א שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, אֶחָד מַפְסִיק עַל כָּרְחוֹ לִשְׁנַיִם וְעוֹנֶה עִמָּהֶם בִּרְכַּת זִמּוּן. וַאֲפִלּוּ לֹא רָצָה לְהַפְסִיק, מְזַמְּנִין עָלָיו בֵּין עוֹנֶה בֵּין אֵינוֹ עוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם. אֲבָל שְׁנַיִם אֵין חַיָּבִים לְהַפְסִיק לְאֶחָד, הִלְכָּךְ אֵין חִיּוּב זִמּוּן חָל עַד שֶׁיִּתְרַצּוּ לְהַפְסִיק לְאֶחָד וּלְבָרֵךְ, וְאִם לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק וְזִמֵּן הוּא עֲלֵיהֶם, לֹא עָשָׂה כְּלוּם; וְאִם לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק, אַף הוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ וְלָצֵאת לַשּׁוּק, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ הַשְּׁנַיִם וִיזַמֵּן עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי כְּבַר נִתְחַיֵּב הוּא בְּזִמּוּן וְהֵיאָךְ יְבָרֵךְ בְּלֹא זִמּוּן.
ב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֶלָּא עַד שֶׁיֹּאמַר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכו', הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְסִיק עַד שֶׁיֹּאמַר: הַזָּן אֶת הַכֹּל, וְכֵן נוֹהֲגִין (הָרֹא"שׁ וְתוס' והר"י בְּשֵׁם בה"ג וְהַטּוּר). וְאִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁרוֹצֶה לְבָרֵךְ מְבָרֵךְ מִתְּחִלָּה בִּרְכַּת הַזָּן; וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָזַר וְאָכַל (הר"י פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ) (טוּר) וְחוֹזֵר וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה בִּתְחִלָּה.
א סָעִיף א (א) שאכלו כאחד וכו' - ר"ל שהתחילו לאכול כאחד וגמרו שנים מהם תחלה ורוצים לברך בהמ"ז:
ב סָעִיף א (ב) מפסיק על כרחו - ר"ל שאין הדבר תלוי ברצונו אם רוצה להפסיק מסעודתו ולענות אלא מן הדין מחויב לזה כיון שהם רבים נגדו אין צריכים להמתין עליו:
ג סָעִיף א (ג) בין אינו עונה וכו' - ר"ל שאעפ"כ הם יוצאים ידי זימון כיון שהוא עומד שם ושומע ויכול לענות (ולאפוקי כשיצא לחוץ וכדלעיל בסימן קצ"ד ס"ב) ומיהו הוא בודאי אינו יוצא אא"כ הפסיק וענה עמהם:
ד סָעִיף א (ד) אין חיוב זימון חל וכו' - הלשון מגומגם קצת והכוונה דאין חייבים עתה לזמן עם האחד:
ה סָעִיף א (ה) אינו רשאי - הב"ח חולק ע"ז ודעתו דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו כל השלשה את סעודתם ועל כן קודם שגמרו השנים רשאי האחד לברך בפני עצמו ולצאת והעתיקו המ"א להלכה אבל כל האחרונים חולקין עליו ודעתם כהשו"ע דמכיון שהתחילו לאכול ביחד חל מיד חובת זימון עליהם ואין שום אחד מהם שגמר סעודתו קודם רשאי לברך בפ"ע ולצאת מיהו אם היה דבר נחוץ מאד שנוגע להפסד ממון וכדומה אפשר שיש להקל להאחד לברך בפ"ע קודם שגמרו השנים סעודתם ולצאת. אך באופן זה טוב יותר שהשנים יתנהגו בזה לפנים משורת הדין ויפסיקו מסעודתם ויזמן עליהם:
ו סָעִיף ב (ו) עד שיאמר וכו' - דבזה לבד יוצאים ידי ברכת הזימון:
ז סָעִיף ב (ז) בלא ברכה בתחלה - דהיינו שאין צריך עוד הפעם נט"י והמוציא שהרי כשפסק בשביל ברכת הזימון לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכת המוציא בתחלה וגם נט"י ממילא:
ח סָעִיף ב (ח) וי"א שצריך להפסיק - ס"ל דאף דברכת הזן לאו לגמרי מברכת זימון היא דהרי היחיד אומר אותה ג"כ אפ"ה שייכא לברכת זימון דנברך לבד אינה ברכה שאין בה שם ומלכות וקאי על מה שמברך המזמן אח"כ ברכת הזן:
ט סָעִיף ב (ט) עד שיאמר הזן - וחוזר וגומר סעודתו כמו שכתב המחבר ואח"כ מברך מתחלת בהמ"ז כמו שסיים הרמ"א לבסוף והטעם דאף דשמע ברכת הזן מפי המזמן מ"מ הרי צריך לברך כל הבהמ"ז בשביל מה שאכל אח"כ ומסיים הרמ"א עוד דאפי' לא אכל אח"כ אם רק בדעתו היה [בעת שפסק כדי לשמוע ברכת הזימון] לחזור אח"כ לגמור סעודתו כשיברך אח"כ מתחיל מתחלת ברכת הזן דכיון דדעתו היה לאכול עוד מסתמא לא כוון לצאת בברכת הזן מפי המזמן אך אם לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל כשמברך בהמ"ז מתחיל מן נודה לך כמו בכל מקום כששומע ברכת הזימון ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז ובמ"ב שם. כתבו הפוסקים דאחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]:
א סָעִיף א מפסיק. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון:
ב סָעִיף א אינו רשאי. וב"ח פסק כרב האי דרשאי לצאת דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו סעודתן ומ"ש בסי' קצ"ג ס"ב שאין רשאין לחלק מיירי כשגמרו סעודתן כאן אלא שהפכו פניהם זה לכאן וזה לכאן והכי נהיגי עלמא עכ"ל וכ"מ בפירש"י גבי פרח זימון שכתב והפורשים היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות סעודתן עכ"ל:
ג סָעִיף ב לחזור לאכול פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת אין צריך לחזור אלא למקום שפסק (ד"מ אגור וב"ח) ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן כנ"ל, ומ"מ יזהר לכתחלה שלא יסיח בנתיים (ש"ל תניא) כ"מ בתו' ועמ"ש סי' קפ"ג ס"ו וצ"ע דהרא"ש כת' גבי פרח זימון אף על פי שאכלו אלו הג' ביחד אפ"ה אין יכולים לזמן דפרח זימון מנייהו אפי' על מה שאכלו לאחר מכאן כיון דזימנו כבר על תחלת הסעודה כל אחד חוזר למקום שפסק עכ"ל ולמה כ' כאן הרא"ש והטור דחוזר לראש ונ"ל דהרא"ש קאי לפירש"י שאינו מפסיק אלא עד נברך כנ"ל, כתב הטור מי שהפסיק פעם א' יכול להפסיק פעם שנית, וכתב הב"ח דמיירי שמתחל' אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ול"ש לו' פרח זימון מיניה דכיון דמצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ולאו דוקא פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יכול לזמן עכ"ל, אבל אם היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם ב' הנשארים דפרח זימון מכולהו וערסי' קצ"ד בהג"ה אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים יכול אח"כ להפסיק פעם ב', כתב הטור אם הם י' ומפסיקין ג' לז' א"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלקינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד ע"כ ונ"ל דיכולים להצטרף לז' אחרים לו' אלקינו דלא שייך לו' פרח זימון דאמירת אלקינו דאכל בי י' שכינתא שריא עסי' קצ"ג סכ"ג ונ"ל דאפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו:
ד סָעִיף ב כשרוצה לברך. דבתחל' לא נתכוין לפטור בברכה זו:
ה סָעִיף ב בלא ברכה. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכה בתחלה:
א סָעִיף א אף הוא אינו רשאי כו' ב"י הביא בשם רשב"א שכת' בשם רב האי גאון אם ביקש א' מהם לצאת אין הב' מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצ"ע עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז נר' דהגאון לא מיירי אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת וא"א לו להתעכב אבל היכא דאפשר לו להתעכב גם לדברי הגאון אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו הב' ויזמן עמהם עכ"ל וכ"כ רבינו יונה בזה ולפי מ"ש בסי' קצ"ג בשם התוס' דאם התחיל א' קודם לחבירו אע"פ שאכלו אח"כ ביחד א"צ להמתין על המאוחר בשביל זימון נוכל ג"כ לו' דמיירי באופן זה שהאחד התחיל בכזית תחלה אבל בלא"ה פשיטא שאין רשות לא' מהם לצאת ולבטל הזימון כנ"ל פשוט ומאן דעביד הכי עובר על מצות חכמים:
ב סָעִיף ב עד שיאמר ברוך שאכלנו כו'. בגמ' עד היכן ברכת הזימון רנ"א עד נברך פי' עד אמירת ברוך שאכלנו ורש"א עד הזן פי' עד שיגמרו ברכת הזן ופי' מימרא זו דתרי גוני זימון הוויין. האחד במה שצריך דוקא ג' ואין היחיד אומר אותה כלל והיינו נברך. הב' כשיש יזמון אין אחד רשאי להפרד עד שיגמר גם אותה והיינו ברכת הזן ואם אין זימון עכ"פ היחיד אומר אותה ובזה פליגי דר"נ ס"ל דלא מקרי זימון אלא הדרך הא' דאין היחיד יכול לו' וזה פסק הש"ע והי"א דמביא רמ"א הוא דעת רב ששת דיש גם הזימון הב' והיינו בברכת הזן והוא בכלל זה וכי היכי דפליגי הכא לענין אחד שמפסיק ה"נ פליגי לענין אם יש ג' ואחד רוצה לצאת לשוק עד היכן חייב להמתין קודם שיצא וכ"כ הטור ובמ"ש מתורץ מ"ש ב"י על הטור מ"ש:
ג סָעִיף ב וכ"ש אם חזר ואכל כו'. בב"י יש כאן ט"ס במ"ש וכ' עוד ואפי' אם נמלך כו' אינו צריך כו' הך אינו הוא ט"ס ובטו' כתוב כ' אחי הר"ר יחיאל שאלתי לפי' ר"י כו' ואני כתבתי כו' ומ"מ למדנו כו' עכ"ל. הדברים תמוהים דכיון דכ' רבינו שכ"כ שצריך לחזור לברכת הזן והיינו אם אכל אח"כ דאלו לא אכל אין צריך לחזור להזן כמש"ל וא"כ גם הר"ר יחיאל מיירי מזה וקשה דהא לפי' ר"י מיירי והתוס' שהם ר"י כתבו באכל אח"כ ודאי צריך לחזור להזן וכ"כ הרא"ש כמו שהעתיק ב"י. ונ"ל דבשעה שהי' פלפול זה בין הר"ר יחיאל לאביו היה הרא"ש סובר גם באכל אח"כ א"צ להזן ואח"כ ס"ל דצריך להזן אם אכל והטור עצמו אפשר שנסתפק בפי' דברי אחיו. וע"ז כתב ואני כתבתי שצריך להזן אם אכל וא"כ עכ"פ יש נ"מ מדברי אחיו עם אביו בזה דאף לדידן דצריך לחזור להזן אם אכל ואם לא אכל די בברכת הארץ מ"מ ג' שמפסיקין וחוזרין לאכול צריכים לו' נברך שאכלנו כו'. כי היה להם היתר אחר שאמרו אלקינו דבזה יצאו ידי חיוב י' ואח"כ חזרו לחיוב ג' במה שאכלו אחר כך והוא הדין אם לא אכלו ולא סגי כאן בברכת הארץ אלא לנברך כן נ"ל פשוט לדעת רבינו הטור. אבל לעניות דעתי נראה מאוד תמוה דבר זה בענין ג' שמפסיקין לז' כי לפענ"ד נראה דמותר להם לברך בפ"ע בג' בזימון ולא אמרו חיוב שלא לחלק אלא בג' שאכלו כאחד חייבים לזמן. דהא אפי' אם רצה אחד לגמור סעודתו ולצאת אינו רשאי אלא ימתין על הזימון משא"כ בי' לענין הזכרת השם לא אמרו בזה חייבים לזמן אלא דאינו רשאי לחלק דהיינו ודאי כל זמן שהם יושבים יחד בשעת גמר סעודה אינם רשאים לחלק ולבטל הזכרת השם. אבל לא אם ירצו לגמור סעודתם קודם חבריהם. וראיה לזה מפרק ג' שאכלו דף נ' אמר רבא כי אכלינן בי ר"ג מברכינן ג' ג'. ופרכינן ולברכי י' י' שמע ר"ג ואיקפד כו'. ואי הוה איסור גמור לחלק ולבטל הזכרת השם ודאי לא מהני כאן מה דאיקפד ר"ג אטו מהני חשש זו לבטל זימון ג'. וכ"ת הכי נמי ומעשה שהיה כך היה בי' והוא הדין בג' זה אינו דהא הטור סימן קצ"ג כתב לדינא אם היתה חבורה גדולה כו' ואינם רשאים לחלק לחבורות של י' כו' יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג'. והיה לו לומר רבותא טפי שאם יש חשש זה דקפידת בעל הבית בזימון של ג' יכולים ליחלק לאחד אחד. אלא ודאי זה אינו מותר מפני קפידת בעל הבית וא"כ דוקא בי' מהני חשש זה כיון דאינו בכלל חייבים לזמן כמו בג' אלא בכלל אינם רשאים ליחלק דהיינו אם בא זמן ברכת המזון והם ביחד אבל לא בזמן שג' רוצים להקדים עצמן לאיזה צורך ודאי הרשות בידם לברך בג' וגם הרב לא הביא דברי הטור אלו בש"ע משמע שלא היה לו בירור בדברים אלו כנלע"ד:
ד סָעִיף ב בלא ברכה בתחלה. מטעם דהא אינם זזים ממקומם ואין כאן היסח הדעת כ"כ הטור:
א סָעִיף א על כרחו. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון. מ"א:
ב סָעִיף א זימון. כתב הטור מי שהפסיק פעם אחת יכול להפסיק פעם שנית וכתב הב"ח דמיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ולא שייך לומר פרח זימון מנייהו דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ול"ד פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יוכל לזמן עכ"ל. וכתב המ"א אם היו ה' בחבורה אחת והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו. אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לב' יוכל להפסיק אח"כ פעם ב'. כתב הטור ואם הם י' מפסיקין ג' לז' וא"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלהינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. וכתב המ"א ונ"ל דיכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלקינו דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דכל בי עשרה שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. מ"א:
ג סָעִיף א לשוק. ע"ל סי' קצ"ג ס"ק ו' מש"ש בשם הט"ז:
ד סָעִיף ב פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א"צ לחזור אלא למקום שפסק ד"מ ב"ח. ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן. ומ"מ יזהר לכתחלה שלא ישיח בנתיים שבה"ל. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק ב) אינו רשאי וב"ח פסק כר"ה כו' דלא כהבנות הרב"י בכוונות רב האי דמיירי דוק' כשהדבר נחוץ מאד והב"ח טען ממ"נ אי יש בו סכנת נפשות מלת' דפשיט' ואי אין בו סכנה אי אית' דאיכ' איסור' מי התיר לו משום שהדבר נחוץ א"ו דיש בו היתר גמור: ומ"ש בסי' קצ"ג סעיף ד' כצ"ל דאפילו לא ברכו רק ברכת מוצי' ועדיין לא אכלו כזית אין רשאים לחלק. וכן משמע מפירש"י גבי פרח כו' בדף נ' אהא דאמר ר"ה ג' שבאו מג' חבורים אין רשאים לחלק (והוא מובא בסי' קצ"ג סעיף ה') אמר רבא לא אמרן אלא אקדימו הני הנשארים שפירשו מהן אותם הג' ואזמין עלייהו (ופי' רש"י וז"ל כגון אם היה ד' בכל חבורה ונשאר בכ"א כדי זימון והפורשי' הללו היו צריכים לצאת קודם שגמרו החבירים סעודתן) אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו. (ופירש"י ז"ל כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורה) ולא היו בכל חבורה כ"א ג' עם הנפרדים (ואלו לא היה שם אלא כדי נברך וברוך הוא כו' עכ"ל ומדכת' רש"י על הא דלא אמרן כו' שהיה ד' בכל חבורה כו' והפורשים היו צריכים לצאת קודם שגמרו כו' למה הוצרך רש"י להודיענו טעם יציאתם. וגם שיציאתם היתה קודם גמר סעודתן. אע"כ דס"ל כר"ה גאון ורש"י רצה לפרש שתהא יציאתן בהיתר לכן כ' שיצאו קודם גמר סעודתן דשרי לר"ה גאון. אבל הט"ז חולק בזה דאין רשאי לצאת אפילו קודם גמר אם לא שהשלישי לא קבע בתחלת האכיל' עם השנים כמ"ש לעיל בסי' קצ"ג ועכשיו יוצא קודם גמר ע"ש:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) לחזור כו' כיון דלא אמר הזן ר"ל דניהו דברכת הזן פוטר פרפר' מ"מ הא אחר אכיל' הפרפר' לא אמר הזן דמה ששמע הזן היה קודם אכילת הפרפרת: ומ"מ יזהר כו' ועמ"ש סי' קפ"ג במ"א ס"ק י"א שט"ס היא בתוס' וצ"ל שהרי לא סעד עיין שם: וצ"ע כו' ולמה כתב כאן הרא"ש וטור דחוזר לראש. ר"ל מתחלת ברכת הזן ור"ל שהרא"ש אחר שהבי' דברי רש"י הנ"ל שהבאתי בס"ק א' שכ' אי אזמין עלייהו פרח זימון מהם כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר לעיל קורין כו' ואלולא היו שם אלא כדי נברך וברוך שאכלנו. הקשה הרר"י דהא מלת' דפשיט' כו' וגם לא שייך פרח זימון שהרי זמנו כו' וכתב ע"ז הרא"ש וז"ל מ"ש הרר"י דמלת' דפשיט' היא כו' לק"מ דרבות' קמ"ל שאע"פ שאכלו אלו ג' ביחד ואח"כ גמרו סעודתן כו' אפ"ה אין יכולים לזמן דפרח זימון מינייהו אפי' על מה שאכלי אח"כ כיון דזמנו כבר על תחלת הסעוד' וכ"א חוזר למקום שפסק עכ"ל וכיון שהרא"ש והטור פסקו כר"ש דברכות הזימון עד הזן ואם יצא וקוראים לו צריך לעמוד שם עד סוף ברכת הזן וכמ"ש רמ"א בסי' זה אם כן מ"ש הרא"ש וכ"א חוזר למקום שפסק היינו לשיטתיה לתחלת נודה לך ששם פסק וקשה כיון שאכלו אחר שנצטרפו לזימון ניהו דפרח זימון מנייהו מ"מ ה"ל להתחיל מתחלת ברכת הזן כמ"ש כאן דהא על האכיל' שאכלו אחר כך לא ברכו בדכת הזן: ונ"ל דהרא"ש קאי לפירש"י כו' ר"ל כיון דהרא"ש בא ליישב קושית הרר"י על פי' רש"י לכן כתב הרא"ש בתירוצו לשון השייך לפירש"י אף לדידי' ניח' ולפי' רש"י א"ש מ"ש הרא"ש וכ"א חוזר למקום שפסק דרש"י פסק דברכ' הזימון עד נברך כרב נחמן וכמ"ש רש"י ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך כולי וכן העתיק הרא"ש לשון זה של רש"י וא"כ אי חוזר למקום שפסק היינו לתחלת נודה לך ששם פסק לשיטת רש"י. מ"מ לדינ' בין לרש"י בין להרא"ש צריכים לחזור לתחלת נודה לך. כתב הטור כולי וכתב הב"ח כולי אבל אם הי' ה' בחבורה כו' ר"ל דהב"ח דוק' נקט שבפעם שניה מצטרף אלו ב' אחרים שלא הוקבע תחלה עמם אבל כה"ג שהיו תחלה ה' כו' שוב לא יוכל לזמן כו' דפרח זימון מכולהו. ועיין ר"ס קצ"ד בהג"ה ולכאורה ראייתו מסי' קצ"ד שכתב שם שלשה שאכלו כאחד ושכח א' ובירך לעצמו אפ"ה השנים מזמנין עליו. ועז"כ רמ"א שם ואם הא' זימן עם אחרים אף שנים הנשארים א"י לזמן עכ"ל. וע"כ דגם מהשני' פרח זימון אם השלישי זימן עם אחרים והטעם כיון דלא חל חיוב הזימון על השנים אלא משום שנצטרפו תחלה עם השלישי והוי שלשה. וכיון שהשלישי כבר זימן פקע חיובם בשלמ' אי שכח ובידך בלא זימון עדיין לא פקע מהם הזימון אע"ג דמן השלישי פקע דאפילו מזמנים השנים עליו אינו יוצא ידי זימון היינו משום דאין זימון לאחר שבירך בהמ"ז והוי מעוות שא"י לתקן אבל חיוב הזימון עדיין עליו אלא דלגבי דידי' אי אפשר לתקן אבל גבי השני' מהני מה שחיוב הזימון עדיין על השלישי ולא פקע זימון מהשנים. מה שא"כ כשהשלישי זימן עם אחרים לא נשאר חיוב זימון אפי' על שניים הנשארים כיון דחסר להם השלישי המצרפם לזימון וה"ה הכא אם הפסיק לשנים א"כ יצא ידי זימון הוא א"כ א"א לצרף א"ע לשנים הנשארים דכבר פקע גם מהשנים חובת זימון כיון דלא הי' חיוב אלא מצד השלישי וכדלעיל בסי' קצ"ד. בשלמ' אי באו עכשיו שנים אחרים מן השוק ומצטרפים עם השלישי אף שהשלישי כבר זימן עם שנים מ"מ כיון דהשת' תחלת סעודת השנים וחל עתה חיוב זימון עליהם ומצרפי' להשלישי כי עדיין לא פקע מהשנים חיוב הזימון דהא מעולם לא נתחייבו עד עכשיו. וכן אם היו ז' או ה' והפסיק א' לשנים יוכל להפסיק לב' אחרים כי לא פקע זימון מהם אף שהג' כבר יצא ידי זימון מ"מ מהשנים לא פקעי כיון דאין חיובם מצד השלישי שהפסיק לב' דהא מלבד הוא נתחייבו בזימון דהא בלעדו ששה או ז'. ובס' אבן העוזר חולק עליו והאריך בראיות ותוכן סברתו דאפילו היו רק ה' ופסק לשנים מהם אפ"ה יכול לפסוק לשנים הנותרים ניהו דהוא נפטר מזימון ע"י שפסק לשנים הראשונים מ"מ הם יכולים לזמן עליו דלא גרע מאכל עלה ירק דאין חיוב זימון עליו ואפ"ה כיון דחיוב ברכה אחרונ' עליו מזמנים עליו וה"ה הכא ניהו כשהפסיק לשנים יצא ידי זימון מ"מ צריך לברך בהמ"ז דהא דברי מ"א אמורי' ע"ד הטור דמיירי שאכל אח"ז לאחר שהפסיק וא"כ צריך לחזור לראש בהמ"ז ויש עליו חיוב בהמ"ז למה לא יצטרף וכי גרע מעלה ירק ומסי' קצ"ד בהגה"ה אין ראיה דשם כיון שזימן עם שנים אחרים יצא ידי זימון וידי בהמ"ז ולא נשאר עליו חיוב כלל לכן א"א לצרכו שוב להשנים הנותרים משא"כ הכא דעדיין חייב לברך בהמ"ז ראוי שיצטרף שיזמנו עליו שנים הנותרים ע"ש ולפי עניות דעתי יש קצת ראיה למ"א מס"ס קצ"ד סעיף ו' ג' חבורות שהיו בכ"א ד' ופי' אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזמנו ג' הנשארים פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זמנו וה"ה אם כו' הרי כיון שכ"א מן הפורשים מן הארבע לא חל עליו חיוב זימון תחלה אלא ע"י צרופם עם ג' הנשארים ועכשיו זמנו ג' הנשארים פרח הזימון גם מן הרביעי שפירש מהם אע"פ שהו' נצטרף עם אחרים אינו רשאי לזמן עם אחרים מי פקע זימון מיניה וה"ה הכא כיון דלא חל תחלה חיוב ב' הנשארים מן החמשה אלא ע"י צירוף ג' האחרים והם כלם זמנו פרח זימון גם מהשנים האחרונים הנותרים: כתב הטור כו' ונ"ל דאפי' יש חמשה כו' משמע דאם ששה דהם רוב שוב אין מצטרפים ועיין בספר ח"מ:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) כשרוצה כו' דתחלה לא נתכוין לפטור כו' דאף ששמע בשעה שהפסיק שמע מן המברך ברכת הזן מ"מ כיון שהי' דעתו לאכול אחר זה ע"כ נתכוין שלא לצאת בברכתו דאם כן איך יאכל אחר שבירך ברכת הזן:
ד סָעִיף ב (סק"ה) בלא כו' דאם לא כו' צריך ברכה דהא הסיח דעתו:
א סָעִיף ב ס"ב א"צ כו'. עתוס' מ"ו ד"ה עד כו' ופ' הרי"ף כר"נ וכ' וכן עמא דבר דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן כו' וכן מסקנא דירושל' והביאו הרי"ף שם ע"ש: וי"א כו'. דהלכה כר"ש באיסורי ועיין תוס' הנ"ל ועוד הכי קי"ל כו' לכן כו' ולא משום כו' ובזה נסתר ראיית הרי"ף: ואם היה כו'. דלא כפי' תוס' שם ב' ד"ה להיכן. והר"מ כו' אלא כפי' הראשון שם וכמ"ש בר"ס קצ"ב: וחוזר כו'. מדקאמר מפסיק מ' שחוזר לסעודתו. הרא"ש ודלא כהראב"ד ול"ד למ"ש בפ' כיסוי הדם משתיא וברוכי כו' ועתוס' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.