א יְבָמָה, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים (הָרִאשׁוֹנִים), נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעְלָהּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לַיָּבָם; מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם. עָמַד בְּדִין לְאַחַר שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ד) וּתְבַעְתּוֹ לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ לִפְנֵי בֵּית דִּין, וְנִתְרַצָּה לְיַבֵּם וְאֵרְעוֹ אֹנֶס, שֶׁחָלָה אוֹ שֶׁהֻצְרַךְ לִבְרֹחַ מֵחֲמַת מָמוֹן אוֹ מֵחֲמַת מְרָדִין, חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בְּלֹא שְׁבוּעָה:
ב הִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת עַד שֶׁתֵּלֵד. יָלְדָה וָלָד שֶׁל קְיָמָא, הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ, כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים:
ג נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיִּגְדַּל. הַגָּה: יָלְדָה סְפֵק נֵפֶל, שֶׁדִּינָהּ לַחֲלֹץ וְלֹא לְהִתְיַבֵּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קנ"ו, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ מִיָּד (הג"מ). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵינָהּ נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם קָטָן, הַיְנוּ מִנְּכָסָיו, וַאֲפִלּוּ נְדוּנְיָא שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ וְהֶחֱזִיק בָּהּ; אֲבָל לֹא הֶחֱזִיק בַּנְּדוּנְיָא שֶׁלָּהּ, כְּגוֹן שֶׁעֲדַיִן מֻנַּחַת בְּיַד שָׁלִישׁ, נִזּוֹנֶת מִנְּדוּנְיָתָהּ, כָּל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁיִּתְּנוּ הַנְּכָסִים לְיָדָהּ וְהִיא רוֹצָה לְקַיֵּם הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּגְדַּל הַנַּעַר וְלִזּוֹן מִן הָרֶוַח, שֶׁנּוֹתְנִין הַמָּעוֹת לְיָדָהּ (שָׁם בְּשֵׁם הָרִי"ף):
ד מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ הִיא נִזֹּנֶת. וְדַוְקָא לְאַחַר שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים (ד"ע):
ה נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בְּעוֹדָהּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם, שֶׁאֵין לַיָּבָם בָּהֶם כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁאֶרֶת אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין, וְנָפְלוּ לָהּ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה, שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם, דְּלֹא עָדִיף יָבָם מִבַּעַל:
ו אֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת בִּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וּבְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו, אֵין לוֹ בְּפֵרוֹתֵיהֶם אֶלָּא מֶחֱצָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁגַּם בָּהֶם אֵין לוֹ פֵּרוֹת כְּלָל, עַד שֶׁיִּכְנֹס. הַגָּה: וְהָרִאשׁוֹן עִקָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בְּעוֹדָהּ תַּחַת בַּעְלָהּ דִּינָן כְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְיַחֲלֹקוּ בַּפֵּרוֹת (הָרַמְבַּ"ן וְהָרַ"ן פֶּרֶק הָאִשָּׁה). וְכֵן יַחֲלֹקוּ בִּירֻשָּׁתָהּ, אִם מֵתָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַפֵּרוֹת שֶׁלָּהּ, כָּךְ יְכוֹלָה לִמְכֹּר בַּקַּרְקַע כְּפִי חֶלְקָהּ בַּפֵּרוֹת:
ז מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ הַיָּבָם מַתָּנָה, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן י"ז). וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁים עִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִים בִּקְבוּרָתָהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ הֵם בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, כְּמוֹ הַכְּתֻבָּה (ר"ת וְהָרֹא"שׁ), וְאֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם אִם הֵם מֻחְזָקִים (כ"כ הָרַ"ן בִּתְשׁוּבָה). וְכָל זֶה בְּמָקוֹם וּבִזְמַן שֶׁאֵין כּוֹפִין לַחֲלֹץ, אֲבָל בְּמָקוֹם וּבִזְמַן שֶׁכּוֹפִין לַחֲלֹץ, אִם כֵּן לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְהִתְיַבֵּם, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת יָבָם, וּלְכָךְ אִם מֵתָה אֵינָהּ יוֹרְשָׁהּ; וּלְכָךְ, בִּמְדִינוֹת שֶׁכּוֹפִין לַחֲלֹץ, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ לְדַעַת זֶה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ צ"א). וּלְעִנְיַן מִי נִקְרָא יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, צָרִיךְ עִיּוּן, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיָּבָם הוּא יוֹרֵשׁ אַף עַל גַּב דַּאֲבִיהֶם עֲדַיִן חַי, וְהוּא קוֹדֵם בִּירֻשַּׁת הַבַּעַל לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ (מהרי"ו סִימָן מ"א וְהָרַ"ן פֶּרֶק הָאִשָּׁה וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן י"ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָאָב יוֹרֵשׁ, דְּמִיָּד שֶׁמֵּתָה הַיְבָמָה פָּקְעָה זִקַּת יְבָמִים, וְנָפְלָה הַיְרֻשָּׁה לִפְנֵי הַקּוֹדֵם בִּירֻשַּׁת הַבַּעַל (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"א). וְאַף עַל פִּי שֶׁהַסְּבָרָא נוֹתֶנֶת כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, וְכֵן מַשְׁמַע קְצָת לְשׁוֹן "יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל", אֲבָל סוּגְיַת הַגְּמָרָא וְהַיְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁמַע שֶׁהַיָּבָם יוֹרֵשׁ הַשּׁוֹמֶרֶת יָבָם, וְאִם כֵּן אֵין לָאָב חֵלֶק בִּירֻשָּׁתָהּ, וְכַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאִם הַיְבָמִים רַבִּים, עַיֵּן לְקַמָּן סִי' קס"ה:
ח רְאוּבֵן שֶׁמֵּת, וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וְנִשְׁאֲרוּ זְקוּקוֹת לְיָבָם, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן, אֵין לַיָּבָם שׁוּם טַעֲנָה בַּנְּכָסִים, לְפִי שֶׁהַשְּׁנִיָּה בְּפָנָיו. הַגָּה: סְפֵק שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה, אֵין יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ, דְּהֵם סָפֵק וְיוֹרְשֶׁיהָ וַדַּאי (ב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ץ), וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי כְּדִלְקַמָּן סִימָן קס"ג:
א סָעִיף ד ודוקא לאחר ג' חדשים דאלו תוך ג"ח כתב הרא"ש בתשו' הביאו ב"י ר"ס זה דמעשה ידיה של היבם והטעם נראה פשוט דתוך ג"ח ניזונת משל בעלה וה"ל כשאר אלמנות שניזונות משל יתומים ומעשה ידיה שלהם דהא היבם הוא היורש ודינו כמו אם היה בעלה חי דיורש הוא במקום מוריש משא"כ אחר ג"ח ועומד בדין וברח דאין חיוב מן הדין על היבם אלא דקנו ליבם במה שלא כינסה וא"כ למה יהיה מעשה ידיה ליבם וחנם תמה ב"י על הרא"ש והתו' במה שכתבו דמעשה ידיה לעצמה והיינו לאחר ג"ח ולשון לעולם הנזכר כאן לאו דוקא לעולם דהא ודאי אם כינסה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא כ"ז שלא ניסת אחר ג"ח קאמר דמעשה ידיה שלה אע"פ שניזונית משל יבם מצד קנס כ"ז פשוט:
ב סָעִיף ה ואפי' עשה בה מאמר בטור סי' ס בד"א נכסי מלוג אבל נכסי צ"ב לא תמכור שיש ליבם זכות בהם עכ"ל ותמה ב"י מה שייך נ"מ או צ"ב בנפלו לה בעודה שומרת יבם ולק"מ דכשעשה בה מאמר הכניסה לו הנכסים בדרך זו שיהיה לה נ"מ ונצ"ב ובזה יש חילוק בין נ"מ לצ"ב אבל במה שהיה לה תחת בעלה מבואר סוף סימן בטו':
ג סָעִיף ו אין ליבם פירות בנ"מ זה דעת רמב"ם וכתבו עליו שהוא נגד הגמרא בפ' החולץ דאיתא שם דדין פירות בחיים הוא שוה לגוף הקרקע לאחר מיתתה ובשניהם יחלוקו רק שהמ"מ נתן טעם לרמב"ם כיון שחיוב פדיית האשה כנגד אכילת פירותיה וזה בבעל אבל ביבם שאין חיוב לפדותה ע"כ אין לו אכילת פירות בחייה מן נ"מ ובנצ"ב פסק כאן בש"ע דיש לו מחצה וזה דלא כרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דאין לו פירות כלל גם בזה והיינו דעת היש מי שכת' שכתב הש"ע כאן ותימא במה שהבי' דעתו של הרמב"ם במה שנדחו דבריו בתלמיד ערוך בפ' החולץ ובזה אין שום תירוץ אפי' בדברי המ"מ:
ד סָעִיף ו ויחלוקו בפירות ומ"ה כתב בטור בזה אצ"ל שלא תמכור בנצ"ב כו' אלא אפי' נ"מ לא תמכור פי' הכל לא תמכור אלא אחר החלוקה תמכור חצי שלה ובזה מתורץ קושיות ב"י:
ה סָעִיף ז וחצי נכס צ"ב זה דעת רש"י ורמב"ם דמדמין דין זה לההוא דנפל הבית עליו ועל אשתו שהוב' לעיל סי' צ' דיחלוקו בנצ"ב והי"א שמביא רמ"א דעת ר"ת והרא"ש דל"ד לההיא דהתם אם מת הבעל תחלה היה האשה כאלו גבתה כתובתה אבל כאן גבי יבם אין לה כלום עד אחר חליצה ע"כ הוי בחזקת יורשי הבעל:
ו סָעִיף ז ולכך במדינות שכופין לחלוץ כולי וממילא במדינות אלו הוה ג"כ הכי שאין יבום כלל ועיקר:
ז סָעִיף ז אבל סוגית הגמ' כו' איני כדאי להכריע אבל נלע"ד אדרבה מוכח מפ' האשה שנפלו דהאב הוא היורש דאיתא בדף פ"א בברייתא שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבי' בקבורתה ופרכינן ולומ' אח אני יורש אשתו איני קובר פירש"י כתובה זו שאני יורש אין כאן מגדונית' כלום אלא מאתים ותוספות שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אחי עכ"ל וא"כ אביו למה יפסיד ירושה השייך לו מבנו דדוקא אם הירושה הוא מחמת האשה אז יש סברא לומר דוקא היבם יש לו זיקה משא"כ עכשיו שהוא מצד הבן שמת דהוא קודם לבנו שהוא היבם ובמסקנ' משמע שסברא זו קיימא אלא ודאי דבאמת ג"כ הוא כן שכל יורשיו הם שווין לדין זה ולא נקט התלמוד אלא אחיו כיון שהוא ודאי קיים ובמהרי"ו הביא גמרא זו לראיה שהאח הוא היורש והוא תמוה מטעם שזכרתי ועוד הביא מדאמרי' בפרק האשה שנפלו שם בההוא סוגיא זיקה עושה ספק ארוסה ש"מ דהירושה משום זיקה דוקא גם אינה ראיה דהתם קאי לענין שלא תמכור מנכסי בעלה ולדידן אין נ"מ מזה שכבר מבואר דלדידן אין יורשי הבעל יורשים השומרת יבם כיון שאין בינינו אלא חליצה:
ח סָעִיף ח לפי שהשניה בפניו פי' דאם ייבם או חלץ לזו סולק את הזיקה ע"כ אין לו טענה בנכסים של המתה ואף אם עדיין לא יבם ולא חלץ מ"מ כיון שזו לפניו ומצוה עליו לחלוץ או לייבם נסתלק הזיקה מהראשונה וחלה על השני' משא"כ באין שם אלא יבמה אחת ואין אחרת שיחול הזיקה עליה:
ט סָעִיף ח ויורשי' ודאי נראה טעמו כיון דאפי' אם היא שומרת יבם ודאי יש ליורשים זכות לנכסי מלוג שלה כדלעיל ע"כ מספק לא יוציאו יורשי הבעל שום דבר מנכסיה אפי' מנצ"ב דשמא אינה שומרת יבם כלל וק"ל דהא אית' בסי' קס"ג סעיף ד' דאין נקר' מוחזק בכל הנכסים בשביל שיש לו זכיה במקצ' נכסיה ע"ש וא"כ ה"נ צריך לפסוק דהחלק שמגיע לה בודאי נוטלים יורשיה והשאר חולקים כמו התם וצ"ע על הש"ע שלא הרגיש בזה:
א סָעִיף א בעלה. ואם צוה הבעל שכל ימי מגר אלמנותה תהיה ניזונית מנכסיו ניזונית והולכת מנכסי המת כל ימי מגר אלמנותה. הרמ"ט ח"ב סי' קכ"ד:
ב סָעִיף א לייבם. אבל אם נתרצה לחלוץ או שלא נתרצה כלל אין לה מזונות. ולדעת הרמב"ם אפי' לא התרצה ליבום חייב במזונות. ואם בורח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא התרצה לייבם. ואם לא ברח אלא נתעכב פה אין חייב במזונות אא"כ שתבעה ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם. הרא"ש ב"ש:
ג סָעִיף ג שיגדיל. היינו אחר ג"ח אבל ג"ח הראשונים יש לה מזונות מבעלה. ב"ש וכנה"ג:
ד סָעִיף ג מיד. וכן נמי כשנפלה לפני יבם קטן אם ידוע שכשיגדיל לא יבם אותה גובה כתובתה מעתה הרמ"ט ח"א סי' קל"ג ועיין כנה"ג:
ה סָעִיף ז מתנה. וה"ה אם נתן לה הבעל נכסיו במתנה ומתה בעודה שומרת יבם אין היבם יורשה דה"ל כנכסי מלוג שהם בחזקת יורשי האשה לכ"ע. הרש"ך ח"ג סי' כ"א:
ו סָעִיף ז לדעת זה. ב"ש הביא פוסקים הרבה דס"ל דיורש אף למנהג דכופין לחלוץ ע"ש ועיין ס"ס קס"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ד פסק דבזה"ז אין ליבם שום זכות בנכסים אם מתה בין אם הוא בחור או נשוי ע"ש. וכנה"ג כתב דהנדון מהרי"ק שורש צ"א איירי דיש ריעותא דלא היתה ראויה ליבום מחמת הדין אבל כל שעומדת בין ליבום בין לחליצה אע"ג דמצות חליצה קודמת נכסים בחזקת היבם ע"ש בהגהת הטור סעיף כ"ג וסעיף ט"ו. ודבריו תמוהים דהא המהרי"ק כתב בהדיא לכך במדינות אלו שכופין לחלוץ וכו' וק"ל:
ז סָעִיף ז יורש. עיין מהר"א ששון סי' קצ"ה שכתב בשם מהר"י ווייל סי' מ"א דאין האב יורש כלום אפי' מוחזק בנכסים וכל עזבון של המת יורשים האחים. ואם יש כאן ב' אחים אף שאחד בחור מ"מ יד שניהם שווים אפי' בכתובה שלה מאחר שלא עשה שום מעשה. ועיין ס"ס קס"ה שם כתבתי לפי תיקון הקהלות המבואר שם ליתא הדין של מהר"י ווייל ע"ש ועיין ב"ש:
ח סָעִיף ח טענה. ואם מתו גם שניהם מ"מ יורש השני' ולא הראשונה ואם א"י איזה מתה ראשונה דומה למ"ש בסמוך דהוי היורשים ודאי והיבם ספק. ב"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.