א הַבַּעַל שֶׁאָמַר: גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו וְתִהְיֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הוֹדֵית לוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אֵינָם נֶאֱמָנִים:
ב הָאוֹמֶרֶת לְבַעְלָהּ: גֵּרַשְׁתַּנִי, וְהוּא מַכְחִישָׁהּ, נִתְבָּאֵר סִימָן י"ז:
ג שְׁנַיִם אוֹמְרִים: נִתְגָּרְשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא נִתְגָּרְשָׁה, אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ גֵּרַשְׁתַּנִי, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדִים סוֹמְכִים אוֹתָהּ וְאֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ. לְפִיכָךְ, אִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמְרוּ: עַכְשָׁו נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לָהּ: אִם אֱמֶת הַדָּבָר הוֹצִיאִי גִּטֵּךְ, אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים: מִכַּמָּה יָמִים נִתְגָּרְשָׁה, יֵשׁ לוֹמַר אָבַד הַגֵּט, וְהוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת: גְּרוּשָׁה אֲנִי בְּוַדַּאי, וּשְׁנַיִם עֵדִים מְעִידִים לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָם, אִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ, לֹא תֵּצֵא, שֶׁהֲרֵי הִיא וּבַעְלָהּ יוֹדְעִים בְּוַדַּאי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִים עַצְמָם. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר, הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק, וְכֵן אִם אָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת, תֵּצֵא, וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר. אֲבָל כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא הַכְחָשָׁה, אֶלָּא שְׁנַיִם אוֹמְרִים: נִתְגָּרְשָׁה עַכְשָׁו, וְאָמְרִינָן לָהּ: אַחְזִינָן גִּטֵּךְ, וְאָמְרָה: נֶאֱבַד אוֹ נִקְרַע, לֹא חַיְשִׁינָן לָהּ:
ד אָמְרוּ שְׁנַיִם: רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא רְאִינוּהָ, אֲפִלּוּ אִם הָיוּ כֻּלָּם שְׁרוּיִים בְּחָצֵר אַחַת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִים לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמְרוּ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בְּמַעֲמָד אֶחָד, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא רָאִינוּ, הָוֵי הַכְחָשָׁה, דְּכֻלֵּי הַאי לֹא עָבְדִי בְּצִנְעָא (תא"ו נכ"ג ח"ג):
ה אֶחָד אוֹמֵר: נִתְגָּרְשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר: לֹא נִתְגָּרְשָׁה, לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ, תֵּצֵא בְּכָל עִנְיָן. וְאִם לֹא הָיְתָה בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ, אֶלָּא עַל פִּיהֶם, אִם יֵשׁ הַכְחָשָׁה בְּעֵדוּתָן, כְּגוֹן שֶׁאֶחָד אוֹמֵר: נִתְגָּרְשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ בָּהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין, תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם שְׁנֵיהֶם מְעִידִים שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ, אֶלָּא שֶׁזָּרַק לָהּ גֵּט, אֶחָד אוֹמֵר: קָרוֹב לוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר: קָרוֹב לָהּ, (אֲפִלּוּ) אִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא:
ו הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה: אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁאָמְרָה כָּךְ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ:
ז אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: גְּרוּשָׁה אֲנִי, וְאִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ אִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ. אֲבָל חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וּפְסוּלָה לִכְהֻנָּה לְעוֹלָם; וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. הַגָּה: בָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ: שָׁמַעְנוּ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת, אֵין זֶה עֵדוּת לְהוֹצִיא מֵחֶזְקָתָהּ, עַד שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה (רִיבָ"שׁ סִימָן תק"ד). אֲבָל אִם אֵין עֵדִים שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ, רַק אוֹמְרִים: שָׁמַעְנוּ שֶׁנִתְקַדְּשָׁה וְנִתְגָּרְשָׁה, דִּינוֹ כְּקוֹל בְּעָלְמָא, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִי' מ"ו:
ח הָיוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה:
ט הוֹצִיאָה גֵּט מִתַּחַת יָדָהּ וְאָמְרָה: גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי בְּזֶה, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְתִנָּשֵׂא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ"א וְקמ"ב:
י בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, אִם אָמַר: מִמֶּנִּי נָפַל וּמָצְאָה אוֹתוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל: עַל תְּנַאי הָיָה וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, (אוֹ) פִּקָּדוֹן הָיָה, אוֹ מֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו, (אוֹ) מְזֻיָּף הוּא, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ"א וְקמ"ב (סָעִיף י"ג וְי"ד):
יא וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים, אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ מִכְּהֻנָּה:
יב אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָהּ מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִנָּשֵׂא בּוֹ עַד שֶׁיֻּכְּרוּ חֲתִימוֹת יְדֵי הַבֵּית דִּין. (וְעַיֵן בְּסוֹף סִימָן קמ"ב בַּהַגָּה):
א סָעִיף א ואפילו הודית לו זה דעת רמב"ם ומפרש טעם ע"ז לפי נוסחות הטור ברמב"ם שמא מכוין לקלקלה או גירשה בגט פסול והיא אינה יודעת או שמא העיזה פניה כיון שהוא מאמינה לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קימים גרשה עתה בפנינו עכ"ל ובנוסחאות שלפנינו כתוב בזה"ל או גירשה בגט בטל והיא אינה יודעת כובד איסור שלה נראה פירושו דהוקשה לו למה לא תהא נאמנת כמ"ש אח"כ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה לזה אמר דדבור שלו פשיטא שאינו נאמן מטעם שמא יתכוין לקלקלה ודבור שלה ג"כ אינו מועיל דאין כאן חזקה דהעזה דאפשר שהיא טועה בחוסר ידיעה מהפסול בשלמא כשהבעל מכחישה ואומר לא גרשתיך אין חשש זה דא"כ היה הבעל אומר כן ולא היה מכחיש לגמרי משא"כ כאן שאדרבה הבעל מסכים עמה ותו שאין כאן חזקה דהעזה כיון שמאמינה ומה שסיים אח"כ לפיכך אומרים כו' נראה דבא לתרץ מ"ט לא נימא דנאמן הואיל ובידו לגרשה כמו דס"ל לחד מ"ד בגמ' באמת לזה תירץ בשלמא מידי דתלוי בנאמנות למפרע מהני מגו משא"כ כאן דלא מהני אלא להבא לא משגחינן במגו כיון דאפשר שיגרש בפנינו וכתבו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) הטעם דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה כיון דאם איתא דגרשה ה"ל קלא מ"ה באומר זה בני דנאמן הואיל ובידו לתת לו במתנה דאפשר שהוא בנו ואין יודעים מזה:
ב סָעִיף ב האומרת לבעלה גרשתני כולי נ"ל כיון שהטעם שאינה מעיזה אם שניהם מודים בגירושין רק שהוא אומר שהיה פסול בגט והיא מכחישתו אינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה כיון שגם הוא מרחיק עצמו ממנה וכן משמע ממ"ש בשם התו' בסמוך דהטעם משום דאם היה שם גט ה"ל קלא וכאן אין הוכחה זו דהא אפי' לדבריו היו שם גירושין אלא שנמצא שם פסול ואין שם קול ע"ז דודאי גם האי מלתא ה"ל קלא: (דברי המגיה דבר זה אין לו ביאור ונראה פירושו דה"ק וכאן אין הוכחה ר"ל דאין כאן הוכחה זו שלא יהיה הוא נאמן במה שאומר גט פסול וממילא תהיה היא נאמנת זהו א"א לומר כן אלא דגם היא אינה נאמנת דהא אפי' לדבריו היו שם גט כמו שאמרה היא רק שהוא אומר שנמצא בו פסול וממילא גם כאן איתא לסברא זו דאם איתא דגרשה ה"ל קלא דודאי גם האי מלתא ה"ל קלא וא"כ אינו נאמן כלל במה שאומר שהיה שם גט כל עיקר וא"כ גם היא אינה נאמנת בעיקר הדבר שהיה שם גט כלל כיון שהוא מסייע לה שהיה שם גט וה"ל כאלו אמר גרשתיה והיא הודית לדבריו דאונס נאמנים וכיון דנפל היסוד דלא אמרי' דהוה שם גט כל עיקר ואינה נאמנת על עיקר הדבר שהיה שם גט כלל נתרועעה הבנין לומר חזקה דאינה מעיזה ובודאי לא הוה בפיסול עכד"ה) ותו דלא גרע דבר זה מאם היתה קטטה ביניהם דאמרי' דמעיזה: (דברי המגיה. כתב ב"ש בסק"ג עוד כ' הרמב"ם שמא גירש בגט פסול לפ"ז אם קבלה קדושין מאחר או אם אמרה גרשתני לא מהני אא"כ היא אומר לא גרשתי אבל אם היא אומר גרשתי אע"ג היא התחילה לומר גרשתני לא מהני כי יש לחוש שמא בגט פסול גירש עכ"ל עמ"ש ע"ז בסי' י"ז ועוד י"ל א"כ גם בהיא אומרת גרשתני והוא שותק נמי נחוש שמא בגט פסול גירש דדוקא בשהוא מכחישה ואומר לא גרשתיך אז אין לחוש לגט פסול דא"כ היה אומר כן דהיה גט פסול כמ"ש הט"ז ס"ז סק"ח אבל כשהוא שותק לגמרי ניחוש שמא גט פסול היה דמה לי כשהוא הודה אח"כ שגירשה דחיישינן לגט פסול לפ"ד ה"ה נמי כששותק נמי לחוש לגט פסול דשתיקה כהודאה דמיא וכ"ת ה"נ הרי הטור והש"ע בסי' י"ז כתבו סתם א"א שקבלה קדושין בפני בעלה מקודשת דכאלו שאמרו גרשתני דמי דנאמנת משום חזקה דאינה מעיזה משמע אפי' כשהבעל שותק דאי דוק' כשמערער ואומר לא גרשתיך לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דהב"י כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם אשת איש שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה כו' מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער ה"ז כמו שאמרה נתגרשתי עכ"ל ויש לתמו' עליו למה כתב והוא לא ערער דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה שאין אשה מעיזה בפני בעלה אפי' במערער עכ"ל ב"י הרי בהדיא דבזה מודה הב"י דבלא ערעור מהני חזקה דאינה מעיזה רק ע"ז פליג על ר"י דס"ל דגם במערער מהני ור"י ס"ל דבמערער לא מהני וכן דעת הט"ז שם שכתב על דברי ב"י והדבר פשוט כדבריו דאפילו במערער מהני חזקה כו' משמע פשיטא דבלא ערעור מהני אלא אפי' לערער מהני וכן הוא דעת הב"ח שכתב שם ונראה דס"ל להר"י דלא אמרו דבפניו נאמנת אלא כשבעלה שתק והלך ולא ערער אבל במערער ומכחישה אינה נאמנת לאוסרה עליו כו' עכ"ל ואע"ג דהט"ז השיג עליו שם לא השיג עליו אלא על מ"ש דבערער אינה נאמנת אבל במה שכתב דבלא ערער נאמנת בזה דעת כולם הר"י והטור והב"י והב"ח והט"ז שוים דנאמנת א"כ אם אית' לדברי הב"ש ניחוש לגט פסול גם בזה דאין חילוק כלל בין הוא שותק או הוא מודה דכל מה שאתה אומר בהוד' לדברי' כן תוכל בשותק הן שהוא מכוין לקלקל' או בגט פסול גירש נוכל לומר ג"כ ששותק כמו דהוד' והיא מעיז' הואיל והוא מהימנ' א"א לומר בשניהם כיון שהוא דיבר' תחל' ולא ידע' אם יודה או ישתוק או יערער אלא ודאי כמ"ש בסי' י"ז דאם הוה אמרה תחלה גרשתני נאמנת אף שהוא מודה לה אח"כ מטעם כיון דהיא התחילה תחלה ולא ידע' שיסייע לה הבעל חזק' דלא מעיז' בפניו ונגד חזקה ל"א וגט פסול כמ"ש שם ע"ש: עוד כתבתי שם באם הוא מודה שגרש' רק שהוא אומר שהיה גט פסול אפשר דחוששין כיון דבהודאות פיו תתרע החזקה דמעיזה ע"כ שם. והנה לפי מ"ש הט"ז סי' זה סק"ב אם שניהם מודים בגט רק שהוא אומר שהיה פסול והיא מכחישתו דאינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה כיון שגם הוא מרחיק ממנה וכן לפי הטעם שני שכתב הט"ז לפי מה שפרשתי דבריו שם וכן לטעם שלישי שכתב הט"ז בזה משמע דמיירי כשהוא אומר תחלה שגרש' רק שהיה גט פסול בזה הוא דאמרינן דאינה נאמנת מכל הני טעמי אבל בהיא אומרת תחלה גרשתני אפשר לומר דנאמנת כיון שלא ידע' שהוא יוד' לדבריה אינה מעיזה ומה שהוא אומר אח"כ שהיה פסול אינה מועיל כלל דנחוש לדבריו דלא יהא כאלו הוא מכחישה לגמרי או הודה לגמרי אחר שאמרה היא תחלה שהיא נאמנת כמ"ש אבל מ"מ נ"ל דאינה נאמנת כשהוא אומר אח"כ בפי' שהוא גט פסול כמ"ש דטעמ' מה דהיא נאמנת הוא משום חזקה דאינה מעיזה וכיון שהוא אומר שהיה גט אלא שהיה פסול א"כ אמרי' שבאמת אינה מעיזה שהיה שם גט באמת אלא שהיה פסול והיא אינה יודעת מהפסול וא"ל כיון דדבריו לחוד אינו מועיל כלל אף אם אומר שהיה גט והיה פסול אמרינן אם אית' שהיה שם גט כלל ה"ל קלא דאפי' אם היה שם גט פסול ה"ל קלא כמ"ש הט"ז וא"כ דבריו ללא כלום נחשבים ואין כאן אלא דבריה ותהיה נאמנת ז"א כיון דע"כ תוכרח לומר מכח דבריה שהיה שם גט מטעם דאינה מעיזה א"כ לא מגרע גרע בדבריו שהוא מודה לדבריה שהיה שם גט דנימא השת' אם אית' ה"ל קלא דא"כ יקשה היאך העיזה שהוא יותר סברא טפי להעמי' עליו כמ"ש שם וא"כ גם הוא נאמן כדבריו מכח דבריה תחלה שהיה שם וכיון שהוא אומר שהיה פסול למה לא נחוש לדבריו שמא האמ' כך היא כיון שזה אינו סותר חזקתה דאינה מעיזה דאפשר שהיא לא ידעה מזה דבשלמא אם הוא מכחישה שלא היה שם גט כלל מהני חזקה דאינה מעיזה וכן במודה לדבריה מהני החזקה מכח שאמרה תחלה ולגט פסול לא חיישינן ג"כ כל זמן שלא אמר בפי' כן כמ"ש שם משא"כ אם אומר בפי' שהי' גט פסול עכד"ה):
ג סָעִיף ד עשוים לגרש בצנע' א"ל ממ"ש בסמוך בשם הר"מ דגרושין קלא אית להו שאני הכא דיש לו עדים שנתגרשה וכדי להשוות השני כתות עדים נאמר שגירש כאן בצינעא והא דלא תנשא היינו משום לזות שפתים כן פרש"י:
ד סָעִיף ה ואחד אומר לא נתגרש' הוצרך לזה משום חלוקים שאח"ז אבל צ"ל דע"פ א' שאומר נתגרשה אין לה היתר אע"פ שאין מכחישו:
ה סָעִיף ה מעולם לא הוי בה ספק גרושין כו' הואיל ומכחישין זא"ז הוה חד מנייהו רשע ופסול לעדו' והוה כאלו אין כאן אלא עד אחד שהיא אשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים (והרי) היא כפנוי' וע"כ תנשא לכתחלה:
ו סָעִיף ה אחד אומר קרוב לו כתב רש"ל פי' כ"א אומר כמדומה לי עכ"ל פי' דלא להוי מכחישין זא"ז ולעד"נ דא"צ לזה אלא דכאן אפשר דאין אחד מהם רשע אלא שהוא טעה בדעתו בשיעור הקורבה משא"כ בריש' שאין שם שייך טעות והוה הכחשה בודאי וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות דכה"ג עבידי דטעי:
ז סָעִיף ה אם ניסת דתרווייהו בא"א מסהדי והאי דאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים קשה הא אמרינן אח"כ באומרת א"א הייתי וגרושה אני דנאמנ' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"נ גכי להאי עד שאומר נתגרשה נימא הכי וא"כ לא נשאר רק הא' שאומר לא נתגרש' ולא הוחזק א"א ע"פ א' תירץ הר"ן דאותו שאמר נתגרשה לא אמרינן מגו דאי בעי שתיק דשמ' למפסלה לכהונה קאתי:
ח סָעִיף ז ופסולה לכהונה הטעם שהיא שויה אנפש' חתיכה דאיסור' כ"כ הרב המגיד הביאו ב"י וקשה למה כתב הטור ר"ס זה דא"צ גט משני דפסק כשמואל בס"פ המגרש ואמאי לא נימא גם בזה דהוה חתיכ' דאיסור' עליה דלפי דבריה צדיכ' גט משני ומו"ח ז"ל כתב ע"ז וי"ל דהתם שאני דאם היתה צריכה גט משני היתה נאסר' על בעלה הא' ולאו כל כמיניה לאוסרה על בעלה כשהבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומר' כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחיש' ולפ"ז כשאמרה גרושה הייתי שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזיר' אינה מותרת לעלמ' עד שתקבל גט מאותו שנתקדשה לו דשוי' אנפשיה חתיכ' דאסור' לכ"ע דאינם יכולים להכחישה עכ"ל ותקפ' עליו משנתו בשעה שכתב דברים אלו דבהדי' כתב בר"ס זה אפי' ניסת או נתקדשה כו' וא"צ גט משני הרי דע"כ כבר נאסר' על הראשון כיון שניסת מחמת בעילות איסור של השני ותו דאם נאסרה מחמת חתיכה דאיסור' מה לנו בעסק בעלה דהא הרבה מצינו תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה והקושי' הנ"ל נראה לתרץ כיון דעיקר טעם פסול לכהונה מחמת דשוי' נפשה חתיכ' דאסור' כמ"ש הרב המגיד וכאן לענין הית' בלא גט מן השני אין שייך לומר שוי' אנפשה חתיכ' דאיסור' דהא לפי דבריה היא מותרת לכל העולם אלא דאם יקדשנ' אחר ותפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר כל אחרים זה לא (עלתה) על לבה לחשוב ע"ז ולא שייך שוויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא אם יש איסור בשעת דבורה מחמת דבורה כגון לכהן וכן ליבם דעכ"פ אסורה ליה באותה שעה ולא תהיה מותרת לו לעולם משא"כ באומר' גרושה אני דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה וע"כ אין חילוק בין נשואין לקדושין בכל גוונ' א"צ גט משני כנ"ל ברור אחד העיון:
ט סָעִיף י יתקיים בחותמיו בטור כתב בעל העיטור אפי' אם יתקיים בחותמיו אם עדים מערערים עליו פסול הוא עד שיתברר דתרי ותרי כתרי נינהו ואיני יודע מה בירור יש אחרי הקיום כיון דחשיב כתרי ואפי' אם הבי' מאה כתרי דמי אלא ודאי אין אחרי הקיום כלום דבתר ב"ד לא דייקינן עכ"ל והב"י כ' ע"ז והא פשיט' דלענין טענת מזויף הדין עם רבינו הטור אבל דברי העיטור יש לישבם שהם על טענת פקדון ותנאי דבכה"נ קיום אינו מוציאו מידי ספק עד שתביא עדים שנתנו לה לשם גרושין בלא שום תנאי עכ"ל ובלי ספק שדבריו תמוהים חדא דאם קיום לא מהני לטענת פקדון ותנאי למה כתב תחלה שאם ערער הבעל בטענת פקדון ותנאי שיקיים הגט בחותמיו דהא קיום לא מהני ותו דהיאך אמר עד שתביא עדים שנתנו לשם גרושין והא עדים לא מהני בזה דתרי כמאה וכיון ששנים מעידים על פקדון ותנאי מה יועילו אח"כ אם יאמרו אחרים שאין שם פקדון ותנאי ואיפב' מסתבר דבעל העיטו' מיירי בטענ' מזויף דבזה שייך לברורי דהיינו שהמערערים אומרים שהחתימות מזויפות כי יש שנוי בצודות האותיות ומצד קיום הגט אנו אומרים שאין שם זיוף ודבר זה אפשר לברר ע"י העדי' שעל הגט שיעידו חתימו' ידם הם אבל בטענות פקדון ותנאי א"א לברר בזה והוא קושית הטור על העיטור אלא דקשה הא אית' בפ"ק דגיטין דף ט' אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ופרכינן אלימ' תרי עוררין מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שפוסלין החתימות ומשנינן ערער דבעל וכ"פ בטור בסי' קמ"א דבערער תרי אם ניסת תצא וצ"ל דשאני התם שנולד הערעור קודם שנתקיים והיאך יקיימו הב"ד כיון שיש כאן עוררין משא"כ כאן דכבר נתקיים קודם שהיה ערער אמרינן לא דייקינן בתר בי דינא וכמ"ש הטור ובתר ב"ד לא דייקינן דמשמע שכבר נתקיים וא"ל א"כ גם בגמ' שם לוקי בהכי דכבר נתקיים דהתם קאי על השליח שמבי' גט והוא אינו מקוים ע"כ אין לו תקנ' שם בקיום ואע"ג דנקט גם כאן לשון יתקיים שהוא על העתיד מ"מ פירושו יברר הקיום שנעשה כבר:
א סָעִיף א מגורשת. היינו לאחר מותו. חולצת ולא מתייבמת. גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרים. אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן ב"ש:
ב סָעִיף ח שם גט. אשה שהיתה בחזקת גרושה ונשאת ואח"כ חקרו הדבר ולא נמצא כי אם ע"א מעיד שראה הגירושין ואחרים ששמעו מפי אחרים שהיא מגורשת מותרת לינשא הרדב"ז ח"א סימן רמ"ה:
ג סָעִיף ט ידה. וכפי מנהגינו עכשיו שאנו קורעין הגט מיד אחר הנתינה אפי' הוציאה קרוע קרע ב"ד הוו ראיה שנתגרשה אפי' הבעל טוען קודם נתינה קרעתיו ובטלתיו כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב כ"י:
א סָעִיף א ספק מגורשת. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן. ועיין בספר תו"ג שכ' עליו דבריו מרפסין איגרא דודאי נאסרה עליו אם הוא כהן ונראה דט"ס יש בדבריו וצ"ל ואין יכול לאוסרה על כהן. והיינו כשהיא מכחישתו ואח"כ מת ומטעם דאין אדם נאמן לאסור על חבירו כשהו' מכחישו ואפי' האחר מותר בה אף שהאחר אינו יודע להכחישו מ"מ מותר כמו בנתנסך יינך דמותר לכ"ע כשהבע"ד מכחישו עכ"ד ע"ש. ועיין בת' ברית אברהם חיו"ד סימן ס"ו סוף אות ה' שהעתיק דברי הב"ש הנ"ל ככתבן ונדחק לפרש דהיינו לדעה האמצעית בסימן קע"ח ס"ט בהגה וכיון דהוא מטעם נאמנות האידנא משום חרגמ"ה אינו נאמן יעו"ש. אך האמת נראה כדברי התו"ג הנ"ל דט"ס יש כאן. גם בס' בית מאיר כתב דט"ס בדברי הב"ש וצ"ל אבל אינה יכולה לחזור אליו אם הוא כהן. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סימן שני אלפים של"ה שכתב דבעל שאומר גרשתי את אשתי פשוט הוא דאינו נאמן כו' ואם הוא כהן שווי' אנפשי' חד"א ואם הוא ישראל וצריך לקיימה צריך לקדש אותה פעם אחרת כי לפי דבריו גרושה הי' ואסור בפנוי'. ומה שיש לדקדק הוא אם אמר גרשתיה במקום פלוני דמשום הכי לית הכא קלא שנתגרשה ולא הוי מיגו במקום עדים וי"ל דאפי' בכה"ג אינו נאמן להתירה לעלמ' בלא גט אחר דאם איתא דגירשה במקום אחר כשבאו לכאן הי' יוצא עליה שם גרושה והדר הוי מגו במקום עדים (ולפ"ז היכא דבאמת איכ' קול שגירש' במקום פלוני אף דע"פ הקול לחוד אין לסמוך להוצי' מחזקתה כמ"ש לקמן ס"ז בהגה מ"מ בכה"ג יש לסמוך על דברי הבעל) ואם אין כאן מי שיודע שהיתה אשתו פשיטא דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה שהפה שאסר כו' עכ"ד:
ב סָעִיף ג שנים אומרים נתגרשה כו'. עיין בתשוב' נו"ב סימן ס"ה במעשה נפל' שהי' בק"ק פין אשה אחת יושבת עגונה כמה שנים ופ"א כשהית' בחנות בא איש אחד אצלה אל החנות כאילו רוצה לקנות וכאשר הסתכלה בפניו הכירה אותו שהיא בעלה והביאה אותו אל הרב ואמרה סימנים בגופו וגם כל בני העיר הכירו אותו בט"ע שזה האיש הוא פב"פ מילדי קהילתם בעל האשה זאת והאיש מתחילה כיחש עד שדיברו עמו ובקשו ממנו שיתן גט והודה שהו' בעלה וגירשה ואח"כ הלך משם ובדרך בבואו אמר שהו' אינו בעל האשה ומשם הלך עד בואו לפרעמסל' וגם שם הכירה אותו אשה אחת עגונה שהו' בעלה וגם כל בני העיר הכירו שהו' פב"פ מילדי קהילתם בעל האשה הזאת מפרעמסל' וגם האיש הודה שהוא מפרעמסל' ואשה זרה שאינה אשתו גירש בק"ק פין בשביל מעות שקיבל בעד הגירושין וכתבו הב"ד מפרעמסל' להחזיק האשה שבפין בחזקת א"א בודאי כי זה המגרש אינו בעלה רק הוא מילדי פרעמסל' ואחר זה שלחו בני ק"ק פין לפרעמסל' והשלוחים הכירו שהיא מילדי עירם בעל האשה שבפין ומעתה בני ק"ק פין מחזיקים בהכירם שהוא מילדי עירם ובני ק"ק פרעמסלי מחזיקים בהכירם שהוא מילדי עירם (ובלשון התשובה שם מבואר שגם את האשה שבפרעמסלי גירש אח"כ) ונתווכחו הרבנים במשפט הנשים הנ"ל. והוא ז"ל האריך ומסיק דנדון זה דומה לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ולכן שתי נשים הללו מקולקלות וכל אחת אסרה מספק וישארו עגונות. ושם מבואר דמה שאמרו חז"ל תרי כמאה לאו דוקא כמאה אלא אפי' כרבוא. ועוד מבואר שם דמה שאמרו בסנהדרין ל"ז שאין אחד דומה לחבירו לא על הרוב דברו אבל מזדמן אחד מכמה אלפים שדומה לחבירו וכמעשה דשתי אחיות אלא באמת היא דבר שאי אפשר כלל ומעשה דשתי אחיות התם הכהן לא עלה בדעתו לזה ואילו הוה דייק שפיר בודאי הי' איזה הפרש כל דהו ע"ש באורך (עיין בת' גליא מסכת סי' ח') ועיין בס' צלעות הבית שבסוף ס' בית מאיר מענין זה.
ג סָעִיף ג לאחד מעדי' לא תצא. עיין בס' בית מאיר שכ' דמשמע ברור מהרמב"ם וטור וש"ע דלא תצא והבנים כשרים וזה צ"ען מאין יבא כשרותם נהי דהו' והיא אינם באשם מדאומרים אנו יודעים אבל הבנים להכשיר לעלמא שהם בספק תרי ותרי הא ס"מ הם. ולפע"ד משמע הכי מיבמות צ"ג ע"ב כו' וע"כ דס"ל להפוסקים הנ"ל דזה אין סברא כלל דליהוי הולדות ס"מ דא"כ בודאי ראוי דתצא שלא להרבות ס"מ ונראה דלכן הוסיף הרמב"ם בטעמו שהרי היא ובעלה יודעים וחזקה שאין מקלקלים עצמם הרי דנקט החזקה אף בדידי' ובמה היה קלקולו אם לא בהולדות שע"י צירוף חזקה זו דתרווייהו נעשה הספק אף לנו כודאי להכשיר הולדות כו' ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סו' אות י"א תמה שם על הנו"ב סי' ס"ה דף ע"ד ע"א בד"ה באופן שכ' דמה נעשה בבנים. שדבריו תמוהי' דאשתמיט לי' דברי הרמב"ם והש"ע סי' קנ"ב דבניסת לאחד מעדי' ואומרת ברי גם הבנים כשרים אך בניסת לאחר או שאמרה איני יודעת הולדות ספק ממזרים וע"ש ויש לעיין בנו"ב שם.
ד סָעִיף ה שניהם מעידים שהיא א"א. עיין בס' שעה"מ סוף פ"ט מהלכות אישות בדין אחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון אי הוחזקה באשת איש על פיהם יעו"ש וע" לעיל סי' י"ז ס"ט:
ה סָעִיף ו שבאה ואמרה כו'. עייין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס י"ח (ויובא קצת לקמן סי' קע"ח ס"ג סק"י) שחקר שם בענין אשת ישראל שאמרה נבעלתי באונס דמותרת מטעם מיגו דאולי זה דוקא בלא אמרה כן עד אחר שבאה לב"ד אבל בעובדא דידי' שמתחלה הודית בפני בעלה ובפני אנשים אחרים שנבעלה להזקן ואף שאמרה ג"כ שאנוסה היתה מ"מ בבואה אח"כ לב"ד ואמרה נאנסתי אין לה מגו שהרי בפני הב"ד שוב לא יכולה לומר לא נבעלתי וזה דומה לתשובת הרא"ש שהוב' בח"מ סי' ע"ב סי"ח בהגה ובסי' קל"ג ס"ג כו' והביא שם שגם בס' מחנה אפרים חקר בזה. והו' ז"ל מסיק דדוקא בתביעת ממון קאמר הרא"ש כו' ע"ש. וחקירה זו שייך ג"כ הכא אך הסברא השני' שכתב שם לחלק בין נדון הנ"ל להך דתשובת הרא"ש לא שייך כאן.
ו סָעִיף ו נאמנת שהפה שאסר כו'. עי' בשו"ת בית דוד סי' כ"ב שכתב דיש לפקפק אם זה נוהג האידנא לפי המנהג במדינתינו שהנשואות ניכרות במלבושיהן שהבתולות הולכות פרועות ראש והנשואות ראשיהן מכוסות א"כ יש לדמות להא דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכונתי' בעלה חייב עלי' משום נדה ואף אמתל' לא מהני והיינו משום שעשתה מעשה ללבוש בגדי נדותה תו לא מהני אמתלא כמ"ש הפוסקים (ביו"ד סי' קפ"ה. וע' בש"ך שם ובתשובת חתם סופר חי"ד סי' ט' ודוק) וה"נ דכוותי' כיון שהחזיקה עצמה לכסות ראשה כו' והאריך בזה והנראה מדבריו שמחליט כן לדינא דבזה"ז אין היתר ע"ש. וכבר כתב כן גם בס' שלמי שמחה על הרא"ש פ"ב דכתובות שכ' ונ"ל דעכשיו בזמנינו שהנשואות לבושות צעיף הרי היא בחזקת א"א עד שתבי' ראיה שנתגרשה ע' ביו"ד סי' קפ"ה עכ"ל וכן מצאתי בס' עיטור בכורים על התוספת' פ"ב דכתובות שכ' ויש להעיר בנשי דידן אשר בתולות הולכות פרועי ראש וא"כ אשה המכוסה בצעיף נתחזק' שהיתה א"א מיד בבוא' כו' עד והרבה צריכין להתיישב למעשה ע"ש. גם בתשו' חמדת שלמה ר"ס נ"ט כתב וז"ל ולפום ריהט' במה לא יחשב זה מעשה מה שהולכת בכיסוי הראש כדרך הנשואות ולדעתי הוא מעשה גדול יותר מלבישת בגדי נדות שי"ל דאתרמי לה בגדים אחרים כמ"ש מהרי"ק משא"כ ההולכת בכיסוי הראש כדרך נשואות אין מי שלא יחזיקה לנשואה כו' עכ"ל. אכן בתשו' חות יאיר סי' קל"ח (שהבאתי לעיל סי' מ"ז ס"ק א') מבואר שדעתו דכיסוי הראש לא מיחשב מעשה כולי האי כמו לבישת בגדי נדות וכ' שם דדוקא לבישת בגדי נדות משום דאין אשה מנוולת עצמה בהם כי מאוסים ומגונים וטמאים הם בעיניה משא"כ לצנוף מצנפת כדרך הנשים לפעמים גם בתולות מנסין ראשן מפני כיעור ראשן שחין. וכה"ג (ר"ל כגון שבאה בשנים ובושה לילך כבתולה עי' בת' בית אפרים סימן א' הבאתיו לעיל סי' א' ס"ק י"ד) י"ל דמהני אמתלא ט"ש. גם בתשו' זכרון יוסף סי' ח' הביא דברי החו"י הנ"ל להלכה ע"ש עוד. וע' בנ"צ הארכתי בזה ודעתי נוטה דאף האידנא נאמנת לומר גרושה אני. וכעת ראיתי גם בספר בגדי ישע סי' מ"ג תשובה ארוכה בזה. וע' מ"ש לעיל סי' קמ"ב ס"ק ז':
ז סָעִיף ו וי"א דוקא עיין בתשובתי הרדב"ז ח"א סי' שצ"ח מבואר מדבריו דמסתברא לי' כדיעה ראשונה ובזמן דאיכא הכחשה ממש כגוונא דברייתא (לעיל סימן מ"ז ס"ד) שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ולא נתנה אמתלא בכה"ג אינה נאמנת אלא בתוך כדי דיבור אבל בגוונא דמתני' דאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת אפילו אחר כ"ד ומתני' מלתא פסיקתא קתני כו' וע"ש עוד אודות שנשאל באשה שבאתה לירושלים ודיברו עמה לינשא והשיבה שהי' עגונה מפני שאבד גיטה קודם שעבר הזמן שגזר עלי' החכם להמתין ונמשך הדבר כך כמה שנים ובכל זמן שאמרה שהי' עגונה אמרה ג"כ הסבה מפני שאבד גיטה ואח"כ אמר לה חכם א' שמה שנאבד גיטה אינו מזיק (שם מבואר תוכן המעשה באריכות) והאריך שם להתיר האשה הזאת מכמה טעמים. ובאמצע התשובה כתב דאפילו אם אמרה עגונה אני ולאחר זמן אמרה מפני שאבד גטה אפילו בכה"ג אני מתירה לינשא אפילו לדעת האומרים דמשנתינו בתוך כדי דבור דוקא מודו בנ"ד דבשלמא במתני' שאמרה א"א הייתי וגרושה אני לא הוי טעמא משום אמתלאה אלא בלא טעם נמי נאמנת דהפה שאסר כו' ומשום הכי בעינן תוך כדי דבור אבל בנ"ד דהו' מטעם אמתלא אפילו לאחר זמן אם נראה לבית דין שהטעם הוא נכון סומכין עליו כו' ונ"ד אין לך אמתלא גדולה מזו ועדיפא מהך איתתא שקפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנים כו' דאילו התם ודאי משקרא ועל ידי האמתלא אנו אומרים דשקר' אמרה בתחילה ואילו בנ"ד קושטא אמרה בתחילה ובסוף אלא שהיתה טועה בדין כו' עיין שם עוד.
ח סָעִיף ו כשאמרה כך בתכ"ד עב"ש סק"י שכ' דאף לדיעה קמיית' דוקא באמרה א"א הייתי אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד לומר גרושה אני דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפילו להכחיש דבריה וכמ"ש בש"ס בענין אם אמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני דא"נ לאחר כ"ד כמ"ש בסי' מ"ז כו' עכ"ל ונסתפקתי בדין זה באמרה א"א הייתי (לדיעה הב'. או לדיעה הא' באמרה א"א אני) ואחר כ"ד אמרה גרושה אני דהדין דאינה נאמנת משום דשוויא חד"א והיא יודעת בעצמה שהאמת אתה שגרושה היא אם היא רשאי לילך למקום רחוק ושם תאמר תכ"ד א"א הייתי וגרושה אני או גרושה אני לבד. שהרי הענין דשוויא אחד"א אינו מטעם נדר וקונם רק משום דאדם נאמן על עצמו יותר משני עדים כמו שהוכיח בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע ס"ס מ"ג ע"ש. ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ב' סק"ד ובסי' קכ"ז ס"ק ז' ולעיל סי' ז' ס"ק יו"ד ע"ש וצ"ע.
ט סָעִיף ו אא"כ נתנה אמתלא. לכאורה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן קפ"ה בשם מהר"ל מפראג דלהכי בהוחזקה נדה לא מהני אמתל' משום דלאו כ"ע ידעי מן האמתל' וא"כ על מה סמכהו עצמה כשהחזיק' עצמה נגד כ"ע ודוק' באמרה לבעלה טמאה אני מהני אמתל' משא"כ באמרה בפני רבים ע"ש לפ"ז ה"ה הכא באמרה א"א אני ואחר כ"ד אמרה גרושה אני אינה נאמנת אף באמתלא אא"כ אמרה מתחילה לאחד אבל לא באמרה בפני רבים. ושוב מצאתי כן להדיא בתשו' חות יאיר סי' קל"ח שכ"כ אדין דהכא. אמנם כתב שם דיש לפקפק על סברת מהר"ל מפראג מגמר' דכתובת דכ"ב כו' ע"ש וגם בספרי פ"ת ליו"ד שם סק"ג כתבתי בשם תוה"ש וכו"פ שחולקים עליו. בתשו' שמן רקח ח"א סי' מ"ג עמד על זה והפלה ג"כ דלא כמהר"ל מפראג בזה:
י סָעִיף ז אם יש עדים. עב"ש ס"ק י"א שכ' ואם קול יצא שיש עדים שהי' א"א יש לדייק ממ"ש לעיל סי' ז' ס"ז דאסורה כי דוק' בשבויה הקילו בה"י. עכ"ל. ועמ"ש. בסי' ז' בנ"צ שם דהיינו ביצא קול שיש עדים שהיה עדיין א"א. וע' בזה בס' הפלאה בשמעתין ובפוסקים לעיל סימן מ"ו. ועי' בס' בית מאיר שכתב מ"ש הב"ש ואם קול יצא כו' היינו קודם שנתארסה אבל אח"כ עסי' מ"ו. ור"ל דשם ס"ח נתבאר דאין חוששין לקלא דבתר אירוסין ע"ש.
יא סָעִיף ז שהיתה א"א. לכאורה נראה דאפילו אם לא ידעו העדים בעצמם שהיתה א"א רק ששמעו מפיה כיון דשויתה אז אנפשה חד"א נאמנת ע"ע יותר משני עדים וצ"ע.
יב סָעִיף ז ואפי' אם נשאת ע' בתשו' הרדב"ז ת"א סימן תי"א שכ' דאם נשאת ואח"כ באו עדים שהיתה נשואה דתצא ודאי דבניה ממנו ממזרים ואי לאו דמסתפינא אמינא דהוי ממזר מן התורה כיון שהיא בחזקת א"א ע"פ העדים כו' וא"ת איך תקינו רבנן מלתא דאתי לידי תקלה להאמינה במקום דליכא סהדי דידעי שהיא נשואה דילמא למחר אתו שהדי דאמרי נשואה היתה ותצא ובניה ממזרים למפרע י"ל דאדרבה משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליהם בתחילתה שאם אינו אמת שגירשה לא היתה אומרת גרושה אני כיון שיודעת שאם יבואו עדים שהיתה נשואה תצא והולד ממזר אלא שהיא סומכת כיון שהוא אמת שגרשם תמצא עדים שידעו שהיא גרושה אע"פ שיבואו עדיה שהיתה נשואה עכ"ל.
יג סָעִיף ז אבל חוששין. עב"ש סקי"ב ומ' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' ג' אות י"א ובחלק אה"ע סי' ח' אות ט' מ"ש בזה:
יד סָעִיף ח שם גט. עיין בה"ט מ"ש בשם הרדב"ז. והמעיין ברדב"ז שם (בדפוס סדילקא הוא בחלק ד') יראה דלא מטעם הנהו סהדי התיר אותה דפשיטא דאינו מועיל כיון דלא היה רק עד א' על הגירושין ומה שאמרו אחרים ששמעו מפי אחרים ודאי דאינו כלום. ואך התיר אותה מטעם החזקה שהיתה בחזקת גרושה מכמה שנים ואפילו לא היה שום עדים בדבר היתה מותרת לינשא מאחר שהוחזקה בגרושה כחמש או שש שנים בלא ערעור ומצינו דחזקה מוציאה מידי ודאי וכתב דאם אתה אומר שלא תועיל חזקה לגרושה להנשא לא הנחת בת לאברהם אבינו מגורשת יכולה להנשא דאי על פי סהדי עבידי דמייתי או אזלי למדה"י ואי ע"י גט או מעשה ב"ד עביד דמורכס וכ"כ רש"י ז"ל בכתובות (דף כ"ב סוף ע"ב) דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי. משמע הא לאחר זמן נאמנת לומר אירכס לי כו' ומה דמעשים בכל יום דאם הגרושה רוצה ללכת למקום אחר נותנין בידה מעשה ב"ד איך נתגרשה פלונית כו' עושים כך שמא תרצה להנשא קודם שתוחזק לגרושה או להחזיק בגרושה אבל אם הוחזקה דמגורשת פשיטא דאינה צריכה כלום. ומ"ש קצת משכילים דחזקה זו הוי כקול בעלמא דמה לי קול ארוך ומ"ל קול קצר זו שגגה גדולה שאם זה קול חזקה מאי היא כו' קצורו של דבר גדר הקול הוא קול שיוצא בלי הסכמה ואינו הולך ומתחזק לזמן קצר וגדר החזקה שהולך ומתחזק הדבר בלי ערעור ולזמן ארוך ע"ש שהאריך הרבה בזה והזכיר שם עוד טעמים וסניפים שהיו בנדון הנ"ל ומכללם הוא מה דאיכא אומדנא דמוכח ע"פ עד א' שראה את גירושיה ועדים אחרים מפי עדים ומסיים ומ"מ עיקר סמיכות הוראה זו הוא על החזקה והנך טעמי סניפים נינהו ע"ש:
טו סָעִיף ט מתחת ידה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז. הוא בח"ב סי' תשצ"ה ע"ש עוד ועיין בס' ג"פ לעיל סי' קכ"ה סקצ"ד:
טז סָעִיף ט אע"פ שאינו מקויים. ע' לעיל סי' קמ"ב סי"ד הביא מרן המחבר יש חולקים על זה שאין להתירה לינשא ע"י שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים כו' והוא דעת הראב"ד והרשב"א כמבואר בב"י. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' דאף שבש"ע סי' קנ"ב ס"ט הביא רק דעת הרמב"ם אין בידינו להקל נגד גדולי הפוסקים המחמירים אמנם אם הגט מקויים אף שאין מכירין חתימת דייני קיום יש להתיר אפילו שלא בשעת הדחק וכן הדין בשליח לקבלה שהביא גוף הגט כו' ע"ש:
יז סָעִיף יב מעשה ב"ד. כ' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תר"ב על אשה שהוציאה מעשה ב"ד פלונית נתגרשה בפנינו בגט כשר והוציאה הגט והוא פסול. הדבר ברור שאין ב"ד או עדים יכולים להכשיר את הפסול ושמא לא דקדקו יפה ומ"מ צריך לדקדק אם הפסול הוא עשוי להיות אחר הנתינה כגון דבוק או טשטוש או קרע או מחק וכיוצא תלינן שכשר היה ואח"כ נפסל ולב"ד טועין לא חיישינן אבל אם הוא פסול שהדבר מתברר שהיו בו מתחילתו הגט פסול ואפי' אם נשאת תצא. ואם לא היה בידה אלא עדות עדים שנתגרשה בגט כשר (עמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז) ונמצא פסול בכל גוונא פסול דתלינן דלא דקדקו או שלא היו בקיאין ואם יבאו העדים ויאמרו פסול זה לא היה בגט זה בשעה שנמסר הרי הוא כשר ותנשא בו לכתחלה עכ"ד:
יח סָעִיף יב אינה יכולה לינשא. עיין בס' בגדי ישע ס"ס מ"ג הביא בשם ס' שבילי תורה שפסק דדוקא לכתחילה א"י לינשא אבל בדיעבד אם נשאת אף שאין מכירין ל"ת כיון דמדאורייתא עדים החתומים כו' והרי גם בגט פסול מדרבנן אם ניסת ע"פ הוראת חכם ל"ת כו' ע"ש וע' מ"ש בס"ק שאח"ז:
יט סָעִיף יב עד שיוכרו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' לתרץ דלא תקשי מלעיל ס"ס קמ"ב בהג"ה ואמאי שתק רמ"א כאן ולא הגיה שבשעת הדחק ועיגון יש לסמוך ע"ד הרשב"ץ שמעשה ב"ד א"צ קיום. דשאני התם דמיירי שהביא השליח גוף הגט מקוים אבל כאן אין גט לפנינו רק מעשה ב"ד לחוד וטעם החילוק בזה הוא מתרי טעמי חדא דשם בס"ס קמ"ב שהביא גוף הגט מקוים א"כ אין כאן שום ריעותא רק מה שאין מכירין כאן החתימות בזה סמכינן על הר"ש בן הרשב"ץ שסמך ע"ד הירוש' דחתימת ב"ד א"צ קיום אבל כאן שאין הגט בידה רק מעשה ב"ד לחוד ויש כאן ריעותא למה אין הגט בידה לא סמך רמ"א ע"ד הירושל' בזה כי אולי במקום ריעותא גם הירוש' אינו מקיל ועוד דשם בס"ס קמ"ב שהביא השליח גוף הגט בחתימת עדי הגט וגם קיום מדיינים בזה שייך סברת הרשב"ץ שהביא הב"י שם כיון שהשליח נאמן לקיים ביחידי חתימת העדים א"כ ק"ו שחתימת דייני הקיום על חתימת העדים מהני דעדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הגט מעד א' אומר בפ"נ כו' אבל כאן שלא בא גוף הגט רק המעשה ב"ד לחוד בזה לא שייך סברת הרשב"ץ הנ"ל. והאריך בזה ומסיק כן לדינא דאם אין שום גט לפנינו רק מעשה ב"ד שמבואר בו שנתגרשה כדמו"י בין שהוא ביד האשה עצמה ובין שהוא ביד שליח לקבלה של האשה שהביא שמעשה ב"ד שקיים שליחותו וקיבל הגט ושקרעו כל זה אינו מועיל ולא תנשא עד שתתקיים חתימת הדיינים ואפילו במקום דחק ועיגון אין להתיר כו' וכן הדין במעשה ב"ד של חליצה שאינו מקויים שהרי אין כאן חתימת עדים רק המעשה ב"ד אפי' במקום דחק ועיגון אין מתירין אותה להנשא עד שיתקיימו החתימות ע"ש: וע' בשו"ת בגדי ישע סי' ל' הזכיר שם קצת מדברי הנו"ב הנ"ל מה שדעתו להחמיר באם מביא מעשה ב"ד לבד. וחולק עליו וכתב הלא עיקר טעמו הוא דאם אין כאן הגט יש כאן ריעותא לפנינו מה שאין הגט בידה כו' והוא תמוה דמה זו ריעותא הלא מפורש בש"ע (בסה"ג ספ"ו בהגה) דהמנהג עכשיו לקרוע הגט תיכף אחר נתינתו ולגונזו ואין מוסרין הגט ליד האשה כו' והא דלא הגיה הרמ"א בס"ס קנ"ב הוא משום שכבר הגיה בס"ס קמ"ב שיש להתיר במקום עיגין ליתן לה הגט לכתחלה א"כ מכ"ש בס"ס קנ"ב שיש לה מעשה ב"ד שכבר נחנו לה הגט וכמ"ש סברא זו התשב"ץ ח"ג ס"ס עכ"ד ע"ש. וא"י מדוע העלים עיניו מטעם הב' של הנו"ב הנ"ל דבאמת זהו עיקר טעמו כנראה ממה שמחמיר במעשה ב"ד של חליצה דהא שם לא שייך ריעותא מה שמביאה המעשה ב"ד לחוד והוא ז"ל מחמיר רק מטעם הב' כיון דלא שייך בזה סברת הרשב"ץ הנ"ל. אמנם לדינא קרוב לומר שהנכון עמו ע"פ הראיות שהביא שם מהתשב"ץ עצמו ח"ג סימן כ"ב וסימן ס"ו. והגאון בעל נו"ב ז"ל לא ראה בתשב"ץ עצמו רק מה שהביא הב"י בשמו. ובפרט שגם הב"ש בס"ס קמ"ב לא הזכיר טעם הרשב"ץ שהובא בב"י דעדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ כו' רק כתב שם טעם אחר כיון דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום כו' והוא טעמו שלהר"ש בן הרשב"ץ כנזכר בתשב"ץ ח"ג ס"ס ט"ז בהגה שם וכת' הרשב"ש סי' רס"ו ולפי טעם זה גם כאן יש להקל במקום דחק ועיגון. ולפ"ז ה"ה וכ"ש במעשה ב"ד של חליצה שאין מכירין החתימות דאפשר להתיר במקום דחק ועיגון. וצ"ע ועמ"ש לעיל סימן קמ"ב סק"ז. וכתב עוד בת' בגדי ישע שם דאם נשלח מעשה ב"ד ע"י בי דואר גם המחבר ס"ס קנ"ב מודה שמותרת לינשא בלא הכרת חתימת ב"ד דהרי דקדק הש"ע בלשונו וכתב אשה שיש בידה מעשה ב"ד כו' וכן הוא הלשון במקור הדין בתשב"ץ ח"א סימן קע"ג והוא מטעם דחיישינן לזיופא דאשה אבל אם המעשה ב"ד בא ע"י בי דואר ליד ב"ד ולא שלטה בו ידי האשה מעולם ליכא למיחש לזיופא דאשה ולא לזיופא דשום אדם ודאי גם התשב"ץ והש"ע מודים דא"צ הכרת חתימת ב"ד וסברא זו מפורש בתשב"ץ עצמו ח"ג סי' ס"ו שכ' שם וז"ל ולזיוף האשה ליכא למיחש שהרי ממקום אחר בא זה העדות וידיעה מלתא בדוכתה דאיהי לא זייפתיה כו' עכ"ל ובזה בודאי גם הט"ז והנו"ב מודים דמותרת ומכ"ש במקום עיגין קצת כו' עכ"ד ע"ש וע' בת' מאמר מרדכי סי' פ"ב הביא שם ג"כ דברי התשב"ץ סימן ס"ו הנ"ל וסמך עליהם בעובדא דידיה שהיה שעת הדחק ומקום עיגון ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"ב סקל"ג בשם ת' פני אריה ות' מהר"מ וע"ש עוד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.