א הַמֵּבִיא גֵּט שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְכֵן הָעֵד הָאֶחָד שֶׁהֵעִיד לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, לֹא יִשָּׂאֶנָּה מִשּׁוּם חֲשָׁד; וְאִם כָּנַס, לֹא יוֹצִיא. אֲבָל הַמֵּבִיא גֵּט, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מֻתָּר לִשָּׂא אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ נִשֵּׂאת עַל פִּיו. וּשְׁנֵי עֵדִים הַמְּעִידִים לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, מֻתָּר אֶחָד מֵהֶם לִשָּׂא אוֹתָהּ, שֶׁאֵין שְׁנַיִם מְצוּיִם לַחֲטֹא בִּשְׁבִיל אֶחָד. וְעַיֵּן בְּטוּר זֶה עַצְמוֹ סִימָן קמ"א. הַגָּה: בִּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ שֶׁהֵבִיא בא"ע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּשְׁנַיִם, אַף עַל גַּב דְּשָׁרֵי, מִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ יַרְחִיק מִזֶּה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י' דְּגֵרוּשִׁין וְכָל בּוֹ וְתוֹסָפוֹת דִּיבָמוֹת):
ב אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה הֲנָאָה מִבַּעְלָהּ וְלֹא הֵפֵר לָהּ, וּבָאָה לִפְנֵי חָכָם לְהַתִּירָהּ, וַאֲסָרָהּ שֶׁלֹּא מָצָא לָהּ פֶּתַח לְהַתִּירָהּ, לֹא יִשָּׂאֶנָּה, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: אֲסָרָהּ כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂאֶנָּהּ; וְאִם כָּנַס, לֹא יוֹצִיא. וְהָנֵי מִלֵּי בְּיָחִיד מֻמְחֶה, אֲבָל בֵּי דִּינָא לֹא חֲשִׁידֵי. וּמִטַּעַם זֶה אִם מֵאֲנָה אוֹ חָלְצָה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, יָכוֹל אֶחָד מֵהֶם לִשָּׂא אוֹתָהּ:
ג וְכֻלָּם שֶׁנִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים, וְנִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם:
ד וְכֻלָּם שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ, אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ, וְהָיוּ הַנָּשִׁים הֵן שֶׁהִרְגִּילוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן לְגָרְשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם לְכַתְּחִלָּה. הָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלִים, וָמֵתוּ, לֹא יִכְנְסוּ. (נ"י פ"ב דִּיבָמוֹת). וְכָל אַחַת מֵהֶם מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְבֶן הָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ אוֹ לְבֶן הֶחָכָם שֶׁאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ אוֹ לִשְׁאָר קְרוֹבִים, דְּלֵיכָּא לְמִיחְשַׁד שֶׁיּוֹצִיאוּם מִבַּעֲלֵיהֶם בִּשְׁבִיל קְרוֹבֵיהֶם:
א סָעִיף א וכן העד א' כו' בפ' כיצד אית' סדר המשניות תחילה דהנטען משפחה כו' אם כנס (לא) יוצי' ואם נטען מא"א יוצי' ואח"כ המבי' גט כו' דלא ישאנ' ואח"כ עד המעיד ואח"כ החכם שאסר כו' ובאלו הנ' לא שנה ואם כנס לא יוצי' אלא לאחר משנ' דהחכם שאסר אית' איבעי' להו כנס מיהו שיוצי' א"ד (מוצי' וא"ד אינו מוצי') או"ר מתניתי' היא דהנטען מהשפחה אם כנס לא יוצי' אלמ' משום רינון לא מפקינן ופי' רש"י דהך בעי' קאי אחכם שאסר והמבי' גט ולכאורה משמע דבא רש"י לאפוקי עד המעיד דאפי' כנס יוציא משום דאלו היה לעז אמת שהעיד שקר הי' א"א מן התורה ודומה למ"ש התוס' שם על מה שמתיר רב אשי בחכם וז"ל ולנטען מן א"א ל"ד לדהתם בדין שיוצי' כיון שאם אמת הוא אסורה לי' אבל הכא שאסר האשה בנדר אפי' אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שרי' לחכם מדאוריית' עכ"ל וא"כ ה"ה בג"ד אבל א"אלומר כן דהא רש"י פ' בגמ' שם על מה שפשט רב אשי מנטען משפחה ול"ד לנטען מא"א דהתם הואיל והוציאה מבעלה בפני זה והלך זה ונשא' מכוער הדבר עכ"ל א"כ בעד שמעיד דלא שייך כן ה"נ דלא יוצי' כיון דאין כאן ריעותא שיש בנטען מא"א דהיינו הוציא' בעל' כ"כ הרב המגיד בשם רש"י דאכולהו קאי כמ"ש הב"י ונר' ברור דגם לתירוץ התו' שזכרנו הוה כן דאפי' עד המעיד אם כנס לא יוצי' דהא כתבו הטעם בנטען מא"א משום דהוה איסור דאוריית' אם הלעז אמת הוא והיינו שאם הוא אמת ממיל' הוה ודאי איסור דאוריית' משא"כ בעד המעיד שאפי' אם הוא שקר העיד מ"מ אינו ודאי שבעל' חי דאימור מת עכ"פ בלאו הכי שהרגו אחר וכ"ש במבי' גט שאפי' אם נאמר שמעיד שקר ולא נכתב הגט בפני זה העד מ"מ הגט כשר מן התורה דהך בפני נכתב הוא במקום קיום החתימה ומן התור' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוכי קיום כדאית' להדי' ריש גיטין כנ"ל לדעת התוס' ורש"י וא"כ מ"ש רש"י דהאי בעי' קאי על חכם ומבי' גט לא נתכוין אלא שלא נאמר דלא קאי רק על משנה הסמוכה לה בגמ' אלא קאי גם על המשנה שלפני זה דהיינו מבי' גט והיינו כל הנזכר באותו משנה וגם עד המעיד בכלל זה והרא"ש שהבי' האיבעי' זו לא מיעט לומר דבמקום אחר אף אם כנס יוצי' רק שהוסיף תיבת חכם שאסר תוך האיבעי' לפרש ענין האיבעי' אמאי קאי ובאמת גם הנזכר במשנה הקודמות הוה דינ' הכי וסמיך על מה שמסיק דמשום רננה לא מפקינן מיניה ה"ה בכל הנך דאין שם אלא רננה מלבד נטען מא"א דהוציאה בעלה ובהדי' כ' הטור ס"ס קמ"א תשובת הרא"ש לענין עד המעיד דאם כנס לא יוציא וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם וכמו שהעתיק כאן דבריו בש"ע וגם שאר הראשונים פסקו בכולן להתיר זולת הרשב"א שמחמיר בעד המעיד ובחנם כתב מו"ח ז"ל דיש חומר' במבי' גט כיון שיש איסור דאורייתא דלא כן הוא כמו שזכרנו ואין כאן שום (חומר') בדברי הרא"ש ויפה פסק כאן בש"ע להקל בכולן:
ב סָעִיף א ויש אומרים דאף בשנים בס"פ כיצד איתא והאתנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה פי' רש"י לומר לא יקחו שוב את השדה הזה מהלוקח וכן העד של הגט לא ישא את האשה וכתבו (התו') וז"ל אע"ג דשרי מ"מ בעל נפש ירחיק עצמו כדתני' עלה באלו טריפות דן הדין זיכה וחייב טימ' וטיהר וכן העדים שהעידו כול' רשאים ליקח אבל חכמים אומרים הרחק מן הכיעור ודומה לו עכ"ל עפ"ז כתב רמ"א כאן דאפי' בשנים יזהר בעל נפש ולפ"ז ה"ה לג' דאין (שום) מעלה לג' יותר מלשנים ובכל מקום מצינו תרי כמאה ובהג"ה בפרישה הבין דאפי' לבעל נפש שרי בג' והוא טעות וראוי להבין למה לא הביאו הרא"ש והטור והרמב"ם דבר זה דיש חילוק בין בעל נפש או לא ונלע"ד דהך אבל אמרו חכמים התרחק כו' לא קאי רק אמקח דיש חשד ששניהם יחדו חתמו שלא כדין להנאתם אבל בעדות אשה אפי' לבעל נפש שרי דאיתתא לבי תרי לא חזי' כנ"ל וק"ל:
ג סָעִיף ב או חלצ' בפני ג' כו' ה"ה דתרי סגי לענין חשד אלא דחליצה לא סגי בפחות מג' ומ"ה כ' הטור כיון שהם ג':
א סָעִיף א לא יוציא. הרשב"א וב"ח חלקו ע"ז ופסקו דיוציא ע"ש. וט"ז וח"מ וב"ש פסקו כש"ע:
ב סָעִיף א נכתב. משמע דאפילו בא"י דמהני אם אומר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד. מיהו לקמן ס"ס קמ"ב אית' האידנ' צ"ל ב"נ אפי' בא"י:
ג סָעִיף א בשנים וכו'. וה"ה בג' דאל"כ דחילוק יש בין ב' לג' לא מקשה הגמר' מידי ביבמות דף כ"ה ע"ב טעמ' דבד' הא בתרי לא וכו'. דילמ' בתרי איכ' מ"מ בעל נפש ירחיק מזה אבל לא בג' וק"ל ועיין תוס' שם ד"ה לא חשו חכמים לדבר זה וכו'. ועיין תוס' בחולין דף מ"ד ע"ב. וכ"כ ב"ש וט"ז דלא כהג"ה פרישה וכ"כ כנה"ג ע"ש:
ד סָעִיף ב ביחיד מומחה. והאידנ' ליכ' מומחה י"ד סי' רכ"ח:
ה סָעִיף ב חלצה. נתגרשה בפני ב"ד נסתפק הרשד"ם סי' צ' אם יוכל א' מהם ליש' אותה ומתוך דבריו נראה דיוכל א' מהם ליש' אותה ע"ש. וא"ל למה לא תני במתני' נמי נתגרשה י"ל דסגי ביחיד ועיין בפרישה:
ו סָעִיף ד נשים. ולא חשדינן שהיה רצונו ליש' את זו ג"כ. פרישה:
ז סָעִיף ד חולים. ר"ל בשעה שאסר לה החכם והעיד העד היתה חולה ודוק' חולה מות בה"י. וה"ה היכ' דהיה להם קטטה עם נשותיהם בשעה שאסר לה החכם והעיד העד חיישינן נמי שמא נתכוין לכנוס אותה ח"מ:
א סָעִיף א שצריך שיאמר. עיין בתשובת הרדב"ש ח"ב סי' תקפ"ט שנשאל המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ ובפ"נ ויש עדים לקיים את הגט אם ה א מותרת לשליח. והשיב אם היו מקיימין הגט קודם שיתננו לה שוב לא היה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ והיתה מותרת להשליח אבל כיון שלא נתקיים הגט בתחל' והותר' האשה על פיו של השליח אף על גב דיש עדים לקיים אסורה לשליח שהרי על פיו הותרה ואפילו שיחזור ויקח הגט מידה ויקיימנו ויתננו לה לא הועיל כלום שהרי על פיו הותרה בתחלה ואשה גרושה הוא מגרש עתה כו' ע"ש וכן מבואר בתשובת הרא"ש שהביאו הטור לקמן ס"ס קמ"א ע"ש והוזכר גם כן בבד"ה כאן:
ב סָעִיף א שהעיד לאשה. כתב בס' בית מאיר וז"ל מלשון זה משמע דוקא עד המעיד הא במסיח לפ"ת דלא נתכוון להעיד מותר לישאנ' אמנם מדברי הרשב"א יבמות כ"ה ד"ה גזלן משמע דאף מל"ת אסור וצ"ע קצת דאילו היה שייך בעדות כזה לחשוד במכוין אמאי גזלן דד"ת כשר בו עכ"ל. (ובגליון ש"ע של הגאון רע"ק זצ"ל נ"ב ואם העיד במסל"ת י"ל דרשאי לישא אותה ע' בס' עזרת נשים סי' י"ז סקל"ב עכ"ל):
ג סָעִיף א בפני נכתב. עבה"ט בשם ב"ש שכ' משמע דאפי' בא"י כו' ועיין בס' בית מאיר שכ' עליו ובזה בהדיא שלא כדברי הרשב"א שכ' ומסתברא לי דבא"י נמי כו' ע"ש:
ד סָעִיף א דאף בשנים. עיין בתשו' נו"ב ר"ס ל' שכ' דלכאורה קשה איך יליף הרמ"א זה מדברי הגמ"י והתו' ביבמות דהם איירי במיאון ועידי מקח וחליצה ועידי גט דבכל אלו צריך שנים ואחד אינו מועיל וא"כ אף שהשני לא יעיד שקר בשבילו מ"מ הלא השני לבדו אינו מועיל ועדות עצמו קצת כיעור יש בו כיון שעל פיו ניתרת אבל ב' המעידים לאשה שמת בעלה שאפי' חד סגי ואין אחד מהם צריך לעדות חבירו מדוע לא תנשא ע"פ עד א' להשני וזה קשה ג"כ על המחבר שכתב הטעם שאין שנים מצויים לחט' בשביל אחד דתיפוק לי' דכל א' מותר ליש' אותה כיון שאינה נשאת על פיו ולכן נראה דכוונת הש"ע אפילו היכא דאינו נשאה ע"פ עד א' לחוד כ"א ע"פ שנים כמו במלחמה או בקטנה או כגון שהעיד א' מתחילה שהוא חי עדיין ושוב העידו שנים שכבר מת וע"ז שפיר כתב הרמ"א דבעל נפש ירחיק מזה אבל היכא דסגי בעד א' והעידו שנים פשיטא שאין כאן מיחוש כלל שישאנה אחד מהם כיון שא"צ לעדותו כלל ליכא כיעור כלל וגם בעל נפש א"צ לחוש כלל ע"ש. ולע"ד אף שדבריו נכונים מצד הסברא קשה על זה מדברי הט"ז וב"ש (עבה"ט סק"ג) שכתבו דה"ה בשלשה כו' דהרי בשלשה לעולם אינה ניתרת על פיו שהרי יש שנים בלעדו וצ"ע:
ה סָעִיף א בשנים. עבה"ט ועיין בס' בר"י שהביא דגם הלבוש כתב בהגהת פרישה דבשלשה אף בעל נפש א"צ להרחיק וע"ש עוד מ"ש על דברי הכנה"ג:
ו סָעִיף ד והיו הנשים. עב"ש סק"ח עי' בס' קרבן נתנאל ספ"ב דיבמות:
ז סָעִיף ד נשותיהם חולים. הוא מדברי הנ"י ועיין בס' ישועת יעקב סק"ה שכ' וז"ל וטעמא דמלתא נ"ל לא בשביל דחייש שתמות אשתו דרוב חולים לחיים ובמה שיבא לאחר זמן אין חשש ואמנם באמת אף ביש לו אשה הרי יכול לישא אחרת עלי' מדינא אלא שאין דרכן של בני אדם לעשות כך בזמן שיש לו אשה אבל בחולנית אפשר שמחמת זה שהיא חולנית ישא אחרת ולפ"ז יש לי מקום ספק בזה. אחר תקנת רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו אף שאשתו חולנית אין חשש. ומסתימת דברי הרמ"א לא משמע כן ולא ידעתי זו מנין לו עכ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.