א הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ זִנְּתָה, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ. הַגָּה: וְכֵן אִם זָנְתָה עִם הָרִאשׁוֹן, וְנִתְקַדְּשָׁה לַשֵּׁנִי, וְגֵרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ תְּחִלָּה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ג וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן י"ט). אֲבָל אִם נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ, אוֹ מֵת, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה רַק מִכֹּחַ קוֹל בְּעָלְמָא (הָרֹא"שׁ כְּלָל ה') (וְעַיִּן לְעֵיל סִימָן ו', וְעַיֵּן לְקָמָן סִימָן מ"ו סָעִיף ה' וְסָעִיף ו'):
ב חֵרֵשׁ שֶׁגֵּרַשׁ בִּרְמִיזָה וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְחֵרֵשׁ אַחֵר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְפִקֵּחַ, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ, וְנִתְגָּרְשָׁה, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַפִּקֵּחַ. וְע"ל סִימָן קי"ט אִם מֻתָּר לָדוּר עִמָּהּ בְּחָצֵר לְאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ:
ג הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַדְרָנִית, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, לֹא יַחֲזִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּדְאָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, וְכָפַל דְּבָרָיו לוֹמַר: אִלְמָלֵא כָּךְ לֹא הָיִיתִי מוֹצִיאֵךְ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַל דְּבָרָיו, יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּפַל דְּבָרָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, לֹא יַחֲזִיר:
ד הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁרוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ, לֹא יַחֲזִיר:
ה כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ לֹא יַחֲזִיר, אִם עָבַר וְהֶחֱזִיר קֹדֶם שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, לֹא יוֹצִיא; וְאִם הוֹצִיא, אִם הָיוּ לוֹ בָּנִים מִשֶּׁהֶחֱזִירָה, מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עֲלֵיהֶם:
ו הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אַתָּה מַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם:
ז הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר שֶׁנָּדַר לְהוֹצִיאָהּ, יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ:
א סָעִיף א מותרת לחזור כו' דהויא ואישות כתיב בה דהיינו דרך קידושין או נשואין:
ב סָעִיף ג לא יחזי' בגמ' איכא תרי לישנא בהא לישנא קמא ס"ל טעמא משום קלקול דשמא יקלקלנה על בעלה פי' רש"י אחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה לא הייתי מגושה וכך אמרתי בשעת הגט שמפני כך אני מוציאך ואז היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דבדאים ונמצא גט בטל לפיכך אומרים לא הוי יודע שלא תחזירנה עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן שכיון שידע שאסור להחזירה אפילו לא תנשא ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו אבל אם לא אמר תחילה כן בשעת הגט אין יכול לקלקל שהרי לא אמר תחלה שמגרשה משום ש"ר ונדר וכיון שלא יכול לקלקל אם ניסת לא אסרו לו להחזירה עד שלא ניסת עכ"ל ראשון ולישנא בתרא ס"ל טעם שלא יחזיר משום קנס שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות או בנדרים לפיכך צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום כך אני מגרש נמצא לפ"ז א"צ לאמירה זו אלא כדי ליסר' אבל הוא לא יכול להחזירה אפילו אם לא אמר כן ולא יסרה מ"מ הקנס שלח הוא דאסורה בחזרה והך אמירה דהיא הכרח לאיסור בלישנא קמא צריך שתהיה בתנאי כפול דהכי אוקמי רבא דהאי תנא ס"ל כר"מ דאמר בעינן תנאי כפול בכל תנאי וע"כ אין האמירה כאן אוסרו משום קלקול אלא אם כפל לומר אלמלא זה לא הייתי מוציאך אבל בלא כפל אין קפידא לקיים דבריו ופסק הרא"ש כלישנא קמא וזה י"א הראשון כאן בש"ע וי"א השני הוא דעת הרמב"ם דאין צריך כפול שלא זכרו כלל אלא ז"ל בפ"י מגרושין המוציא אשתו משום ש"ר או שהיה פרוצה בנדרם אומרים לו הודיעה מפני מה אתה מוציאה כדי לייסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם ומפני מה לא יחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי שנמצא הגט בטל למפרע עכ"ל וק' היאך פסק נגד רבא דאסיק בעינן תנאי כפול לרבנן דס"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול ובפי' המשנה כ' הרמב"ם בה דהל' כר' יהודה דלא מצריך תנאי כפול וכ"כ המ"מ הביאו ב"י אלא שהקשה עליו דהא פסק הרמב"ם בפי' בפ"ו דאישות הלכה כר"מ דבעינן תנאי כפול וקודם לזה פי' ב"י הסוגי אדרבא לא אמר אוקימתא שלו אלא דרך חורפ' בעלמא אבל בקושטא דמלתא מיירי אפילו בלא כפול לתנאו וא"כ יש כאן תימא דדברי ב"י סותרים זא"ז כיון דלפי האמת צ"ל לכפול והא נגד דבריו מפ"ו דאישות שזכר ב"י עצמו מלבד מה שיש דוחק לומר דדברי רבא אינם אלא לחורפא ובאמת נראה דדברי ב"י כאן אינם אלא לחורפא בעלמא ומו"ח ז"ל דחק בשביל זה לפרש דר' יהודה באמת לא פליג עליה דר"מ בעלמא אלא הכא מצד החומרא אמרו אע"ג דלא כפלה כפלים וכ"ז אינו שוה לי אלא נלע"ד דודאי הרמב"ם בחיבורו חזר ממ"ש בפי' המשנה דכ' הלכה כר"י דצ"ל כפל אלא הלכה כר"מ כמ"ש בהדיא בהלכות אישות והכ' מיירי הרמב"ם בדכפלי' והא דלא זכר זה בפי' הוא משום דנתן טעם דהוה כמגרש על תנאי שמבואר בדבריו במקום המקור של דין תנאי דבעינן כפול ולא הוצרך להזכירו כאן כיון שזכר תנאי הוה כל דין תנאי והא דזכר בגמ' בדל' כפלי' מסייע לדברינו דבמקום שמיירי בלא כפל הוצרכו לבאר משא"כ שסתמ' היה כמפורש בכפל והנה הרמב"ם מביא בלשונו דהיינו וכדי לייסר' שהוא לישנא בתרא ואח"כ זכר חשש קלקול והוא בדרך זה דלישנא בתרא מחמיר על לישנא קמא דאמר משום קלקול ממילא אין איסור אלא באמר בשע' גרושין משום ש"ר אני מוציאך והיינו בכפל ואם לא אמר כן אין איסור ובתר' ס"ל דאפ"ה אסור משום פריצות לפיכך יש להודיע' ופסק הרמב"ם כקמ' דאמירה בעינן ובאמת סגי באמירה אפי' שלא בפניה אלא בפני עדים דבזה יש ג"כ קלקול אלא (פסק) דטוב יותר שתהיה אמירה בפניה כדי ליסרה מטעם לישנא בתרא אבל אין האיסור תלוי בזה ואיך שתהי' האמירה עכ"פ צריך לכפל כדרך כל תנאי ולא צריך להזכירו כאן ומש"ה כשהביא הטור דעת הרמ"ח שכ' שא"צ לכפול אלא פעם א' סגי לא זכר הטור שכן דעת הרמב"ם מטעם שזכרתי נמצא שהי"א השני הנזכר כאן בש"ע הוא (אינו) דעת הרמב"ם:
ג סָעִיף ג ויש מי שאומר אפי' לא אמר לה כו' פי' בשעת הגט אבל קודם זה עכ"פ אמר כן וכן פי' רש"י על מ"ש רב יוסף והוא שאמר לה משום ש"ר כו' בשעת גירושין אבל הרי"ף לא הבי' הך דרב יוסף ממילא לא אמר כן בשעת הגט סגי ונראה דהך יש מי שאומר הוא הרי"ף:
ד סָעִיף ז שנדר להוציא' בגמ' איתא בד"א כשנדר' היא אבל נדר הוא שיגרשנה יחזיר אם ירצה דליכא למיחש לקלקול וא"ר ייסי בר יהודה מעשה נמי בצידון באחד שאמר לאשתו קונם כל פירות עלי אם איני מגרשך והתירו לו חכמים שיחזירנ' משום תיקון עולם ופרכינן והתירו פשיט' למאי ניחוש לה משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו ולא נשאל עליו להתירו כאלו הקריב עליה קרבן שגמר עונו שלם והאי דקיים נדרו וגרשה נקנסים על החזר' קמ"ל ופרכינן מאי תיקון עולם יש כאן אמר רבינ' ה"ק אין בזה מפני תיקון עולם ופי' רש"י התירו לי להחזירה מפני תיקון עולם שלא נמצא כאן לאסור עכ"ל ומשמע פירושו דאע"ג דבריש' בנתגרשה משום שנדרה אסור להחזירה מפני תיקון עולם דהיינו משום קלקול אבל כאן בנדר היא אין כאן חשש תיקון עולם כגון קלקול שלא נמצ' בזה איסור וצריך להבין דאם אין כאן חשש איסור מה הוצרך התנ' להשמיענו דבר זה וע"כ צ"ל דה"א דיש צד איסור משום קלקול דהיינו שתנשא לאחר וימצא פתח לסתור נדרו ולא היה צריך לגרשה תחלה ויאמר אלו הייתי יודע שיש פתח לנדרי לא הייתי מגרשה והייתי מתיר הנדר קמ"ל דדוקא בנדרה היא יש חשש זה הקלקול כיון דיש בה ריעותא אמרינן דאדעתא דהכי דוק' גירש משא"כ בגירש מחמת נדרו לגרש וכמו שנבאר בסמוך ולפ"ז (ק' אמאי שמקשה) תחילה פשיט' אמאי לא משני דקמ"ל הך מלתא שזכרנו שיש חילוק בין נדר' לנדרו בזה. וראיתי בפריש' וז"ל יכול להחזיר' דליכא למיחש לקלקול כ"כ רש"י ופי' לדבריו שהרי בידו היה להחזירה מיד לאחר הגט וקיים נדרו וכיון שלא החזירה ודאי לא היה חפץ בה לפיכך אם אמר בשעת הגט שאלו לא נדר לא היה מגרשה מ"מ ליכא למיחש לקלקול לפ"ז אם נדר שתה' אסורה עליו לעולם ובשע' הגט ג"כ אמר דמשום זה מגרשה ג"כ אסור להחזיר' משום דיכול לקלקל' לומר אלו הייתי יודע שיש פתח לנדרי לא הייתי מוציאה עכ"ל. המחיל' מכבודו של הרב שאין דברי ונכונים דמ"ש כיון שלא החזירה ודאי לא היה בה דברים אלו א"א לאומרם דודאי בחשש אם תנשא לאחר אין חילוק בין נתקדש' תיכף לאחר או שהתה איזו זמן והוא יקלקל לומר חפץ הייתי להחזירה אלא שהיה מיהרה להנשא לא' ולא המתינ' עלי ואלו הייתי יודע זה לא הייתי מגרש' והדבר ברור בפי' הפשט שאין ראיה כלל ממה שלא החזירה אחר הגט לא בגירושין מחמת נדרה או נדרו אלא שהחילוק ביניהם הוא בזה דבנדרה היא אי יצא עליה ש"ר או שהיא איילונית דהיינו שלא הביא' סימנים באלו שייך שנוי דבנדר אפשר בהפרה וש"ר אפשר שיתבאר שהוא שקר כדפי' רש"י שהבאתי ריש סעיף זה ולהרמב"ם שמא תעשה תשובה. ובאיילונית אפשר עדיין תכי' סימנים ודברים אלו שזכרם בשעת הגט ובפרט אם כפלם הוה כנותן גט על תנאי ממש כמ"ש הרמב"ם ופשוט שבכל תנאי אם לא נתקיים אין מעשה הגט לכלום והוה כאילו לא ניתן כלל כן הדבר הזה בעיני הבעל שכיון שהגט ניתן שהיה סובר שהיא אשעה מחמת הש"ר או שהיה איילונית או שנדרה והו' אינו חפץ בנדרנית וכיון שזה שקר והנדר יש לו הפרה ממילא הוה כאלו לא נדרה כלל א"כ יאמר שאין הגט כל חלל ועדיין היא אשתו וכ"ז שלא תנשא יחזירנה הראשון בלא קידושין מחדש כן היה דעתי ובזה ניחא דברי רש"י שכ' וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך דלכאורה ק' אטו אגיד' ביה היא שמא לא תתרצה להנשא לו שנית כיון שביישה כבר ולפי דברי ניח' שהי' מוכרחת לחזור אליו כיון שלא חל הגט וע"ז סמוך בשעת נתינה הגט אבל בנדר הוא לגרשה והיה סובר שא"א בהתרה ומכח זה נתן וקיים נדרו אלא שלבסוף נודע לו שאפשר בהתרה מ"מ חל כיון שלא עשה באמת התרה והיה חייב עליו לעשות כן ואין שייך ביטול מעשה שלו ואין שייך כאן תנאי וע"כ אין קלקול. בזה ובאמת אם היה אומר בשעת הגט אלמל' ידעי שיש התרה לנדרי לא הייתי מגרשך בזה ודאי דומה לנדרה היא דהוה כמו על תנאי וכל שנודע לו שיש התר' הגט עצמו בטל משא"כ כאן שלא אמר בשעת הגט אלא שהנדר מביאו לזה אעפ"י שאמר אלמלא הנדר לא הייתי מגרשך אין בכלל זה שלא יהיה גט אם אפשר בהתר' דיכול להיות שאעפ"י שהתרה מועלת מ"מ לא ניחא ליה ליחל דבריו מחמת ההתרה וגם אם בלבו דלא אפשר בהתרה הוה דברים שבלב ואינם דברים ובזה ניחא פי' הפשט בגמ' דאמר מעשה בצידון באחד שנדר כו' והתירו לו כו' דבאמת גם בנדר' היא או ש"ר ואיילונית אם גרשה מותרת לחזור לו קודם שניסת לאחר אלא שחכמים עשו איסור להחזירה כיון שאפשר בקלקול אם תנש' משא"כ בנדר הוא דלא עשו חכמים איסור כיון שאין כאן חשש קלקול כמו שאמרנו אלא נשאר כדין תורה א"כ מאי קמ"ל דהתירו להחזיר' ומשני דה"א דנקנסי' מדלא ביקש להתירו ואח"כ ביאר התנא עצמו הדברים שזכרנו שאמר שאין כאן מפני תיקון עולם ופי' רש"י דלא נמצא בזה איסור לחכמים מפני שאין כאן חשש כלל כמו שזכרנו וזו עיקר כוונת התנ' שאמר בד"א שנדרה היא אבל נדר הוא כו' דמשמע דלכאורה שוין הם והיינו מטעם חשש קילקול כמו שזכרתי ובמה שסיים בפרישה וז"ל אם נדרה שתהא אסורה עליו לעולם כו' לא ידעי מקום לדבריו דודאי אם אסרה עליו איסור עולם דהיינו קונם תשמישך עלי לא יוכל להחזיר' אחר הגירושין בלא חשש בלא קילקול אלא מחמת נדרו בפירו' ואם מיירי שאח"כ מוצא פתח על נדרו ודאי יכול להחזירה דאין כאן חשש קילקול כלל דהגט הוא גט גמור כמו שזכרנו כ"ז נ"ל ברור ופשוט אחר העיון בס"ד:
א סָעִיף א לבעלה. דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר הווייתה היינו קידושין ולא זנות:
ב סָעִיף א תחלה. דהיינו שהיתה לו פלגש:
ג סָעִיף א קול בעלמ'. ע"ל סי' ו' ס"ק ה' מש"ש בשם בה"י:
ד סָעִיף ג מוציאך. דוק' בשעת נתינת הגט הא לאו הכי אעפ"י שקודם לכן גילה דעתו דמש"ה מגרשה יוכל להחזירה הר"ם אלשך סי' ע"ח וכנה"ג:
ה סָעִיף ג דבריו. היינו כפל דבריו ולא כפל לתנאי דאי כפל לתנאי ואמר ע"מ זה אני נותן לך גט ואם ימצא הענין שקר לא יהיה גט א"כ בודאי הגט בטל ולא מהני בה דלא יחזיר תוס' גיטין דף מ"ו אחרונים:
ו סָעִיף ד תשמיש. כאן לא כתב פלוגת' דבסמוך דצריך שיאמר לה וכו' דמאחר דאסורה לו ברואה ג"פ הוי כאלו אמר לה. פוסקים:
ז סָעִיף ה והחזיר. בב"י מבואר דאיכ' פלוגת' אם קידש הוי כמו שכנס או לא. והריב"ש הכריע דלא יוציא אף שלא כנס רק קידש. ודין אם התרו בו שלא יכנוס אותה וכנס עיין סי' י"ח סעיף ח'. עיין ב"ח ב"ש וח"מ:
ח סָעִיף ז יכול להחזירה. אם התיר הנדר ולא חיישינן לקלקול כמו אם היא נדרנית עיין ב"ח וב"ש ובדרישה:
א סָעִיף א המגרש את אשתו. כתב בר"י אות א' יש להסתפק אשה שנתגרשה בגט כשר מה"ת ופסול מדבריהם והלכה וזינתה אי מותרת לחזור לבעלה לכתחלה אי אמרינן דקרינן בה ונטמאה מדרבנן כיון דאגידא ביה וגיטא מיפסל מדרבנן או דילמא הואיל והגט כשר מה"ת אף דזינתה מותרת לבעלה והאריך בזה והביא ראיות דמותרת לחזור לבעלה ע"ש באורך:
ב סָעִיף ב מותרת לחזור. עח"מ וב"ש ועיין בזה בתשובת מהרש"ך סימן ל' ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן י"א ובס' בית מאיר ובס' ישועות יעקב סק"ד:
ג סָעִיף ג ויש אומרים דוקא כו' עיין בתשובת נו"ב סוף סימן י"א לאחר שביאר שם בנדון השחלה דידיה יובא לקמן סי' קט"ו ס"ו ס"ק ל"ו דיש מקום להתירה לחזור לבעלה ולא אמרינן שויא אנחד"א מחמת שגילתה דעתה קודם שהודית שרוצה להודית על שקר כתב וז"ל אמנם מטעם אחר אסורה אשה זו לחזור לבעלה הראשון שהרי גירשה משום ש"ר ומבואר בסי' י' ס"ג שלש דיעות במוציא משום ש"ר כו' וא"כ לדעת הרמב"ם שהוא היש מי שאומר פשיטא שאין יכול לחזור ולקחתם ואפי' לדיעה האמצעית ג"כ אסורה דע"כ לא בעינן שיאמר משום ש"ר אני מוציאך אלא בש"ר בעלמא שלא נאסרה לו ע"פ ב"ד והוא מעצמו גירשה אבל בנ"ד שהשיב שהוא מאמין לדבריה והורה לו הרב שמחויב לגרשה עדיף טפי מאמר מעצמו משום ש"ר ולא עוד אלא שאפשר שאפילו הדיעה הראשונה מודה בכאן שהרב הורה לגרשה וע"פ הוראת הרב שהאשה נאסרה עליו גירשה עדיף מכפליה למלתא וכמ"ש התוס' קדושין מ"ט דדברים שאנן סהדי לא בעי תנאי כפול כו' וה"נ אין לך אנן סהדי יותר מזה ואף שמ"מ אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בשעה שגירשה בפי' שמגרש בלי תנאי וביטל כל התנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט מ"מ לא גרע מכפליה למלתא דג"כ מיירי דלא כפליה לתנאי' רק למלתי' לכן נראה שהבעל אסור להחזיר גרושתו הזאת עכ"ד. גם בס' ישועות כתב וז"ל ובתשובה אחת ראיתי שכתב דאם הסכימו הב"ד שיגרשנה משום קול ואח"כ נתוודע שהיה שקר בזה לא בעינן שיאמר לה ואינו רשאי להחזיר' שאין לך גלוי דעת גדול מזה ואולי כיון בתשובת הגאון נו"ב רוצה לומר דכ"ז אינו אלא במגרש מעצמו אבל אם הב"ד אומרים לו חייב אתה לגרשה אסור להחזירה לכ"ע וא"כ אף צריכי' לומר לו הוי יודע כו' וצ"ע כי לא נראה הכי סתימת הפוסקים ועין סי' קי"ז בב"י וח"מ (סק"ג) קושיית הר"ן ותירוצו בדין מגרש שאין לה וסת משמע להיפך עכ"ל גם בתשובת חתם סופר סי' כ"ה תמה על הנו"ב בזה מכח דברי הר"ן הנ"ל ובתוס' ביאור וז"ל ובמח"כ נעלם ממנו דברי ר"ן פ"ב דשבועות בדין אשה שאין לה וסת כו' למדנו מהר"ן דג' דינים יש היכא דכופין להוציא אפי' אמר בפי' משום כך אני מוציאך אינה אסורה לחזור לו דלא מצי למימר אילו הייתי יודע לא הייתי מגרשך שהרי כופין להוציא והיכא דאסור' ואין כופין א"צ אפי' אמיר' ואפ"ה אסור' לחזור לו והיכא דליכא איסורא אלא הוא חושש לש"ד או נדר אז כשאומר משום ש"ר כו' אסורה להחזירה וא"כ בעובדא דהנו"ב דהמורה פסק לו שמחויב להוציאה ל"ש לומר אילו הייתי יודע וכ"כ בס' בית מאיר עכ"ל ובעניותי לא זכיתי להבין השגתם על הנו"ב הנ"ל ודאי אילו הוה הוראת המורה הנזכר שיכופו אותו להוציא היה תמיהתם שפיר אך כפי הנראה מה שפסק המורה שמחויב להוציא הי' ע"פ דברי הש"ע בסי' קט"ו ס"ו ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה וא"כ הרי מסיים שם אבל אין כופין אותו ומסתמא גם המור' ההוא פסק כך וא"כ זה דמי לדין הב' היוצא מהר"ן הנ"ל ואיכא אדרב' סייעת' לדברי הנו"ב מהר"ן כנ"ל וצ"ע. וע"ש עוד בתשו' ח"ס שכ' דהטור והש"ע הוסיפו וכתבו משום ש"ר שיצא עלי' וכוונתם לאפוקי אם לא יצא ש"ר אלא הבעל רוח רעה מבעתו וחושד בכשרים כפפו' בן יהוד' סוף גיטין כו' דודאי מותרת לחזור לו ע"ש):
ד סָעִיף ג ויש מי שאומר ע' בס' ישועות יעקב שכ' דבתשובת מהרמ"ב סי' ל"ד כתב דרוב הפוסקים הסכימו דסתמא מותר להחזירה וכן נכון לדינא עכ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.