Shulchan Aruch, Orach Chayim 151 — שולחן ערוך, אורח חיים קנא
א בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן: שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְאֵין אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים בָּהֶם וְלֹא מִתְקַשְּׁטִין בָּהֶם וְלֹא מְטַיְּלִין בָּהֶם וְלֹא נִכְנָסִים בָּהֶם בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶם, מִדֹּחַק, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדֹּחַק שָׁרֵי (רַ"ן פ' בְּנֵי הָעִיר). וְאֵין מְחַשְּׁבִים בָּהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן: קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְאֵין מַסְפִּידִים בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה הַהֶסְפֵּד לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הָעִיר, שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר מִתְקַבְּצִים וּבָאִים לְהַסְפִּידוֹ; וְאִם צָרִיךְ לִכָּנֵס בָּהֶם לְצָרְכּוֹ, כְּגוֹן לִקְרֹא לְאָדָם, יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר דְּבַר שְׁמוּעָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָאֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ נִכְנָס לְצָרְכּוֹ; וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא לִקְרוֹת וְלֹא לִשְׁנוֹת, יֹאמַר לְאֶחָד מֵהַתִּינוֹקוֹת: קְרָא לִי פָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁהַיְשִׁיבָה בָּהֶם מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (תְּהִלִּים פד, ה) וְשִׁעוּר הַיְשִׁיבָה, כְּדֵי הִלּוּךְ ב' פְּתָחִים, (לְדַעַת הי"מ בְּסי' צ' סוֹף סָעִיף כ') (מָרְדְּכַי ר"פ הַשֻּׁתָּפִין).
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּה שֶּׁשָּׁנִינוּ בִּקְדֻשַּׁת בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, ר"ל שֶׁל רַבִּים דּוּמְיָא דְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל יָחִיד הַקּוֹבֵעַ מִדְרָשׁ בְּבֵיתוֹ לְצָרְכּוֹ אֵין לוֹ קְדֻשָּׁה כָּל כָּךְ.
ג אֵין יְשֵׁנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי, אֲבָל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, מֻתָּר.
ד לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִישַׁן בְּתוֹכוֹ, וּמִטַּעַם זֶה יְשֵׁנִים בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת; וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן כְּשֶׁנִּקְבָּצִים לְעַבֵּר הַשָּׁנָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לֶאֱכֹל שָׁם.
ה הָיוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים, לֹא יִכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ דֶּרֶךְ לָצֵאת בַּפֶּתַח הַשֵּׁנִי לְקַצֵּר דַּרְכּוֹ; וְאִם הָיָה הַדֶּרֶךְ עוֹבֵר קֹדֶם שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר. וְכֵן אִם לֹא נִכְנַס בּוֹ תְּחִלָּה כְּדֵי לְקַצֵּר דַּרְכּוֹ, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ דֶּרֶךְ. וּכְשֶׁנִּכְנָס בּוֹ לְהִתְפַּלֵּל, מֻתָּר לְמִי שֶׁנִּכְנָס בְּפֶתַח זֶה לָצֵאת בְּפֶתַח אַחֵר.
ו מֻתָּר לִכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ וּבַאֲפוּנְדָתוֹ (פי' מִינֵי כִּיסִים תַּרְגּוּם וּבְיַלְקוּט וּבְתַרְמִילֵיהּ), וְיֵשׁ אוֹסְרִים לִכָּנֵס בּוֹ בְּסַכִּין אָרֹךְ אוֹ בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה.
ז יָכוֹל לִרֹק בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁפְשְׁפֶנּוּ בְּרַגְלָיו אוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם גֶּמִי שֶׁאִם יִרֹק לְתוֹכוֹ לֹא יְהֵא נִרְאֶה.
ח טִיט שֶׁעַל רַגְלָיו, רָאוּי לְקַנְּחוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְהִתְפַּלֵּל; וְרָאוּי שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו וְלֹא עַל בְּגָדָיו שׁוּם לִכְלוּךְ.
ט נוֹהֲגִים בָּהֶם כָּבוֹד, לְכַבְּדָן וּלְרַבְּצָן (פי' כִּבּוּד נִקוּי הַבַּיִת רִבּוּץ זְרִיקַת הַמַּיִם עַל פְּנֵי הַקַרְקַע). וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בָּהֶם נֵרוֹת, לְכַבְּדָן.
י אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁחָרְבוּ, עֲדַיִן הֵן בִּקְדֻשָּׁתָן; וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהֶם כָּבוֹד בְּיִשּׁוּבָן, כָּךְ נוֹהֲגִים בְּחֻרְבָּנָם, חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ; וְאִם עָלוּ בָּהֶם עֲשָׂבִים, תּוֹלְשִׁים אוֹתָם וּמַנִּיחִים אוֹתָם בִּמְקוֹמָן, מִשּׁוּם עָגְמַת נֶפֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם וְתָעִיר רוּחָם וְיִשְׁתַּדְּלוּ לִבְנוֹתָהּ.
יא אִם בִּשְׁעַת בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת הִתְנוּ עָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּחֻרְבָּנוֹ; אֲבָל בְּיִשּׁוּבוֹ, לָא מְהָנֵי תְּנָאָה. וַאֲפִלּוּ בְּחֻרְבָּנוֹ, לְתַשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה, כְּגוֹן: זְרִיעָה וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל רַבִּים, לֹא מְהָנֵי תְּנָאָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לָא מְהָנֵי שׁוּם תְּנַאי.
יב יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי בֵּית הַכְּנֶסֶת תַּשְׁמִישׁ קָבוּעַ שֶׁל גְּנַאי, כְּגוֹן לִשְׁכַּב שָׁם; וּשְׁאָר תַּשְׁמִישִׁים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם. הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת קָבוּעַ, שֶׁנִּבְנָה מִתְּחִלָּה לְכָךְ, אֲבָל בַּיִת שֶׁיִּחֲדוּ לְאַחַר שֶׁנִּבְנָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לִשְׁכַּב עָלָיו (פִּסְקֵי מַהֲרִי"ו).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) קלות ראש - כי הם נקראים מקדש מעט כמו דכתיב ואהי להם למקדש מעט. ובמקדש כתיב ואת מקדשי תיראו שיהא מוראו של השוכן בה עליו וכתב בסמ"ק שבעון קלות ראש בביהכ"נ נהפכין לבית ע"ג ח"ו: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ושיחה בטילה - היינו אפילו שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה דבחוץ שרי בביהכ"נ אסור ובפרט שיחה בטלה לגמרי דבודאי שראוי למנוע תמיד מזה [פמ"ג] ובזוה"ק פ' ויקהל הפליג מאד בגודל העון הזה וכ"ש שיש ליזהר בביהכ"נ וביהמ"ד מעון דבורים אסורים כגון לשה"ר ורכילות ומחלוקת וקטטות כי מלבד שהם עונות חמורים מאד עוד יגדל העון יותר במקום קדוש כי הוא מזלזל בכבוד השכינה ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו לחוטא בפלטין של מלך לפני המלך ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל גם את הרבים בעונות החמורות הנ"ל כי האי תגרא דמיא לבדקא דמיא ומתחלה הותחל העון באיזה אנשים ולבסוף יתלקטו ויתחברו חבורות חבורות לריב איש ברעהו עד שנעשה כל הביהכ"נ כמדורה גדולה ובעו"ה באין מזה כמה פעמים לידי חרפות וגידופין והלבנת פנים ברבים [וגם פעמים רבות בפני הס"ת שזה ג"כ עון חמור בפני עצמו כי אפילו המבזה חבירו בפני ת"ח אחז"ל [סנהד' פרק חלק] שהוא אפיקורוס ואין לו חלק לעוה"ב וכ"ש למבזה חבירו בפני הס"ת וכבוד השכינה וכמו שכתב כעין זה בתשובת מהרי"ו סימן קנ"ב עי"ש] ולידי הכאות ומלשינות וגודל חילול שם שמים בין האומות ומי גרם לכל זה אם לא הראשון שהתחיל בעבירה תחלה ובודאי לע"ל יטול שכר כנגד כולם ע"כ הירא וחרד לדבר ה' ישים תמיד עיניו ולבו לזה שלא לדבר שום דברים בטלים בביהכ"נ וביהמ"ד והמקום הזה יהיה מיוחד אצלו רק לתורה ולתפלה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ואין אוכלין וכו' - וה"ה דאין עושין בהן שום מלאכה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) מפני החמה וכו' - ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) מותרים וכו' - וה"ה דאם הוצרכו אנשי העיר לפי שעה להאכיל בהם אורחים עניים או להשכיבן שם דמותר אבל זהו רק דוקא בבתי כנסיות שבחוצה לארץ ויש אוסרין גם בזה ונראה דבמקום הדחק אין להחמיר בזה: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) לאכול ולשתות - וה"ה לישן דשרי אבל לעשות קפנדריא או ליכנס בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכל הני דלקמן וכ"ש שחוק והיתול ושיחה בטלה אסורים דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא המקדש: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) מדוחק - היינו שהיה מקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול שם והמ"א כתב דלאנשים הלומדים שם בקביעות לעולם שעת הדחק הוא דאם יצטרך לילך לאכול ולשתות בביתו בודאי יתבטל מלימודו אבל אם אין לומדים בבית הכנסת ובבית המדרש אסורים לאכול ולשתות שם וכן הסכימו כמה אחרונים: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) וי"א דבבית המדרש וכו' - אף דקדושת ביהמ"ד חמורה יותר מביהכ"נ כדלקמן בסימן קנ"ג ס"א ס"ל דלענין חכמים ותלמידיהם שלומדים שם בקביעות התירו להם אפילו שלא מדוחק משום דביהמ"ד הוא ביתו ולאו דוקא אכילה ושתיה דה"ה לכל תשמישיהם שרי: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) שרי - עיין בלבוש וב"ח שמצדדים כן לדינא וכן נראה שאין להחמיר לאנשים שלומדים שם כל היום: ש"ע סָעִיף א
י (י) העיר - שמת קרובו של הגדול ומחמת זה באים רבים להספד וכ"ש כשההספד הוא על ת"ח [אחרונים]. האר"י היה נזהר מאד שלא לדבר בביהכ"נ רק תפלתו אפילו דברי מוסר לא דבר פן ימשך ממנו דברי חול: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) שמועה - פירוש הלכה או משנה: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) ואח"כ יקראנו - ר"ל אבל לא יקדים הקריאה מקודם שיאמר איזה ד"ת דיהיה נראה דאמירת הד"ת הוא רק טפל [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) כדי הילוך - היינו שישהא שיעור הילוך שני פתחים דהיינו ח' טפחים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יד (יד) לצרכו - אבל אם הקדיש בית לצורך רבים ללמוד בו אפילו אם אין מתפללין שם כלל יש עליו קדושת ביהמ"ד ועיין לקמן בסימן קנ"ג ס"ח לענין ביהכ"נ וה"ה לענין זה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו (טו) אין ישנים וכו' - ומיירי באנשים דעלמא אבל לת"ח כשלומד שם כבר ביארנו בסק"ו דשרי: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) אבל בביהמ"ד מותר - ר"ל שינת עראי ועיין בחידושי רע"א שמפקפק בהיתר זה ואפשר דכיון שביהמ"ד עשוי לשהות שם זמן הרבה ללמוד ולשמוע דברי תורה וקשה ליזהר משינת עראי ע"כ לא אסרו זה לשום אדם. ולת"ח הלומד שם בקביעות מותר אפילו שינת קבע [כ"מ בלבוש]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יז (יז) לצורך ביהכ"נ - כגון מי ששומר אותו וכה"ג: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) ולישן בתוכו - ולא יכניס מטתו לשם [מ"א] ובא"ר חולק עליו וכן בחידושי רע"א עי"ש: ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) ומטעם זה וכו' - ר"ל כדי לשמור הנרות: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) לעבר השנה - עיין במ"א שהביא בשם הגהת סמ"ק דלא הותר בסעודת מצוה אלא כגון סעודת עיבור שנה שאין בה קלות ראש שהיתה עשויה בפת וקטניות בלבד ור"ל לאפוקי סעודת מצוה שיש בה שכרות אסור אף בבית המדרש [פמ"ג ע"ש] ומ"מ הנוהגין להקל לעשות סעודת סיום הש"ס בביהמ"ד מפני שאין להם מקום אחר מרווח לזה אין למחות בידם דיש להם על מי לסמוך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא (כא) מותר למי שנכנס וכו' - צ"ל מצוה למי שנכנס [אחרונים] ובגמרא מייתי לזה מקרא שנאמר ובבוא עם הארץ לפני ד' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב וגו' והטעם כדי שיהיה נראה כמחבב [ר"ן]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב (כב) בסכין ארוך - לפי שביהכ"נ שהוא מיוחד לתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצר ימי אדם ועיין בא"ר שדעתו שאין להחמיר כ"א בסכין מגולה: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) או בראש מגולה - עיין לעיל בסימן צ"א ס"ג בבה"ל ד"ה ויש אומרים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד (כד) לרוק בו - ובלבד שלא בשעת תפלת י"ח כדלעיל בסימן צ"ז ס"ב. ויהיה זהיר שלא ירוק בפני חבירו שימאס בה [חגיגה ה']. האר"י היה נזהר מרקיקה: ש"ע סָעִיף ז
כה (כה) שישפשפנו ברגליו - ובשבת שאסור לשפשף יעמיד המנעל עליו עד שיתמעך [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ז
כו (כו) גמי - או תבן וחול: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
כז (כז) להדליק - ונהגו להדליק קודם שיכנס אדם להתפלל משום דאמרינן בגמרא מקום שמתפללין בו בעשרה קדמה שכינה ואתיא ועוד שכן היו עושין במקדש [א"ר בשם הכל בו]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כח (כח) לאחר שחרבו - הבתי כנסיות ובתי מדרשות והטעם דכתיב והשמותי את מקדשיכם ולא כתיב ואת מקדשיכם אשימם להורות לנו דקדושים הם אף כשהן שוממין. ואין חילוק בזה בין אם הם בתי כנסיות שבא"י ובין שבחו"ל אם לא בהתנו וכדלקמן בסי"א: ש"ע סָעִיף י
כט (כט) תולשים אותם וכו' - ר"ל מותר לתלוש אותם ובלבד שיניחם במקומם ולא יטלם משם: ש"ע סָעִיף י
ל (ל) כדי שיראו וכו' - לפ"ז באם סתרו ביהכ"נ ממקום זה ובנאוהו במקום אחר ואין בדעתם לבנות עוד במקום הראשון אין שייך דין זה אלא יעשו גדר סביבו שלא יבואו לזלזל שם ואם הוא במקום שיוכלו למכור כנזכר בסימן קנ"ג ימכרוהו [ט"ז]: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לא (לא) אם בשעת בנין - אבל לאח"כ לא מהני תנאי כלל [ב"ח וע"ת]: ש"ע סָעִיף יא
לב (לב) התנו עליו - משמע דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות. מ"א דלא כמשאת בנימין ובא"ר מצדד לדינא כהמ"ב שמקיל בזה: ש"ע סָעִיף יא
לג (לג) בחרבנו - פי' אותו תנאי מועיל שלאחר שיחרב יהיה מותר להשתמש בו אבל כל זמן שקיימת אין תנאו מועיל: ש"ע סָעִיף יא
לד (לד) בישובו לא מהני - ודוקא לאכילה ושתיה או ליכנס בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים דיש בזה משום קלות ראש אבל לשאר תשמישים מהני תנאי [מ"א] ועיין בה"ל: ש"ע סָעִיף יא
לה (לה) כגון זריעה - פשוט דה"ה לכל הדברים הנזכרים לקמן בסי' קנ"ג ס"ט דהם תשמיש מגונה ביותר: ש"ע סָעִיף יא
לו (לו) של רבים - דאוושא מילתא ויש בזה משום קלות ראש ביותר ומשמע בפמ"ג דחשבונות של יחיד בחורבנו מותר דלזה מועיל תנאי וברבינו ירוחם משמע דנקט של רבים לרבותא דאף שהוא צורך רבים וכ"ש של יחיד: ש"ע סָעִיף יא
לז (לז) שבחוצה לארץ - שאין קדושתן עולמית שהרי כשיבוא הגואל במהרה בימינו תפקע קדושתן משא"כ בבתי כנסיות שבא"י: ש"ע סָעִיף יא
לח (לח) שום תנאי - לפי דעת המ"א לעיל בסקל"ד גם בא"י מהני תנאי לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לט (לט) תשמיש קבוע וכו' - מלשון זה משמע דלשכב שם בדרך מקרה מותר דבדרך מקרה לא מקרי שכיבה תשמיש של גנאי: ש"ע סָעִיף יב
מ (מ) יש להסתפק - אם לדמותו לעליות העזרה דלא נתקדשו או כיון דבהכ"נ וביהמ"ד נקרא מקדש מעט יש לדמותו לעליות היכל דקי"ל דנתקדשו בקדושת היכל. ולפי מה שכתב בש"ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל חוץ ממקום שע"ג ההיכל [ר"ל הארון ששם מונח הס"ת] שם יש ליזהר שלא להשתמש שם: ש"ע סָעִיף יב
מא (מא) אבל בית שיחדו וכו' - ונראה דכ"ש אם בשעה שנבנה ביהכ"נ נבנה בית דירה למעלה ממנו דשרי לדור שם דזה בודאי לא הוקדש כלל למעלה ומ"מ להשתמש שם תשמיש שהוא מגונה מאד כטינוף וכיו"ב נראה דבכל גווני אסור וע"כ אין לעשות כלל ביהכ"נ אם יש בהדירה שלמעלה ממנו דבר מגונה כזה [ט"ז] וע"ש שכתב שנענש בזה הרבה. ומה שמנהג העולם בעיירות ששוכרין בתי כנסיות לזמן בבתים תחתיים ולמעלה מהן בית דירה שמצוי שם תינוקות ודבר מאוס אפשר משום שהוא לזמן לא חיישינן לזה: ש"ע סָעִיף יב
מב (מב) לשכב עליו - ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל: ש"ע סָעִיף יב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א קלות ראש. ובעון זה נהפכין הב"הכ לבית עכו"ם ח"ו [סמ"ק], אסור לשחוט בב"ה [מבי"ט ח"ג פ"ד]: ש"ע סָעִיף א
ב מדוחק. הא דאי' בגמרא דרב אדא ורבינא הוו קיימי וגרסי אתא זילתא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי לאו משום מיטר' הוא אלא משום דשמעתא בעי צלות' משמע דמשום מטר אסור והיינו משום דמטר לא חשיב דוחק כ"כ דהרבה בני אדם הולכין בשוק בשעת הגשמים (ב"י) ול"נ דדוקא אכילה ושתיה שרי בב"הכ משום דלומדי' בב"הכ כדמשמע בגמ' וכ"ש בבה"מ ולכן מותרין לאכול ולשתות שם דאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם אבל אם אין לומדין בב"הכ אסורי' לאכול ולשתות שם וכמ"ש הר"ן דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא המקדש וז"ש הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק וכ"מ ס"ד וכ"מ ברמזים וז"ל בה"כ אין אוכלין וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרין ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים עכ"ל, משמע דזה אפי' לת"ח אסור ואכילה ושתיה שרי לת"ח כפשט' וכ"ה בירושל' שת"ח מותר להתאכסן בב"הכ וכ"מ בטור שכתב ות"ח מותרים לאכול ולשתות משמע דאינך מילי אסור וכמש"ל וכ"מ ברי"ו ע"ש וגם בהג"א מודה לזה אלא דס"ל דב"הכ שבבבל על תנאי הם עשויות ושרי אפילו בישובן לכל אדם, דוק שם ותשכח כדברי דלא כמה שנדחק הב"ח וא"כ ליכא מחלוקת כלל: ש"ע סָעִיף א
ג לא' מגדולי. שמת קרובו של הגדול כגון רפרם דספדיה לכלתיה בב"הכ: האר"י הי' נזהר מאוד שלא לדבר בב"הכ רק תפלתו ואפי' דבר מוסר ותשובה לא דיבר פן ימשך ממנו דבר חול [הכוונות]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ד ולישן בתוכו. ונ"ל דלא יכניס מטתו לשם כדאיתא בתמיד רפ"א: ש"ע סָעִיף ד
ה לעבר השנה. ובסמ"ק כ' דסעודת מצוה מותר, ופי' בהג"ה כגון עיבור שנה שאין בה קלות ראש פי' דאין עולין בה אלא בפת וקטניות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו לקצר דרכו. שאסור ליכנס בה אלא דבר מצוה [רמב"ם] ועס"א: ש"ע סָעִיף ה
ז מותר למי שנכנס. זה מלשון הרמב"ם אבל לא כ' בבא מציעת' וכן אם לא נכנס וכו' והטור שכתב בבא מציעת' כתב במי שנכנס להתפלל מצוה לעשות קפנדרי שנאמ' הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב וגו' והרב"י שכתב בשניהם מותר צ"ע דזו ואצ"ל זו היא וצ"ל דה"ק כשנכנס להתפלל אפי' כוון ג"כ לקצר דרכו שרי ומ"מ נ"ל עיקר כמ"ש הטור דמצוה לעשות קפנדרי' דמייתי ליה מקרא וכן הגירס' ברי"ף שבידינו ואפש' דט"ס הוא בש"ע וצ"ל מצו' למי וכו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח ובאפונדתו. ובי"נ כתב שלא ליכנס בו בכיס מגולה אבל בב"י בשם א"ח כתוב דשרי וכ"נ דלא גרע מאפונדתו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט לרוק. והאר"י היה נזהר מרקיקה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
י לכבדן. רבינו יעקב היה מכבד בזקנו לפני הארון הקודש [ס"ח סי' קכ"ח וק"ן]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא לאחר שחרבו. אפי' בח"ל [ר"י בי רב כ"ה]: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף א
יב התנו עליו. משמע דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרי' על תנאי הן עשויות דדוקא בבבל היה כן אבל לא בשאר ארצות וכ"מ בטור ובמרדכי גם הרמב"ם השמיט דין זה דב"הכ שבבבל על תנאי הן עשויות משום דס"ל דוקא בבבל היה כן בזמניהם וכ"מ ממ"ש ס"י בשם ר"י בי רב וכ"ה בש"ג דף רס"ה בשם ריא"ז דדוקא אורחים שרי: ופליאה בעיני על תשובת מ"ב שכ' דין זה לבה"כ שלנו ועמ"ש ס"א בשם הג"א משמע קצת כדבריו מ"מ אינו מוכרח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף יא
יג בחורבנו. ודוקא שאין דעתם לבנות [אגודה]: ש"ע סָעִיף יא
יד בישובו לא מהני. תימה דבסי' קצ"ד ס"ח כתב דאפילו לארון ותשמישי קדושה מועיל תנאי ונ"ל דהכא מיירי לתנאי של קלות ראש כגון אכילה ושתיה ובחמה מפני החמ' וכ"מ ברא"ש שם וזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש: ש"ע סָעִיף יא
טו שבח"ל. שהרי כשיבא הגואל במהרה תפקע קדושתן (תו') וצ"ע דאמרי' בסמוך בגמרא עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא"י וצ"ל דהתו' קאי אבחורבנן דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל לא יקבעו בא"י וצ"ע וא"ל דדוקא הבנין יקבע בא"י אבל הקרקע תשאר בח"ל דהא יליף ק"ו מתבור וכרמל והתם הקרקע נקבע בא"י: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז וכל זה כו'. הע"ת לא עיין ס"ס קנ"ב: ש"ע סָעִיף יב
יז מותר לשכב. דכיון שלא נבנה מתחלה לב"ה מהני ביה תנאי אפי' בישובו [כ"ה במהרי"ל שם]: ש"ע סָעִיף יב
יח לשכב עליו. ומכל מקום שומר נפשו ירחיק מזה [כ"ה]: ש"ע סָעִיף יב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א קלות עמ״א. ויש לגעור במי שמשיח שיחת חולין בבה״כ אע״ג שאין שיחה בטיל״ה (דבלא״ה אסור כל השח שיחה בטילה עובר בעשה מדרבנן עכ״פ לצורך פרנסה דבחוץ שרי בבה״כ אסור עיין בספר דעת חכמה בסולת בלולה סימן קנ״א אות ב׳ בשם הר״ח כ״כ יע״ש שמאריך מגודל האיסור ובשער שבת פרק חמישי בשם זוהר ויקהל בשבת אסור לדבר בביה״כ אפי׳ צרכי ציבור וחשבונות של מצות שם דבחול שרי יע״ש. מ״ש אסור לשחוט בביה״כ משום דגנאי טובא הוי. ואני מסופק בעזרה שלפני ביה״כ אפשר שרי אם הוא לצורך כפרות עי״כ שראוי להשגיח הרבה בזה ובעזרת נשים שמתפללין שם אסור ובפאלי״ש אע״פ שמתפללין ע״ת בפירוש הן עשויות וצ״ע ועמ״א קל״ו ורש״י יומא י״ט ב׳ שיחת חולין גנאי וקלות ומ״מ לשון ש״ע לאו דוקא: ש"ע סָעִיף א
ב מדוחק עמ״א הר״מ פי״א מתפלה ה״ו ת״ח מדוחק דוקא וכתב הב״י ראיה ממגילה כ״ח ב׳ מטרא כו׳ והטור סתם ת״ח מותרים ופי׳ המ״א דבה״כ שלומדין שם מותר דאל״כ יצטרכו לבטל מלימודם וכן בית המדרש מה״ט אבל מטרא דהיו עומדים בחוץ פשיטא דאסור לכנוס אף לת״ח כל שאין ביטול תורה אף לת״ח אסור. וע׳ פרישה כ״כ ובחידושינו מגילה הקשיתי דכפי הנראה המחבר והר״ן לכ״ע קולא וחומרא להמחבר אין חילוק בה״כ לבה״מ מדוחק שרי לת״ח ושלא מדוחק אסור אף בהמ״ד ולהר״ן חומר דבה״כ אף מדוחק אסור (שהרי הוקשה לו על תנאי עשויות הא לא״ה שפיר ניחא לי׳ אף אם נאמר מטרא דוחק הוי) ובהמ״ד לכתחלה מותר בי רבנן ביתא דרבנן וא״כ הר״ש שהביא קולא של הר״ן היה להביא ג״כ החומרא וי״ל דעכ״פ לא אפשר ומכוין אסור כרבא פסחים כ״ה ב׳ ומסתמא נהנו ממה שהלכו מפני המטר אע״ג דמשום שמעתתא כו׳ ש״מ דמדוחק שרי בבה״כ ומיהו י״ל הטעם משום גנאי וכה״ג ליכא בזיון דמשום דשמעתתא כו׳ והן אמת שם במגילה אמרו בתי כנסיות כו׳ ת״ח מותרים משמע בה״כ נמי וצ״ע בלשון הר״ן. גם י״ל דהטעם בהמ״ד מפני שתנאי מהני בישובן כל שהוא מדוחק יע״ש בר״ן אבל אנן פסקינן סעיף י״א בישובן לא מהני תנאי אפי׳ מדוחק כ״א ת״ח והרב מדשתיק ליה אודויי אודי ליה א״כ איך הביא כאן דברי הר״ן וי״ל: ש"ע סָעִיף א
ג לא עמ״א מגילה כ״ח ב׳ אבל ת״ח גופא מספידין ג״כ בביה״כ עיין רש״י שם ד״ה הספד של רבים וכ״ה בי״ד שמ״ד סעיף י״ט ובגמר׳ ר״ז ספדיה לההוא מרבנן כו׳ אה״נ קאמר דמשום ת״ח לחוד נמי ואין לחלק בין ת״ח לההוא מרבנן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ד ולישן עמ״א ועסי׳ תרי״ט בלבוש עכשיו שיש מי שישמור הנרות אין לישן בבה״כ ובבהמ״ד שרי היינו לת״ח. עסי׳ קנ״ב במ״א אות ד׳: ש"ע סָעִיף ד
ה לעבר עמ״א סעודת מצוה שיש בה שכרות אסור אף בביה״מ יתום ויתומה או כדומה אפילו סיום מסכתא הואיל ויש בה קלות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו לקצר עמ״א אפשר אם הולך לדבר מצוה רשאי לילך דרך שם: ש"ע סָעִיף ה
ז מותר עמ״א ועיין לבוש י״א שמצוה כו׳ ועא״ר אות ט׳ מ״ש הנ״ץ ראיה לר״מ מר״א דאמר מימי לא עשיתי קפנדריא לביה״כ משמע אפי׳ תפלה אמת שהכ״מ פי״א מה״ת הלכה ח׳ א״א לומר כן דא״כ למה השמיט הא דאם נכנס לתוכו שלא ע״ד כן שרי והוא במגילה כ״ט א׳ ובע״כ מפרש הא דר״א מגילה כ״ז ב׳ בהכין מיירי אבל להתפלל מותר ומימי ל״ד רק שלא התפלל אבל המחבר שכתב לתרווייהו י״ל כמ״ש הנ״ץ מימי משמע אפילו להתפלל לא עשה דלאו מצוה רק מותר ועם זה י״ל קושיית המ״א דמישך שייכי הני תרתי וגם קמ״ל מותר לא מצוה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח ובאפונדתו עמ״א עב״י גרסתו כ״א בגלוי הראש אבל כיס מותר דלא גרע מאפונדתו אבל סכין ארוך וכמ״ש המחבר עמ״ש בט״ז אות ב׳ בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט לרוק עמ״א הלבוש בצ׳ סי״ג וכאן מותר לרוק שיתפלל בכוונה הא לטיול אסור דאין מטיילין ובתפלה בצ״ז ס״ב אסור אא״כ א״א כלל ויצטער הרבה שרי וברכות ס״ג א׳ בביתו כו׳ נמי דבר שצורך קצת ומנעל לשמירת רגלים הא לא״ה אסור ומי לא קפיד אינש בחבירו הבא לביתו ורוקק לטיול בו׳ ומש״ה האר״י ז״ל היה נזהר כדאמרן, ועא״ר י״א י״ב ובשבת שאסור לשפשף יניח מנעל עליה עד שיתמעך עיין הלכות שבת סי׳ של״ז ובשאר דוכתין ואי״ה יבואר בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
י לכבדן עמ״א. ולהדליק נרות מקודם שיבואו הציבור עא״ר אות ט״ו בשם כל בו סי׳ י״ז עשרה קדמה שכינה וכן היו עושין במקדש וכן ראוי לעשות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא לאחר שחרבו עמ״א א״י מה מלמדינו דמבואר בסעיף י״ב דתנאי מהני בחורבנן בח״ל לא בא״י הא בלא תנאי לא ולמ״ש באות י״ב א״ש דוקא בבל ע״ת עשויות הא ח״ל מסתמא לא ולכך אסורין אף בחורבנן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף א
יב התנו עמ״א עמ״ש באות י״א והראה לאות ב׳ בשם הג״א דע״ת עשויות משמע אף ח״ל (ט״ס ס״ח וס״א צ״ל) ועא״ר ט״ז וי״ל התנו לרבותא אפי׳ בפירוש לתשמיש מגונה אסור או כמ״ש א״ר אפ״ה בבניינו אסור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף יא
יג בחורבנו עמ״א וא״ר אות י״א פקפק בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף יא
יד בישובן עמ״א בקנ״ד אף בעודו בקדושתו מהני תנאה לתשמיש חול כדמוכח בירושלמי פרק בני העיר ה״א יהבון מכושא גו ארונא ועט״ז שם אות ז׳ ואי״ה שם יבואר ותי׳ דאכילה ושתיה הוי קלות ראש וזריעה וחשבון רבים ביותר ומשום הכי בישובן לא מהני תנאי לקלות ראש ובחורבנן מהני אבל לא לזריעה וחשבון רבים אבל חשבון יחיד מהני בחורבנן אבל לא בישובן ועתוס׳ מגילה כ״ח ב׳ ד״ה ואע״פ נראה דמפרשים ואעפ״כ אין נוהגין קלות ראש ומאי ניהו חשבונות אישובן קאי ומ״ד דקיל מקלות ראש אכילה ושתיה דהוי ביותר קלות ראש קמ״ל אפי׳ חשבון קלות ראש וקאי אברייתא ת״ר ביה״כ אין נוהגין קלות ראש כו׳ (דס״ל לדוחק דלומר אמתני׳ קאי ובחורבנן ודוקא חשבון רבים דא״כ איך כלל אין נוהגין קלות ומאי ניהו הל״ל אעפ״כ אין מחשבין) וא״כ תלא דבי כנישתא דרבינא זרעה גנאי ביותר ועגמת נפש הא כל שאין עגמת רפש אף ביותר שרי ואלו להרא״ש ז״ל פי׳ דקאי אמתני׳ בחורבנן ע״ת עשויות ושרי לאכול כו׳ הא חשבון רבים גנאי ביותר אסור בחורבנן הא אכילה ושתיה אין גנאי גדול כ״כ (וחולק עם תוס׳ ואף בחידושינו כתבנו לענין דינא אין חילוק דמודים התוס׳ בחשבון רבים וחזר בחשבון יחיד דקיל מאכילה הנך רואה דאינו כן דכל דליכא עגמת נפש אף גנאי ביותר שרי ובש״ע סתם כרא״ש כאמור) וא״כ מה שסיים המ״א וזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש לא הבינותי דלתוס׳ זה ולרא״ש גנאי ביותר אסור בחורבנן ודברי האדון ז״ל לרוחב בינתו וקוצר לשונו לי העני הם דברים שלא זכיתי להבינם כעת: ש"ע סָעִיף יא
טו שבח״ל עמ״א תוס׳ מגילה כ״ח ב׳ ד״ה בתי כנסיות והניח בצ״ע דחבור אף הקרקע נקבע וא״כ למה בחורבנן הלא הקרקע נקבע בא״י ומיהו י״ל התירוץ הא׳ שכתב דנקבע הקרקע עם הבנין אבל כשנחרב מקודם לא יקבע הקרקע: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז וכל זה עמ״א אין בידי כעת עולת תמיד לעיין ביה ואי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף יב
יז מותר עמ״א וא״ר אות כ״ד כתב אפי׳ בא״י דלא מהני תנאי שרי בזה דל״ד להיכל שנבנה מתחלה לכך ועט״ז אות ד׳ ושם יבואר אי״ה: ש"ע סָעִיף יב
יח לשכב עמ״א ועא״ר כ״ג ומ״מ אפשר ביחיד העושה לצורכו בהמ״ד בביתו אפשר לישן בעלמא ע״ג ע׳ סעיף ב׳: אם בנו בית קטן על זמן לכשירחיב גבולם יסתרו וכדומה יבואר אי״ה בסי׳ קנ״ד בט״ז אות וי״ו ומ״א י״ג עיין של״ה רצ״ו א׳ גודל איסור שיחת ילדים בבית הכנסת: ש"ע סָעִיף יב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"א ב') מדוחק וראי' כו' כוונת מ"א. דנראה מדברי הראשונים שיש ד' מחלוקת בדבר דבש"ע העתיק ל' הרמב"ם שכ' מדוחק משמע דאפי' לת"ח לא הותר אכילה ושתיה כ"א מדוחק והטור לא העתיק תיבת מדוחק וכ' הרב"י דגם הטור מודה דבעי' מדוחק ולרוב פשטותו דמה"ת נתיר בלי דוחק לכן לא כ' מדוחק אבל הב"ח כתב דהרי"ף והרא"ש והטור שלא כתבו מדוחק חולקי' על הרמב"ם וס"ל דאפי' שלא מדוחק מותר ומדברי רמ"א בהג"ה דס"ל דהר"ן דעה ג' דמחלק בין בה"כ ובין בה"מ דבב"ה בעי' דוקא מדוחק אבל בבה"מ אפי' שלא מדוחק מותר ודברי הג"א משמע שהיא דעה רביעית שכ' דאינהו (ר"ל רב אדא ורבינא שהביא מ"א פה) הוי מחמרי אנפשייהו (במ"ש שמעתא בעי צלותא) אע"פ שהיה מותר אפי' ביישובן. ומותר לאכול ולשתות בבתי כנסיות ובה"מ אפי' ב"א שאינן ת"ח עכ"ל הרי דהתיר אכילה ושתיה אפי' לשאינו ת"ח ומשמע אפי' שלא מדוחק והב"ח נדחק בדבריו של הג"א כי הוא נגד דברי הברייתא במגלה דף כ"ח שכתוב בה כל' הש"ע ואין אוכלים ואין שותים בה ע"ש וכ"ז גרם להם שהבינו מ"ש הרמב"ם מדוחק הוא תנאי דוקא כשהוא מדוחק ולא עלה על לבם לחלק בין אכילה ושתיה לשאר תשמיש והרב"י הביא ראיה להרמב"ם דבעי' מדוחק דרב אדא ורבינא הוי קיימי כו': ול"נ דדוקא כו' ר"ל שאין מחלוקת בין הרמב"ם ור"ן וטור: יתבטלו מלמודם וא"כ כל אכילה ושתי' של ת"ח הוא מדוחק שלא יתבטל מלימודו: וכמ"ש הר"ן על עובדא דר"א ורבינא הנ"ל וז"ל ואע"ג דאמרי' חכמים ותלמידיהם מותרים משמע לי דהיינו בבהמ"ד שעומדים שם כל היום כדאמרי' מאי בי רבנן ביתא דרבנן אבל ביה"כנ לא עכ"ל ומזה הבין רמ"א שהר"ן חולק על הרמב"ם דמשוה ביהכ"נ ובה"מ אבל לפמ"ש מ"א אין חולק דהרמב"ם מיירי כשלומדי' בבה"כ שכן היה דרכם בזמן הש"ס ולכן הותר להם אכילה ושתיה שלא יתבטלו מלמודם אבל הר"ן נראה מדבריו ולשונו דמיירי בבה"כ שאין לומדים שם ולכן החמיר באכילה ושתיה בבה"כ וה"ה דהצלת מטר אסור כה"ג: וז"ש הרמב"ם מותרים לאכול ולשתות מדוחק ותיבת מדוחק אינו תנאי שכל אכילת ושתי' ת"ח בבה"מ הוא מדוחק שלא יתבטל מלמודו א"כ תיבת מדוחק שכ' הרמב"ם הוא טעם דמה"ט הותר לת"ח אכילה ושתיה ולכן סתם הרי"ף והרא"ש וטור ולא כתבו מדוחק כיון שאינו תנאי וכל אכילתן ושתייתן הוא מדוחק ובכל ענין שרי: וכ"מ סעיף ד' ר"ל דלצורך מצוה מותר כגון שנקבצים לעבר שנה כו' ודין זה הוא בירוש' דהיו אוכלים בשעת עיבור שנה בבה"כ ומזה הוכיחו הפוסקים דסעודת מצוה מותר בבה"כ ומאי ראיה דשאני התם דהא לעיבור שנה היו צריכים להיות ת"ח גדולים והיו צ"ל סמוכים ולת"ח בלא"ה מותר לאכול ולשתות בב"ה. ול"מ למ"ד דאפי' שנא מדוחק מותר אלא אפי' למ"ד דבעי' מדוחק דלמא הירושלמי שכ' שהיו אוכלים בעיבור שנה בב"ה כשהיו מעברים שם בב"ה ר"ל כשהיה מדוחק א"ו דלא הותר אלא כשלומדים בב"ה ומדקאמר שהיו אוכלים בשעת עיבור שנה משמע דזולת זה לא היו אוכלים שם ע"כ מיירי שלא היו לומדים בבהכ"נ ואפ"ה הותר לצורך מצות עיבור שנה: ואכילה ושתיה שרי לת"ח כפשטא ר"ל אפי' שלא מדוחק וא"כ אפי' את"ל דגשמי' לא מקרי דוחק מ"מ מ"ש אכילה דהותר אפי' שלא מדוחק אע"כ דכל אכילה ושתיה הוי מדוחק כמ"ש מ"א: וגם בהג"א שהבאתי לעיל. מודה לזה דלא הותר אלא לת"ח: ושרי אפי' ביישובן. דלא כהתו' והרא"ש שהובא בש"ע סי"א: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ג) לא' כו' שמת קרובו של הגדול כו' ר"ל שלא תטעה דכוונת הש"ע שמת ח"ו גדול. אלא אפי' מת קרובו של גדול והכי איתא להדיא במגילה דף ך"ב ע"ב בכלתי' דרפרם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג (ס"ק ד ) ולישן כו' כדאי' בתמיד רפ"א דתנן בית המוקד היה בנוי חציו במקדש וחציו בחול ותנן בחציו של חול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב שהיו משמרים בבהמ"ק היו ישנים על אותן רובדים ופריך הש"ס ולעיילי מטות (ר"ל למה היו ישנים על האבנים) ומשני אביי לאו אורח ארעא לעייל מטות לבהמ"ק וס"ל למ"א דקדושת בה"כ עדיפא מקדושת בית המוקד עכ"פ לא גרע מבית המוקד דהא חציו של בית המוקד שהיה בנוי בחול לא ה"ל כ"א קדושת הר הבית וקדושת בה"כ כתב המרדכי ומהרי"ק די"ל מעין קדושת היכל ומה"ט אסרו בתשמיש ע"ג בה"כ וכמו שיתבאר ס"ס זה: ש"ע סָעִיף ד
ד (ס"ק ה) לעבר כו' אלא בפת וקטנית משמע דסעוד' גדולה אסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה (ס"ק ז ) מותר כו' זה מלשון הרמב"ם אבל לא כ' כו' ר"ל דלהרמב"ם לא קשה כיון דקתני מציעתא אם לא נכנס בו תחל' לקצר מותר א"כ סיפא דאם נכנס בו להתפלל אתי בק"ו וא"כ סיפא ל"ל לק"מ דהא הרמב"ם באמת לא העתיק המציעתא: והטור כו' כ' במי שנכנס להתפלל מצוה כו' וא"כ אצטריך סיפא דבאמציעתא שרי בסיפא אפי' מצוה איכא: ואפשר דט"ס הוא כו' וא"כ אינו מוכרח דבנכנס להתפלל אפי' כיון ג"כ לקצר דרכו דשרי: מ"ש מצוה לעשות קפנדריא כ' הר"ן במגילה הטעם דבזה מראה שענין בהכ"נ חביב עליו ומהלך עי"ז את כולה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף י
ו (ס"ק יא) לא' כו' אפי' בח"ל דדרשי' במגילה מאי דכתיב והשימותי את מקדשיכם אפי' כשהן שוממים מ"מ הן בקדושתן וזה ס"ל להר"י בי רב דאפי' בח"ל כן הדין: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ז (ס"ק יב) התנו כו' דדוקא בבבל דאמרי' במגלה דף כ"ח אר"א בה"כ שבבבל על תנאי הן עשוין משמע דמן הסתם הן על תנאי: בשם ר"י בי רב שהביא מ"א בס"ק י"א דאפי' בח"ל אפי' בחורבנן הן בקדושתן והא הם על תנאי וא"כ אין עליהם עכ"פ כ"כ קדושה כמו ביישובן אלא ע"כ דבח"ל בעי' שיתנו בפי' ומהר"י ב"ר מיירי בסתם: ופליא' כו' ועמ"ש סעיף א' ס"ק ב': בשם הג"א כו' ר"ל לפ"מ שפירש מ"א דברי הג"א דמה"ט התיר אפי' ביישובן לאכול ולשתות לכ"א משום דס"ל אפי' ביישובן על תנאי עשויין ואי ס"ל דבח"ל בעי' שהתנ' בפי' איך התיר הג"א בסתם ומנא ידעי' שהתנו בפי' בשעת בנין בה"כ א"ו דס"ל דלא בעי' שהתנו בפי': מ"מ אינו מוכרח די"ל דהג"א קאי על דברי הש"ס דמיירי בבה"כ שבבבל וממילא נ"מ לדידן אי ידעינן שהתנ' בפי': ש"ע סָעִיף יא
ח (ס"ק יג) בחורבנו ודוקא כו' אגודה. ובס' א"ר כ' שאינו כן באגוד': ובט"ז כ' דאם כבר בנו ב"ה במקום אחר די שיעשו גדר סביב חוצה של בה"כ ראשון וא"צ להחמיר בעשבים ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
ט (ס"ק יד) ביישובו כו' וכ"מ ברא"ש שם שכ' על מה דאמרינן ב"ה שבבבל ע"ת עשויים (דמיני' ילפי' לב"כ שבח"ל אם התנ' בפי') וז"ל דא"ל דמותר לנהוג בהן קלות ראש בישובן דהא רבינא ור"א לא הוו עיילי לבה"כ משום מטרא כו' אלא בשחרבו מיירי עכ"ל הרי דלא מיעט ביישובן כ"א קלות ראש דהא כן הוא תחלת דברי הרא"ש דא"ל דמותר לנהוג בהן קלות ראש כו' וראייתו מרבינא ור"א דלא הוו עיילי לבית הכנסת משום מיטרא והא משום מטרא נמי קלות ראש הוא כמ"ש מ"א אח"ז: וזריע' כו' ר"ל כיון דביישובן לא אסר כ"א קלות ראש. א"כ בחורבנן אפילו קלות ראש מותר א"כ למה זריע' אסורה ולזה אמר דזריעה גרע מק"ר דאכילה וכדומה: ש"ע סָעִיף יא
י (ס"ק טו) שבח"ל כו' תפקע קדושתן וא"כ בלא"ה לא תתקיים הקדושה לעולם לכן מהני תנאי להפקיע הקדוש' בחורבנו גם קודם ביאת הגואל: אבל הקרקע תשאר בח"ל וא"כ בלא"ה לא היה קשה קושית מ"א דהא התנאי להשתמש הוא בקרקע: דהא יליף במגילה דף ך"ט בק"ו שעתידין ב"ה וב"מ לקבוע בא"י ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה בשעת מתן תורה לכבוד התורה ובקשו שינתן עליהם התורה (פי' מהרש"א שר"ל שרי ההרים אבל ההרים לאו בני דיעה ולאו בני בחיר' הם) יזכו לקבוע בא"י ב"ה וב"מ שלומדים בהם תמיד לא כ"ש שיקבעו בא"י: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא (ס"ק יז) מותר כו' דכיון שלא נבנה תחל' כו' ר"ל דאין קדושתו כ"כ חמור' כיון שלא נתקדש בתחלת הבנין לכן אפשר להפקיע הקדוש' ע"י תנאי אפי' ביישובן. וא"כ לפ"ד המ"א מ"ש רמ"א מותר לשכוב עליו תיבת עליו לאו דוקא דה"ה בתוכו ודוק' ע"י תנאי אבל בלא התנה אפי' ע"ג אסור ובס' א"ר חולק והבי' לשון מהרי"ו שממנו נובע דין זה שנשאל על דין זה כה"ג אם מותר לשכוב על גביו וסיים השואל כיון דיש מרבותינו אומרי' דהא בבה"כ שבבל על תנאי היינו בשעת חורבן והשיב דאפי' לדעת רבותינו הנ"ל היינו דוקא בית הבנוי מתחלה לכך דדמיא להיכל עכ"ל ופי' בס' א"ר דהא מה שאסור התשמיש ע"ג ב"ה כ' מרדכי ומהרי"ק הובא בב"י אע"ג דגגין ועליות דעזר' לא נתקדשו מ"מ עליות דהיכל נתקדשו ובה"כ שלנו יש לנהוג בו מקצת קדוש' היכל א"כ מהשע"ג אסור משום דמדמי' להיכל וכיון שלא נבנה מתחל' לכך אינו דומה להיכל ומותר על גביו ואפי' בלא תנאי אבל להתיר בתוכו אפי' ע"י תנאי לא שמענו: ש"ע סָעִיף יב
יב (ס"ק יח) לשכב. ומ"מ שומר נפשו כו' עמ"ש הט"ז במה שאירע לו בכה"ג וכן הביא בס' א"ר בשם כה"ג עוד כתב הט"ז דאם בחדר שע"ג ב"ה יש טינוף או ע"ז הוי הפסק מלעלות התפלה למרום ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בהם מדוחק. נ"ל דאורחים שרי לאכול שם דהא איתא בסימן רס"ט דאורחים אוכלים בבי כנשתא וה"ל קידוש במקום סעודה וכן הביא ב"י בסימן זה בשם רמב"ן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
ב בסכין ארוך. לפי שהתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת וק"ל דכאן משמע דבסכין שאינו ארוך אין חשש זה שהסכין מקצר ימי אדם ובסי' ק"פ מבי' בב"י וש"ע שנהגו לכסות הסכין בברכת המזון לפי שהוא מקצר כו' והשלחן מאריך ימי האדם ואינו דין שיניף המקצר על המאריך הרי דאף בכל סכין חשו לטעם זה דהסכין מקצר ושני דברים אלו הם בב"י בשם א"ח ותימה לי מ"ש ונ"ל דשאני בב"ה דלא בעי אלא לכסות הסכין בזה יש אפשרות לכסות כל סכין ואמאי לא נעביד הכי אבל כאן דנצטרך לסלק ממנו הסכין לגמרי וזה טירחא יתירה לסלקו ואח"כ לחזור וליטלו וגם לפעמים יש בו צורך באותו פעם ע"כ לא הטריחוהו בזה רק בסכין ארוך שאין בו צורך כ"כ כנ"ל ליישב זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף י
ג וישתדלו לבנות'. לפ"ז באה סתרו בה"כ ממקום זה ובנאוהו במקוה אחר ואין בדעתם לבנות עוד במקום הראשון א"צ לתלוש עשבים כו' אלא יעשה גדר סביבו ולא ובואו לזלזל שם ואם הוא במקו' שיוכלו למכור כנזכר בסי' קנ"ג ימכרוהו. כ' ב"י בשם המרדכי פ' בני העיר בה"כ נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מב"ה דתני' בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שהוא בל"ת שנאמ' לה תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ל. וכתב רמ"א בסי' שאח"ז פי' שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהי' שם גומא אע"פ שהיא לו לצורך אסור ע"כ יש ליזהר באות' שעושין דף שקורין שטענד"ר ומדבקים בכותל ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף לאו שפיר עבדי כנ"ל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ד אבל בית שיחדו כו'. נראה דכ"ש אם בשעה שבנה בה"כ בנה בית דירה למעלה ממנה דשרי דהא לא הוקדש כלל למעלה אבל תשמיש של בזיון מאוד נראה דבכל גווני אסור כגון עכו"ם או טינוף דהא בסי' נ"ה אמרינן דאלו מפסיקין לענין צירוף למנות אמן אע"ג דאין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כ"ש כאן דדבר המאוס יפסיק את התפלה של ביה"כ לעלות למעלה לשמים ע"כ אין לעשות כלל ב"הכ אם יש למעלה ממנו דבר מאוס וכ"כ ב"י סימן קנ"ד בשם מהרי"ח במלכות תוגר יש להם בית דירה על בה"כ ובלבד שינהגו בנקיות בבתים של מעלה וער"ס קנ"ד: אני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם ב"ב בבית מדרשי שהיה למעלה מבה"כ ונענשתי הרבה במיתת בני ותליתי בזה: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א בהם מדוחק עט״ז היינו אורחים עניים דמהני תנאה בביה״כ שבבבל (לא בא״י) כמבואר בב״י בשם הרמב״ן ועסי׳ רס״ט (ט״ס ק״פ) ועמ״א שם אות ב׳ בחדר הסמוך לביה״כ כבסי׳ רפ״א ס״ו ושהשומע יצא והוי קידוש במקום סעודה והוא מתוס׳ פסחים ק״א ותוס׳ מגילה כ״ח א׳ ד״ה אין אוכלין ואפשר בבהכ״נ של א״י לא מהני תנאי פירשו כן אבל בח״ל מהני תנאי ואפשר של כרכים נמי מהני תנאי כזה אע״ג למכרו אין מהני ועסי׳ קנ״ג ואי״ה יבואר. והמ״א ברס״ט אפשר לשיטתיה כאן אות י״ב דוקא בבל ע״ת עשויה לא בארצותינו אם לא שהתנו ואי״ה שם יבואר: ודע דמורא מקדש מ״ע הוא ע׳ ר״מ פ״ז מה׳ בית הבחירה אבל מורא בהכ״נ דרבנן הוא ואהי להם למקדש מעט ומיהו משום נדר י״ל ד״ת הוי אא״כ התנו דאז ליכא משום נדר ואפ״ה בישובן לא מהני תנאי מדרבנן וכאמור ועיין ברכות מ״ג א׳ אמר רבא כביתו ארקיקה ומנעל לא קפיד קשה א״כ למה אין אוכלין שם ובביתו עיקר היא תשמיש זה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
ב בסכין ארוך עט״ז הנה בק״פ י״ל דבכסוי הסכין די וה״ה כאן בסכין קטן שיכול לכסותו תחת בגדיו שפיר דמי וסכין ארוך שא״א לכסותו שלא יראה החוצה מש״ה אסור ואמנם בכל בו סי׳ י״ז בדיני ביה״כ העתיק והגיה הרי״ף שאין איסור כ״א בגילו״י והב״י היה נוסחתו כ״א בגילוי הראש ולפ״ז בסכין אפי׳ במכוסה ממש ארוך או קצר ותי׳ מה שתירץ. מ״ש בש״ע באפונדתו מותר אע״ג דהנך ב׳ דינים הם בב״י בשם א״ח בשם הר״מ סכין ארוך וכיסו אסור והשמיט המחבר כיסו דק״ו הוא רקיקה שרי כ״ש הנך ע׳ ב״ח וסכין ארוך י״ל דאסור. ע׳ ב״ח שיש מקפידין לילך בביה״כ במקלו ואין נראה יע״ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף י
ג וישתדלו עט״ז בקנ״ג חילוק בין ביה״כ של כרכים או כפרים יע״ש: ומ״ש נותץ אבן כו׳ הנה בקנ״ב אין מפורש דוקא למלאות ועא״ר אות ז׳ בקנ״ב ובאמת בר״מ פ״א מה׳ בית הבחירה הי״ז ופ״ו מה׳ יסודי התורה ה״ז כתב הנותץ דרך השחת״ה דוקא ועיין רא״ם פ׳ ראה משמע כן ואמנם קשה דחד אזהרה הוא (דברים י״ב ד׳) מוחק השם ונותץ אבן וכי היכי דמוחק אף לתקן אסור כמבואר בי״ד רע״ו בש״ך י״ב ה״ה נותן כן והכ״מ שם בה׳ בית הבחירה הי״ז פי׳ השחתה הא נותץ לתקן שרי הא נותץ ונשאר כך אף שאין דרך השחתה י״ל דאסור כי טעמא רבה איכא בין מוחק השם דאסור אף לתקן משא״כ בנותץ לתקן אם לא יתקן יפול פשיטא דשרי רק נותץ לא לבנות רק יהיה כך ויהיה לו איזה תועלת כמו שטענד״ר י״ל דאסור ע״כ יתחוב ברזל חלול בכותל ולסמוך עליו כנ״ל: והוי יודע דמהר״מ פאדוואה ז״ל בסי׳ ס״ה כתב חדא די״ל דאסור לנחוץ דוקא מחובר יע״ש וכפי הנראה בדרך ספק כתבו והמ״א בסי׳ קנ״ב אות ו׳ הביאו לפסק הלכה וצ״ע דהשורף עצי הקדש לוקה אף שהוא תלוש כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מה׳ יסודי התורה הלכה ז׳ וכ״ה במכות כ״ב א׳ השורף עצי הקדש ואזהרתיה ואשיריהם תשרפון לא תעשון כו׳. אפי׳ תלוש אסור ודוחק לחלק בין אשירה דמסתמא שורפין בתלוש אימא דהנותץ נמי אף אבן תלוש הנותץ דרך השחתה לוקה והנה המבשל בעצי הקדש חולין לוקה אף דאין עושה דרך השחתה כי אם שנהנה שבישל בו כל שהוא משחית לעצי הקדש אסור ואפשר אפי׳ משלם להקדש לוקה וכ״ה פשטי׳ דלישנא א״כ ה״ה בשטענדר שעושה לצורכו הוי. אע״ג לצורך תפלה עושה וע׳ תוס׳ מכות שם ד״ה אלא שכתבו דלא חשיב אלא לאוין דשייך בפחות משוה פרוטה ועיין ר״מ פ״א מה׳ מעילה הנהנה בש״פ לוקה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ד אבל עט״ז דתנאי מהני בזה ואפשר אף בא״י דלא מהני תנאי מ״מ ל״ד להיכל שנבנה בתחלה סתם ועמ״א אות י״ז: אם לומר אסותא בבהכ״נ עי״ד רמ״ו סי״ז בט״ז וש״ך שם ועא״ר כאן ושל בית ר״ג לא היו אומרים מרפא בביה״מ מפני ביטול בית המדרש א״ל בביה״כ שרו י״ל במדרש בי רבנן לכתחילה שרי קמ״ל דאסור וכ״ש ביה״כ ע׳ סעיף א׳ בשם הר״ן: אם מצא דבר בחצר ביה״כ זכה לעצמו ולא אמרינן זכה הקדש אגודה ריש מעילה א״ר א׳ וצ״ע אם מצא בביהכ״נ די״ל חצר אין משתמר כלל ולא קנה חצירו משא״כ ביהכ״נ בדבר שאין סי׳ אם זכה לעצמו או הגזברים להקדש וכעת צ״ע: צ״ע בפאלי״ש מקום שמתפללין שם בקהלות גדולות אם רשאין לעשות קפנדריא וכדומה עיין סעיף ה׳ וצ״ע בזה עמ״א י״ד: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ראש. ובעון זה נהפכין הבה"כ לבית עכו"ם סמ"ק. אסור לשחוט בבה"כ מבי"ט מ"א. כתב הרא"ם ח"א סי' ע"ט דאפי' נעשה בבה"כ עבירה שמצאו לשמש מתעולל עם נערה אחת שמותר להתפלל שם וכל קדושת בה"כ עליו ע"ש כתב בשארית יוסף סי' כ"ח שכיני בה"כ שמגיע מהם ריח רע לבה"כ צריכים להרחיק ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב מדוחק. עמ"א וט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג העיר. פי' שמת קרוב של הגדול: ש"ע סָעִיף א
ד שמועה. פי' של תורה האר"י ז"ל היה נזהר מאוד שלא לדבר בבה"כ אפילו דברי מוסר פן ימשוך ממנו דברי חול: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה בבה"כ. וחייב לגעור באותן הישנים בבה"כ מכ"ש אותן שישנים בשעת הדרשה שאז עבירה גוררת עבירה ומסיר אזנו משמוע תורה. המתעטש בבית הכנסת אין אומרים לו רפואה מיימוני. עיין ט"ז. (ובאליהו רבה התיר במקום שמותר להפסיק והביא ראיה לדבריו ועיין ספר חסידים סי' תתרי"א. מצא דבר בחצר ביה"כ זכה בו ולא אמרינן דחצר להקדש (אגודה ריש מעילה). ושיחת הילדים איסור גדול בבה"כ של"ה): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו בתוכו. ולא יכניס מטתו לשם. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
ז השנה. שאין בה קלות ראש דאין עולין לה אלא בפת וקטניות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח מותר למי. צ"ל מצוה למי וכו' מ"א ע"ש ועיין ע"ת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ט בו. דוקא שלא בשעת תפלה והאר"י ז"ל היה נזהר מרקיקה אפילו שלא בשעת התפלה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
י לכבדן. רבינו יעקב היה מכבד בזקנו לפני ארון הקודש. ס"ח מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא שחרבו. אפילו בח"ל ר"י בי רב. מ"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב התנו עליו. דוקא התנו בפירוש אבל מסתמא לא. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף יא
יג בחרבנו. דוקא שאין דעתם לבנותה. אגודה. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
יד תנאי. היינו לקלות ראש כגון אכילה ושתיה וזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
טו שבח"ל. עיין מ"א ועיין במגילה דף כ"ח בתוס' ד"ה בתי כנסיות של בבל כתבו דמיירי בחרבנם אבל בישובם אסור. ואלו בד"ה ואעפ"כ אין נוהגין קלות ראש כתבו דמיירי בבנינם דאלו בחרבנם שרי בכל הני ע"ש וצ"ע. ועיין במהרש"א ובספר גופי הלכות: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז עליו. ומ"מ שומר נפשו ירחיק מזה כנה"ג. וכתב ט"ז בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא למעלה מבה"כ בבית מדרשי ונענשתי הרבה במיתת בנים ותליתי בזה: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ובתי מדרשות כו'. כ"ה גי' הרי"ף ורא"ש וש"פ וזש"ש ואין כו' חכמים ותלמידיהם מאי בי רבנן כו': כגון כו'. רמב"ם וטור וגי' ואין אוכלין כו' דלא כרש"י: ולא מתקשטין כו'. רש"י ועפ"א דיומא: מדוחק. ממש"ש ואין נכנסין כו' כי הא כו': וי"א כו'. כפשטא מותרים ביתא דרבנן לגמרי אבל עובדא דרבינא בבה"כ ושם דוקא מדוחק ר"ן וכתב בשם הרמב"ן דמ"ש על תנאי הן עשוין אפי' בבניינה אלא דוקא מדוחק כגון לאורחים עניים כמ"ש בפ' ע"פ וכן להשכיב שם לצורך כמ"ש בריש ב"ב ובירושלמי אמרו ר' אמי מפקיד לספריה אלו אתי לגביכון אינש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמניה כו' משא"כ בזילתא דהוי שלא מדוחק כנ"ל: אא"כ כו'. כמו אכילה ושתיה עס"ד: שנא' כו'. סמ"ג וטור: ושיעור כו'. דמהאי פסוקא למידין ישיבה קודם התפלה כמ"ש בפ"ה דברכות: כדי כו'. כמ"ש בפ"ח שם וכמ"ש הרא"ש שם בשם י"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב י"א כו'. כמש"ו דומיא דב"ה ששנינו שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג אין כו'. כן הגי' בתוספתא ואין ישנים בהם ובתוס' ב"ב ג' ב' ד"ה ועייליה משמע שהגי' בגמ' ואין ישנים בבה"כ לא שינת קבע ולא שינת עראי: אבל כו'. דריב"ז ור"א משתבחי בזה שלא היו ישנים בבהמ"ד כו' כמ"ש בפ"ב דסוכה ור"א בר אהבה בפ"ג דתענית ובפ"ג דברכות הני ציפי כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד לצורך כו'. כמ"ש בב"ב שם ובזה מתורץ קושיות תוס' הנ"ל שם ועתוס' דפסחים ק"א א' ד"ה דאכלי כו' ואפי' כו' ירושלמי פ"ק דפסחים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה מותר. עיקר כמ"ש ברא"ש וטור מצוה וכמ"ש בקרא להדיא שם ועמ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו מותר כו'. כמ"ש בברכות שם ורקיקה ומנעל: בסכין. במ"ש בפ"ב דמדות מפני שהמזבח נברא כו' וכן בה"כ כמ"ש בפ"ק דברכות קדימו וחשיכו כו': או כו'. ע"ל סי' צ"א ס"ג ובלבד כו' ירושלמי שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז או כו'. תר"י והרא"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח טיט כו'. כמ"ש בפט"ו דשבת בגדים כו' וע"ל סי' נ"ג סעיף כ"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט ונוהגין להדליק כו'. בפ"ח דברכות נ"ג א' אור של בה"כ כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
י סי"א אם בשעת בנין כו'. כפי' הרא"ש שם וכן פי' התוס' אלא שהם פי' מ"ש שם ואעפ"כ אין נוהגין כו' בבניינה אבל הרא"ש מפ' בחורבנה וכמו זריעה וה"ה לחשבונות לפי שהן מגונין ביותר: אבל כו'. תוס' ורא"ש שם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא סי"ב יש כו'. ממש"ש בפ"א דשבת אבל בקשקושי כו' וכמ"ש בסי' ק"ן בס"ב אלמא אין איסור אלא שלא יהא תשמיש גבוה מבה"כ כ"ש ע"ג בה"כ עצמו: ושאר כו'. דאמרינן בפ' כ"צ גגין ועליות לא נתקדשו או שמא יש לדמותן להיכל כמש"ש דנתקדשו ובמגילה שם קרי לה מקדש כמ"ש והשימותי את כו': וכ"ז כו'. דומיא דהיכל שנבנה לכך: ש"ע סָעִיף יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)