א מִצְוַת חֲלִיצָה בְּג' דַּיָּנִים יִשְׂרְאֵלִים, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לַיָּבָם וְלַיְבָמָה. וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי בְּנוֹת אַחִין, לֹא יִהְיוּ זֶה עִם זֶה. אֲבָל שֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי, כָּשֵׁר (ת"ה סִימָן רכ"ו). וַאֲפִלּוּ הֵם הֶדְיוֹטוֹת, רַק שֶׁיֵּדְעוּ לְהַקְרוֹת אֶת הַיָּבָם וְהַיְבָמָה. וְאִם חָלְצָה בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהַקְרוֹת, כְּשֵׁרָה:
ב נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אוֹ גֵּר, פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו גֵּר וְאִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִית, פָּסוּל, עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אָבִיו מִיִּשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם סְמַ"ג). וּמִיהוּ, חֲלִיצָה פְּסוּלָה מִיהָא הָוְיָא לְפָסְלָהּ עַל הָאַחִים, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לִקַּח שָׂכָר מֵחֲלִיצָה, דְּהַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִין (ר"י מִינְץ וּמהרא"י), וְכֵן נִרְאֶה בְּעֵינַי. בַּחֲלִיצוֹת, יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בִּשְׁלשָׁה דַּיָּנִים שֶׁיּוֹשְׁבִים לַחֲלֹץ מִי שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר, דַּהֲרֵי בָּעִינָן בֵּית דִּין כָּשֵׁר מִדְּאוֹרָיְתָא, וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ט' אֵיזֶה שָׂכָר מֻתָּר לַדַּיָּן לְקַבֵּל. וַאֲפִלּוּ בָּזֶה נִרְאֶה לִי לְהַחֲמִיר אִם נוֹטֵל שָׂכָר מִן הַחֲלִיצָה, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁמַּחֲמִירִין לְעִנְיַן קְרוֹבִים וּבִשְׁאָר דְּבָרִים לְעִנְיַן בֵּית דִּין שֶׁל חֲלִיצָה, יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר בֵּית דִּין. וְרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָרַב נוֹטֵל שָׂכָר הַרְבֵּה מִן הַחֲלִיצָה, וְסוֹמֵךְ עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁמּוֹכֵר לוֹ סַנְדָּל שֶׁל חֲלִיצָה; וְקֻלָּא גְּדוֹלָה הִיא בְּעֵינַי, וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מִזֶּה. וְלֹא דָּמֵי לְמַה שֶּׁעֵדֵי הַגֵּט נוֹטְלִין שָׂכָר מִטַּעַם שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן ק"ל, גַּם הָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף ד', כִּי אוֹתָן הַטְּעָמִים אֵינָם שַׁיָּכִים בַּחֲלִיצָה (הַכֹּל דַּעַת עַצְמוֹ):
ג לְכַתְּחִלָּה מִצְוָה שֶׁיּוֹסִיפוּ שְׁנַיִם עַל הַג', וַאֲפִלּוּ הַשְּׁנַיִם הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ. חָלְצוּ בְּג' חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה (טוּר). וְאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁמּוֹסִיפִים, לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים וּפְסוּלִים; וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר (ב"י):
ד צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לְכַתְּחִלָּה לִקְבֹּעַ מָקוֹם לוֹמַר: נֵלֵךְ לִמְקוֹם פְּלוֹנִי לַחֲלֹץ. מִיהוּ, אִם חָלְצָה בְּלֹא קְבִיעוּת מָקוֹם, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם):
ה יֵשׁ קֹבְעִים מָקוֹם בּוֹ בַּיּוֹם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִקְבֹּעַ בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו:
ו אֵין חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא בַּיּוֹם. חָלְצָה בַּלַּיְלָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:
ז אֵין חוֹלְצִין בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים; וּמִיהוּ, בְּחֹל הַמּוֹעֵד, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לַחֲלֹץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְכֵן נוֹהֲגִין:
ח צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁהוּא אֲחִי הַמֵּת, וְשֶׁהָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְזֹאת הִיא אֵשֶׁת הַמֵּת; וַאֲפִלּוּ אֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד שֶׁמֵּעִיד עֲלֵיהֶם, אוֹ אֲפִלּוּ קָרוֹב אוֹ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ קָטָן שֶׁהוּא מַכִּיר וְנָבוֹן, נֶאֱמָן בְּכָךְ:
ט צָרִיךְ שֶׁיֵּדְעוּ הַדַּיָּנִים שֶׁיֵּשׁ צ' יוֹם מִשֶּׁמֵּת הַבַּעַל, חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ וְיוֹם שֶׁחוֹלֶצֶת בּוֹ:
י צָרִיךְ שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהַיָּבָם בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְהַיְבָמָה בַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְשֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שֶׁהִגִּיעוּ לִזְמַנִּים אֵלּוּ. וְאִם יֵשׁ לַיְבָמָה דַּדִּים גְּדוֹלִים, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר הַשְּׂעָרוֹת. וְכֵן אִם הַיָּבָם נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר הַשְּׂעָרוֹת. וּמִשְׁפָּט שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת וּבְדִיקָתָן, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ"ה (סָעִיף ט"ו):
יא אֵין סוֹמְכִין בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים לֹא עַל פִּי קְרוֹבִים וְלֹא עַל פִּי נָשִׁים, אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֻחְזַק בְּעֵינֵי הַשְּׁכֵנִים, שֶׁלֹּא עַל פִּי הָאָב, שֶׁבָּא לִכְלַל שָׁנִים, אוֹ שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁבָּא לִכְלַל שָׁנִים, נֶאֱמָנִים לְהַחֲזִיקָן בִּגְדוֹלִים, אִם בְּדָקוּם וּמָצְאוּ לָהֶם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֲבָל לֹא מְהַנֵּי שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ שֶׁעָלָה לְסֵפֶר תּוֹרָה אוֹ שֶׁהָיָה שְׁלִיחַ צִבּוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה). וַאֲפִלּוּ בְּלֹא חֶזְקַת הַשְּׁכֵנִים, אִם יֵשׁ לָהֶם רִבּוּי שְׂעָרוֹת, אוֹ שֶׁהֵם אֲרֻכּוֹת כְּמוֹ שֶׁרְגִילוֹת לְאִישׁ גָּדוֹל וּלְאִשָּׁה גְּדוֹלָה, חֲזָקָה שֶׁבָּאוּ לִכְלַל שָׁנִים, וְחוֹלְצִים. וְעַל זֶה סוֹמְכִים שֶׁלֹּא לִבְדֹּק אִם יֵשׁ גֻּמּוֹת בַּשְּׂעָרוֹת, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ רִבּוּי שְׂעָרוֹת אוֹ שֶׁהֵם אֲרֻכּוֹת. וְאִם הֵם גְּדוֹלִים בְּקוֹמָה, יֵשׁ לִסְמֹךְ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ לֹא הֵבִיאוּ כִּי אִם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִם יֵשׁ לַיְבָמָה בָּנִים, הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת):
יב יֵשְׁבוּ הַדַּיָּנִים כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִים לֵישֵׁב בְּדִין, וְיַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם הַיָּבָם וְהַיְבָמָה, שֶׁמִּצְוַת חֲלִיצָה לְכַתְּחִלָּה, מְעֻמָּד. הַגָּה: אֲבָל בְּדִיעֲבַד, אִם חָלְצָה מְיֻשָּׁב, כָּשֵׁר (טוּר). וְכֵן חוֹלֶה שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲמֹד, יוּכַל לַחֲלֹץ מְיֻשָּׁב, דְּכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה חָשׁוּב דִּיעֲבַד (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ק"צ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ס"ד בְּפֵרוּשׁ סֵדֶר חֲלִיצָה:
יג מֵאַחַר שֶׁמַּסְכִּים הַיָּבָם לַחֲלֹץ, יֹאמְרוּ לוֹ לְבַטֵּל כָּל מוֹדָעוֹת שֶׁמָּסַר, כְּמוֹ גַּבֵּי גֵּט; שֶׁאִם מָסַר מוֹדָעָא תְּחִלָּה, הַחֲלִיצָה פְּסוּלָה. הַגָּה: וְכֵן אִם כָּפוּ אוֹתוֹ לַחֲלֹץ, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּגֵט. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קל"ד. וְאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ אוֹמְרִים מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֵם, וְאִם כֵּן כָּל כְּפִיָּה הִיא בַּדִּין, מִכָּל מָקוֹם אֵין לָכֹף אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן קס"ה:
יד לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לָתֵת לַיָּבָם מִנְעַל הַחֲלִיצָה בְּמַתָּנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיְּהַלֵּךְ בּוֹ מְעַט, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּשֶׁלּוֹ. וְאִם לֹא נָתְנוּ לוֹ, כָּשֵׁר (טוּר):
טו הַמִּנְעָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שֶׁל עוֹר. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְתָפְרוֹ כָּל תְּפִירוֹתָיו בְּעוֹר לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן נוֹהֲגִין; וְיֵשׁ פּוֹסְלִין אַף בְּדִיעֲבַד (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה). דְּלֹא כְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל הַמִּנְעָלִים תְּפוּרִין בְּפִשְׁתָּן צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן (בְּסֵדֶר ר"י מִינְץ בְּשֵׁם ר' שְׁמַרְיָה). אֲבָל רְצוּעוֹתָיו אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מֵעוֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם רְצוּעוֹתָיו מֵעוֹר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף), וְכֵן נוֹהֲגִין:
טז צָרִיךְ לְכַתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא הָעוֹר קָשֶׁה קְצָת, שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה קְצָת לְסַנְדָּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַתְּפִירָה תִּהְיֶה מִבַּחוּץ. יֵשׁ אוֹמְרִים מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה לְסַנְדָּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יְהֵא בֶּגֶד אוֹ עוֹר מִבִּפְנִים וְתָפְרוֹ בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעוֹשִים אוֹתוֹ מֵחֲתִיכָה אַחַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה גַּם בָּזֶה לְסַנְדָּל. הַגָּה: אֲבָל נָהֲגוּ לַחֲלֹץ לְכַתְּחִלָּה בְּמִנְעָל שֶׁהוּא תָּפוּר מִבַּחוּץ, וְגַם שֶׁהוּא מִשְּׁנֵי חֲתִיכוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁהַתַּחְתּוֹן שֶׁלּוֹ שֶׁקּוֹרִין שׁול"א הוּא חֲתִיכָה אַחֶרֶת. וְגַם הָרְצוּעוֹת הֵם חֲתִיכָה אַחֶרֶת תְּפוּרִין בּוֹ. וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָעוֹר שֶׁל הַסַּנְדָּל מְשׁוּחָה בְּשֶׁמֶן לְרַכְּכוֹ (בִּסְדָרִים):
יז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּכַתְּחִלָּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ מֵעוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. גַּם הָרְצוּעוֹת וְהַקְּרָסִים שֶׁבּוֹ, גַּם רְצוּעוֹת הַתְּפִירָה (כ"כ בְּסֵדֶר ר"י מַרְגָּלִיוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִין:
יח יִהְיוּ בּוֹ שְׁתֵּי רְצוּעוֹת לְקָשְׁרוֹ בָּהֶם, אַחַת בְּצַד זֶה וְאַחַת בְּצַד זֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרְצוּעוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ לְבָנוֹת. וְגַם רְצוּעוֹת הַתְּפִירָה יִהְיוּ לְבָנִים. אֲבָל הַשְׁאָר, הַכֹּל שָׁחוֹר מִבַּחוּץ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִים. אֲבָל מִבִּפְנִים, אֵין לָחוּשׁ. וְאִם הֻשְׁחֲרוּ הָרְצוּעוֹת מֵחֲמַת זִקְנָה, אֵין לְהַקְפִּיד (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"ה), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיִהְיוּ הָרְצוּעוֹת אֲרֻכּוֹת, שֶׁיּוּכַל לִכְפֹּל כָּל אַחַת שְׁתֵּי פְּעָמִים (כָּל בּוֹ):
יט יַעֲשׂוּ בּוֹ כְּמִין קֶשֶׁר, שֶׁקּוֹרִים חֻמַרְתָּא, בַּצַּד הָאֶחָד, שֶׁיִּכָּנֵס בַּנֶּקֶב שֶׁבַּצַּד הָאַחֵר כְּדֵי לְהַדְּקוֹ יָפֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שְׁלשָׁה קְשָׁרִים בְּעִנְיָן זֶה, וּלְפָחוֹת שְׁתַּיִם. הַגָּה: וְנוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת שְׁלשָׁה. וְלֹא יִהְיוּ הַקְּשָׁרִים מִן הַמִּנְעָל עַצְמוֹ, אֶלָּא רְצוּעָה אַחֶרֶת מְחֻבֶּרֶת בְּרֹאשׁ הַמִּנְעָל. וְכֵן יַעֲשֶׂה הַקְּרָסִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי) וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיִתְפֹּר אֵלּוּ הַלּוּלָאוֹת וְהַקְּרָסִים מִבַּחוּץ, וְלֹא מִבִּפְנִים, וְכֵן נוֹהֲגִין:
כ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ לָשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת בְּמִנְעָלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מֵעַל דְּמֵעַל. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים לִתְפֹּר שָׂפָה סְבִיב הַמִּנְעָל לְמַעְלָה (ר"י מִינְ"ץ בְּשֵׁם ראבי"ה), וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן. וְיִזָּהֵר לְתָפְרוֹ בִּתְפִירוֹת תְּכוּפוֹת זוֹ לָזוֹ (בְּסֵדֶר ר"י מַרְגָּלִיוֹת). וְעוֹשִׂין אָזְנֵי הַמִּנְעָל קְצָרִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַלּוּלָאוֹת וְהַקְּרָסִים עַל הַמִּנְעָל, רַק עַל הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵעַל דְּמֵעַל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי):
כא יְהֵא עָשׂוּי לְצוּרַת רֶגֶל יְמָנִית, וְיִנְעֲלוֹ בְּרַגְלוֹ הַיְמָנִית; וְיִהְיֶה לְמִדַּת רַגְלוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא גָּדוֹל עַד שֶׁאֵין רָאוּי לֵילֵךְ בּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה קָטָן עַד שֶׁאֵינוֹ מְכַסֶה רֹב הָרֶגֶל. וְלֹא יִהְיֶה קָרוּעַ עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ:
כב חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שַׁעַם שֶׁאֵינָם מְחֻפִּים עוֹר, אוֹ בְּרֶגֶל שְׂמֹאל, אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל גָּדוֹל עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ, אוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ מְכַסֶה רֹב רַגְלוֹ, אוֹ קָרוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב, אוֹ בְּאַנְפִּלְיָא שֶׁל בֶּגֶד, חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. הָיָה שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אוֹ שֶׁבֶּגֶד פִּשְׁתָּן תָּפוּר בִּפְנִים, אוֹ שֶׁחָלַץ בְּמִנְעָל שֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין, כְּשֵׁרָה (טוּר):
כג מִנְעָל שֶׁל עוֹבְדֵי אֶלִילִים שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתוֹ לְרַגְלֵי הַצּוּרָה וּמְהַלְּכִין אוֹתָהּ בּוֹ, לֹא תַּחֲלֹץ בּוֹ; וְאִם חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אֲבָל בְּשֶׁל תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית לְתַכְרִיכֵי הַמֵּת, אִם חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:
כד שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, וְכֵן הִיא בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ, יַעֲשׂוּ בְּשֶׁל יָמִין. וְאִם הִיא אִטֶּרֶת יָד, תַּעֲשֶׂה בְּיָמִין דִּידַהּ, שֶׁהוּא שְׂמֹאל כָּל אָדָם (טוּר בְּשֵׁם י"א):
כה אִטֵּר בְּרַגְלוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹלֵץ בִּשְׁתֵּיהֶם, בְּמִנְעָל שֶׁל יָמִין בְּיָמִין, וּבְמִנְעָל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאל. וְיֵשׁ מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה. וְנָהֲגוּ כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּפֵרוּשׁ הַסֵּדֶר סָעִיף מ':
כו יִנְעַל הַמִּנְעָל עַל רַגְלוֹ כְּשֶׁהוּא יָחֵף, וְלֹא עַל בָּתֵּי שׁוֹקַיִם, שֶׁלֹּא יְהֵא מֵעַל דְּמֵעַל. וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ מְדַקְדְּקִים שֶׁלֹּא יְהֵא טִיט דָּבוּק בַּמִּנְעָל מִבִּפְנִים, וְגַם מִטַּעַם זֶה יֵשׁ מַצְרִיכִים לִרְחֹץ רַגְלוֹ הַיְמָנִית יָפֶה יָפֶה:
כז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַיָּבָם קוֹשֵׁר כְּנַף הַמִּכְנָסַיִם לְמַעְלָה מִשּׁוֹקוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים הֵיטֵב שֶׁאֵין דָּבָר בֵּין רַגְלוֹ וּבֵין מִנְעָלוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי):
כח יִנְעַל הַמִּנְעָל וְיִכְרֹךְ הָרְצוּעוֹת סָבִיב לַמִּנְעָל בְּרַגְלוֹ, וְיִקְשֹׁר שְׁנֵיהֶם יַחַד שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, וְאַל יְהַדֵּק קֶשֶׁר הַשֵּׁנִי בְּחֹזֶק, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהַתִּירוֹ בְּיָמִין (כֵּן עָשָׂה מַהֲרִי"ל וְכֵן מַשְׁמַע בַּסְמַ"ג), וַעֲנִיבָה עֲלֵיהֶם. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר עַל בְּשַׂר שׁוֹקוֹ, וְלֹא עַל אָזְנֵי הַמִּנְעָל, לְכָךְ צָרִיךְ שֶׁיַּחְתֹּךְ בַּמִּנְעָל לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו כְּמוֹ פְּגִימָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרְצוּעָה הַחוֹזֶרֶת דְּבוּקָה מַמָּשׁ עַל רַגְלוֹ יָחֵף. וִיסַבֵּב הָרְצוּעוֹת פַּעֲמַיִם סָבִיב לַשּׁוֹק, עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ רָאשֵׁי הָרְצוּעוֹת (עַל הַשּׁוֹק לְפָנִים) מִמַּעַל לְאָזְנֵי הַמִּנְעָל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), עַל הַשּׁוֹק עָרֹם. וְיִהְיוּ הַקְּשָׁרִים עַל פְּנֵי הַשּׁוֹק וְלֹא מֵאֲחוֹרָיו. וְיַכְנִיס הַקְּשָׁרִים (שֶׁבְּאָזְנוֹ) בַּנְּקָבִים שֶׁבְּאָזְנוֹ הַשְּׁנִיָּה:
כט מְלַמְּדִין אוֹתָהּ וְאֶת הַיָּבָם לִקְרוֹת, עַד שֶׁהוּא וְהִיא יִהְיוּ רְגִילִים, וְתִהְיֶה יְכוֹלָה לִקְרוֹת "לֹא אָבָה" (דְּבָרִים כה, ז) בִּנְשִׁימָה אַחַת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁהוּא יִהְיֶה יָכוֹל לוֹמַר: "לֹא חָפַצְתִּי" (דברים כה, ח) בִּנְשִׁימָה אַחַת. וְיִקְרְאוּ אוֹתָהּ, וְהִיא מְעֻמָּד, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דְּבָרִים כה, ז) וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ, וְהוּא מְעֻמָּד; לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ (דְּבָרִים כה, ח) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּדַקְדְּקוּ עִמָּהּ שֶׁהִיא תִּקְרָא: "לֹא אָבָה יַבְּמִי", בִּנְשִׁימָה אַחַת (טוּר). וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג. גַּם בְּ"לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ". וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּפֵרוּשׁ הַסֵּדֶר סָעִיף ס"ו:
ל יַעֲמֹד אֵצֶל כֹּתֶל אוֹ אֵצֶל עַמּוּד וְיִשָּׁעֵן בּוֹ, וְיִדְחֹק רַגְלוֹ בַּקַּרְקַע, וְתַתִּיר קִשְׁרֵי הַמִּנְעָל, וְאַחַר כָּךְ הַקְּרָסִים, הַכֹּל בְּיָדָהּ הַיְמָנִית, וְתִתְפֹּס רַגְלוֹ בְּיָדָהּ הַשְּׂמָאלִית, וְתִהְיֶה שׁוֹמֶטֶת הַמִּנְעָל מִן הָעָקֵב בְּיָדָהּ הַיְמָנִית, וְתַחֲלֹץ כָּל הַמִּנְעָל גַּם בְּיָדָהּ הַיְמָנִית, וְכָל זֶה בְּלִי סִיּוּעַ יָד שְׂמָאלִית. וּבְכָל זֶה לֹא תִּהְיֶה יוֹשֶׁבֶת, וְלֹא עַל בִּרְכֶּיהָ, אֶלָּא תִּהְיֶה מְעֻמָּד, וְתָכֹף עַצְמָהּ. וּמַשְׁלֶכֶת הַמִּנְעָל לָאָרֶץ. חָלְצָה בְּיָדָהּ הַשְּׂמָאלִית אוֹ בְּשִׁנֶּיהָ, כְּשֵׁרָה (טוּר):
לא גִּדֶּמֶת, חוֹלֶצֶת בְּשִׁנֶּיהָ:
לב יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאִם לֹא דָּחַק רַגְלוֹ בַּקַּרְקַע, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:
לג הִתִּיר הוּא הַקֶּשֶׁר, וְשָׁמְטָה הִיא הַמִּנְעָל מֵרַגְלוֹ; אוֹ שֶׁהִתִּירָה הִיא, וְשָׁמַט הוּא, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲלֹךְ בּוֹ בְּלֹא קְשִׁירָה; אֲבָל אִם יָכוֹל לַהֲלֹךְ בּוֹ בְּלֹא קְשִׁירָה, וְחָלְצָה אוֹתוֹ, הַחֲלִיצָה כְּשֵׁרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הִתִּיר הַקֶּשֶׁר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
לד הָיְתָה רַגְלוֹ עֲקֻמָּה לְאָחוֹר, אוֹ הֲפוּכָה עַל צִדָּהּ, אוֹ שֶׁמְּהַלֵּךְ עַל אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו, אֵינוֹ חוֹלֵץ:
לה חָלְצָה מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַקְּשִׁירָה קָאֵי, שֶׁאִם הָיָה הַקֶּשֶׁר לְמַעְלָה מֵהָאַרְכֻּבָּה, פְּסוּלָה. אֲבָל אִם נִקְטְעָה רַגְלוֹ, אֲפִלּוּ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, אֵינוֹ חוֹלֵץ. וְעַל כֵּן לֹא יִהְיֶה הַמִּנְעָל אָרֹךְ עַד לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה (מָרְדְּכַי רֵישׁ מִצְוַת חֲלִיצָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְנִקְטְעָה רַגְלוֹ מַיְרֵי, שֶׁאִם נִקְטְעָה לְמַטָּה מֵהָאַרְכֻּבָּה וְנִשְׁאַר כָּל כָּךְ מִשּׁוֹקוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהַכְנִיס בּוֹ הַמִּנְעָל וּלְקָשְׁרוֹ לְמַטָּה מֵהָאַרְכֻּבָּה, חוֹלֵץ:
לו קָרְעָה הַמִּנְעָל מַעַל רַגְלוֹ, אוֹ שֶׁשְּׂרַפְתּוֹ, פְּסוּלָה:
לז הָיָה לָבוּשׁ שְׁנֵי מִנְעָלִים, וְחָלְצָה הָעֶלְיוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְעָה הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁנִּתְגַּלֵּית רַגְלוֹ, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם חָלְצָה שְׁנֵיהֶם, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה (טוּר):
לח תַּעֲמֹד נֶגֶד הַיָּבָם, וְתִירַק בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד פְּנֵי הַיָּבָם, רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִים כְּשֶׁיֵּצֵא מִפִּיהָ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִפְנֵי הַיָּבָם. וְאִם לֹא רָאוּ הַדַּיָּנִים כְּשֶׁיָּצָא הָרֹק מִפִּיהָ, כְּשֵׁרָה:
לט רָקְקָה וּקְלַטְתּוֹ הָרוּחַ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ נֶגֶד פָּנָיו, כְּגוֹן שֶׁהִיא אֲרֻכָּה מִמֶּנּוּ, צְרִיכָה לִירֹק פַּעַם אַחֶרֶת. אֲבָל לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ הָרֹק נֶגֶד פָּנָיו, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ, כְּשֵׁרָה. לְפִיכָךְ, אִם הוּא אָרֹךְ וְהִיא קְצָרָה, קָרֵינָן בֵּהּ שַׁפִּיר "בְּפָנָיו" (דְּבָרִים כה, ט):
מ יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם, אֵינָהּ צְרִיכָה לִירֹק פַּעַם אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בְּמוֹצֶצֶת, מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק:
מא אָכְלָה שׁוּם אוֹ גַּרְגֵּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מִדְּבָרִים הַמַּרְבִּים רֹק, וְהָיָה רֹק זָב מִפִּיהָ, אֵינוֹ כְּלוּם. וְנָהֲגוּ לְמָנְעָהּ מִלֶּאֱכֹל כְּלוּם. וְכֵן לִשְׁתּוֹת, וּתְמַעֵט בְּדִבּוּר, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הָרֹק מֵעַצְמוֹ. גַּם לֹא תְּנַקֵּר שִׁנֶּיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרֹק דָּם (כ"ז בִּסְדָרִים):
מב אַחַר כָּךְ מַקְרִין אוֹתָהּ מְעֻמָּד: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דְּבָרִים כה, ט י). וּמִצְוָה לְכָל הָעוֹמְדִים לוֹמַר: "חֲלוּץ הַנַּעַל", שָׁלשׁ פְּעָמִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם הַיְבָמָה תֹּאמַר כֵּן:
מג נִמְצָא סֵדֶר הַחֲלִיצָה: קוֹרְאָה "מֵאֵן יְבָמִי" (דְּבָרִים כה, ז), וְקוֹרֵא "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (דְּבָרִים כה, ח), וְחוֹלֶצֶת, וְרוֹקֶקֶת, וְקוֹרְאָה "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ" (דְּבָרִים כה, ט י) וְאֵין הַסֵדֶר מְעַכֵּב. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא קָרְאָה וְלֹא רָקְקָה, אֶלָּא שֶׁחָלְצָה בִּלְבַד, הַחֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר, שֶׁהֲרֵי הֵם רְאוּיִם לִקְרוֹת. אֲבָל אִלֵּם וְאִלֶּמֶת וּקְטַנָּה, אֵינָם חוֹלְצִין, וְאִם חָלְצוּ, חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה; וְאֵינָהּ כְּשׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּלוּם, שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶלֶת לָאַחִים וִיכוֹלָה לְהִתְיַבֵּם לָהֶם אוֹ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לַחֲלִיצַת חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת שֶׁאֵינָהּ כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחֲלִיצָתָן פְּסוּלָה, כְּמוֹ שֶׁל אִלֵּם וְאִלֶּמֶת:
מד צָרִיךְ שֶׁיְּכַוְּנוּ הַיָּבָם וְהַיְבָמָה שֶׁתְּהֵא מֻתֶּרֶת לְזָר בַּחֲלִיצָה זוֹ. נִתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא הִיא, אוֹ הִיא וְלֹא הוּא, לֹא הֻתְּרָה; אֲבָל חֲלִיצָה פְּסוּלָה הִיא לְפָסְלָהּ עַל הָאַחִים. לְפִיכָךְ, יְבָמָה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָאַחִים, וְרָאִינוּ שֶׁחָלְצָה נַעֲלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, אֲסוּרָה לְהִתְיַבֵּם, שֶׁמָּא כִּוְּנוּ לְשֵׁם חֲלִיצָה; וּצְרִיכָה חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה, לְהַתִּירָהּ לְזָר; אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁחָלְצָה לְאֶחָד מֵהֶם, מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָלְצָה:
מה וְכֵן אִם רָקְקָה לִפְנֵי הַיָּבָם בִּפְנֵי בֵּית דִּין, נִפְסְלָה מִלְּהִתְיַבֵּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁרָקְקָה רֹק, אֲבָל אִם רָקְקָה דָּם, וְאֵין רֹק מְעֹרָב בּוֹ, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּכָךְ:
מו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּירֹק הַיְבָמָה לִפְנֵי הַיָּבָם קֹדֶם חֲלִיצָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא חֲלִיצָה פְּסוּלָה וּתְהֵא צְרִיכָה לַחֲזֹר עַל כָּל הָאַחִים:
מז אִם קָרְאָה לְבַד, לֹא נִפְסְלָה בְּכָךְ מִלְּהִתְיַבֵּם:
מח הַסוּמָא, אֵינוֹ חוֹלֵץ לְכַתְּחִלָּה. וְאִם חָלַץ, חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אֵין אָח אֶלָּא הוּא, חוֹלֶצֶת לְכַתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַגֵּן (ב"י מ"כ). וְלֹא מִקְּרֵי סוּמָא, אֶלָּא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד):
מט קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה לְגָדוֹל, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה וְנִפְסְלָה עַל כָּל הָאַחִים. וּכְשֶׁתַּגְדִּיל, תַּחֲלֹץ מֵאֶחָד מֵהֶם, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר עַל כָּל הָאַחִים:
נ חֲלִיצָה מֻטְעֵת, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: חֲלֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז, הַחֲלִיצָה כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹתֶנֶת לוֹ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ כָּפַל הַתְּנַאי. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ בִּשְׁעַת הַחֲלִיצָה: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לְאִישׁ, וְכָפַל תְּנָאוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ב). וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחֲלִיצָה כְּשֵׁרָה אַף אִם לֹא תִּתֵּן לוֹ, מִכָּל מָקוֹם חַיֶּבֶת לִתֵּן לוֹ, כִּשְׁאָר שְׂכַר שָׂכִיר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּן. אֲבָל אִם יֵשׁ טַעֲנָה שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן לָהּ, וְהוּא חַיָּב לַחֲלֹץ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה, וְהִטְעוּהוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִתֵּן לוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ הַמָּעוֹת אוֹ הִשְׁלִישָׁה לוֹ הַמָּעוֹת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף ר"מ). וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן קס"ה:
נא אָמְרוּ לוֹ: חֲלֹץ לָהּ וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לֵהּ: חֲלֹץ לָהּ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא וְאֵינָהּ מַפְסֶדֶת עָלֶיךָ כְּלוּם, וְאִם תִּרְצֶה אַחַר כָּךְ לְיַבֵּם, תְּיַבֵּם, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֵינָהּ חֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהַתִּירָהּ, אֲבָל נִפְסְלָה בְּכָךְ מִלְּהִתְיַבֵּם, וְכוֹפִין אֲפִלּוּ בְּשׁוֹטִים לַחֲלֹץ לָהּ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה:
נב אָמְרוּ לוֹ: הָאִשָּׁה הַזֹּאת אֵינָהּ רוֹצָה בְּךָ דֶּרֶךְ יִבּוּם, אֶלָּא חֲלֹץ לָהּ וַעֲקֹר זִקָּתָהּ הֵימֶנָּה וְהִיא נִשֵּׂאת לְךָ דֶּרֶךְ נִשּׂוּאִין, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:
נג דִּין חֲלִיצָה מְעֻשֵּׂית עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל יְדֵי עכו"ם, דִּינָהּ כְּדִין גֵּט מְעְשֶּׂה, שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל"ד. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף י"ג:
נד ֹ מָסַר מוֹדָעָא עַל הַחֲלִיצָה, אֵינָהּ חֲלִיצָה בְּטֵלָה, אֶלָּא חֲלִיצָה פְּסוּלָה הִיא:
נה חֲלִיצָה פְּסוּלָה פּוֹסֶלֶת עַל כֹּל הָאַחִים, וּפוֹסֶלֶת לִכְהֻנָּה, וְאוֹסֶרֶת עָלָיו כָּל קְרוֹבוֹתֶיהָ, וְאֵינָהּ נִשֵּׂאת לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת לְזָר קֹדֶם שֶׁתַּחֲלֹץ, חוֹלֵץ לָהּ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ, וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, מִכָּל מָקוֹם מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ מִבַּעְלָהּ עַד שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ הַיָּבָם:
נו לְאַחַר שֶׁחָלְצָה, כּוֹתְבִין לָהּ בֵּית דִּין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם, גֵּט חֲלִיצָה. וְאִם לֹא כְּתָבוּהוּ לָהּ, כָּל שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ הַחֲלִיצָה יְכוֹלִים לְכָתְבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַכִּירִים לֹא הַיָּבָם וְלֹא הַיְבָמָה; שֶׁבֵּית דִּין לֹא חָלְצוּ בִּפְנֵיהֶם אִם לֹא הָיוּ מַכִּירִים. וּצְרִיכִין לְשַׂרְטְטוֹ, מִפְּנֵי מִקְרָאוֹת שֶׁבּוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּפֵרוּשׁ הַסֵּדֶר סָעִיף ל"ה: (אָמַר הַמַּגִּיהַּ גַּם פֹּה בְּסֵדֶר חֲלִיצָה כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּהַגָּהוֹת שֵׁם אוֹמְרָהּ, סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן שֶׁהֵם לְקוּחִים מֵהַסְדָרִים וּבִפְרָט מִסֵדֶר מהר"י מַרְגָּלִיוֹת):
א סָעִיף א ב' בנות אחין הטעם דחיישינן לב"ד טועין שיסברו שפסולין הן ומטעם זה כתב בת"ה סימן רכ"ו והביא רמ"א בח"מ סי' ל"ג דלכתחלה לא יחתמו בשטר ביחד אבל בשני ושלישי הכל יודעין ש זהו כשר:
ב סָעִיף ג שיוסיפו ב' על הג' כו' כדי לפרסומי מלת' שאסורה לכהן או משום שיקפצו עלי' וקשה גרושה נמי נימ' כן ונראה דכאן שאני כיון דכתי' ועלתה השער' דבעינן שיה' בגובה עיר ה"נ לענין זה שיהא זה דבר מפורסם כן אסמכוה אקר':
ג סָעִיף ג לא יהיו קרובים נראה דהיינו קרובים שפוסלין מן הדין אבל החומר' שנזכרה בסעיף א' אינה אלא בג' הדייני' ולא בנוספי' וכ"כ בת"ה הביאו ב"י וכ"כ לקמן בס"ח סעיף ה':
ד סָעִיף ד צריכה הדיינים היינו הג' אבל הנוספים א"צ לקביעות מקום כ"כ בסדר חליצה אלא דלכתחלה כ' דגם הם יקבעו ומ"ה נראה דלפי מנהגינו דאנו קובעים מקום בין מנחה למערב והקהל ממתיני' בתפל' מעריב עד שיבואו הדיינים אם הוא בענין שאין הנוספים מוכנים שם א"צ להטריח הציבור לבקש אחריהם איפה הם כיון שמצד עיקר' דמלתא אין בהם צורך בעת ההיא דהא אין שם עדיין התחל' הדין דהא כתב בפי' ס"ח סעי' י"ד דאפי' בלילה יכולין לקבוע המקום דאין שם תחלת דין ע"כ בודאי לא יבקשו אחר הנוספין באותו קביעות ונ"ל דאם יש שם (רק) א' (מן הנוספין) לא יחתמוהו הג' עמהם כיון שאין אלא הוא לבדו נתפרדה חבילתו והוה כא' מן השוק. ובענין קביעו' המקום כתב לקמן בפס"ח סעי' י"ב בשם קונטרסים וז"ל ויאמרו זה לזה נלך למקום פלו' ונקבע מקום לחליצה' של פלוני וילכו וישבו שם לשם חליצה שנאמר ועלתה יבמתו השערה ויעקרו ממקומה הראשון וילכו אל מקום השני לחלוץ שם עכ"ל ופי' בזה בפי' ס"ח דקביעות ב' מקומות בעינן דהיינו שתחלה יקבעו מקום שמשם ילכו למקום השני ולקבוע שם החליצה והיינו (בזמן) שעומדין תחלה ולזה צריך שישבו תחילה (ומשם ילכו למקום שני לקבוע שם לחליצה והיינו בו ביום שיעשו החליצה אבל אם קובעים ביום שלפני זה אפשר שאפי' עומדים יכולים לקבוע וכ' מו"ח ז"ל שע"פ פי' זה נוהגין בקראק' לילך תחלה אל הפאליש של בית הכנסת ויושבים ואומרים נלך למקום פלוני ונקבע שם מקום לחליצה וכן עושין והוא ז"ל תמה ע"פ ב"י ופי' בזה דתחלה אמר דבעינן קביעו' מקום ואח"כ אמר ויעברו ממקומ' הראשון כו' דל"ת דסגי באמירה בעלמ' לומר במקום פלוני נחלוץ למחר אלא צריך שיעקרו ממקום הראשון בין שהיו עומדין או יושבים וילכו למקום השני דהיינו שיאמרו זה לזה נלך למקום פלוני וישבו שם לשם חליצה שתהי' ע"כ ולעד"ן דודאי פי' ב"י תמוה דמה צורך לאלו ב' המקומו' ומה חסר לנו באומרים נלך למקום פלוני ונקבע שם וכן יעשו ותו יש לדקדק לשון ממקומם הראשון דמשמע מקום המיוחד להם תמיד דאל"כ היה לו לומר ממקום הראשון כמ"ש אח"כ למקום השני ועל פי' מו"ח ז"ל קשה דהא סיים ויעקרו כול' לחלוץ שם הוא מפרש לקבוע שם מקום חליצה ואין הלשון משמע כן אלא הל"ל לשם חליצה כמ"ש קודם לזה ונלע"ד דהדברים כפשטן דמיירי ביושבים בב"ד על מקומם המיוחד להם תדיר וקמ"ל ברישא דלא די באם אומרים עכשיו אנו קובעים מקום כאן על מחר לחלוץ אלא צריך מקום אחר דהיינו שנלך לשם לקבוע מקום דאז יש היכר שפיר וכן נעשה שהולכים ויושבים שם מעט ואח"כ אמר דביום המחר צריך שיעשו עקירה באמת וילכו ממקומם הראשון המיוחד להם תדיר לאותו המקום שקבעוהו אתמול ול"ת דכיון שאמרו אתמול נלך למקום פלוני כולי בזה נתפרסם ענין החליצה וכי יעשו החליצה במקום הראשון סגי בכך כיון שיש כבר פרסום קמ"ל דכאשר אמרו אתמול כן יעשו ולמחר יקומו ממקומ' המיוחד להם תמיד וילכו למקום שני דהיינו מה שיחדו אתמול ושם יעשו החליצה ולפי זה אם הם אינם יושבין במקומם המיוחד להם בשעה שרוצים לקבוע מקום אלא הם בחוץ כדרך שאנחנו עומדים בבית הכנסת די בבך שיאמרו נלך למקום (פלוני) אפילו הוא מקום המיוחד להם תדיר די בכך כנ"ל נכון ומנהגינו הוא מיושב שפיר:
ה סָעִיף ה לקבוע ביום שלפניו בפי' ס"ח סעיף ט"ז כתב דאם אירע עיכוב שלא יכלו לחלוץ באותו יום בטל הקביעות וקשה ממ"ש לקמן בס"ח סעי' ו' דאם החליצה ביום א' קובעים מקום בע"ש ולא בטל קביעותן בשבת וע"כ לומר כאן שבשעת הקביעות אמרו בפי' שיהיה על יום א' די בכך וא"כ ה"ה נמי בשאר הימים דאם קבעו לחלוץ אחר ב' ימים או אפי' יותר די בכך דמאי שנא אלא דנ"ל שאם אומרים בשעת קביעה שהברירה תהיה באיזה יום שנרצה הן יום ג' או יום ד' בזה לא הוה קביעות דזה תלוי בדין ברירה דהיינו שאותו יום שרוצה לחלוץ הוברר הדבר למפרע שעליו היה הקביעות תחלה וקי"ל אין ברירה והא דמי למ"ש ר"פ כל הגט במשנ' לאיזה שארצה דלא הוה גט מטעם אין ברירה כנלע"ד ובדרישה בהג"ה כתב היתר אם קובעין אדעת' לחלוץ יום ב' או יום ג' ולא נהירא לי' כן:
ו סָעִיף ז וי"א דאין לחלוץ בע"ש כ"כ ת"ה סי' רכ"ז וב"י כתב שאין לזה עיקר ובפי' ס"ח כתבו לאיסור ונראה דאם יש הכרח גדול לחלוץ בע"ש נוכל לסמוך להקל ועיין מ"ש סי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד':
ז סָעִיף ח אפי' קרוב דאין כאן עדות אלא גילוי מלתא בעלמא ועיין מ"ש סימן קמ"ב סעיף י"א:
ח סָעִיף יא אלא עפ"י עדים כו' כיון שהיינו מוחזקים בו בחזקת קטן אין הקרובים נאמנים להוציא מאותה חזקה:
ט סָעִיף יא שעלה לס"ת שיש בני אדם שנוהגים לקרות בניהם כשנכנסים לתוך י"ג שנה וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחין בידו ונותנין לו לברך ויוריד לפני התיבה ומתפלל ואין חוששין הלכך לא הוה חזקה:
י סָעִיף יא ואם יש ליבמה בנים כו' כדי לבאר דין זה על אמתתו בס"ד נעתיק ממה ששייך לן בפ"ק דיבמות דף י"ב איתא תנא רבא בר לוואי גבול יש לה קודם הזמן הזה דהיינו אחר י"ב שנה היא חיה ועוברה חי ופרכינן ע"ז והא תנא רבה בר שמואל שא"א לומר בחמותו שמיאנה שכבר ילדה מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה ליתני שכבר גדלה וא"כ אפי' קטנה יולדת ומצינו חמותו שממאנת א"ר ספר' בנים הרי הם כסימנים הלכך אין לך יולדת ממאנ' אפי' היא קטנה ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים פירש"י והיולדת בקטנות חזקה שהביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך (שנים עשר) לא תמאן דמהני סימנים דס"ל לרב זביד תוך זמן (כלאחר זמן) לענין סי' ולא אמרי' שומא נינהו ופרכינן ונבדוק ומשנינן שמא נשרו ואפי' למ"ד לא חיישי' משום צער לידה חיישי' וקשה למה לא כ' רש"י גם על רב ספר' דס"ל תוך זמן כלאחר זמן דאל"כ מאי מהני בנים כסימנים הא ל"מ גם סימנים בקטנה אלא ודאי מבואר מפירש"י דלרב ספרא שום קטנה ממאנ' אם ילדה ואע"פ שאין לה סימני שערות דבני' הוה כיש לה שערות והיינו ביש שערות לגדולה דמעלת הלידה מועלת במקום גדלות והגדלות הוא בעלמא מחמת השנים והשערות ורב זביד דאמר שמעלות הלידה אינה מצד עצמה אלא מצד שע"י הלידה אנן סהדי שיש לה באותו פעם שערות נמצא דעיקר המעל' מצד השערות וא"כ צ"ל דתוך זמן מהני שערות גם בעלמא דהוה כלאחר זמן וממילא דרב זביד דלא כהלכתא דהא קי"ל כלפני הזמן וכרב ספרא דבני' הוה מעלה מצד עצמן אפי' בקטנה דנחשב' כגדולה בעלמא ע"י שנים ושערות והתוס' כתבו דלרב זביד צ"ל דאין עיבור בנים של קיימא מצוי להיות בלא סימני' אתו ומיהו זימנין מדפריך ונבדו' וגם מדאמרי' חוששין משמע דלא (ע"כ היה הט"ז ומכאן ואילך נאבד חבל על דאבדין ולא משתכחין:
א סָעִיף א חליצה. היא אחת ממצות התורה ואין מברכין עליה. רשב"א סי' י"ח:
ב סָעִיף א הדיוטות. ואפילו שאין רב המומחה עומד עליהם. מהר"ם מינץ:
ג סָעִיף ב פסול. משום דחליצה נקרא דין. ואפילו אם קבלו עליהם לא מהני כאן. רב שפסול להיות דיין מחמת קורבא. לבי מגמגם אם יוכל לעמוד ע"ג שלשה הדיינין לסדר החליצה. מהר"ם מינץ סי' כ'. וכנה"ג כתב ול"נ שאין להקפיד בזה:
ד סָעִיף ב גר. ולא מהני בחליצה הורתו ולידתו בקדושה ואפילו לחליצת גרים נמי פסול. רש"ל סימן נ':
ה סָעִיף ב מישראל. ובני אנוסים עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף י"א. שתוקי שאמרה אמו לכשר נבעלתי אי איכא רובא להתירה לכ"ע מותר להיות דיין לחליצה אבל אם רוב פסולים אצלה דעת הרמ"א בתשובה סימן כ"ד דפסול להיות דיין לחליצה לכתחלה ע"ש: הרב והתלמיד נמנין שנים לחליצה אעפ"י שהתלמיד אינו יודע דיני חליצה מהריב"ל ח"א כלל נ' משפטי שמואל סי' ק' והסכימו עמו ז' רבנים ע"ש:
ו סָעִיף ג הג'. לפרסומי מילתא. ובפרק ר"א דמילה מפורש כל חליצה בעשרה. הר"ם מינץ סימן ס"א. וכתב הד"מ באלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה:
ז סָעִיף ג ופסולים. ויהיו רחוקים משאר דיינין קצת. ואף הבאים למיחזי יהיו רחוקים קצת מן הדיינים. הר"מ מינץ סי' ס"א וכ"כ הכנה"ג:
ח סָעִיף ד מקום. עיין בפירוש סדר חליצה. בבוקר ביום חליצה יאמרו נלך לחלוץ במקום אשר קבענו אתמול בערב ס"ח למהר"י מינץ. אף במקום שיש ב"ד קבוע בכל יום צריכים למקבע דוכתי' כנה"ג. אין קובעין בשבת וקביעות מקום הוא משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר. ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר"י לבית הלוי סי' יו"ד:
ט סָעִיף טו שלפניו. בין מנחה למעריב רש"ל סימן נ'. בח"ה סי' רכ"א כתב שיכולין לקבוע מקום בערב שנים או שלשה ימים קודם החליצה. ומהר"י מברונא כתב אם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית לכאורה נראה דלא פליגי. די"ל דלא הצריך מהר"י מברונא קביעות מקום פעם אחרת אלא דוקא כשקבע מקום לחלוץ למחרתו ואירע עיכוב אבל אם מעיקרא לא קבעי מקום לחלוץ אלא לאחר כמה ימים יודה מהר"י מברונא. אבל מסתימת אחרונים נראה דאין חילוק וצריך לקבוע דוקא ביום שלפניו וכן פסק בכה"ג ב"י סעיף י"ג י"ד ע"ש. ועיין בפירוש ס"ח וסעיף ט"ו:
י סָעִיף ח המת. מאביו:
יא סָעִיף ח או אשה. דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה אין אשה וקרוב נאמן מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט. בתשובת מהרשד"ם חא"ה סי' רנ"ט כתב דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה ע"ש:
יב סָעִיף י השערות. אבל על השנים צריך לבדוק. ודוקא בדדין כגון בוחל וצמל שאינן גדולים ממש אבל אם הם גדולים כ"כ כמו שדרך להיות באשה גדולה שבאת לכלל הקומה א"צ לשאול על השנים אעפ"י שעדיין לא גדלה בקומה מ"ב סי' יו"ד. ובדיקת דדין צריך להיות ע"י אנשים אא"כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע"י נשים עיין ב"ש. וכנה"ג:
יג סָעִיף יא קרובים. אין עד מפי עד כשר לעדות השנים. רשד"ם חא"ה סי' פ"ד מהרש"ך ח"א סי' צ"ג וצ"ד. עדות שבשטר לא מהני לעדות השנים מ"ץ ח"א סי' ס"ה. עדים שהעידו שמצאו כתוב בספר שלהם שנולד בת א' מהם באיזה זמן ובזמן זה נולדה זאת הנערה או הנער ולפי זה הוא גדול. אינו עדות מהריב"ל ח"ד סימן ט' ועד המעיד שאמר לו אבי הנערה כמדבר איש אל רעהו שבתו נולדה בשבת פלוני. הוי עדות ולא הוי עד מפי עד מהרש"ך ח"א סי' כ"ג וכ"ד. הרשד"ם חא"ה סי' ט' ס"ל דהוי עד מפי עד. עדים שהעידו שהיה נראה להם כשראה אותם שהיו מוטלים בעריסה שהיו כבן שנה וחצי לאו עדות גמור הוא ועבידי אינשי דטעו בחצי שנה. מהרש"ל ועיין כנה"ג:
יד סָעִיף יב הדיינים. אופן ישיבתם נתבאר בס"ח בקצרה:
טו סָעִיף יב מעומד. משום דדמי לדין. ואם יבם חלש או זקן נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו. ולהרמב"ם ונ"י אפי' לכתחלה חליצת המנעל מותר בישיבה עיין ב"ש:
טז סָעִיף יד במתנה. ואם המנעל הוא של אדם אחר מקנהו לראש בית דין וראש ב"ד מקנהו ליבם רש"ל סי' צ'. אבל בס"ח בקצרה סעי' ל"ט כתב יתן בעל המנעל ליבם וכו'. משמע דלא צריך להקנות לראש ב"ד:
יז סָעִיף טו מעור. אלא של שער שבא מעור אבל של שאר מינים פסול. ב"ח ב"ש:
יח סָעִיף טו נוהגין. ואם המנעל הוא שיוכל להלוך בו בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אפי' אם הרצועות הם של שאר מינין. ב"ש:
יט סָעִיף טז לרככו. ומהרש"ל סי' ו' כתב אם נתייבש קצת יכולין לעשות אותו כדי שיהא רך ויהא ראוי להלוך ע"ש ועיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ס"א:
כ סָעִיף יח לקשרו. ואם המנעל היא שיוכל להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפי' שאין בו רצועות וקשרים הרא"ש ב"ש:
כא סָעִיף יט מבחוץ. דהיינו הקרסים לצד שמאל והלולאות לצד ימין במנעל של ימין ואם הדרך באותו מקום שהרצענים משנים יעשה כמנהגם רש"ל שם. וכנה"ג סעי' ס"ו:
כב סָעִיף כ דמעל. וזהו חומרא בעלמא. ובדיעבד אין חשש. פוסקים:
כג סָעִיף כא ימנית. דהיינו שהרגל של ימין אצבע גדול עד הקטן הוא באלכסון לצד ימין. ובצד שמאל הוא באלכסון מאצבע גדול עד הקטן לצד שמאל וזהו מ"ש הפוסקים כצורת רגל הימנית ובצורת רגל השמאלית לחתוך אותם כן. אע"ג שבמנעלים שאנו לובשין בכל יום אין עושין כן לפי שדרכן להפכן לפעמים מרגל ימין לשמאל משא"כ בחליצה שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט ע"ש. וכ"כ בנחלת שבעה מהדורא בתרא דף כ"ה:
כד סָעִיף כא רגלו. מנעל גדול שמרוב גדלו וכפל ע"ג הרגל אין חולצין בו לכתחלה אפי' יוכל להלוך בו ובדיעבד שפיר דמי. ואם אינו יוכל להלך בו אפילו בדיעבד פסול מהר"י ווייל סי' פ"ו:
כה סָעִיף כב עקב. שצריך שלא יוציא הרגל חוץ למנעל:
כו סָעִיף כה בשתיהן. ותחלוץ בשני רגליו בפעם אחת. תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אחר זה הוי חליצה פסולה. כ"כ בפירוש ס"ח סעיף מ' ע"ש. וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ. ואם הוא שולט בב' רגליו חולץ בימין כל אדם עיין בס"ח בקצרה ס"ק כ"ז מש"ש. וסעי' מ' בפי' ס"ח. וכנה"ג סעיף מ"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט:
כז סָעִיף כו דמעל. ובדיעבד הוי חליצה פסולה. ב"ש:
כח סָעִיף כו רגלו. זהו חומרא בעלמא לכתחלה. ב"ש:
כט סָעִיף כח ערום. וז"ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג"כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור העליון ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה ואח"כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיע למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל"א שינביי"ן דעל שינביי"ן נמי מעל רגלו נקרא. ועיין פרישה הטעם משום דבמקום שפוגעים בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה על זה מחשב כקשר מש"ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאין דומה לקשר כלל. ב"ש:
ל סָעִיף כט בנשימה א'. וא"צ ליתן ריוח בין האלפי"ן שבלא אבא ב"ח. אם היבם נלעג לשון וערל שפתים ולא יוכל לדבר מבטא האותיות כתקנם וכחתוכם אין בכך כלום מאחר שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זו היא אמירתו מהרי"ט. ח"ב חא"ה סימן י"ו:
לא סָעִיף ל בו. ומ"מ אומרים לו שלא ישען כ"כ שאם יוטל משענתו יפול דא"כ לא הוי מעומד ס"ח למהר"י מינץ וכ"כ לקמן בס"ח בקצרה סעיף מ"ה:
לב סָעִיף ל לארץ. בכח. רש"ל בס"ח:
לג סָעִיף לב בקרקע. מי שמתחייב לחלץ וטוען שרגליו נפוחות אם יוכל לעמוד על כפות רגליו חייב לחלוץ דשפיר מצי דחיק ואף אם לא יוכל להלך עם המנעל אין חשש הר"ם פדוואה סימן כ"ג. יבם שרגלו עקום ומהלך בצד רגלו ולפעמים דוחק קצת עקבו בארץ חליצתו כשרה רשד"ם חא"ה סימן צ"ו והר"א ששון סי' קמ"ג. יבמה זקוקה ליבם מומר פסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים עיין מהר"ם לובלין סימן ל"ו וע"ל סי' קנ"ו ס"ק ג' מש"ש:
לד סָעִיף לה ולמעלה. היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו:
לה סָעִיף לה מיירי. עיין ב"ש. וכתב הרשב"א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע:
לו סָעִיף לו רגלו. וכ"ש היכא שנקרע המנעל שלא בכונת היבמה. רש"ך ח"ב סימן (כ"א) [נ"ב]:
לז סָעִיף לו פסולה. דכתיב וחלצה. ואם קרעה מצד העקב שיעור שלשה או ד' אצבעות אעפ"י שיוכל להלך בו וחלצה אח"כ המנעל לא מהני. הרש"ך שם:
לח סָעִיף לז העליון. ואם קרעה העליון ומ"מ קם. ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון הוי נמי חליצה פסולה אפילו קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא"י להלך בו מ"מ כיון דקם הוי חליצה פסולה. מיהו אם קרעה לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעליותא עיין ב"ש והרש"ך ח"ב סימן נ"ב:
לט סָעִיף לז שניהם. דוקא בפעם א'. ב"ש:
מ סָעִיף לח יבם. ובתוס' אין מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ. וכן הוא לקמן בס"ח בקצרה. יזהירוה הדיינים שלא תרוק עד שיאמרו לה שתרוק ואם צריכה לרוק תרוק באפרקסותה שלא כנגד היבם ס"ח למהר"י מינץ. ונהגו לכסות פיה בצעיף כדי שלא תרוק. רש"ל בס"ח:
מא סָעִיף לח כשרה. כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום וחליצה. וכתב המגיד הטעם הואיל ולא אמר רבא אם לא חזו דייני דוקא לאו כלום הוא ע"ש. אע"ג דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ביבמות דף ק"ג ע"א. ואפ"ה פסק המחבר בסעי' ל"ב אם לא דחק רגלו חליצתו פסולה אע"ג דאמר נמי צריך עיין ב"י וב"ש ס"ק למ"ד ויונעם לך. וב"ח מדייק מתו' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' יבמות דף ק"ג ע"א אם הדיינים לא ראו הרוק פסול ע"ש והב"ח חולק עליו ע"ש. ועיין עוד בב"ח במ"ש דבריש מצות חליצה כתבו התוס' בד"ה זקני שנים וכו'. דב"ד אם לא ראו הרוק אפילו בדיעבד החליצה פסולה ע"ש ודוק היטב לכאורה דברי תוס' בכאן בריש מצות חליצה ד"ה זקני שנים וכו'. סותרים למ"ש בדף ק"ג ע"א בד"ה והחולצת מן הסומא וכו'. וצ"ע:
מב סָעִיף מ במוצצת. ואם רקקה בלא מוצצת. ולא שותת לא מהני. הרשב"א ב"ש:
מג סָעִיף מא זב. ל"ד אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפילו לא זב. מיהו במוצצת י"ל דמהני לכ"ע. וכתב בש"ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלה על האחין. ב"ש:
מד סָעִיף מא כלום. טוב שיזהירו היבמה בבוקר וכן בערב שלא תאכל ולא תשתה למחרתו קודם החליצה. ואם למחרתו הוא תענית ציבור א"צ להזהירה מבערב:
מה סָעִיף מב לאיש. כ"ף ראשונה דגושה שניה רפויה. ס"ח להר"י אדרבי:
מו סָעִיף מב ג"פ. חלוץ הנעל כאבל. חלוץ הנעל כמנודה. חלוץ הנעל כמורד במצות סיני:
מז סָעִיף מד והיבמה. הראנ"ח לא רצה שתחלוץ אשה אוננת אפילו במקום עיגון וה"ה אם האיש אונן וטעמו כי בהיותם אוננין אינם יכולין לכווין ומהרי"ט ח"ב חא"ה סימן י"ו כתב הטעם משום דהחליצה מצוה מן התורה ואונן פטור מכל המצות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכתב הכנה"ג בי"ד סימן שמ"א ונ"מ בין הטעמים אם יוכל לחלוץ לאבל תוך שבעה או מיד לאחר הקבורה ע"ש. ובתשובת חכם צבי סימן א' הקשה ע"ז אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. ע"ש לכאורה אישתמיטתי' לי' תוס' זה ואחות אשת וכו'. יבמות דף ב' ע"א אין להקשות דנדה וכו' ע"ש ודו"ק:
מח סָעִיף מה ב"ד. דוקא בפני ב"ד המזומנין לכך הרב בצלאל סימן כ"ח. יבם שרוצה ליבם ליבמתו ורקקה בפניו בפני ב"ד כדי שתאסור עליו עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ק"ח. וב"ש ס"ק מ"ה:
מט סָעִיף מח לכתחלה. כ"כ הרמב"ם וצריך ישוב למה פסוק דחליצת מנעל הוא מיושב לכתחלה כדאי' שם בפ"ד ובחליצת סומא דווקא דיעבד הא תרווייהו קא חשוב בחד בריית' ביבמות דף ק"ג ע"א בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה. ומ"ש הא מהא. ואפשר לומר מדמקש' על אמימר שם והתניא בין עומד בין יושב וכו' ואי אמרינן דיושב דוקא דיעבד הוא א"כ מה מקשה הא בדיעבד כשר נמי אי לא דחק רגלו בארץ להרמב"ם כדאי' במגי"ד שם. ודו"ק:
נ סָעִיף נ המעות. ואם מסרה מודעה אינה מחויבת ליתן לו כלום. רש"ל סי' כ"ד ועיין ב"ש:
נא סָעִיף נו בפניהם. ואנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה מאחר שחולצת ברבים אינה צריכה לשטר ראייה מהר"י מרגלית. ורש"ל בס"ח כתב שמנהג יפה הוא לכותבו:
א סָעִיף א מצות חליצ'. עבה"ט וע' בס' זכור לאברהם אה"ע אות ח' כתב בשם הגאון חיד"א ז"ל דמותר לעשות ב' חליצות ביום א' ואין לחוש משום אין עושין מצות חבילות ואחר גמר הראשונה ושהלכו החולצת והיבם ימתינו מעט ויעשו החליצ' הב' ע"ש:
ב סָעִיף א ואפילו הם הדיוטות. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ח שכ' שאף שמדברי הירושלמי ר"פ מצות חליצ' משמע דלכתחל' צריך זקנים אנן לא קיי"ל כן אלא דג' הדיוטות שיודעין להקרות כשרים אפילו לכתחילה כו' ע"ש:
ג סָעִיף ב נמצא אחד מהם קרוב. עיין במל"מ פט"ז מהלכות עדות שחקר שם בהא דקיי"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול דגבי עדות עדותן בטילה איך הדין בדיינים אם הי' ב"ד יותר משלשה ונמצא א' קא"פ וכ' דמדברי רש"י פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ד ע"ב) אמתני' דחליצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קא"פ חליצתה פסול' ופרש"י דנמצא א' קא"פ הדר הוי לי' שנים מבואר דדוקא בשלשה משום דאי מסלקת הפסול הוי לי' שנים אבל אם הי' יותר משלשה חליצת' כשיר' ואמנם מדברי הנ"י מבואר דאף שיש שלשה בלעדו חליצת' פסול' עכ"ד ע"ש וע' בס' ישועות יעקב סק"ג מ"ש בזה וע' בס' נה"מ בח"מ סי' ל"ו מענין זה. וע' עוד בס' ישועות יעקב סק"ו במעשה באשה אחת שמת בעלה בלי ז"ק והי' לו שני אחים אחד גדול הראוי לחלוץ ואחד קטן בן ד' שנים ובקושי גדול שהשיגה חליצ' מאח הגדול ואחר החליצ' נתוודע ששנים מן השלשה דיינים היו קרובים שני בשני בחד בעל ורצו לכוף את היבם הגדול שיחלוץ שנית לפני דיינים כשרים אך נסתפקו מאחר שהחליצ' השנית היא חליצ' פסולה שאינה ראוי' ליבום מחמת החליצ' הראשונ' וא"כ צריכה לחזור על כל האחין ותצטרך להמתין עד כי יגדל האח הקטן ודבר זה בלתי אפשרי מכמה טעמים. והשיב ע"ז באריכות ומצדד להתיר להאשה הזאת לחלוץ שנית מיבם הזה וא"צ להמתין עד שיגדיל הקטן ע"ש:
ד סָעִיף ב או פסול. עבה"ט מ"ש ואפי' אם קבלו ליבם כו' והוא מדברי הב"ש בשם ת"ה וע' בס' ישועות יעקב סק"ד שכ' דאף שהב"ש כתב דבר זה בפשיטות מ"מ במחלוקת שנוי' דמדברי הרא"ש פמ"ח מבואר דדוקא בדבר שפסלה התורה להדיא בב"ד של חליצה הוא דלא מהני קבל' אבל במה דלא מצינו להדיא רק משום דהוי כדיני ממונות לא עדיף מד"מ דמהני קבלה אך מדעת התו' שם מבואר דס"ל כדעת התה"ד ע"ש: (ד) אביו ואמו מישראל. עבה"ט מ"ש שתוקי כו' אבל אם רוב פסולים אצלה כו' וע' בתשו' חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' צ"ד שכתב דאפילו בהיתה אמו במקום שכונת ישראל קשה לסמוך על זה בעיר שרובה א"י ואין דלתות השכונה נעולים כו' וע"ש הועלות השתוקי על כסא הרבנות בודאי לא נכון מטעם שכתב רמ"א בתשו' שם שהוא בזיון לתורה ונקל הוא בעיני הבריות כו' (ע"ש בת' הרמ"א דמ"מ אם עלה ברשות לא ירד וכדיעבד דמי דאם נשאת לא תצא) אבל בלא מינוי בראש רק לסמכו שהוא ראוי להורות ולדון הנה מ"ש הרמ"א שם מדברי הרמב"ם דאם אינו ראוי לכל אין סומכין לחצאין דבריו תמוהים דהרמב"ם מיירי במי שאינו יודע להורות בכל התורה וע"ד שאמרו סוף הוריות אבל לא במי שאינו ראוי לדין א' מפני פסול אלא דמטעם אחר י"ל שלא לסומכו כי איכא למיחש מחמת בושה יחפה על עצמו במקום שאין מכירין ויזדקק לחליצה ע"ש):
ה סָעִיף ב ושומר נפשו ירחק עיין בתשו' נו"ב תניינ' ס"ס קנ"ה שכ' לרב אחד אשר שאל אם אני נוטל שכר מחליצה ח"ו היה לא נהיית' ואפילו השנים המצטרפים עמי איני נותן להם רשות ליקח אפילו פרוטה אבל להשנים הנוספים אין אני מוחה ואירע לפעמים שאלו הנוספים מוותרים אח"כ איזה דבר לשנים הראשונים אני מעלים עין מהם אבל אני איני נוטל שום פרוטה לא בתחלה ולא בסוף עכ"ד. גם בס' ישועות יעקב סק"ב קרא תגר על שסמכו להתיר ליטול שכר מן החליצות דכיון דיש חשש ביטול החליצ' מכל וכל ראוי לגדור גדר בדבר וכתב דרבים נוהגין שהשנים הנוספים מקבלין שכר ואח"כ המה נותנים מזה לשלשה הדיינים ואם שגם זה לא יתכן מ"מ בזה ראוי לומר מוטב יהיו שוגגין אבל שיקבלו הדיינים בעצמן השכר חלילה להקל ע"ש וע' בע"ז לעיל סי' קנ"ד סק"ב ובס' גט מקושר בסג"ר אות י"א וגם בתשו' חתם סופר חי"ד סי' ר"ל:
ו סָעִיף ג שנים על הג' עבה"ט שכ' לפרסומי מלתא: ובפי' סדר חליצה סעיף ט' כתב פרש"י לפרסומי מלתא דחליצה היא ולא לנסבא כהן. אי נמי דליתי אינשי וליקפצו עלה ע"כ. וכתב הב"ש כאן סק"ד דנ"מ בין השני פירושים אם היא גרושה מכבר לפי' א' א"צ חמשה אבל לפי' השני צריך ע"ש וע' בס' ישועות יעקב סק"ז שהביא ראיה דהעיקר כפי' השני ע"ש. וע' בס' בית מאיר שכ' על דברי הב"ש הנ"ל דא"כ גם לפי' השני אם היא גרושה ואומרת אי אפשי בתק"ח כגון זו שלטובתה נתקן מהראוי דנשמע לה וא"צ חמשה אבל לע"ד אין בידינו לשנות הדינים המבוארים ע"פ הטעמים הנאמרים להסביר הענין כי אולי יש עוד טעם נסתר מאתנו כו' ע"ש וע' בט"ז סק"ב:
ז סָעִיף ד בלא קביעות מקום כשר. וכ' מהרש"ל ביש"ש סי' ב' ומ"מ אם קבעו מקום ובעת החליצה הלכו למקום אחר גרע ומסתפינא שצריך חליצה אחרת ע"ש:
ח סָעִיף ה ביום שלפניו עבה"ט וע' בס' ישועות יעקב ס"ק י"א שהביא בשם הט"ז. שכ' דאם בעת הקביעות לא ידעו באיזה יום תהיה החליצה וקבעו מקום לחלוץ ביום זה או ביום זה לא מהני דאין ברירה. והוא ז"ל חולק עליו דמה ענין זה לברירה הרי הקביעות מקום הוא לחליצה ומה ענין בזה לומר שלא הוברר בעת הקביעות באיזה יום תהיה החליצ' ומ"ש מהר"י ברונא דאם נתבטל יום החליצה נתבטל הקביעות היינו משום שקבעו בחליצה ביום פלוני וכשנתבטל היום אפשר שלא יחלוץ לה עוד אבל אם בתחילה הי' מסופק באיזה יום יחלוץ למה לא תועיל הקביעות הראשון ע"ש:
ט סָעִיף ו חליצתה פסולה. עיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קי"ד שכ' דיש לו' דהיינו דוקא בנשואה שמחשב תחילת דין שע"י החליצה מתחלת לתבוע הכתובה וכמבואר טעם זה בהגהת מרדכי פמ"ח אבל ארוסה שחלצה בלילה יש מקום לדון לקולא רק שאיני מחליט זה לחלוטין ע"ש וע' נס' ישועות יעקב שכתב בפשיטות דהא דחליצה בלילה פסולה היינו אפילו בשומרת יבם מן האירוסין דלא חלקו חז"ל בתקנתם ע"ש:
י סָעִיף ז דאין לחלוץ בע"ש. בס' ישועות יעקב הביא בשם הט"ז דבשעת הדחק חולצין בע"ש כמו בגט ע"ש ושם מבורר דהיינו באם יש הכרח גדול:
יא סָעִיף ח או אשה עבה"ט בשם מהריב"ל שכ' דוקא שלא בשעת מעשה כו' בנה שורש דבר זה הוא מדברי הריב"ש סי' קפ"ב הובא בב"י לעיל ר"ס קנ"ז שכ' שנראה לו מלשון הרי"ף פ' החולץ גבי ואשתמודעינהו שאין אשה וקרוב נאמנים כשמעידים כן בשעת מעשה כו' ומהריב"ל מסיק שם דראוי להחמיר כדברי הריב"ש כי כך נראה מדקדוק לשון הרי"ף ע"ש. אמנם כבר כתב בב"י שם ע"ד הריב"ש דאין נראה כן מדברי הפוסקים אלא דאפילו לא אמרו כן אלא בשעת מעשה סומכין עליהם כו' ע"ש. גם בס' גט פשוט לעיל סימן ק"כ ס"ק י"ד הזכיר דברי מהריב"ל אלו וכתב דיש לדחות דקדוקו מלשון הרי"ף כו' וכ"כ הראנ"ח ח"א סי' פ"ט וגם בס' בני שמואל סי' מ"ט דקדק מדברי הטור דאפילו לא אמרו אלא בשעת מעשה סומכין עליהם וכן נראה מדברי הרא"ש והראב"ד והרשב"א כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סימן קמ"ב סוף סק"ז. ומ"ש הבה"ט בשם רשד"ם דאפי' מפי כתב אפשר דמהני. ע' לקמן בס"ח בקצרה בבה"מ ס"ק כ"ה כתב שם בפשיטות דמהני. ועיין בס' ב"מ שכ' עובדא בא לידי שבאתה אשה עני' רחוק מ' פרסאות מזה לבקש יבמה לחלוץ ובאו שניהם לפני ובאשר חקרתי מי המכיר אותה לא הי' שום נפש מכיר בה ואף היבם מעולם לא ראה אותה ולא הכירה ואמרתי א"כ אי אפשר שתחלוץ והשיבה שיש אתה כתבים אולי יועילו וקריתי כתב מליצה מדייני עירה להשתדל לה חליצה מאחי המת בחנם ושם הי' נזכר היטב כי אשה זו שמה גוטכה היתה אשת ר' יוסף בן מרדכי שוויד ור"י הלזה הי' ניכר לנו באחי היבם ולכאורה די בזה אך אמרתי כי דברי רשד"ם הנ"ל אינם אמורים אלא באשה שעכ"פ מוחזקת בשמה אלא שחסר לנו הידיעה אם היתה אשת המת אבל בנ"ד מה הכרה היא זו במה שמעידים שאשה ששמה גוטכה היתה אשת המת אכתי מנא ידעינן שאשה זו שמה הכי כו' ולכן הוריתי לה שתתעכב בגבולינו עד תשלום שלשים יום ותתחזק בשם זה ע"י דקראו לה וענתה עסי' ק"כ ס"ג ואז יש לסמוך על הכתב שבידה ואף שעדיין יש לספק שמא אשת המת בררה אשה זו דשמה כשמה לזה י"ל דבכגון זה לא חיישי' לשני יוסף ב"ש אף בלא צירוף שם העיר כו' והאריך שם בזה להסביר דעת הר"א בן אסמעל שהביא הב"י ובפי' ס"ח סעי' ל"ז שסובר שא"צ להכיר שזאת אשת המת והביא ראיות לדבריו ומסיק מכל זה נראה בשעת הדחק גמור שבל"ז יש מקילין אף בהכרת האיש אפשר יש מקום לסמוך על הר"א עכ"פ בהכרה דידה אך בנ"ד אינו כלל שעת הדחק כי מצאתי לה תקנה בהתחזק שמה ל' יום חלילה להקל במה שהחמירו כל גדולי הראשונים אך למיחש עוד שמא אשה זו שמה כשמה יש לסמוך עכ"פ בזה לצירוף דעת הר"א הנ"ל כו' וכן נעשה מעשה שאחרי עבור הל' יום חלצה לפני עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ב: ועיין בס' בית הילל שכ' וז"ל כתב האור זרוע בשעת הדחק כגון שהיבם רוצה לילך למדה"י ואין כאן עדים שמכירין אותו יחלוצו אע"פ שאין מכירין וצ"ע (זה הובא בפי' ס"ח סעי' ל"ה בהגה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז) ואני ראיתי פעם אחת שבאו שניהם איש ואשה באסיפת המדינה לחלוץ ולא היו מכירין אותם שום אדם ונתנו חליצה באסיפת המדינה והיו שם בפעם הזאת כמה גאונים ולא מיחו ברב המסדר חליצה עכ"ל ומשמעות לשונו שגם במעשה זו הי' שעת הדחק וכ"כ בשו"ת בגדי ישע סי' ל' ע"ש עוד בתשו' מאמר מרדכי סי' פ"ב ופ"ג באורך:
יב סָעִיף י ובדיקתן נתבאר כו' עיין בס"ח של מהר"ם אות ז' ועיין בשו"ת רבינו עקיבא איגר ז"ל חא"ח סי' ז' שדעתו להחמיר בבדיקת האיש אף בנודעו השנים דאיכא חזקה דרבא מ"מ יש לבדוק בב' עדים אף דגבי בדיקת היבמה מהני בדיקת נשים ואף אשה אחת כי אין ראי' מבדיק' היבמה חדא דיש לחוש לשיטת הרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה רק פסול מדרבנן (עב"ש ס"ק מ"ט) משא"כ חליצת קטן ודאי פסול מדאוריי' וחליצה מקרי דבר שבערוה כמ"ש הנ"י פי"ב דיבמות ועוד בלא"ה יש לחלק דדוקא בדיקת קטנה דהוי מלתא דגנאי לבדוק ע"י אנשים וממילא אף אשה אחת נאמנ' משא"כ בדיקת קטן דאפשר בקל לבדוק ע"י ב' עדים ע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רפ"א סק"ז. ומיהו י"ל דדוקא בבדיקת שתי שערות אבל בדיקת ריבוי שערות דהטעם דמהימנינן לאחד משום עבידא לגלויי כמ"ש בד"מ ובב"ש סק"ז י"ל דגם הוא ז"ל מודה דא"צ להחמיר עכ"פ בנודעו השנים ועמ"ש בביאורי לס"ח שם:
יג סָעִיף יא אין סומכין כו' עיין בתשו' נו"ב סי' צ"ג שתמה על דין זה דאין לדבר זה שורש לא בגמ' ולא בהרי"ף ורמב"ם והרא"ש והגם שהטור העתק דין זה בשם הרמב"ם הנה לא כתבו הרמב"ם לענין חליצה כלל רק לענין למכות ולעונשין ובמרדכי פ' מ"ח והובא בב"י מבואר דבר זה בשם גאונים הרבה ועל כל דבריו שם יש להשיב כו' (מ"ש בתשובה שם וז"ל ולא עוד אלא אפילו יהיבנא להמרדכי דידיה דאינו נאמן להעיד שפלוני אחי המת (עב"ש לעיל סי' קכ"ז סק"ב) היינו משום דרובא דעלמא לאו אחוהי דמיתנא הם וא"כ בא העד להוציא את פלוני מהרוב כו' עכ"ל איני מבין זה דמ"מ רוב' דעלמא הם בחזקת כשרות ולא יאמרו בעצמם שהם אחוהי דמיתנא לחלוץ לה ולהכשילה ולגבי פלוני זה שאומר גם כן בעצמו שהוא אחוה דמיתנה ליכא רובא דעלמא ואין העד בא להוציאו כלל מהרוב. ומה שתמה שם על המרדכי שכ' דהיתר יבמה לשוק הוא דבר שבערוה. ע"ש בסי' נ"ד דשם האריך יותר בזה. ע' בזה בח' רע"ק איגר שהוב' בס"ק הקודם וגם בתשו' חמדת שלמה ס"ס ע"ט הבאתיו (לעיל סימן קנ"ז סק"ט) וליישב דעת הגאונים הנ"ל נ"ל דאינהו באמת ס"ל כדעת הרא"ש (לעיל סי' קנ"ח ס"ג בהגה) דעד א' ביבמה להתירה לשוק אינו נאמן דמסני סניא לי' כו' וכל זה לפי פי' המרדכי גלוי מלתא (שאמרו בהחולץ גבי אחוה דמיתנא) היינו שמוחזק בלא"ה וכבר כתבתי ששלשה עמודי הוראה לא פירשו כן. וגם על הש"ע תמיה לי שהרי פסק בסי' קנ"ח ס"ג דעד א' נאמן ביבמה להתירה לשוק ואיך פסק כן דלהעיד שהוא בן יג"ש צריך עדים כשרים והאריך ליישב קצת ומסיק ומכל הלין טעמי עכ"פ נ"ל שאין להחמיר כ"כ בענין עדות על קטן שהוא בן י"ג שנה ואף שאין בכחי לחלוק על גדולי הקדמונים אבל עכ"פ כל מה דאפשר להקל (באם יש צד בלא"ה להקל עמ"ש לקמן ס"ק ט"ו) יש להקל ע"ש. וקצת חידוש על הגאון נו"ב ז"ל שלא הבי' בזה דברי הש"ג סוף קדושין דהוה תנא דמסייע לי' שכ' שם בשם ריא"ז וז"ל ובסה"ת אומר בהלכות חליצה שאין האב נאמן על בנו להחזיקו גדול בחליצה ואין שיטות התלמוד כדבריו שהאב נאמן על תולדות בנו לומר שבזמן פלוני נולד או בענין זה נולד בין אם להעיד עליו בממון כגון להחזיקו בכור ולתת לו פי שנים בין אם בא לפוסלו ולומר שנולד בפסול ונאמן עליו להתירו בממזרת או להתירו בפסולי כהונה אם הי' כהן וכן אם בא להעיד עליו בשאר האיסורין להחזיקו בגדול לכל דבריו חוץ מן המכות והעונשים כו' עכ"ל ע"ש ועיין במג"א סימן תקע"א סק"ג. ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סימן פ"א סק"ז: (ובתשו' ח"ס ח"ב סי' פ"ו כתב להשואל וז"ל ראשון תחלה נאמר מספר השנים אשר לו יחקר ע"פ הרבה מאנשי ק"ק א"ש לכאורה אם נפסול עדות האב ובעי' דוקא ב' עדים כשרים להעיד על השנים א"כ בעינן ב' עדים היודעים יום לידתו כי אלו אנשי עיר הנ"ל המעידים עתה שהוא כבר בן י"ג שנים כולם ע"פ האב המה מעידים ואין ממש בעדותם אבל זה ליתא אע"פ שהאמת כן הוא שכל עדותן הוא ע"פ מה שהחזיק האב את הבן בחזקת יג"ש מ"מ כיון שהחזיק כן שלא בשעת מעשה עדות יבמה והוחזק כן הרי הוא נאמן אפי' לסקול על ידו כאות' אשה שהי' מורכב שנה על כתיפה בפ' עשרה יוחסין וכמ"ש הרמב"ם פי"ו מה"ס גדולה מזו לענין עד א' דעלמא מהימן בכה"ג לעונשים ואם לא נאמר כן לא תמצא אדם לוקה ומביא קרבן על נדה דמי יאמר שהי' נדה כו' באופן שעדות השנים ע"פ אנשי ק"ק א"ש הוא עדות גמור וכשר מה"ת כו' עכ"ל. ותימה שלא הזכיר כלל מדברי הש"ע דאף להי"א המקילין דמועיל חזקת השכנים מ"מ בעינן דוקא שלא ע"פ האב עיין בב"י וגם לא הזכיר כלום מדברי הנו"ב הנ"ל וצ"ע ועיין בבה"ט ס"ק י"ג בשם הרש"ך והרשד"ם ועמש"ל סי' י"ז ס"ק ט"ז):
יד סָעִיף יא או בדקום. ט"ס הוא וצ"ל אם בדקום. ביאור הגר"א ז"ל וכן הוא בלבוש סעי' י"א:
טו סָעִיף יא אם יש להם ריבוי שערות או שהם ארוכות. עיין בתשו' נו"ב סי' ל"ג על דבר יבם קטן ואביו מעיד שהוא בן י"ג שנים ויש לו שערות הרבה אבל אין בכולן אפי' אחד שיהא כרוחב אצבע רק קצתן הם כדי לקרוץ בצפורן וקצתן כדי ליטול בפי זוג וקצתן כדי לכוף ראשן לעיקרן. וכתב הנה שיעור אורך השערות כתב בפי' ס"ח סעי' כ"ז שהוא כרוחב אצבע שקורין אמה. ודעת הב"ח (הובא בהגהת הב"ש שם) דאם היבמה יושבת עגונה כמה שנים גם על שיעור זה אין לסמוך כ"א ארוכות הרבה. ובסי' קנ"ה סעי' י"ח פסק הש"ע דשיעור אורך השערות לחליצה הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן וכ' שם הב"ש בשם הט"ז דאין זה סותר למה שמבואר בפי' ס"ח דבעינן כרוחב אצבע דשם מיירי שאין ידוע שהוא בן י"ג שנים וגם שם א"צ בדיקת גומות. ולפ"ז היכא דידוע שהוא בן י"ג סגי בשערות כדי לכוף אלא שצריך בדיקת גומות. אך כ"ז בלא ריבוי שערות אבל ביש ריבוי שערות כתב בש"ט סי' קס"ט אם יש להם ריבוי שערות או שהם ארוכות כו' חזקה שבאו לכלל שנים וחולצים וע"ז סומכים שלא לבדוק אם יש גומות כו' הרי דריבוי שערות אף שאינן ארוכות מהני אף בלא נודעו השנים וגם לא בעי בדיקת גומות ומדלא הזכיר המחבר בריבוי שערות שיעור גודלן משמע דכוונתו על סתם שערות כפי שיעורן לחליצה להמחבר (בסי' קנ"ה) דהיינו כדי לכוף (ע' בש"ע לעיל סי' קמ"א סעי' כ"ח) אך הב"ח בסי' קנ"ה פסק כשיש ריבוי שערות א"צ לבדוק באורך השערות כלל דמסת' הגיע לכלל גדלות וא"צ לבדוק אם יש בעיקרן גומות גם א"צ לבדוק אם יש ביניהם על הפחות ב' שערות שיהי' בהם שיעור כפיפה. אלא שכל זה נוכל לומר בנודעו השנים ע"פ עדים (נראה שמפרש מ"ש הב"ח דמסתמא הגיע לכלל גדלות אין כוונתו על השנים אלא ר"ל דע"י שערות אלו היא נחשב גדול אחר שנודע לנו ג"כ שהוא בן יג"ש. ולשון דמסתמא. קצת לא משמע כן) אבל בנדון השאלה דידן דלא נודעו השנים ע"פ עדים כשרים ומה שאביו מעיד עליו שהו' בן יג"ש הרי דין פשוט בטור וש"ע שאין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים כו' א"כ אפשר דהא דמהני ריבוי שערות שנסמוך ע"ז שהגיע לכלל שנותיו הוא דוקא בשיש בכולם כדי כפיפ' אבל אם אין בריבוי כדי לכוף רק מעט שערות הם כדי לכוף לא. אמנם כיון שדבר זה אינו מפורש וכבר כתבתי למעלה (הובא לעיל ס"ק י"ג וע"ש) דנ"ל מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דהאב נאמן לחליצה א"כ עכ"פ על עדותו של האב בצירוף ריבוי שערות יש להקל אם יש בהם קצת כדי כפיפה והמותר אף אין בהם כדי כפיפה עכ"ד ע"ש היטב. וע' בס' ישועות יעקב סק"ח תשובה ארוכה בענין זה והזכיר ג"כ דברי הב"ח הנ"ל שכתב שאם יש ריבוי שערות א"צ לבדוק כלל באורך השערות אפילו לראות אם יש ב' שערות שיהי' בהם שיעור כפופה והוא ז"ל האריך דגם הב"ח לא איירי אלא בנודעו השניה ע"פ עדים כשרים (וכדברי הנו"ב הנ"ל) ואפילו בנודעו השנים ע"פ עדים ג"כ אין לסמוך ע"ז למעשה ומסיים שם וז"ל גלל כן לדעתי חלילה להקל בזה לסמוך על ריבוי שערות שאין בהם אפילו שתים כדי לכוף ראשן לעיקרן בפרט באיסור יבמה לשוק ולהוציאה מחזקת זקוקה ובפרט היכא שאין השנים ידועים ע"פ עדים גמורים דבזה כ"ע מודים ולא נחלק אדם מעולם ואף אם ידועים השנים ע"פ עדים אני מיראי הוראה להקל באיסור תורה ונכון מאד להחמיר בזה ביחוד שאין בזה מקום עיגון עכ"ל ע"ש: (וע' בתשו' ח"ס ח"ב סי' פ"ו ע"ד החליצה שנעשה בב"ד ע"י שנודע להם מהרבה אנשים מעיר היבם שכבר עברו עליו יג"ש אך ע"פ האב המה יודעים וגם בדקו עד א' ומצא ריבוי שערות שהי' בהם לכוף ראשן לעיקרן וגם גומות וכעת מערער רב אחד ואומר שהאב הביא החלוץ לפניו ובדקו ולא מצא שום רושם שיער. והשיב הנה עדות השנים ע"פ אנשי עירו שיודעים ע"פ האב שהחזיק כן שלא בשעת מעשה הוא עדות גמור וכשר מה"ת כו' (ע"ל ס"ק י"ג) ולפ"ז אחר שמצא מעלתו ריבוי שערות כדי כפיפה וגם גומות הי' מהראוי לחלוץ אע"פ שלא הי' בהם גם אחד שהי' גדול כאצבע אמה ואין לפקפק על זה אך זה שמערער אחד שהאב הביא החלוץ לפנין ולא מצא שום רושם שיער הנה אם הי' כאן ב' כתי עדים המכחישים זא"ז אע"פ שמן הדין הי' לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה בחזקת איסור מ"מ הכא קיל אדרבא אוקי גברא אחזקת שהביא ב"ש חזקה דרב' כיון שיש עדים שעברו עליו הג"ה זמן רב ועוד קולא אחרת כבר יצא הדבר בהיתר קודם ביאת עדות השניים וזהו סברת הר"י בר ברוך בתוס' כתובות כו' ע"ב. אך כ"ז היינו צריכין אם כת השני הי' מכחיש הכת הא' לומר היינו באותו מעמד ולא הי' בו שערות אבל עכשיו שמעידים על זמן אחר א"כ הא קיי"ל (בח"מ סי' ל) דמתרצים דבריהם אפילו על צד הרחוק וא"כ הי' לנו לומר שנשרי בין כך כדי לקיים דברי הראשונים מכ"ש הכא שהדעת נותן שהאב העבירם במזיד להנאת ממון או לנקום נקם כמבואר כו' ואולי כיון שמעלתו הזכיר גם גומות בדבריו אע"פ שלא הי' צריך להם הו"ל כבא לידון בשטר וחזקה (בח"מ סי' ק"מ ס"ד) דכיון דחזקה מכח שטר אתי צריך לברר וה"נ אפשר גבי גומות מכח שערות את' והיכא דאפשר לברר עדיין יש לברורי דהוי כמו שלח ואחוי לך גבי בעל מום בקדושין ס"ו ע"ב אך באמת ז"א כי אינו דומה לשלח ואחוי דהכא א"א לברורי כמ"ש הטור סי' קנ"ה בשם סה"ת דאין אנו בקיאין בגומות כו' (ע"ל ס"ק י"ז) וסיומא דפיסקא דאיתת' דא מותרת לכל גבר דתיצביין והסכים עמו רב מוסמך אחד להתיר' בלי פקפוק ע"ש):
טז סָעִיף יא ריבוי שערות. ע' בתשו' נו"ב ס"ס צ"ג שכ' דאם נמצאו רבוי גומות בלא שערות כלל לא מהני דע"כ לא אמרו (לעיל סי' קנ"ה סעיף ט"ז) דמהני גומות ולומר חזקה שערות הי' בהם ונשרו אלא בנתברר שהגיע לכלל שנים דיש לנו חזקה דרבא שהביא סימנים אלא דחזקה זו לחוד אינו מועיל לחליצה וכשיש ג"כ גומות ויש לנו חזקה אין גומות בלא שערות בצירוף שני חזקו' הללו מחזיקין אותו לגדול אבל בלא נודע מספר שנותיו ואזד' לי' חזק' דרב' ולסמוך רק על חזק' שאין גומות בלא שערות וע"ז לסמוך לו' שהו' בן יג"ש לא סמכי' עכ"ד:
יז סָעִיף יא שלא לבדוק עב"ש סק"י חולק על הב"ח שכ' שאין אנו בקיאין בבדיקת גומות דז"א דגומות בלא שערות אין אנו בקיאין אבל אם יש שערות רק לבדוק אם יש גומות תחת השערות שפיר אנו בקיאין גם בט"ז בסי' קנ"ה כתב כן ע"ש. וע' בתשו' נו"ב סי' צ"ג שתמה עליהם על המבואר מדבריהם דעכ"פ גומות בלא שערות אין אנו בקיאין והרי שורש דבר זה שאין אנו בקיאין בגומות הוא מדברי הטור בסי' קנ"ה בשם ס' התרומה (בש"ע שם סעיף כ"ב) ולא נזכר שם כלל שאפילו בגומות בלא שערות אין אנו בקיאין דשם כתב דאין אנו בקיאין להבחין שלא יהי' גומא ור"ל דלא ראינו גומות אינו ראי' ואולי יש גומות קטנות שאין חוש הראות שלנו שולט ולכן החמיר שם שאינה ממאנת אבל היכא שאנו רואין גומות אפילו גומות לחוד בלי שערות למימר שאין חוש הראות שלנו מועיל למה שאנו רואים בחוש זה לא שמענו. והאריך קצת בזה ומסיים דזה בלי ספק שאנו בקיאין בגומות ע"ש. ובס' כרם שלמה הביא דבתשו' בית אפרים סי' קל"א העלה בשם הגאון בעל הפלאה להחמיר כהב"ח דאף לבדוק אם יש גומות תחת השערות אין אנו בקיאין ע' שם וע' בפי' ס"ח סעי' כ"ז בהגהת הב"ש שם וע' לעיל ס"ק ט"ו ועמ"ש בביאורי לס"ח של מהר"ם אות ז':
יח סָעִיף יא גדולים בקומה. ע' במל"מ פ"ב מהל' אישות דין כ"ב שכתב דדוקא כשהמבוקש הוא שיהי' גדול כשראינו להם שהם גדולים בקומה אמרי' שהם גדולים ג"כ בשנים אבל כשהמבוקש הוא שיהי' קטן אף שהם קטני הקומה אין הוכחה מזה שלא הגיע לכלל שנותיה דדילמא ננסת היא ודלא בתשו' פ"מ ח"א סי' י"ח ע"ש. וע' במג"א סי' תקע"א סוף ס"ק ג' דמשמע כדברי הפ"מ:
יט סָעִיף טו ויש פוסלין עב"ש ס"ק י"ג וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' קנ"ג מ"ש בזה:
כ סָעִיף טז וגם שהוא מב' חתיכות (עי' בתשובת ח"ס ח"ב סימן קי"ב ע"ד מנעל של חליצה שהיה בעיר אחת עשו מג' חתיכות דהיינו העקב הסובב אחורי הרגל תפו' להפנת' שהיא ע"ג הרגל והשולי' שהיא תחת הרגל היא חתיכה שלישית ובא חכם אחד ואמר שכל החליצה שעשו במנעל זה פסולות כי גם הרמ"א ז"ל לא כתב רק שיהי' מב' חתיכות אבל לא משלש והוא ז"ל השיב ואין בדברי החכ' ההוא ממש והדבר פשוט שכשר אפי' לכתחלה למאי דנוהגים במנעל תפור מב' חתיכו' כי אין שום חילוק בין ב' לג' וראי' ברורה מדברי יש"ש פמ"ח סי' ה' כו' ואני אומר יה"ר שלא תבואנה בנות ישראל לחליצה אבל אם ח"ו יבואו לידי אתיר לכתחלה בכיוצא בזה עכ"ד) ועיין בס' זכור לאברהם ה' חליצה אות ט"ו שכ' דעור השולא נוהגין לעשותו יותר קשה מעור גב המנעל. וכ' עוד ולענין הגוון גב המנעל והאזנים והקרסים והלולאות מבפנים הם לבנות (לאו דוקא לבן אלא כלומר שלא נצבעו. והטעם מבואר בד"מ ס"ק י"ד) ומבחוץ הם שחורות אמנם השולא הרצועות הם לבנים לגמרי בין מבפנים ובין מבחוץ. וכן יתפור כל המנעל בעור לבן. והתפירות הם מצד חוץ וכמו כן הקרסי' והלולאות רצועות הכל הוא מבחוץ דהיינו שהם תחובי' מצד חוץ לצד שלפנים ע"י התפירה. וע"ש עוד דהתפירה שבגב המנעל נוהגין שהוא תפור באמצע הפתוח לשימת הרגל לצד שמאל (היינו במנעל ימין. ובמנעל של שמאל הוא להיפך) וכ' עוד דהרצועות יש לתופר' בסוף הלולאות והקרסי' דהיינו בשפה הפתוח מהמנעל אשר דרך שם מכניס הרגל דהיינו בין סוף האזנים לכתחילת גוף המנעל ע"ש:
כא סָעִיף כא לצורת רגל ימנית עבה"ט בשם שבו"י דהיינו שיהי' באלכסון מאצבע גדול כו' ועיין בס' כרם שלמה הביא סימן אחר על צורת רגל ימנית בשם ס' פחד יצחק שכ' וז"ל וידעת עוד כי כאשר צריכ' אנו לחלוץ לאטר ברגל שמאל יש לנו פה פיראר"א המנעל מתוקן לרגל שמאל זה הוא ההפרש כי במנעל של ימין החומרתות הם בצד שמאל כשהמנעל ברגל היבם והלולאות בצד ימין וגם התפירה האירוכה היא בצד ימין ובצד שמאל איכא החלק שאין בו תפירה ומנעל של שמאל החומרתות הן בצד ימין כשהמנעל ברגל היבם והלולאות בצד שמאל והתפירה הארוכה היא בצד שמאל ובצד ימין איכא החלק שאין בו תפירה עכ"ל) היינו לפי מנהג מקומו שעושין כל המנעל מחתיכה אחת כדעת המ"א לעיל סעי' ולמנהגינו ע"י רמ"א שם שהוא מב' חתיכות לא שייך סי' זה דתפירה הארוכה רק יש סי' ע"י התפירה שבגב המנעל כמ"ש בס"ק הקודם) ועיין בס' זכור לאברהם אות ח' כתב בשם מוהר"י אבולעפיא ז"ל שלא הי' מקפיד לסברת הרב שבו"י הנ"ל רק הי' נוהג בהיכר המנעל ע"י הקרסי' לבד דברגל ימין הי' עושה הקרסי' לצד שיואל ולא הי' מקפיד בגוף המנעל שיהי' באלכסון והוא ז"ל האריך קצת בזה ומסיק דמ"מ טוב וישר לחוש ג"כ לסברת שבו"י שלא יהי' שום פקפוק ע"ש:
כב סָעִיף כב ברגל שמאל עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ו שכ' שאף שהדין פשוט בטור וש"ע וכל הפוסקי' שאם חלצה בשמאל חליצתה פסולה ולא פקפק בזה שום פוסק יש לי בזה מקום עיון כמו שכתבתי בחבורי צל"ח למס' ברכות דף ך' כו' והאריך בזה והיוצא מדבריו דאין כאן הלכה ברורה שתהי' פסולה כיון דלר' יוחנן חליצתה כשרה ואין לנו הכרעה מדברי הגמרא אם הלכה כר"י או כרבא וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה חלצה בשמאל חליצתה פסולה רק בנחתך רגל ימין והוא לא מטע' ששמאל פסול לחליצה רק דבעינן שיהא בכלל ועמד ואמר אבל אם אין רגלו חתוכה אפשר דאפי' חלצה בשמאל כשרה לכן צירף ס"ק זה דחליצת שמאל לשאר ספיקות ולעשות ג' ספיקות להתיר (כמו שיובא לקמן סכ"ה ס"ק כ"ד) ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ב תשובת חתנו הגאון רבי משה סופר ז"ל שהביא שם בשם הגאון ר"ז מרגליות שמצא בראב"ן דאם חלצה בשמאל בדיעבד כשר ועפ"ז עלה בדעתו לצרף חליצת שמאל להיתרים אחרים וחשש עיגון. והוא ז"ל פלפל בדבריו וגם בדברי הנו"ב הנ"ל והעלה דאין לעשות מזה שום סניף בשום מקו' כלל לחלוץ בשמאל אפי' בקיטע מכ"ש באינו קיטע עש"ה (ובתשו' חתם סופר ח"ב סי' ע"א וע' עוד בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים צ"ה בתשובת הרב המגיה שם) ושם האריך בענין שאמרו בנדה דף ז' כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ובדברי הש"ך יו"ד ס' רמ"ב בזה וע"ש עוד בסי' ר"ה מזה:
כג סָעִיף כג שמניחין אותו לרגלי הצורה. עיין בס' יד המלך פ"ד מהל' יבום מה שתמה על דין זה:
כד סָעִיף כה שחולץ בשתיהן. עבה"ט עד וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה כו' ובב"ח סיים בה וז"ל דהשתא אין כאן חששא דחליצה פסולה דכיון דשניהם נתכוונו שלא תהא נפטרת מזיקתה כלום בחליצת אותו רגל שאינו בדין אינה חליצה כלל וכאילו לא חלץ לה ולא כסלה על האחין בחליצה זו והכי נקטינן וכך אני נוהג עכ"ל מבואר בס"ח של מהר"ם אות נ"ט ס' ואות ע"א ופ"ד ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ם לובלין סי' ט' ע"ש באורך. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ה שכ' על דבר אטר ברגלו הנה פשוט הדבר שחולץ בשני רגליו דהיינו בזה אחר זה כדברי הב"ח ולא משניהם בבת אחת וכל דברי מהר"ם לובלין בתשובה סי' ט' צדקו בזה שלכל הענינים הוא יותר טוב להיותו בזה אחר זה (בתשו' מהרמ"ל שם מבואר הטעם דא"ל לפסק הב"י שתחליץ הבי' מנעלים בבת אחת בשתי ידיה איכא למיחש שמא תתכוין לזה שאינו ימין ע"פ האמת וכמ"ש מהרי"ו בענין שני גיטין בבת אחת אבל כשחולצ' זה אחר זה אין שום חשש כמו בנותן שני גיטין זה אחר זה ע"ש וע' בזה בס' גט פשוט לעיל סי' קכ"ט ס"ק ק"ד ולעד"נ עוד טעם דאילו לדעת הב"י נמצא שלאחד מהם היא חולצת ביד שמאלה והרי לכתחילה בעינן שיהא בידה הימנית כדלקמן סעי' ל') ושתאמר כפירוש שבזה שהדין נותן שהוא הכשר לחליצה בו מכוונת למצות חליצה ובזה שאינו נחשב ע"פ דת תורתינו להיות כשר לחליצה אינו מכוונת למצות חליצה כלל רק כמתעסקת ופושטת מנעל מאיש נכרי. וחשש חליצה פסולה לחזור על כל האחים אין כאן כיון שאומרת בפירוש שזה שאינו ע"פ הדין אינה עושה לשם חליצה כלל ועוד שעיקר הדין חליצה פסולה שתחזור על כל האחים אינו מוסכם וגם התוס' כתבו דדוקא היכא שהפסול הוא מחמת חלישת הזיקה (ע' בס' בית מאיר) ואמנם אעפ"כ היכא שיש אח אחר אפי' קטן מהאטר חולצת מהשני וכן עשינו פה מעשה כי למה לנו להקל נגד הרמב"ן (הובא בפי' ס"ח) והרשב"א הניח בצ"ע. הגם שעל עיקר דברי הרמב"ן יש לדון שגם לדבריו לא שייך חומרא זו אלא בנעשה אטר אבל אטר מעודו למה לא יחלוץ עכ"ז אין דברי נחשב למאומה נגד תורתו של הרמב"ן ז"ל ולכן היכא דאיכא אחר אפילו רחוק איזה פרסאות אין לעשות מעשה נגד הרמב"ן ע"ש: ולכאורה מלשון הנו"ב הנ"ל שכ' ואמנם אעפ"כ היכא שיש אח אחר כו' משמע דכל מה שכתב עד כאן מיירי בליכא אח אחר והוא תמוה דא"כ למה הוצרך לומר דהעיקר כדברי הב"ח ומהר"ם לובלין הרי בכה"ג שאין שם אחים אלא הוא ליכא פלוגתא כלל וגם הב"י מודה דבכה"ג ח לצת בזה אחר זה כיון דליכא חשש שצריכה חיזור על כל האחין וכן מבואר להדיא מלשון הב"י בפי' ס"ח סעיף מ' שכתב ונ"ל שאם יש לו אח אחר צריכה לחלוץ שתי רגליו בב"א בו' ע"ש ועוד דא"כ למה הוצרך להזכיר שתאמר בפירוש שבזה שאינו נחשב ע"פ דת כו' מאחר דלא שייך חשש חיזור על כל האחין. וצ"ל דמ"ש ואמנם אעפ"כ היכא שיש אח אחר כו' כוונתו הראוי לחלוץ ועד כה מיירי ג"כ דאיכא אח אחר אלא שאינו ראוי לחלוץ שהוא קטן וצריכה להמתין עד שיגדיל או שהוא במדינת הים וגם בעובד' דמהר"ם לובלין מבואר שם שהיה אח אחר אלא שהיה חולה ברגלו ע"ש: והנה בדברי הב"ח ותשובת נו"ב הנ"ל כתבו סתמא שחולץ זה אחר זה ולא הזכירו איזה מהם יחלוץ תחילה משמע דאין קפידא בזה אך בתשו' מהר"ם לובלין שם כתב בהדיא דיש לחלוץ מתחילה הרגל הימין של כל אדם ואח"כ השמאל שהיא ימין דידי' וביאר שם הטעם משום דמסתבר לן טפי דעת הסמ"ג דס"ל דאפילו אטר חולץ בימין של כל אדם כו' ע"ש וכן מבואר בס"ח של מהר"ם באות נ"ט ע"ש וכן העלה בס' ישועות יעקב ס"ק ט"ז והביא שם שגם מהרש"ל ביש"ש כתב כן בהדיא דאף שחולץ בשתי רגליו מ"מ של ימין הוא העיקר וחולץ תחילה בשל ימין ואח"כ בשל שמאל ע"ש וכל זה שלא כדעת הגאון בעל גט מקושר שכ' בהגהותיו לס"ח של מהר"ם אות ע"א שתחלוץ תחילה בימין דידי' שהוא שמאל כל אדם ע"ש. ועמ"ש עוד מזה בביאורי לס"ח של מהר"ם אות נ"ט ואות פ"ד: ומה דהגאון בעל גט מקושר שם תמה על הב"ח ומכר"ם לובלין והב"ש והרב המסדר שכולם כתבו שיכוונו שאם אינו ע"פ הדין אזי לא תעלה לשם חליצה כלל ותמה עליהם דזהו כמו תנאי ומה תועלת בתנאי הא קי"ל אין תנאי בחליצה ומסיים שם דזהו כשגגה מלפני השליט ע"ש. לכאורה רציתי לישב תמיהתו דהנה הא דאין תנאי בחליצה מפורש בגמ' משום דבעינן שאפשר לקיים ע"י שליח א"כ י"ל עפ"מ שפלפל המל"מ בפ"ו מה' אישות סוף דין א' דלא בעי' משפטי התנאי רק בתנאי דלהבא כגון אם אעשה כך או אם תעשה כך אבל בתנאי דלשעבר כגון אם עשיתי דבר זה או אם עשית א"צ משפטי התנאים ע"ש (וע' בס' יד המלך שם) מעתה י"ל דלא בעינן ג"כ אפשר לקיים ע"י שליח וכן מצאתי להדיא בתשו' ברית אברהם סי' ט"ו שכ' כן בענין המקדש על תנאי אם לא נבעלה לפסול לה ע"ש והובא בקצרה לעיל סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ז וא"כ הכא נמי זה התנאי דאם הרגל הזה הוא כשר לחליצ' אינו תנאי דלהבא ולא בעינן אפשר לקיים ע"י שליח ולכן שפיר מועיל תנאי הזה (ולפ"ז הי' יוצא דין חדש בהא דלקמן ס"נ דאם תלה התנאי בלשעבר כגון אם נתת לאבי במקום פ' ק"ק זוז וכדומה שפיר הי' מועיל התנאי לבטל החליצה) איברא הא מסקנת המל"מ שם אינו כן אלא דאפי' בתנאי דלשעבר בעינן משפטי התנאים ועוד דמדברי התוס' בכתובות דף ע"ד בד"ה תנאי מבואר דהך מלתא דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח אינו תלוי בשאר משפטי התנאים ע"ש (וזה תימה על תשובת ברית אברהם הנ"ל שלא הזכיר מסקנת המל"מ הנ"ל וגם לא דברי התוס' הנ"ל ובאמת בנידון ד די' לא הי' צריך כלל לזה לפי המבואר בכתובות שם גבי קדושי ביאה דאיתקוש הויות להדדי ע"ש א"כ י"ל דה"ה בקידושי עבירה וכן מבואר להדיא בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ז ע"ש) אמנם עיין בס' ישועות יעקב לקמן ס"נ ס"ק נ"ז במ"ש שם ליישב שינוי הסוגיות ביבמות דף נ"ג ודף ק"ו שכבר עמדו ע"ז התוס' שם בד"ה רבינא ולפי דבריו שם יש ליישב ג"כ תמיהא הנ"ל ודוק) (גם י"ל לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו ב"ב דף קכ"ו הובא בס' בית מאיר לעיל סי' ק"כ ס"ד דהא דמהני תנאי בנזיר אף דא"א לעשות ע"י שליח (ע' בתוס' נזיר י"א ע"א ד"ה על מנת) משום דכי גמרינן מתנאי ב"נ וב"ר ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחבירו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאי הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ע"ש הנה סברא זו יספיק גם כאן דהא דאין תנאי בחליצה ה"מ בענין תנאי שתתן לך ק"ק זוז כדלקמן ס"נ דהוא תנאי שבין אדם לחבירו משא"כ הכא אם הרגל הזה הוא כשר לחליצה הוי כתנאי שבינו לב"ע וצ"ע ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ' דנראה שנעלם ממנו דברי רמב"ן אלו וע"ש): ועיין עוד בנו"ב תניינא ס ' קנ"ו שנשאל בעובדא שאחד חלץ ליבמתו וקודם החליצה ראו שהוא שולט בשתי רגליו וחלץ בימין כדת של תורה ואח"כ כאשר נשתדכה היבמה בא החלוץ וערער על החליצה ואמר כי באמת הוא אטר הרגל ומה שלא הגיד זה בשעת החליצה במרמה עשה דבר זה כי ידע הדין שהיבם והיבמה חולקי' בננסי המת והיבמה אמרה שלא הניח המת כלום ולכן עשה גם הוא בערמה וחלץ חליצה פסולה ואז תעשה שידוך ויתפרסם בתנאים כמה היא מכנסת לנדן וילך ויגלה לפני הב"ד שהיא חליצה פסולה ותצטרך חליצה אחרת ותהי' מוכרחת לחלוק עמו בנכסים. ושאל השואל. אם הוא נאמן בנך לפסול החליצה. והשיב ע"ז בארוכה והעלה דיש להתיר כאשה הזאת לשוק ולא משגחינן בדברי החלוץ שמוצי' לעז שהוא אטר חדא שאינו נאמן מטעם אין אדם משים עצמו רשע דאם איתא שהוא אטר עשה מעשה רשע שאם הי' מת פתאום הי' מכשול בא על ידו באיסור יבמה לשוק (כי היו שם עוד אחים) ואף שכתבו התו' במס' ב"מ דף ג' דא"א מע"ר אפ"ה כיון שאינו רוצה להביא חולין בעזרה נאמן וא"כ ה"נ יאמר שעושה תשובה ואינו רוצה להכשיל שתנשא בחליצה פסולה הא ליתא דע"כ לא כתבו כתו' סברא זו אלא לגבי עצמו אבל לקלקל אחרי' אינו יכול כו' והגם שאין היתר זה ברור דאולי לא שייך א"א מע"ר אלא בדבר שהתורה קראתו רשע כו' (ע' בזה באורים ותומים כללי מגו אות ק"ה ובתשו' ברית אברהם סי' י"ג הובא קצת לעיל סי' ו' ס"ק ט"ז) הנה יש כאן עוד היתר שהרי אף אם נאמין לדברי החולץ הזה שאומר שהוא אטר אין כאן פסול ודאי בחליצה זו דהא סמ"ג וסמ"ק ס"ל דאפי' אטר חולץ בימין של כל אדם ואפי' הפוסקים דס"ל דחולץ בשתיהן היינו משום דמספקא להו אזלי' בתר ימין דידי' רק הטור ס"ל שחולץ בימין דידי' וא"כ אפי' אם הוא אטר אין נאן רק ספק פסול ומעתה יש כאן ס"ס ספק שמא שקר בימינו ואינו אטר כלל ואת"ל שהוא אטר שמא אזלי' בתר ימין דעלמא וס"ס המתהפך הוא כו' ואף שיש כאן חזקת איסור ורבו המחמירין שלא לסמוך על ס"ס מ"מ הרי יש כאן שלש ספיקות דאפי' חלצה בשמאל אין כאן הלכה ברורה שתהי' פסולה כו' והאריך בזה (הובא קצת לעיל ס"ק כ"ב ועמ"ש שם בשם ת' רע"ק איגר) ומסיים וז"ל באופן שכיון שיש כאן שלש ספיקות להתירה לשוק יש להתירה ובפרט שכבר כתבתי סברות' שאין להאמינו לסתור דבריו הראשונים בשעת החליצה שאינו אטר והיינו אם עשו מסדרי החציצה כנהוג ושאלוהו בשעת החליצה אם אינו אטר רגל. ואמנם אע"פ שהיא מותרת לא ימהר להתיר ויצוה לשכנים של החלוץ שישגיחו בצאתו ובואו באופן שלא ירגיש בהם כלל שהם נותנים דעתם על זה כי בלי ספק יותפס בשקרו ואם בכל זה יערים תמיד לא ישגיח בו ויתיר האשה. אך לחומר הענין ישאל ג"כ עוד לרב מפורסם עכ"ל ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב כאן ס"ק ט"ז ובביאורו לס"ח בקצרה ס"ק י"א שנשאל ג"כ על מעשה כזה ממש והעלה ג"כ להתירה חדא דאינו נאמן דאין אדם מע"ר אף בדבר שאינו פסול לעדות ועוד דבדיעבד יש לסמוך על דעת המכשירין בימין דעלמא במקום שיש עוד צדדים ע"ש: (ובתשובת ח"ס ח"ב סי' צ"א נשאל מחותנו הגאון מהרע"ק איגר זצ"ל על נדון כעין זה בחלוץ אחד שקיבל ממון רב לחלוץ ואמר להב"ד שאינו אטר והב"ד נסוהו ועבר ד' פעמים ימין ברישא וב' פעמים עבר של שמאל תחל" ודנוהו לשולט בב' רגליו וחלץ בימין ואחר החליצה מוציא קול שהוא אטר ורוצה לדחוק ליתן לו עוד מעות אי נאמן בזה וכתב הגאון רע"ק ז"ל שדעתו נוטה להקל כי בנ"ד אין עוד אחים ואם הי' אומר שהוא אטר היינו מניחין לו לחלוץ בב' רגליו והב"ד אמרו לו שמוכן אצלם גם מנעל של שמאל וא"כ הי' בידו לחלוץ חליצ' הגינה והי' נאמן בדבריו שאינו אטר ושוב א"ח ומגיד דאף אם הנאמנות מכח בידו אמרי' בי' א"ח ומגיד כו' גם הוא ס"ס ספק אינו אטר וס' כהפוסקי' דאטר חולץ בימין דעלמא ואף לאוסרים הוא מנח ספיקא דאיבעי' כו' גם יש לדון דא"א משום עצמו רשע דנטל ממון שלא בדין אך לא רצה להחליט להתיר עד שיסכים חתנו הגאון המחבר הנ"ל. והו' ז"ל השיב באריכות ותורף דבריו להסכים להתיר אשה הנ"ל לשוק כי מ"ש חותנו הגאון ז"ל דאף הנאמן מטעם הואיל ובידו ומה לי לשקר נמי אמרי' בי' א"ח ומגיד זהו ברור באין ספק דהא ש"ס ערוך הוא בקדושין ס"ד ע"א כו' ומ"ש דהכא איכא ס"ס כו' לכאורה יש לפקפק על זה דהא ד' דיעות יש בכאן כו' (ע' בפי' ס"ח סעי' מ') וא"כ ספק זה דאולי הלכה דאטר חולץ בימין דעלמא רוב הפוסקים התנגדים ואדרבה ס"ס להחמיר יש דלמא אין לו תקנה ואת"ל יש לו דילמא בתר דידי' אזלינן אמנם חזי לאצטרפי דברי הגאון מו"ה זלמן עמריך ז"ל בספרי ששה זרעוני ערוג' שכ' הכרחים גדולים שאין אטר ברגל כמובן שעיקר רגל שמאל תחלה דלא איכפת לן כלל בהא רק אטר הוא לשון אוטם מכח האבר ההוא כאטר יד שנחלש ימינו וה"נ נחלש כח רגל ימינו עד שגורר רגל הימיני בתר השמאלי כו' (ע' ברש"י שופטים ג' בפסוק אטר יד ימינו (והנראה שכוון האמת ואם כי חלילה לעשות מעשה אבל עכ"פ חזי לאצטרופי לס"ס דאפשר דכל הפוסקים ס"ל הכי ואין כאן בנ"ד אטר כלל כו' וגם מ"ש חותנו הגאון דיש לדון דא"א מע"ר שנטל ממון שלא כדין נכון הוא ויש להוסיף עוד כאשר נטל שכרו כפועל ועליו להשלים פעולתו שוב א"נ שלא עשה פעולתו כראוי אם לא אמרו בפעם ראשון שמצאו כמו שהסביר הר"ן בקדושין דף רל"ח ע"ב ורמז עליו הש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"כ כו' ועוד נ"ל הכא שניסוהו בב"ד וד' פעמים עבר ימיני' ברישא וב"פ עבר שמאלו והשתא אי ס"ד שהוא אטר וברמאות להטעות הב"ד עקר ימינו א"כ רמאי ברמיותו זהיר והי' נזהר לעקור ימינו לעולם דהכי קי"ל כרב זביד ב"ב קס"ז ע"ב ואפי' אביי נמי לא אמר אלא אם במשך זמן מה קרו לי' ועני אבל השתא באותו מעמד עצמו דעסיק ובא ברמאות שלו בודאי מיזהר זהיר וא"כ הכא מדלא זהיר ש"מ אינו אטר וסבר' זו נראה נכונה וחזי לאצטרופ. ומסיים מ"מ נ"ל טוב לומר לו אין אתה נאמן ואיתת' דא שריא אך אם אתה יודע בנפשך שהאמת אתך וחושש למכשול ורוצה אתה לחלוץ לה שנית באפס דמים ולא שום הוצאה ולא משך זמן לצעורה אזי הי' תחלוץ לך ואז אם ישמע ויתרצה לכך אפשר דאסורה להנש' מדינ' עד שתחלוץ שנית דהו' נאמן דמה לו לשקר וגם להבזות עצמו בש"ס פ"ב דסנהדרין מחשיב חליצה לבזיון וזילותא והוי קצת כמו מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך כו' וגם אינו משום ע"ר שהרי דרך תשובה אומר כן ע"כ יש לחוש עכ"ד ע"ש) וע' בתשו' חוט השני סי' כ"ח שנשאל ג"כ על מעשה כיוצא בזה רק שבעובד' דידי' לא הי' שייך לפלפל אם להאמינו בזה כי נזכר שם שאח"כ נתברר בבירור גמור שהוא אטר והחלוץ נתכוון להטעותם ולפסול החליצה כדי שיה' אבי היבמה ציית דין עמו אך נסתפק השואל אם בדיעבד החליצה כשירה באטר אפילו ברגלו הימנית ואם זה נקרא דיעבד או לאו אחרי שהחליצה עדיין לא נשאת. והאריך שם לבאר כל הדיעות בזה והעלה שלדעת כל הפוסקים שהזכירו דין אטר לענין חליצה הוא שאם חלץ בימין כל אדם אפי' בדיעבד חליצה פסולה הוי ורק הסמ"ג וסמ"ק ס"ל דחליצת אטר הוא בימין כל אדם ומי הוא אשר יכניס ראשו בין ההרים הרמים לעשות מעשה להקל וכ"ש דהנהי רברבי דמחמרי הוו הוי רוב חכמה ורוב מנין ואין לו' דהיכא דאיכא שעת הדחק כמו הכא שהיבם רחוק מהיבמה יש לנו לסמוך על סמ"ג ועמ"ק. זה אינו חדא דלא נקרא שעה"ד אלא כשאין תקנה לדבר כמ"ש הרד"ך בית ג' דהיכא דשכיח עוברים ושבים לאו שה"ד הו' בשביל המתנת ג' או ד' חדשים וא"ב בנ"ד שהחלוצה עדיין לא נשאת והיבם רוצה לחלוץ לא הוי שעת הדחק ועוד דהרד"ך כתב שם דדוקא במילי דרבנן הו' דאית לן למימר כדאי הו' לסמוך עליו בשה"ד להקל וא"כ בנ"ד דהנהו רברבי דפסלי פסלי מן התורה לא שייך להקל בשעה"ד וכ"ש בנ"ד דחזינן דנתכוון לפסול החליצה כדי שיה' ציית דין דהא שאלו לו בשעת חליצה אם הו' אטר והשיב לאו ודחק א"ע להטעותם לעקור רגל ימין והוי כנתכוונה הי' ולא נתכוון הוא דחליצה פסולה הי' וגם לא מקרי דיעבד כיון דלא נשאת והיבם רוצה לחלוץ ודאי דצריכה חליצה מחדש (וכפי הנראה לא היו שם עוד אחים וע"כ לא הזכיר מדין דצריכה חליצה מכל האחים) ע"ש:
כה סָעִיף כח שיחתוך במנעל. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ד שכ' ע"ד המנעל של חליצה בבואי לכאן מצאתי שהמנעל שלהם הי' חתוך מאחוריו שלשה חתיכות ואני שניתיו לשני חתיכות כאשר ראיתי דברי יש"ש פי"ב דיבמות סי' ז' אמרתי די למעט בחתיכות ולא להוסיף השלישית לבטלה ושודאי בריבוי חתיכות יש חשש מנעל מרופט (ע' בס' קרבן נתנאל פ' מ"ח אות ח') ובפרט שהחתיכה השלישית הוא מעשה ריק בלא צורך. וכריכות הרצועות כן המנהג להתחיל מלפניו לאחריו ומתחילין כריכה הראשונה לאחורי הרגל. ר"ל כדרך הקשירה להדק המנעל על הרגל) עכ"ד: (ועיין בת ו' ח"ס ח"ב סי' פ"ז שכ' לרב אחד אודות מנעל של חליצה הנני שולח כמבוקשו וזאת לדעת כי נחתק מאחוריו ב' חורים שיסבבו בו המיתנא וגם חתוך הוא מלפניו באופן שיהי' שינביין מגולה מלפניו וכן מלאחריו אחורי השינביין וכמ"ש בדרישה כו' ויש נהגו לעשות רק פגימה א' מאחריו רחבה מאד שיפגעו בו הרצועות ב' פעמים (וכמ"ש בפי' ס"ח סעי' נ"ט) ולדידי ניחא לי טפי למיעבד ב' פגימות קצרות ולא אחת רחבה דלא ליתי אוירא דהאי גיס' ודהאי ומבטל להרצועה המשויירת בראש עקבו של מנעל ויהי' כמרופט וכעין שכ' מהרי"ל הובא במג"א סי' ט"ז כו' וכן ראיתי קמאי דקמאי דעבדי הכי וכן מצוייר המנעל בס' חק לישראל שמשם יש ללמוד שבפראג נוהגים כן. וע"ש עוד דרב גדול א' יצא לחדש לעשות עוד ב' חורים כעין חלונות מרובעות משני צדי המנעל ב' בימין וב' בשמאל המכוונים בין הפגימות שמאחריו ויצא לו כן מדברי המרדכי ר"פ מ"ח והוא ז"ל האריך בזה בפי' דברי המרדכי וגם הבי' דברי הפי' ס"ח שבש"ע ובלבוש סעי' נ"ט ודברי מהרש"ל פמ"ח סי' ז' ומסיק דאין לעשות חורים ולא פגימות בצדדים רק ב' פגימות מאחריו אך יהיו ארוכים קצת עד שימשך גם לשני צדי הרגל מזה ומזה כי גם הכפל שעושין בהרצועות ג"כ נמשכין קצת לצדדי הרגל וזה נ"ל נכון ע"ש):
כו סָעִיף ל ותתפוס רגלו בידה השמאלית. כתב הב"ח אות י"ט וז"ל פי' בשעה שתתפוס בידה הימנית בעקב המנעל לחלוץ אותו אז תתפוס בידה השמאלית עובי בשר השוק באויר כדי שלא ינוד ויזוז ותשמיט המנעל מן העקב בידה הימנית כו' ומסיים שם שכן נהגו שהכל בימין אלא שתופסת בשר השוק בשמאל וז"ש בירושלמי ותופסתו בשמאל ע"ש. אכן בס' גט מקושר בהגהותיו לס"ח של מהר"ם אות פ"ג כתב וז"ל ע' בקונט' טוב חליצה שכתבתי שצריכה לאחוז במקום המנעול ותתפוס שם להחזיק המנעל עם הרגל שלא יפול אפילו אם לא הי' המנעל דחוק עכ"ל. ומצאתי בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' פ"ז דרב א' כתב לו וז"ל כמדומה שהעולם נוהגין שהיא תופסת בעקב היבם בשמאלית ושומטת המנעל בימין וזה לענ"ד אינו נכון דבנקל יכול לבא עי"ז לידי מכשול שתסייע' בידה השמאלית כיון שאוחזת במקום העקב אלא המובחר הוא כמו שראיתי בב"ח כו' והעתיקו ג"כ בס' הקובץ דלא תהי' השמאלית מסייע אלא לאחוז בבשר השוק בלבד וכן ראוי לנהוג ומצוה לפרסם. והוא ז"ל השיב לו והסכים עמו שבודאי לא תאחוז את העקב ע"ש. ולע"ד נכון יותר דברי הגט מקושר הנ"ל שכן מדוייק לשון הירושלמי (שממנו הוציאו הפוסקים דבר זה) שהביאו התוס' והרא"ש והמרדכי המ"מ ופי' ס"ח סעי' ע"א כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין (בזה יש חלוקי גרסאות כמבואר בב"י. אבל בתופסתו כ"ע מודים דהגירסא הוא בשמאל כמ"ש בדרישה) הנה לשון מתורתו וגוררתו קאי אמנעל ולא ארגל מסתמא גם תופסתו קאי אמנעל שתתפוס במקום המנעל כדברי הג"מ הנ"ל. ומ"ש בס' כרם שלמה הנ"ל דבנקל יכול לבא עי"ז לידי מכשול כו' זה אינו כי הלא ב"ד רואים ומזהירים על ככה ועוד דיותר יש חשש באם יפול מאליו רוב העקב דאפילו בדיעבד פסול משא"כ בזה דאף אם חלצה לגמרי בשמאלה כשר ולדעת ר"ת שרי אף לכתחילה כששמאל מסייע משום דמסייע אין בו ממש והב"ח עצמו מסיק שכן עיקר אלא שכבר נהגו בהסמ"ק כו' ע"ש לכן נראה במקום שאין מנהג כהב"ח או שאין המנהג מבורר יש לעשות כהג"מ הנ"ל. ועמ"ש עוד מזה בס"ח בקצרה סנ"ב ס"ק י"ד:
כז סָעִיף לג וי"א דוקא. עב"ש ס"ק ל"א וע' בת' נו"ב סי' צ"ד בד"ה וממילא:
כח סָעִיף לד רגלו עקומה. עיין בתשב"ץ ח"א סי' קס"ז שכ' דאם עקום רגל השמאל של היבם אין בכך כלום כיון שרגלו הימנית ישרה ולרוב פשיטותו לא הוצרכו הפוסקים לזכור זה ואם הוא אטר שחולץ בשתיהן פשוט ג"כ דצריך שיהיו שתיהן ישרות ע"ש:
כט סָעִיף לד אינו חולץ. כתב בס' ב"מ כל עין בעין יראה דאין מובן אחר אלא חולץ הוא דלא הא יבומי מייבם (ולא אמרי' כל שאינו עולה לחליצה כו') ודלא כתשו' שב יעקב כו' והאריך בזה ומסיק דאף האידנא ואפילו יש לו אשה מחוייב לייבם בכה"ג ע"ש וכבר כתבתי בזה לעיל סי' קס"ה ס"ג ע"ש:
ל סָעִיף לה וי"א דבנקטעה רגלו מיירי עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ח דחתנו הגאון ר' משה סופר ז"ל כתב דאם נחתך עד האסתוירא והאסתוירא קיים יש לדון דהוי ס"ס ספק נחתך כשר וספק דהאסתוירא הוי רגל כרב פפא (יבמות דף ק"ג ע"א) ובשעת הדחק יש לסמוך על זה. והוא ז"ל השיב לו שגם הוא מסכים לזה אף דיש לדון דלא הוי ס"ס דהא גם לר"פ י"ל דלא הוי חליצה למ"ש הרמב"ן במלחמות כו' מ"מ כיון דהרבה פוסקים כו' יש לסמוך ע"ז במקום הדחק ע"ש:
לא סָעִיף לח מפיה כשירה. עבה"ט מ"ש וב"ח מדייק כו' עד והב"ש חולק עליו. וע' בס' ישועות יעקב שחולק ג"כ ומסכים לדינא דכשר ע"ש:
לב סָעִיף מ דא"א לה בלא צחצוחי רוק. ע' במרדכי סוף חולין מ"ש בזה. ובס' ב"מ תמה עליו. וע' בזה בצל"ח פסחים דף ל"ד ע"ב ובתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' י"ד:
לג סָעִיף מג קוראה מאן יבמי. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ח בענין אם הקריאה לכתחלה הוא מה"ת או מדרבנן ואם יש לחלק בזה בין מקום שנוהגין לייבם ובין מנהגינו דלא נהיגין לייבם כלל ע"ש:
לד סָעִיף מד היבם והיבמה. עבה"ט בשם מהרי"ט ותשובת ח"צ. ומה שהקשה על הח"צ מדברי התוס' כו' כבר קדמוהו בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"ז להקשות כן על דברי אביו הח"צ ז"ל ע"ש ומ"ש בזה ולדינא פסוק שם היכא דעברו וחלצו אוננין וליכא למיהדר עובדא תו לא צריך ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם ס"ס נ"ד שכ' דיש לתלות דבר זה בתשובת רש"ל סי' ע' ותשובת נו"ב חא"ח סי' כ"ז (הובא בפ"ת ליו"ד סי' שמ"א סק"ו) גבי ספירת העומר כיון דעי"ז יתבטל ממציה גם אח"כ אין האונן פטור מספירת העומר וה"ה בזה ע"ש. וע' עוד בתשו' ח"צ שם בד"ה והנה אם כו' שחקר אי הך כוונה דבעינן בחליצה הוא ע"ד כוונת מצוה או אם אינה אלא כדרך כוונת הקנאות ואי נימא שהוא ע"ד כוונ' מצוה א"כ קשה על חליצת מומר הא לדעתא דנפשי' עביד ויפסול לחליצה כדפסיל לכתיבת גט עש"ב. ובס' קצות החושן ס"ס ער"ה כתב להוכיח דהוא ע"ד כוונת מצוה ע"ש אך לא יישב התמיהא מחליצת מומר וע' בס' ב"מ כתב ג"כ דהוא בדרך כוונ' מצוה כדכתב הרמב"ם פ"ד ה"ח ויעשו מעשים אלו לשמן כו' והאריך ליישב הקושיא מחליצת מומר ע"ש וגם בס' גט מקושר בסג"ר סוף אות ז' כתב ליישב זה ע"ש (וגם בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ' מזה:
לה סָעִיף מד נתכוון הוא ולא היא עב"ש ס"ק מ"ה ועיין בס' קרבן נתנאל פ' מ"ח אות ל"ה.
לו סָעִיף מה בפני ב"ד. עבה"ט מ"ש יבם שרוצה לייבם ורקקה בפניו כו' ועיין בס' ב"מ שדעתו בזה דהוא ממש הדין דיבמה שנדרה הנאה אחר מיתת בעלה דמבואר סי' קס"ה ס"ג דאין כופין אלא מבקשין ולא דמי לחלוץ לה ובכך אתה כונסה (לקמן סצ"א) דאיהו הוא דאטעי את עצמו וגם היא לא עשתה דבר שלא מרצונו אלא אחרים שמטעין אותו כו' ע"ש:
לז סָעִיף מה ויש מי שאומר. עב"ש ס"ק מ"ז ועיין בס' קרבן נתנאל פמ"ח אות ל"ז.
לח סָעִיף מו שלא תהא חליצה פסולה. עיין ביש"ש פי"ב דיבמות סי' כ"ב:
לט סָעִיף מח ויש מי שאומר. עיין בתשו' פרח שושן כלל ב' סי' ב' ג' שעמד דכאן הביא מרן דברי הרמב"ם בסתם וסברת הראב"ד בשם יש מי שאומר מוכח דדעתו לפסוק כהתם דבכל ענין לא תחלוץ לכתחילה ובסדר חליצה סי"ז משמע שסתם כהראב"ד וגם יש לתמוה על הרמ"א ז"ל שנ' בסי' קע"ב סט"ו בהגה ונ"ל שאם אין כאן אח כו' והאריך בזה ומסיק לענין הלכה אין לזוז מדברי מרן בסדר חליצה ומיר"ס בהגה הנ"ל דבאין שם אח אלא הוא או מחמת סבה תחלוץ ממנו לכתחלה דכל מידי דלא אפשר כדיעבד דמי ע"ש:
מ סָעִיף מט חליצתה פסולה. עב"ש ס"ק מ"ט ועיין בס' קרבן נתנאל סמ"ח אות ל"ח:
מא סָעִיף נ שתתן לך ק"ק זוז. עיין בס' ישועות יעקב ס"ק כ"ז שפלפל בענין זה ורוצה לחלק דדוקא באם אחרים אמרו לו כן אבל אם האשה בעצמה הבטיחה לו סך כזה ואמרה לו חלוץ לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז מהני התנאי ואם לא קיימה דברים החליצה בטילה ע"ש עוד. ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ד.
מב סָעִיף נ אבל אם יש טענה. עב"ש סס"ק נ"ב מ"ש אבל משום ספיק' דדינא דצריך לחלוץ יכול לומר קים לי כהני פוסקים דמצות יבום קודמת וצריך ליתן שכר' ע"כ. ועיין בס' ק"נ סמ"ח אות מ"ג שכ' עליו לא ידענא מאי קאמר דהא היא מוחזקת אדרבה היא יכולה לומר קים לי שלא ליתן לו שכירות עכ"ד וכן תמה עליו בס' בית מאיר:
מג סָעִיף נ השלישה לו המעות. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב וז"ל בשו"ת הרשב"א לא נזכר השלישה זול' במרדכי פ"ד דיבמות ע"ש דמחלק בין נתנה לשליש ואמרה ליתנם לו אחר שיחלוץ במעמד שלשתן דכבר זכה בהם ובין נתנה סתם לשליש והשליש אמר שיתנם לו דלא זכה עדיין ויכולה לומר משטה אני ע"ש ועיין בשו"ת רמ"א סי' כ"ד שכ' בפשיטות דאף בהשלישה יכולה לומר משטה דעדיין לא זכה היבם אלא דהימוני הימנה להשליש אבל לא שיזכה בה זה עכ"ל וע' בח"מ ס"ס רס"ד:
מד סָעִיף נו שחלצה בפניהם. עבה"ט שכ' ואנו אין נוהגין לכתוב כו' ורש"ל בס"ח כתב כו' ועיין בס' ק"נ ס"פ מ"ח שכ' עליו ולפי שיטתו (יובא לקמן בס"ח בקצרה סעי' כ"ט ס"ק יו"ד) שבנשוי אין אומרים לו אם תרצה לייבם אין נכון לכתוב דהא בשטר חליצה כותבין רבנן דייני אמרי לי אי צבי ליבומי תייבם ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' ומ"מ אשה המוחזק' לזקוקה ואינה מפורסמת בחליצה אסורה להנשא אלא בעדים ואפילו החלוץ אינו נאמן להעידה כו' ע"ש. ולכן אם החלוצה מעיר אחרת יש ליתן לה מעשה ב"ד כדרך שנותנים לירושה ועמ"ש לעיל סי' קנ"ב ס"ק י"ט כענין מעשה ב"ד של חליצה שאינו מקויים ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.