המחבר אי הוה ידע דהרז"ה והרמב"ן והג"א מסכימים לדברי הרי"ף וסייעתו לא הוה פסק בפשיטות כדברי הרמב"ם והיה מביא ג"כ סברתם כאן בש"ע שהרי לא הביאם בספרו ב"י כלל. וגם אילו הרגיש שאין בסתירת ה' המגיד כלום הי' מודה מקצת לדברי הראב"ד ואנחנו אחרי שזכינו ת"ל לברר דברי הראב"ד וזכינו לראות כמה אשלי רברבי דמסייע ליה פשיטא דמצי אמר התופס קים לי כוותיהו מיהו היינו דוקא כשטוען המלו' סטראי אבל כשטוען להד"ם ובאו עדים שפרעו בפניהם פטור לכ"ע וכמ"ש ועמ"ש לק' סי' ע"א ס"ק י"ג. ונראה דאם אותו פ' ופ' הלכו למ"ה וזה מביא עדים שפרעו בפנהן נאמן אף להרי"ף וסייעתו דנהי דפסלינהו לכ"ע לבר מהנך סהדי היינו כל כמה דלא מקיים לתנאו אבל כי מסהדי סהדי אחריני דפרעיה קמי פ' ופ' הרי קיים תנאו והרי מתו או הלכו למ"ה וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות. ונראה דאפילו הבעל המאור דס"ל דאף לענין הודאה אין העדים האחרים נאמני' היינו כשהודה בסתם לפניהם שפרעו ומשום דהודאה ופרעון חדא מלתא היא ונמצא דמ"מ לא קיים תנאו אבל כשמעידים שפרעו לפני פ' ופ' הרי קיים תנאו ולפ"ז כשמעידים שבפניה' הודה שפרעו בפני פ' ופ' לכ"ע נאמנים אך בבעה"ת סוף שער כ"ה משמע להדיא דכשמעידים שהלוה קיים תנאו שהם ראו שפרעו בפני פ' ופ'. כמו שהתרוהו כו' דינו שוה להודה בפניהם שנפרע סתם כו' ובמחלוקת דהבעל המאור והרמב"ן היא שנוי' ע"ש וגם ר' ירוחם נתיב ג' ח"ג אחר שכתב מחלוקת הרי"ף והרמב"ם כתב וז"ל והרא"ש תפס עיקר דנאמן ואם הביא עדים שפרעו בפני פו"פ אינו נאמן דלגמרי פסלן לכל עניני פרעון חוב זה כ"כ הר"י הלוי עכ"ל וצ"ע גם דברי רבי ירוחם בלא"ה צ"ע שהרי לדעת הרא"ש פשיטא דנאמנים וצ"ל דמ"ש ואם הביא עדים כו' מילתא באפיה נפשיה היא והיינו דמסיים כ"כ הר"י הלוי והר"י הלוי ס"ל להדיא כשטת הרי"ף ולא כהרמב"ם והרא"ש. ואע"ג דגבי נאמנות כבי תרי כתב שם מיד אח"כ בשם הר"י הלוי דבהודאה נאמנים צ"ל דהודאה עדיף מראו שפרעו לפני פ' ופ' וכך משמע לכאורה בס' המלחמות להרמב"ן דהודאה עדיף טפי ע"ש ומיהו לענין דינא נראה עיקר כהרמב"ן בהא דבהודא' בפני שנים שפרעו סתם נאמנים ולא מצי למימר בכה"ג קים לי כבעל המאור כיון דבלא"ה רבו החולקי' על שיטת הרי"ף וכ"ש בהודה (שפרעו) בפני פ' ופ' או שראו שפרעו בפני פ' ופלוני וגדולה מזו פסק המחבר לקמן סי' ע"א ס"ג דאפילו בנאמנות כבי תרי נאמנים על ההודאה כ"ש כאן ואף שכתבתי שם שדבריו צל"ע היינו בנאמנות כבי תרי משא"כ הכא ובמו שמחלק הרמב"ן להדיא והביאוהו הפוסקים וכמ"ש לקמן ס"ק ך' ע"ש כן נלפע"ד:
יז סָעִיף ד והעידו שפרעו בפניהם כו' הטעם (של סברא זו) דאמרי' דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרי' אלא כדי שלא ישקר לוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למ"ה או כבר מתו עכ"ל סמ"ע וכן הוא בהרא"ש והר"ן ושאר פוסקי':
יח סָעִיף ד פטור כו'. ז"ל השלטי גבורים דף שכ"ג ע"א שלא הזכיר פלוני ופלוני שיהיו נאמני' הם משאר האנשים שמה נשתנו הם משאר העדים ולא הזכיר פלוני ופלוני אלא שלא יוכל לדחותו שפרעו בפני עדים והלכו להם או שמתו אלא אם יבואו עדים אחרי' ויעידו שפרעו בפניהם הרי אלו נאמנים א"ל אל תפרעני אלא בפני ששונים הלכות הרי פסל עליו שאר העדי' והתנה שלא יהו נאמנים עמי הארץ ואם באו אחרים והעידו אינן נאמני' עכ"ל נרא' שהוא מחלק דכשא"ל אל תפרעני אלא בפני אנשים חשובין כגון ששונים הלכות וכה"ג אפי' הביא עדים אחרים א"נ וכן נראה לכאורה מדברי ר' ירוחם נתיב ג' ח"ג שבא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופ' הביא מחלוקת הפוסקים אי נאמן בעדים אחרים ומסיק והרא"ש תפס עיקר דנאמן ומיד אח"כ בסמוך כתב וז"ל א"ל אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא צריך לפרעו בפניהם ואינו די בעדים אחרים כו' אבל באמת מדעת שאר כל הפוסקים נראה להדיא שאין לחלק בזה שהרי הרי"ף דחה דברי האומרים דכשא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ומביא עדים אחרי' שפרעו דנאמני' ממאי דאמרינן בש"ס ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרעון באפי בי תרי דתנו הלכתא אזיל ופרעיה באפי סהדי כו' דמוכח התם דאין נאמנים ע"ש ואם איתא מאי ראיה מייתי הא שאני התם דא"ל באפי בי תרי דתנו הלכתא וכן הרמב"ם פט"ו מה' מלוה והרא"ש והר"ן ובעה"ת סוף שער כ"ה לא דחו ראית הרי"ף אלא מפני שהגרסא היא בספרים ישנים אזיל פרעיה בין דיליה לדיליה. אלמא דאין חילוק בין פלוני ופלוני ובין תנו הלכתא וכ"כ הטור להדיא וז"ל ואם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו ומעידים שפרעו וכן אם א"ל אל תפרעני אלא בפני עדים ת"ח או רופאים והלך זה ופרעו בפני אחרים בהא איכא פלוגתא לרש"י והרי"ף אינו נאמן ולדעת ר"ח והרמב"ם נאמן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן משמע מדברי שאר פוסקים (שוב ראיתי בספר גידולי תרומה דף קי"ז שדקדק מדברי הרמב"ם שגם הוא מחלק בין פלוני ופלוני ובין תנו הלכתא ואין דבריו נכונים לפע"ד ע"ש) ומשמע דבין ייחד לו העדים חשובים כגון שא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ששונים הלכות או שא"ל סתם אל תפרעני אלא בפני מי ששונים הלכות בכל ענין לר"ח והרמב"ם והרא"ש וסייעתם אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן. וכן נראה מסתימת דברי המחבר:
יט סָעִיף ד מיהו המלוה כו'. דברי הרב אלו צל"ע דלכאורה משמע מל' הר"ב שכתב אע"פ שפרעו בעדים כו'. וגם מדתלי טעמא הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר דאפי' העידו העדים שפרעו בפי' על חוב זה שהתנה עליו שלא יפרענו אלא בפני פלוני ופלוני מצי למימר סטראי. ועוד דאם לא כן לא הוי להר"ב לסתום אלא לפרש דהיינו דוקא שמעידים שפרעו סתם אבל באמת זה אינו שהרי לפי שטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם דקאי בהו הר"ב לא מפסלו שאר עדים אלא אמרינן תנאי היה כדי שלא ידחוהו שמתו או הלכו למ"ה וא"כ אמאי לא יהיו העדים נאמנים כשמעידים שפרעו בפירוש על חוב זה שהתנה. ואפי' אם נאמר דהר"ב מיירי שמעידים שפרעו סתם (ואע"ג דלעיל בסי' נ"ח אפי' בפרעו סתם א"י לומר סטראי שאני התם דלא היה שום תנאי והלכך כיון שיש עדים אחרים בדבר איתרע ליה טענת סטראי אבל הכא כיון שהתנה שלא יפרענו אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו שלא בפניהם ה"ל לפרש בפניהם שפורע על החוב שהתנה וכיון שלא פירש טענת סטראי טענה מעליותא היא) מ"מ קשה מנ"ל להרב הא דהא י"ל דהי"מ דמרדכי דיכול לטעון סטראי קאי בשיטת הרי"ף ורש"י וסייעתם וכן משמע התם במרדכי דמייתי להו אפירש"י דפירש שטוען שעידי שקר הם ולכך יכול לטעון סטראי אפי' כשמעידים בפי' שקבל על חוב זה שהתנה עליו מטעם דפסל כל העדים שיעידו על פרעון חוב זה וכמש"ל ס"ק ט"ו לדעת הראב"ד דקאי בשטת הרי"ף ורש"י וסייעתם אבל לשטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם דשאר עדים לא נפסלו א"כ י"ל דאפי' מעידים רק על הפרעון לחוד א"י לטעון סטראי והיינו דכתבו הרמב"ם והמחבר וסייעתם בסתם דהלוה פטור משמע דשום טענה לא מהני למלוה ובכל ענין הלוה פטור אע"פ שהמלוה טוען סטראי: ומל' הרב המגיד שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו שכתב ואת"ל דטעמא דעדים אחרים אין נאמנים משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כו' אין להביא ראי' דהא את"ל קאמר והיינו את"ל דכוונת הראב"ד כן ואיהו לא ס"ל הכי וכבר פרשתי בס"ק ט"ו כוונת הראב"ד ואפשר משמע לי' להר"ב מדכתב המרדכי ולא כמו שפירש האלפסי ורש"י פי' כרב אלפסי דפי' זה אמר עידי שקר הם וי"מ לעולם בדאיתנהו לסהדי וכגון דאמר התובע סטראי נינהו וקאמר רבא דנראה טענתו דלהכי אמר ראובן ושמעון כו' עכ"ל משמע דמתחלה דוחה פי' האלפסי דלא מסתבר שיהא נאמן לפסול העדים אלא מיירי בדליתנהו קמן ואח"כ כתב וי"א לעולם בדאיתנהו לסהדי קמן ואינו פוסל אותם רק שאומר סטראי נינהו וקאמר רבא דנר' טענתו כך משמע לי' להרב וע"מ צריך עיון דיש לפרש המרדכי דמתחל' דוחה פירוש האלפסי דאי אפשר לפרש דאיתנהו קמן ופוסלם דאם כן הפוכי מטרתא למה לי ובתר הכי קאמר ויש אומרים בדאיתנהו קמן ואינו טוען להד"ם אלא טוען סטראי כו' וכמ"ש ועיין ס"ק ט"ו לדעת הראב"ד וגם קשה דה"ל להר"ב לפרש דאינו מכחיש העדים ועוד דמ"מ קשה דהמרדכי קאי בשטת המפרשים דאיתנהו לסהדי קמן משא"כ להרמב"ם והמחבר דמפרשי בליתנהו קמן ומשמע מדבריהם דבאיתנהו קמן בכל ענין הלוה פטור וה"ל להר"ב לכתוב כן בלשון יש אומרים וצ"ע:
כ סָעִיף ד ואם מתו או הלכו למדינת הים. אותם אחרים ואינם מעידים כן בפני ב"ד אינו נאמן:
כא סָעִיף ד לא אפרעך עד שיבא פלוני ופלוני כו' כדי שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קבלתים וכנ"ל עכ"ל סמ"ע וכן כתב הע"ש והב"ח והוא דחוק דהא הטור והמחבר לא הזכירו כלום מסטראי ועוד דא"כ ל"ל ב"ד יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה שייחד לו בפני עדים דמהני אפי' בנאמנות כבי תרי לקמן סי' ע"א סעיף ג' לדעת הטור והמחבר כ"ש כאן ואפי' הרמב"ן דפליג התם מודה כאן כדאיתא להדיא בטור שם ובס' המלחמות להרמב"ן והר"ן פ' שבועות הדיינים ובבעה"ת סוף שער כ"ו ע"ש אלא נראה דחושש שמח ימותו או ילכו למ"ה אלו האחרים וכשיאמר אח"כ שפרעו לפניה' ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו וכדלעיל ואינן יכולין ליתן לו כתוב שפרעו לפניהם אם לא ברשות המלוה דמפיהם ולא מפי כתבם ואין העדים רשאים לכתוב כדלעיל סי' כ"ח סי"ב אלא ב"ד לכך דקדק הטור וכתב אלא פורעו בב"ד וכותבין לו כו' דב"ד כותבין בע"כ ומלתא פסיקתא נקט א"נ נקט ב"ד דקביעי:
כב סָעִיף ה והמלוה אומר בתור' פקדון קבלתים. כלומר דעתי הי' לכך אבל אם אמר בשעה שקיבל המעות בהדיא שלשם פקדון מקבל' ונאנסו לא הוי פרעון וכן כתב הסמ"ע והב"ח וכ"כ בבדק הבית וכתב שדברי הטור אינם מדוקדקים שכתב שאומר שקבלו בתורת פקדון דמשמע שהוא אומר שהוא מוסכ' ביניה' וזה אינו כו' וכמבואר בדברי רש"י עכ"ל ולפע"ד גם דעת הטור כן ודבריו מדוקדקי' שהרי כתב ופרעו לו בינו לבינו והוא מודה לו רק שאומר שקבל כו' משמע שמודה לו שפרעו רק שאומר שקבלו בדעתו בתורת פקדון כו' וכן מבואר בב"ח כוונת הטור ע"ש:
כג סָעִיף ו וכתבו לו ב"ד שטר אחר. באופן שנתבאר לעיל סי' מ"א ע"ש:
כד סָעִיף ו דינו כמלוה בשטר. וגובה מהלקוחות:
כה סָעִיף ו וכתבו לו מעשה ב"ד כו' אינו נאמן כו' אפילו למ"ד לעיל סי' ל"ט דבפסק דין נאמן לומר פרעתי כ"כ הסמ"ע ולעיל סי' ל"ט השגתי עליו ע"ש.
כו סָעִיף ו מי שמכר כו'. עד וגם נאמן לומר פרעתי כ"כ הטור ובב"י לא כתב על דין זה דבר רק כתב שהוא מפ' איזה נשך בעובדא דפרדיסא (ד' מ"ב) ובאמת לא הוזכר בש"ס שם שנאמן לומר פרעתי. ואדרבא משמע לכאור' בש"ס שם דלא מבעי' ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי ואינו נאמן לומר פרעתי רק התוספות שם כתבו דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי וכן בתשו' רשב"א שהביא ב"י ס"ס זה משמע להדיא דנאמן לומר פרעתי אבל בבעה"ת ריש שער מ"ז כתב דמבני חרי מיהא גבי ואי טעין פרעתי אמר ליה שטרך בידי מחי בעי עכ"ל וכ"כ הריב"ש ר"ס שפ"ב ולפי מה דמדמו הבעה"ת והריב"ש התם האי דינא לשטר מוקדם וכדמשמע לכאור' בש"ס התם דדמי להדדי א"כ הא רוב הפוסקים וגם המחבר גופיה פסק לעיל סי' מ"ג סעיף ז' בשטר מוקדם דגובה מבני חרי וע"כ צ"ע לדינא:
כז סָעִיף ו שלא ניתן ליכתב כו'. עמ"ש בזה לקמן סי' ק"ו:
כח סָעִיף ו וה"ה לכל שטר כו'. עיין בתשובת רשב"א שבב"י ובע"ש מבואר הדמיון (עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רמ"ט):
א סָעִיף א אסור להלוות בלא עדים כו'. כן הוא בגמ' דעובר אלפני עור לא תתן מכשול (פרש"י שיבא הלוה לכפור מדעתו) וגם המלו' גורם קללה לעצמו שהבריו' יאמרו שתובע לחבירו מה שלא חייב לו:
ב סָעִיף א ואפי' לת"ח פי' אף דמסתמא הת"ח לא יכפרנו מדעתו ולית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול ואז ג"כ לא יבא לידי שיגרום קללה לעצמו מ"מ יש לחשוש שמחמת טרדת למודו ישכחנו וישבע שאינו חייב ויגרום לעצמו קללות כנ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף א אלא אם כן הלוהו על המשכון. דאז לא שייך בו הני טעמי כ"כ המ"מ וה"ט דלית ביה משום כפירה דהמלוה יהא נאמן בשבועתו עד כדי דמי המשכון וגם אין קללה מהבריות כיון דהמשכון בידו יאמינו לו שודאי הלוהו:
ד סָעִיף א משובח יותר. משום דבהלואתו על המשכון אכתי יש קללה קצת כשהן חלוקין כמה הלוה עליו משא"כ כשהלוה בשטר דהכל רואין הסך שכתוב בו ויודעין ברור שחייב לו והפרעון הוא טענה גרוע דא"כ שטרו בידו מאי בעי וק"ל:
ה סָעִיף א נאמן בשבועת היסת לומר פרעתיך היינו דוקא לאח"ז שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ"ש המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ס ה' ע"ש:
ו סָעִיף א דכל קנין לכתיבה עומד. פי' וה"ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין שטר קנין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ט ס"ג ולא היה לו לפרוע עד שיתן לו השטר או השובר וק"ל:
ז סָעִיף א מחלת לי כו'. ע"ל סי' פ"ב סי"א:
ח סָעִיף ב שצריך לברר דבריו. הרמב"ם לא כתב בל' זה אלא ז"ל אומרים הביאם ותפטר מתו או הלכו למדינת הים ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכין להביאם אלא לברר דבריו להפטר אף משבוע' שהמלו' לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים עכ"ל. הרי שלא כתב סתם שצריך לברר דבריו אלא כתב בצדו כדי להפטר מהשבוע' ומה"נ דקדק הטור שהרמב"ם ס"ל דאפי' באו עדים והכחישוהו יפטר בשבועה וכמ"ש בפרישה אבל מאן דכ' דצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל למור"ם ז"ל לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך "לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן בשבועה אפי' באו והכחישוהו עפ"ר ובד"מ:
ט סָעִיף ב והכחישוהו ואמרו להד"ם כו'. הטעם כיון דלא היה מחוייב לפרעו בעדים אמרינן ביה מילתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתי' וסבור שפרעו לפני הני ולא פרעו אלא בפני אחרים או בינו לבינו:
י סָעִיף ב דאין חילוק בין הזמינם כו'. עד"ר שם הוכחתי דדעת הרי"ף ור"ש ורשב"א ור"ן והרא"ש והטור הוא דאפי' לא מתו או הלכו למ"ה כל שיש טרחא להביא עדים אין צריך להביאם אלא נשבע ונפטר ואם באו והכחישוהו גם כן פטור מטעם הנזכר לעיל וכן הוא דעת הרמב"ם לפי' הטור אלא שלכתחלה ס"ל דאמרינן ליה הביאם כדי שאם יאמרו כדבריך לא תצטרך לישבע דבכל דבר אם אנו יכולין לעשות צדדין שאין צריך לישבע עושין ע"ש:
יא סָעִיף ג אמר ליה אל תפרעני כו'. מכאן ועד סוף הסי' מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במיגו דאמר לא התנה עמו כן עפ"ר:
יב סָעִיף ג בין שא"ל אחר שהלוהו כו'. וכתב הר"ן פרק שבועות הדיינין דלדעת הרמב"ם אף אם אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך אלא שלא בעדים אפ"ה צריך לפרוע בעדים והטעם דכל שהתנה מלוה להלוה כן אין מדרך הלוה לפרוע לו בלא עדים כדי להוציא נפשו מהחשד ומהמחלוקת ומ"ה כשיש עדים שהמלוה התנה עמו כן אנן סהדי מכח החזקה דלא פרעו ומש"ה נאמן המלוה בלא שבועה כיון דאנן סהדי וכ"כ המ"מ ר"פ ט"ו ממלוה ומסיים בטעמו דעבד לוה לאיש מלוה ועפ"ר:
יג סָעִיף ג אינו נאמן. ואין להאמינו במיגו דאי בעי אמר קיימתי תנאך ופרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו והיה פטור בטענה זו וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה דאין זה מיגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מכח החזקה דאנן סהדי שכתבתי ריע טענתיה דודאי לא פרעו בינו לבינו:
יד סָעִיף ד והעידו שפרעו וכו' והטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשי' שידע שהלכו למדינת הים או כבר מתו:
טו סָעִיף ד שעל חוב אחר קבלם ע"ל סי' נ"ח וסי' פ"ג מ"ש הטור והמחבר בדין זה:
טז סָעִיף ד עד שיבא פלוני ופלוני כו'. כדי שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קבלתים וכנ"ל:
יז סָעִיף ד אלא פורעו בב"ד כו'. דאז ג"כ אין יכול לומר כן ועפ"ר:
יח סָעִיף ה ודברים שאומר זה כו' כי אף שאמר זה שבשעה שקיבל המעות היה דעתו לכך ה"ל דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברי' כ"כ רש"י אבל אם אמר בשעה שקיבל המעות בהדי' שלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול"ד למ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ך דאפי' אם אמר המלוה בפירוש לא אקבלם בתורת פרעון והוא השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר ממנו הלוה בזה דשאני הכא דיכול המלוה לומר כל זמן שאין העדים לפנינו הרי הוא כאלו לא הגיע זמנם:
יט סָעִיף ו וכתבו לו מעשה ב"ד כו'. וזה עדיף מפסקו של דיינים שיש בו פלוגתא כמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף י' והטעם דפסק דין עומד לפרעו מיד מה שאין כן זה דידוע דלא הי' לו לפרעו ונתנו לו המעשה בית דין להיות בידו לראיה לאחר זמן ועיין מה שכתבתי בהגד"מ בזה ועמ"ש בסי' ע"ט סי"ב עוד מדין מעשה בית דין גם כתבתי שם ובסי' ל"ט ס"ט אימת אינו נאמן לומר פרעתי אחר שהודה בב"ד ואימת טורפין לקוחות אם הודה אף שאם היה טוען פרעתי היה נאמן:
כ סָעִיף ו ואינו טורף ממשעבדי בכח כו'. בפרישה כתבתי דר"ל אם בא ב"ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שנמכר לזה אבל ודאי אין זה המוכר יכול להוציא השדה מיד הלוקח זה שלקחו ממנו באונס עד שיחזיר לו מעותיו שהרי מיירי שהוא ידוע שנתן לו דמים בעד השדה רק שקנאו באונס וק"ל ועפ"ר:
כא סָעִיף ו שלא ניתן לכתוב. ע"ש ברשב"א דקאי אשטר מכירה שנעשה ע"ת ויש במעות שנתן משום איסור ריבית (וכמ"ש לקמן סי' ר"ז ובי"ד סי' קס"א) דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר:
א סָעִיף ב שצריך לברר. והנה דעת כל הפוסקי' שוין בזה דהיכא דאי אפשר לברר והיינו כגון שהלכו או מתו דלא הפסיד לבד דעת רש"י פ' ז"ב דאפילו היכא דאי אפשר לברר כגון שמתו גם כן הפסיד ועיין בית יוסף וכנה"ג מיהו נראה דאפילו לדע' רש"י דוקא באומר פרעתיך בעדים ולא אמר שמתו או הלכו משום הכי צריך לברר דוקא אבל אומר בפירוש פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו ודאי נאמן בדבריו וא"צ לברר וכדאמרינן בשבועות ואם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למדינת הים נאמן:
ב סָעִיף ג בשעת הלואה. והוא דעת הר"ן גם כן בפ' שבועת הדיינים דאפילו אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך בעדים אפילו הכי צריך לפרוע בעדים ודעת הרא"ש והטור דשלא בשע' הלואה בעינן שיקבל עליו הלוה בפירוש ובשתיקה לא סגי ודעת הרמב"ן דשתיקה מהני אבל אם מיחה א"צ לפרוע בעדים:
ג סָעִיף ג לאחר הלואה. עיין ברא"ש וטור דהיכא דהתרה בפני בית דין אל תפרעני אלא בעדים אפילו מיחה הלוה ואמר איני רוצה לקבל תנאי זה אין מחאתו כלום לפי שהוצרך להביאו לפני ב"ד. ובש"ך כתב וגם על זה יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריתו לקבל תנאו בע"כ והניח ב צריך עיון. ואפשר דכיון דאם שאל המלוה לפני בית דין לכתוב הפסק כותבין ונותנין לו בע"כ דלוה ותו לא מצי טעין פרעתי כמבואר בטור וש"ע סימן ע"ט דפס"ד אחר שנכתב לא מצי טעין פרעתי אלא כל זמן שלא שאל המלוה לכתוב אין כותבין ולא אמרינן סתמא לכתיבה עומד כמו בקרן וכמ"ש מוהר"ר ישעי' מטראני והובא בש"ך סימן ע"ט עיין שם ואם כן כיון דבבית דין מצי המלוה לעשותו מלוה בשטר ע"י פס"ד ותו לא יוכל הלוה לטעון פרעתי אלא בעדים משום הכי יכול גם כן להטיל עליו התנאים בע"כ דלוה שלא יפרע אלא בעדי' כמו אם הי' שואל לכתוב דהא מלוה בשטר בע"כ ומיהו דוקא שהי' התביעה בבית דין ונתחייב בבית דין דאז מצי לעשותו מלוה בשטר ע"י פסק וכמ"ש אבל אם לא תובעו בבית דין רק שהתרה בפני בית דין אינו יכול להטיל עליו תנאי בע"כ ולעשות מן מלוה על פה מלוה בשטר אלא דוקא נתחייב בבית דין:
ד סָעִיף ד אינו נאמן. כתב הסמ"ע ז"ל מכאן עד סוף הסימן מיירי דא"ל כן בפני עדי' דאם לא כן הוא נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן. ובש"ך כתב עליו וכן כתב הרב המגיד ומביאו בית יוסף ופשוט הוא עיין שם ובאמת מדברי הרב המגיד לאו ראי' למעיין שם. ובכנסת הגדולה כתב על דברי הסמ"ע ז"ל ולי נראה דאם איתי' לדברי הסמ"ע לא הוי הפוסקים שתקי מיני' ולכן אני אומ' דאפילו לא התנה כן בפני עדים כל שהודה הלוה שאמר לו כן שוב אינו נאמן במגו דלהד"מ דהוי כמגו במקום עדים דמה"ט גובה המלוה שלא בשבועה דאנן סהדי דמאחר שהתרה בו לא הי' פורעשלא בעדי' עד כאן לשונו. ועיין בתוספות פ' האשה שנתארמלה (כתובות דף י"ח) בהא דפריך שם וליתני מוד' ר' יהושיע באומר לחבירו מנה לי בידך ופרעתיו לך שהוא נאמן ומשני משום דקא בעי למיתני סיפא אם יש עדים יהא קיימא לן המלוה א. חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדי' והקשו בתוספות אכתי ליתני דאם יש עדי' שא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' אינו נאמן וי"ל דאינו רוצה להאריך בלשונו עיין שם אם כן מבואר מדבריהם דהיכא דליכא עדים על התנאי הוא נאמן במגו דאם לא כן היאך מיתני רישא מודה ר' יהושיע דנאמן במגו. ואכתי אפשר לומר דס"ל לתוספות דאינו נאמן במגו וכמ"ש הכנסת הגדולה דהוי כמגו במקום עדים אלא כיון דאם אמר אל תפרעני [אלא] בפני פ' ופ' לפי גירסא דנאמן אמר לו אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כי היכא דלא לידחי' לומר פרעתיך בעדים והלכו למדינת הים ובזה אם אומר פרעתיך בפני עדים והלכו בזה לא הוי מגו במקום עדים כיון דעבידי אינשי לפרוע הכי דלא ידע שילכו ובזה שפיר נאמן לומר פרעתי בפני עדים והלכו אבל אם יש עדים דליכא מגו אינו נאמן ובזה ניחא דהקשו תוספות ליתני ואם יש עדים שלוה ממנו וא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ולא הקשו מאל תפרעני אלא בעדים סתמא ולפי מ"ש ניחא דבעדי' סתמא אם כן צריך לומר דמיירי שאומר פרעתי בינו לבינו ובזה ליכא מגו וכמ"ש כנה"ג דהוי מגו במקום עדים דכיון שהתרה לפרוע בפני עדים לא עביד דפרע בינו לבינו אבל כי התנה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' וטען פרעתי בעדי' והלכו דבזה היכא דאי' מגו נאמן ולא הוי כמגו במקום עדים וכמ"ש והיכא דיש עדים אינו נאמן וק"ל. ועיין סימן קל"ט דנאמן לומר השכרתי בפני פלוני ופ' והלכו במגו:
ה סָעִיף ד פרעתיך בפני אחרים. בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א א)"ל רבא להכי קאמר לי' באפי ראובן ושמעון כי היכא דלא נדחי' ופירש"י וזה אומר עדי שקר הם ובתוספות הקשו ואיך נאמן לומר שמשקרין וי"ל כיון דאמר באפי ראובן ושמעון בעי למימר מיהמנת לי כל היכא דאמרת לא פרען עד דפרענא באפי ראובן ושמעון כדלקמן ומיהו הא דקאמר כי היכא דלא נדחי' לא אתי שפיר וכו' לכן נראה לר"י דמיירי דקאמר פרעתיך באפי סהדי והלכו למדינת הים עד כאן לשונו. וכדברי ר"י פסק הרמב"ם והרא"ש וטור וש"ע והראב"ד ס"ל כפירש"י ואם אותן פ'. ופ' הלכו למדינת הים נאמן לומר שפרעו בפניהם ואפילו לפי פירש"י שיש בו נאמנות כבי תרי עד שיפרענו באפילו ראובן ושמעון מכל מקום אין הנאמנות נמשך אלא עד שיפרענו באפי ראובן ושמעון אבל כי פרע באפי ראובן ושמעון תיכף כלתה הנאמנות דידי' וזה מדוקדק בדברי תוספות שכתבו מיהמנת לי כו' עד דפרענא באפי ראובן ושמעון ולא כתבו עד שיעידו ראובן ושמעון דאפילו לא העידו לפנינו כיון דעבד דילי' ופרע באפי ראובן ושמעון תו לית לי' נאמנות אבל הרא"ש כתב לפי פירש"י מיהמנת לי כל אימת דאמרת לא פרען עד שיעידו ראובן ושמעון ומזה משמע דבעינן שראובן ושמעון יעידו דוקא ודברי ר' ירוחם נתיב ג' שכתב דאפילו באו עדים אחרים והעידו שפרע בפני ראובן ושמעון שהלכו דאינו נאמן הוא גם כן נמשך לפי שטת הרא"ש דצריך שיעידו ראובן ושמעון דוקא אבל מלשון תוספות נראה דאפילו בלא עדים כל שאומר פרעתי באפי ראובן ושמעון והלכו נאמן:
ו סָעִיף ד לא אפרעך. עי' ט"ז שהקשה דאמאי צריך לפורעו בפני בית דין ולא סגי בעדים כיון דמהני עדים אחרים ותי' משום דצריך ליקח כתוב וחתום והוו מפי כתבם וכ"כ הש"ך ועיין שם ותמהני דהא מבואר בטור וש"ע סימן פ"א דגבי מוחל א"צ לומר כתבו וכ"כ רמ"א בסימן ל"ט סעיף ג' והטעם משום דניחא לי' וכמו שכתב הר"ן בחידושיו פ' ז"ב בהודאת קרקע והעתקנו דבריו לעיל סימן ל"ט סעיף קטן ד' עיין שם וה"ה בפיטור ומחילה ניחא לי' בודאי שיכתבו כיון דליכא הקפדה בדבר ואם כן הדרא קושי' לדוכתי'. ולכן נראה דכל שאומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כ"ז שלא באו פ' ופ' עדיין לא הגיע זמנו והוי תוך זמנו דהא מה"ט כתב הסמ"ע בסק"ח דהמלוה יכול לומר לא אקבל עד שיבואו פ' ופ' וכיון דהמלוה יכול לעכב מכ"ש הלוה יכול לעכב ולומר לא אפרעך עד שיבואו פ' ופ' דעדיין לא הגיע זמנך ומשום הכי פורעו בפני בית דין וכיון דעל בית דין לא התנה והוי הבית דין כמו פ' ופ' והוי זמנו וכמ"ש הטור בסימן ע"א בשם הר"ר ישעי' דנהי שהותנה עליו שלא יהא עדים נאמנים על בית דין לא התנה וזה הוא כוונת הבית יוסף שכתב וז"ל אלא פרעו בבית דין וכותבין לו שפרעו בסימן שאח"ז כתבתי בשם הרשב"א דפריעה בפני בית דין מהני וכ"כ שם רבינו בשם הר"ר ישעיה ונתן טעם לדבר דנהי שהתנה עליו שלא יהא עדים נאמנים על בית דין לא התנה עד כאן לשונו ולפי דברי הטורי זהב וש"ך מאי צריך ראי' לזה דב"ד מהני הא אפילו עדים מהני אי לא משום מפיהם ובבית דין ודאי לא בעינן מפיהם ולכן נראה כמ"ש דהיה הלוה יכול לעכב משום דעדיין הוי תוך זמנו ולהכי צריך המלוה לומר פרע לי בפני בית דין וכיון דעל בית דין לא התנה תשיב הגיע זמנו וז"ב ודו"ק:
ז סָעִיף ה ודברים שאמר זה. אבל אם המלוה אומר בפירוש שאינו מקבלו בתורת פרעון אלא בתורת פקדון ונאנסו ולא הוי פרעון ואף על גב דקיימא לן פרעון בע"כ שמי' פרעון שאני הכא דיכול המלוה לומר כ"ז שאין העדים לפנינו הרי הוא כאלו לא הגיע זמנו כ"כ הסמ"ע והב"ח וכ"כ בש"ך וקשה דהא גם תוך זמנו מבואר בסימן ע"ד דהיכא דליכא חשש חילוף מטבעות ושאר חששות אין שומעין למלוה אם אינו רוצה לקבל ונרא' דהת' היינו טעמא מפני שקביעת הזמן הי' לטובת הלוה אבל הכא קביעת הזמן לטובת המלוה כי היכא דלא לידחי' ומשום הכי גם עכשיו דכבר אזלא חששא זו דהא פרעי' אין הלוה יכל לכופו תוך זמנו וכה"ג כתב הב"ת בסימן ע"ד דהיכא דהי' בשעת הלואה חשש חילוף מטבעות והי' קביעת הזמן לטובת המלוה יותר מתקנת הלוה הלכך אע"פ שבעת פרעון עברה חששא זו אין הלוה יכול לכופו לקבל תוך זמנו כיון שהיתה מתחלה לתקנת המלו' עיין שם וה"נ דכוותה ואם כן הש"ך שחולק בסימן ע"ד על דברי הבית חדש קשה היכא כתב הש"ך הטעם משום דהוי תוך זמנו הא גם תוך זמן פרעון בע"כ שמי' פרעון ותקנת המלוה עכשיו ליכא כיון דפרעי' עכשיו:
א סָעִיף ג בין שאמר לו בשעת הלואה. עש"ך ס"ק ט' דאפי' בשעת הלואה אם מיח' לוה א"צ לפרעו בעדים ע"ש. ולכאורה תמוה דאם הלוה מוח' והמלוה נתן לו המעות הרי סבר וקיבל המלוה ולכולי עלמא א"צ לפרעו בעדים. וכן הקשה התומים ולק"מ דהא ז"ל הרא"ש אבל שלא בשעת הלואה וכו' כיון דהימני' מעיקרא לא חשש השתא להשיבו וכו' ע"ש משמע דאפי' אם כבר נתן לו המעות בפני העדים והותנ' עליו תנאי זה שלא יפרענו לו שלא בעדים כשלא זזה יד העדים מידו אף דהמלוה א"י להוציא המעות כשמוח' הלוה שכבר קנה המעות מ"מ כיון שלא הימני' בשוב פעם מיקרי בשעת הלואה דאם שתק הוי הודאה דאדעתא דהכי קיבל המעות כמ"ש הרא"ש מה שאין כן כשמוח' ומשמע בתומים דאם הגיע הזמן פירעון ואמר לו או פרע לי תיכף או שאל תפרעני אלא בעדים דהוי כשעת הלואה ולפענ"ד ז"א דמ"מ שייך סברת הרא"ש בב"מ י"ז כיון דהימני' מעיקרא לא חשש להשיבו ולא קיבל עליו ההתראה ומ"ש סברא זו ממ"ש הרא"ש בב"מ י"ז וז"ל ול"ק א"כ מה הועילו החכמים בתקנתם וכו' דהרי תוכל להתרות בשעת גירושין אל תפרענו אלא בעדים וכו' והקשה ע"ז דמה מהני ההתראה אולי ימחה ומזה הוכיח דין הנ"ל ובאמת אין מזה הוכחה דהרא"ש כתב כן לשיטת הרמב"ם דלא מהני מחאה ולענין מ"ש המע"מ בדברי הרא"ש שם שא"כ מאי מקשה ש"ס שם באלמנה מה הועילו חכמים בתקנתן וכו' הא תוכל להתרות ביורשין לק"מ דבאלמנה שייך התספת צררי כשרואה שהגיע קיצו ומש"ה ל"מ התראה באלמנה דאפי' אם תעשה התראה יכולין היורשים לומר אבי התפסתיך צררי ובשעת אירוסין וקידושין לא שייך התראה כמ"ש התומים בעצמו משא"כ בגירושין דלא חיישינן לצררי דהא אפי' במת פתאום ס"ל להרבה פוסקים דלא חיישינן לצררי משא"כ בגירושין כתב הרא"ש שפיר תקנתא דהתראה שתוכל להתרות בשעת גירושין אל תפרעני אלא בעדים:
ב סָעִיף ג הרי זה נאמן. עש"ך ס"ך י"ד דמסיק דהמוחזק יכול לו' דס"ל כהרי"ף דס"ל דאינו נאמן צריך לקיים תנאו דהוי ?ד כאילו התנה עמו שלא יהיה נאמן כל זמן שלא יביא עדים ע"ש ולפ"ז כשמיחה הלוה שלא בשעת הלואה דלא נתחייב משום תנאי ואין לחייבו רק משום סברא שכתב הר"ן דחזקה שלא פרע שלא בעדים דלמה היה לו להכניס עצמו בתגר זה לפרוע שלא בעדים וא"כ אי טוען שפרע בעדים ומתו לכ"ע נאמן וכן כתב התומים ופשוט:
ג סָעִיף ד שהרי אמר שקיים תנאו עט"ז שכתב שאם כבר מתו פ' ?פ' ואמר שפרעו אחר שמתו ביני לבינו שנאמן כיון שלא היה אפשר לקיים תנאו עיין שם. ולפענ"ד דין זה צ"ע טובא דהא יכול לקיים לפרוע בפני ב"ד דהא כיון שאמר כן כי היכי דלא לידחי' דהיינו שלא יאמר פרעתיך עד שיפרענו בפני פלוני ופלוני או בפני ב"ד או על ידי כת"י המלוה א"כ מה בכך שמתו:
ד סָעִיף ד פרעו בב"ד. עט"ז וש"ך דלוקח שובר או אפשר דה"ל מפי כתבם ע"ש ואף דבשובר אין צריך לו' כתבו כמבואר בסי' פ"א סעיף כ"ט מ"מ אפשר שימחה מלכתוב אך מ"מ יפה תמה בתומים הא כיון דהמלוה תובע בפרעון לא יפרע לו עד שיצוה לכתוב שובר ויהיה כשר לכ"ע והעיקר כמו שכ' התומים כיון דדעת הרי"ף דעדים אחרים אינם נאמנים ואי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש הש"ך וכן דיינא דעביד כהרי"ף לא מהדרינן עובדא מש"ה אין צריך הלוה לפרוע אך שהקשה דמ"מ יקח שובר כתיבת יד המלוה. ולפענ"ד נראה דודאי שובר כתב יד מהני אך המחבר בא להשמיענו דין מחודש דשובר מב"ד מהני אף לדעת הרי"ף דלא פסל בתנאו רק עדים ולא ביד:
ה סָעִיף ו וה"ה כל שטר שלא ניתן לכתוב. עיין תומים שהקשה הא כל מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי דאית ליה קלא וא"כ מה בכך דהשטר לא ניתן לכתוב מ"מ הא בלא שטר ג"כ גבי ממשעבדי כמו כל מוכר שדהו בעדים. ולפענ"ד לק"מ דדוקא מוכר כדין גבי ממשעבדי אבל הכא כיון דהמקח אינו כלום הני זוזי למלוה דמי ובהלואה אף דאית לי' קלא לא גבי ממשעבדי עד שהקנה לו בשטר וכל שבשטר פסול אינו גובה ממשעבדי כדמוכח משטר שיכול לזייף וכן כתב התומים בעצמו בסי' מ"ט ס"ק ח' ע"ש:
א סָעִיף א להלוות. כן הוא בגמרא דעובר על לפני עור לא תתן מכשול שיבא הלוה לכפור מדעתו וגם המלוה גורם קללה לעצמו שיאמרו הבריות שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו. סמ"ע:
ב סָעִיף א המשכון. דאז יאמינו לו שודאי הלוהו כיון שהמשכון בידו. שם:
ג סָעִיף א יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כ"כ הסמ"ע ולפ"ז משמע דה"ה כת"י אבל בתשובת מהרשד"ם סי' כ"ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב ידו וע"ש. ש"ך:
ד סָעִיף א פרעתיך. היינו דדוקא לאחר זמן שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ס ה' ע"ש. סמ"ע:
ה סָעִיף א עומד. וה"ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה כמ"ש הט"ו בסי' ל"ט ס"ג ולא ה"ל לפרוע עד שיתן לו השטר או שובר. שם:
ו סָעִיף א חולקין. כתב הש"ך דהעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכן משמע בכמה דוכתי כו' ע"ש וע"ל סי' פ"ב סי"א:
ז סָעִיף ב לברר. עיין בסמ"ע שהקשה על הרב דמאן דכתב שצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל להרב לכתוב אדברי המחבר שהן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר דמהימן בשבועה ע"כ ולענ"ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח"כ דנאמן אפי' בהכחשוהו וכ"כ התוס' בשבועות ריש דף מ"ב ע"ש וכן הוא בשאר פוסקים עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז ע"ש):
ח סָעִיף ג אלא. מכאן ועד סוף הסימן מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן. סמ"ע:
ט סָעִיף ג צריך. כתב הש"ך דאם מיחה הלוה ואמר דאין רצונו לפרוע בעדים דוקא נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ודלא כהר"ן מיהו היכא דהתרה בו בפני ב"ד שאל יפרע לו אלא בעדים מבואר בהרא"ש והטור ור' ירוחם דאפי' מיחה הלוה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני הב"ד וגם ע"ז יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בע"כ וצ"ע עכ"ל וע"ש:
י סָעִיף ג שבועה. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח בסי' ע"א ס"ה דכ"ש הוא מהתם ע"ש עכ"ל הש"ך וכ' הסמ"ע והא דלא מהימן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למד"ה או מתו דהיה פטור בטענה זו וכמ"ש הט"ו לקמן י"ל דאין זה מגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מדהתנו עמו אנן סהדי דחזקה שלא פרעו שלא בעדים וא"כ ריע טענתו דודאי לא פרעו בינו לבינו עכ"ל והש"ך השיג ע"ז ע"ש וגם מ"ש בסי' קל"ג ס"ב:
יא סָעִיף ד פטור. הטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למד"ה או כבר מתו. סמ"ע:
יב סָעִיף ד שקיים. (כתב הט"ז דלרבותא נקט כן דל"ת אם איתא דפרעיה בפניהם היה לו ליקח כתוב וחתום מהם אבל באמת נרא' פשוט אפילו אומר פרעתיך ביחידות נאמן כיון שלא היא אפשר לקיים תנאו):
יג סָעִיף ד בפניהם. כדי שלא יוכל המלו' לומר על חוב אחר קבלתים אלא פורעו בבית דין דאז ג"כ אין יכול לומר כן עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדוחק הוא דא"כ ל"ל בית דין יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה דמהני אפילו בנאמנות כבי תרי כמ"ש סי' ע"א ס"ג כ"ש כאן ואפי' מאן דפליג התם מוד' כאן אלא נראה דחושש שמא אלו האחרים ימותו או ילכו למד"ה וכשיודע אח"כ שפרעו לפניהם ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו ואינן יכולים ליתן לו כתוב וחתום שלא ברשות המלו' דמפיהם כו' אבל הב"ד כותבים בע"כ ומילתא פסיקתא נקט עכ"ל (וגם הט"ז כתב כן ע"ש):
יד סָעִיף ה ודברים. דה"ל דברים שבלב אבל אם בשעת קבלת המעות אמר בהדיא דלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול"ד למ"ש הט"ו בסי' ק"ך דאפי' אמר המלוה בפירוש שלא אקבלם בתורת פרעון והלוה השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר בזה הלוה. שאני הכא דיכול המלו' לומר כ"ז שאין העדים לפנינו הוי כאילו לא הגיע הזמן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו דהא קי"ל דפרעון בע"כ הוי פרעון אפילו תוך זמנו ואין חילוק בזה רק לענין חילוף המטבע כמ"ש בסי' ע"ד ס"ב אלא דלא בא כאן למעט רק אם לא הזכיר שום דבר מההלואה אז אי הוי דברים שבלב דברים ה"ל כאילו אמר המלו' בפי' שמקבלם לשם פקדון אף שהלוה אמר שנתן לפרעון מ"מ כל שאין אנו רואין שרצה לעשות בע"כ של מלוה אמרינן מסתמא גם הוא הסכים עם המלוה בשעת הנתינה והביא ראיה מהא דאיתא בש"ס בראשונ' היה נטמן יום י"ב חדש כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומ"מ הסכים עמו לדינא וכתב שדבריו נכונים ונימוקו עמו ע"ש):
טו סָעִיף ו מעש'. כתב הסמ"ע דזה עדיף מפס"ד שיש בו פלוגתא בסי' ל"ט ס"י והטעם דפס"ד עומד לפרעו מיד משא"כ זה דידוע דלא היה לו לפרוע ונתנו לו המעשה ב"ד להיות בידו לראיה לאחר זמן וע"ל בסי' ע"ט סי"ב (ועיין מ"ש בסי' ל"ט ס"ק י"ז וי"ח בשם הש"ך דהשיג על הסמ"ע בזה ע"ש):
טז סָעִיף ו בכח. ר"ל אם בא בע"ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שמכר לזה אבל ודאי אין מוכר הזה יכול להוציא השד' מהלוקח שלקחו באונס עד שיחזיר לו מעותיו דהא מיירי שידוע שנתן לו דמים בעד השדה. סמ"ע:
יז סָעִיף ו פרעתי. כ"כ התו' והרשב"א בתשוב' אבל בעה"ת והריב"ש מדמי האי דינא לשטר מוקדם א"כ הא רוב הפוסקים והמחבר גופיה בסי' מ"ג ס"ז פסקו דבשטר מוקדם גובה מבני חרי וע"כ צ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:
יח סָעִיף ו שטר. ע"ש ברשב"א דקאי אשטר מכיר' שנעשה ע"ת ויש בו משום איסור רבית דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר וע"ל סי' ר"ז ובי"ד סי' קס"א עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רמ"ט:
א סָעִיף ג שפרעו שלא בעדים אינו נאמן. עיין בתשובת מים חיים חח"מ ס"ס י"ז שכתב דאפילו אם יטעון דאח"כ ביטל המלוה תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים מחמת שהי' ירא שמא יצטרך מאד למעות ולא יהי' מצוי עדים באותו שעה והלוה לא ירצה לפרוע לו בלא עדים לכן ביטל את התנאי או לסיבה אחרת מ"מ אינו נאמן כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קע"ו סי"א ס"ק י"ד:
ב סָעִיף ג הרי זה נאמן עש"ך ס"ק י"ד וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ק' מענין זה:
ג סָעִיף ה ודברים שאומר. עבה"ט שכתב אבל אם בשעת קבלת המעות אמר בהדי' דלשם פקדון כו' וע' בת' זכרון יוסף חח"מ ס"ס א' שכתב דלאו דוקא בנתנם לשם פקדון סתם אלא אפילו אמר בפי' שנותנו לידו בתורת פקדון כדי שיהיה בטוח על חובו ויכול לזכות בו לאחר הזמן ואתנם בגו זימנא הוי פסידא דלוה וצריך לחזור ולשלם לו כו'. ומה"ט כתב שם במעשה בראובן שהוצרך להשליש מעות נדוניא לבתו והלך הוא והמיועד להיות חתנו והשלישו אצל שמעון צרור וחתום בחתימת שניהם ולבסוף נאנס מיד השליש (תוכן המעשה יובא לקמן סי' רצ"א סי"ח ס"ק ו') ועתה תובע החתן מראובן שיתן לו נדוניא אחרת וראובן השיב נדוניא אחת נתחייבתי ולא שנים דשלשה ולא נתרצית בשליש ההוא ואפשר דמזלא דידך גרם ופסק דהדין עם החתן כי אין להחתן שום תפיסת יד וזכיה בנודוניא עד אחר החופה ולכן כל ההפסד אשר יקרה ח"ו בנדון המושלש הוא על החותן לבד וגדולה מזו נ"ל שאפילו היה החתן אינש מהימנ' בעיני החותן והיה משליש הנדן אצל החתן עצמו בתורת פקדון עד אחר החופה שאז יזכה בהן. וקודם החופה נאנס ממנו ולא היה החתן מפסיד כלום וזה מבואר מדברי הב"ח והסמ"ע והש"ך בסי' ע' ס"ה גבי לוה שמסר למלוה את הסך שחייב לו בתורת פקדון כו' וא"כ ה"ה גבי חתן שהשליש חמיו בידו הנדוני' קודם החופה כו' דאנן סהדי דלאו בתורת פרעון יהבינהו ליה אלא בתורת פקדון ע"פ לזכות בו אחר החופה דמי פתי יתן הנדן לחתנו בתורת פרעון ל' יום קודם החופה ומי יודע מה יולד יום כו' ומעתה נידון ק"ו אם כשהשליש אצל החתן עצמו ההפסד עליו לבד. מכ"ש אם השליש הנדן אפילו במעמד וחתימת החתן אצל איש אחר דודאי ההפסד על החותן לבד וצריך לחזור ולהכניס לנדן בתו קודם החופה נדן אחרת כפי הסך החופה שנזכר בתנאים ראשונים שלהם עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א ואפי'. שם:
ב סָעִיף א בשבועת היסת. שם מ"ב:
ג סָעִיף א אבל. כתובות כ"א וכפי' רב האי שם ומעיד שיכול להעיד כו' ואי"ל פרעתי:
ד סָעִיף א דכל. ב"ב מ"א:
ה סָעִיף א ויש חולקין. כס' הרמב"ן שחולק עליו ועל סברתו וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ג ויש חולקין ועמ"ש שם וע' כתובות ק"ב ב' וגטין נ"א א' בנות כיון כו' ושם דגובה ממשועבדים ובכמה מקומות וכל שיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשועבדים דחיישי' לקנוניא כמ"ש בב"ב קכ"ח ב'. וצ"ע מדברי הרי"ף בפ"ק דב"מ יז א' ועס"ט ולס' הרמב"ן צ"ל דשאכי התם שבתוך זמנו וכמ"ש בסי' לט שם:
ו סָעִיף א וכ"מ כו' אע"ג. ב"ב ה' ב' והלכתא כר"ל כו' ורוצין קצת מפ' להוכיח דאין נאמן לומר מחלתי דא"כ יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמחלתי ותי' דמחלתי טענה גרועה. ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכמ"ש הרא"ש בשבועות בטענת סטראי וז"ש אע"פ שמחילה כו':
ז סָעִיף ב אמר פרעתיך. ב"ב קע"א:
ח סָעִיף ב שצריך. שם וכגי' הגאונים הל' כר' כו':
ט סָעִיף ב לא באו. ר"ל אפי' ישנן להעדים ואין מביאן וכמ"ש ברמב"ם לא באו או שמתו או הלכו כו' מ' דברישא אפי' ישנן לעדים כאן וכמ"ש הרמב"ם שם שאין אנו מצריכין אותן להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה כו' ע"ש וס"ל כתי' תוס' שם ובשבועות וסנה' וכמ"ש בירושלמי לא אמר רבי אלא לברר על אמיתת הדברים כו' ופי' כנ"ל וז"ש שם אנא נמי ?לברר קאמינא אבל אם לא באו אף לכתחלה נאמן בשבועת היסת והר"ן ומ"מ כ' דסוגיא דב"ב דחויה מההיא דסנה' כ"ג ב' ע"כ ל"ק רבי כו' אבל בשאר מקומות ס"ל כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש בב"ב שם שאם לא בירר או שהכחישוהו פסול וא"א לומר כן דא"כ ע"כ צריך לגרוס בסנה' שם וחכ"א צריך לברר וכפירש"י בלשון אחרון וא"כ לרבנן אין חילוק בין מחמת חזקה או לא וע"כ צ"ל דלא ס"ל כהגאונים שם:
י סָעִיף ב ואפי' באו. שבועות מ"א ב' וכשיטתו כנ"ל:
יא סָעִיף ב ואם. הרז"ה שחילק בין ההיא דב"ב ובין סוגיא דשבועות ששם מיירי בכה"ג:
יב סָעִיף ב וי"א דאין. הרמ"ה שפי' דשבועות שאמר בל' ולאו כו' שאין דבר ברור אצלו והוא מילי דכדי אבל בכה"ג שאמר בש"ע פרעתיך חייב: (ליקוט) ו"א כו'. דבריו סתומין שלא חילק בין אמר בל' ניחותא או לא וגם דעת ש"ע צ"ע שסותר למ"ש בסי' ק"מ (ע"כ):
יג סָעִיף ב אלא שאין כו' ואם. ר"ל דבכה"ג א"צ לברר וכשיטת הגאונים ועסי' ק"מ ס"ד וס"ה:
יד סָעִיף ג בין. מתני' שם ל"ח ב' א"ל הן א"ל תנהו כו':
טו סָעִיף ג ואם אמר. שם מ"א ב': (ליקוט) ואם אמר כו'. ואפי' בפקדון כ"כ כל הפוסקים דלא כרא"ש בפ"ג דב"ב סמ"ו שכ' שנאמן בשבוע' התורה במגו דנאנסו כמו בשטר והרא"ש אזיל לשיטתו שכ' בפ' הדיינין סי"ג ואי תיקשי לך כו' וי"ל כו' משא"כ במגו דנאנסו ומ"ש שם אינו נאמן היינו להפטר משבועה וכמש"ש מ"ה ב' בתוס' ד"ה בשטר כו' ותי' כו' אבל המ"מ כ' על קו' הרא"ש הנ"ל שאין כאן דין מגו שה"ה מודה שלא קיים התנאי ואיהו חייב בעצמו בזה כו' וב"י ת' בע"א משום דהוי כמגו במקום עדים וכ"כ הר"ן דאנן סהדי כו' ועבה"ג סק"י (ע"כ):
טז סָעִיף ג או מתו. רמב"ם דלא כרמ"ה:
יז סָעִיף ג וכן אם. שם ההוא דא"ל כו' דתני הלכתא וכמ"ש בס"ד:
יח סָעִיף ד (ליקוט) א"ל כו'. ושיטה אחרת להרי"ף שגורס שם ור"פ משמיה דרבא כו' והלכו למ"ה אינו נאמן ובההוא עובדא פרעין לי באפי ראובן ושמעון מפרש כפרש"י שהעדים הן לפנינו והוא מכחישן והוא מוכרח לפי שיטתו דאי ליתנהו הא בלא"ה אי"ל כן ועוד הוכיח ממש"ש ההוא כו' דתנו הלכתא וגריס אזיל פרעיה באפי סהדי כו' א"ל כיון דקא מודית כו' דוקא משום דמודה אבל גי' שלנו בין דיליה לדיליה ועתוס' שם ד"ה אזל כו' וי"ל כו' כדלקמן ר"ל שם מ"ב א' מהימנת לי כו' ומיהו כו' וערא"ש ור"ן וערמב"ם שחקר והסכים לגי' שלנו (ע"כ): (ע"כ):
יט סָעִיף ד אם באו. רמב"ם ותוס' שם אזיל כו' וכמ"ש שם דלא לדחייה אבל בכה"ג מה דיחוי שייך:
כ סָעִיף ד מיהו. כפרש"י והרי"ף שם שאפי' באו אין נאמן אבל לא כסברתם רק בכה"ג:
כא סָעִיף ד ואם מתו. גמ' שם כרבא וכפירושם כנ"ל:
כב סָעִיף ד ואם אמר. כן מ' בגמ' שם כי היכי דלא לדחייה וז"ש שהרי אמר כו':
כג סָעִיף ד ואם מודה. כמ"ש התוס' שם הא אנא כו':
כד סָעִיף ו מי שנמחק. ב"מ יז א' הטוען אחר כו' ופי' הראב"ד שמיירי בכה"ג וכמ"ש בב"ב קס"ח א':
כה סָעִיף ו ויש. ג"כ מהנ"ל:
כו סָעִיף ו וגם נאמן. תוס' שם ומוכח מהגמ' ע"ש:
כז סָעִיף ו וה"ה לכל. גמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.