א אֵלּוּ נִשְׁבָּעִים בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא: הַשֻּׁתָּפִים, וְהָאֲרִיסִים, וְאַפּוֹטְרוֹפְּסִים שֶׁמִּנּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים, וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בַּעֲלָהּ חֶנְוָנִית, וּבֶן הַבַּיִת שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּעִנְיְנֵי בַּעַל הַבַּיִת; כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם בִּנְקִיטַת חֵפֶץ בְּטַעֲנַת סָפֵק, שֶׁמָּא גָזַל חֲבֵרוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, אוֹ שֶׁמָּא לֹא דִקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם. וְאֵין כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת סָפֵק, עַד שֶׁיַּחֲשֹׁד הַמַּשְׁבִּיעַ אוֹתָן בִּשְׁתֵּי מָעִין כֶּסֶף, הַגָּה: בֵּין בַּקֶּרֶן בֵּין בָּרֶוַח (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל הַנִּשְׁבָּעִין). וְכָל אֵלּוּ יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה, וְאֵינָן צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיַּחֲלֹקוּ וְיַשְׁבִּיעֵם לְבַסּוֹף (הָרֹא"שׁ פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית).
ב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁזֶּה שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ, (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ט) אֶלָּא הוּא מוֹדֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאוֹמֵר: שֻׁתָּפוֹ אֲנִי, אוֹ אֲרִיסוֹ, אוֹ בֶּן בֵּיתוֹ, אֲבָל לֹא גָזַלְתִּי כְּלוּם, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, דְּאֵין אוֹמְרִים מִגּוֹ לִפָּטֵר מִן הַשְּׁבוּעָה. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְהָר"י הַלֵּוִי פֶּרֶק הַנִּשְׁבָּעִין).
ג אִם מֵת, הֲרֵי הַיּוֹרֵשׁ מַשְׁבִּיעַ אֶת שֻׁתַּף אָבִיו אוֹ אֲרִיסוֹ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא.
ד הַמְשַׁלֵּחַ בְּיַד חֲבֵרוֹ חֵפֶץ לְמָכְרוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח מָעוֹת בְּיָדוֹ לִקְנוֹת לוֹ פֵּרוֹת אוֹ סְחוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאֵין לוֹ חֵלֶק וְלֹא הֲנָאָה בִּשְׁלִיחוּת זוֹ, הוֹאִיל וְנָשָׂא וְנָתַן בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה כְּבֶן בַּיִת, וְיֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ מִסָפֵק שֶׁלֹּא עִכֵּב מִשֶּׁלּוֹ כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִשָּׁבַע אֶלָּא כְּשֶׁבָּא לִטֹּל. הַגָּה: אֲבָל אִם בָּא לִטֹּל חֵלֶק בָּרֶוַח, אוֹ שֶׁהוֹצִיא הוֹצָאוֹת וּבָא לִטֹּל, אֵין חִלּוּק בֵּין אִם נוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ לֹא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתקכ"ד). וְכֵן הַמְקַבֵּל עִסְקָא לְמַחֲצִית שָׂכָר, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ, צָרִיךְ לִשָּׁבַע כִּשְׁאַר הַשֻּׁתָּפִין (כֵּן מַשְׁמָע בָּרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (תוס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּשְׁבָּעִין וְהגהמ"י פ"ט דִּשְׁלוּחִין), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"א סָעִיף ג' אֵימַת שָׁלִיחַ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל:
ה הַשֻּׁתָּפִים שֶׁנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּיַחַד, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַפְקִיד הַסְחוֹרָה אוֹ מִקְצָתָהּ אוֹ הַמָּעוֹת בְּיַד הַשֵּׁנִי בְּלֹא מִשְׁקָל וּבְלֹא מִנְיָן וּבְלֹא מִדָּה, הֲרֵי שְׁנֵיהֶם נִכְנָסִים לְסָפֵק וְיָכוֹל כָּל אֶחָד לְהַשְׁבִּיעַ אֶת חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וְהַשֵּׁנִי לֹא נִתְעַסֵק, אֵין נִשְׁבָּעִים אֶלָּא זֶה שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן.
ו חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִים וְהָאֲרִיסִין, וְנִתְגָרְשָׁה הָאִשָּׁה, וְנִפְרַד מֵעָלָיו בֶּן הַבַּיִת, וְהֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ סְחוֹרָה שֶׁקָּנָה לוֹ אוֹ מָעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ בָּהֶם, וְשָׁתַק, וְהָלְכוּ לָהֶם וְלֹא תְבָעָם מִיָּד, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַשְׁבִּיעָם בְּטַעֲנַת סָפֵק, אֶלָּא מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁגְּזָלוֹ כְּלוּם כְּשֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ בֶּן בֵיתוֹ. אֲבָל אִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת וַדַּאי, מַשְׁבִּיעוֹ עָלֶיהָ וּמְגַּלְגֵּל בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְכֵן אִם לְאַחַר זְמַן נִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם בֵּין שֶׁל שֻׁתָּפוּת, מְגַלְגֵּל עָלָיו שֻׁתָּפוּת רִאשׁוֹן.
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם פְּטָרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְגַלְגֵּל.
ח חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִים וְנִשְׁאַר לָהֶם חוֹבוֹת אֵצֶל אֲחֵרִים, אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשְׁבִּיעַ זֶה אֶת זֶה מִסָפֵק, שֶׁהֲרֵי חָלְקוּ; וְהַחוֹב שֶׁנִּשְׁאַר לָהֶם אֵצֶל אֲחֵרִים דָּבָר יָדוּעַ הוּא, בְּכָל מַה שֶּׁיִּפָּרְעוּ יִקַּח כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ, וּכְחָלוּק דָּמֵי. וְכֵן אִם נִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶם בְּיַד חֲבֵרוֹ דָבָר קָצוּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נְטָלוֹ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ חָלְקוּ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁנִּשְׁאַר כָּל שֶׁהוּא שֶׁלֹּא חָלְקוּ אוֹתוֹ וְאֵינָם יוֹדְעִים מִשְׁקָלוֹ, אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר בֵּינֵיהֶם צַד מֵהַשֻׁתָּפוּת שֶׁלֹּא עָשׂוּ בּוֹ חֶשְׁבּוֹן וְלֹא יָדַע כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּמָּה הוּא חֶלְקוֹ, עֲדַיִן הַשֻּׁתָּפוּת קַיֶּמֶת וּמַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה:
ט תָּבַע אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: הִשָּׁבַע לִי כִּי עֲדַיִן הַשֻּׁתָּפוּת קַיֶּמֶת, וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: חָלַקְנוּ כְּבָר, אוֹ שֶׁאָמַר הַתּוֹבֵעַ: כֵּן חָלַקְנוּ אֲבָל תְּנַאי הָיָה שֶׁאַשְׁבִּיעֲךָ בְּכָל עֵת שֶׁאֶרְצֶה וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁבַּעְתָּ לִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. אֲפִלּוּ אָמַר הַנִּתְבָּע: חָלַקְנוּ וְכָךְ וְכָךְ נִשְׁאַר לְךָ אֶצְלִי וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר לְךָ אֶצְלִי אֵינוֹ אֶלָּא חוֹב שֶׁזָּקַפְתָּ עָלַי מִלְוֶה, אוֹ הִנַחְתּוֹ אֶצְלִי פִּקָּדוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק, וְגַם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵת שֶׁכְּבָר חָלַק אוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי גִלְגּוּל, לְפִי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין הֶסֵת וְלֹא מְגַלְגְּלִין, אֶלָּא טַעֲנָה שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהּ חַיָּב מָמוֹן, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֲפִלּוּ הוֹדָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא שְׁבוּעָה, אֵינוֹ נִשְׁבָּע עָלָיו אֲפִלּוּ עַל יְדֵי גִלְגּוּל.
י טְעָנוֹ: עֲדַיִן שֻׁתָּפִי אַתָּה וְנִשְׁאַר לִי אֶצְלְךָ כָּךְ וְכָךְ, וְזֶה אוֹמֵר: כְּבָר חָלַקְנוּ וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ אֶצְלִי כְּלוּם, אוֹ: לֹא הָיִיתִי שֻׁתָּפְךָ מֵעוֹלָם, הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵת שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדוֹ כְלוּם, וּמְגַּלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא גְזַלְתַּנִי כְּלוּם מֵעוֹלָם, וְאֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא הָיָה שֻׁתָּפוֹ אוֹ שֶׁכְּבָר חָלְקוּ, מֵהַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ.
יא טָעַן: עֲדַיִן שֻׁתָּפִין אֲנַחְנוּ וְיֵשׁ לִי לְהַשְׁבִּיעֲךָ בְּטַעֲנַת סָפֵק, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא נִשְׁתַּתַּפְנוּ מֵעוֹלָם, וְהֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ, וְחָזַר הַנִּתְבָּע אַחַר כָּךְ וְאָמַר: חָלַקְנוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק כַּפְרָן לִשְׁבוּעָה זוֹ, וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב שֻׁתָּף שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ שֶׁכָּךְ הָיָה הַתְּנַאי בֵּינֵיהֶם, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה תְּנַאי זֶה מֵעוֹלָם; אוֹ שֶׁטָּעַן: הַקֶּרֶן שֶׁלִּי הָיָה כָּךְ וְכָךְ, וַהֲלָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא פָחוֹת מִזֶּה; אוֹ שֶׁטָּעַן: כְּבָר נָתַתִּי לְךָ מֵהַשֻׁתָּפוּת, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא לָקַחְתִּי, אוֹ: סְחוֹרָה זוֹ שֶׁלִּי הִיא, וַהֲלָה אוֹמֵר: מִשֶּׁל אֶמְצַע; וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּטְעָנוֹת אֵלּוּ; אִם רָצָה הַתּוֹבֵעַ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע הַשֻׁתָּף שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִים וְיַשְׁבִּיעֶנּוּ הֶסֵת עַל הַטַּעֲנָה שֶׁכּוֹפֵר בָּהּ, וְאוֹמֵר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעוֹ. וְאִם רָצָה, מְגַלְגֵּל עָלָיו כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּשְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִים.
יג רְאוּבֵן שֶׁהִטִּיל לְכִיס ת' דִּינָרִים, וְהִטִּיל שִׁמְעוֹן מָאתַיִם, וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְנָשְׂאוּ וְנָתְנוּ בְּיַחַד, וַהֲרֵי הַמָּמוֹן כֻּלּוֹ בְּיַד רְאוּבֵן, וְטָעַן רְאוּבֵן שֶׁנִּפְחַת (מִן) הַקֶּרֶן ת"ק דִּינָרִים, אֵין אוֹמְרִים שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִים שֶׁפָּחֲתוּ כָךְ וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ חֲמִשִּׁים, אֶלָּא יִשָּׁבַע רְאוּבֵן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִים שֶׁפָּחֲתוּ, וְיֵלֵךְ בַּמָּנֶה שֶׁבְּיָדוֹ בִּלְבַד, וְלֹא יְשַׁלֵּם שִׁמְעוֹן כְּלוּם. וְאִם טָעַן רְאוּבֵן שֶׁשִּׁמְעוֹן יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי זֶה שֶׁפָּחֲתוּ, יַשְׁבִּיעַ אֶת שִׁמְעוֹן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִים וִיגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי סְכוּם הַפְּחָת הַזֶּה. וְאִם לֹא נִתְעַסֵק שִׁמְעוֹן בְּשֻׁתָּפוּת זֶה כְּלָל, יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן הֶסֵת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי בְּזֶה הַהֶפְסֵד, וְיִפָּטֵר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם הָיָה זֶה הַמָּנֶה הַנִּשְׁאַר בְּיַד שִׁמְעוֹן, חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה, שֶׁאֵין הַשֻׁתָּף מֵהַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִים כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁבַע וְיִטֹּל מַה שֶּׁבְּיַד חֲבֵרוֹ, אֶלָּא נִשְׁבָּע וְנִפְטָר אוֹ נוֹטֵל מִדָּבָר שֶׁהוּא תַּחַת יָדוֹ. טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לְלֵוִי עָלָיו חוֹב מִזֶּה הַשֻּׁתָּפוּת מָנֶה, אִם הָיָה בְּיָדוֹ כְּדֵי הַחוֹב, וְהָיָה יָכוֹל לִתְּנוֹ לְלֵוִי, נֶאֱמָן, וְנוֹתְנִים הַחוֹב וְאַחַר כָּךְ מְחַשְּׁבִין. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ לִתֵּן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהוֹצִיא מִיַּד רְאוּבֵן אוֹ מֵהַסְחוֹרָה הַיְדוּעָה לְשֻׁתָּפִים, שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂים, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, עַל נִכְסֵי רְאוּבֵן. אֲפִלּוּ הָיְתָה הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר, אֵין רְאוּבֵן חַיָּב מִמֶּנָּה כְּלוּם. אֲבָל אִם טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁרְאוּבֵן יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הַחוֹב שֶׁעָלַי מַחֲמַת הַשֻּׁתָּפוּת הוּא וְהַחוֹב אֶצְלֵנוּ הוּא, יִשָּׁבַע רְאוּבֵן הֶסֵת אוֹ עַל יְדֵי גִּלְגּוּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחוֹב זֶה אֶצְלֵנוּ, וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן הַחוֹב מִשֶּׁלּוֹ:
יד וְכֵן אִם יָצָא שְׁטָר חוֹב עַל לֵוִי בְּשֵׁם שִׁמְעוֹן בְּמֵאָה דִינָרִים מִמָּמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת, וְאָמַר שִׁמְעוֹן: נִפְרַעְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי לַכִּיס, אוֹ שֶׁאָמַר: קָבַעְתִּי לוֹ זְמַן לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הוּא עוֹשֶׂה עַל נִכְסֵי רְאוּבֵן; וְכֵיצַד דָּנִין בְּדִין זֶה, לֵוִי כְּבָר נִפְטַר בְּהוֹדָאַת שִׁמְעוֹן, וְאִם לֹא הֵבִיא שִׁמְעוֹן רְאָיָה, יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, וְיִתְבַּע מִלֵּוִי בְּסוֹף זְמַן שֶׁאָמַר. הַגָּה: וְאִם מְפֹרָשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא מָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת, וְהַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יַד רְאוּבֵן, אֵין שִׁמְעוֹן נֶאֱמָן בְּהוֹדָאָתוֹ רַק עַל מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ, וּרְאוּבֵן יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ מִשִּׁמְעוֹן אוֹ מִלֵּוִי, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִשִּׁמְעוֹן (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
טו רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֻׁתָּפִים, וְקָנָה רְאוּבֵן בְּגָדִים מִגּוֹי וּמְכָרָם לְלֵוִי, וְיָצָא לֵוִי לַגּוֹי בְּמָעוֹת, וְכָתַב רְאוּבֵן שְׁטָר לַגּוֹי שֶׁאִם לֹא יִפְרָעֶנּוּ לֵוִי לִזְּמַן שֶׁקָּבַע, שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ הוּא, וְאַחַר כָּךְ חָלְקוּ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הַשֻּׁתָּפוּת, חַיָּב שִׁמְעוֹן לַעֲשׂוֹת שְׁטָר לִרְאוּבֵן, שֶׁאִם יְבָרֵר רְאוּבֵן בְּעֵדִים שֶׁלֹּא פָרַע לֵוִי לַגּוֹי וְיִצְטָרֵךְ רְאוּבֵן לִפְרֹעַ לַגוֹי, שֶׁיִּפְרַע חֶלְקוֹ, וּבְכָל מַה שֶּׁיּוֹצִיא עַל עֵסֶק זֶה הוֹצָאוֹת וְשֹׁחַד וּשְׁאַר דְּבָרִים, בְּכָל מַה שֶּׁיְּבָרֵר רְאוּבֵן בְּעֵדִים, שֶׁיִּפְרַע שִׁמְעוֹן חֶלְקוֹ.
טז רְאוּבֵן שֻׁתַּף שִׁמְעוֹן נָשָׂא וְנָתַן עִם גּוֹיִם, וְהִטְעָם בַּחֶשְׁבּוֹן, וְנָתַן הַמָּעוֹת לַשֻּׁתָּפוּת, וְיָרֵא שֶׁיִּזְכֹּר טָעוּתָם, וּבִקֵּשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ שִׁמְעוֹן שְׁטָר עָלָיו כְּשֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהַחֲזִיר שֶׁיִּפְרַע לוֹ חֶלְקוֹ; עוֹד תְּבָעוֹ, שֶׁהָיוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת מֵאֲחֵרִים וּמְכָרָם, וְיָרֵא שֶׁיָּבֹא לוֹ הֶפְסֵד מִזֶּה, שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ שְׁטָר שֶׁיִּפְרַע לוֹ חֲצִי הַהֶפְסֵד שֶׁיָּבֹא לוֹ מִזֶּה; אֵינוֹ חַיָּב לַעֲשׂוֹת לוֹ שְׁטָר, אֶלָּא יוֹדֶה שִׁמְעוֹן בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁסְכוּמָן כָּךְ וְכָךְ שֶׁהִטְעָה רְאוּבֵן לְגוֹי פְלוֹנִי, שֶׁהִכְנִיסָם לַשֻּׁתָּפוּת, וְהָעֵדִים יִכְתְּבוּ הוֹדָאַת שִׁמְעוֹן וְיַחְתְּמוּ עָלֶיהָ וְיִתְּנוּ אוֹתָהּ לְיַד רְאוּבֵן. וְכֵן בְּמַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁמָּכַר רְאוּבֵן, יוֹדֶה שִׁמְעוֹן בִּפְנֵי עֵדִים כָּל הַדְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁהָיוּ, וְיִכְתְּבוּ הוֹדָאָה וְיִתְּנוּהָ לִרְאוּבֵן.
יז רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֻׁתָּפִים, וְאָמַר רְאוּבֵן לְאָחִיו: תִּשְׁתַּדֵּל עִמָּנוּ בַּשֻּׁתָּפוּת וְתַנִּיחַ מְעוֹתֶיךָ עִם שֶׁלָּנוּ וְקַח רֶוַח בִּכְדֵי מְעוֹתֶיךָ, וְשִׁמְעוֹן יָדַע בַּדָּבָר, עַתָּה אוֹמֵר שִׁמְעוֹן: מֵאַחַר שֶׁלֹּא הוֹדַעְתַּנִי אֵין לִי לִתֵּן מֵחֶלְקִי לְאָחִיךָ חֵלֶק מֵהָרֶוַח, הַדִּין עִם רְאוּבֵן, וְיִטֹּל אָחִיו חֶלְקוֹ בָּרֶוַח כְּפִי חֶלְקוֹ בַּמָּעוֹת.
יח בָּאוּ לַחֲלֹק, וְהוֹצִיא רְאוּבֵן קְצָת שְׁטָרוֹת שֶׁמָּכַר לַיְהוּדִים בְּהַקָּפָה, אִם מִנְהַג הָעִיר לִמְכֹּר בְּהַקָּפָה, צָרִיךְ שִׁמְעוֹן לְקַבֵּל, וְאִם יִרְצֶה יַשְׁבִּיעַ לִרְאוּבֵן שֶׁאֵלּוּ הַהַקָּפוֹת הֵם מֵעֵסֶק הַשֻּׁתָּפוּת וְשֶׁעֲשָׂאָם לְצֹרֶךְ הָעֵסֶק וּלְטוֹבָתוֹ. וְאִם אֵין מִנְהַג הָעִיר לִמְכֹּר בְּהַקָּפָה, לֹא יִטֹּל שִׁמְעוֹן חֶלְקוֹ בַּהַקָּפָה, אֶלָּא בְּמָעוֹת וּבִסְחוֹרָה:
א סָעִיף א אלו נשבעים. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קי"ד:
ב סָעִיף א ובן הבית. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ר"א ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' נ"ג:
ג סָעִיף א עד שיחשוד אותו בב' מעין כסף. כתב הסמ"ע וז"ל כן הוא ל' הגמ' ופרשוהו רש"י והרמ"ה דבעינן נמי הודאה במקצת כעין ש"ד וכו' עד גם שם הוכחתי שדעת הרא"ש גם כן הוא כן וכו' וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודלא כב"י כר עכ"ל ולפע"ד נראה עיקר כב"י שדעת הרי"ף והרא"ש דאין צריך הודא' וגם הר"ן כתב סוף הנשבעין שכן דעת הר"י הלוי והרמב"ם פ"ט משלוחין וכ"כ בד"מ דעת הרמב"ם (וכ"מ דעת הרמב"ם) וכן מוכח מפירוש המשנה להרמב"ם גם מ"ש הסמ"ע לדעת הרמ"ה ליתא דבהדיא כתב הטור לקמן סימן ר"ץ סכ"ד בשם הרמ"ה דאין צריך הודאה ומעתה גם מ"ש הב"ח בפי' דברי הר' ישעיה ליתא גם בלא"ה דבריו דחוקים מאד והדבר ברור דס"ל להרמ"ה דא"צ הודאה רק צריך טענה וכפירת שתי כסף והר' ישעיה ס"ל דסגי בטענה וכפירה כל שהוא וכך הבין ב"י לדעת הר"י רק שדחק עצמו בשטת הגמ' לדעתו ובביאורי לטור כתבתי בשם הגאון אמ"ו ז"ל טעמו של הר"י ע"פ הגמ' ע"ש ומעתה גם מ"ש הסמ"ע שהטור הסכים דבעי הודא' במקצת ליתא די"ל דלא כתב שהסברא ראשונה עיקר אלא לאפוקי הר"י והא ראי' דלקמן סי' ר"ץ הביא ב' הסברות ולא הכריע רק שעל המחבר קשה שכ' בכסף משנה שדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו כאן דאין צריך הודא' ולקמן סי' ר"ץ סי"ט כתב דצריך הודאה וצ"ע עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קי"ד ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קנ"ט:
ד סָעִיף ב דאין אומרים מיגו ליפטר משבועה עיין בסמ"ע עד מיהו אין ראיה גמורה משם כו' ולפע"ד ראיה גמורה משם דהא התם בפרק כל הנשבעין כ' הרא"ש לעיל מיני' בסמוך דל"ד לשבועת שומרין דלא אמרי' מגו כיון דהוי העזה והשתא ההוא דשכיר נמי הוי מגו דהעזה וי"ל דשאני שכיר דתקנת חכמים היא ובמגו כל דהו אוקמי' אדיניה עכ"ל אלמא דפטור מממון במגו כל דהו כיון דתקנת חכמים הוא דחייב ממון ע"פ שבועת שכיר וה"ה הכא דפטור משבועה כיון דתקנת חכמים הוא שחייב שבועה (דהא כתב הרא"ש דאין חילוק בין ממון לשבועה לענין פטור מכח מגו) והיינו דכתב הרא"ש שם על דברי הר"י לוי שפסק שהשותף צריך לישבע והביא ראי' משבועת שומרין וז"ל ומ"ש דבשבועת שומרין איכא הא כבר כתבתי לעיל דמגו דהעזה הוי ולעיל כ' דבתקנת חכמים אמרי' מיגו דהעזה דלא כהב"ח שכתב דלהרא"ש הכא בשותף נמי חייב שבועה ומטעם דהוי מגו דהעזה וע"ש ברא"ש מוכח להדיא שלא כדבריו אלא כמ"ש וגם בטור כאן ובסי' רצ"ו לא משמע כן וגם ברמזי הרא"ש שחבר הטור כתב להדיא דהשותף פטור משבועה ע"ש. שוב ראיתי בר"ן פ' כל הנשבעין שכ' ג"כ דטעמא דשכיר דאע"ג דהוי מיגו דהעזה מ"מ כיון שהוא מן התקנה סגי במגו גרוע וכ' דגם בשבועת השותפין י"ל כן דהיא מן התקנה אלא דמסיק דהבו לה דלא לוסיף עלה אבל הרא"ש ע"כ ס"ל דגם בשותפין אמרי' מגו כזה ול"ש כאן הבו דלא לוסיף עלה: ועוד נ"ל לתרץ דדוקא בשומרין או מודה מקצת כ' הרא"ש דהוי העזה כיון דהוי כפירה משא"כ בשבועת השותפין אפי' הי' טוען לא נשתתפתי עמך לא הוי כפירה וחילוק זה מבואר להדיא בתוס' פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ז) סוף ע"א דעל מ"ש שם דלא אמרי' דנאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"ם דהי' מעיז או מודה מקצת במגו דכופר הכל כתבו וז"ל וההיא דחזקת הבתים גבי הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעי דיכול לטעון עד כדי דמיהן במגו שיכול לו' לקוחים הן בידי ובפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך הי' ולקחתיו ממנו דאפי' טענו הבן שהי' של אביו אלא שאין לו עדים מהימן לומר לקחתיו במגו שיכול לומר לא הי' של אביך מעולם אע"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע ל"ד למידי דכפירה דלכפור ודאיאינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו עכ"ל ר"ל דדוקא כשחבירו מפקיד אצלו או מלוה שהאמינו מתחלה אלו הי' טוען בפקדון להד"ם או החזרתי או לקחתי או בהלוא' פרעתי כולו הוי העזה דכופר נגדו בממון שהאמינו מתחלה משא"כ כשלא הפקיד אצלו או הלוה לו אפי' טוען לקחתי כמו גבי עיזי שזה לא הוי העזה ודוק וכן מוכרח לומר דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הנשבעין גבי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דנאמן לומר נגנבו ממנו במגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכמ"ש לקמן סי' שנ"ז וכ"כ הרא"ש בתשו' והבאתיו לקמן סי' שנ"ז ע"ש וכן מוכרח לו' לדעת מור"ם שכתב בהג"ה סי' פ"א סכ"ג דנאמן לומר טעיתי במיגו דהחזרתי והוא מהמרדכי ובמרדכי ריש פרק חזקת הבתים כתב דאע"ג דהי' מעיז הוי מגו כמו שהוכיח ר"י מפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך (וכן מוכח לקמן סימן ק"י בסמ"ע ס"ק ז') ע"ש ודוק וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' פ"ד דהוי מגו בכה"ג ע"ש וכן הבאתי לעיל סי' ע"ה ס"ק כ"ח בשם הריב"ש ושאר אחרונים ע"ש ועיין מ"ש בסי' פ"ב בדיני מגו אות ו' ועיין לקמן סי' קמ"ו ס"ב עיין בש"ג פרק שבועת הדיינים ד' ש"ך ועיין בתוס' פ"ק דמציעא דף ד' ע"ב ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קל"ח ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קע"ו ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ב דף ק"י ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ס"ד ד' ק"ה ריש ע"ד וצ"ע ועיין בתשוב' מהרשד"ם סי' קצ"ד:
ה סָעִיף ג בטענת שמא כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קי"ד:
ו סָעִיף ד המשלח ביד חבירו כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן סי' ר"א ובתשובת מנחם עזריה סי' נ"ג:
ז סָעִיף ד אלא כשבא ליטול ע' בתשו' מהרשד"ם ס"ס קי"ד וסי' תמ"ד:
ח סָעִיף ד או שהוציא הוצאות ובא ליטול ע"ל סי' פ"א ס"ק ל' ודוק במ"ש באם משתבע כו':
ט סָעִיף ד ויש חולקין בזה. כלו' בזה דמקבל עיסקא למחצית שכר וה"ה כל היכא דנותן לו שכר ידוע וכ"ה בתשו' ר"ת שבמרדכי וכן מוכח מב"י ומור"ם דאל"כ מנ"ל דלהרמב"ם במקבל עיסקא למחצית שכר דצריך לישבע דהא לא כ' אלא כל' המחבר כאן ס"ד א"ו אין חילוק ודוק וכן משמע בע"ש כדפי' ע"ש וגם בסמ"ע ס"ק י"ב משמע כן וכ"כ בתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ז דהיכא דשכרו קצוב ל"ש לומ' דמורי התיר' וא"צ לישבע בנק"ח וע"ש:
י סָעִיף ו שותפות ראשון דהיינו שלא גזלו משותפות ראשון:
יא סָעִיף ט אינו חייב אלא שבועה עיין בסמ"ע ס"ק י"ז וז"ל ועד"ר שם כתבתי דאפי' רבינו האי לא כ"כ אלא בתבעו אשבועה שנתחייב לו כבר משא"כ הכא כו' עכ"ל ובחנם דחק דהא טעמא דרב האי הוא משום תקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ גם בשבועת השותפין אע"פ שהוא כעין דאורייתא מ"מ כיון שהוא מדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינ' וכ"כ הב"ח:
יב סָעִיף י נשבע היסת והב"ח כתב דהטור שלא הזכיר היסת ר"ל כעין דאורייתא ולא נהירא כלל:
יג סָעִיף י שלא גזלתני כלום מעולם. ובכלל זה שיכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שאומר שהיה שותפו:
יד סָעִיף י או שכבר חלקו. דוקא לשון זה שחלק או שלא נשתתף א"י לגלגל עליו אבל יכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שהרי לפי דבריו שהלה שותפו מה שהרויח יש לו חלק בו שיש נ"מ בין שתי לשונות של שבועות אלו ועוד יש כמה נ"מ ודוק:
טו סָעִיף יג ויגלגל עליו שאינו יודע כו'. דאם אינו טוען ראובן כן א"כ ודאי אינו יודע שהרי שמעון לא היה שם בשעה שנתעסק וא"כ ג"כ א"י לגלגל שהרי הוא מודה שאינו יודע לפ"ז אי"צ לדחוק כמו שכתב הב"י והסמ"ע ס"ק כ"ה דלא קאי אגלגול אלא כמ"ש דכיון שהוא עצמו מודה שאינו יודע לא שייכא שבועה כלל וכמ"ש סי' ע"ב סעיף י"ב סקנ"א א"כ אי"צ לגלגל כלל ודוק ע' מ"ש בס"ס צ"ז:
טז סָעִיף יג בשותפות זו כלל. עיין לקמן סי' קע"ו ס"ה מ"ש שם בשם המבי"ט והב"ח:
יז סָעִיף יג טען שמעון שיש ללוי כו'. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"א ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קפ"ג וסי' ר"ד ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קנ"ב:
יח סָעִיף יד וכן אם יצא שט"ח כו' עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן נ"ב. ועי"ל סי' ק"ח ס"ס ח':
יט סָעִיף יד ואם מפורש בשטר. ע"ל סימן ע"א סכ"ו [סכ"ג] וע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"א ופ"ב:
כ סָעִיף טו שאם יברר ראובן בעדים. עיין בסמ"ע ס"ק ל"א ובס' בדק הבית ודוק ועיין לקמן סי' קע"ו סל"ז ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ס וקפ"ח:
כא סָעִיף טז ראובן שותף שמעון כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ג ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' קכ"א:
כב סָעִיף יז ושמעון ידע בדבר. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח שכתב שנ"ל דמיירי שלא נודע לו עד שעת חלוקה ועיין בתשו' ר' אליה ן' חיים סי' ס"ה מדין זה:
א סָעִיף א נשבעים בטענת שמא. הטעם מפורש בטור ובדברי המחבר בסמוך משום דמורי התירא לנפשם דבשביל שכר טרחם מותר להן ליקח מהממון בלא ידיעת הבעלים ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך:
ב סָעִיף א שמינו אותו ב"ד. לאפוקי אפוטרופס שמינה האב על בניו לאחר מותו דאין משביעין אותו שמא ימנע מלהיות אפטרופס אבל כשמינהו הב"ד חשיבות הוא לו דהב"ד עושין אותו לנאמן ולא ימנע מלהיות אפוטרופס בשביל השבועה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס ר"ץ ועיין בטור בדין זה שכ' בשם הרמ"ה שגם במינהו אבי יתומים צריך לישבע כשמודה מקצת והמחבר אזל לטעמיה דס"ל דבשבועות שמא הללו א"צ להיות בהן מודה מקצת. וכמ"ש בסמוך ע"ש ומ"ה השמיטוהו ג"כ כאן:
ג סָעִיף א או שהושיבה בעלה חנונית. עד"ר מ"ש ע"ז:
ד סָעִיף א ובן הבית שהוא נושא ונותן כו'. רש"י והטור פירשו בא' מן האחין שמתעסק בשביל אחיו. והמחבר תפס לשון הרמב"ם ועמ"ש בפרישה ע"ז:
ה סָעִיף א שמא גזל חבירו כו'. פי' כשיחשדנו התובע לומר שמא עכבת משלי במשא ומתן או בחשבון וכיוצא בו אע"פ שטענו בשמא צריך הוא לשבע שלא עכב משלו כלום וכדמסיק:
ו סָעִיף א ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת שמא עד שיחשוד המשביע בב' מעין כסף. בזה נתיישב דל"ת מכאן דאמרי' דאפוטרופוס שמינה ב"ד נשבע אטענות שמא אמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ר"ץ ס"ג ז"ל כשמינו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו כו' "עד דהא על טענת ברי משבי עין ליה כו' דמשמע דוקא אטענת ברי די"ל דשם איירי דכשאינו חושרו בשתי מעין כסף ועמ"ש עוד בפרישה בישובו:
ז סָעִיף א עד שיחשוד כו' בב' מעין כסף כן הוא לשון הגמ' ופרשוהו רש"י והרמ"ה דבעינן נמי הודאה במקצת כעין ש"ד (כמ"ש הטור והמחבר בשבועה דאורייתא בסי' פ"ח) והסכים עמהן כאן הטור וכמ"ש בפריש' ודרישה גם שם הוכחתי שדעת הרא"ש ג"כ הוא כן וכ"כ ג"כ המחבר בסי' ר"ץ ס"ט באפוטרופוס וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש בדרישה ולא כב"י ע"ש שהארכתי לבאר סוגיא דגמרא דלא תקשי ממנה לשלשה שיטות שיש בזה:
ח סָעִיף ב אעפ"י שאין עדים שזה שותפו כו'. פירוש אעפ"י שיש להם מגו דאי בעי אמר לא היינו שותפים מעולם ואז לא היה יכול להשביעו כמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ט ומטעם שיתבאר שם:
ט סָעִיף ב דאין אומרים מגו ליפטר משבועה. עיין בטור שכתב שרא"ש חולק ע"ז וס"ל דבכה"ג פטור משבועה מכח מגו דאין חילוק בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון דשמא לא ישבע ונמצא מתחייב ממון ואע"ג דאכתי ה"ל מגו דהעזה דאלו היה טוען לא נשתתפתי עמך היה צריך להעיז נגדו בדבר שחבירו יודע שמשקר בו משא"כ עתה כשטוען לא נשאר לי כלום משלך בידי דאין חבירו יודע בודאי שנשאר בידו מה ומה"ט כ' הרא"ש והטור הביאו לקמן בר"ס רצ"ז דהשומר חייב לישבע ש"ד ואינו נאמן לומר נגנב מידי הפקדון במגו דלא הייתי שומר אף ע"ג דהפקידו שלא בעדים משום דה"ל מגו דהעזה שאני שבועת השותפין דמדין תורה א"צ לישבע אלא מתקנת חכמים מ"ה במגו כלדהו מוקמי' ליה אדינא דאורייתא דא"צ לישבע וכמ"ש בפרישה בסי' פ"ט ס"ה גבי שכיר כשאין עדים ששכרו (מיהו אין ראיה גמורה משם כמ"ש בפרישה ע"ש) לדעת הטור שפטור בשבועה (משבועה) בכל ענין מכח מגו אע"ג דה"ל מגו דהעזה ע"ש וכ"כ הרא"ש הבאתי לשונו בפרישה ע"ש ודו"ק ומהתימה על מ"ו רמ"א ז"ל שכתב לקמן ר"ס רצ"ו ג"כ דעת הרב רבינו אשר ז"ל וי"א דאמרי' מגו להפטר משבועה אלא שאין זה מגו טוב (כיון דהוא בהעזה וכמ"ש שם בטור) לכן לא אמרי' ליה עכ"ל וכתבו שם משום דיש בינייהו לדינא והיינו היכא דאינו חייב ש"ד וכמ"ש וא"כ הל"ל ג"כ כאן דברי הרא"ש ללמדינו דאליביה כיון דאין כאן ש"ד פטור משבועה במגו דלא נשתתפתי עמך וע"ל בסי' צ"ו סס"א שכתב שם המחבר ז"ל וכן אם היה מודה שהיה שותף כו' "עד וישבע השותף וכתבתי שם דמה שחייבו שבועה בהודה בלא עדים היינו להרמב"ם דס"ל דלא אמרי' מגו לאפטורי שם לא קשה למה לא כתב מור"ם דעת הרא"ש והטור די"ל כיון דשם פסק המחבר דצריך לישבע שבועת שומרין מן התורה אף שהטור לא ס"ל הכי מ"מ לא רצה לכתוב עליו דא"צ שבועה כיון דלפי מאי דפסק המחבר שם דחייב ש"ד א"ש ודו"ק:
י סָעִיף ד אע"פ שלא נתן לו שכר ע"ז כו'. מל' אע"פ שכתב מוכח מיניה דס"ל דכ"ש כשמקבל שכר על זה שמשביעו וה"ט דכשאינו מקבל שכר ה"א דאין להשביעו שלא תנעול דלת בפני ג"ח חנם עם חבריהם מה שאין כן כשמקבלים שכר דלא ימנעו מחמת השבועה כיון שמקבלים שכר על טרחתם מורו היתרא לנפשייהו שמעלים על דעתם שאין נותנים להם שכר הראוי לפי טרחם ודוק ועפ"ר:
יא סָעִיף ד אלא כשבא ליטול. פי' כשבא ליטול חלק בריוח או במה שהוציא וכדמסיק מור"ם אבל בלא ליטול שכר שליחותו אין חילוק וכמו שמסיק מור"ם וק"ל:
יב סָעִיף ד אע"פ שנותן לו שכר עמלו. כבר כתבתי טעמו דס"ל דגם בזה שייך מורא היתרא והי"ח בזה ס"ל כיון דמקבל שכר שוב ל"ש לומר דמורי היתרא ועפ"ר:
יג סָעִיף ו חלקו השותפים כו'."עד והביא לו השליח כו' נקט ופרט כל הני לומר ל"מ שותפין והדומה לו דאית להו חלק במה שחלקו בהו איכא למימר כיון שחלקו ושתקו ולא תבעו שבועה זה מזה ודאי מחלו השבועה אהדדי אבל בן בית ושליח דממונא בעל הבית הוא ולא שבקינהו בעל הבית למשקל מידי דנימא מדהניחן למשקל ולא תבע לשבועה אחיל גבייהו ומה"ט חייב להו הרמ"ה שבועה אחר שנסתלק וכמ"ש הטור בשמו קמ"ל המחבר דפטור וכ"כ הטור בשם הרמב"ם והרא"ש דכולם נפטרו מהשבועה ודו"ק:
יד סָעִיף ח שנשאר כל שהוא שלא חלקו אותו כו' "עד ומשביעים זא"ז פי' ומשביעים זא"ז שלא הורה היתר לנפשיה ולקח משל חבירו מקדמת דנא בהיותם שותפים בממון הרבה כשיעור ב' מעין כסף או יותר ופשוט הוא:
טו סָעִיף ח שלא עשו בו חשבון כו'. וה"ה ב' שלוו מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון לא הוה כחלקו וצריכין לישבע זה לזה ב"י מחס"ז ד"מ ו':
טז סָעִיף ט שאם יודה בה חייב ממון. וכ"כ הטור והמחבר בסי' פ"ז סכ"ה ע"ש:
יז סָעִיף ט אינו חייב אלא שבועה כו'. בטור סימן פ"ז סמ"ב מסיק שם בשם רב האי שבש"ד אם אמר נשבעתי צריך לישבע היסת ע"ז ודוקא בשבועה דרבנן אמרו כן ומשום דתקנת' לתקנת' לא עבדינן (אבל המחבר ומור"ם השמיטוהו ולא כתבוהו שם בסכ") ועד"ר שם וכאן דכתבתי דאפי' רבינו האי לא כ"כ אלא בתבעו אשבועה שנתחייב לו כבר מה שאין כן הכא דלא נתחייב כבר שבועה אלא שיתחייב שבועה ע"י הודאתו ע"ש ודוק:
יח סָעִיף י ואינו מגלגל עליו שלא היה שותפו כו'. דאין ניחא לשותף בגלגול זה דשמא יברר עליו שהיה שותפו עוד יש נ"מ אחרינ' בין הני גלגולים ובפרישה כתבתי וע"ש:
יט סָעִיף י מטעם שאמרנו. היינו מ"ש בסוף סעיף שלפני זה כיון דאף אם יודה שהיה שותפו ולא חלקו אין לו בידו חיוב ממון ודאי:
כ סָעִיף יא שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו טעמו דכל האומר לא נשתתפנו כאלו אומר לא חלקנו והרי יש עדים שהיה שותפו וה"ל כאלו מעידין שהן שותפין ולכן צריך לישבע לו בשבועת השותפים מיהו מאמינים לו על שבועתו כיון דלא הוחזק כפרן בממון ודאי כי אף שהיה שותפו יכול להיות שלא נשאר בידו כלום ומ"מ הוחזק כפרן לענין זה דאין אנו מאמינים לו לך שנשבע אח"כ עד שישבע לפני עדים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז סכ"ז במי שנתחייב שבועה לחבירו ואומר שנשבע לו והוכחש בעדים ע"ש ועפ"ר:
כא סָעִיף יב אלא פחות מזה ומיירי דאינו מודה מקצת כגון שהתובע מודה שקיבל נ' זהובים אלא שאומר שהיה לו בשותפות ק' זהובים נמצא שנשאר לו בשותפות נ' זהובים והנתבע משיבו שלא היה לו בהשותפות כ"א נ' זהובים:
כב סָעִיף יב ואם רצה מגלגלין עליו כו' פי' וא"צ להמתין עד שיחלוקו וכמ"ש מור"ם לעיל ר"ס זה ועפ"ר:
כג סָעִיף יג ה"ג ראובן שנפחת מן הקרן כו':
כד סָעִיף יג שבועת השותפין שפחתו כו' הב"י כתב דלא ישבע שפיחת ת"ק מאחר שאין שמעון נותן לו כל חלק הפחת ע"פ שבועתו וכדומה זה למ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רל"ח בשנים אוחזין בטלית דכל א' נשבע שאין לו בה פחות מחציה ה"נ דכוותיה נשבע שנפחת ולא נשאר לשמעון עכ"פ מקרנו כלום ועפ"ר שם כתבתי דמסתימת ל' הרמב"ם והטור משמע דס"ל דיכול לישבע שנפחת ת"ק ושאני התם דשניהם נשבעים זה כנגד זה ע"ש:
כה סָעִיף יג וישלם שמעון מביתו. נ' בטור מבואר דהרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל כשהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר או הפחת הוא לאמצע נמצא שאם הי' ידוע שהפסידו ת"ק היה עולה לחלקו של כל אחד בהפסד ר"ן זהובים ושמעון לא הטיל לכיס מתחלה אלא ר' והי' צריך לשלם נ' מביתו אבל השתא שאינו ידוע אין ראובן נאמן בשבועתו להוציא מיד שותפו כ"א להחזיק במה שבידו וע"ש ולא כהראב"ד שכתב שבהפסד כל א' מפסיד לפי ממונו אבל בשכר כ"ע מודים דהוא לאמצע והטעם כתבתי בדרישה וגם מבואר שם וכאן דהראב"ד סבירא ליה דאף לסברא זו דההפסר לאמצע מ"מ אין שמעון חייב לשלם כלום מכיסו לצורך ההפסד אפי' ההפסד הוא מבורר ע"ש:
כו סָעִיף יג ששמעון יודע בודאי שפחתו כך. ה"ה אם אינו יודע בודאי ג"כ יכול לגלגל עליו בשבועת השותפים וכמ"ש לפני זה ס"י אלא משום סיפא דלא נתעסק בו שמעון נקטיה דאז אינו יכול להשביע לשמעון כ"א כשטוען ששמעון יודע בודאי וק"ל:
כז סָעִיף יג בשבועת שותפין ויגלגלו כו' ה"ה אם ירצה להשביע היסת שאינו יודע יכול להשביע על זה וכמ"ש אחר זה באם לא נתעסק שמעון אלא דבא ללמדינו דעל ידי גלגול יכול להשביע בשבועה חמורה דשותפות:
כח סָעִיף יג ולא עוד כו' אדלעיל קאי וה"ק ל"מ דשמעון א"צ לשלם עוד חמשים מכיסו אלא אפי' מהמאה שנשאר ונוטל שמעון לפעמים חמשים וגם זה בכלל אמרם דאין השותף מהנשבעים ונוטלים כו' וכדמסיק אבל חמשים נוטל ראובן מהמאה הנשארים שביד שמעון כיון ששמעון מודה או שהוא ידוע שהן מהשותפות והרי הן כאלו הן מונחין ברשותו בחזקת שניהן ועפ"ר:
כט סָעִיף יג ואחר כך מחשבין. פי' אחר ששלמו החוב מחשבין ורואין מה שנשאר בהשותפות וחולקין ביניהן:
ל סָעִיף יג אבל אם טוען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב כו'. עמ"ש בסי' ע"ז בהג"ה ס"ב ישוב דל"ת ממ"ש שם אמ"ש כאן:
לא סָעִיף יד ויתבע מלוי בסוף זמן שאמר על קבע לו זמן לשנה או שתים הנ"ל קאי אבל על שאמר נפרעתי דכבר הודה שאין לוי חייב לו כלום תו אין ביד שמעון להדר עליו וק"ל:
לב סָעִיף יד אין שמעון נאמן כו'. וע"ל סי' ק"ח ס"ח מ"ש דל"ת מזה:
לג סָעִיף טו בעדים שלא פרע לוי. כלשון הזה כתב ג"כ הטור בשם תשובת הרא"ש ומשמע מיניה דאם אין לראובן ראיה בעדים שלא פרעו לוי אע"פ שיש לו עדים שראובן הוצרך לפרעו אין שמעון חייב לשלם לו כלום כיון דלא נתקשר ראובן נגד הכותי לפרוע לו אלא אם לא פרעו לוי ויכול להיות שלוי כבר פרעו והכותי בעלילה בא על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו וכמ"ש המחבר ומור"ם לקמן בסי' קכ"ח וכמ"ש המחבר לעיל סי' מ"ב ס"א גבי סייף והטור לקמן סי' שע"ח ואף שיש לדחוק בלשון הרא"ש והטור ולפרשו דמ"ש אם יברר ראובן קאי אדלאחריו אמ"ש שיצטרך ראובן לפרוע אלא שהקדים לומר שמכח שלא פרע לוי בא עליו הכותי שהוא היה הגורם ולא לדוקא נקט והכי מסתברא קצת כיון דראובן לצורך השותפות עשאוהו אין זה בכלל אמרם אין אדם נתפס כו' מ"מ מ"ש ראשונה נ"ל עיקר ועפ"ר:
לד סָעִיף טו בכל מה שיברר כו' עמ"ש לעיל סי' צ"א ס"ג דנשבע האי דידע היינו משום שהוציא ברשות ועיין שם:
לה סָעִיף טז והטעה בחשבון כו' "עד וביקש שיעשה לו כו'. פי' לאחר שחלקו ביקש ראובן שיעשה לו שטר עליהן מאחר שנפרדו זה מזה בשותפת' וכ"כ בהדיא בטור בשם תשובת הרא"ש:
לו סָעִיף טז אינו חייב לעשות לו שטר. הטעם דדוקא בההיא דלפני זה דהחוב היה ידוע על ראובן וכבר נתן ראובן ע"ע שטר לכותי מש"ה גם שמעון נתחייב ליתן לראובן שטר על חלקו משא"כ בזה דלא נתן ראובן שטר אנפשו ולא היה החוב ידוע על ראובן וקרוב לודאי שלא יתגל' לעולם ועפ"ר:
לז סָעִיף טז והעדים יכתבו הודאת שמעון כו' וניחא לשמעון בזה טפי משום דהעדים אין כותבין שום לשון חיוב אלא הודאתו גרידא משא"כ כשנותן עליו שטר ובדרישה כתבתי שיש לפרש בע"א והוא שבקשת ראובן היתה ששמעון יכתוב לו שטר בלי חילוקים שמה שיצטרך לשלם להעכו"ם שיחזיר לו החצי ושמעון אינו רוצה אלא שבאם יצטרך לשלם אזי יתבענו ויהי' הדין ביניהם על פי טענתם אז ופסק הרא"ש שהדין עם שמעון אבל מ"ש ראשונה נראה עיקר לדינא וק"ל:
לח סָעִיף יז ושמעון ידע בדבר. לשון הטור ושמעון ידע שאח ראובן הי' לו מעות "בשותפות עמהן ולשון זה משמע שידע גם כן שראובן הבטיחו ליתן לו ריוח אלא שטוען מאחר שלא נטל רשות ממנו אין עליו לקיים תנאו ובסי' קע"ו הקשה ב"י אגירסא זו "דידע שמעון דהא שתיקה כהודאה דמיא. ובפרישה כתבתי דנ"ל נוסח תשובת הרא"ש עיקר דכתוב בה לא ידע ור"ל דלא נודע לו עד שעת חלוקה ואז נודע לו בעדים או דשמעון מאמין לראובן בזה אלא שאינו רוצה ליתן לו ריוח (דאל"כ ודאי לא היה ראובן נאמן לומר שאחיו הניח ממון בשותפות) והא דפסק דלא יטול ריוח אלא כפי חלקו במעות היינו משום דראובן גופו טעין שהתנה עם אחיו שיטול ריוח "בכדי מעותיו וכנ"ל דאל"כ הא כבר איפסק דלכ"ע בריוח חולקין בשוה א' הממעיט בקרן וא' המרבה. ועפ"ר:
א סָעִיף ב מגו לפטור משבוע. בסמ"ע הקש' על הרמ"א שכ' לקמן סי' רצ"ו ג"כ דעת הרא"ש וי"א דאמרי' מגו לאפטורי משבוע' אלא שאין זה מגו טוב כיון דהוא מעיז ונ"מ היכא דאינו שבועת התור' אלא מדרבנן מהני מגו דהעזה וכמו דאמרי' גבי שכיר ע"ש ועש"ך מ"ש בזה ול"נ דלק"מ דודאי ליכא שום נ"מ בין הני טעמי דרא"ש והרמב"ם דהא התם בפ' כל הנשבעין פריך בהא דאמר רמב"ח ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מגו די"ל לא שכרתיך ופריך עלה א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכא משכחת לה וכת' שם בר"ן מאי פריך הא בשכיר הוי לענין ממון ואמרי' מגו דהעז' לגבי ממון ושבועת השומרין ל"מ מגו דהעזה לאפטורי משבוע' וע"ש שכ' כיון דשכיר נאמן במגו אפי' לאפטורי משבוע' מש"ה פריך א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא דחייב לדידן ע"ש שכת' והא דאנן קי"ל דשכיר נאמן במגו אפי' לאפטורי משבוע' במגו דלא שכרתיך ושבועת השומרין דחייב לדידן אפי' בלא שטר היינו משום מגו דהעזה אלא בשכיר כיון דאינו אלא תקנת חכמים הקילו אפי' במגו דהעזה ע"ש וא"כ לפי שיטת הרמב"ם דל"א מגו לאפטורי משבוע' נמי צריך לחלק הא דשכיר נאמן במגו לפוטרו משבוע' הוי נמי משום דבתקנ' הקילו ואפ"ה פסק כאן בשותפין דל"מ מגו הא בתקנת חכמים הקילו במגו לאפטורי משבוע' כמו גבי שכיר דמהני מגו לאפטורי משבוע' אלא דכבר כ' הר"ן וז"ל דאפי' מגו גרוע מהני לעקור תקנתא ומ"מ הבו דלא נוסיף עלה לומר דשבועת השותפין דוק' ביש לו עדים שנשתתף כו' שאע"פ שמצינו דבעה"ב מיפטר מיניה דשכיר במגו ומפני שאין אלא תקנ' ושבועת השותפין נמי תקנ' אפ"ה אין לך אלא מה שמנו חכמים ושבועת השותפין כעין של תור' תיקנו עכ"ל וא"כ לק"מ דבין להרמב"ם בין להרא"ש בשכיר מהני מגו לאפטורי משבוע' ואפי' מגו דהעזה והבו דלא לוסיף ואפי' היכא דאינו אלא תקנ' כעין תורה תיקנו וז"ב. ומ"ש הטור דהרא"ש חולק כ"כ הב"ח דחולק על הטעם דהרמב"ם ס"ל הטעם משום מגו לאפטורי משבוע' והרא"ש ס"ל הטעם משום מגו דהעזה ע"ש אבל לדינא ליכא נפקותא וכמ"ש וז"ב:
ב סָעִיף ח זא"ז. ע' מוהרש"ל פ"ח דב"ק סי' כ"ח דאם אשת השותף היא נושאת ונותנת אף היא צריכ' לישבע:
ג סָעִיף ט שאפי' הודה. עמ"ש בסי' צ"א סק"ז:
ד סָעִיף ט אינו נשבע עליו ונרא' דה"ה אם טוען תנאי הי' בינינו שאפטור משבועת השותפות נמי נאמן ואין עליו שבוע' שפטרו כיון דאם יודה לא יתחייב ממון ואע"ג דאומר מחלתי אינו נאמן אלא במגו ה"נ נאמן במגו דלא נשתתפתי ואפי' לדעת הרמב"ם דל"א מגו לאפטורי משבוע' הכא לא דמי למחלה דדוקא למחול אינו עשוי אבל זה דרך השותפין בשעת שותפות לפטור זא"ז משבועת השותפין וא"כ הוי טענ' מחמת עצמה ולא צריך למגו וע' ש"ע סי' רצ"ו ס"ח וע' ט"ז בס' פ"ז דכת' דמחל' לי השבועה נאמן אפי' היכא דל"ל מגו ע"ש אלא דהכא כשטוען תנאי בשעת שותפות נרא' דאפי' לדעת הש"ך נאמן ומטעמא שכתבנו:
ה סָעִיף יא הוחזק כפרן לשבוע' כת' הסמ"ע טעמו דכל האומר לא נשתתפנו כאלו אומר לא חלקנו והרי יש עדים שהי' שותפו וה"ל כאלו מעידין שהן שותפין ולכן צריך לישבע ע"ש ולענ"ד נראה דאפי' היכא דל"ש הודא' וכגון שאמר מתחל' חלקנו ואח"כ הביא עדים שעדיין לא נתחלקו וטען אח"כ תנאי היה שאפטור משבועת השותפין וכמ"ש בס"ק ד' דבזה ליכא הודא' אפ"ה כל שהוחזק כפרן בטענתו לפני ב"ד תו אינו נאמן לטעון טענה אחרת וכמבואר בש"ע בסימן ע"ט סעיף י"ג אא"כ מביא עדים על טענתם השניי':
ו סָעִיף יג כדי שישבע ויטול עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן ק"ב שכ' דאם מודה שנעש' היזק בשותפות או שידוע בעדים אלא שטוען שמא הרווחת ממקום אחר שיתמלא בזה מעות השותפות נשבע השותף שלא היה לו ריוח ממקום אחר והפחת שידוע או מודה ישלם:
א סָעִיף א בטענת שמא. ודוקא בטענת שמא אבל בטענת ברי כיון שיש להנתבע חזקה דאין אדם מעיז אינו יכול להשביע שבוע' חמור' רק השבועת היסת אם לא שיש לו עליו שבועות השותפות מכח טענת שמא יכול לגלגל ג"כ אטענת ברי כדמוכח בסעיף י"ב ואף דשבועת השותפין הוא שבוע' המשנ' מ"ח כשיש הפסד בקרן וטוען שע"י גניבה או פחת ע"י שנרקב יש עליו ש"ד שבוע' שומרים ואם טוען שנתן בהקפ' ולא הי' יכול לגבות' מחויב להראות שטר דאין לו ליתן בלא שטר ועדים ואם נתן רשות להקיף בלא שטר מ"מ נשבע שנתן בהקפ' כמו בסי' רצ"א סעיף כ"ג שהשומר מחויב לישבע שנתן לאמו אף שיש לו רשות ליתן לאמו ונ"מ בין ש"ד לשבוע' דרבנן אם טוען א"י או שאינו רוצה לישבע דבש"ד משלם ואם טוען היזק בדבר שיכול לברר ע"פ עדים נראה דאינו נאמן בלא עדים כמו בסי' רצ"ה סעיף ג':
ב סָעִיף ב מגו לאפטורי משבועה עיין סמ"ע וש"ך ועמש"ל בכללי מגו:
ג סָעִיף ד אלא כשבא ליטול. הטעם מבואר כפוסקים דס"ל דלא שייך שבוע' רק בבן הבית שעוסק תמיד אבל בשליח שהוא באקראי בעלמא אינו נשבע רק כשבא ליטול דהיינו שציוה לו לקנות במעות שלו ועכשיו אומר שקנה בכך וכך ובא ליטול דאז מחויב לישבע כמה נתן כמו בציוה לו להשביח שדה דנשבע ועש"ך ס"ק ח' ויש שם ט"ס וכצ"ל עסי' צ"א ס"ק ל' ודו"ק במ"ש באם הפועלים בכאן משתבע וכו' כוונתו להקשות דשם בלא נתן קצבה א"צ לישבע כשאין מכחישין ומ"ש כאן דצריך השליח לישבע כמה הוציא והוא ג"כ קו' הש"ז שם ועבמ"ש הט"ז ליישב קו' זו והנה אף שהביא כאן ב' דיעות אי צריך שבוע' במקבל עיסקא מ"מ פוסקין כממרמות הנעשין ע"צ ה"ע שבוע' דתקנת מור"ם הי' כך בוועקסלין שנעשו עצה"ע להשביע כשטוען לא הרוחתי:
ד סָעִיף ט תנאי הי' מ"ש בספר קצה"ח דנאמן לו' תנאי הי' בינינו שאפטר משבועות ודאי ליתא:
ה סָעִיף יג ולא ישלם שמעון כלום. נראה דדוקא ככה"ג שלא נעשה שמעון לזה כלל על המעות רק שהשכר והפחת הוא לאמצע מטעם שהחלק המועט מרויח ומפסיד כמו חלק המרוב' כיון שהחלקים מצורפים יחד כמ"ש הסמ"ע בסימן קע"ו ולא נעשה לוה רק לאחר שנפחת וכיון שא"י אם נפחת הוי כא"י אם נתחייבתי לך אבל כמקבל עיסקא שנעשה תיכף בקבלת המעות לוה על חצי המעות שהעיסקא פלגא מלוה מש"ה אפילו אם הסחורה נפסד כיד הנותן והמקבל א"י נשבע הנותן שנאנסת והמקבל חייב לשלם החצי שהחלק המקבל הוא כפקדון ביד הנותן ונאמן עליו הנותן בשבועה שנאנסת והמקבל הוי כא"י אם פרעתיך וכן ראובן ושמעון שהטילו לכיס בשוה והסחורה מקצתה ביד ראובן ומקצתה ביד שמעון ונאנסה הסחורה שביד ראובן נאמן ראובן בשבועה שנאנסה וחולקין הסחורה שביד שמעון שחלק הסחורה שביד ראובן הוי רק כפקדון ביד ראובן ונאמן עליו בשבועה שנאנסו וכן אם ראובן הטיל יותר לכיס בתורת הלואה לאו בתורת עיסקא נשבע ונוטל ואח"כ מצאתי בקצה"ח סי' קע"ו שכתב כן ויתבאר שם:
ו סָעִיף יג חולקין אותו בשוה. ודוקא בכה"ג שלא נתן לראובן המעות שיהיה לו חלק בסחורה לפי ערך המעות וכשנפחת ר' זהובים נתחייב שמעון לשלם מביתו ק' והסחורה נשאר מחצה בחזקת ראובן ומחצה בחזקת שמעון דכיון שהסחורה מקצתה באחריות שמעון הוי כאלו הוא בחזקתו דכל שהוא באחריות ולענין הפסד מיקרי שלו וכן הדין לענין ריבית בי"ד דכל שהוא באחריות שלו הוי כהלואה וה"נ מיקרי מוחזק על המחצה מטעם זה מש"ה חולקין בשוה אבל כשנתן ראובן המעות שיחלקו הריוח וההפסד לפי ערך המעות אז הסחורה הנשאר הוא בחזקת ראובן ושמעון ג"כ לפי ערך המעות וחולקין עצמן לפ"ע המעות:
ז סָעִיף יג לוי כבר נפטר בהודאת שמעון ולכאורה הוא תמוה מאוד דממ"נ במאי מיירי אי השטר ביד שמעון ויש לו מגו דאי בעי קלתי' אפי' אי מפורש בהשטר שהוא ממון השותפות נאמן אפי' לגבי עצמו במגו כמו בסעיף י"ג באם היה בידו כדי החוב וכן מוכח בסי' ק"ח סעיף ה' ואי מיירי שהשטר ביד ראובן דלית ליה מגו ג"כ קשה ממ"נ אי ידוע שהוא מממון השותפות אפי' לגבי לוי אינו נאמן כמו דמוכח בסי' ע"א סעיף כ"ג ואי אינו ידוע שהוא מממון השותפות אפי' לגבי עצמו נאמן כמו שנאמן לגבי לוי במגו דאי בעי היה אומר שהשטר כולו שלו. אמנם נראה דהנה לדעת הרמב"ם שהוא בעל דיעה זו א"ש בפשיטות דהמחבר פסק בשמו בסי' ס"ו סעיף י"א מי שהוציא שטר וטוען שחבירו מכרו לו בכתיבה ומסירה וכו' אין צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעתו וכו' עד אם הודה לוי שפרעו משלם לראובן ולפ"ז א"ש הכא דכיון שראובן אומר שהשטר הוא מממון השותפות וחשטר בידו נאמן במגו דלקוח לענין שכשמודה שמעון ללוי שנפרע שחייב לשלם לראובן כמבואר שם סי' ס"ו לענין אם טוען לקוח אבל נגד לוי אינו נאמן ראובן לומר שהוא מממון השותפות וכמו שאינו נאמן לטעון לקוח ואף שמבואר שם דאם טען לוי שלא מכר דפטור מלשלם וכן אם הורה לו שמכר וטוען שנפרע קודם נאמן במגו כמבואר בש"ך שם נראה דאם טוען דנפרע אח"כ והחזיר לראובן דאינו נאמן מטעם דא"כ השטר בידו מאי בעי וכמו שאין הלוה נאמן לומר פרעתי ולא קבלתי השטר מטעם שטרך בידך מאי בעי ה"נ אינו נאמן המוכר לומר שהחזיר הפירעון ללוקה מטעם זה אם כן ה"נ אין שמעון נאמן לומר פרעתי והחזרתי לכיס כיון שהשטר עדיין ביד ראובן. ואולם הר"ב שלא הגי' משמע דס"ל כהמחבר ואי אפשר לתרץ כנ"ל דהא הרמ"א מסיק שם להלכה דאף לענין קנייתו אינו נאמן וגם יש להקשות דלהימן כמגו כשטוען שפרעו אח"כ במגו שהיה טוען שפרעו קודם לכן נראה דהנה בסי' ס"ב מבואר באחד מן האחין שנושא ונותן בתוך הבית ושטרות עשוים על שמו ואו' שלי הם עליו להביא ראיה ואם מת על האחין להביא ראיה ע"ש בסמ"ע הטעם וידוע דלבע"ח וללקוחות טענינן כמו ליתמי מש"ה כשמודה שמעון שנפרע הרי הבע"ח דומה ללוקח כמ"ש הש"ך בסימן פ"ו ס"ק ה' וס"ק ז' מש"ה נפטר לוי שטענינן ליה שהשטר הוא של שמעון כיון שעשויות על שמו ואינו מבורר בשטר שהוא מממון השותפות כמו במת אבל נגד ראובן אין שמעון נאמן אף על פי שעשוית על שמו כיון שהוא נו"נ ועיין תומים בסימן ס"ב דמסיק שם דאין חילוק בין האחד נו"נ בין שניהם נו"נ ולדעת הש"ך שם סימן א' דאפי' אית לי' מגו אינו נאמן כשהוא נו"נ אם כן הכא אפילו השטר ביד שמעון דאית ליה מגו ג"כ אינו נאמן וחייב לשלם אך דהרמ"א באה"ע סי' פ"ח מסיק דבאית ליה מגו נאמן מיירי הכא ע"כ כשהשטר ביד ראובן משום הכי אינו נאמן וחייב לשלם ולא דמי לדלקמן סימן ק"ח סעיף ח' דאינו חייב לשלם דשם כיון שנאמן מכח מגו משום הכי פטור כשיש עדים בדבר מה שאין כן הכא ומיירי הכא שהן שותפין בכל עסקיהם ואפשר דאפי' הם שותפים בעסק מיוחד אם ידוע שהחוב הוא מעסק הזה ומהחנות המשותף דדומה לשותפין בכל עסקיהם מש"ה א"נ לומר שהיה לו מעסק הזה לעצמו בחנות המשותף:
ח סָעִיף טו וקנה ראובן בגדים. סעיפים אלו כפולים לקמן סי' קמ"ו ויתבאר לשם בעזה"י:
א סָעִיף א שמא. הטעם מפורש בסמוך משום דמורי היתרא דבשביל שכר טרחם מותרים ליקח מהממון בלא ידיעת הבעלים וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ד ובתשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"ה:
ב סָעִיף א ב"ד. דחשיבות הוא לו דהב"ד עושין אותו לנאמן ולא ימנע מלהיות אפטרופא בשביל השבוע' לאפוקי אם מינהו אבי יתומים דאין משביעין אותו שמא ימנע וכמ"ש הט"ו בר"ס ר"צ וע' בטור שכת' בשם הרמ"ה שגם במינהו אבי יתומים צריך לישבע כשמוד' מקצת והמחבר אזיל לטעמי' דס"ל דשבועות שמא הללו א"צ להיות מ"מ כמ"ש בסמוך ומש"ה השמיטו כאן גם כן. סמ"ע:
ג סָעִיף א והאשה. ע' בדינים אלו באה"ע סי' צ"ז:
ד סָעִיף א ובן. ע' בתשו' רש"ך ס"ב סי' ר"א ובתשו' מנחם עזריה סי' נ"ג ורדב"ז סי' י"ד:
ה סָעִיף א כסף. כן הוא לשון הגמרא ופרשוהו רש"י והרמ"ה דבעינן נמי הודא' במקצת כעין ש"ד והסכים גם הטור עמהן ומוכח שגם דעת הרא"ש הוא כן וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כת' דנ"ל עיקר כב"י שכת' דדעת הרי"ף והרא"ש דא"צ הודא' וגם הר"ן כת' שכן דעת הר"י הלוי והרמב"ם פ"ט משלוחין וכן מוכח מדבריו בפי' המשנ' כו' ע"ש ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' קנ"ט (והט"ז כת' דצ"ע להלכ' וע"ש ובתשו' מהר"ם גלאנטי סי' (כ"ב) [כ"ד] וברדב"ז סי' כ"ב ושבות יעקב ח"א סי' קס"ג):
ו סָעִיף ב מגו. והטור כת' שהרא"ש חולק ע"ז וס"ל דבכה"ג פטור משבוע' מכח מגו דאין חילוק בין ממון לשבוע' דשבוע' אתיא לכלל ממון דשמא לא ישבע כו' ואע"ג דאכתי ה"ל מגו דהעזה ומה"ט כתבו בר"ס רנ"ו דהשומר חייב לישבע ש"ד ואינו נאמן לומר נגנב במגו דלא הייתי שומר אף דהפקידו שלא בעדים משום דה"ל מגו דהעזה. שאני שבועת השותפין דא"צ לישבע רק מתקנת חכמים מש"ה במגו כל דהו מוקמינן ליה אדינ' דאוריית' דא"צ לישבע וכמ"ש בפריש' בסי' פ"ט ע"ה גבי שכיר כשאין עדים ששכרו כו' מיהו אין ראי' גמור' משם ע"ש (עמ"ש שם ס"ק י"ג) עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל דיש ראי' גמור' משם ע"ש באורך וע"ל בסי' פ"ב בדיני מגו אות ו' ולקמן סי' קמ"ו ס"ב ובש"ג פרק שבועת הדיינין ובתוספות פ"ק דב"מ דף ד' ע"ב ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קע"ו ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ב ובתשו' ראנ"ח סי' ס"ד ומהרשד"ם סי' קל"ד (גם הט"ז הסכים לדעת הסמ"ע דכאן לא איכפת לן במגו דהעז' כיון שעיקר השבוע' אינה אלא מצד תקחז"ל ושכ"כ הרא"ש להדיא דמה"ט מהני מגו דהעזה גבי שבועת שכיר עכ"ל):
ז סָעִיף ד שכר. דה"א שאין להשביעו שלא תנעול דלת בפני ג"ח (והט"ז פי' דה"א כיון שעוש' בחנם ודאי כוונתו לשם מצו' אם כן לא לחשדי' דמור' היתר לעצמו) ומכ"ש כשמקבלים שכר דלא ימנעו מחמת השבוע' ומורי היתרא שמעלים על דעתם שאין נותנים להם שכר כראוי לפי טרחם עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' רש"ך סי' ר"א ובתשו' מ"ע סי' נ"ג ומהרשד"ם ס"ס קי"ד וסי' תמ"ד:
ח סָעִיף ד בזה. כלומר במקבל עיסק' למחצית שכר וה"ה כל היכא דנותן לו שכר ידוע וכ"כ בתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ז דהיכא דשכרו קצוב לא שייך לומר דמורי היתרא וא"צ לישבע בנק"ח וע"ש עכ"ל הש"ך (ואם התנ' להאמינו בלא שבוע' א"צ לישבע לא על טענת ספק ולא על ודאי. מהר"י אדרב"י ז"ל סי' ר"כ. כנה"ג):
ט סָעִיף ט ספק. (אבל משביעו בטענת ברי שבועת השותפין הרדב"ז (ח"א) [ח"ד] סי' ר"ב. כנה"ג):
י סָעִיף ט הודה. כת' הסמ"ע והא דבסי' פ"ז מסיק הטור בשם רב האי דבש"ד אם אמר נשבעתי צריך לישבע היסת ע"ז ודוקא בשבוע' דרבנן אמרו כן ומשום תקנתא לתקנתא כו'. נ"ל דאף רבינו האי לא כ"כ אלא בתבעו שבוע' שנתחייב לו כבר משא"כ הכא דיתחייב השתא שבוע' ע"י הודאתו והש"ך כת' דבחנם דחק דטעמא דרב האי שייך ג"כ בשבועת שותפים דאע"פ שהוא כעין דאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן היא תקנת' לתקנת' לא עבדינן וכ"כ הב"ח עכ"ל:
יא סָעִיף י חלקו. אבל יכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שהרי לפי דבריו שהי' שותפו מה שהרויח יש לו חלק בו ויש נ"מ בין ב' לשונות של שבועות אלו ועוד יש כמה נ"מ. ש"ך:
יב סָעִיף יא כפרן. דכל האומר לא נשתתפנו כאילו אומר לא חלקנו והרי יש עדים שהי' שותפו וה"ל כאילו מעידין שהן עוד שותפין מיהו מאמינים לו על שבועתו כיון דלא הוחזק כפרן בממון ודאי כי אף שהי' שותפו י"ל שלא נשאר בידו כלום ומ"מ לענין זה הוחזק כפרן דא"י לומר שנשבע אח"כ עד שישבע לפני עדים וכמ"ש הט"ו בסי' פ"ז סכ"ז במי שנתחייב שבוע' לחבירו ואומר שנשבע לו והוכחש בעדים ע"ש. סמ"ע:
יג סָעִיף יב פחות. ומיירי דאינו מ"מ כגון שהתובע מודה שקיבל נ' זהובים אלא שאומר שיש לו עוד נ"ז בשותפות והלה מכחישו שלא היה לו בין הכל רק נ"ז שקבל. שם:
יד סָעִיף יב מגלגל. פי' וא"כ להמתין עד שיחלוקו וכמ"ש הרמ"א בר"ס זה. שם:
טו סָעִיף יג כלום. בטור מבואר דהרמב"ם אזיל לטעמי' דס"ל ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר או הפחת לאמצע ונמצא שאם הי' ידוע שהפסיד ת"ק הי' עולה הפסד לחלקו של כ"א ר"ן זהו' והיה שמעון צריך לשלם נ' מביתו אבל השתא שאינו ידוע אין נאמן ראובן בשבועתו להוציא משמעון כ"א להחזיק מה שבידו וע"ש ודלא כהראב"ד כו'. שם:
טז סָעִיף יג שבועת השותפין. וה"ה אם ירצה משביעו היסת שאינו יודע אלא דבא ללמדנו דע"י גלגול יכול להשביעו בשבוע' חמורה דשותפות. שם:
יז סָעִיף יג ויפטר. ע"ל סימן קע"ז ס"ה מ"ש שם בשם המבי"ט והב"ח. ש"ך:
יח סָעִיף יג עוד. אדלעיל קאי וה"ק ל"מ דשמעון א"צ לשלם נ' מכיסו אלא אפילו כו' נוטל שמעון נ' ומ"מ נוטל ראובן ג"כ נ' מהמאה הנשארים שביד שמעון כיון ששמעון מודה או שהוא ידוע שהן מהשותפות והרי הן כאילו מונחין ברשות וחזקת שניהן. סמ"ע:
יט סָעִיף יג חוב. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן מ"א ובמבי"ט ח"ב סימן קפ"ג וסי' ר"ד ובתשובת מהרשד"ם סימן קנ"ב ובתשובת שב יעקב חח"מ סימן ז' (וכ' הט"ז וז"ל בא"ע סי' צ"ו בסופו הוכחתי במי שבא להוציא חוב ויש לו שט"ח והלו' טוען שמא תפסת משלי בהיותך שותף עמי אע"פ שחלקו השותפות חייב לישבע עכ"ל):
כ סָעִיף יג בודאי. עמ"ש בסימן ע"ז בהג"ה ס"ב ישוב דל"ת ממ"ש שם אמ"ש כאן. סמ"ע (ועמ"ש שם ס"ק ט' ומ"ש והיה יכול ליתנו ללוי כו' פי' הט"ז דמיירי שלא שמעו ב"ד שום הודאה ממנו שיש בידו מעות שותפות עד אותה שעה שטוען שיש ללוי חלק בזה):
כא סָעִיף יד יצא. ע"ל סימן ק"ח ס"ס ח' ובתשובת ר"מ אלשיך סימן נ"ב וסימן פ"א ופ"ב וע"ל סימן ע"א סכ"ו:
כב סָעִיף טו לוי. משמע דאם אין לראובן ראיה בעדים שלא פרע לוי אע"פ שיש עדים שראובן הוצרך לפורעו אין שמעון חייב לשלם לו כלום כיון דלא נתקשר ראובן נגד העובד כוכבים אלא אם לא יפרע לוי ויכול להיות שלוי כבר פרע להעובד כוכבים ובעלילה בא על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו כמ"ש בסימן ע"ב גבי סייף ולקמן סימן קכ"ח והטור בסי' שע"ח עכ"ל הסמ"ע. (וכתב הט"ז נ"ל דמיירי שאין שטר ביד העובד כוכבים על לוי אבל אם היה להעובד כוכבים שטר על לוי ובשעת הפרעון לקחו ראובן מיד העובד כוכבים אין לך ברור גדול מזה וכן משמע מסי' קל"א דשטר הוא ראיה וכאן צריך עוד ברור אחר דאימור אח"כ פרע לו לוי וא"ל דא"כ היה לו ליקח השטר ממנו דאין זו טענה כמ"ש סימן ק"ל ס"ג ועמ"ש סימן קל"א ס"ז עכ"ל) וע"ל סי' קע"ו סל"ז ובתשובת מהרשד"ם סימן ק"ס וקפ"ח:
כג סָעִיף טו שיברר. עמ"ש לעיל סי' צ"א ס"ג דנשבע האי דידע היינו משום שהוציא ברשות. ע"ש. סמ"ע:
כד סָעִיף טז וביקש. פירוש לאחר שחלקו ביקש כן מאחר שנפרדו זה מזה בשותפתן וכ"כ בטור בהדיא בשם תשובת הרא"ש. שם:
כה סָעִיף טז שטר. הטעם דדוקא בההיא דלפני זה דהחוב היה ידוע על ראובן וכבר נתן על עצמו שטר לעובד כוכבים מש"ה גם שמעון נתחייב ליתן לראובן שטר על חלקו משא"כ בזה דלא נתן ראובן שטר על נפשו ולא היה החוב ידוע עליו וקרוב לודאי שלא יתגלה לעולם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ספר ג' סימן ס"ג ובתשובת מהרשד"ם סי' קכ"א:
כו סָעִיף טז יכתבו. וניחא לשמעון בזה טפי משום דהעדים אין כותבין שום לשון חיוב אלא הודאתו גרידא משא"כ כשנותן עליו שטר כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז ונ"מ דבשטר יכול לטרוף לקוחות של שמעון שהי' להם לזהר שמא לא יפרע לעובד כוכבים ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי מה חילוק יש בדבר לדינא עכ"ל):
כז סָעִיף יז תשתדל. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ה מדין זה:
א סָעִיף א בטענת שמא. ע' בנה"מ שכתב דדוקא בטענת שמא אבל בטענת ברי כיון שיש להנתבע חזקה דאין אדם מעיז אינו יכול להשביע שבועה חמורה רק שבועת היסת אם לא שיש עליו ש"ש מכח טענת שמא יכול לגלגל גם כן אטענת ברי כדמוכח בסעיף י"ב כו' ע"ש וכ"כ בס' שער משפט והאריך בזה עש"ה:
ב סָעִיף א אותם ב"ד. עבה"ט בשם סמ"ע עד והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל דבשבועות שמא הללו א"צ להיות מ"מ כו' וע' בת' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' נ"ג שתמה ע"ד סמ"ע אלו דהא אדרבה דעת המחבר דצריך להיות מוב"מ וכמ"ש הסמ"ע עצמו לקמן סק"ז וכמו שסתם הש"ע לקמן סי' ר"צ סי"ט והניח בצ"ע ע"ש. וכבר הק' כן השואל בת' נו"ב תניינא חח"מ סי' כ"א והוא ז"ל השיב לו כי הסמ"ע מחלק לדעת המחבר בין אפטרופוס לשאר נשבעים בשמא דכל הנשבעין בשמא א"צ הודאה זולת אפטרופוס כו' ע"ש. ובהגה מבן המחבר שם כתב דט"ס יש בדברי סמ"ע אלו וצ"ל דבשבועות שמא הללו צריך להיות בהן מוב"מ וכוונתו דלכך השמיט המחבר דין מינהו אבי היתומים דהואיל והמחבר ס"ל דגם במינוהו ב"ד א"צ לישבע כ"א במודה במקצת א"כ צ"ל דבמינהו אבי יתומים פטור לגמרי כו' ע"ש:
ג סָעִיף א עד שיחשוד כו'. כ' הט"ז היינו שיהיה לו איזה הוכחה שיחשוד אותו אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו אינו משביעו כמ"ש בסי' פ"ז סי"א כו' ע"ש וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' ס"ג שכתב דאפילו אינו רוצה להשביע לגמרי רק להפסידו כדי להתפשר עמו למלאות קצת היזקו אסור לעשות כן חי לא חשיד ליה וראיה מלעיל סי' י"ב ס"ו מי שתובעין אותו כו' אסור לבקש צדדים כו' ואם אמרינן כן על הנתבע מכ"ש על התובע ע"ש ופשוט הוא. וכתב עוד הט"ז שם ונ"ל דהא דבעינן כאן שתי כסף הוא לענין שבועת המשנ' אבל היסת מיהא בעי אפי' בטוענו פרוטה דהיסת אין לו שיעור וכ"ת דלא תקנו כאן כיון דספק הוא תובעו הא ליתא דכיון שיש כח בספק זה להשביעו בנק"ח בדורות הראשונים שלא היה היסת ה"ה האידנא אחר תקנת היסת דה"ל כטוענו ודאי והיסת א"צ שיעור כו' ומסיים שזה ברור ע"כ ועיין בספר שער משפט לקמן סק"ד שחולק עליו דאישתמיט ליה דברי הש"ע סי' ר"צ סי"ט דבפחות משתי כסף אינו נשבע היסת אלא בטוען ודאי ע"ש אולם בתומים סק"ג הקשה ג"כ על הט"ז מדברי הש"ע סי' ר"צ הנ"ל ואעפ"כ אינו מדחה לגמרי דברי הט"ז ואדרבה הביא לו ראיה מדברי הראב"ד שבטור סי' ר"צ סכ"ה ומסיים ולכן אף כי לדינא נר' דכניס דברי הט"ז מ"מ קשה לפסוק נגד הש"ע דסי' ר"צ והרמ"א שלא הגיה שם כלום. אם לא כפי ראות עיני הדיין באומדנא עיין שם ועמ"ש לקמן סק"ה:
ד סָעִיף א המשביע אותן. כתב כנה"ג בהגה"ט אות ז' וז"ל מל' רש"י ז"ל נראה שצריך שיחשדנו המשביעו שעכב מחלקו שני מעין אפילו שיהיו שותפין הרבה ולא סגי שיטעננו טענת שתי כסף לכל השותפין אבל מורי הרב בת' חח"מ סי' ק"ה נסתפק בדבר עכ"ל. והנה הרב כנה"ג קיצר קצת כי בת' מהרי"ט רבו שם מבואר דאם השותפים לפנינו ותובעים לאחד בשתי כסף בין כולם פשיטא ליה דמשביעין אותו אף דליכא ב' כסף לכל אחד ולא נסתפק אלא היכא דליתנהו קמן אלא חד מנייהו תבע בשביל כולם וז"ל שם ויש להסתפק אי בעינן שתהא כאן טענת ב' כסף אצל זה השותף לבדו או דילמא כיון שטענו טענת ב' כסף לכל השותפים מתחייב שבועה ויש ללמוד מהא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי הני תרי אחי ותרי שותפי דכל חד וחד שליחותיה דשאר שותפי עביד היכא דאיתנהו במתא א"כ אילו הוו כולהו קמן ותבעו להא בשתי כסף בין כולם משביעין אותו השתא נמי דליתנהו קמן התובעים כולם דמי דשליחותייהו קעביד ושמא כיון דבעינן שיהא חושדו בב' כסף יכול לומר זה שמא שותפי האחר לא יחשדיני כמוך ונמצא שאין כאן טענת ב' כסף עכ"ל ועיין בספר ברכי יוסף לעיל סי' ו' אות ו' שהביא דברי מהרי"ט הנזכר וכתב גם כן דפשיטא ליה להרב ז"ל דאי הוו כל השותפין קמן ותבעו ליה ב' כסף בין כולם משביעין אותו אלא היכא דליתא קמן רק חד מנייהו מספקא ליה משום דמצי לומר שמא שותף האחר לא יחשדני אך הביא שם בשם גדול אחד שהקשה ע"ד מהרי"ט מקידושין דף ז' בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו כו' ומב"מ דף כ"ז ע"ב אמר רבא הא דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית ביה ש"פ לכל חד וחד כו' (עיין בספר שער משפט הק' גם כן הכי על מהרי"ט מהנ"ל מש"ע לקמן סי' רס"ב ס"ב שמקורו מגמר' דב"מ הנ"ל ומכח קושיח זו חולק עליו לגמרי ופסק דבעינן דוקא שיהי' ב' כסף לכ"ע מהשותפים ולא מצרפינן להו אהדדי ע"ש) והוא ז"ל העיר עוד ע"ד מהרי"ט אלו מכתובות דמ"ו דבעי ר' ירמיה שכרן בפחות מש"פ מהו שניהן בפרוט' מהו כו' ומב"מ דצ"ו בעי רמי בר חמא כו' שאל שתי פרות לעשות בהם פרוט' מהו כו' והאריך בזה עש"ה: ולע"ד נראה לכאור' דגם מהרי"ט ז"ל לא קאמר אלא לענין ב' כסף אבל מ"מ מודה דבעינן שיגיע לכל אחד מהשותפים שוה פרוטה דבציר מש"פ לאו ממון הוא בשום מקום ואפשר להסביר יותר דגם מהרי"ט ז"ל לא פשיטא ליה דבתר נתבע אזלינן רק גבי ב' כסף דהטעם דבעינן שיחשדנו בשתי כסף הוא שיהא קרוב לשבועה דאורייתא במודה במקצת אלא שטענת שמא היא כמ"ש רש"י בשבועות דף מ"ח ע"ב וגבי מודה במקצת קי"ל כרב דאמר כפירת טענה ב' כסף ומפרש בגמרא שם דף ל"ט ע"ב אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא דאם כן לכתוב רחמנא כו' א"כ גלי לן רחמנא דהקפידא מכסף הוא על כפירת הנתבע מש"ה פשיטא ליה למהרי"ט דבתר נתבע אזלינן. אבל בכל הני דמייתי הבר"י הנ"ל גבי פרוטה דהטעם דפחות מפרוטה לאו ממון הוא י"ל דבעינן שיהא ש"פ לכל הצדדין וצ"ע ועמ"ש לעיל סי' ו' ס"ק א':
ה סָעִיף א בשתי מעין כסף. עבה"ט ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' צ' שכתב שכל ימיו היה מצטער על מה שהדין פשוט בכל בתי דינין לפסוק שבועת שותפין אף בלי הודאה ומדוע לא יוכל הנתבע לומר קים לי כרש"י והרמ"ה והרשב"א והטור ובפרט שכ"כ בהדיא בת' הרשד"ם סימן קנ"ט וז"ל אף דרבים הסוברים שבועת שותפות לא בעינן הודאה מ"מ אחר דרש"י והרשב"א והרמ"ה ס"ל דבעינן הודאה אין בידינו להכריח לישבע שיאמר קים לי כהני רבוותא ואין לו רק חרם סתם עכ"ל וכ"כ בתשו' מהר"א ששון סימן קי"ד אות באות וכ"כ במשפטי צדק סי' ע"ג ומדוע לית דחש להני רבוותא ושוב מצא ישוב נכון לפי שמצא בבעל העיטור אות ש' שותף. שדעתו גם כן כרש"י דבעינן הודאה פרוטה דליהוי כעין דאורייתא וכתב שם דאם נשאר מהשותפות אף שלא ביד הנתבע ה"ז כמודה במקצת והוי גם כן כעין דאורייתא ומעתה י"ל דאין כאן מחלוקת כלל וגם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש סברי כרש"י דצריך הודאה פרוטה ומה שלא הזכירו לפי שסמכו ממ"ש אח"ז דאין משביעין רק דוקא אם נשאר בשותפות ש"פ שלא חלקו (וכמ"ש בש"ע לקמן סעיף ח') כו' וגם רש"י י"ל דמודה לזה דזה הוי כהודא' ולפ"ז כל הפוסקים כולם בחדא מחתא דבעינן הודאה פרוטה אך מה שנשאר בשותפות הוי כהודאה פרוטה. ויפה אנו דנין לפסוק שבועת שותפין אף בלי הודאה כ"א שישאר שוה פרוטה בשותפות שלא נתחלק עיין שם עוד (גם בתומים סעיף קטן ג' כתב סברא זו עיין שם באורך) . ומה שתמה שם בתחלת התשובה על תשוב' הרדב"ז ח"א סימן ר"ב שכתב דהלכה כרש"י אלא דאין נפקא מינה האידנא רק לענין נקיטת חפץ אחר שתיקנו היסת. והשיג עליו דהא היסת לא נתקן כ"א על טענת ברי עיין שם. לענ"ד אין כאן השגה די"ל דהרדב"ז סבירא ליה כדעת הטורי זהב שהבאתי לעיל בד"ה עד שיחשוד. דבשותפין טענת שמא הוי כטוענו ודאי ושוב חפשתי ברדב"ז. (בדפוס סדילקאב הוא בחלק ד') וראיתי שהרדב"ז עצמו כתב זה וז"ל אבל האידנא לא נ"מ אלא לאנקוטי חפצא אחר שנתקנה שבועת היסת כו' ואע"ג דשבועת היסת אינה באה אלא על טענת ברי הני מילי בשאר טענות אבל בשותפין וחברותיה שעיקרה אינה אלא על ספק גם בשכופר בכל נשבע ש"ה עליה אפי' שהיא שמא עכ"ל וחידוש בעיני על הגאון בעל כנ"י שהביא תחלת דברי הרדב"ז ולא ראה סוף דבריו בענין זה. וע' בת' רבינו עקיבא איגר סימן נ"ג:
ו סָעִיף ג הרי היורש משביע כו'. עמ"ש לקמן סימן קע"ו סל"ג ובנ"צ שם:
ז סָעִיף ד ויש חולקין בזה. עבה"ט וע' בת' נו"ב ס"ס ל' שכתב על נדון דידיה (שנחלקו הדיינים אם לחייב להקצין ר' וואלף שבועת המשנה או לא כיון שנוטל שכר) וז"ל ואמנם בגוף הדין הרב מהר"ג שפטרו טעה בשיקול הדעת וחוזר דשיקול הדעת היינו סוגיא דעלמא כחד מנייהו וכאן סוגיא דעלמא כהרמב"ם לחייב שבועה אף בנוטל שכר וכל שטרי עיסקי יוכיחו שהרי אין להם היתר אלא בנותן שכר עמלו ובכל יום בכל בתי דינים אם טוען לא הרווחתי חייב לישבע כו' ועוד שנ"ד גרע טפי שהרי אנו רואין שהקצין ר"ו רוצה לחוור בו מכלל ששכר זה אינו מספיק לו הן מצד שהוא נגד כבודו או שאר מניעות וא"כ כיון שהשכר קטן בעיניו שוב מורה היתירא כו' עכ"ל ע"ש. והנה מ"ש הגאון ז"ל דסוגיא דעלמא כהרמב"ם לחייב שבועה אף בנוטל שכר וכל שטרי עיסקי יוכיחו כו' ע' בנה"מ שמדבריו לא נראה כן רק דבאמת הוא ספיקא דדינא והא דפוסקין בשטרי עיסקא שבועה היינו משום דתקנת מהר"ם הי' כך בוועקסלין שנעשו עצה"ע להשביע כשטוען לא הרוחתי ע"ש. וע' בתשובת בגדי ישע סימן מ"ז שכתב ע"ד הנה"מ הנ"ל ולי נראה טעם אחר בשטרות שעל צד היתרו שצריך לישבע אף להיש חולקין כי היש חולקין אלו מיירי במשלם לו שכר עמלו במלואו כפי שווי הטרחה והעמל כמשמעות ל' רמ"א שכתב אע"פ שנותן לו שכר עמלו בזה אמרינן שפיר שאינו מורה היתר כיון שקיבל כל שכרו בשלימות אבל בשטרי עיסקא שלנו שנותנין לו רק פרוטה בהתחלת העיסקא או מטבל עמו בציר בזה ודאי גם היש חולקין מודים דצריך לישבע עכ"ד. וע"ש עוד בענין אם מת הלוה תוך זמן פרעון ופסק שהיתומים פטורים מכל הרווחים שפסק אביהם ודלא כשו"ת טור האבן סימן ת"ד עש"ב ויובא לקמן לקמן ק"ח ס"ד סק"ד:
ח סָעִיף ה ויכול כל אחד להשביע את חבירו. ע' בת' שבו"י ח"א סימן קנ"א שכתב דהמנהג לעשות גורל מי נשבע תחלה אבל אין משביעין שניהם ביחד וה"ה בעלמא בשניהם שתבעו זה לזה ונתחייבו שניהם לישבע יש לעשות גורל ולא להשביע אותם ביחד וסמך לדבר הא דאיתא בסוטה אין משקין ב' סוטות כאחת כו' ואפי' אם נתחייב אחד שבועה דרבנן והשני שד"א אין לזה דין קדימה כו' (ע' מ"ש בזה לעיל סימן ט"ו ס"ב סק"ד ע"ש) וע' בת' גליא מסכת סימן י"ב כתב שהוא רגיל לפסוק כשבאין לפניו ב' בעלי דינין ומתוך טענותיהם יוצא פסק שיש זכות לכל אחד להשביע את חבירו על תביעות שנעשו מזה לזה הוא אומר שמי מהם שנוגש ומהדר את הגמר וסוף הוא ישבע תחלה ואחר כך יתברר בירור תביעתו להשביע מי מהם שאינו דוחק את השעה על גמרו של דבר אין השעה דוחקתו לשבע תחלה כי הסברא הוא שמי מהם שדוחק לגמר הוא נקרא מוציא מחבירו ועליו הראיה לברר עניינו ע' שם וכפי הנראה לא ראה דברי השנו"י הנ"ל. ואני שמעתי מקצת דיינים זקנים שנוהגין באם שהנתבע משיב יש לי בידך כנגדו יותר מסך שאתה תובע ממני סך כך וכך ונעשה הנתבע תובע והלה משיב להד"מ אין משביעין להנתבע השני על סך העודף שאומר זה רק פוסקין קב"ח והטעם נ"ל כיון דטענת יש לי בידך כנגדו היא טענה גרועה ואינו מועיל אך לפטור את עצמו אלא במגו דפרעתי כמ"ש הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב וא"כ על זה הסך שחוזר הנתבע ותובע להתובע שלו דליכא בי' מגו אין משביעין עליה כיון שהטענה גרוע וליכא דררא דממונא כמבואר בסימן סל"ח בהגה ועמ"ש שם וצ"ע ונראה שהדבר תלוי בראות עיני הדיין וע' מ"ש לעיל סימן פ"ז ס"ל ס"ק ל"ג:
ט סָעִיף ז שאם פטרו משבועה א"י לגלגל. בד"מ כתב על זה וז"ל אבל נ"י פרק הכותב דף תקי"ד כתב דאע"ג דפטרו מן השבועה יכול לגלגל עליו וכן כתב הרמב"ן בשם גאון כו' עכ"ל גם בב"י לעיל ר"ס ע"א הזכיר דברי נ"י אלו לענין נאמנות ע"ש וגם בחמ"ח וב"ש בא"ה סימן נ"ח ס"ד הביאו דעת הנ"י הנ"ל אכן דעת המחבר ורמ"א שלא הזכירו דעה זו בש"ע כלל לא כאן ולא באה"ע שם ש"מ דלא חשו לדעה זו כלל רק ס"ל כדעת הרא"ש פרק הכותב ורבני צרפת שהביא הב"י ס"ס זה וכ"כ דעת הב"ח ס"ק זה וע' בש"ך לעיל סי' ע"א סקי"ד מזה: וע' בת' אא"ז פמ"א ח"ב סימן קל"ז בעובדא בב' שותפים שתבעו זא"ז לפני ב"ד ופסקו שבועת השותפים לכאו"א כד"ת ואח"כ נתפשרו ומחלו זה לזה השבועה ואחר איזה ימים נתחייב שותף אחד לחבירו שבועה בממון אחר והשותף רוצה לגלגל עליו שבועת השותפים הראשון ופסקו קצת דיינים שמחוייב לישבע ע"י גלגול אף שפטרו ומחלו זה לזה השבועה מ"מ מן גלגול השבועה לא פטרו כדעת הרמב"ן והנ"י הנ"ל והוא ז"ל השיב שטעו בזה חדא דאף בדין הנ"י שנתן לו נאמנות ופטרו מתחלה ג"כ דעת הש"ע והרמ"א שא"י להשביעו אף ע"י גלגול והש"ך בסי' ע"א הניחו בצ"ע בודאי יוכל המוחזק לומר קים לי ועוד שגם הנ"י לא מיירי אלא בכתב מתחלה נאמנות ופטרו קודם שנפלו טו"ת ביניהם אבל אחר לאחר שנפלו טו"ת וירדו לדון ונפסק שבועה ושוב מחלו זה לזה א"כ בודאי סברי וקבלו אף אם עשה לו טול במשא ומתן ומחל לו בזה לא עלה על שום פוסק לגלגל עליו שבועה הראשונה דאין אחר מחילה כלום עש"ב:
י סָעִיף ח והחוב שנשאר להם אצל אחרים דבר ידוע הוא ע' בת' זכרון יוסף סימן ד' דהרב השואל פי' דהיינו ביודעין בבירור סכום החוב וכמה יגיע לכל א' כגון שהוא בטוח מאד או שיש משכון עליו וע"כ רצה לומר בעובדא דידיה שהוצרכו לירד בדין עם הבע"ח ואין יודעין עכשיו כמה יתחייב להם לא מקרי דבר ידוע ולא הוי כחלקו. והוא ז"ל האריך לסתור דבריו וכתב בסוף וז"ל נ"ל ברור ואמת בלי פקפוק וגמגום כלל דדברי הרמב"ם והטור והש"ע אימרים אפי' נשאר להם חובות אצל אחרים שאין סך החובות עכשיו ידוע מ"מ מקרי חלקו כיון דידוע החוב לב' השותפים וידוע להם כמה יקח כל אחד מהם מן כל דינר ודינר שיופרע להם מן החוב שהרי הפוסקים לא כתבו מתחלה חובות ידועים אצל אחרים אלא כתבו חובות אצל אחרים דמשמע יהי' סכומם ידוע או לא כגון עיסקא וסרסרות שאינו קצוב או מלוה על פה שא"י להם סכומה או מלוה בשטר שפרע עליו ואינו יודע כמה פרע וכן כתבו אחר זה והחוב דבר ידוע הוא ולא כתבו וסך החוב ידוע הוא משמע בהדיא דמיירי אפי' בשאין סכום החוב ידוע להם עכשיו ומ"ש החוב דבר ידוע הוא היינו שידוע להשותפים שנשאר אותו החוב בשותפות וידוע להם כמה יטול כל אחד ממה שיגבו כנ"ל מש"ה שפיר מיקרי חלקו ותדע מדמפלגי הפוסקים הנ"ל בין חובות ובין דבר שא"י משקלו ליפלגו וליתני בחובות גופיה וכ"ת מאי שנא חוב שסכומו אינו ידוע להם מדבר שסכומו בלתי ידוע להם או שא"י משקלו שנא ושנא דחובות אין יכולים לחלוק ועכשיו החוב בענין אחר ואם כן כבר עשו חלוקת האפשרי ביניהם וכיון שלא תבעו שבועת השותפות זה על זה כבר מחלו זה לזה משא"כ אם נשאר דבר שאינו קצוב ויכולין לחלקו אם ירצו מצי כ"א לומר עדיין לא מחלתי הש"ש שהרי הייתי יכול לחלוק עמו אותו הדבר שאינו קצוב ולא חלקתיו כדי לתבוע עליו הש"ש משא"כ לענין חובות שאין יכולים לחלקם בענין אחר אע"פ שאין קצובים כיון דמ"מ יודעים כמה יטול כל אחד מן כל דינר ודינר שיופרע כקצוב וכחלוק דמי וזה נ"ל ברור ואמת להלכה ולמעשה עכ"ל ע"ש:
יא סָעִיף ח ומשביעין זה את זה. עיין ביש"ש פ"ח דב"ק סימן כ"ח דאם אשת השותף הוא ג"כ נו"נ בשותפות אף היא צריכה לישבע ע"ש והובאו דבריו באו"ת ובקצה"ח ע"ש ובאו"ת כתב עוד ואפשר אפי' נתן לשותף פטורים על השבועה מכל מקום יוכל להשביע אשתו אם לא זכרה בפי' כו' ע"ש:
יב סָעִיף יג אין אומרים שישבע ראובן. עמ"ש לקמן סימן קע"ו ס"ו סק"ח:
יג סָעִיף יג כדי שישבע ויטול. עיין בת' הרדב"ז ח"ד סימן ק"ב דאם מודה בפחת והיזק שנעשה בשותפות או שידוע בעדים אלא שטוען שמא הרוחת ממקום אחר שיתמלא בזה מעות השותפות נשבע השותף שלא הי' ריוח ממ"א והפחת שידוע או מודה ישלם דאל"כ לעולם לא יפרע פחת כו' ע"ש והובאו דבריו באו"ת ובקצה"ח ובנה"מ ע"ש:
יד סָעִיף טו שלא פרע לוי. עבה"ט עד ובעלילה בא על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו כו' וע' בתומים ס"ק י"ד שכתב עליו דבריו תמוהים דהא לוי פושע דלא פרעו לעובד כוכבים בעדים כו' ועוד הא אנן קאמרינן להו מתחלה כיצד יעשה ואם כן למה לא אמרינן ליה לא תתן להע"א אלא בעדים או בשטר פטורים כו' ע"ש וע' בת' בית אפרים חח"מ סימן ו' שכתב דיש ליתן טעם לדברי הסמ"ע על פי דברי הרמ"א בסימן נ"ה בשליש שהחזיר השטר הוה ליה גרמא ובת' הרשב"א מבואר דאפי' מסרו לע"א פטור ואם כן לא גרע הך שפרע לוי שלא בעדים מאם מסר לו שטר פרוע דפטור והתומים לשיטתו בר"ס נ"ה דסבירא ליה דאם מסר לעו"ג באמת חייב: אך באמת לא ידענא מה קשיא להאו"ת על הסמ"ע דהא בש"ע לא מיירי שדינו עם לוי רק עם שמעון השותף דאף אם לוי הוא פושע מכל מקום היכא דליכא לאשתלומי מלוי כגון דלית ליה וכהאי גוונא לא משתלם משמעון דשמעון אומר דמאמין ללוי שפרע והע"א מעליל לגבות שנית ומה איכפת ליה בפשיעתו דלוי ואפשר דרצה לומר דלכך אין להאמין שלוי פרע להעובד כוכבים כדמסיים לבסוף דאנן סהדי דלא פרע כו' אך תחלת לשונו לא משמע הכי וגם מה שכתבתי ועוד הא אנן קאמרינן מתחלה כיצד יעשה ולמה לא אמרינן כו' גם כן תמוה הוא דהא אין הדין עה לוי ואפשר שלוי אינו לפנינו רק ראובן ושמעון מדיינין זה עם זה כו' עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א והאפוטרופסים כו'. מפ' אפוטרופסים על היתומים דלא כרש"י:
ב סָעִיף א שמים. גטין נ"ב ב' א"ש הלכתא כו':
ג סָעִיף א או שהושיבה. כתובות פ"ו ב':
ד סָעִיף א בנק"ח כו'. כנ"ל בסי' פ"ט:
ה סָעִיף א עד שיחשוד. כפי' הר"ן בשם הר"י מיגש דלא בעי הודאה דלא כרש"י וע"ל סי' ר"צ סי"ט פ' כדעת רש"י: (ליקוט) עד שיחשוד כו'. עבה"ג ואין דעת רש"י כן וכ"כ בסי' ר"צ סי"ט ועש"ך (ע"כ):
ו סָעִיף א בין כו'. כמ"ש שם משום דמורו בה היתירא:
ז סָעִיף א וכל אלו כו'. כמ"ש בכתובות שם המושיב כו' ה"ז משביעה כ"ז שירצה:
ח סָעִיף ב אע"פ כו' דאין. כמ"ש בשבועות מ"ה ב' א"כ שבועות שומרים כו' ואע"ג דמשני שם דאפקיד ליה בשטרא לית הלכתא כהאי סוגיא דקי"ל בב"ב ע' המפקיד אצל חבירו בשטר א"צ להחזיר בעדים ונאמן בשבועה וכן מודה מקצת דצריך שבועה אע"ג דיש לו מגו דאי בעי הוי כופר הכל וכן ע"א יש לו מיגו וכן מכיר כליו וספריו דצריך שבועה אע"ג דאית ליה מגו דלקוח וז"ש רבא מאי מעליותא וכי ל"ל לרבא מיגו אלא דס"ל דוקא לממונא אבל לא לאפטורי משבועה ואע"ג דק"ל בשכיר כרב דוקא ששכרו בעדים כ' רב שרירא דרבא לא פריך אלא ארמי ב"ח דאמר כמה מעליא כו' דמ' דמגו אמרי' בכ"מ אבל טעמא דרב כיון ששבועת שכיר אינה מן הדין לכן מועיל המגו ר"ן וכ"כ הרא"ש שם וכן הלכה ואע"ג דרב"ח כי' וי"ל כו'. והרא"ש חולק עליו וכ' משום דמגו דלהד"ם מגו דהעזה משא"כ בטוען נאנסו דאינו יודע בשקרו וכן מודה מקצת משום דאין אדם מעיז בפני בע"ח וע"א נמי משום דע"א בשבועה כשנים לממון וכי היכי דלא אמרי' מגו במקום עדים לאפטורי מממון כן לא אמרי' בע"א לשבועה וממכיר כליו אין ראיה כמ"ש בירושלמי א"ר אבא בר ממל בדין הוא דלא ישבע ולמה אמרו ישבע מפני בעלי בתים שלא יהו מטפלים עם הגנבים וכ"כ בה' בסי' רצ"ו ס"א:
ט סָעִיף ג אם מת כו'. כתובות שם כתב לה כו' אבל יורשי כו' ואמרי' בגמ' שם שבועה מאי כו' על אפוטרופיא כו':
י סָעִיף ד המשלח כו'. כמ"ש תנא בן בית כו' משום דמורי בה התירא וה"ה כאן:
יא סָעִיף ד ויש מי שחולק. וראיתו מקדושין מ"ג הן הן שלוחיו כו' והשתא דתקון כו' הלא"ה א"י להשביעו. וס' ראשונה ס"ל כמ"ש בסה"ת שכ"ט ח"ב כיון דלא טרח למזבן ולא לזבוני לכך א"צ שבועה ול"ד לכאן ע"ש:
יב סָעִיף ד היינו אם כו'. כמו במוציא על נכסי אשתו:
יג סָעִיף ד וכן כו' ויש חולקין. דל"ש מורי התירא וס' ראשונה ס"ל דאין חילוק וראיה ממ"ש בפ' השולח באלמנה דמוריא היתירא דטרחא קמי יתמי אע"ג דמעשה ידיה שלהן משום מזונותיה כמ"ש בכתובות:
יד סָעִיף ה השותפין כו' אבל אם כו'. וז"ש השותפין ל' רבים ובן הבית כו' ול"ק נמי השיתוף כו' ואגב שותף נקט נמי לאידך:
טו סָעִיף ו אבל אם כו' וכן. מתני' שם:
טז סָעִיף ו בין של כו' בין של שותפות. גמ' שם מ"ח ב':
יז סָעִיף ז יש מי כו'. כתובות שם הל' כו' ואם כו' ואין משביעין כו' והקשו ל"ל הא תנא רישא ותי' הר'ש מנרבונא דקמ"ל דאפי' ע"י גלגול אין משביעין אותה הרא"ש שם:
יח סָעִיף ח חלקו כו' אבל כו'. דטעמא דחלקו משום מחילה כיון שכבר עשו חשבון ולא תבעו וכמ"ש בב"י בתשו' לרבני צרפת:
יט סָעִיף ט תבע כו' לפי שאין כו'. כמ"ש בירושלמי מה הפרט תביעת ממון כו' ובב"מ י"ז א' הוחזק כפרן לאותה שבועה וכ' שם הלא"ה א"צ לישבע:
כ סָעִיף י טענו כו' ומגלגל כו'. כמ"ש במתני' נתחייב לי שבועה כו' וכמ"ש בגמ' לכל מגלגלין כו':
כא סָעִיף י ואינו מגלגל כו' מהטעם שאמרנו. שדין גלגול אמרי' בפ"ק דקדושין כ"ח א' ממונא מנלן כו' ומה סוטה שלא כו' משא"כ כאן דאין משביעין בע"א כנ"ל וז"ש מהטעם כו':
כב סָעִיף יא טען כו' שהרי כו'. ב"מ י"ז א' הוחזק כפרן לאותו שבועה:
כג סָעִיף יב שותף כו' ואם רצה. שבועות שם נעשה לו שותף כו' ולמ"ש כו':
כד סָעִיף יג ראובן. כו' אין אומרים כו'. דאינו נשבע כי אם לפטור דאין נשבעין ונוטלין כי אם שחשיב שם ולא ישבע כי אם על מה שצריך לפטור וכמ"ש בב"מ זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה אע"פ שטוען כולה שלי וכ' הרמב"ם שם בפ"ט מה' טוען ונטען ומכאן אתה למד לכל הנשבעין בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען כו':
כה סָעִיף יג וישלם שמעון כו'. כמ"ש בכתובות ל"ג א"ר שניה שהטילו לכיס כו' דלא כרמ"ה שכ' דאין משתעבד לשלם מביתו ועבסי' קע"ו ס"ו שכ' כדעת הרמ"ה:
כו סָעִיף יג ואם טען כו' ואם לא. כנ"ל ועש"ך ס"ק ט"ו:
כז סָעִיף יג טען שמעון כו' אם היה כו'. דמשום כך השליש נאמן וכמ"ש רש"י בגטין ס"ד א' ד"ה מי קא כו' וכמ"ש בספ"ג דסנה' דאי בעי קלתיה ע"ש:
כח סָעִיף יג ואם אין כו' שמא כו'. כמ"ש בב"ב קע"ד ב' ש"מ שאמר מנה כו' חזקה אין אדם אבל באחר לא ומוקמינן שם שיש לפלוני שטר כמ"ש שם אידי ואידי דנקט שטריה כו' וז"ש אפי' כו' כיון דלא לוה השותף השני שמא בתחלה עשה קנוניא:
כט סָעִיף יג אבל כו'. כנ"ל וכמ"ש לוה כו' נעשה שותף כו' ודוקא שטען שיודע כו' אבל בטענת ספק של התובע אף ע"י גלגול אינו נשבע כמ"ש תוס' בפ' השואל ממתני' דשאלה ושכורה וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ב ע"ש:
ל סָעִיף יד וכן אם יצא כו'. כמ"ש בכתובות י"ח א' לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב כו' וע"ל סי' מ"ז ס"א וז"ש ואם מפורש כו':
לא סָעִיף טו ראובן ושמעון כו' חייב כו'. כמ"ש בפ"ג דב"ב שותף כיורד ברשות דמי כו' ובב"ק קי"ד ב' מאן דאשתכח בבי דרי כו':
לב סָעִיף טז ראובן כו' אינו חייב כו' כמ"ש בפ' אע"פ אמר כתובו וחתומו והבו ליה כו' וכן בב"ב מ' א' הודאה כו' וצ"ל כתובו ואמרי' נמי חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ועתוס' שם ושם:
לג סָעִיף יז ראובן כו' הדין כו'. כנ"ל שותף כיורד כו' לומר שנוטל כו'. בשדה כו' ופיר"ח שהן ב' דברים:
לד סָעִיף יח באו לחלוק. כמ"ש בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ג א)' מקום שנהגו כו' הכל כמנהג המדינה והן שותפין:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.