א צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת. וְאִם לֹא נִכְתַּב לִשְׁמָהּ, אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד, סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד, וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בְּגֵט זֶה כִּשְׁמוֹ, וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ, וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ, וּנְטָלוֹ וְגֵרַשׁ בּוֹ, אֵינוֹ גֵּט:
ב יֶתֶר עַל כֵּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ, וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ, וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרַשׁ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, אֵינוֹ גֵּט:
ג יֶתֶר עַל זֶה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁווֹת, וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה, וְנִמְלַךְ, וְגֵרַשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ, לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ:
ד יֶתֶר עַל כֵּן, אָמַר לַסוֹפֵר: כְּתֹב, וְאֵיזֶה שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ, וְכָתַב הַסוֹפֵר עַל דַּעַת זֶה, וְגֵרַשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן, הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר לוֹ: כְּתֹב, לְאֵי זוֹ שֶׁתֵּצֵא בַּפֶּתַח תְּחִלָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ:
ה גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קוּלְמוּס לִשְׁמָהּ, אֵינוֹ גֵּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ:
ו אֲפִלּוּ נִכְתַּב לִשְׁמוֹ, אִם לֹא חָתְמוּ הָעֵדִים לִשְׁמוֹ, אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נְתָנוֹ לָהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם זֶה אֵינוֹ גֵּט:
ז לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר, כְּשֶׁהַבַּעַל מְצַוֶּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, שֶׁיֹּאמַר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ עַל הַגֵּט: כְּתֹב גֵּט לְשֵׁם פְּלוֹנִית אִשְׁתִּי. וְכֵן יֹאמַר הַסוֹפֵר בְּפִיו כְּשֶׁמַּתְחִיל לִכְתֹּב, שֶׁכּוֹתְבוֹ לְשֵׁם פְּלוֹנִית אֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְלִשְׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. הַגָּה: וְיֹאמַר כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים הַחוֹתְמִים עַל הַגֵּט, וְיִכְתְּבֶנּוּ אַחַר כָּךְ בִּקְבִיעוּת וְלֹא בְּסֵרוּגִין, כְּדֵי שֶׁיִּכְתְּבוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּמוֹ שֶׁהִתְחִיל (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וּמִיהוּ, בְּדִיעֲבַד אִם כְּתָבוֹ בְּסֵרוּגִין, כָּשֵׁר (ד"ע). יֵשׁ אוֹמְרִים תִּקּוּן הַקְּלָף וַחֲתִיכַת הַקּוּלְמוּס, וְכָל שֶׁכֵּן הַשִּׂרְטוּט, צָרִיךְ הַכֹּל לִהְיוֹת לִשְׁמָם (מ"כ בְּתִקוּן), וּמִיהוּ, אִם עָשָׂה אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָם, אֵינוֹ פָּסוּל:
ח יִהְיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדֵי הַחֲתִימָה בְּשָׁעָה שֶׁמַּתְחִיל לִכְתֹּב הַגֵּט, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁנִּכְתַּב לִשְׁמָהּ וְיַכִּירוּהוּ בִּשְׁעַת חֲתִימָה:
ט כְּשֶׁיֹאמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם בַּגֵּט, יֹאמַר לָהֶם שֶׁיַּחְתְּמוּהוּ לְשֵׁם פְּלוֹנִית אִשְׁתּוֹ. וְכֵן יֹאמַר כָּל אֶחָד בְּפִיו, כְּשֶׁחוֹתֵם, שֶׁהוּא חָתְמוֹ לְשֵׁם פְּלוֹנִית אֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְלִשְׁמוֹ. הַגָּה: וְאִם הִתְחִיל לַחְתֹּם מִקְצָת שְׁמוֹ, וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִזְכַּר וַאֲמָרוֹ, יֵשׁ מַכְשִׁירִין (ת"ה סִימָן רכ"ח ומהרי"ו סי' כ"ז):
א סָעִיף ד הרי זה ספק גרושין דקי"ל אין ברירה בדאורייתא דלא אמרי' למפרע הוברר הדבר שע"ז נתכוין לגרש והיינו לחומרא אבל בשני סעי' הראשונים דהוה שלא לשמה אינו גט אפילו לקולא:
ב סָעִיף ו פסול וי"א שגם זה אינו גט האי י"א הוא הרי"ף דס"ל הוה מזויף מתוכו ע"כ לא מהני עידי מסירה ודיעה הא' הוא הרמב"ם דס"ל כיון שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העול' שאינו מזייף ממש והואיל ונמסר בפני עדים הוה גט פסול מדבריהם וכ' ב"י ואע"ג דהרמב"ם מכשיר בגיטין פסולין בעידי חתימה כגון שהרחיקו העדים מן הגט ב' שיטין וכיוצא בזה שנשתנה בעידי מסירה שאני התם שפיסול הגט ניכר על עידי חתימה אבל הכא שאין פיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמ' חיישי' שמא אתו למסמך על עידי חתימה לפיכך פסול דרבנן עכ"ל וק"ל דהטור הביא דעת הרמב"ם משמע דהכי ס"ל וזה אינו דהא עיקר החשש דהיה פסול מדבריהם הוא משום דאתי למסמך על העדים והטור פוסק בסי' קל"ג דאפי' ביש עידי חתימה צריך לעידי מסירה וא"כ ביש לפנינו עידי מסירה אין חשש שיסמכו על עידי חתימה לחוד דהשתא יש עכ"פ עידי מסירה ובכל גט אין סומכין אפילו בעדים חותמין לשמה אלא דוקא בעידי מסירה ולמה ישנו עכשיו לסמוך על הנהו עדים החתומים אלא לשמה לחוד ואין כאן שמא אתו למסמך עלייהו דע"כ לא חיישינן דלמא אתו למסמך אלא לעיל סי' ק"ל בדין אם שמות ישראל כשמות הגוים כו' דשם הוה החשש דיטעו לומר שישראלים הם ויסמכו עליהם על חתימתן משא"כ כאן דאין כאן חשש כ"א לרמב"ם דס"ל בכל גט סגי לעידי חתימה לחוד וא"צ לעידי מסירה כמ"ש הטור בשמו סי' קל"ג אבל להטור צריך בכ"מ עידי מסירה ונ"ל דהטור מפרש טעם הרמב"ם כיון דתקנו חכמים להחתים עדים משום שמא ימותו העידי מסירה זה עשה שלא כתקנת חכמים כיון שחתימות אלו אינם כלום ע"כ פסול מדבריהם:
א סָעִיף א גט. ואם כתב הכל לשמה והרי את מותרת כתב שלא לשמה יש לחוש לחומרא אם קדשה אחר הואיל בטופסי גיטין הראשונים לא היה כתוב והרי את מותרת עיין ב"ש:
ב סָעִיף ז בפיו. וה"ה כשהבעל כותב בעצמו צריך שיאמר בפיו שכותב לשמה סמ"ג:
ג סָעִיף ח שמתחיל לכתוב. היינו לכתחלה טוב שיהיה שם בשעת התחלה ומיהו לא גרע משליח דקי"ל אפילו שמע קול קולמוס לשמה די. ומסדר הגט דסמ"ק והמ' משמע אפילו לא שמעו קול קולמסא נמי כשר דדוקא השליח צריך שישמע עכ"פ קל קולמוס ולא עידי חתימה ב"ש:
ד סָעִיף ט מקצת שמו. ועדיין לא גמר שמו ואם גמר שמו אין תקנה ב"ש:
ה סָעִיף ט יש מכשירין. והרד"ך בית א' חדר ג' כתב אפי' חלק מהאות שנכתב שלא לשמה פסול. מיהו בסימן קכ"ה בענין חק תוכות אם לא נגמר האות פסק הרמ"א בפשיטות דכשר א"כ אף כאן כשר. במהרי"ו מתיר אם העד אומר שהיה כוונתו לשמה והעד נאמן ע"ז אע"ג דבסופר הכותב י"ל דאיכא קפידא אפי' בדיעבד אם לא הוציא מפיו מ"מ בעד החתום יש להקל ב"ש:
א סָעִיף א ואם לא נכתב לשמה. כ' בהגהת יד אפרי' ואפילו כתבו לשם נכרית פסול אע"ג דלאו מינה לא מחריב בה מ"מ לא עדיף מסתמא דפסול. כן הוא בש"ס ריש זבחי' ע"ש:
ב סָעִיף ו וי"א שגם זה עב"ש סק"ז מ"ש וצריך ישוב כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סימן צ"ז אות ב' מ"ש בזה:
ג סָעִיף ז הסופר בפיו. עב"ש סק"ח שכ' דיש עיכוב בזה אפילו בדיעבד. ועיין בסי' תי"ג שכ' היינו לחומרא בעלמא כמו במוקף גויל אבל מדינא ודאי דאין צריך וראיה לזה מריש גיטין בהא דאמר בש"ס ורבנן היא דאצרוך שחתרו רש"י ותוס' למצא חשש דשני יב"ש או שכתבו להתלמד ולא כתבו בפשיטות שמא לא אמר בפיו א"ו כדכתיבנא עכ"ל. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קנ"ד מבואר שם בהדיא דאין קפידא בזה רק לכתחילה אבל בדיעבד סגי במחשבה בין בס"ת ובין בגט ע"ש וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן צ"ד ושם מבואר דעיקר דעתו הוא להקל אפילו לכתחילה לומר דסגי במחשבה בכל דבר שצריך לשמה אלא דאף מי שירצה לחוש בזה די לחוש לכתחילה ולא בדיעבד ע"ש. ועיין בנ"צ הבאתי לשון הרדב"ז והרמ"ע מפאנו בזה באריכות והארכתי קצת בזה. ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סימן רע"א סק"ז ועיין עוד בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות ע' וק"ס:
ד סָעִיף ז ולא בסירוגין. ע' בא"ח סימן ל"ב סי"ט בהגה שכ' וכשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה ע"ש. וה"ה הכא גבי גט דהא פשיטא שאף שלומר בפיו שכותבו לשמה א"צ רק בתחילת הכתיבה אבל במחשבתו צריך שיהיה בכל כתיבת הגט שכותבו לשמו ולשמה כמבואר בכל הפוסקי':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.