א אַרְבָּעָה צְרִיכִים לְהוֹדוֹת. יוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ מִמֶּנָּה, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא, וְסִימָנָךְ: וְכָל הַחַיִּי"ם יוֹדוּךָ סֶלָּה. "חוֹלֶה "יִסוּרִים "יָם "מִדְבָּר.
ב וּמַה מְּבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אמ "ה הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְמָלַנִי כָּל טוּב, וְהַשּׁוֹמְעִים אוֹמְרִים: מִי שֶׁגְּמָלְךָ כָּל טוּב הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוּב סֶלָּה.
ג צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה, וּתְרֵי מִינַיְיהוּ רַבָּנָן, דִּכְתִיב: וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְּלוּהוּ (תְּהִלִּים קז, לב), וְאִם לֹא שְׁכִיחֵי רַבָּנָן, לֹא יַנִּיחַ מִלְּבָרֵךְ; וְנָהֲגוּ לְבָרֵךְ אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה; וְאִם בֵּרַךְ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּצָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יָצָא, וְטוֹב לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת.
ד אִם בֵּרַךְ אַחֵר וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּמָלְךָ כָּל טוּב, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא. וְכֵן אִם אָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא דְּעַלְמָא דִּיהָבְךָ לָן, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא. הַגָּה: וְאֵין זֶה בְּרָכָה לְבַטָּלָה מִן הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בִּבְרָכָה זוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָאָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ שֶׁשָּׂמֵחַ בָּהּ (טוּר).
ה אִם בֵּרַךְ אֶחָד הַגּוֹמֵל לְעַצְמוֹ, וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא אֶת חֲבֵרוֹ, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְכִוֵּן לָצֵאת, יָצָא אֲפִלּוּ בְּלֹא עֲנִיַּת אָמֵן כֵּיוָן שֶׁהַמְבָרֵךְ גַּם כֵּן חַיָּב, יָצָא הָאַחֵר בְּלֹא עֲנִיַּת אָמֵן (טוּר).
ו אִם אִחֵר, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין לְבָרֵךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה; וְנָכוֹן שֶׁלֹּא לְאַחֵר שְׁלֹשָׁה יָמִים.
ז בְּאַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת אֵין מְבָרְכִין כְּשֶׁהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר, שֶׁלֹּא חִיְּבוּ אֶלָּא בְּהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת דִּשְׁכִיחֵי בֵּיהּ חַיּוֹת רָעוֹת וְלִסְטִים; וּבִסְפָרַד נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַדְּרָכִים בְּחֶזְקַת סַכָּנָה; וּמִיהוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְאִם הוּא מָקוֹם מֻחְזָק בְּסַכָּנָה בְּיוֹתֵר, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה.
ח בְּכָל חֹלִי צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ חֹלִי שֶׁל סַכָּנָה וְלֹא מַכָּה שֶׁל חָלָל, אֶלָּא כָּל שֶׁעָלָה לְמִטָּה וְיָרַד, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם (פי' מַעֲלוֹת שֶׁעוֹשִׂין דַּיָּנִים לָשֶׁבֶת כְּשֶׁדָּנִין) לִידֹן, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ קָבוּעַ וּבָא מִזְּמַן לִזְמַן, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק עַל חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, כְּגוֹן מַכָּה שֶׁל חָלָל (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד וְהר"ר יוֹסֵף) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאַשְׁכְּנַז.
ט הָנֵי אַרְבָּעָה לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל עָלָיו כֹּתֶל, אוֹ נִצּוֹל מִדְּרִיסַת שׁוֹר וּנְגִיחוֹתָיו, אוֹ שֶׁעָמַד עָלָיו בָּעִיר אַרְיֵה לְטָרְפוֹ, אוֹ אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לוֹ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה וְנִצּוֹל מֵהֶם וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כֻּלָּם צְרִיכִים לְבָרֵךְ הַגּוֹמֵל.
י וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין הַגּוֹמֵל אֶלָּא הָנֵי אַרְבָּעָה דַּוְקָא, וְטוֹב לְבָרֵךְ בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת.
א סָעִיף א (א) כשעלו ממנה - ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל והאנשים שבה יורדים ליבשה ליום או ליומים או עד שתגיע זמן הספינה לילך הלאה דבזה אין מברכין דאכתי לא ניצול מן הסכנה לגמרי וה"ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג"כ אין מברכין:
ב סָעִיף א (ב) ונתרפא - והולך כבר על בוריו:
ג סָעִיף א (ג) ומי שהיה חבוש - דעת מ"א דמיירי בחבוש על עסקי נפשות דוקא והרבה חולקים עליו ועיין בבה"ל מה שביארנו בזה. כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן. עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד:
ד סָעִיף ב (ד) הגומל לחייבים טובות - פי' אפילו לאותם שהם חייבים עכ"ז גומל להם טובות וגם אני אע"פ שאיני הגון עכ"ז גמלני בכל טוב ונוסח זה אינו מעכב כל שאמר ענין הברכה וכדלקמיה בס"ד. כתב הרמב"ם המברך צריך שיהיה עומד בשעת ברכה ובדיעבד יצא אף בישיבה:
ה סָעִיף ב (ה) והשומעים אומרים - ואם לא אמרו אינו מעכב [אחרונים]:
ו סָעִיף ג (ו) בפני עשרה - עם בעל הנס:
ז סָעִיף ג (ז) ובמושב זקנים - ואין זקן אלא מי שקנה חכמה וכתב מ"א דבעינן הני דתנו הלכתא:
ח סָעִיף ג (ח) יש אומרים שיצא - דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ"ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי' לכתחלה ועיין בהלכות הרא"ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין:
ט סָעִיף ג (ט) בלא הזכרת שם ומלכות - משום דספק ברכות להקל:
י סָעִיף ד (י) אם בירך אחר - מדסתם המחבר משמע דאפילו אחר שאינו קרובו יכול לברך אטובת חבירו כל שהוא משמח בזה ועיין בבה"ל ד"ה ואין זה וכו':
יא סָעִיף ד (יא) וענה אמן - ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב:
יב סָעִיף ד (יב) יצא - וה"ה דלכתחלה יכול לפטור עצמו בכך. ודוקא שיש שם עשרה הא אי ליכא עשרה בודאי אין לו לכוין לפטור עצמו ובדיעבד שכוון אם צריך לחזור ולברך תליא בפלוגתא דס"ג ויברך בלא שם ומלכות:
יג סָעִיף ד (יג) דיהבך לן - בש"ס הגירסא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא:
יד סָעִיף ד (יד) ואין זה וכו' - היינו אפילו לא היו שם עשרה אנשים ולי"א הנ"ל בס"ג דס"ל דלא יצא בפחות מיו"ד וא"כ החולה אינו יוצא בברכה זו אפ"ה לא מקרי זה ברכה לבטלה לגבי המברך שהוא רשאי לומר ברכה זו לכו"ע אפילו בפחות מעשרה [הגר"א]:
טו סָעִיף ד (טו) אע"פ שלא נתחייב - דלא נזכר חיוב ברכה זו בש"ס בד' שצריכין להודות כ"א בהן עצמן ולא שיברך אחר עליהן:
טז סָעִיף ד (טז) רק דרך שבח - ר"ל שלא בתורת חיוב:
יז סָעִיף ד (יז) על טובת חבירו - וכ"ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל וכשהיא תענה אמן על ברכתו יוצאת בזה ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב. ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב:
יח סָעִיף ד (יח) ששמח בה - ודוקא בקרובו או אוהבו שעכ"פ שמח הוא ברפואתו או בהצלתו של זה אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לו לברך בשם ומלכות דבזה ברכתו לבטלה אלא יאמר ברוך הש"י דיהבך לן ועיין בבה"ל שיש חולקים על עיקר דין זה דהג"ה וע"כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ"א על אביו ורבו לבד:
יט סָעִיף ו (יט) אם איחר - ר"ל שלא בירך בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו:
כ סָעִיף ו (כ) שלשה ימים - דעד זמן זה קרוי בא מן הדרך וכתבו האחרונים דאפילו יצטרך בשביל זה לברך שלא בס"ת כפי המנהג אעפ"כ אל יאחר יותר משלשה ימים כגון אם יצא ביום ב' לאחר שכבר קראו יברך בעשרה בלא ס"ת ואל ימתין עד יום ה' ועיין במש"כ לעיל בסק"ח:
כא סָעִיף ז (כא) שלא חייבו אלא וכו' - עיין לקמיה בס"ק ל"א:
כב סָעִיף ז (כב) נוהגים לברך מפני וכו' - דס"ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק"י עי"ש:
כג סָעִיף ז (כג) ומיהו בפחות וכו' - דבמקום קרוב כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא:
כד סָעִיף ח (כד) כל שעלה למטה - אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה"ג אינו מברך אפילו לדעה זו:
כה סָעִיף ח (כה) מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו' - שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אע"פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה:
כו סָעִיף ח (כו) ואין הפרש בין וכו' - ר"ל שלא תאמר דמיחוש שבא מזמן לזמן כבר ידוע הוא שאין בו סכנה אינו כן ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר מתחזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא מתרחיש ניסא עכ"ל הרשב"א בתשובה:
כז סָעִיף ח (כז) ובין שאינו קבוע - אלא בכל גוונא כל שעלה למטה מחמתו בזמן שחשש בו חייב לברך אח"כ:
כח סָעִיף ח (כח) כגון מכה של חלל - או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין בה"ל. וכן נוהגין באשכנז - וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי:
כט סָעִיף ט (כט) אם גנבים באו לו - ר"ל והיה קרוב לסכנה על ידם וכדלעיל בסוף סי' רי"ח:
ל סָעִיף ט (ל) כולם צריכים וכו' - ואעפ"כ כשיגיע למקום שנעשה בו הנס יברך גם שעשה לי נס במקום הזה ועיין בסימן רי"ח ס"ט שם יש פלוגתא אי יברך שעשה לי נס כשניצול בדרך הטבע [מ"א]:
לא סָעִיף י (לא) אלא הני ארבעה - משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל משא"כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל אלא בהני דנעשה להם נס יברך שעשה לי נס כשיגיע לאותו מקום. ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו"ע מברך ברכת הגומל:
לב סָעִיף י (לב) בלא הזכרת שם ומלכות - והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר:
א סָעִיף א קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): בכ"ה תמה למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי י' הא דבדיעבד סגי בלא י' ולכן תברך בפני איש א' או בפני נשים עכ"ל ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו רשות: חבוש. על עסקי נפשות:
ב סָעִיף ב והשומעים כו'. ואם לא אמרו אינו מעכב, טוב לברך מעומד (רמב"ם):
ג סָעִיף ג רבנן. צ"ל דתנו הלכתא כנ"ל:
ד סָעִיף ג אחר. משמע דס"ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ"ש על אשתו שילדה וכ"מ בד"מ ובש"ג וכ"כ ב"ח דלא כמ"ש בב"י והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מי' ואם החולה יצא בברכתו בפחו' מי' יש פלוגתא כמ"ש ס"ג:
ה סָעִיף ד ואין זה ברכה לבטלה. כלומר דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ב:
ו סָעִיף ו ג' ימים. ואם יצא ביום ב' יברך בפני י' בלא ס"ת ואל ימתין עד יום ה' (כ"ה):
ז סָעִיף ח מיחוש קבוע. ואף על פי שפעמי' רבות נתרפא ממנו מ"מ לאו בכל יומא מתרחיש ניסא:
ח סָעִיף ה וכן נוהגין. וב"ח פסק כסברא ראשונה וכן נוהגין קצת, (שייך לסעיף ה') וכ"פ לעיל סימן ס' (והע"ת לא דק):
ט סָעִיף ט הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה: עיין סי' רי"ח סעיף ט':
י סָעִיף ט וי"א שאין מברכין. ואם נעשה לו נס מברך רק בהגיע לאותו מקום ברוך שעשה לי נס כמ"ש ס"ס רי"ח ונ"ל דמי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול מברך עס"ז, ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"כ בלבוש:
א סָעִיף ג ואם בירך פחות מי' כו'. כ"כ הטור מדאמרינן בגמר' וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה עכ"ל. וכב"י אין הדיוק נראה בעיני דאדרבה משמע שיש עיכוב בדבר וכ"ד הר"י שכ' ואם אין שם י' צריך לחזור ולברך עכ"ל. וגם אני תמהתי ע"ד הטור דהא גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכים דהא אמרו ד' צריכים להודות והתם לא קאי דוקא על לכתחלה דהא ודאי לא יצא כל זמן שלא הודה:
ב סָעִיף ד בריך רחמנא מלכא כו'. ברבינו יונה כתוב בריך אלהנ' מלכ' כו' וכתב עוד שם ונראה שהם יכולים לאומרו אפי' בפחות מי' עכ"ל:
ג סָעִיף ד על טובת חבירו ששמח בה. משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום א"ל כן בשם ומלכות דהוי ברכה לבטלה אלא יאמר בריך רחמנא דיהבך לן והא דאר"י פטרתן מלאודויי היינו שהיו יודעי' שר' חנא בגדתא' הוא לו אוהב נאמן ותו מדאמר בשם ומלכות וכב"י שיש נוהגים אם נשיה' יולדות עומדות שבעליהן מברכים הגומל אלא דהרשב"א כ' דדוקא על רבו שייך זה ולא על אחר אוהבו ומסיק דאין לברך והמברך גוערין בו. ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל חסדים לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו אלא די"ל דלחייבים קאי בזה אזה שמתודה שהוא עצמו חייב וזכה לזה שאביו או רבו נתרפא או ניצול כנ"ל:
ד סָעִיף ז אפי' בפחות מפרסה. מזה למדתי בסי' ק"י דבכזה צ"ל תפלת הדרך והוא ק"ו דהא כתב הטור במילתא אחרית' דבתפל' הדרך צריך אדם לבקש רחמי' טפי מברכ' הגומל לפי שברכת הגומל היא במקום תודה:
ה סָעִיף ח מכה של חלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים כנ"ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים כדאמר רבא עד ג' ימים טרוקו גלי כו':
ו סָעִיף ט כולם צריכים לברך. לענין ברכה שעל הנס פסק בסי' רי"ח ס"ח דלא יברך נרא' הטעם דברכת הנס ניתקן תוספת על מה ששייך לברכת הגומל בדבר שהוא חוץ לטבע לגמרי והכל מודים שאצבע אלקים היא אבל הגומל הוא אע"פ שנעשה לו תשועה שאפשר דרך הטבע מ"מ הוא מחזיק טובה לו יתברך ולתלות בהשגחה:
ז סָעִיף י וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. אבל ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונ' שהיא דעת ריב"ש ומסתבר כן דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא:
א סָעִיף א להודות. מי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן פרי הארץ סי' ז'. ועיין בתשובת קול בן לוי סי' א'. קטן פחות מבן י"ג שנים א"צ להודות דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא רמ"מ (ס"ד) [סי"ד] מ"א. מה שאין האשה מברכת ברכת ההודאה מפני שצריך לאודויי בפני עשרה ולאו אורח ארעא דכל כבודה בת מלך פנימה הלק"ט ח"ב סי' קס"א. וכנה"ג הסכים שיברכו בבה"כ שלהם ושישמעו האנשים מב"ה או לפחות בפני נשים ואיש א' ע"ש:
ב סָעִיף א חבוש. על עסקי נפשות:
ג סָעִיף ב שגמלך. ואם לא אמרו אינו מעכב. טוב לברך מעומד רמב"ם עיין ע"ת. כתב כנה"ג בשם הרשב"ץ דיכול לברך אפי' ביום דליכא ס"ת אם מתאחר יותר מג' ימים דהיינו אם יצא ביום ב' יברך בפני י' בלא ס"ת ולא ימתין עד יום ה' עיין ס"ו:
ד סָעִיף ג בפני עשרה. עם בעל הנס הלק"ט ח"א סי' רע"א. וכ"כ בס' מקראי קדש דף נ"ג. אבל הראנ"ח כתב דבעינן עשרה חוץ מן בעל הנס. יד אהרן:
ה סָעִיף ג רבנן. צ"ל דתנו הלכתא. מ"א:
ו סָעִיף ג אחר. והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מיו"ד ואם החולה יצא בברכתו בפחות מיו"ד יש פלוגתא כמ"ש סעיף ג':
ז סָעִיף ד מלכא. בר"י כתב בריך רחמנא אלהנא מלכא כו':
ח סָעִיף ד ששמח בה. משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לומר כן בשם ומלכות וב"י כתב שיש נוהגים אם נשיהם יולדות עומדות שבעליהם מברכין הגומל אלא דהרשב"א כתב דדוקא על רבו שייך זה ולא על אחר אוהבו ומסיק דאין לברך. ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו עיין ט"ז:
ט סָעִיף ו ג' ימים. ובדיעבד עד ה' ימים מברך עיין עטרת זקנים:
י סָעִיף ח כלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים דהא צריך לבקש רחמים מאחרים כדאמר רבא טרוקי גלי ט"ז. ואין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי. עטרת זקנים:
יא סָעִיף ט הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה כמ"ש סי' רי"ח:
יב סָעִיף ט ומלכות. ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"ש אם באו עליו לסטים וניצול. ט"ז ומ"א:
א סָעִיף א סק"א קטן כו'. בכ"ה תמה כו' הא בדיעבד סגי בלא י' ור"ל כיון דנשים א"א להם לברך ביו"ד משום פריצותא ה"ל כדיעבד ותברך בלא י'. ובאמת לדידן אינו קושיא דהא הרב"י בסעיף ג' לא הכריע אם יצא אם בירך שלא בפני י' ולכן פסק שיחזיר שיברך בפני' י' בלי שם ומלכות וא"כ אפי' תימ' דנשים הוי כדיעבד איך נאמ' להן שיברכו בלי י' שמא קי"ל דלא יצא הוי ברכתן לבטל' אע"כ צ"ל דהכ"ה פסק כמ"ד דיצא בדיעבד אם בירך בלא י' ומ"א שהביאו לא הביאו אלא לכתוב עליו ואפשר כו' שבברכו' אלו רשות כיון דבמדינות הכ"ה צ"ל דפוסקים דיוצא אם בירך בלא יו"ד אפ"ה אין מנהג הנשים לברך נשמע מזה דסביר' לי' דברכות אלו רשות וא"כ ניהו דלדידן אין הכרח לו' כן מכל מקום לא נחדש מחלוק' ואמרי' גם לדידן די"ל שהם רשות ואפשר גם לדידן מוכרח שהן רשות וראי' מן הנשי' דהא קי"ל בסעיף ד' דאם אחר בירך יוצא גם הוא וכ' מ"א דאותו אחר א"צ לברך בי' א"כ אכתי תקשי גבי נשים ה"ל לבעל' לברך דא"צ י' ומכל מקום היא יוצאת אע"כ דס"ל דהברכות אלו הם רשות: (ס"ק א') חבוש. על עסקי נפשו' וכ' בספר א"ר וז"ל מל' תר"י משמע אפי' משום ממון מלבושי י"ט דלא כמ"א עכ"ל וכ"כ בס' נתיב חיים באריכות וז"ל תר"י נשאל לר"ה גאון למה לא אמרן כסדר שכתובי' במזמור והשיב שרצ' למנות תחל' אותם שהם מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדבריו' הם מסוכנים יותר מחול' שרוב חולים לרפוא' וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ"כ עכ"ל וכ' בס' נ"ח הנ"ל אלמלא ראה מ"א דברי תר"י הנ"ל לא מלא' לבו לחלוק עכ"ל ולענ"ד המ"א ראה דברי תר"י ואין חולק עליהם עפמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ב הביאו ג"כ בס' נ"ח והכי קי"ל בח"מ וכ"כ הרא"ש בתשוב' כל מה שמחדשים או"ה גזירות ופורענות על ישראל אפי' מענין אותו ביסורין כו' גובין הכל לפי ממון דעיק' כוונתם על ממון עכ"ל וא"כ מ"ש ר"ה גאון וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ"כ הרי דלא כ' על עסקי ממון כ"א בעבו' ממון ור"ל כמ"ש הרא"ש והנה הרא"ש כוונתו לענין מס ניהו דלפעמים באמת כוונ' או"ה לנפשות ממש ח"ו מ"מ כיון דא"א לעמוד על הדבר ורוב פעמים אפי' גוזרים ח"ו על נפשות תכלית כוונתם לגבות ע"י זה ממון ישראל לכן טוב לגבו' לפי הממון ולא לפי נפשות ולכן כ' ג"כ ר"ה גאון חבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ר"ל אף שהוא חבוש על עסקי נפשות מכל מקום תכלי' כוונ' החביש' ע"פ הרוב הית' לקבל ממון וא"כ כיון דאפשר להשתדל ע"י ממון שוב אין סכנ' כ"כ ובנידון כזה גם מ"א מוד' כיון דעיק' החביש' על עסקי נפשות צריך לברך ולמ"ש מ"א על עסקי נפשות בא למעט אם תחל' היתה החביש' על עסק ממון דאמרו מיד שמשום ממון נתפס כה"ג אין לברך ובזה גם ר"ה גאון מוד':
ב סָעִיף ב (סק"ב) והשומעים כו' ואם לא אמרו אינ' מעכב דבגרסת גמ' שלנו אינו שהשומעי' ישיבו אלא דהרמב"ם כתבו והטור העתיקו ולכן אע"ג דלכתחל' חיישי' לדעת הרמב"ם והטור מ"מ דיעבד סמכי' אגירסא שלנו: טוב לברך מעומד רמב"ם וכ' הכ"מ וצ"ע מנ"ל הא וכ' הב"ח דמה"ט השמיטו בש"ע ואעפ"כ כתב הב"ח וז"ל ומיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות והכי משמע לישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו (דמיני' ילפי' דבעי' י' דפסוק זה כתוב סוף המזמור דהוזכר בו הני ד' שצריכין להודות ודרשי' קהל עם היינו י' ובמושב זקנים היינו ת"ח ואמרי' דתוך הני י' בעי' שיהיו שניהם זקנים דהיינו ת"ח דמיעוט זקני' שני') ומדאמר ובמושב זקנים יהללוהו אלמ' דזקנים בישיב' מכלל דמהללים אינם בישיב' אלא בעמידה עכ"ל הב"ח ומה"ט כתב מ"א ל' טוב לברך מעומד וברמב"ם לא הוזכ' ל' טוב דלהרמב"ם הוא מדינא אלא הואיל דבכ"מ הניח הדין בצ"ע ובש"ע השמיטו משמע דלא ס"ל כהרמב"ם לכן כתב מ"א ל' וטוב דהיינו לכתחל':
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) רבנן צ"ל דתנו הלכתא כנ"ל סברת מ"א ומדכתיב במושב זקנים זקן היינו שקנ' חכמה והוא ראוי להורא':
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) אחר משמע דסבירא ליה כו' דלא כמ"ש בב"י ונ"ל דבש"ע חזר בו ממ"ש בחבורו ב"י דדוק' תלמיד על רבו רשאי לברך כדמצינו כן בגמרא אבל לא אחר ואפי' בעל על אשתו יולדת אם בירך גוערים בו אבל בש"ע סתם וכ' אם בירך אחר משמע אפי' אינו תלמידו: והאחר כו' בפחות מי' כ"כ תר"י יש פלוגתא כו' ר"ל לא עדיף מאלו בירך החול' בעצמו בלי י' דפליגי בסעיף ג':
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) ואין זה כו' כלומר דאם כו' בא ליישב מאי קמ"ל דאין זה ברכה לבטל' ניהו דשרי אפי' לכתחל' לאחר לברך מ"מ הש"ע שכ' אם בירך אחר דמשמע ל' דיעבד ניהו דל"ד דאפילו לכתחלה שרי מכל מקום כיון דמיירי דיעבד מאי נ"מ אי הוי ברכתו לבטלה מה שעבר עבר ע"ז כ' דרמ"א בא ליתן טעם למה יצא החול' בברכת האחר הא הוי לבטל' וכה"ג אין חברו יוצא כמ"ש סי' רי"ג לכן כתב רמ"א דאין זה ברכ' לבטלה ושפיר יוצא החולה:
ו סָעִיף ו (ס"ק ו) ג' ימים כו' עד יום ה' שהוא יום קריא' בס"ת דג' ימים היינו עם יום היציא' וא"כ יום ה' הוא כבר יום ד' וכיון דאינו אלא מנהג לברך אחר קריאת התורה כמ"ש סעיף ג' א"כ בנדון זה יברך בי' בלי ס"ת:
ז סָעִיף ח (ס"ק ז) מיחוש כו' מ"מ לאו בכל יומ' כו' ר"ל אף שנתרפא מחולי זה כבר פעמי' רבות לא היה זה דרך הטבע אלא כל עת נעשה לו נס וכדאמרי' בנדרים פרק אין בין המודר אמר ר' אלכסנדראי אמר רחב"א גדול הנעש' לחול' יותר מנס שנעשה לחנני' מישאל ועזריה כו' א"כ כיון דלאו כל יומא מתרחיש ניסא והיה בחזקת סכנה לכן כשעמד צריך להודות:
ח סָעִיף ח (ס"ק ח) וכן נוהגים וב"ח כו' וכן פסק לעיל סי' ס' מן תיבת וכן פסק כו' נרשם בטעו' וקאי אדלעיל סעיף ה' שכ' בש"ע אם בירך אחר כו' ונתכוין להוציא כו' משמע דס"ל מצות צריכות כוונה וע"ז כ' מ"א דכן פסק הרב"י לעיל סי"ס ס"ד שכ' שי"א דאין מצות צריכות כוונה וי"א דצריכות כוונ' כו' וכן הלכה עכ"ל הרי דהכריע כמ"ד מצות צריכות כוונה דלא כע"ת שהקש' דהכא סתם דצריך כוונ' ולעיל סי ס' הביא שני דיעות בזה דהא באמת גם בסי' ס' הכריע דצריך כוונה אולם מ"א לעיל סי' ס' ס"ק ג' כתב ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצות דרבנן א"צ כוונה רדב"ז כו' ע"כ אין כוונת מ"א לפרש כן דברי הרב"י בש"ע דהא הכא הוא דרבנן ואפ"ה פסק דצריך כוונה:
ט סָעִיף ט (ס"ק ט) הגומל כו' עסי' רי"ח כו' ר"ל דוקא אי יצא ממנהג העולם דזולתו לא מקרי נס לברך במקום שנעשה לו ברוך שעשה לי נס כו' ואפילו הכי י"א דאין מברכין הגומל כיון דאינו מכלל הני ארבעה דחשיב הש"ס:
י סָעִיף ט (סק"י) וי"א כו' ונ"ל דמי שהלך בדרך כו' ובאו עליו לסטים וניצול מברך עיין סעיף ז' ר"ל בצירוף דעת האומרים בסעיף ז' דאפי' הולך מעיר לעיר מברך לדעת האומרים בסעי' זה דאפי' באו עליו לסטים בביתו מברך א"כ כה"ג דבאו עליו לסטים בדרך אע"פ שלא הלך במדבר מברך: ועכשיו נהגו כו' וטורי זהב סעיף קטן ה' כ' דבחולה ומוטל במט' ג' ימים אליבא דכ"ע צריך לברך דהא צריך לבקשת רחמים מאחרי' כדאשכחן ברבא בנדרים פרק אין בין המודר דף ל"ט:
א סָעִיף א ס"א וסימנך כו'. טור:
ב סָעִיף ב ס"ב ומה כו'. כגי' הרי"ף וש"פ אלא שגי' הרי"ף גומל אבל גי' הרמב"ם הגומל: והשומעים. כו'. רמב"ם וטור:
ג סָעִיף ג ס"ג תרי כו'. הרי"ף ורמב"ם ודלא כתוס' ורא"ש שכ' לחומרא כר"א וכשיטת הרי"ף דכ"מ שאמרו קשיא אינו נסתר הדין ועוד מדאמרינן שם והא אמר אביי כו' ש"מ דאין צריך רק עשרה: ואם לא כו'. מרדכי וכ"ה בתוס' וט"ס שם בתוס' ואזלי לשיטתם שפ' כר"א וס"ל הא דפריך גמ' מאביי ולא פריך מהא דר"א משום דלא מעכבי: ונהגו. שם ושם: י"א שיצא. טור מדקא' צריך מ' לכתחילה וערש"י ט"ו א' ד"ה אלא. וכל צריך כו': וי"א כו'. מדפריך והאמר אביי כו' והא דדייק הטור צריך אינו מוכרח כמש"ש ב' ה"א צריך כו' ובערובין מ"ח א' ויומא ס א ב' וש"מ:
ד סָעִיף ד ס"ד אם בירך כו'. טור ונלמד מהא דלמטה וכן כי': מלכא כו'. רא"ש כר' יוחנן ועתוס' שם ד"ה פטרתון כו': ואין כו'. קמ"ל אע"ג דלא הוי עשרה ולא נפטר זה וכמ"ש תר"י שא"צ י' לדידיה וזהו שפריך בגמ' והא אביי בעי כו' ועמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה אם כו'. טור בשם הרא"ש דמה שפריך שם והא איהו כו' היינו משום שהמברך לא נתחייב בברכה זו אבל בלא"ה הא אמרי' שמע ולא ענה יצא וכמ"ש בסי' רי"ג ס"ב:
ו סָעִיף ז ס"ז באשכנז כו'. רא"ש וטור: ובספרד כו'. רד"א וכן דעת הרמב"ן וכמ"ש בירושלמי גבי תפלת הדרך ר"ש בר בא בשם ר' חנינא כל הדרכים בחזקת סכנה ר' ינאי כד הוי אזיל לגבי אכסניא הוה מפקי גו ביתיה כו' והרא"ש חולק וכ' דזה לא נאמר רק לענין תפלת הדרך: ומיהו כו'. כמו בתפלת הדרך: ואם כו'. עט"ז דה"ה בתפלת הדרך:
ז סָעִיף ח ס"ח בכל כו'. כמ"ש בירושלמי שם ר' חנינא בריה דר' אבהו בשם ריב"ל כל החולים בחזקת סכנה וע' בתה"א: ואין הפרש כו'. עמ"א וכ"כ שם: וי"א כו'. תוס' שם והרא"ש ובפלוגתא הנ"ל דס"ז:
ח סָעִיף ט ס"ט הני כו'. שהרי סכנות מדברות הוא מפני אריה וגנבי. שם: וי"א כו'. מדנקט הני דוקא וס' הראשונה ס"ל דנקט הני מפני שהן מצויין יותר ברוב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.