א צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּדַעְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּצַוֶּה לְכָתְבוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אֲחָזוֹ רוּחַ רָעָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּצַוֶּה לְכָתְבוֹ, אֵין כּוֹתְבִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ לִכְשֶׁיַּבְרִיא. וְכֵן הַשִּׁכּוֹר, שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, וְאָמַר: כִּתְבוּ, אֵין כּוֹתְבִין. וְאִם לֹא הִגִּיעַ, הֲרֵי זֶה סָפֵק:
ב הָיָה בָּרִיא בְּשָׁעָה שֶׁצִּוָּה לְכָתְבוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֲחָזוֹ הַחֹלִי, אֵין כּוֹתְבִים אוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ בְּחָלְיוֹ. וְאִם כְּתָבוּהוּ וּנְתָנוּהוּ קֹדֶם שֶׁיַּבְרִיא, אִם הוּא חֹלִי דְּסַמֵּהּ בִּידָן, הֲרֵי זֶה פָּסוּל; וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט. הַגָּה: אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אֲפִלּוּ מִחָה בְּחָלְיוֹ שֶׁלֹּא לִתְּנוֹ (טוּר):
ג מִי שֶׁהוּא עִתִּים חָלִים (פֵּרוּשׁ, בָּרִיא, מִן "וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי" (יְשַׁעְיָה לח, טז עִתִּים שׁוֹטֶה, כְּשֶׁהוּא חָלִים, הֲרֵי הוּא כְּפִקֵּחַ לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם גֵּרַשׁ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גִּטּוֹ גֵּט. וַאֲפִלּוּ חָלִים בְּעָלְמָא, שֶׁאֵינוֹ שָׁפוּי לְגַמְרֵי וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי"ט סָעִיף ו':
ד שְׁכִיב מְרַע שֶׁמְּצַוֶּה לִכְתֹּב גֵּט, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בּוֹ שֶׁיְּהֵא שָׁפוּי בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וּבִשְׁעַת נְתִינָה. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה כְּמוֹ נִשְׁתַּתֵּק, אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתוֹ קְצָת לִרְאוֹת אִם דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף):
ה מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּשְׁאָלוּהוּ אִם רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ לוֹמַר הֵן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים בְּסֵרוּגִין, חַד הֵן וּתְרֵין לָאו, חַד לָאו וּתְרֵין הֵן, אִם הִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בַּקַּיִץ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בִּימוֹת הַחֹרֶף (טוּר) אִם רוֹצֶה שֶׁיִּלְקְטוּ לוֹ מִן הָאִילָן, אוֹ לְהֵפֶךְ (כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת):
ו וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, אוֹ אִלֵּם הַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, סוֹמְכִין עַל רְמִיזָתוֹ לְהוֹצִיא. אֲבָל חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בִּרְמִיזָה, אִם נְשָּׂאָה כְּשֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אוֹ שֶׁנָּפְלָה לוֹ יְבָמָה מֵאָחִיו פִּקֵּחַ. אֲבָל אִם נָשָׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ הִיא פִּקַּחַת, מוֹצִיא בִּרְמִיזָה. (וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רל"ה סָעִיף י"ט):
ז גּוֹסֵס (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם "עַל צַד תֵּאָמַנָה" (יְשַׁעְיָה ס, ד), עַל גִּסְסֵיהֶן, כְּלוֹמַר עַל חָזֶה שֶׁלָּהֶן וְעִנְיַן גּוֹסֵס הוּא שֶׁהַקָרוֹב לְמִיתָה מַעֲלֶה לֵחָה בִּגְרוֹנוֹ מִפְּנֵי צָרוּת הֶחָזֶה), הֲרֵי הוּא כְּחַי וְיָכוֹל לְגָרֵשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא גּוֹסֵס שֶׁמְּדַבֵּר, אֲבָל אֵינוֹ מְדַבֵּר, לֹא (סְמַ"ג וּסְמַ"ק וְהַמָּרְדְּכַי), וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר:
ח שָׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם, וְכֵן אִם הָיָה מְגֻיָּד אוֹ צָלוּב וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ, וְרָמַז וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין כָּל עוֹד שֶׁנִּשְׁמָתוֹ בּוֹ. וְהוּא הַדִּין לְנָפַל מִן הַגַּג. מִיהוּ צָרִיךְ בְּדִיקָה שָׁלשׁ פְּעָמִים כְּנִּשְׁתַּתֵּק (כֵּן כָּתַב הָרַ"ן):
א סָעִיף א אין כותבין אותו דבעינן צווי הבעל לכתוב הגט דכתיב וכ' לה דהיינו או הוא (או) שלוחו וכאן אין שליחות לזה ע"כ משמע אפי' אם נתרפא ועברו וכתבו והוא מסכים לזה ל"מ כיון דעכ"פ הכתיבה שלא כדין וברשב"א כתב כלומר ואפי' נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב כמצות הבעל כיון שאין בדבריו כלום עכ"ל ואין למידק מלשון זה דאם נכתב אחר שנתרפא מהני דהא חד טעמא הוא כיון שלא נכתב במצות הבעל אלא הרשב"א לא נתכוין אלא ללמדנו דל"ת דאין כותבין ונוהגין בלא דעתו אבל אם מסכים לזה (ש"ד) קמ"ל דלא ואין חילוק בין נכתב בשעת חליו או אח"כ ועיין סי' קל"א מה שכתבתי בסעיף א':
ב סָעִיף א ואם לא הגיע ה"ז ספק זה לשון הרמב"ם משמע אפי' לא הגיע ודאי יש ספק משום דעכ"פ הוא שכור ובטור כתב בשם הרמב"ם ספק אם הגיע ה"ז ספק משמע בלא הגיע ודאי אין כאן ספק וכתב ב"י דכן משמע לשון הרמב"ם לענין קדושין שכ' שכור שקידש קדושיו קדושין ואפי' נשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר משמע שבודאי לא הגיע הוי קדושין ודאי וה"נ בגט ע"כ מסיק דמ"ש הרמב"ם בגט אם לא הגיע היינו שלא ברור לנו שהגיע כלומר ומספקא לן אם הגיע ה"ז ספק גט והרב המגיד כ' וז"ל בפ' הדר אמרינן שכור שלא הגיע כו' הרי הוא כפקח לכל דכריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמי שאחזו קורדייקוס והוי ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואפי' כלא אמר תנו וכן נראה שהרב כ' שכור אחר מי שאחזו קורדייקוס דאע"ג דהוא כפקח אינו כבריא עכ"ל וא"כ מ"ש רמב"ם ה"ז ספק היינו בלא אמר תנו אבל אם אמר תנו הוה גט גמור כמו קדושין ותמוה לי האיך אפשר לומר דשיכור א"צ שיאמר תנו והא איתא במשנה ומייתי לה פ"ק דגיטין דף י"ג בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתכו גט לאשתי הרי אלו יכתכו אע"ג דלא אמר תנו חזרו לומר אף המפרש בים והיוצא בשיירא ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן ואם איתא דשכור נמי א"ל תנו למה לא חושבה התנא. ולדידן ודאי יש להחמיר בכל שכור שהוא נשתכר הרבה לכל דבר להחמיר:
ג סָעִיף ב דסמיה בידן ה"ז פסול בגמרא ר"ל ס"ל דכותבין בעודו בחליו דמדמי ליה לישן ור"י אמר לכשיתרפ' כותבין דמדמי ליה לשוטה ופרכי' ור"ל אמאי לא מדמי ליה לשוטה שוטה לאו סמיה בידן אבל האי סמיה בידן דאפשר לו ברפואה ר"י נמי אמא לא מדמי לישן ישן לא מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה פ' שצריך רפואה וק"ל כר"י כתב הרמב"ם דאם כתב קודם רפואתו הוא פסול ותמה ב"י למה ב' פסול שהוא לשון ספק גט בלשון הרמב"ם היה לו לומר ה"ז בטל דהיינו ודאי אינו גט ותירץ דר"י נמי קאמר דהוה ספק כיון דלר"ל כותבין אפי' לכתחלה משום דסמיה בידן לא נפלוג מחלוקתן ולר"י נמי מהני סמיה בידן דמהוי דלא הוה אלא ספק וק"ל דא"כ למה צריך תלמודא לומר לר"י חילוק דמחוסר מעשה אמאי לא אמרינן דר"י מסתפקא ליה אי הוה כישן או לא וכמו שהוא האמת לדעת הרמב"ם אלא ודאי דר"י ודאי אינו גט קאמר וכ"כ הטור אינו כלום משמע לגמרי ונראה דהא דכתב רמב"ם ספק משום דיש ספק חולי זה אם הוא כמו קורדייקוס בגמרא או לא ע"כ כתב לשון חומרא:
ד סָעִיף ד ובשעת נתינה ובתוס' כתבו ואומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתים אפי' נתפקח לבסוף אינו מועיל וכתב ב"י על זה דבודאי אם היה שפוי (כשנכתב) ונתקלקל וחזר ונשתפה בשעת נתינת הגט כשר דהא כשאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו לכי צילא דעתיה כותבין ולא צריך לאמלוכי ביה אלמא אחיזת קורדייקוס לא ביטלו דבריו הראשונים כ"ש שלא תבטל מעשה כתיבת הגט וליכא למימר דהא דלא (ביטל) אחיזת קורדייקוס את דבריו היינו דוקא היכא דסמיה בידן אבל באין סמיה בידן יבטל דהא (ר"י) דק"ל כוותיה לא מפליג בהכי דכיון דמחוסר מעשה לשוטה מדמינן ליה אבל כוונת התו' שאם נתנוהו בשעת הקלקול אע"פ שנשתפה אח"כ לא אמרי' איגלאי מלתא דשיפוי היה כשנתן הגט והגט כשר אלא מספקא לן שמא שוטה היה והו"ל ספק גט עכ"ל ותמהתי מאד על גברא רבא כמוהו שסותר במקום אחר דבריו זא"ז דהא לעיל בסמוך כ' דס"ל להרמב"ם דר"י ס"ל נתנו הגט בשעת חליו ה"ל גט ספק דשמא יש לדמותו לשוטה א"כ מה קשיא ליה כאן דהא ר"י ס"ל דלא מפליג בין סמיה בידן דכיון דמספקי ליה לר"י אימא ה"נ אזלינן כאן לחומרא ונאמר דשמא שפיר יוכל לבטל כי היכא דאזלינן לחומרא בנכתב בעודו בחליו דשמא דומה לשוטה ואזלי' כאן לחומרא וכאן לחומרא אין זה אלא תמה על הרב ב"י ומה שפירש דברי התוס' שנתנו בשעת חליו האי פירוש' לא סלק' שפיר כלל דא"כ למה כתכו התוס' נתקלקל בנתים היה להם לומר נתקלקל בשעת נתינה אפילו נשתפה אחר נתינה לפי פירושו וקושיות הב"י דהא אין החולי מבטל הדברים הראשונים ק"ו משעת הכתיבה האי ק"ו פריכה היא דשאני הדברים הראשונים שאמר כתבו גט לאשתי דלא נתן זמן לזה אלא כל אימת שירצו יכתבו וכיון דלא כתבו עד אחר שחזר ונתרפא ממילא אין התחלה לשליחותייהו עד אותה שעה ולא היו כולם בשעת חוליו משא"כ בכתבו הגט בשעה שהוא שיפוי ונתקלקל דהיה כבר מוכן הגט בשעת הקילקול וכיון שבשעת דקילקול אינו בר גרושין ממילא הגט אין בו ממש באותה שעה ולא יועיל מה שנתרפ' לתקן מה שהיה מקלקל בשעת חוליו דכי היכא דאם כתבוהו בשעת הקילקול פסול אע"פ שהציווי היה בשעת שיפוי הכא נמי אם נכתב כבר נעשה מקולקל בשעת חליו וכ"כ הרא"ש בסדר הגט סוף גיטין ז"ל ואם שכיב מרע מצוה לכתב גט יזהר הסופר שיהיה החולה מיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמר נתינתו שאם תטרף דעתו בנתיים אע"פ שחזר דעתו עליו פסול עכ"ל משמע דלא כפי' ב"י והב"י כתב שיש שם ט"ס וצריך להגיה כתיבתו במקום נתינתו שהרי רבינו כתב הסדר ההוא וכתב עד גמר כתיבתו עכ"ל ולא נראה לע"ד להגיה דא"כ לא נתנו שיעור לשיפוי רק עד אחר הכתיבה והלא עכ"פ בעינן שעת הנתינה דכתב רבינו הטור ברמזים וז"ל צריך שיהיה דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבה וכ"כ הרא"ש וא"כ היאך נתן גבולו עד גמר הכתיבה דמשמע ותו לא וזה אינו אלא ודאי הגירסא שלפנינו אמת ואין להגיה כלל ומ"ש הטור כאן שיפוי בשעת הכתיבה פירושו אפי' בשעת הכתיבה כ"ש בשעת נתינה ובאמת כיון שהתחיל השיפוי בשעת הכתיבה צריך שלא תקלקל אפילו בנתיים עד גמר הנתינה כנלע"ד לפסוק למעשה ולפ"ז גם מ"ש ב"י בסי' זה לענין אם התחילו לכתבו כשהיה שיפוי ונתקלקל והניח מלכתוב וחזרו ונשתפה וגמרו נ"ל דלפי מה שהוכחתי דשטותו אינו מבטל לא דברים ולא מעשים הראשונים הכא נמי דכוותיה וחוזר וגומר לכשישתפה עכ"ל ולפי מה שזכרנו אין יסוד לבנין זה:
ה סָעִיף ה והרכין בראשו דכיון שעושה מעשה בגופו הוה כמו השמעת קולו ועדיף מבתב ידו ועיין מ"ש בסוף הסי':
ו סָעִיף ה דבודקין אותו כו' בגמ' וליחוש שמא שיחא דלאו לאו נקטיה פי' חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על שאלתם ושיח' פי' השתחויה א"נ שיחא דהן נקטי א"ר נחמן דאמרינן ליה בסירוגין פירש"י לשחות בין הרכנה לשאלה ואח"כ חוזרין ושואלין אותו שאלה בעצמ' וליחוש שמא שיח' דסרוגין נקטי' דאמרי' ליה חד לאו ותרי חן ותרי לאו וחד הן דבי ר' ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי ניהו אלימא גלופקר' ששואלין אותו בימות החמה אם הוא מבקש גלופקרא שהוא בגד של ימות הגשמים ליחוש שמא קור אחדיה ואע"ג שמשיב הן לאו שוטה הוא אלא בפירי והטור כתב ששואלין דבר שראוי להשיב עליו אם רואים שדעתו מיושבת עליו שרומז על תשובת לאו הרכנה כדרך בני אדם על לאו לאו ועל הן הן ג' פעמים בכל אחת כותבין ונותנין ולא בדקו אותו ג' פעמים הן זה אחר זה אלא חד לאו ותרי הן ותרי לאו וחד הן ולא יבדקו בדברים הנמצאים באותו זמן אלא בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של חורף אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פיקח הוא משמע דהטור ס"ל דתרתי בעינן הא' שצריך חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו דהיינו כתירוץ של רב נחמן השנית לבדקו בפירות והיינו כרבי ר' ישמעאל ואם כן לא פליג ר' ישמעאל על מתני' דמפרשה ר"נ כמו שזכרנו וכ"כ התוס' אלא שכתבו דכל אחת הועיל לבדו דהיינו או כר"נ או כר' ישמעאל ובזה לא ס"ל לטור כן אלא תרוייהו בעינן. וסירוגין דנקט בגמ' מפרש הטור שהוא לשון דילוג כמו שמצינו לענין וסת לסירוגין בי"ד סי' קפ"ט לא כרש"י שהוא לשון המתנה דמשמע אפילו אם כסדרן זא"ז אלא שלא שואלין אותו אלא שלא כסדרן אפילו שלא כסדר הדילוג ולפ"ז א"צ להמתין בין השאלות ונראה דהטור לא קפיד דוקא אפירי אלא ה"ה כיוצא בזה במה שראוי עליה התשובה ההיא דהיינו כדאית' בירושלמי נכתב גט לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו וס"ל להטור נמי בזה שלא יהיו השאלות כסדרן אפי' בדילוג אלא חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו ולא כמ"ש ב"י דעת הטור דוקא בפירי ותו לא דמאי שנא ובש"ע פסק כן דא"צ תרתי בדיקות אלא סגי בחד לאו ותרי הן אפי' בכל מילי מה שאין התשובה ראייה על זה וממילא בבדיקו' פירי סגי בחד זימנא והיא דעת הסמ"ק ורבינו ירוחם וי"א שמבי' רמ"א היא דעת הטור ולא נתכוין לומר שע"י פירות לחוד סגי דא"כ היינו דיע' קמייתא אלא רצה לומר שהבדיקה של חד הן ותרי לאו כו' היא צריכא להיות בפירות כנלע"ד להחמיר כדעת הטור דתרווייהו בעינן:
ז סָעִיף ה אם רוצה שילקטו כו' כתבו התוס' דאמרו ליה אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה ואומר הן כי אפשר בכבושים בדבש אלא ששואלין אותו אם רוצה שילקטו מן האילן וכתב הטור אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פקח הוא וק"ל דאם ירכין לאו על זה הוה פקח במה יודע פקחתו אדרבה שוטה הוא דמשיב שאינו רוצה באותן פירות דמשמע שאפשר הוא ללקוט אלא שהוא אין רוצה בכך ולפי מה שזכרנו דתרתי בדיקות בעינן דהיינו חד הן ותרי לאו וכו' ניחא זה וזה מדוקדק בלשון הטור ודאי שוטה הוא ואח"כ לא כתב ודאי פיקח הוא אלא נתכוין בזה דאם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה עוד אבל אם משיב לאו אפשר שפיקח הוא מצד שאלה זו וע"כ מהני ליה הבדיקה השניה דהיינו חד הן כולי ואותן דס"ל בחדא סגיא נראה דצ"ל לדידהו דאי משיב הן הוה ודאי גיטו אינו גט אבל אם משיב לאו מודים הם דצריך בדיקה אחרת כמו שזכרנו ולא פליגי אלא דהבדיקה דחד לאו כו' לחודי' מהני לדידהו ולכ"ע אין היתר להנשא לאחר מחמת בדיקה דפירות לחוד אפילו אם אומר לאו אלא ספק כנ"ל:
ח סָעִיף ו או אילם השומע כולי לפי הנראה אילם מעיקרא לא בעי בדיקה דהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כפקחין לכל דבריהם ולא השוה אילם מעיקרא לנשתתק אלא לענין שמוציא ג"כ ברמיזה אבל לא לענין בדיקה אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א דלר' זירא אילם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה כמו נשתתק והקשה ב"י למה צריך בדיקה אי מספקא לן דלמא כשוטה הוא נימא כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה כמו בחרש ואי מספקא לן דשמא הוא עתים חלים עתים שוטה לזה לא מהני בדיקה דשמא בתר הבדיקה נשתטה כמו דמצינו לענין חרש אליבא דר' אלעזר ר"פ חרש דמספקא ליה דעתי' חלים עתים שוטה ואמרינן שם דקידושיו קידושין דשמא היה חלים באותה שעה וגרושי לא מצי מגרש דשמא באותה שעה היה שוטה ה"נ נימא כן באילם מעיקרא והשאיר בצ"ע ולעד"נ לתרץ דשאני בדיקת האילם דהיא משום דיש אילמי שהם שוטים ויש שהם פקחים ע"כ הצריכו בכל אילם בדיקה קודם הגט לדעת מה טבעו של זה האילם ובאמת אם נבדק פעם א' ונמצא שהוא פיקח א"צ בדיקה אחרת לעולם אף אם יגרש שנית משא"כ בההוא ספק דיש לד' אליעזר כחרש יש לך צד שהוא עצמו פעם חלים ופעם שוטה ובזה לא מהני בדיקה וכיוצא בזה כתב ב"י עצמו בסימן זה לענין נשתתק בד"ה ובעל העיטור וז"ל מה שהקשה בעל העיטור דנהוי כעתים חלים ועתים שוטה י"ל כל שבדקנוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן ליה בשוטה ואם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושב בשום שעה עכ"ל וזה תמוה על הרב ב"י דבעל העיטור הקשה ג"כ קושיא זו על נשתתק כמו שהוקשה הוא כאן באילם ולעיל ניחא ליה בתי' זה וכאן השאיר בצ"ע וצ"ע במה שהשאיר בצ"ע.
ט סָעִיף ו כשהוא פיקח כולי דאז היה קידושין דאורייתא ולא תוכל להתגרש אלא גרושין גמורין:
י סָעִיף ו מוציא ברמיזה. דכשם שכנסה ברמיזה מוציאה ברמיזה במשנה יש פלוגתא פלוגתא אם מהני קפיצה כמו רמיזה כמ"ש ב"י ופסק דקפיצה דהיינו עקימת שפתיים לא מהני אלא דוקא רמיזה שהיא בידיו וכראשו ונראה דאם כנס בקפיצה דמוציא ג"כ בקפיצה לד"ה ומשכחת לה קדושין ע"י קפיצה ע"י שליח: וכתב מו"ח ז"ל דבחרש מעיקרא דאמרינן דמוציא כרמיזה כ"ש כתב יד דמהני דאיכא הוכחה שמבין בטוב יותר מהרכנה כדכתבו התוס' ריש דף ע"א בד"ה א"ר יוסף עכ"ל ולא דק בהוראה זאת דודאי יש יותר הבחנת חכמה מחמת כתב ידו ממה שיש ע"י רמיז' אלא בזה לדעת רב כהנא דיכול לגרש מתוך כתב ידו ורב יוסף נמי ס"ל כן אבל לפי המסקנא בדף ע"ב דאמרינן עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כולי ואמרי' דהך קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר יכול לגרש מתוך כתב ידו והרכנה מהני אפי' למסקנ' וטעמא דהרכנה היא ע"י גופו ואמרינן בירושלמי היא השמעת קול היא הרכנה וב"י מביאו בד"ה מי שנשתתק וכ"כ הרא"ש בתי' קמא ורשב"א שמבי' ב"י בסימן ק"כ ד"ה אבל דעת הפוסקים כולי דהרכנה עדיפא מכתב ידו וכ"ב הטור שם בשם הרא"ש בנשתתק דלא מהני כתב ידו ואע"פ שהרכנה סגי כמ"ש כאן ממילא ה"ה בחרש מעיקרא אם כנס ברמיזה דיוציא דוקא ברמיזה ולא בכ"י ומסיק ב"י לדעת הרמב"ם בסי' ק"כ בד"ה ואם נפשך דבחרש גמור אע"פ שעושה מעשה פיקח הוא כשוטה ואין בהרכנתו ולא בכ"י קול בן דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו מדעת שאר הפוסקים ע"פ התוספתא לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכ"ש דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר עכ"ל:
א סָעִיף א רעה וכו'. ולא מהני בדיקה ואם כתבו לכ"ע הגט בטל ב"ש:
ב סָעִיף א ספק. ר"ל שאין ברור לנו שהגיע. הרי זה ספק ומזה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים. ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואח"כ נעשה שיכור מותר לכתוב הגט בעת שכרותו. ב"ש. ובספר תומת ישרים סי' ג' כ' דיש חכמים שנוהגים להתענות ביום שנותנין גט עיין כנה"ג דף קמ"ב ע"א:
ג סָעִיף ג חלים. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח עיין ח"מ:
ד סָעִיף ד נתינה. (וכ"כ) [וכ"ש] בעת שצוה לכתוב. אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינה וחזר ונשתפה או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כ' יותר עד שחזר ונשתפה כ' ב"י דאין קפיד'. מיהו בתוספת ובד"מ משמע דיש קפיד'. וטוב לחוש לכתחלה ומיהו בדיעבד יש להקל. ואם לא בדקו הש"מ המדבר בעת הכתיבה והנתינה כ' הב"י דכשר. ואפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי כשר בדיעבד. ואם נשתתק בחליו. צריך בדיקה ובדיעבד כשר היכא דלא אפשר ב"י עיין ב"ש שמסיק דאין להקל:
ה סָעִיף ה בראשו. אע"ג דע"פ כתב אין מגרשין עד שישמעו קולו. מ"מ הרכין עדיף דהוי כקול. ופקח שהרכין לדעת רוב פוסקים מגרשין. אלא לתירוץ א' של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר ב"ש:
ו סָעִיף ה ותרין לאו. ואם שאלוהו ג"פ הן וג"פ לאו רצופים לא מהני. ובתוס' ובטור מוכח אפילו כששואלים אוחו בסירוגים שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כש"ע שכתב חד הן ותרי לאו חד לאו וכו'. ורש"י פירש בסירוגין היינו בשיהה בין שאלה לשאלה ע"ש ויש לחוש לדבריו עיין ב"ש:
ז סָעִיף ה פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגין אפילו אם בודק ע"י פירות ב"ש עיין ב"ח:
ח סָעִיף ו או אילם ר"ל מתחלת ברייתו כך: .
ט סָעִיף ו מדבר. ה"ה כתיבת ידו נמי לא מהני ח"מ. בתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה כתב דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמו שאינו מדבר ע"ש:
י סָעִיף ו ברמיזה. משמע דא"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. אבל קצת פוסקים כתבו דבודקים אותו לכן אין להקל בזה. וההיא רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני. וכתיבת ידו להרמב"ם מהני אבל לשאר פוסקים לא מהני כת"י. ורמיזה שעושה בגופו עדיף. מיהו אם כנס ע"י כתיבה יש לומר כשם שכנס ע"י כתיבה כך הוא מגרש. וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה. וחרש המגרש כותבין גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה. והנוסחא עיין ברי"ו בתשובת צמח צדק סי' ס"ח. ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב ע"י רמיזתו ועיין תשובת צמח צדק סי' ע"ז איך יתנהג כשהחרש מקדש. ועי' ב"ש:
יא סָעִיף ז לא. ובנשחט בו שנים וכו' דבסעיף שאח"ז חשיב יותר חי עיין באחרונים:
יב סָעִיף ח ג"פ. כתב ב"ח אנו אין אנו בקיאין בבדיקות הללו. וחה"מ כתב עליו דלא משמע כן מדברי הרמ"א ע"כ צריך להתיישב בדבר. מיהו נראה חולי המדבר מודה הב"ח דהא א"צ בדיקה ממש. וכן בנשחט דהא לרוב פוסקים א"צ בדיקה כלל ב"ש:
א סָעִיף א ה"ז ספק. עבה"ט שכ' ומזה. יש סמך כו' וע' לעיל סי' סק"ה ס"א בבה"ט. ומ"ש ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שכור כו' עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ד מ"ש בזה:
ב סָעִיף ג עתים חלים. עבה"ט שכ' היינו כשידוע הזמן כו' והוא מדברי הב"ש סק"ד ועיין בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' ז' דרב אחד הקשה לו דמדברי הב"ש משמע דוקא מי שיש לו וסת לחלימותו גיטו גט אבל אם אין לו זמן ידוע אפילו היה חלים לא מהני וא"כ גט חמור מעדות (נראה דכוונתו עמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף ט' הנכפה בעת שהוא בריא כשר אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע כו') ובש"ע הוקל בגט מבעדות דבגט א"צ לחזור לשפיותו לגמרי וסגי בסוף שטותו והתחלת שפיותו (ר"ל ממ"ש בש"ע כאן ואפי' חלים בעלמא כו' ואילו גבי עדות איתא בש"ע שם וצריך להתיישב כו' והיינו כמ"ש בש"ע שם סי' רל"ה סכ"א וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו כו' ועסמ"ע שם) . והוא ז"ל השיב לו דלק"מ דאין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהיה שפוי ממש ק"ו מעדות וסגי נמי בחלים אפי' אין לו וסת וזמן ידוע לחלימותו אך הכא מיירי במי שכ' או ציוה לכתוב בחלימותו ושלחו למקום אחר שצריך המוסרו לידע שבשעה שנותן הגט לידה הבעל הוא בחלימותו במקום שהוא שם והיינו במי שיש לו וסת לשטותו ולא הגיע וסתו וידע השליח שעתה הבעל הוא חלים ונותנו לאשה בשליחותו ולזה א"צ שיהיה הבעל באותו שעה חלים ממש אלא שכבר התחיל להבריא ולחזור לשכלו סגי למסור הגט כיון שכבר היה בדעתו שלימה כשציוה לכתוב וליתן ועיין בזה היטב ר"פ מי שאחזו ומזה מיירי בש"ע בסעיפים שלפני זה וע"ז קאי הב"ח ולק"מ עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלכאורה נראה שדברי הב"ש הנ"ל לקוחים מדברי רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"י סי' זה (וגם לעיל ר"ס מ"ד ובש"ע שם ס"ב בהגה) שכ' וז"ל אין אנו יודעים בודאי הזמן שהוא עומד בריא והזמן שהיא שוטה הו"ל ספק ופשוט הוא עכ"ל ומפרש הב"ש דכוונתו אפי' אם בדקנוהו וראינו שהוא חלים בשעה שציוה לכתוב אפ"ה כל שאין לו זמן ידוע הוא ספק (דאל"כ הוא מלתא דפשיטא טובא לא היה צריך לכותבו כלל) והיינו משום דחיישינן שמא רגע אחר הבדיקה נתקלקל וזה דבר בלתי אפשר שיהא עומד בבדיקה מתחלת כתיבת הגט עד אחר גמר נתינתו וכן מבואר עוד בב"י בשם בעל העיטור במ"ש ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דאם איתא כי בדקינן ג' זימני מה הוה ליחוש דילמא פקח ונשתטה היא ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה כו' וכן מבואר עוד להדיא מדברי הב"י גבי אלם והביא שם ראיה מסוגיא דר"פ חרש דאיתא התם דאי אמרת לר"א חרש עתים חלים ועתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ואם איתא הא מצי לגרש ע"י בדיקה א"ו דבע"ח וע"ש אינו מועיל בדיקה ע"ש. ומכל זה מבואר דאפי' אם מגרש בעצמו כל שאין לו וסת וזמן ידוע לחלימותו אפי' בדיקה לא מהני והיינו משום דחיישי' שמא יתקלקל. וגם מ"ש הגאון ח"ס דאין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהיה שפוי ממש כו' אך הכא מיירי כו' לע"ד צ"ע דמדברי הרשב"א מקור האי דינא לא משמע כן. ועיקר קושיית הרב השואל איני מבין דלכאורה נראה דגט אינו חמור כלל מעדות ולדעת הב"ש הנ"ל גם גבי עדות דינא הכי הוא דצריך דיקא וסת קבוע לחלימותו ומ"ש בח"מ סי' ל"ה ס"ט אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע כו' י"ל נכפה שאני כיון דזמן שטותו ניכר ע"י מעשה מוקמינן ליה אחזקת בריא לשלא איתרע ע"י מעשה ועוד י"ל דזהו נכלל ג"כ בדברי הרמב"ם וש"ע שם במ"ש וצריך להתיישב כו' וצ"ע: שוב נדפס תשובת מהרי"מ מבריסק וראיתי בסי' ל' האריך שם בדברי הב"ש הנ"ל והביא דברי הפר"ח שכ' לדחות ראיה הנ"ל מסוגיא דר"פ חרש די"ל כוונת הש"ס דגרושי לא מצי מגרש היינו כדרך המגרשין דהיינו בלא בדיקה אבל בבדיקה מועיל והוא ז"ל כ' ג"כ לדחות ראיה הנ"ל. וכ' שם דבאמת אינו מוכרע כ"כ דבע"ח וע"ש לא תועיל בדיקה ומצד הסברא נראה דמועיל ולא חיישינן שמא יתקלקל אח"כ דמוקמינן ליה אחזקתו דהיינו חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ב"א אינם שוטים וסברא זו דמועיל בדיקה מוכרח בדעת גדולי הפוסקים שהביא הב"ש בסק"ט דס"ל דאלם מעיקרא כשמוציא את אשתו בגט בעי בדיקה ויקשה קושיית הב"י דאיך מועיל בדיקה הא יש לחוש דאחר הבדיקה יתקלקל ח"ו דלא חיישי' להא (איני מבין דהא מכלל אלו הפוסקים הוא ג"כ הרי"ו וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז) וכן נראה דעת הרמב"ם (הועתק לשונו בח"מ סי' ל"ה ס"ח) במ"ש ונמצאת דעתו משובשת תמיד דיוק לשונו מורה לאפוקי הך דינא דרי"ו וכן מורה בפשוטות ל' הרשב"א שהביא הב"י בתחלת סי' זה והתרוך בזה (וקצת נראה מדבריי שמדקדק מלשון הרמב"ם והרשב"א דאפי' בדיקה א"צ רק כ"ז דלא חזינן ביה מעשה שטות ומתנהג כדרך כל אדם לא חיישי' ליה בעת ההיא) ע"ש. וע"ש עוד בח' מהרי"מ במעשה באחד שנפל מן הגג ונחלה לערך שנה ואח"כ הבריא רק לא רצה לעמוד ממיטתו ואח"כ עמד והלך ועשה מלאכה ואח"כ לא רצה לעשות שום מלאכה ולא היה שפוי בשלימות ולפעמים לא היה מדבר כלל וגם לא ביקש שיתנו לו לאכול אפי' כמה ימים רק אם היו נותנים לו היה אוכל ונהג כן זמן רב ואח"כ נתרצה ליתן ג"פ לאשתו וסידרו לו הגט ועל כל השאלות שצריך לשאול לבעל השיב על הכל כהוגן ובשעת הנתינה אמר הכל מלה במלה כדברי המסדר כו' כש"ד סימני שוטה לא הוה עליו מעולם רק ענין מרה שחורה שלא היה מדבר ולא משיב רק בשעת כתיבה ונתינה השיב הכל כהוגן וביום מחר גמגם קצת בבוקר ולאחר חצות חזר לדבר ולהשיב כהוגן. והשיב הנה מצד שנפל מן הגג אין כאן בית מיחוש אף דמבואר בס"ס זה דנפל מן הגג צריך בדיקה היינו כשנשתתק אבל כשהוא מדבר בכל ענינים אין חשש כלל. אבל מה דיש לחוש בזה כיון דמקודם לא היה שפוי בדעתו ולא היה אוכל ושותה והיה יושב בטל אף שבזמן הגט היה צלול בדעתו מ"מ כיון דלא ידעינן בבירור העת שהוא חלים לא מצי לגרש כלל כמבואר מדברי הב"ש סק"ד דבע"ח וע"ש אם לא ידעינן בבירור העת שהוא חלים אפי' בדיקה אינו מועיל. והאריך בזה דבמקום עיגון יש לצדד להקל ולהתירה ע"י גט זה חדא שדברי הר"ש הנ"ל אינם מוסכמים ודעת כמה גדולי הפוסקים דבע"ח וע"ש מועיל בדיקה (כמובא לעיל) וא"כ בנ"ד אף שלא היה ממש בדיקה המבואר בש"ס ובש"ע ס"ה מ"מ י"ל כיון שנהגי עכשיו בסדר הגט שנתרבה השאלות ותשובות וביטול מודעי וביטול כל התנאים הוי כמו בדיקה המבואר בש"ס דלדעת הרמב"ם הובא בב"י הך בדיקה דש"ס הוא לאו דוקא. ועוד יש לצרף דעת רבינו אביגדור הובא במרדכי ובמהרי"ק דדוקא הני סימני שוטה האמורים בפ"ק דחגיגה ולא בדבר אחר. ועוד דכבר אירע עובדא כזו בדורות שלפנינו ונדפס ע"ז שני ספרים אור הישר ואור ישראל וגאוני פפ"ד פסלו גט כזה והגדולים אשר במדינה כולם חלקו עליהם והועתק מקצת דבריהם בתשו' בית אפרים סי' פ"ט ונזכר שם בשם גאון אחד שהביא ראיה מדברי רש"י בחגיגה ו' ע"ב דחולי מרה שחורה לא יחשב בכלל שוטה דאינו נוגע למוח שבראשו רק הוא ע"י תגבורת המרה וגם כ' שם דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דהני סימני שוטה לאו דוקא היינו בשעושה איזה מעשה שטות בידים אבל אם הוא רק מדבר דברים של שטות אינו נחשב כשיטה. ועוד דכבר צדדנו דנראה דעת הרמב"ם והרשב"א דבע"ח וע"ש בעת שנראה שהוא חלים לא חיישינן כלל לספק שוטה אף דאין לו זמן קביע ע"ז (ר"ל דאף בדיקה אין צריך) והכא בנ"ד בעת סידור הגט היה נראה לכל שהיא חלים. ומסיים כ"ז צדדנו במקום עיגון אך מחמת חומר הענין לא ראיתי להגיד דעתי בהחלט להתיר עד שיסכימו עוד שני גדולי ישראל ע"ש. וע' עוד בת' חתם סופר שם מ"ש בענין דברי הרמב"ם שהובא בח"מ סי' רל"ה סכ"א אודות הנכפים שצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותו כו' ומדבריו מבואר דכ"ש בגט יש לדקדק בזה שלח יארע לו דבר זה גם אחר הנתינה ערך חצי שעה. וגם בגט הנשלח ע"י שליח למקום אחר יש לדקדק בזה:
ג סָעִיף ג ואם גירש באותה שעה. עב"ש סח"ח שכ' סימני שוטה ויפורש בש"ס ריש חגיגה כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ו אות א' יובא קצת לקמן סי' קע"ח ס"ג שכ' בשם מהרי"ט דהמבוהלים והנחפזים בדעתם והפתאים שהמה בכלל השוטים לענין עדות כמבואר ברמב"ם פ"ט מעדות ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ב מ"מ לענין מקח וממכר וגיטין וקדושין הוו כפקחים ורק לענין עדות נחשבים כשוטים ע"ש. גם בס' תו"ג כאן סק"ב הזכיר דברי מהרי"ט אלי וכ' עליו דלכאורה הראיה שהביא מהר"ט שם מהא דפ' מי שמת שמכר נכסים ואלפוהיי דנישדי קשייתא כו' משם מוכח איפכא דהא מסיק שם דהא דעביד הכי חוצפא יתירה כו' משמע דאי לא היה לן למיתלי משום חוצפא היו מחזיקין אותו בשוטה אף דמסברי ליה וסבר אך מי יבא אחר המהרי"ט עכ"ד וע' עוד בתו"ג ס"ס זה מ"ש בענין סימני שוטה:
ד סָעִיף ד ובשעת נתינה. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ו סי' ד' וסי' י"ב מענין זה באריכות:
ה סָעִיף ו אבל חרש. מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגם חרש גמור וה"ה שוטה גמור אינו גט כלל ואין חוששין לו אף לחומרא דאם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה צריכה גט משני. ועיין בש' ישועות יעקב סכ"ד דחכם אחד מחכמי הזמן רצה להמציא דאף חרש גמור או שוטה גמור שגירש בב"ד והב"ד הודיעו לו ענין הגט ע"פ סדר הגט שבידינו יהיה מועיל ע"פ דברי הירושלמי ריש מס' תרומות דאמר התם דמתני' בגיטין כ"ב הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו אתיא כר"י בן ריב"ב דאמר חש"ו שקידש בינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין ובינו לבין אחרים קדושיו קדושין יעו"ש וכתב דאף שאין להחליט הדבר להתירה לשוק ע"י גט זה מ"מ ספיקא הוי ויש להחמיר להצריכה גט משני ותמה על כל הפוסקים שנעלם מהם דברי הירושלמי הנ"ל (ונזכר שם שגם בס' בית מאיר הביא כן בשם הגאון בעל נו"ב כדברי החכם הנ"ל יכתב עליו שדברי הירושלמי אלו נדחים בתלמודא דידן אך לא הראה מקומי) והוא ז"ל האריך בזה והראה כמה מקומות בתלמודא דידן שלא כדברי הירוש' הנ"ל וגם בלא"ה אין מדברי הירושלמי ראיה דהירוש' בזה לשיטתו אזיל בהא דפיתוי קטנה אונס דס"ל להירוש' דלאו אונס הוא משא"כ לדידן דקיי"ל דאונס הוא עש"ל וע' בשו"ת מנחת עני סי' ס"ט מ"ש בזה. ועיין בס' תו"ג סק"ה הזכיר קצת מדברי הב"מ בשם הנו"ב הנ"ל ותמה עליו דאיך אפשר לומר דהירוש' מקדושי אשה איירי דא"כ האיך משכחת לה קדושין בינו לבין עצמו הא קדושין בלא עדים אפילו בפקח לאו כלום הוא א"ו דהירוש' מיירי בקידושי של אפר הפרה במי חטאת כו' ובחנם האריך בזה ע"ש וכבר הזכרתי זה לעיל סי' מ"ד סק"ד. וכעת הגיע לידי ס' תו"ג של הגאון מהר"א אבלי זצ"ל מווילנא ונכתב בצדו בכ"י הגאון הנ"ל דאין זה מוכרח די"ל דלעולם מיירי מקידושי אשה ומ"ש בינו לבין עצמו היינו שהיו העדים עומדים מרחוק והוא רואה אותם ע"ל סי' מ"ב ס"ג ובינו לבין אחרים היינו שעומדים בסמוך ומלמדים אותו עכ"ד:
ו סָעִיף ו אבל אם נשא. עיין במל"מ פ"ב מה"ג דין י"ז:
ז סָעִיף ו מוציא ברמיזה. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש מיהו אם כנס ע"י כתיבה י"ל כשם שכנס כו' ועיין בס' תו"ג שתמה עליו דמה ענין זה לזה כו' ומסיק דאפי' אם קידש ע"י כת"י אינו יכול לגרש ע"י כת"י רק ברמיזה. וגם במ"ש הב"ש וכן אם כנס ע"י קפיצה כו' תמה עליו ג"כ בזה. וע"ש עוד בענין אם עדי חתימה הם אלמים וכתב דלפמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו סל"ו דאלם יכול לחתום עצמו בשטר לדעמ ר"י דאינו מחלק במפי כתבם בין אלם לאינו אלם יע"ש א"כ ה"נ יכולים לחתום בגט ע"ש. ומ"ש הבה"ט וחרש המגרש כותבין גט בו' עד והנוסחא ע' ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח. הנה ספר רי"ו אין אתי אך ראיתי בתשו' צ"צ שם כתב ששאל מהגאון בעל תוס' י"ט על נוסח גט חרש וגם אם צריכין לכל השאלות וביטול מודעי והיתר נדרים בחרש המגרש. והשיב לו בזה"ל הנני מעתיק לשון רבינו ירוחם בזה וזהו טופס גט חרש כפי שכתב בעל העיטור וכן נמצא בשם הגאונים בכך וכך כו' אנחנו בי דינא דחתימי לתתא במותב תלתא כחדא הוינא אתא קדמנא פלוני בר פלוני ורמיזנא ליה ורמז להוציא פלונית בת פלוני דאינסבא ליה ברמיזה ומדמרמז לנא כתבנו לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבין ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי לה גט פטורין ואגרת שבובין וספר תרוכין כתקנתא דרבנן והרי את (שם בסוף התשובה הגיה שצ"ל והרי היא) מותרת לכל אדם עכ"ל רי"ו אך נראה פשוט דזה שכתב טופס גט חרש לא לאפקוע מיני' טופס שאר גיטי נשים אלא נוסף על שאר טופם גט צריך טופס זה לפי שצריך שיהא רומז וזה אי אפשר בלא ב"ד שיהיו חוקרין ע"ז שרומז אם הוא כהוגן וכן צריך בדיקה כדמסיק ב"י ובודאי שצריך ב"ד לכל זה והילכך ע"ז עושין זה הטופס אבל כותבין הגט ככל שאר גיטין ולשון גיטא דנא שכתוב בזה הטופס אגיטא שנכתב בפני עצמו קאי. ונמצא במכתבים שבידי עובדא להגאון מהר"ר פייבש מקראקא כתב כתובה לאשת חרש בכיוצא בטופס זה ושם כתוב להדיא וכתבנו לה שטר כתובתה כמו שכותבין לכל הנשים אות באות וזה נוסחה ברביעי בשבת כו' ואע"ג דהתם משמע שהכל בכתב אחד הכא לא מסתבר אלא שהגט עצמו נכתב בפ"ע ככל חוקותיו וככל משפטיו כו' ומה דמספקא ליה אם צריכין לכל השאלות אין לי בזה שום ספיקא דמהיכי תיתי שלא יהא מרמז על הכל דהא רמיזה דידיה במקום אמירה דפקח הוא ובגיטין דצריך רצון ודאי דצריך שירמוז ע"ז משא"כ בקדושין ואלא מיהת ביטול מודעי מסתברא שאינו צריך דמהי תיתי לחשודי ליה שמסר מודעא דמאין נודע לו זה ואי איתא דאפשר למבדקיה אי ידע מענין מסירת מודעא אין הכי נמי שצריך שירמוז בביטולה ושלום כו' עכ"ל תשובת הגאון הנ"ל (ועיין בתשו' נו"ב ר"ס פ"ד כתב שם בגט חרש אי אתי לידי הייתי מתיישב איך לעשות כו' ע"ש) . ובענין גט חרשת כתבתי לעיל סי' קי"ט ס"ו י"ט י"ג דאין בו שינוי משאר גיטין ע"ש. ובענין גט חרשת כתבתי לעיל סי' ע"ז ומה שרמז הב"ש והבה"ט לעיין בת' צ"צ סי' ע"ז אין לנהוג כשהחרש מקדש. כתבתי בזה לעיל סימן מ"ד סק"א:
ח סָעִיף ז אבל אינו מדבר לא. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תר"ח ובחלק ד' סי' ר"ו:
ט סָעִיף ז ויש להחמיר. עיין בתשו' פרי תבואה סימן כ"א בשכ"מ שציוה לכתוב גט לאשתו לפוטרה מיבום וסידר אמירתו לסופר לכתוב ולעדים לחתום וקודם הנתינה הוכבד עליו חליו ואשתקיל מלוליה והרכין בראשו לעשות כדברי הרב המסדר ליתן הגט לאשתו ונתנו לה ואח"ז היה חי כמו חצי שעה ונשאל מה דין האשה אי דמיא נ"ד למה שהחמיר הרמ"א בגוסס שא"י לדבר דאפי' בדיקה לא מהני ליה לפי מה שפירשו הח"מ והב"ש דזה גרע מנשחט בו שנים דשס נשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא ובגוסס מתוך חוליו כשניטל ממנו הדבור י"ל דאין דעתו צלולה או דילמא שאני נ"ד שלא היה ודאי גוסס באותה שעה שהרי לא יראה בו סימני גוסס שהזכיר הרמ"א ז"ל. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דיש להקל מטעם זה שלא היה ודאי גוסס בשעה דאשתקיל מלוליה והרכין ליתן גט והרי יש כאן ס"ס היינו ספק דפלוגתא לצרף לספיקא דגוף הענין דשמא זה לא היה גוסס. ואף דאשה זו בחזקת זקוקה ליבם היתה וס"ל להט"ז ביו"ד ס"ס ק"י דהיכא שס"ס סותר להחזקה עצמה אין הס"ס מועיל במקום אתחזיק מ"מ בנ"ד גם הט"ז מודה דכאן לא מחמת הס"ס אנו באים לגרע כח חזקת האיסור אלא ע"י חידוש מעשה הגט ממילא הורע כח החזקה ועל מעשה הגט אנו באים לידון בס"ס זו שהי' כדינו ואז החזקה ממילא לא תוסף כחה (זה צ"ע מדברי הט"ז שם שכ' ודומה לזה האשה שהיא בחזקת א"א ונולדו אח"כ ספיקות בגירושין כו' ע"ש. ועמ"ש מענין זה לעיל סי' י"ז סעיף ט"ו ס"ק ע"א) ועוד דבנ"ד לא הוי אתחזיק איסורא כלל דנגד חזקת האיסור יש חזקת היתר חזקת חיות וצלילת דעת. ואף דהט"ז בי"ד סי' שצ"ז דעתו דהיכא דעתה כבר מת יותר אית לן למיזל בתר חזקה דהשתא לומר כבר מת מקודם ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל חזקה קמייתא עדיפא מדהשתא כמו במקום ובגבינות שאני מיתה דכל חי עומד למות כו' הנה הט"ז בעצמו בתשובה הנדפסת בשו"ת גאוני בתראי סי' ז' חזר בו וסובר דגם בכה"ג אזלי' בתר חזקה קמייתא כו'. ושוב כתב דאכתי הייתי חושש בדין זה לפ"ד הש"ך בנה"כ סי' שצ"ו שם דהיכא שיש זמן ידוע לתלות ולומר שבזמן זה נפסק כח החזקה קמייתא והתחילה ריעותח לא אזלי' בתר חזקה קמייתא רק בתר חזקה דהשתא מאותו זמן הידוע א"כ בנ"ד אולי הפסקת כח הדבור בגסיסה תליא וכמ"ש התוס' בקדושין ע"ח והר"ן בפ' מי שאחזו דלהכי נקט שנפלו לו כשהוא גוסס משום דמסתמא גוסס א"י לדבר וא"כ יש זמן ידוע לתלות שמעת שנשתתק נעשה גוסס ובכה"ג לא אזלינן בתר החזקה קמייתא והדר הדין דיש להחמיר לחוש לדעת רמ"א דאולי לא היה שפוי בדעתו ולא מהני ליה אפי' בדיקה ועוד הייתי חוכך דאולי גם הפסק כל הדבור כאחד מסימני גוסס יחשב ע"פ דברי התוס' ור"ן הנ"ל ולא מקרי ספק גוסס. אך מצאתי להפ"י בקדושין שם שהכריע דעיקר כוונת התוס' הוא דסתם גוסס א"י לדבר מחמת שנטרפה דעתו ומעתה בנ"ד שלא התחיל בו טריפת דעת בעת ההרכנה שהרי ע"י הבדיקה שהוא היה שפוי בעת ההרכנה אחר שנשתתק אנו באים להתיר אין מקום לחשש זה עכ"ד ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.