א שְׁבוּיָה שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא בַּת ג' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אוֹ יוֹתֵר, אֲסוּרָה לְכֹהֵן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה, שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לְכּוּתִי. וְאִם יֵשׁ לָהּ עֵד שֶׁלֹּא נִתְיַחֵד כּוּתִי עִמָּהּ, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ קָרוֹב נֶאֱמָן לְעֵדוּת זוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת בְּעֵדוּת אִשָּׁה, כְּגוֹן חֲמוֹתָהּ וְכוּ', נֶאֱמֶנֶת בִּשְׁבוּיָה (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ב דִּכְתֻבּוֹת). וּשְׁתֵּי שְׁבוּיוֹת שֶׁהֵעִידָה כָּל אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. וְכֵן קָטָן שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנִּשְׁבָּה הוּא וְאִמּוֹ, וּבְנָהּ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: נִשְׁבֵּינוּ לְבֵין הַכּוּתִים אֲנִי וְאִמִּי, יָצָאתִי לִשְׁאֹב מַיִם, דַּעְתִּי עַל אִמִּי. לִלְקֹט עֵצִים. וְדַעְתִּי עַל אִמִּי. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים לְכֹהֵן עַל פִּיו. וְיֵשׁ שֶׁכָּתַב, שֶׁהַקָּטָן נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בְּמִתְכַּוֵּן לְהָעִיד:
ב אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּאִשְׁתּוֹ הַשְּׁבוּיָה שֶׁלֹּא נִטְמְאָה, שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד לְעַצְמוֹ. וְכֵן שִׁפְחָתָהּ לֹא תָּעִיד לָהּ. אֲבָל שִׁפְחַת בַּעְלָהּ מְעִידָה לָהּ. וְשִׁפְחָתָהּ שֶׁהָיְתָה מְסִיחָה לְפִי תֻּמָּהּ, נֶאֱמֶנֶת. הַגָּה: כּוּתִי פָּסוּל לְעֵדוּת שְׁבוּיָה, וַאֲפִלּוּ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן (הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ב). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (רִיאָ"ז). וְהוּא הַדִּין לְעֵד מִפִּי עֵד. וּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, לֹא מְהַנֵּי רַק לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחֲמִיר (ר"ד כֹּהֵן בַּיִת ח'):
ג כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לִשְׁבוּיָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה, שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאִם פְּדָאָהּ וְהֵעִיד בָּהּ, הֲרֵי זֶה יִשָּׂאֶנָּה, שֶׁאִלּוּ לֹא יָדַע שֶׁהִיא טְהוֹרָה לֹא נָתַן בָּהּ מְעוֹתָיו:
ד הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁמֵּעִיד שֶׁהִיא שְׁבוּיָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַד שֶׁיָּעִיד לָהּ אֶחָד שֶׁהִיא טְהוֹרָה:
ה הָיָה שָׁם ב' עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁנִּטְמְאָה, וְאֶחָד מַכְחִישׁ אוֹתוֹ וּמֵעִיד לָהּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ כּוּתִי, עַד שֶׁנִּפְדֵּית, אֲפִלּוּ זֶה שֶׁמֵּעִיד שֶׁהִיא טְהוֹרָה עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִיא אוֹמֶרֶת: נִטְמֵאתִי, נֶאֱמֶנֶת נֶגֶד עֵד אֶחָד שֶׁאוֹמֵר טְהוֹרָה, אֲבָל לֹא נֶגֶד ב' עֵדִים (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ' הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה):
ו מִי שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי, וְהִתִּירוּהָ בֵּית דִּין לִנָּשֵׂא, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לִפְנֵי בֵּית דִּין וְלֹא מִחוּ בָּהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה וְלֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס אַחֲרֶיהָ שַׁבַּאי, וַהֲרֵי הִיא שְׁבוּיָה לְפָנֵינוּ בְּיַד אֲדֹנֶיהָ, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ שֶׁהִתִּירוּהָ, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מֵעַתָּה עַד שֶׁתִּפָּדֶה. וְאִם בָּאוּ לָהּ ב' עֵדִים אַחַר כָּךְ שֶׁנִּטְמֵאת, אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ בָּנִים, הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא. וְאִם בָּא עֵד אֶחָד, אֵינוֹ כְּלוּם:
ז אָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי וְיֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁאֲנִי טְהוֹרָה, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים, אֶלָּא מַתִּירִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ עֵדֵי טֻמְאָה, מַתִּירִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ, שֶׁבִּשְׁבוּיָה הֵקֵלּוּ:
ח הָאָב שֶׁאָמַר: נִשְׁבֵּית בִּתִּי, וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ. הוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר שֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת אִסוּר (הג"מ פי"ח מֵהא"ב בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
ט אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֱסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּיָה, הוֹאִיל וְהַדָּבָר סָפֵק, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָדוּר עִמּוֹ בְּחָצֵר אֶחָד וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עִמּוֹ תָּמִיד בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ:
י עִיר שֶׁבָּא בְּמָצוֹר וְנִכְבְּשָׁה, אִם הָיוּ כּוּתִים מַקִּיפִים אֶת הָעִיר מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּלֵט אִשָּׁה אַחַת עַד שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָהּ וְתֵעָשֶׂה בִּרְשׁוּתָם, הֲרֵי כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת כִּשְׁבוּיוֹת, שֶׁמָּא נִבְעֲלוּ לְכוּתִים, אֶלָּא מִי שֶׁהָיְתָה מִג' שָׁנִים וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּלֵט אִשָּׁה וְלֹא יֵדְעוּ בָּהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בָּעִיר מַחֲבוֹאָה אַחַת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת הַכֹּל. כֵּיצַד מַצֶּלֶת, שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: טְהוֹרָה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵד, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר: נִמְלַטְתִּי כְּשֶׁנִּכְבְּשָׁה הָעִיר, אוֹ בְּמַחֲבוֹאָה הָיִיתִי וְנִצַּלְתִּי, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: לֹא נִמְלַטְתִּי וְלֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוּד שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, שֶׁהֵם מִתְיַשְּׁבִין בָּעִיר וְאֵין יְרֵאִים, לְפִיכָךְ חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא בָּעֲלוּ. אֲבָל גְּדוּד שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת שֶׁפָּשַׁט וְשָׁטַף וְעָבַר, לֹא נֶאֶסְרוּ הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי לִבְעֹל, שֶׁהֵם עוֹסְקִים בְּשָׁלָל וּבוֹרְחִים לָהֶם. וְאִם שָׁבוּ נָשִׁים וְנַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתָן, אַף עַל פִּי שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל וְהִצִּילוּ אוֹתָם מִיָּדָם, הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאַף בִּגְדוּד שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת, אֲסוּרוֹת:
יא הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִּידֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת אֲפִלּוּ לִכְהֻנָּה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁחַיָּבִים לָהֶם, שֶׁיִּרְאוּ לִגַּע בָּהּ פֶּן יַפְסִידוּ מִכִּיסָם. אֲבָל אִם תָּפְסוּ אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּפְדּוּהָ בְּמָמוֹן, שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ מִכִּיסָם, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ כֹּהֵן (תא"ו נָתִיב כ"ג וְכֵן מַשְׁמַע בַּתוס' פ' א"מ). עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה, לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן, נֶאֶסְרָה עָלָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה אֲפִלּוּ לְבַעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִתְרַצֵּית לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהָ (הַתוס' וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר וְהָרַ"ן וּבְפִסְקֵי מהרא"י סִימָן צ"ב). וְדַוְקָא בְּנֶחְבְּשָׁה מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְיֵשׁ לָהֶם חֲשַׁשׁ מִיתָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ח בְּשֵׁם י"א). אֲבָל בְּיוֹשְׁבוֹת חֲבוּשׁוֹת מֵחֲמַת בַּעֲלֵיהֶן, אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נִגְמַר דִּין בַּעֲלֵיהֶן לְמִיתָה (בְּפִסְקֵי מהרא"י סִי' צ"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא סְבוּרָה לְהַחֲיוֹת עַל יְדֵי פִּדְיוֹן וְלַחֲזֹר, אֵינָהּ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, דְּאֵינָהּ מִתְרַצֵּית אַף עַל פִּי שֶׁחֲבוּשָׁה מֵחֲמַת עַצְמָהּ (שָׁם בְּמהרא"י). וּבִשְׁעַת הַזַּעַם וְהֶרֶג רַב, הִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ לְבַעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, וְכַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאִם נֶחְבְּשָׁה בִּידֵי כּוּתִים וִיהוּדִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים אֶצְלָהּ, שַׁרְיָא לְבַעְלָהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ח) יִשְׂרָאֵל שֶׁנִשְׁתַּמֵּד הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְחָזְרוּ בָּהֶן, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא זָנְתָה תַּחְתָּיו, וַאֲפִלּוּ בַּעְלָהּ כֹּהֵן. וְאִם אִשְׁתּוֹ נִשְׁתַּמְּדָה לְחוּד, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת), אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁלֹּא זָנְתָה, כִּשְׁבוּיָה. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא זָנְתָה (שָׁם). וּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד שֶׁהֵמִירוּ דָּתָן מֵחֲמַת אֹנֶס וְחָזְרוּ בָּהֶן לְאַחַר שֶׁעָבַר הָאֹנֶס, יֵשׁ לְהָקֵל וּלְהַתִּירָן אֲפִלּוּ לְבַעֲלָן כֹּהֲנִים (הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ב). וְאִם אִשָּׁה נָדְרָה לְהַמִיד עַצְמָה וְלֹא הֵמִירָה עֲדַיִן, וְחָזְרָה בָּהּ, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ס). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל הַכּוּתִים וְהֵם יְרֵאִים מֵהֶם, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁיַּד הַכּוּתִים תַּקִּיפָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מָמוֹן, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת הַכּוּתִים, נֶאֱסְרָה, אֶלָּא אִם כֵּן הֵעִיד לָהּ אֶחָד, כִּשְׁבוּיָה. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּנֶחְבְּשָׁה בִּידֵי כּוּתִים וּמְסוּרָה בְּיָדָם, אֲבָל אִם נִתְיַחֲדָה עִם כּוּתִים, אֲפִלּוּ שֶׁחַיֶּבֶת לָהֶם, אֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּחוּד אַף עַל פִּי שֶׁעָשְׂתָה שֶׁלֹּא כַּדָּת. וַאֲפִלּוּ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל זְנוּת, כָּל קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין לֹא חַיְשִׁינָן לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ (שָׁם בִּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). מִיהוּ, אִם נִתְיַחֲדָה לְשֵׁם זְנוּת, יֵשׁ לְהַחֲמִיר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ס):
יב אֵיזוֹ הִיא חֲלָלָה, זוֹ שֶׁנּוֹלְדָה מֵאִסוּרֵי כְּהֻנָּה, כְּגוֹן כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁבָּא עַל הַזּוֹנָה אוֹ עַל הַגְּרוּשָׁה, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עֲלֵיהֶן אוֹ עַל הָאַלְמָנָה, אוֹ שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה וּבָא עָלֶיהָ, הֲרֵי אֵלּוּ נִתְחַלְּלוּ לְעוֹלָם. וְאִם הוֹלִיד מִמֶּנָּה, בֵּין זֶה שֶׁחִלְּלָה בֵּין אַחֵר, הַוָּלָד, בֵּין שֶׁהוּא זָכָר בֵּין שֶׁהוּא נְקֵבָה, חָלָל, וְהִיא עַצְמָהּ נִתְחַלְּלָה בְּבִיאָתוֹ מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ, בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן מִבֶּן ט' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּלְמַעְלָה, וְהַנִּבְעֶלֶת מִבַּת ג' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מֵאִסוּרֵי כְּהֻנָּה, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, לֹא נִתְחַלְּלָה. אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, נִתְחַלְּלָה, שֶׁכָּל נְשׂוּאָה בְּחֶזְקַת בְּעוּלָהּ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוּלָה:
יג הַכֹּהֵן עַצְמוֹ שֶׁעָבַר וּבָא עַל אַחַת מֵאִסוּרֵי כְּהֻנָּה, לֹא נִתְחַלֵּל:
יד כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת, אוֹ עַל יְבָמָה לַשּׁוּק, וְנִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵין הַוָּלָד חָלָל, אֲבָל עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. וְאִם חָזַר וּבָא עָלֶיהָ, הוּא אוֹ כֹּהֵן אַחֵר, הַוָּלָד חָלָל. אֲבָל הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, אֲפִלּוּ נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, הַוָּלָד חָלָל:
טו כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל הַנִּדָּה, הַוָּלָד כָּשֵׁר וְאֵינוֹ חָלָל:
טז חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, הַוָּלָד מִמֶּנָּה חָלָל. וְכֵן בֶּן בְּנוֹ, כֻּלָּם חֲלָלִים עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְאִם יָלְדָה בַּת, אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת אוֹתָהּ הַבַּת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת, אוֹתָהּ הַבַּת כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה הַוָּלָד כָּשֵׁר:
יז כּוּתִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת, אוֹתָהּ הַבַּת פְּגוּמָה לִכְהֻנָּה:
יח כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה מְעֻבֶּרֶת, בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאַחֵר, וְיָלְדָה כְּשֶׁהִיא חֲלָלָה, הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא מִטִּפַּת עֲבֵרָה:
יט כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל חֲלוּצָה, הִיא וּוְלָדָהּ חֲלָלִים מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת, הִיא כְּשֵׁרָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים:
כ כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל סְפֵק זוֹנָה אוֹ עַל סְפֵק גְּרוּשָׁה אוֹ סְפֵק חֲלוּצָה (טוּר), הֲרֵי זוֹ סְפֵק חֲלָלָה, וּוְלָדָהּ סְפֵק חָלָל, וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחָמְרֵי יִשְׂרָאֵל: אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְכֹהֵן, וְאִם אָכַל אוֹ נִטְמָא אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהוּא הַדִּין בְּחָלָל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל חָלָל שֶׁל תּוֹרָה הַוַּדַּאי, הֲרֵי זֶה כְּזָר וְנוֹשֵׂא גְּרוּשָׁה וּמִטַּמֵּא לְמֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: " אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" (וַיִּקְרָא כא, א) אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּנֵי אַהֲרֹן, עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:
כא גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, וְיָלְדָה בַּת, לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה לְכֹהֵן אֲפִלּוּ בַּת בִּתָּהּ עַד כַּמָּה דּוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, לֹא תֵּצֵא. וְאִם יֵשׁ בָּהּ צַד אֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן גֵּר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, הַבַּת מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לִמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מְשֻׁחְרֶרֶת:
כב הַכֹּהֶנֶת מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְחָלָל וּלְגֵר וְלִמְשֻׁחְרָר, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּנֵי אַהֲרֹן" (וַיִּקְרָא כא, א) וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן:
כג מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק חָלָל אוֹ וַדַּאי, וְכֵן אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי, נִתְבָּאֵר בְּסִי' ב':
א סָעִיף א שבוי' שנשבית כו' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב איתא לאו דוקא שראו שנשבית אלא שידוע לעדים ששהת' בין גוים כו':
ב סָעִיף א ויש מי שכ' כו' כן כתבו הר"ן וה' המגי' כמו שהביא ב"י הוכיחו מדאמרינן פ"ב דכתובות זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת כו' נאמנים חוץ מבנה ובתה כו' וזה מיירי באינ' מסל"ת דא"כ אפי' שפחת' נאמן ואפ"ה תינוק ותינוקת (נאמנים) וק"ל דהא איתא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) דקטן נאמן לומר מכאן יצא נחיל זה ופרכינן אטו אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני במסל"ת ושם אמרינן דנחיל שהוא דרבנן שוה לשבוי' דמהני מסל"ת ש"מ דעכ"פ בעינן מסל"ת בנחיל ואע"ג דקטן בעלמא הוא וא"כ בשבוי' נמי כי היכ' דבקטן שהוא כנה בעינן מל"ת ה"נ בקטן דעלמא וצ"ל דאע"ג דלענין דמהני מסל"ת שוה סברא דנחיל שהוא דרבנן לסברת דבשבוי' הקילו מ"מ לענין דצריך מל"ת עדיף טפי בשבוי' דבקטן דעלמא לא צריך מל"ת ובנחיל שהוא דרבנן צריך עכ"פ מל"ת ונראה שמחמת קושי' זו פסק בעל הסברא ראשונה שהוא הרמב"ם דאף בשבוי' צריך כל קטן דוקא מל"ת וגם הטור נ"ל דס"ל הכי דהא לא זכר בקטן שום דבר אלא כללו כמ"ש אבל בנה ובתה כו' דהיינו בין גדולי' בין קטנים צריך שיהי' מל"ת ומדכלל (נ"ל) קטן בזה ולא כ' בקטן דעלמא מה דינו ש"מ דכל קטנים שוים הם וצריכין מל"ת ומהני להם מל"ת ומה שקשה ע"ז מפ"ב דכתובות דתינוק ותינוקת נאמנים ומיירי באין מל"ת דאילו במל"ת אפי' שפחה נאמן נראה לתרץ דסתם עדות קטן אין לו שייכות במתכוין להעיד דאין לו דעת להעי' אלא ודאי מיירי במל"ת אבל בגדול וגדולה סתם היינו במתכוין להעיד שהרי יש להם דעת נמצא דמ"ש הבריי' דתינוקת נאמנים להעיד אין התנ' מהלק' בזה אלא בין מתכוין או מל"ת כנ"ל דעת הרמב"ם וטור:
ג סָעִיף ב ואפי' מסל"ת אינו נאמן והוא דעת הרא"ש דלא משתמ' בשום מקום שיהי' גוי נאמן בעדות אשה (שבוי') אלא דוקא בשפחה מהני מסל"ת ויש מקילין הוא דעת רב פלטוי גאון מטעם דכיון דמהני עדות גוי להתי' אשה באיסור כרת כ"ש לאיסור לאו דהכא באיסור שבוי' לכהן והרא"ש כ' ע"ז דהאי ק"ו פריכא היא דהאשה עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלה שתנשא ואינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עדי שבוי' אלא חכמים סמכו על אשה דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה עכ"ל ואיני כדאי להכריע אבל נלע"ד דדין זה תלוי בדין עד א' (שמעיד) ביבמה שמת יבמה הנזכר בסי' קנ"ט סיף ב' דמאן דמתיר שם ראייתו מדאיתא פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) דאמר רבא ק"ו לאיסור כרת מהני עד א' לאיסור לאו כ"ש ומאן דאוס' שם הוא הרא"ש דס"ל מדאמר שם דאמר החי' מרבנן לרב' היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ולפי מ"ש שם דיש לנו לסמוך להתיר לא כהרא"ש א"כ ה"ה נמי כאן דלא קי"ל להחמיר כדעת הרא"ש דחד טעמא הוא רק להקל כרב פלטוי להתיר ע"י עדות גוי מל"ת בשבוי' והוא נכלל בכלל שפחה שנזכר בגמ' דאין מעלה לשפחה מל"ת יותר מגוי כנלע"ד:
ד סָעִיף ג לא נתן בה מעותיו צרך לתת טעם הא גם בלא פדאה יש לנו לומר שאם לא ידע שהיא טהורה לא היה מעיד עליה ויעשה עבירה בנשואין שיש' אותה אי חשדת לו שעושה עבירה דיצרא תקפיה א"כ כי נותן מעות נמי נחשד' בכך ונ"ל דהחילוק הוא דבמעיד עליה אינו סומך על שישאנ' דשמ' תתודה היא אח"כ על שנטמא' ולא תרצה לעשות עבירה משא"כ בנותן ממון יפסיד מעותיו אם תתודה אחר כך (ואיני מבין זה דא"כ יכול לישאנ' ג"כ ודוק) (דברי המגיה לא ידעתי למה לא הבין זה שהגיה זאת כי דברים פשוטים הם וכוונת הט"ז הוא כך בשלמא כשמעיד עליה מכח שיצר' תקיף עליו סובר מה יפסיד אף אם היא תתודה אח"כ ומעיד שקר משום שמא לא תתודה וישאנה משא"כ בנותן מעותיו יפסיד א"כ בודאי הוא יודע שהי' טהורה בודאי עכד"ה):
ה סָעִיף ד אפי' היה שם עד א' כו' (בר"ן) כ' אפי' קודם שבאה לב"ד אפ"ה נאמנת לומר טהורה אני במגו דלא נשביתי להכחיש העד וכתב בפרישה אע"ג דבנסכ' דר' אבא הוצרכו להחוטף לשלם ולא אמרינן דיהא נאמן אפי' בשבועה להכחיש העד כמ"ש בח"מ סי' צ' ושמ"ד שאני הכא דבשבויה הקילו עכ"ל ולי נראה דלק"מ דשם יש עכ"פ כח להעד לחייב שבועה משא"כ כאן. וצ"ל דאפי' היה שם ע"א ויש שם אשה מסייע להעד אמרינן דהאשה כמאן דלית' דלחומר' לא חשבינן לה כלל:
ו סָעִיף ד שמעיד שהיא שבוי' ק"ל הא אפי' מעיד דנטמאה אינו כלום כדפירש"י בפ"ב דכתובות דכ"נ דע"א בטומאה אינו כלו' מלבד בסוטה ואפשר דנקי' שבוי' דכאן הוה עיקר הדין בשבוי':
ז סָעִיף ה וא' מכחיש אפי' אם העד (המכחי') (צ"ל המחמיר) בא תחילה כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם אחרים ואע"ג דבסימן י"ז לענין העד המעיד להחמיר בא תחילה לא מהני שוב עד שמתיר בשבויה הקילו:
ח סָעִיף ה לא נגד ב' עדים בזה לא אמרינן שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מפקעת עצמה מבעלה ומ"ה אם היא פנויה נאמנת על עצמה יותר מק' עדים כ"ה שם בהגהות אלפסי:
ט סָעִיף ח אינו נאמן לאוסרה בטור סיים שלא האמינתו התורה לאוסרה אלא בענין אישות דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובזה אוסרה על שאר האנשים אבל לא לפוסלה משום זנות והקשה בפרישה מסי' ד' שמאמינתו התורה לומר על א' מבניו שאינו בנו והוה ממזר על פיו ודוחק לתרץ ע"ש ולק"מ דשאני התם דהתור' האמינתו דכתי' יכיר ובאמת גם שם אין נאמן לפסול האשה:
י סָעִיף יא ע"י נפשות בטו' כ' כגון שבעלה רוצה וכ"ה בגמ' ונראה דכ"ש אם הוא עצמה חייבת מיתה:
יא סָעִיף יא שמא נתרצית עיין בתשו' שהבאתי סי' י"ז דהיינו תשובה י"ב שייך לזה ודין שבויה שניסת לגוי באונס:
יב סָעִיף יא יש להקל ולהתירן אפילו לבעליהן כהנים תמיה לי טובא דאמאי לא חיישי' לנאנסה ובמקור דין זה שהוא תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא הביא היתר זה אלא לאשת ישראל דלא חיישינן שמא נתרצית בזנות ע"ש דכ' בלשון זה על נשים שהמירו בשעת אונס וכאשר מצאו מקום לנוס המליטו וחזרו לדת אמת מותרות לבעליהם דהא קודם שהמיר' לא היתה ניצולת במה שנתרצית להבעל ולאחר שהמירה למה לה להתרצות (הא) יודעת שיש לה שלום יותר מן הגוית ואף שלבן לשמים אלא מאימת מות החליפו לאנסו אינם רשאים הלכך ליכא למיחש שמא נתרצית וא"ל אחרי שאכלה ושתתה עמהם שמא הפקירה עצמה לזנות כו' כי ידוע שמיר שמוצא מקום לנוס אין מתאחרים אפילו רגע אחד עכ"ל ובד"מ העתיק דברים אלו ולא כ' שם הא דזכרנו לאונסא אינם רשאים גם לא זכר שם אפילו לכהנן ויש נ"מ לכאורה בזה דא"כ דאינם רשאים לאונס' אפילו לכהן מותרת מחמת חשש דאח' שהמירו אלא שק' מה הועיל בזה לענין היתר כהן דהא עכ"פ יש חשש שמא נאנסה קודם שהמיר' דהא ההיתר שזכר הרא"ש דלא מהני לה הרצוי להיבעל אלא דאין מועיל לה להציל ממות זה לא מועיל אלא לענין ישראל דלא חיישינן להתרצות ואם תרצה ללמוד היתר לכהן היינו שיש עדים שלא נבעלה קודם שהמירה אז אמרינן דאחר המירה מותרת לכהן אפילו בלא עדים שאחר כך אינם רשאים לאונסה אבל אין נראה להקל בשביל זה לכהן דשמא פעם א' מצאה גוי במקום סתר ואנסה והרי הרא"ש לא סיים אלא דליכא למיחש דנתרצית (דברי המגי"ה הט"ז הכניס בזה מה שכתב הב"ש דמיירי שמיד בשעת הגזירה המירה כו' וסיים דלק"מ מה שהקה בח"מ עכ"ל אבל באמת אין לזוז מפסק הנ"ל דודאי אסורה לכהן מטעם הט"ז דשמא פעם א' מצאה גוי כו' עכד"ה) והיינו לענין איסור ישראל דוקא ועכ"פ א"א לישב הך מלתא דכ' רמ"א אפילו לכהנים. ונראה שיש כאן ט"ס הך אפילו וצ"ל אבל לא לבעלן כהנים ואף שבלבוש העתיק כמ"ש לפנינו אפילו לבעליהן כהנים אין מזה ראיה דלא נתן לב לדקדק בזה ומה שזכר בתשובה לאונסה אינם רשאים לא נתכוין להיתר כהן אלא ה"ק שאח"כ אין חשש לומר שמא היה עליה שום מור' שמא יקחנו א' באונס וע"כ נתרצית לא' שהוא תקיף ומושל כדי שיצילנה מגוי א' או כיוצא בזה שיראה שתהיה מופקרת לכל ע"כ בחרה לה א' זה אינו דאין יראה מזה ולא נתרצית אבל עכ"פ לכהן אסורה ומ"ה לא העתיק בד"מ הך לאונס' אינם רשאים כי אין בו צורך להיתר ישראל ולהיתר כהן לא מהני כנלע"ד:
יג סָעִיף יב אע"פ שנמצאת בתולה כתב ב"י בשם הרב המגיד שלמד הרמב"ם זה ממשנה שאסורה סתם מן הנשואין פי' ולענין כתובה אמר שכל אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה וכ"ש באיסור של תורה עכ"ל וכיון שכן אפילו יש עדים שלא נסתרה עמו דהא לענין כתובה אמרי' בפ"ק דכתובות דדינא כבעולה אבל נ"ל שיש כאן חילוק לענין טומאת מת כמ"ש אחר כך בסי' זה דודאי חל מותר לטמ' והו' כזר לכל דבר וא"כ אם אין כאן עדים שלא נעסתרה מהני החזקה של נישואין דהו' כבעולה אע"פ שנמצאת בתולה דשמא הערה בה. אבל אם יש עדים שלא נסתרה אסור לטע' דאין כאן חזקה מבורר כ"כ והוה ספק כמו ספק חלל ואזלי' לחומרא ומעשה היה במדינה זו שבתולה א' נשבית בין הריקים ימ"ש והיתה איזה זמן ביניהם ואח"כ נפדית וניסת לישראל ונמצאת בתולה ואמרתי דאפ"ה אסורה לכהן אם תתאלמנה דחיישי' שמא הערה בה כהשבאי כדאיתא הכי דלא מהני מה שנמצאת בתולה (דברי המגי"ה כתב ב"ש בס"ק ל"ו אעפ"י שנמצאת בתולה כ"כ הרמב"ם משמע אפילו אם עדים מעידים שלא נבעלה מ"מ הי בחזקת בעולה דיליף מכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפילו אם עדים מעידים כו' ותו' ביבמות דף נ"ז נמי ס"ל נתחללה מחמת חופה בלא ביאה כו' ובט"ז כ' כו' אבל לשיטת התוס' אינו כן דנתחללה בודאי מחמת חופה ובניה חללים וכן נ"ל עיקר דאף לשיטת הרמב"ם אינו מוכרח לפירושו עכ"ל לא ידעתי מה עלתה על דעתו להביא ראיה מתו' הנ"ל דשם מיירי לענין פסול תרומה היא נפסלה בביאתה לחופה אבל לענין חילול בהדיא קאמר בגמרא שם דף נ"ט דביאה הוא דמשוי' חלל וכן פירש"י במשנה ר"א ור"ש מכשירין עד שתבעל ותעשה חללה וכן בגמרא שם פירש"י ג"כ בלשון אחר ור"א ור"ש מכשירין דהא קנין כספו הוא ואי משום חללה הרי כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה ומה שפירש רש"י שם מן הנשואין פסולה דשוי' חללה כבר פי' רש"י במשנה בביאתו שויה חללה ותו דלר' מאיר נפסלה מלאכל בתרומה מן האירוסין ואפ"ח לא נעשית חללה דהרי אף ר' מאיר מודה בנתאלמנה או נתרשה מן הארוסין דכשרות ואם היתה נעשית חללה ע"י קדושין שוב לא היה מהני לה מה שנתאלמנה או נתגרשה כמו בנשואין ולא נבעלה לפי דעת הב"ש לר"א ור"ש דהי' חללה לעולם ועוד ה"ל למפלגי במשנה אי נעשית חללה בארוסין או בנשואין וממילא נשמע דאם נעשית חללה אסורא בתרומה אלא ודאי דוקא בתרומה הוא דאסורא אבל לא נתחללה בכך וגם מהרמב"ם עצמו מוכח דיש חילוק הנ"ל דהרי בפ"ד מה' תרומה פסק כר"מ דבנתארסה לא תאכל בתרומה וכאן פסק דבארוסין לא נתחללה א"ו דליכא דוכתי בשום מקום דמצינו דנתחללה בלא ביאה והא דפסק הרמב"ם דאף בנשאת ולא נבעלה נתחללה היינו שמפרש הטעם בעצמו שכל נשואה בחזקת בעולה היא משום הכי מחזקי' לה בחזקת בעולה ונתחללה והוא אינו רק מצד חומרא משום דלא ידעי' בודאי שלא בעל אבל אם איכא עדים דלא נסתר' עמו כלל בודאי לא נעשה אותה חללה בחנם מה שלא נמצא בש"ס דלא מצינו שלא נעשת חללה כ"א ע"י ביאה כמ"ש וגם אלו היה סובר הרמב"ם דאף בדאיכא עדים שלא נבעלה נמי נתחללה ה"ל לכתוב בקיצור מן הנשואין אעפ"י שלא נבעלה נתחללה ותו לא וממילא הוי שמעי' דהיינו דאיכא עדים שלא נבעל' אפ"ה נתחללה א"ו מדהאריך ונתן טעם שכל הנשוא' בחזקת בעולה מוכח דהיינו דאנו מחזקי' לה כן מצד החומרא מכח דלא ידעי' אי נבעל' או לא אבל בדאיכא עדים שלא נבעלה לא נתחללה ומוכרח הוא פי' הט"ז כהרמב"ם ודברי הב"ש אינם מוכרחים וגם מש"ס דכתובות אין ראיה דאף דאמר שם אם עדים מעידים שלא נסתרה או לא שהתה כדי ביאה אפ"ה מחזקי' לה בחזקת בעולה לענין כתובה ולמד הרב המגיד מזה דכ"ש הוא באיסור תורה עכ"ל ודאי אמת הוא דכל שכן הוא באיסור תורה דהיינו דמחזקי' לה בחזקת בעולה מסתמא אבל בדאיכא עדים שלא נסתרה א"א לומר כן דהא שם פירשו התו' הטעם דמחזקינין לה בחזקת בעולה ואדעת' דבעולה נישאת דאע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך ע"ז מאי שהיה הנשואין וסבר דלשבחה אומרים כן א"כ כאן דליכא למימר דלשכחה אומרים כן דהיאך יעברו עדים אלפני עור באיסור של תורה דאם הית' נבעלת היתה זונה ואסורה לכהן ועכשיו יתירו זונה לכהן בשבח' שלהם א"ו דאם עדים מעידים שלא נסתרה בודאי יודעים הם בירור שהאמת כן הוא א"כ למה נחזיק אות' בחזקת בעולה מחמת הנשואין כיון דאיכא עדים דלא נבעלה וא"כ יפה הורה הט"ז ולבי אומר לי להוסיף על דבריו להחזיק אותה בחזקת כשרות לגמרי כיון דאיכא עדים שלא נבעלה ואין הנשואין לבד עושה אותה חללה כמ"ש רק אפשר דמחמת שהיתה משתמרת לביאת עבירה קנסינן לה ואסרינן לה לכהן לכתחילה אבל בנה לא קנסינן ליה והיה כהן גמור בנשא' אמו לכהן אחר כשנתאלמנ' מן הראשון וגם בחמ"ח כתב איך תעשה חללה משום סתירה לבד ועדים מעידים שלא נבעלה כו' א"כ לפי מ"ש שיש עדים שלא נסתרה ליכא אפי' חומרא בעלמא רק אפשר דקנסינן משום דהיתה משתמרת לביא' עבירה כמו בתרומ' אבל חללה אינה נעשה בכך כמ"ש עכד"ה):
יד סָעִיף יד אין הולד חלל קשה דהא עכ"פ ממזר הוא וי"ל דנ"מ לענין אכילת תרומה ולענין טומאת מת יש ספק בממזר כהן וצ"ע בס"פ נושאין על האנוסה.
טו סָעִיף כ וה"ה בחלל של דבריהם פי' לענין שלא ישא גרושה אבל במ"ש תחלה מכין אותו מכות מרדות כאן מלקין אותו מלקות גמור כי הוא ודאי כהן מן התורה רש"ל:
טז סָעִיף כג משפח' שנתערב בטור כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור כו' והקשה רש"ל דלעיל סי' ב' פסק הטור בספק פסול שנתערב הוה ס"ס ואין להרחיק אפי' לכתחלה ומוכח באשר"י בפ' י' יוחסין דאפי' בפסול ממזר איירי ועוד דהטור פסק לעיל דוקא שנתערב איסור ודאי כי' ע"כ נראה דיש כאן ט"ס תיבת ספק כ"כ רש"ל וכן עיקר דלא כיש דוחקים לישב הגמ' שלפנינו בדברים שאינן:
א סָעִיף א אסורה לכהן. ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו. אע"ג בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן קי"ל לא תצא אפי' ברוב פסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זונות דאמרינן אשה בודקת ומזנה. אע"ג דכאן אינו אלא ספק זנות וקי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל. כאן מפני מעלת יוחסין כהונה אסורה. ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצ' דהיא בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן ב"ש. וט"ז אוסר דיש לחוש שמא הערה בה השבאי וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' צ"ה. ועיין בהרד"ך בית ח' ועיין כנה"ג בהגהת הטור:
ב סָעִיף א לכותי. לפי מ"ש לעיל סי' ו' סעיף ח' וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לא נעשית זונה. פירושו לישראלים הפקירה אבל אם ידוע שהפקירה אף לגוים אסורה לכהן בה"י:
ג סָעִיף א ואם יש לה עד. עיין משפטי שמואל סי' פ"ה וק"ח. וכנה"ג בהגהת הטור:
ד סָעִיף א ואפי' נשים. עיין מ"ש הח"מ ס"ק ב'. וחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א מיישבו:
ה סָעִיף א מעשה בא'. כצ"ל ולא ומעשה. ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוק' במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובבתה ב"ש ועיין ח"מ:
ו סָעִיף א אמי. מוכח מזה דצריך שיה' אצלה מתחלה ועד סוף וכ"ש גבי גוי המל"ת לדעת יש מקילין צריך שיהי' מתחלה ועד סוף בה"י:
ז סָעִיף ב מעיד לעצמו. אפי' מסל"ת. ודוק' להעיד אינו יכול אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה וידוע דלא נטמאה מותרת לו ב"ש ועיין בס"ק ט"ז:
ח סָעִיף ב מסל"ת. הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' וראייתו דאין גוי מסל"ת נאמן א"כ בנתי' דמר שמואל אמאי אוקמינהו לשבוייהו אבראי לעיילי ויסיחו לפ"ת שלא נטמאו. והחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א הקשה עליו דשמא אין רצונן להיות עומדת בספק ע"י אחר ושמא לא יסיחו לפ"ת ע"ש:
ט סָעִיף ב ויש מקילין במסיח לפי תומו. בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ח הקשה ע"ז ע"ש:
י סָעִיף ב וה"ה לעד מפי עד. ר"ל גם זה תלי' בפלוגת' דלהרא"ש דפסול כותי בשבויה ה"ה עד מפי עד נמי פסול בשבויה. וליש מקילין בכותי מהני נמי עד מפי עד. אבל בתשובת רש"ך ח"א סי' ו' כתב דגם הרא"ש מתיר עד מפי עד ע"ש ומ"מ למעשה אין דבריו מוכרחים ב"ש. ובתשובת חכם צבי שאלה קמ"א התיר בפשיטות עד מפי עד ע"ש. אשה מפי אחרים או אשה מפי אשה אחרת נסתפק הראנ"ח בח"א סי' כ"ב אי מהני ובסי' כ"ג הבי' בשם מהר"ש עטיאש דמהני ע"ש:
יא סָעִיף ב אבל לא להחמיר. דהיינו כותי המעיד מל"ת דהי' טמאה לא מהני להחמיר להחזיקה כודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינה כשאר שבויה עיין ב"ש:
יב סָעִיף ג ישאנה. אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבור שהו' ישאנה. וכל זה איירי בידוע דהיתה בשבי' אבל אם א"י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר ליש' אותה. ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דאינו ידוע שהו' כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן נאמן ועיין תשובת שער אפרים סי' ק"ו ב"ש:
יג סָעִיף ד שבויה. ואפי' אם ע"א מעיד דהי' טמאה מתירין אותה כ"מ ברש"י בכתובות דף כ"ג ע"ב ד"ה הכי גרסינן איהי וכו':
יד סָעִיף ה שנטמאה. אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח"כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפי' עד כשר שאומר נטמאה בא בתחלה ואשה בסוף לא אמרינן בכה"ג כל מקום שהאמינו ע"א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמי חד לגבי חד וישארו עדי שבויה. אע"ג בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין. אע"ג לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירין יותר מעדות שמת בעלה אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ב"ש:
טו סָעִיף ה טהורה. היינו בידוע שנשבת ואם נתנה אמתל' לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת. ומ"ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשואה אינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה אבל פנויה נאמנת לאסור את עצמה לכהונה. והקשה הח"מ דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה ע"א המתירה למה נאמנת לומר שהי' טמאה מ"ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא נתנה עיניה באחר כדלקמן סי' קט"ו ולעיל סי' ו' סעיף י"ב. וי"ל מאחר שיש עדים שנישבת הוי כמו רגלים לדבר ורמ"א כתב שם דוק' שאין רגלים לדבר אבל יש רגלים לדבר נאמנת בה"י ב"ש:
טז סָעִיף ו ב"ד. כ"כ בתשובת רד"ך בית ח' חדר יו"ד ע"ש שהבי' אם לא היה ידוע לב"ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יוכל ליש' אותה ואפי' אם הוא א"י דהי' טהורה משום דאית ליה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר. וכתב ע"ז בד"מ וצ"ע. וכתב ב"ש ומכ"ש אשת כהן דנשבית והו' יודע מזה וא"י אם היא טהורה דאסורה לו אע"ג דא"י לשום אדם והי' אומרת טהורה אני. ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ס"ק ז' דמותר' לו. ולענין אם התירוהו ואח"כ באו עידי שביה. דין א"א שוה לדין פנויה ב"ש:
יז סָעִיף ד שנטמאת. אבל ע"א שנטמאה לא מהני כלל אפי' לא נשאת לא תצא מהיתר' והיינו דאית' עידי שביה מש"ה לא תצא מהיתר' אבל אין מתירין אותה אבל אי ליכ' עידי שביה וע"א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ"ש בסעיף ד' ב"ש:
יח סָעִיף ז קול. אפי' קול דאתחזק בב"ד ב"י בשם הריטב"א. מ"ש הב"ש מיהו צ"ע לישב הסוגי' לפי זה גם נראה תוס' לא ס"ל פי' זה עכ"ל לא הבנתי למה. עיין בה"י ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף י"ג:
יט סָעִיף ז הקילו. אבל בא"א לא מקילין בכה"ג דאפי' אין כאן עדים רק שיצ' קול שיש עדים במ"ה שיודעים שהי' א"א אינה נאמנת ואפילו לא אתחזק הקול בב"ד חיישינן בא"א בה"י ע"ש:
כ סָעִיף ח לאוסרה. ומ"מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר הכא דא"נ לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין ח"מ. וב"ש חולק דא"נ אפי' לצרף עם עד אחד ע"ש. וא"ל למה נאמן לומר על בנו שהו' ממזר או שהו' בן גרושה י"ל כל דבר שאומר שנפסל מתמת ביאתו או נשואין שלו נאמן ולא דבר אחר:
כא סָעִיף ט בחצר. ואם ודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר אפי' במבוי נמי אסור לדור עמה עיין ב"ש:
כב סָעִיף י במצור. יש בזה ג' שיטות. לרש"י ור"ן במלכות אחרת אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יוכל לבא לעיר אבל אם א' יוכל לבא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה. ולשיטת תוס' ורמב"ם מלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכות יש לחוש יותר. ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקול' כמו במחבואה. והיינו לכהונה אבל לענין יין נסך היין מותר אפילו באותו מלכות דלנסך אין להם פנאי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ט. ולשיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרשב"א אמרי' לבעול אין חילוק ואסורה לעולם בין באותו מלכות בין במלכות אחרת. והיין לעולם מותר. ולענין אם יכולים לברוח נראה דהו' בכלל מחבואה ומותרת עיין ב"ש:
כג סָעִיף י שאמרה. משמע שצריכה לבא לב"ד לומר טהורה אני הרמב"ן. והר"ן כתב אפי' לא באתה לב"ד מתירין אותה דאנן טענינן לה דמסתמ' טהורה היא:
כד סָעִיף י ושטף. וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות ב"י:
כה סָעִיף יא לכהונה. אפי' בפנויה ב"ח ב"ש:
כו סָעִיף יא לכהונה. דוק' נחבשה ימים רבים אבל יום או יומים מותרת מהר"י מינץ סי' ו' ע"ש. עיין ס"ק ל"ט. אין לפסול זרע כהן שאמרו בפניו שאשתו נשבית ושתק הר"ם פדוואה סי' י"ד. משפט צדק ס"ב סי' ס'. כתב הר"מ אלשקאר סי' א' הא דע"י נפשות אסורה דוק' שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת. ובעל ת"ה סי' רמ"א כתב דהיינו דווק' לבעל' ישראל אבל לא לבעלה כהן ועיין בבנימין זאב סי' קל"ב ועיין כנה"ג בהגהת הטור:
כז סָעִיף יא ישראל. לפ"ז צ"ע למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בנכבשה איכ' סכנת נפשות למה לא חיישינן שמא נתרצית להם עי' ב"ש בה"י:
כח סָעִיף יא להם. א"ל הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"פ ב' עדים או בקינוי וסתירה. היינו דוק' לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי עיין ב"ש. ע"ל סי' ו' ס"ק ב' ממ"ש בשם שבות יעקב:
כט סָעִיף יא עצמה. אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעלה ישראל ועיין ח"מ:
ל סָעִיף יא למיתה. היינו דוק' שדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהם רש"י:
לא סָעִיף יא פדיון. הפוסקים לא רצו לסמוך ע"ז ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי קי"ל כסבר' הראשונה ח"מ:
לב סָעִיף יא רב. דוק' בכה"ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות אבל היכ' דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה בה"י ע"ל סי' ו' ס"ק כ' מש"ש בשם שבות יעקב:
לג סָעִיף יא וכסבר' הראשונה. משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהו' שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרי' דזנתה ת"ה ב"ש:
לד סָעִיף יא מותרת. דעכו"ם לא מפקירו נשייהו אבל כשהמירה לבדה הוי כאלו איכ' עדים שזנתה מהרי"ק. פלוני הכהן המיר דתו עם אשה א' ודרים כמה שנים בגיותן עפ"י קדושין דגוים וילדה בת ואח"כ חזרו וקבלו תשובה ועתה נתקדשה בתם לכהן לפני עדים והאב והאם אמרו שבתם נולדה מהם בכשרות וגם אמה אמרה שלא זינתה עם שום אדם כ"א עם זה וגם הוא אמר ששמרה כראוי כאיש את אשתו פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה כ"ח דמותרת בדיעבד מאחר שנתקדשה ע"ש וע"ל סי' ו' ס"ק ל"א מש"ש בשם שבו"י ח"ב סי' קי"ג. ועיין הרד"ך בית ח' ובני יעקב סי' יו"ד ובני משה סי' נ"ו איש ואשתו שהמירו וחזרו וקבלו תשובה צריך לפרוש מאשתו ג' חדשים הראשונים משום הבחנה פרח מטה אהרן מ"א סי' ע"ו ע"ש. וצ"ע:
לה סָעִיף יא זנתה. ח"מ וב"ש חולקים מאחר שהמירה לבדה אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התורה והוי כאלו היו עדים שזנתה:
לו סָעִיף יא כהנים. ח"מ חולק וכתב דלא התיר אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ע"ש וב"ש כתב דאיירי מיד בשעת הגזירה המירה. מש"ה ליכ' שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזירה ואחר שהמירה תו ליכ' חשש לכן מותרת אפי' לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס ע"ש. איש בליעל שנשתמד וחשקה נפשו באשה יפה ועשה עם הגוים שיעלילו עליה וימיר דתה וישאנה וכן הי' מותרת לחזור לבעלה ישראל רשד"ם חא"ה סי' ק' ס"ח ועי' בהר"ם אלשקר סי' א':
לז סָעִיף יא להמיר. היינו כשהי' לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתייחדה זמן מועט אלא דה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת ב"ש:
לח סָעִיף יא תקיפה. והרד"ך חדר (י') [ט'] בית ח' הבי' בשם הגה' אלפסי דבזמה"ז שאין א"ה מטין דין וגם מקפידים על הזנות הוי כאלו יד ישראל תקיפה על עצמן. והרד"ך שם דוחה דבריו ואמר שאין לסמוך על הגהה זו. וכ"כ הכנה"ג וכ"ה בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ז דאל"כ לא מקשה גמר' מידי בכתובות דף כ"ו ע"ב והא אשקלון דיד א"ה תקיפה לפי פרש"י שם דכבר גלו ישראל ע"ש וק"ל:
לט סָעִיף יא בידם. תוספת ור"ן והמגיד והסמ"ק משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה בין אם לא שהה אלא הכל תלי' אם היא מסורה בידם אסורה. ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת. ובהרא"ש משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת ב"ש וע"ל ס"ק כ"ו מש"ש בשם מהר"י מינץ:
מ סָעִיף יא כותים. בתשובת חות יאיר סי' (ט"ו) [ס"ו] המליץ בעד נשי ישראל ההולכת לבתי גוים להסתתר ומתייחדים עמה והיוצאת ליריד בלא שמירה והעמיד אותן בחזקתן בחזקת בנות ישראל כשרות. ובעל מחבר לקט הקמח כתב עליו אין אני מסכים בדברי המקיל ושומר נפשו ירחק. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ה ומהר"ם פדואה סימן כ"ו:
מא סָעִיף יא זנות. ואפילו אם האשה עצמה מודית שנטמאה אינה נאמנת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ג ועיין סוף סימן מ"ו בהג"ה דאין שם מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה והוצי' רמ"א ג"כ מתשובת הרא"ש א"כ משמע דהיכי דהיא מודה חיישינן לקלא עיין התשובה הנ"ל ועיין שם מ"ש הח"מ והב"ש ע"ז:
מב סָעִיף יא יש להחמיר. הח"מ כתב דקאי על הפנויה שמדברת עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלת לכותי ולא איירי בא"א כלל דממ"נ דאי באשת ישראל הא קי"ל אין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה ואי קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות ע"ש וב"ש כתב דקאי על אשת כהן ע"ש:
מג סָעִיף יב כהונה. הקשה הב"ש ל"ל אלה למעוטי הבא על הנדה ע"ש. וישבתי דאיצטריך אלה דלא אתיא ק"ל כסברת הת"כ שהביאו תוס' יבמות דף ס' ע"א. ועל קושית התוספת דמה אלמנה שהיא עצמה מחוללת ע"ש יש לומר דהתורה אתי למעוטי אם בא על היבמה והיא נדה עיין ודו"ק. ועיין סעיף י"ד ועיין ברמב"ם פי"ט מהא"ב. אם כ"ג נשא בוגרת או מוכת עץ לא נעשית חללה. וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ"ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין הרמב"ם שם. ועיין סי' ד' אם זנתה תחת בעלה נעשים בניה חללים משום דהיא נעשה זונה מבעילה ראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח"כ נעשו הבנים חללים:
מד סָעִיף יב נבעלה. כ"כ הרמב"ם. משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה. ובט"ז כתב אם יש עדים שלא נבעלה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומר' כאן וכאן היינו היא נעשית חללה אע"ג דיש עדים שלא נבעלה והבנים אזלינן ג"כ לחומר' שמא לאו חללים הם ע"כ. והח"מ כתב בפשיטות דלא נעשה חללה היכא דיש עדים שלא נבעלה ע"ש וכ"כ רשד"ם חא"ה סי' נ"ב ועיין בהר"א ששון סי' קע"ג:
מה סָעִיף יד מהעריות. כתבו אחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזד מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה:
מו סָעִיף יד לשוק. דלא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נשואין. ובנשואין הוי ממזר דרבנן עיין אחרונים וב"ח וע"ל ס"ק מ"ג מש"ש:
מז סָעִיף יז לכהונה. היינו לכתחלה ובדיעבד לא תצא אחרונים:
מח סָעִיף יט חלוצה. כהן שטעה ונשא חלוצה והוליד ממנה בנים ואחר שנודע לו הדבר שהיא אסורה לו אומר שאחר זמן רוצה לישבע לדור ממנה ומכל נשי עבירה כי לעת עתה א"א לו לגרשה מפני קרוביה שמגזימין עליו להביאו בערכאות של גוים כדי לחייבו ממון אין בדבריו אלו ממש ואין זו טענה ואסור להשתמש בשום דבר מקדושתו של אהרן תשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ט וע"ל סי' ז' ס"ק ב' מש"ש בשם שבות יעקב:
מט סָעִיף כ חללה. ולעיל סי' כתב דאם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוצי' כתב ב"ח דלעיל איירי בנשא אותה תקנו חז"ל דהם כשרים. משא"כ כשבא עליה בזנות:
נ סָעִיף כא תצא. היינו כשהורתה ולידתה בקדושה. ואם יש צד אחד ישראל בעינן נמי הורתה ולידתה בקדושה ב"ש:
נא סָעִיף כב כשרות. אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא ג"כ מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שווין לאנשים בכל העונשים:
נב סָעִיף כג חלל. עיין בטור סימן זה וסי' ב' שדבריו סותרים זא"ז בסי' זה כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור אסור לישראל ובסי' ב' כתב דוקא לכהן ולא לישראל עיין מהרש"ל מ"ג סי' ט"ו: וכנה"ג תירץ דבסי' ב' איירי בספק חלל וכאן איירי בספק בפסולי קהל כגון ממזר ע"ש ועיין בפרישה וב"ח:
א סָעִיף א אסורה לכהן. עבה"ט מ"ש בשם הב"ש ואם היא נשואה לכהן תצא אע"ג דבזנתה כו' עד דאמרינן אשה בודקת ומזנה. ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קט"ו מה שתמה עליו בזה. ומ"ש עוד ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל כו' וט"ז אוסר כו' עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' כ"ט שכ' דעל טעם הט"ז יש לפקפק ולומר שאין לחוש להעראה דהרי עיקר טעם איסור השבוי' אף בדיעבד הוא משום דרוב כותים פרוצים בעריות. וכמו כן י"ל דהם גומרים תאוותם אבל שיפרוש באמצע קודם גמר ביאה לא שכיח וכאן שזו נמצאת בתולה לא חיישינן להעראה אך לדידי בלא"ה אסורה דמי מעיד שנמצאת בתולה בעלה והרי אשתו כגופו ואין עדותו מועיל כדלקמן סעיף ב' עכ"ד ועמ"ש לקמן שם:
ב סָעִיף א מפני שהיא ספק זונה. עיין בס' שעה"מ פי"ט מהא"ב דין כ"ג שהביא בשם הרשד"ם סי' רל"ה שכפי מ"ש הריב"ש דכל כהנים בזה"ז כיון שאין להם כתב היחס אינם כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויי' דהוי ס"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת"ל כהן שמא היא טהורה יעו"ש והוא ז"ל תמה עליו שהרי הו"ל ס"ס בתרי גופי וכל ס"ס בתרי גופי לא אמרי' כמ"ש בתשובת הרא"ם כו' ע"ש. ולכאורה בלא"ה היה יכול לתמוה עליו לפמ"ש הוא ז"ל שס להלן בדבר הסמוך בהשגתו על מהר"י הלוי (הובא לעיל סימן ו' ס"א סק"ה) דשבוי' לא מקרי ספק דמאחר שאסרו חכמים שבוי' מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי. וצריך ב' ספקות מלבד הספק הראשון כו' וכמ"ש האו"ה גבי גבינות הכותים ע"ש א"כ היה יכול להקשות כן גם על הרשד"ם הנ"ל. ואפ"ל דלא רצה להקשות כן משום דאכתי היה דינו של הרשד"ם נכון בספק שבוי' דאיכא ב' ספיקות מלבד הספק הראשון אבל מטעם תרי גופי גם בספק שבוי' לא מהני ודוק. אמנם בעיקר דברי הרשד"ם הנ"ל כבר חלקו עליו בתשו' מהרי"ט וחוט השני ושאר תשובות כנזכר בבה"ט לעיל סימן ו' סק"ב ובפ"ח ובפ"ת שם:
ג סָעִיף א ואפילו עבד. כתב בר"י יש שפירשו דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פיסול יוחסין אבל גזלן וכיוצ' פסולין לעדות זו כעדות אשה שמת בעלה דלא הותר אלא גזלן דדבריהם וכן עיקר. שיטה מקובצת בשם הריטב"א וכ"כ בתשובת ח"צ סי' ק"ן ובס' יד אהרן ע"ש:
ד סָעִיף ב שאין אדם מעיד לעצמו. עיין תשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט שכ' דהא דהוצרך המשנה ליתן טעם זה שאין אדם מעיד לעצמו שפירושו הוא כמ"ש השיטה מקובצת משום דאשתו כגופו והרי בלא"ה חיישינן שמא עיניו נתן בה כדלקמן סעיף ג' ובפרט שהיא אשתו האהובה לו י"ל לפי דמטעם עיניו נתן בה לא הוי אסרינן באשתו שהוא דיעבד (גם בתשובת רע"ק איגר סימן פ"ה מפרש כן ע"ש) ועוד י"ל לפי דמטעם עיניו נתן בה עכ"פ מהני עדותו שתוכל להנשא לכהן אחר כמ"ש בח"מ וב"ש שם אבל מטעם אשתו כגופו אין עדותו מועיל כלום ואפילו לאחר מותו אסורה להנש' לכהן אחר ולא עוד אלא אפילו באשת ישראל שנשבית עם בעלה והעיד בעלה שטהורה ומת. ג"כ נראה דאסורה להנש' לכהן ואע"פ שלדידיה לא היה נפקות' בעדותו שהרי אינו כהן מ"מ לפי פירושו של הש"מ דאשתו כגופו לא הועיל עדותו כלל עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשובת רע"ק איגר סימן פ"ה מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב ויש מקילין במסל"ת. בס' בר"י האריך בזה ולבסוף כתב וז"ל כבר כתבנו שהוא סברת הגאון שהוב' בחשובת הרא"ש כלל ל"ב וכ"כ ריא"ז. ובתשובת מהריק"ש סי' ל' הכריע כסברת הגאון וכן ראיתי להרדב"ז בתשובה כ"י (כעת הוא במודפסות חלק ה') סימן שני אלפים קנ"ו פסק כסברת הגאון וכתב דהכי נקטינן דדברי הגאונים דברי קבלה ועוד דבא"ז ובס' בשר ע"ג גחלים הביאו סברתו משמע דהלכת' היא ע"ש. גם בתשובת מהר"ם אלשקר סימן צ"ה פסק כן ע"ש. גם בתשובת כנסת יחזקאל ס"ס נ"ז הביא עובדא שהסכימו כל הרבנים וסמכו על דעת רב פלטוי גאון דישמעאל מסל"ת נאמן בשבויה ע"ש וכן הסכים בס' ישועות יעקב סק"ד ע"ש:
ו סָעִיף ב לעד מפי עד. עבה"ט מ"ש ובת' ח"צ התיר כו' ועיין בר"י שהאריך בזה ומסיק דהכי נקטי' דכשר דגם בכותי מסל"ת גדולי ישראל פסקו כסברת רב פלטוי גאון ואפי' תימא דיש לחוש לסברת הרא"ש מ"מ בעד מפי עד דיש מקום לו' דגם הרא"ש מודה ויש הוכחה מהש"ס (בכורות דף ל"ו) כדברי מהרש"ך והח"צ ז"ל הכי נקטי' ע"ש. וכן הסכים בספר ישועות יעקב סק"ה ע"ש. ומ"ש הבה"ט אשה מפי אחרים כו' נסתפק הראנ"ח כו' ע' בת' רע"ק איגר סימן צ"ב:
ז סָעִיף ב אבל לא להחמיר עח"מ כאן ולקמן סימן י"ז סל"ז וע' בת' נו"ב תניינא סימן י"ח לאחר שביאר שם לדחות דברי השב יעקב סימן ו' (שיובא לקמן סי' קע"ח ס"ג) כתב וז"ל וע"פ ב' הסגרות הללו מתורץ מה שהוקשה להח"מ בסי' י"ז ס"ק ע"ד דשם הכריע רמ"א להחמיר בכותי מסל"ת שבעלה חי שנאמן להכחיש כותי מסל"ת שמת ובסי' ז' ס"ב פסק דנאמן להקל ולא להחמיר ולפמ"ש ניחא דשם בסי' ז' האשה בחזקת היתר עומדת וע"י מה שנשבית אנחנו רוצים לאסרה ונאמן כותי מסל"ת שהיא טהורה וזה הכותי שמכחישו ואומר שנטמאה בא להוציאה מחזקתה לכן לא משגיחינן בדבריו כלל ועוד כיון שהאשה אומרת טהורה אני כותי אפי' מסל"ת בהכחשה לאו כלום הוא והרי הוא כאילו אינו ונשאר כותי המסל"ת שהיא טהורה ושרינן לה לכהונה אבל בסימן י"ז האשה בחזקת א"א היא וגם לבעלה יהבינן חזקת חיים והכותי המעיד שבעלה חי מוקים לה אחזקתה וגם היא עצמה אינה יודעת אם בעלה חי או מת ורק הכותי המל"ת שמת בא להוציאה מחזקת איסור להיתר ואף שהימנוהו רבנן היינו היכא שאין הכחשה נגדו אבל כיון שגם זה הכותי שאומר שהוא חי הוא ג"כ מסל"ת מוקמינן זה כנגד זה ונשארה א"א בחזקה הראשונה עכ"ל:
ח סָעִיף ג שהעיד לשבוי'. כתב בר"י ואם הם שני כהנים מעידים עליה נראה דהאחד יכול לישא אותה דומה למה שפסק מרן לקמן סימן י"ב ס"א דשני עדים המעידים שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה ועמ"ש הרשד"ם א"ה סימן תשעים עכ"ד (לכאורה צ"ע עמ"ש בסתימות דמותר) הא כתב הרמ"א שם בהגה וי"א דאף בשנים בעל ירחיק מזה אך לפמ"ש שם בשם תשובת נו"ב א"ש) . וכתב עוד אם העיד כהן על שבויה והותרה על פיו לבעלה ואח"כ מת בעלה או שהעיד עליה ובאותו זמן היה העד נשוי אשה ואח"כ מתה אשתו נראה לישא אותה כמתבאר ממ"ש סימ' י"ב סעיף ג' וסי' ד' ע"ש:
ט סָעִיף ג ה"ז לא ישאנה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט שנסתפק אם זהו רק לכתחלה או אפילו דיעבד אם כנס שיוציא. והאריך קצת ומסיים שדין זה אינו מוחלט אצלי לא להיתר ולא לאיסור אף שדעתי כוטה יותר להיתר אכתי למעשה צריך תלמוד ובהגה מב"ה שם מבואר דכל עיקר ספיקו של אביו הגאון ז"ל הוא רק לסברת הרשב"א והב"ח אליבא דהרא"ש דס"ל בשליח שהביא גט ממה"י וכן עד א' שהעיד לאשה שמת בעלה אף אם נשאת לא תצא אבל לפסק הש"ע לקמן סימן י"ב י"א דאם כנס לא יוציא (וכן פסקו האחרונים שם ט"ז וח"מ וב"ש לית בזה ספיקא כלל ע"פ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן פ"ה שכתב ע"ד הנו"ב הנ"ל דנעלם ממנו דהריטב"א ביבמות דף כ"ה הביא תוספתא מפורשת דאם נישאת למעיד בה לא תצא ע"ש:
י סָעִיף ג לא ישאנה. עבה"ט מ"ש ואם יש עדים כו' אלא בא"י שהוא כהן כו' וכל זה הוא מלשון הב"ש ועיין בס' בר"י אות ט"ז שכתב דבת' ש"א שם צדד בזה והרב בנו בהגה שם כתב דכהאי עובדא אתא קמיה דהרב אביו ז"ל ואומר להם שאין להם תקנה אלא שילכו למקום שאין מכירין אותם ותלך האשה לב"ד ותאמר נשביתי וטהורה אני ותהא מותרת לבעלה. ובס' יד אהרן גמגם בזה דמאחר דבאותו מקום וכבר נתפרסם שנשבית אין לה תקנה והרי הרא"ש בכלל ל"ב לא כ' תיקן זה מוכח דכיון דכבר נודע לב"ד בבירור שנשבית שוב אין לה תקנה ללכת למקום אחר עכ"ד ואני אומר דמדברי הרא"ש אין ראיה דשאני נידון הראש דהבעל ידע שהיא שבויה ולא ידע שהיא טהורה ומה תועיל שתלך לאתרא דלא ידעינן לה הא בעלה ידע קודם אבל בנדון הרב ש"א בעלה ידע שהיא טהורה עכ"ד ועמ"ש בפ"ת לי"ד סימן ב' סק"ד ובסימן קכ"ז סק"ז ועמ"ש לקמן סימן קנ"ב:
יא סָעִיף ז יצא עליה קול. עבה"ט ומ"ש על דברי הב"ש לא הבנתי למה. עיין בספר הפלאה כתובות דף כ"ב כוונת דברי הב"ש בזה:
יב סָעִיף ז שבשבוי' הקילו. עבה"ט מ"ש אבל בא"א לא מקילין כו' וכן מבואר בב"ש כאן ובסימן קנ"ב ס" י"א ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
יג סָעִיף י שבא במצור. עבה"ט ומ"ש ולענין אם יכולים לברוח כו' עיין בס' קרבן נתננאל פ"ב דכתובות אות פ"ז שכתב על דברי הב"ש בזה דאינו נכון דהאי מחבואה מתיר הרא"ש מטעם ס"ס מה שאין כן בספק בורח' דלא הוי ס"ס המתהפך ע"כ נראה שלא להקל בזה דלא כב"ש ע"ש:
יד סָעִיף יא אפילו לבעלה ישראל. עיין בס' בר"י אות י"ז שהבי' דבתשובת הרדב"ז כ"י סי' ב' אלפים שי"ו תמה על מהרא"י סימן צ"ב שכתב לא ידענ' שום גאון שכתב כהרמב"ם דמותרת ובאמת הר"ן כתב בשם הגאונים כהרמב"ם והרב המגיד כתב שכן הכריחו האחרונים והם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א וכן עיקר דלא חיישינן שמא נתרצית ומותרת לבעלה ישראל ומהרא"י לא ראה לא דברי הגאונים ולא דברי האחרונים עכ"ד:
טו סָעִיף יא ויש מקילין עבה"ט בשם ח"מ וב"ש שדחו דברו היש מקילין אלו מהלכה וכ"כ בתשו' נו"ב תניינא סימן כ"ד יובא לקמן ס"ק שאח"ז וכ"כ עוד שם בס"ס קמ"ב שאין לסמוך בזה על רמ"א במקום שכל האחרונים השיגוהו וכתב שם שאפילו הרמ"א לא סמך ע"ז רק בא"א שעזבה דת שכבר היתה א"א ואם אתה אוסרה על בעלה אתה נועל דלת תשובה לפניה אבל זו (בעובד' דידיה) שנשאת אחר שעזבה דת באיסור לכהן אפשר גם רע"א מודה שתצא ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' מ"ב בתשובת הגאון מהר"י שם ובת' ברית אברהם סי' צ' אות ב' מזה:
טז סָעִיף יא עצמה. לעזוב דת עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשובת ב"ב תניינא סי' כ"ד שכתב ואמר שאלה אשה נשואה לאיש זה כמה שנים יצא מדתינו ועזבה דת והלכה לדת הישמעאלים והיתה שם לערך ז' שבועות אצל ישמעאל אחד ואח"כ חזרה לבית אביה ולבית בעלה והאשה והבעל רוצים לדור יחד כמקדם אם מותרת לו הנה לא דקדקת בשאלתך שכתבת שיצא מדתינו ועזבה דת ואם היה הדבר כן ודאי אסורה אפילו לבעלה ישראל כי היש מקילין שהביא רמ"א בסי' ז' סי"א סוף הגה ב' הודח' מכל האחרונים אבל לפי הנראה עדיין לא עזבה דת וא"כ זו היא נדרה לעזוב דת שהביא רמ"א דמותרת לבעלה ישראל והב"ש שם מחלק בין זמן מועט לזמן מרובה כבר כתבתי בגליון הש"ע שב"ש למד זה מדברי מהרי"ק ולא עיין שפיר כי שם מיירי באשת כהן דבזמן מרובה חשש לאונס כולי ולכן אם זו לא עזבה דת ולא נתברר עליה שעשתה מעשה ואין כאן רק ההבטחה לעזוב דת והיחוד ז' שבועות אם אחר חקירה עצומה תאמר שלא זינתה לדעתי היא מותרת לבעלה ישראל אמנם לחומר הענין ח"ו לסמוך עלי לחוד עד יסכימו שני גדולי הדור עכ"ל ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ה' שאלה כזו. ועיין עוד בתשובת מים רבים חאה"ע סימן אב"ג מענין כזה (וע' עוד בתשובת חתם סופר חאה"ע סי' כ"א וכ"ב:
יז סָעִיף יא תקיפה עבה"ט עד וכ"פ בתשובת כנ"י כולי ושם מסיים שכן הסכימו כל הרבנים דאף בזה"ז אסורה ע"ש וכן הסכים בס' ישועות יעקב ס"ק י"ד ע"ש:
יח סָעִיף יא ומסורה בידם. עבה"ט ועיין בתשובת שב יעקב סי' ה' שתי תשוב' מענין זה:
יט סָעִיף יא אבל אם נתייחדה. עיין מזה בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תפ"א באריכות:
כ סָעִיף יא עם כותים עבה"ט מ"ש בתשו' חו"י המליץ כולי ועמ"ש לקמן סי' כ"ב ס"ג ס"ק ב' מענין זה:
כא סָעִיף יא ואפילו יצא עליה קול עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן צ"ט בד"ה הראיה הב' שכתב דמסתימות הדברים משמע דאף בקלא דלא פסיק כן אף דהרמ"ח פסק דבסי' י"א דבעידי כיעור עם חדל"פ אסורה לבעלה מ"מ יחוד אינו בכלל הכיעור ע"ש עמ"ש לקמן סי' י"א ס"א סק"ח:
כב סָעִיף יב שלא נבעלה. עבה"ט מ"ש משמע אפילו אם עדים מעידים כו' ועיין בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים ס"ה הביא שם דברי מהר"א ששון סי' קע"ג שמדייק איפכ' מדברי הרמב"ם מדכתב שכל נשואה בחזקת בעולה נראה מבואר דמציאות הנישואין אין מחללין אלא בעינן בעילה ומ"ש אע"פ שנמצאת בתולה כלומר דחיישי' שמא הטה אבל היכא דאיכא עדים שלא זזה ידם אין לחוש. והרב המחבר ז"ל האריך הרבה בענין זה וכתב שדבר זה במחלוקת שנוי בין הראשונים ז"ל ולדינא יש לחוש לחומרא ע"ש היטב ובהגהת טעם המלך שם. ועמ"ש לקמן סימן מ"ו סעיף ה' סק"ד
כג סָעִיף יד על יבמה לשוק. עיין במל"מ פי"ט מהא"ב דין ה' דמתחילה עלה בדעתו דה"ה בכהן שבא על מצרית ואדומית שנית שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. והדר פשיט ליה דשם זונה לא חל בפסולי קהל כו' ומסיים וז"ל הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שנית שיהי' הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר עכ"ל. וכ' עוד דלכאורה משכחת לה נמי במי שכנס את יבמתו ואח"כ בא הוא או אחד מהאחין על הצרה דקי"ל בין לכונס בין לאחים ליכא כי אם עשה (וכדלקמן סימן קס"ב ס"א) וא"כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי"ל דמאיסורי עשה הויא זונה והולד כשר ואם חזר ובא עליה הולד חלל אך ז"א למה דמבואר ביבמות דף ס"ט דבעינן זר אצלה מעיקרא ולפ"ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא"כ אינו עושה אותה זונה ע"ש. ועיין בס' שעה"מ פי"ח מהא"ב דין ג':
כד סָעִיף יט שבא על חלוצה. עבה"ט בשם תשובת הרא"ם ועיין בזה במל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה דין ב' ובהגהת מל"מ פי"ז מהא"ב דין ז':
כה סָעִיף יט חללים מדרבנן. עיין במל"מ פי"ט מהא"ב דין ח' שכ' וז"ל ודע שהנראה מדברי רבינו דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על חלוצה מדלא כתב אלא זו וקשיא לו אמאי לא הביא מהמגרש את אשתו ואמר לה ה"א מגורשת ממני ואי את מותרת לכל דאמרינן זהו ריח הגט דפסול בכהונה (לעיל סי' ו' ס"א) ובגט בטל ואם מת מתייבמת ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ"ה פוסל לכהונה מדרבנן וא"כ הרי זו גרושה דרבנן ואם בא עליה כהן הולד חלל מדרבנן. ואם נאמר דס"ל דלא גזר חכמים אלא עליה שלא תינש' לכהן אבל לפסול זרעהלא גזרו לא ידעתי מאין הוציא דין זה והדין מצד עצמו תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכא דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא על ולדה והדבר צריך תלמוד. עוד משכחת לה גרושה דרבנן בממאנת דאם נתן לה גט אסור' לכהן (כדלעיל סימן הנ"ל ס"ב) ופשיטא דאיסורה מדרבנן. ותו איכא חרש שנשא פקחת וכן חרש שנשאת לפקח שקדושיהן מדרבנן (כדלקמן סי' מ"ד ס"א) ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן ואפילו לכהן דומיא דקטנה כו' ע"ש:
כו סָעִיף יט וזרעו ממנה כשרים נראה דהיינו אפי' חזר ובא עליה ועיין במל"מ שם:
כז סָעִיף כ או ספק חלוצה. עב"ש סק"מ ועיין במל"מ פי"ז מהא"ב דין ז' שתמה על הרמ"א ז"ל בזה שהגיה או ספק חלוצה דהא הרמב"ם כתב בהדיא דהולד כשר ואם כוונתו היא לחוש לסברת הטור תמיהני דהא ספיקא דרבנן היא ופשיטא דהלכה כדברי המיקל ומה גם דמסתבר טעמי' והחכם בעל ב"ח חולק דאם נשא כו' ואלו הם דברים שאין הדעת סובלתן ובטי"ד סי' שע"ג ס"ב (בעל ב"ח עצמו) וז"ל חלל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור להטמא למתים ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור ע"כ ולא חילק שם בין נולד בנישואין לנולד ע"י זנות וכן עיקר ולדידי ע"ס הוא שנפל בטור והגירסא היא ספק חללה שהיא מה"ת ואפשר שהיה כתוב ח' לבד וסבר המדפיס שהוא חלוצה וטעה בזה ועיקר הגירסא הוא ספק חללה עכ"ד. גם בס' בר"י אות ך' הביא בשם הרב תוי"ט בהגהותיו (הנדפס בסוף חידושי הרשב"א כתיבת דפוס מיץ) שכ' דט"ס בטור וצ"ל כהן שבא על ספק זונה ודלא כרמ"א בהגהותיו שכתב ספק חלוצה עכ"ד ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ו' מענין זה בס' אמתחת בנימין פ"ב דיבמות משנה ו':
כח סָעִיף כ וה"ה בחלל של דבריהם עח"מ וב"ש ובאה"ג דאם נטמא או נשא גרושה לוקה. וכ"כ במל"מ פי"ט מהא"ב דין י' והביא שם דהרב פרישה סי' זה של"ו לא כתב כן והוא ז"ל חולק עליו ע"ש:
כט סָעִיף כב שלא הוזהרו כשרות. עבה"ט והוא לשון הב"ש ס"ק מ"ג ועמ"ש לעיל סי' ו' סק"ב בשם בר"י מה שתמה על הרדב"ז וכזה יש לתמוה ג"כ על הב"ש כאן ויש לישב (עיין בתשובת נו"ב סי' ע' מ"ש לדחות קושית התוס' שילהי נדרים על ה"ר אליעזר ע"ש וצ"ע):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.