א אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְעָוֹן זֶה חָמוּר מִכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד:
ב אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִים בַּיָּד וּמוֹצִיאִים שִׁכְבַת זֶרַע, לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסוּר גָּדוֹל הוּא, אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (יְשַׁעְיָה א, טו), וּכְאִלּוּ הָרַג הַנֶּפֶשׁ:
ג אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר, אֶלָּא אִם יָבֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (מִשְׁלֵי ה, יט). לְפִיכָךְ, אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קִשּׁוּי. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לִנְקֵבָה. וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְּהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲסוּקִים בִּמְלַאכְתָּם לֹא יָבוֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר:
ד אָסוּר לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלֹחַ יָדָיו בִּמְבוּשָׁיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ לֹא יַכְנִיס יָדוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם, לֹא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין; וְאִם הָיָה נָשׂוּי מֻתָּר. וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לָאַמָּה כְּלָל, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ג':
ה אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֹטֶם בָּרֶחֶם, וְעַל יְדֵי כָּךְ כְּשֶׁבַּעְלָהּ מְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ זוֹרֶה מִבַּחוּץ, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְשַׁמֵּשׁ עִם קְטַנָּה וְאַיְלוֹנִית, הוֹאִיל וּמְשַׁמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פ"ק דִּיבָמוֹת וְנ"י פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ):
ו אָסוּר לִרְכֹּב עַל בְּהֵמָה בְּלֹא אֻכָּף (פי', מַרְדַּעַת באסטו בלע"ז). הַגָּה: בַּגְּמָרָא פֶּרֶק "כָּל הַיָּד" מַשְׁמַע דְּאָסוּר לִלְבּשׁ מִכְנָסַיִם אִם לֹא עֲשׂוּיִין כְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם, מִשּׁוּם דְּמֵבִיא לִידֵי הַשְׁחָתַת זֶרַע; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִדְחוֹת דְּבַגְּמָרָא לֹא קָאָמַר אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיָה לָהֶם תְּרוּמָה וְאִכָּא לְמֵיחַשׁ לְטֻמְאַת הַגּוּף, מִכָּל מָקוֹם מִדְּהֵבִיא הָרֹא"שׁ בִּפְסָקָיו מַשְׁמַע דְּאַף בַּזְּמַן הַזֶּה אָסוּר (הַכֹּל ד"ע). וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר בַּמֶּרְחָץ, אֶפְשָׁר לוֹמַר דִּבְשָׁעָה מֻעֶטֶת לֹא אָסְרוּ, כֵּן נִרְאֶה לִי. עוֹד אָסְרוּ בַּגְּמָרָא לִרְחֹץ עִם אָבִיו וְאָחִיו וּבַעַל אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו הֶתֵּר בַּדָּבָר הוֹאִיל וּמְכַסִּין עֶרְוָתָן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהִרְהוּרָא (אֲגֻדָּה):
ז חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים, הִתְפָּאֵר אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא נִסְתַּכֵּל בַּמִּילָה שֶׁלּוֹ, וּמֵהֶם מִי שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנֵן מֵעוֹלָם בְּצוּרַת אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ פּוֹנֶה מִדִּבְרֵי הֲבַאי (פי', הֻשְׁאַל לָשׁוֹן זֶה שֶׁל הֲבַאי לְדִבְרֵי הֶבֶל) לְדִבְרֵי הָאֱמֶת שֶׁהֵם אוֹחֲזוֹת לְבַב הַקְּדוֹשִׁים:
א סָעִיף א ולא ישא קטנה זה אינו אלא צד חומרא אבל מדינא שרי דהא אמרינן ג' משמשות במוך קטנה כו' וכ"כ הרא"ש שנזכיר אחר זה דמותר לשמש עם הקטנה:
ב סָעִיף ד ולא יכניס ידו כו' עיין במה שכתבתי בי"ד סי' קפ"ב דזה לא הוה אלא תוספות קדושה אבל לעיקרא דדינ' דאל"כ מה התפאר רבינו הקדוש עצמו שלא הכניס ידו למטה מאבניטו ושע"כ נקרא רבינו הקדוש:
ג סָעִיף ה זורה מבחוץ פי' דלעול' הוא זורה בחוץ וגרע ממשמשת במוך דהתם היא משמש כדרך כל הארץ אע"פ שאין ראוי להזריע מידי דהוה אעקר' וזקנה וקטנה כ"כ ב"י בשם הרא"ש:
א סָעִיף א שכבת זרע . בס"ח סי' קע"ו כתב שאם א' מתייר' שלא יכשול בא"א או באשתו נדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה משיכשל ח"ו באיסור א"א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף. וכתב ב"ש לפ"ז מ"ש כאן דעון מוצי' ש"ז חמור מכל עבירות הוא לאו דוק':
ב סָעִיף ב יושב. משמע אפילו אם לא נדוהו מ"מ הוא בנידוי אבל הרמב"ן כתב שב"ד מצווין לנדותו עיין ב"ש ופרישה ובה"י:
ג סָעִיף ג לדעת. כלומר ל"מ דהוצאת ש"ז ממש דאסור אלא אפי' קשוי או הרהור לדעת אסור דעי"ז בא לידי ש"ז לבטלה ב"ח:
ד סָעִיף ד מותר. משמע אפילו אין אשתו עמו מותר ב"ש וט"ז ומ"א בא"ח סי' ג' לא כ"כ ע"ש:
ה סָעִיף ד לנקביו. ולרחוץ אותו מקום עם שאר גוף דרך העברה מותר אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור סהד"י. וכתב כנה"ג עליו היינו כשרוחץ ואינו רואה ערותו דאם רואה ערותו אסור:
ו סָעִיף ו לרחוץ עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו. כצ"ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא"כ אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר. וה"ה אם רבו צריך לו מותר. אבל עם אביו כו' דאסור משום הרהור מש"ה אסור אפי' אם הוא כבר במרחץ דרישה ב"ש:
א סָעִיף א ולא ישא קטנה. עב"ש סק"ב וע' במשנה למלך פכ"א מהא"ב דין כ"ו ועיין בס' בר"י מ"ש על דבריו:
ב סָעִיף ה שיש לה אוטם עיין בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ו על דבר אשה אחת אשר הרופאים פה אחד גזרו ואמרו שאם תתעבר תהיה מסוכנת מאד וח"ו יארע לה מהעיבור סכנת מות אם מותרת לשמש במוך לפני תשמיש וכתב לפלפל בסוגי' דג' נשים משמשות במוך והעלה דא"צ לגרשה בשביל זה אע"ג דצריכה לתת מוך קודם תשמי' דאעפ"כ לא הוי בגדר השחתת זרע כיון דהוא דרך תשמיש וא"א לו לשמש עמה בדרך אחר מפני הסכנה ע"ש (אולם בתשו' חתם סופר חיו"ד סי' קע"ב שאלה כזו ממש ומסיק לדינה דלתת מוך בשעת תשמיש ודאי דאין להתיר אך אחר תשמיש אפשר דיש להקל רק שיהא ברשות הבעל ורצונו אבל אין לה רשות להשחית זרעו בלי רצונו אפי' כבר קים פ"ו ואין ראי' מדביתהו דר"ח (ס"פ הבע"י) דאפשר בימיהם שאני דיכול לישא אשה על אשתו או לגרשה לדידה אם יהיה תאב לבנים משא"כ בזמנינו דאיכא חרגמ"ה לא תעשה בלי רשותו (ועמ"ש לעיל סי"ה ס"ק י"א) ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל חי"ד סי' ע"א מחמיר ממש בזה ודעתו דאין להתיר אף אחר תשמיש אך בסי' ע"ב שם חזר והסכים להרב השואל להתיר לעשות במוך אחר תשמי' כסדר בדיקות' בחורין ובסדקין עד מקום שהשמ' דש אולם לדחוק המוך הרבה י"ל דאסור ע"ש וע' עוד מזה בס' בית מאיר ובס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ז:
ג סָעִיף ה אסור לשמש. עמ"ש לקמן סי' קי"ט ס"ו ס"ק יו"ד:
ד סָעִיף ו אלא בימיהם כו' כתב בס' עצי ארזים חילק זה הוא דוחק גדול אבל כפי הנראה מהגמרא שלא נאמר זה על מנכסים שלנו דפריך והכתיב ועשה להם מכנסי בד כו' ההוא כדתניא מכנסי כהנים למה הן דומין כו' ויש להם שנצין ואין להם כו' ערש"י שם א"כ מוכח דמכנסים שלנו שאין עושין כיס מיוחד למדת האבר לית בהן משום הרהור עכ"ל וע' ברא"ש פ"ק דשבת סי' י"ט):
ה סָעִיף ו הואיל ומכסין. כ"כ ג"כ ביו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ז בהג' ולפ"ז בזמנינו שאין מכסין אין היתר בדבר ולא ידעתי על מה סמכו העולם להקל בזה ומצאתי בס' תולדות אדם פ"ו הביא שם כי הגאון הצדיק מו"ה זלמן זצ"ל מוולינא פ"א הלך לבית המרחץ וכאשר בא אל פתח בהמ"ר ומצא את חותנו שמה שב לאחוריו וברח משם כבורח מארי ואמר דאף שרבינו הרמ"א המציא היתר לפי זמנו דיבר וכן האגודה שהביא הרמ"א בזמנו היה מנהג אצל כולם לילך במכנסים במרחץ אבל עכשיו החוש מעיד על הפוך הדבר והוא איסור גמור מדינ' דגמרא בלי שום חולק ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.