א אָכַל דְּבַר אִסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו לֹא בִּתְחִלָּה וְלֹא בַּסוֹף.
ב אִם אָכַל דְּבַר אִסוּר בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מְבָרְכִים עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ר"ד.
ג שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, וְאֶחָד נִזְהָר בְּפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֶחָד אֵינוֹ נִזְהָר, אוֹ אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְאוֹכֵל חַלּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ שֶׁנִּזְהָר אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר, וְלֹא יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן, כֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם הַנִּזְהָר וְכֹהֵן עִם הַיִּשְׂרָאֵל, מִצְטָרְפִין; אֲבָל אִם הָיוּ כֹּהֲנִים וְזָר אוֹכְלִים כְּאֶחָד, וְהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים חַלָּה וְנִזְהָרִים מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהַזָּר אוֹכֵל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁלֹשָׁה שֶׁמֻּדָּרִים זֶה מִזֶּה שֶׁאֵינָם מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, אֲבָל אִם אוֹכְלִים מִכִּכַּר בַּעַל הַבַּיִת, מִצְטָרְפִין דְּהָא אוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד. (א"ז)
ד אֵין מְזַמְּנִין עַל מִי שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת.
א סָעִיף א (א) דבר איסור - אפילו אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:
ב סָעִיף א (ב) ואין מברכין עליו - וה"ה שאין עונין אמן על ברכתו:
ג סָעִיף א (ג) לא בתחלה וכו' - הואיל ודבר איסור הוא ויש עבירה באכילתו מנאץ את ה' בברכתו ע"ז וכענין שנאמר בוצע ברך נאץ ה':
ד סָעִיף א (ד) ולא בסוף - ואפילו אם אכל כדי שביעה ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ אלא דלענין זימון אפילו בשוגג אין לזמן ע"ז דאכילת איסור לא חשיבא קביעות. אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן י"א שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי ותמיד הוא בכלל נאוץ וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך:
ה סָעִיף ב (ה) דבר איסור - ואפי' אכל איסור דאורייתא במקום סכנה כגון מפני חולי והטעם דכיון דסכנה הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו וכדכתיב וחי בהם ואחז"ל וחי בהם ולא שימות בהם:
ו סָעִיף ב (ו) וע"ל סי' ר"ד - דשם נשנה דין זה ונתבאר שם בס"ח בהג"ה דאם אנסוהו לאכול אינו מברך אע"ג דהיה מוכרח לאכול מפני הסכנה וע"ש במ"ב:
ז סָעִיף ג (ז) מצטרפין - אע"פ שכל אחד אוכל מככרו:
ח סָעִיף ג (ח) אינם מצטרפין - שכל צירוף לזימון אינו אלא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתן לאכול לחם אחד וכאן כ"א נזהר מלחם חבירו:
ט סָעִיף ג (ט) לשלשה שמודרים וכו' - בין שכל אחד מהם מודר מחבירו בין שאחד מודר מהשנים והשנים ממנו דעכ"פ אותו האחד אינו יכול לאכול משלהם והם משלו לכך אינם מצטרפין אבל כששנים מודרים מאחד והוא אינו מודר מהם ודאי מצטרפין כיון שהאחד יכול לאכול עמהם. כתבו הפוסקים דה"ה כשאחד אוכל חלב או גבינה והשנים בשר מצטרפין שהאוכל גבינה הרי יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר אם יקנח פיו וידיחנו [והמנהג שהאוכל גבינה הוא המברך ברכת הזימון ולא להיפוך שהוא הגורם להזימון] אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה ע"י קינוח והדחה וכן מר"ח עד ט"ב שאין אוכלים בשר רק בסעודת מצוה ויש שנזהרין גם בזה ואוכלין רק מאכלי חלב כמו שכתב בסימן תקנ"א אותן שנזהרין מבשר ואוכלין חלב אין מצטרפין עם אוכלי בשר דהרי אין יכולין לאכול זה עם זה אלא אם כן אכלו כזית פת קודם שאוכלי בשר התחילו לאכול בשר בלחמם שאז עדיין היו יכולין לאכול ביחד או שאחד מבני הסעודה אכל כזית לחם אחר שאינו מלוכלך לא בבשר ולא בחלב שזה מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו:
א סָעִיף ג כתב הרב"י דה"ה בגזל חטים וטחנן ואפאן אף על פי שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף וכ"ה רסי' תרמ"ט וכ"מ מדברי רמ"א ס"ס תנ"ד וסימן י"א ס"ו ומיהו ברמב"ם הלכות מצה פ"ו ד"ז אין יוצא י"ח במצה גזולה זה הכלל כל דבר שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין ברכת המזון אין יוצא בו עכ"ל, וכ' ה"ה אם קנאה בשינוי יוצא בו י"ח א"כ מוכח דמברכין עליו ב"ה וכן יש להורות דהא ב"ה דאורייתא היא ולחומרא אזלי' ואפשר דאפי' גזל לחם מברך ב"ה דכשאכלה כבר קנאו בשינוי ועוד דבסי' תרמ"ט נסתפק אם יש לברך וא"כ בב"ה נקטינן לחומרא דאורייתא היא כנ"ל ועמ"ש פ"ו דמצה בביאור הירושלמי דלא כב"ח: אינו יכול לאכול. ק"ק דבי"ד ס"ס קי"ב פ' דרשאי לאכול פת עמהם משום איבה וי"ל דהתם דוקא כשאוכלים בחבורה א' שייך איבה אבל הכא כל אחד אוכל מככרו וכ"מ שם, כתב האגודה פרק ג' שאכלו א' אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים וכ"כ בערכין בשם ס"ה וכ"כ הרוקח הלכות ברכות סימן של"ד ובשבת שחל ט"ב אין מזמנין יחד האוכלין בשר ונזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה כיון דאין שום אחד מהם יכול לאכול עם חבירו (אגודה פרק ד' דתעני') ובהגמ"נ הקשה ע"ז דהא יכולין לאכול יחד לחם ע"כ, וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג דיכולין לזמן יחד וקשה להקל נגד כל הגאונים הנ"ל די"ל דס"ל דבעי' שיכולים לאכול יחד אותו לחם שאוכל חבירו דאל"כ הרי כהנים וזר יכולים ג"כ לאכול פת אחר כמ"ש ב"י בשם האגור אלא ע"כ בעינן אותו לחם והכא אין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם א' דהרי מלוכלך מבשר וכמ"ש בי"ד סי' פ"ט וכ"מ ברוקח וס"ה שאין מצטרפין אא"כ שאוכל הגבינה יכול לאכול בשר וכ"כ בהג"מ בשם מהר"ש ב' אוכלין בשר וא' חלב האוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להפך (הג"ה במרדכי קטן עכ"ל) משמע דוקא חלב אבל אם אוכל גבינה קשה אין מצטרפין דהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה ובשבת שחל ט"ב אפי' בחלב אין מצטרפין ונ"מ בסעודת מצוה ומל' הג"מ משמע אפי' הם רבים אין יכולין לזמן יחד דהרי אין אחד מוציא חבירו וצריכין לזמן כל כת בפ"ע ומי יקל ראשו נגד כל הני רבוותא ואף בהג"מ לא נחלק עליהם אלא הקשה עליהם וכל קשיא יש לה תירוץ ולכן אין להקל וכן מרגלא בפומא דאינשי וראיתי בבה"ז ריש ערכין הקשה דהא יכולין לאכול בשר אחר המתנת השיעור ולא דק דהא עכ"פ צריך לברך ב"ה קודם ואם ימתין ו' שעות יתעכל המזון וגם שם נ"ל צריך לברך ב"ה קודם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' פ"ט בשם רש"ל:
ב סָעִיף ג זה מזה. ולא אמרינן הואיל דאי בעי יתיר נדרו ויצטרפו:
א סָעִיף א אכל דבר איסור. כ"כ רמב"ם פ"א מברכות והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קבוע הואיל ואוכלין דבר איסור הוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל והיינו מן המשנה דר"פ ג' שאכלו אכל טבל אפילו דרבנן אין מזמנין עליו וסובר הראב"ד דוקא לזימון לא אבל ברוכי מברכינן והרמב"ם צ"ל דס"ל דרבותא נקט זימון דהוא קיל מב"ה דהא אפילו על העלה ירק שאכל אחד מהם מזמנינן קמ"ל דדבר איסור גרע טפי וכ"ש דלא מברך והרא"ש הסכים להראב"ד מדאיתא בפ' הגוזל ראב"י או' גזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז אומר בוצע ברך ניאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ עכ"ל והב"י חיזק דעת הרמב"ם מהירושלמי במצה גזולה אסור לברך עליה כו' ועוד מתוספתא דתני' על כולם אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם כו' וההוא דאין זה מברך אלא מנאץ ה"ק הלכך לא יברך ולעד"נ דודאי לא היה מביא הרא"ש ראיה מההיא דמנאץ ללמוד משם שיברך וינאץ הקב"ה דודאי טוב לו השתיקה אלא נראה דגם הראב"ד אינו חולק על אוכל איסור במזיד אלא על האוכל בשוגג שכ"כ הרמב"ם שם כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו תחלה וסוף כו' ונ"ל דכ"ע ס"ל דמתני' שאמרה אכל טבל אין מזמנין היינו שאכל בשוגג דאלו במזיד הוה רשע גמור ופשיטא שאין מזמנין עמו אלא ודאי דבשוגג אמרינן כן וס"ל להרמב"ם דאין אכילתו נחשבת אכילה כלל ודומה למ"ש בי"ד סי' קי"ט המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו יחזור לו המעות דהוה כאלו לא אכלו הכי נמי כן הוא לענין ברכה וחמיר טפי דאפילו באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל כלל ומטעם זה נראה דהאוכל איסור בשעת סכנה דלא יברך לדעת רמב"ם דחד טעמא הוא דשגיאות מי יבין וה"ל למפרע כאלו אכל היתר ואפ"ה אינו מברך וכ"כ ב"י אח"כ בשם הרי"ו. ואע"ג דכתב ב"י ונ"ל דהרמב"ם מודה דכל כה"ג יברך כו' תמוה מאוד דלמה יגרע שוגג מן שעת הסכנה כמזיד דה"נ יש אונס בשוגג דליביה אנסי' דהא פטור הוא מעונש שבועה אם נשבע לשקר כדאי' בשבועות בתלמידי דרב מטעם האדם בשבועה פרט לאנוס וכן אשה שזינתה בשוגג ה"ל כאנוסה אלא נרא' פשוט לע"ד דהעיקר כמ"ש הררי"ו דאפי' בשעת הסכנה לא יברך להרמב"ם וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' תשצ"ד בחולה שאוכל ביה"כ שפסק שצריך לברך וכתב אע"ג דרמב"ם פסק באוכל טבל שאינו מברך אבל מנין לו והראב"ד השיג עליו עכ"ל הרי שהשוה דין זה דאוכל טבל לחולה ביה"כ ובודאי בשוגג מיירי ומדמהו לאונס דחולה ובתרוייהו לא יברך להרמב"ם וע"ז חולק הראב"ד דבשוגג יברך כיון דנהנה אלא שאין מזמנין עליו דלא חשיבה אכילתו קבע אבל ברכה תחלה וסוף יברך כיון שנהנה ואע"ג דבשוגג אין שייך תחלה דהא לא ידע דיש כאן איסור מ"מ שייך שפיר תחלה היכא דהוא אניס דהוא נמי מיקרי שוגג אע"פ שעושה במזיד א"כ שפיר מסכים הרא"ש לדברי ראב"ד מדאמרינן אין זה מברך אלא מנאץ ש"מ ששייך ברכה אלא שהוא מנאץ והיינו במזיד אבל אם עשה כן בשוגג אין כאן ניאוץ וא"כ נשאר עליו שפיר חיוב הברכה ומ"ש ב"י ראיה לאיסור לברך ממצה גזולה וכן התוס' זה מיירי במזיד ואין משם ראיה לשוגג גם דברי רבינו הטור י"ל בזה על שוגג כנלע"ד נכון ואף את"ל דלא מפ' דברי הראב"ד והרא"ש כן מ"מ לענין הלכה נר' שפיר להכריע כן דאוכל איסור בשוגג יברך אחריו כיון שכבר פסק דבמקום סכנה חייב לברך ודא ודא א' היא ע' תשו' רשב"א סימן תשצ"ז:
ב סָעִיף ג והזר אוכל פת כו'. ב"י הביא דברי האגור בזה דמצטרפין כיון שאם יזדמן להם בסעודתן פת חולין של ישראל יכולים לאכול יחד וכת' ע"ז שהם דברים בטלים מההיא דעירובין עכ"ל והיינו מדאמרינן בתרומה שאינם מצטרפים ואע"פ דאפשר בשאלה מ"מ הרי עדיין לא נשאל ונלע"ד דאם מזומן ומצוי פת של ישראל אע"פ שלא אכלו ממנה מ"מ אפשר להם לאכול ביחד ממנו ומצטרפין ובזה מודה ב"י אלא דק"ל ממה דאי' בסי' שאח"ז בש"ע דהיינו דאי' בגמ' רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי קא ממהר לאכול עמהם כדי להצטרף עמהם לזימון א"ל מאי דעתך לצרופי בהדן כבר אכלית אמר שמואל אלו מייתי גוזליא לאבא מי לא הוה אכיל. וכ' הרי"ף אלמ' כל היכי דאי מייתי להו מידי דמצי למיכל מיניה מצטרף בהדייהו עכ"ל. וא"כ ק"ו דמה התם שלא נתחייבו כלל בזימון אפ"ה כיון דאפשר לו' דאי מייתי להו מידי היו אוכלים מהני סברא זו לחייב זימון ק"ו הכא דכולהו אכלי אלא דא' אינו יכול לאכול עם חבירו פשיט' דמהני הך סברא דאי מתרמי להו לחם ישראל דהוי מצי לאכול א' עם חבירו ויצטרפו לזימון:
ג סָעִיף ג אם אוכלין מככר בע"ה. בי"ד סי' רכ"א מבואר דאסור להם לאכול בקערה א' שמא יאכל מחלקו אא"כ שדרך בע"ה שחוזר וממלא הקערה א' לאחר שאכלו או מותר א"כ ה"נ ע"כ מיירי מדרך זה:
ד סָעִיף ד אין מזמנין כו'. במשנה אמרי' עד כמה מזמנין עד כזית פירש"י כמה יאכל עמה' ויתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאן י"ח אם יתנו לו הכוס לברך עכ"ל. וא"כ היינו מ"ש אח"כ סי' קצ"ז שיהיה המברך א' מאוכלי הפת:
א סָעִיף א בסוף. כ"כ הרמב"ם פ"א דברכות. והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר איסור אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל וכתב ט"ז והראב"ד אינו חולק אלא על האוכל בשוגג אבל אם אכל במזיד אינו חולק ופטור מברכה ע"ש. כתב בתשובת באר עשק סי' ק"ט אבל מי שאינו נזהר מסתם יינם אפי' הרמב"ם מודה שיברך ע"ש. כתב הב"י דה"ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אע"פ שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף ע"ש והמ"א חולק עליו ופסק דמברכין עליו בה"מ דקנאה בשינוי וכן יש להורות דהא בה"מ דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בה"מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי עיין מ"א. והבאר היטב לפני כתב בשם המ"א דבגנב חיטים ועשה לחם מברך אף בתחלה ולא דק:
ב סָעִיף ב סכנה. וה"ה האוכל איסור בשוגג דמקום סכנה ושוגג דין אחד להם ט"ז עיין סי' ר"ד ס"ט. ועיין הלק"ט סי' קנ"ב:
ג סָעִיף ג מצטרפין. כתב האגודה פרק ג' שאכלו אחד אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. ובשבת שחל ט"ב (בתוכו) אין מזמנים יחד האוכלין בשר והנזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה. כיון דאין שום אחד מהן יכול לאכול עם חבירו ע"כ והגהות מנהגים הקשה ע"ז דהא יכולין לאכול יחד לחם וכ"כ רש"ל דיכולין לזמן יחד. וכן דעת הט"ז ועיין שם. ומ"א כתב די"ל דס"ל דבעי שיכולים לאכול יחד אותו לחם שאוכל חבירו והכא אין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם אחד דהרי מלוכלך בבשר כמ"ש בי"ד סי' פ"ט וכ"מ ברוקח ס"ה שאין מצטרפין אא"כ כשאוכל הגבינה יכול לאכול בשר וכ"כ בהגמ"נ בשם מהר"ש ב' אוכלין בשר ואחד חלב האוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להיפוך משמע דוקא חלב אבל אם אוכל גבינה קשה אין מצטרפין דהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה ובשבת שחל ט"ב (בתוכה) אפילו בחלב אין מצטרפין ונ"מ בסעודות מצוה וכן נוהגין עיין מ"א. ובאר היטב אשר לפני כתב עליו זה הדבר אין לו שחר ע"ש. ולא ידעתי למה ועיין יד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהאריך בזה ע"ש):
א סָעִיף ג כ' מ"א כ' הרב"י כו' שקנאן בשינוי אינו מברך דהוי מנאץ: וכ"ה ר"ס תרמ"ט שכ' בלולב גזול אפי' קנאו בשינוי בלא סיוע המצו' ניהו דיצ' בו מ"מ אינו מברך עליו: וכ"מ מדברי רמ"א סי' תנ"ד שכ' ניהו דבמצה גזול' אין יוצאים אבל גזל חטים ועשאן מצה דקנאן בשינוי יוצא. וכ' רמ"א ולענין ברכ' ע"ס תרמ"ט משמע דס"ל כמו דבסי' תרמ"ט אין מברכים ה"ה במצה: וסי' י"א לענין ציצית גזולין שקנאן בשינוי כ' ג"כ רמ"א ולענין ברכה עסי' תרמ"ט. ועוד דבסי' תרמ"ט מסתפק כו' ר"ל הא דכ' שם בש"ע דאפי' קנאן בלי סיוע דאין מברכים מבואר בהרב"י שם דפסק כן משום דמספק ליה שהבי' דברי התוס' שכ' הא דאמרי' לולב הגזול אפי' בי"ט שני דלא בעי לכם אין יוצאי' בו משום דהוי מצו' הבאה בעביר' והוכיחו דאם קנאו בלי סיוע המצו' דהיינו קודם שעשה המצו' אין בו משום מצו' הב"ע והקשו ע"ז מדאמר אביי בב"ק דראב"י ס"ל שינוי אינו קונ' מדאמר ראב"י הרי שגזל חטין וטחנן ואפאן והפריש חלה אין זה מברך אלא מנאץ וא"א דשינוי קונ' למה קראו מנאץ ודחי רבא דלעולם סביר' ליה דשינוי קונ' והא דקראו מנאץ משום דה"ל מצו' הבאה בעביר' הרי דאפי' קנאו בשינוי קודם המצו' אפ"ה הוי מצו' הבאה בעביר'. ותי' שני תירוצי' תירוץ א' דתירוץ רבא אינו אלא דחוי בעלמ'. אבל האמת ראב"י ס"ל שינוי אינו קונה אבל אי שינוי קונ' כה"ג שקנאו בשינוי אינו מנאץ תירוץ שני דברכ' שאני דאע"ג דאם קנאו בשינוי לענין שיוצ' ידי מצו' לא הוי מצוה הב"ע מ"מ אין ראוי לברך עליו והוא מנאץ וא"כ בתי' א' אי קנאו בשינוי לא הוי מצו' הב"ע אפי' לענין ברכה ורשאי לברך ולתי' שני אין מברכים ולאשר נסתפק הרב"י איזה תירוץ עיקר לכן מספק כ' דאין מברכים וא"כ היינו דוק' בשאר ברכות אבל לענין בהמ"ז קי"ל בסי' קפ"ד דאם יש לו ספק בבהמ"ז צריך לברך כיון דהוי דאוריית': ועמ"ש ה"ה פ"ו דמצה כו' כצ"ל: (ס"ק א) אינו כו' ובשבת שחל ט"ב. ר"ל שבוע שחל בו ט"ב לפמ"ש הרב"י בסי' תקנ"א סעיף ט' תלי' במנהג' דיש נמנעים לאכול בשר בשבוע שחל בו ט"ב ויש שאין נמנעים: דהרי כהנים וזר כו' דמזה נובע דין זה מדאמרינן ריש עירובין הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים. ואמרי' פשיט' ומשני לא צריכ' דכהנים אכלי תרומה וזר חולק מהו דתימ' כיון דזר לא מצי אכיל תרומ' לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולק שפיר דמי ות"ל בלא"ה הא כהן וזר יכולים לאכול לחם אחר: כמ"ש ב"י בשם אגור ר"ל דהאגור כ' ג"כ כסברת הגהת מנהגים ודח' הרב"י דבריו מגמ' דעירובין הנ"ל: ובשבת שחל ט"ב כו' ונ"מ בסעודת מצו' ר"ל לפי מנהגנו המבואר בסי' תקנ"א שאין שום אדם אוכל בשר מר"ח אב ואילך א"כ מאי נ"מ מהאי דינ' דהא לא משכחת לדידן שא' אוכל בשר בשבוע שחל ט"ב לזה כ' דנ"מ בסעודת מצוה שחל בשבוע שחל בו ט"ב דאין רשאים לאכול בשר כ"א מנין מצומצם והשאר אוכלים חלב כמ"ש סי' תקנ"א סעיף י': אחר התחלת השיעור דהיינו שעה א' לפי מנהג שכ' רמ"א ביו"ד סי' פ"ט: צ"ל בהמ"ז קודם אפי' ממתין שעה כמו שכ' רמ"א שם: יתעכל המזון. ושוב אינו רשאי לברך כדלעיל וגם שם ר"ל אפילו ממתין שש שעות מ"מ צ"ל ברכות המזון:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) זה מזה ולא אמרינן הואיל כו' וראייתם דא"כ ה"מ הש"ס גם גבי תרומה לומר דא"ב נשאל על התרומ' והקש' בס' א"ר דהא תרומ' ביד כהן אין נשאלים כדאי' בנדרים דף נ"ט ע"ש. וי"ל קצת מדאמר הש"ס סתם כהן אכיל תרומה ולא פי' מה שנתן לו ישראל: והא אלו הפריש כהן תרומ' מתבואתו יכול לשאול עלה ניהו דהגמר' אמר טעם הכולל אפי' נתן לו ישראל תרומה דא"א לשאול עליו אפי' הכי מצי לזמן כיון דהכהן רשאי לאכול עם הישראל מ"מ האי דאמר הש"ס מ"ד כיון דזר לא מצי אכיל תרומה משמע דמלת' דפסיק' דאין ישראל רשאי לאכול ואפילו בתרומת כהן עצמו. ובלא"ה צ"ל דדייק מלשון הש"ס דהא א"ל דנתן טעם הכולל אפי' לקדשים דלא מצי למשאל עליה היכי דכבר נשחט הזבח:
א סָעִיף א ס"א אע"פ כו'. מ"ז ב': ואין כו'. כמ"ש בפ"ק דדמאי הדמאי כו' מברכין עליו הא בשאר אין מברכין וכמ"ש במזמנין ובתוספתא פ"ב דדמאי ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לע"ה היה נדור מן הככר וא"ל תן לי ואוכלנו אבטיח וניקר וא"ל תן לי ואוכלנו יין ונתגלה וא"ל תן לי ואשתנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן ובפ"ק דסנהדרין ובפ' בתרא דב"ק הרי שגזל סאה כו' אין זה מברך כו' ובפ"ק דמס' חלה בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה כו' ועב"י:
ב סָעִיף ב ס"ב אם כו'. דלא שייך מנאץ ועס"ס תרי"ח:
ג סָעִיף ג ס"ג שלשה כו'. עתוס' מ"ה א' ד"ה אכל כו': וה"ה כו'. אף ע"ג דיכול לאתשולי השתא מיהא לא אתשולי. תוס' שם דאל"כ ל"ל למימר שם קמ"ל כיון כו':
ד סָעִיף ד ס"ד אין כו' עס"ס קפ"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.