א אָסוּר לָצֵאת וּלְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, אֲבָל בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, שַׁפִּיר דָּמֵי.
ב כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה, אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֲפִלּוּ בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, וַאֲפִלּוּ אִם הִשְׁלִים הוּא הַפָּרָשָׁה; וְיֵשׁ מַתִּירִים לִגְרֹס (פי' לִלְמֹד) בְּלַחַשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ י' דְּצַיְיתֵי (פי' הַמְשִׂימִין לִבָּם) לַסֵפֶר תּוֹרָה, מֻתָּר לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א); וְיֵשׁ מַתִּירִים לְמִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ; וְיֵשׁ מַתִּירִים לְמִי שֶׁקּוֹדֵם שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה מַחֲזִיר פָּנָיו וּמַרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִקְרוֹת, וּמַתְחִיל לִקְרוֹת; וְלִקְרוֹת שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה, שָׁרֵי. וְכָל זֶה אֵינוֹ עִנְיָן לְפָרָשַׁת זָכוֹר (דְּבָרִים כה, יז יט) וּפָרָשַׁת פָּרָה (בַּמִּדְבָּר יט, א כב), שֶׁהֵם בַּעֲשָׂרָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן וּלְשָׁמְעָם מִפִּי הַקּוֹרֵא; וְהַנָּכוֹן שֶׁבְּכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת רָאוּי לִמְדַקְדֵּק בִּדְבָרָיו לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְשָׁמְעָם מִפִּי הַקּוֹרֵא.
ג אָסוּר לְסַפֵּר כְּשֶׁהַמַּפְטִיר קוֹרֵא בַּנָּבִיא, עַד שֶׁיַּשְׁלִים כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
ד אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד מְעֻמָּד בְּעֵת שֶׁקּוֹרִין בַּתּוֹרָה, וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְעוֹמְדִין, וְכֵן עָשָׂה מוהר"ם, (מָרְדְּכַי פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה).
א סָעִיף א (א) אסור לצאת וכו' - וע"ז נאמר ועוזבי ה' יכלו ומתרגמינן ודשבק אורייתא דיי' ישתצון ואפילו איכא עשרה דצייתי לס"ת זולתו וגם הוא כבר שמע קה"ת בעשרה אפ"ה אסור:
ב סָעִיף א (ב) אבל בין גברא לגברא - והוא כשנשארו עשרה בביהכ"נ:
ג סָעִיף א (ג) שפיר דמי - והיינו כשכבר שמע קה"ת או שדעתו לבוא מיד וגם זה אינו מותר כ"א כשהוא לצורך גדול:
ד סָעִיף ב (ד) כיון שהתחיל - והמ"א מצדד לומר דמשעה שנפתח הס"ת אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות ג"כ אסור וכן משמע דעת הגר"א בביאורו דמשעה שפתחו הס"ת כדי לברך אסור לספר:
ה סָעִיף ב (ה) אפילו בד"ת - וכן לפרש דבר תורה או להורות הוראה לאדם ששואל אסור ולאפרושי מאיסורא מותר לומר בדרך קצרה אם אי אפשר להפריש ע"י רמיזה:
ו סָעִיף ב (ו) אפילו בין גברא לגברא - שמא ימשך הלמוד בעת הקריאה והב"ח מיקל בלמוד בין גברא לגברא ובא"ר מצדד דעם אחרים אין להקל שמא ימשך [ובבינו לבין עצמו המיקל ללמוד אז אין למחות בידו] אך להורות אז הוראה לפי שעה אין להחמיר דלא שכיח כ"כ בזה שמא ימשך:
ז סָעִיף ב (ז) אם השלים וכו' - שנים מקרא ואחד תרגום וע' בפמ"ג שמצדד לומר דאפי' אם כבר שמע קריאת התורה בעשרה ג"כ אסור וכן משמע בביאור הגר"א:
ח סָעִיף ב (ח) ויש מתירים וכו' - מיירי דאיכא עשרה דצייתי לס"ת מבלעדו ואפ"ה אינו מותר בקול רם לדעה זו כדי שלא יטריד שאר השומעים:
ט סָעִיף ב (ט) למי שתורתו אומנתו - היינו דאפילו היכא דאיכא עשרה דצייתי אינו מותר ללמוד בעת הקריאה כ"א בשתורתו אומנתו שאינו מבטל שום שעה מלמודו ועי' בא"ר שהביא בשם כמה ראשונים דהשתא אין לנו תורתו אומנתו לענין זה:
י סָעִיף ב (י) למי שקודם וכו' - טעם שיטה זו דס"ל שכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שכבר קבע עצמו ללמוד אינו מחוייב לפסוק אבל אם לא התחיל מתחלה אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנתו ללמוד בשום אופן כלל [תר"י]:
יא סָעִיף ב (יא) שרי - לכל הדעות שנזכרו לעיל כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אע"פ שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג]:
יב סָעִיף ב (יב) וכל זה אינו ענין - ר"ל כל הקולות הנזכרים בסימן זה לענין שמיעת הקריאה:
יג סָעִיף ב (יג) ופרשת פרה - עיין בבאור הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן מ"מ לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל:
יד סָעִיף ב (יד) והנכון שבכל הפרשיות וכו' - ר"ל אפילו להעביר הסדרא שמו"ת בשעת הקריאה אינו מן המובחר אלא ראוי לדקדק ולשמוע מפי הקורא מלה במלה:
טו סָעִיף ב (טו) ראוי למדקדק בדבריו - ופר"ח כתב דמעיקר הדין הוא שאסור לעסוק בשום דבר ואפילו בשמו"ת בשעת הקריאה ואפי' איכא עשרה דצייתי זולתו וכן הביא מ"א בשם של"ה שמחמיר בזה אלא צריך לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן דעת הגר"א במעשה רב [ומ"מ לקרות שמו"ת או עם פירש"י בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו] והמ"א הביא בשם מטה משה דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם הש"ץ דבלא זה א"א לכוין ולשמוע וכ"כ כמה אחרונים:
טז סָעִיף ג (טז) כשהמפטיר קורא וכו' - עיין לקמן סי' רפ"ד ס"ג דצריך לכוין גם לברכות המפטיר ולענות אחריהם אמן ע"ש:
יז סָעִיף ד (יז) א"צ לעמוד וכו' - ואפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ [עיין בריש סימן קמ"א דדוקא הקורא והעולה לתורה צריכין לעמוד] וכן אפילו כשאחד תופסה בידו כגון בעת שקורין ההפטרה כיון שהוא יושב במקומו א"צ לעמוד לפניה אפילו הם בתוך ד"א שלה על הבימה. ודע דבעת שנושאין אותה חייב לעמוד לפניה עד שתתכסה מעיניו או עד שיגיענו המוליכה למקומה ואפי' סמיכה על איזה דבר אסור דסמיכה כישיבה:
יח סָעִיף ד (יח) בעת שקורין בתורה - ובשעת אמירת ברכו וענית ברוך ה' הלע"ו לכו"ע צריכין לעמוד דהוא דבר שבקדושה:
יט סָעִיף ד (יט) ויש מחמירין ועומדין - כתב הפר"ח והגר"א דהעיקר כסברא הראשונה וכן נהגו והב"ח בסימן קמ"א כתב דגם המהר"ם מודה דמדינא שרי אלא דס"ל דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'. ומי שהוא איש חלש וקשה לו לעמוד ועי"ז אין דעתו מיושבת לכוין היטב לקול הקורא יש לו לישב [ש"א]:
כ סָעִיף ד (כ) וכן עשה מהר"ם - ובין גברא לגברא לכו"ע שרי לישב [אחרונים]
א סָעִיף א אסור לצאת. אפי' בין פסוק לפסוק [טור] ונ"מ בשבועות שאומרים אקדמות:
ב סָעִיף א ש"ד. דוקא לצורך גדול (סדה"י):
ג סָעִיף ב כיון שהתחיל. זהו דעת הרמב"ם ופשט הגמ' והפוסקים משמע דמשנפתח ס"ת אסור וב"ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך:
ד סָעִיף ב אפילו בד"ת. אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר איסור (רי"ף):
ה סָעִיף ב שרי. אפילו ליכא י' דצייתי [כ"ה ת"ה] כיון דעסיק באותו ענין ובשל"ה מחמיר אפי' לסייע לחזן מתוך החומש ומט"מ כתב דנכון לקרות בלחש עם הש"ץ דא"א לכוון לשמוע כמ"ש סימן נ"ט ס"ד:
ו סָעִיף ד א"צ לעמוד. אפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ ע' ר"ס קמ"א ובמגילה ר"פ הקורא עומד דדוקא הקורא צריך לעמוד וכ"מ בי"ד סי' רפ"ב ס"ב ובסי' רמ"ד והא דהוצרך לומר שם בסי' רמ"ב סי"ח לפי שהס"ת ברשו' אחרת משמע דהעומדים על הבימה צריכים לעמוד היינו בשעה שמגביהין אות' וכ"ה בב"י שם בשם רשב"א וכ"ה בתוס' מנחות דף ל"ג ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד [מ"ב סוף הס' ומ"ע סי' צ"א] דהוי דבר שבקדושה:
ז סָעִיף ד ויש מחמירין. ובין גברא לגברא לכ"ע שרי לישב (ב"ח):
א סָעִיף ד א"צ לעמוד כו'. בגמרא אמרינן פ' א"נ אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנא' עמדו ולא ענו עוד. ומטעם זה כתב הטור בשם רב שר שלום דא"צ לעמוד בשעת קריאת התורה דהעמידה דכתיב בקרא היינו שתיקה ומהר"ם שהיה מחמיר ועמד בשעת הקריאה כמ"ש רמ"א בסמוך כ"כ המרדכי משמו וכ' שם שגם בשעת המילה הי' עומד שנא' ויעמוד כל העם בברית והביא רמ"א בי"ד בה' מילה וכ' ע"ז שכן נוהגין וא"כ גם כאן ראוי לנהוג כן דהא בחד' מחת' מחתינהו מהר"ם שם ולכאורה ק' על מה שעמד מהר"ם והלא מפרש בגמ' דאין עמידה אלא שתיקה ואני בעניי לא הבנתי דברי רב שר שלום דודאי העמידה הי' כפשוטם אלא דאותה העמידה צריכה להיות בשתיקה דאל"כ ק' מה דאמרי' בפ' שבועות העדות בשעת גמר דין צריכים בעלי דינים להיות בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים ה"נ נימ' דא"צ להיות מעומד אלא בשתיקה. ובלבוש כתוב הוכחה אחר' דאי ס"ד עמיד' ממש הא כבר כתיב ואתה פה עמוד עמדי דמשמע דוקא הש"ץ שהוא הסרסור והוא בדות' דלא מצינו כן בגמ' אלא ודאי דמ"מ צריכ' העמיד' כפשוטו אלא שבשעת העמיד' צריך שתיקה וע"כ שפיר נהג מהר"ם בעמידה ואף כי אין בנו כח להכריע ומ"מ נראין דברי מהר"ם נכונין וכן ראוי לנו לנהוג: ושוב מצאתי בתשובה לר' עובדיה ספורני סימן צ' שפסק כן דצריך לעמוד ובשעת אמירת ברכו פשיטא שצריך לעמוד ואי' בירושלמי כל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו כו' ומטעם זה נראה דכשהקהל רוצין לישב אחר אמירת הש"ץ ברכו לא ישבו עד שיאמרו תחלה ברוך ה' המבורך לעולם ועד:
א סָעִיף א לגברא. דוקא לצורך גדול סדה"י. ובין פסוק לפסוק אסור. טור מ"א פר"ח:
ב סָעִיף ב בדברי תורה. אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרוש מדבר איסור עיין ברי"ף ובמ"א. ובד"מ הביא להורות לשואל או לפרוש מדבר איסור ש"ד ע"ש:
ג סָעִיף ב לגברא. וב"ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך (ובשל"ה כתב אם אסור לספר אפילו בין גברא לגברא אף שהספר סגור א"כ מה יענו ליום הדין הגדול והנורא אותן שמספרין בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם והזוהר האריך מאוד בעונשם ע"ש):
ד סָעִיף ב שרי. אפילו ליכא י' דצייתי כ"מ ת"ה ובשל"ה מחמיר אפילו לסייע לחזן מתוך החומש ומ"מ כ' דנכון לקרות בלחש עם החזן דא"א לכוין ולשמוע:
ה סָעִיף ד מעומד. אפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני הס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ לעמוד ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד דהוי דבר שבקדושה. מ"א ט"ז עיין יד אהרן:
ו סָעִיף ד ויש מחמירין. ובין גברא לגברא שרי לכולי עלמא. ב"ח:
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' ונ"מ בשבועות. ר"ל אף שדין זה אמור בש"ס בברכות היינו בזמניהם שהיו מתרגמים כל הפסוק וא"כ יש שהות לצאת בין פסוק לפסוק בעוד שמתרגם הפסוק וקמ"ל דאסור אבל לדידן דאין מתרגמים האיך משכחת לה שאפשר לצאת בין פסוק לפסוק הא אין שהות בנתיי' ולזה אמר דנ"מ בשבועות שאומרים אקדמות דיש מקומות שכהן מברך על התורה וקורין עמו פסוק ראשון מחובת היום ואחר זה אומרים אקדמות וע"ל סי' תצ"ד בט"ז קמ"ל דאסור לצאת בשעת אמירת אקדמות כיון שכבר התחילו לקרות אע"ג שהוא בין פסוק לפסוק. ובס' א"ר התיר לצאת בשעת אמיר' אקדמות ע"ש ולפי מנהגינו שאומרים אקדמות קודם שמתחיל הכהן לברך ואין פותחים הספר כלל בלא"ה שרי:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) כיון שהתחיל זהו דעת הרמב"ם דכל שלא התחיל אע"ג שכבר נפתח הספר מות' לצאת: משמע דמשנפתח כו' דל' הש"ס בברכות ד' ח' כיון שנפתח ס"ת: וב"ח פסק כו' דהרב"י אוסר בין גברא לגברא כדי שלא ימשך בדבורו גם אחר זה כשיקראו בתורה והב"ח לא חשש לזה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) אפי' כו' אפי' להורות כו' רי"ף בברכות שם וע"ש בל"ח אבל בס' ד"מ כ' וז"ל בשם רי"ו דהוראה לפי שעה או לפרש דבר איסור שרי והד"מ לא הביא דברי הרי"ף:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) שרי אפי' ליכא יו"ד דבאיכ' י' דצייתי בלאו הכי לחד פוסק שרי כ"ה בת"ה שם ומ"מ משמע שם שדוקא בלחש הותר לו כהאי גוונא שלא יבלבל דעת השומעים ע"ש סי' כ"ד. כמ"ש סי' נ"ט סעיף ד' וע"ל סי' תר"ץ במ"א ס"ק ט"ו מה שכ' בשם רשב"א:
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) א"צ כו' אפי' העומדים על הבימה. ר"ל ל"מ העומדים למטה בבהכ"נ א"צ לעמוד כיון שס"ת ברשות אחרת אלא אפילו העומדים על הבימה דהם ברשות אחת עם הס"ת אפ"ה א"צ לעמוד אלא דהט"ז בי"ד שם כ' דאפילו העומדים על הבימה אם הס"ת מונחת על השולחן הוי רשות אחרת דהשולחן גבוה יו"ד ורחב ד' טפחים דהוי רשות לעצמו ומגן אברהם צ"ל דמיירי היכי שאינה מונחת על השלחן או שאין השלחן גבוה יו"ד: והא דהוצרך כו' ר"ל להתיר לצבור לישב כשהס"ת על הבימה: וכ"ה בב"י שם בסי' רפ"ב:
א סָעִיף א ס"א אסור כו'. ואפי' בין פסוקא לפסוקא אסור דתיקו דאורייתא לחומרא תר"י וטור והשמיט הש"ע שאינו נוהג עכשיו שאין מתרגמין עכשיו ואין מפסיקין בין פסוק לפסוק:
ב סָעִיף ב ס"ב כיון שהתחיל כו'. רש"י ורמב"ם ומפ' דל"ד שנפתח ובפתחו דקרא לשון התחלה אבל בירושלמי ובמ"ס דמפ' טעמא דפותח ואח"כ מברך שנא' ובפתחו ואח"כ ויברך כו' מ' פתיחה ממש: אפי' בין כו'. דל"ק כ"ז שהוא פתוח אלא כיון שנפתח תר"י: ואפי' אם כו'. שלא לפרוש מן הציבור כמ"ש למטה: ויש כו'. כ"ז לתרץ מ"ש בפ"ק דברכות רב ששת מהדר כו' וג' ס' הראשונות כתובות בתוס' דברכות שם: וי"מ למי שקודם כו'. שכיון שכבר התחיל במצוה אין לו לפסוק ואנשי בה"כ ראו אותו שקבע וז"ש מהדר כו' ולס' הראשונות דחקו עצמן דלרבותא קאמר: ולקרות כו'. דאסור הוא כמ"ש בפ"ג שם שלא יהא הציבור כו' בדבר שהצבור עסוקין בו משא"כ בכה"ג: ופ' פרה. עמ"ש בסי' תרפ"ה שאינו עיקר:
ג סָעִיף ד ס"ד ויש מחמירין כו'. שנא' ובפתחו עמדו כו' וס' הראשונה כ' דהא אמרי' אין עמידה אלא שתיקה וכן בירושל' אסר לקורא ולמתרגם בישיבה וכן בגמ' רפ"ג מכלל דלכ"ע מותר וכן עיקר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.