א אִם הָיוּ בְּצַעַר מֵחֲמַת עֲצִירַת גְּשָׁמִים, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרְדוּ עֲדַיִן כְּדֵי רְבִיעָה, מִשֶּׁיָּרְדוּ כָּל כָּךְ שֶׁרַבּוּ עַל הָאָרֶץ שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶם אֲבַעְבּוּעוֹת מִן הַמָּטָר וְיֵלְכוּ זֶה לִקְרַאת זֶה. הַגָּה: וּמַה שֶּׁאֵין אָנוּ נוֹהֲגִים בַּזְּמַן הַזֶּה בְּבִרְכַּת הַגְּשָׁמִים, מִשּׁוּם דִּמְדִינוֹת אֵלּוּ תְּדִירִים בִּגְשָׁמִים וְאֵינָן נֶעֱצָרִין כָּל כָּךְ (סְמַ"ג וְאָגוּר וְכָל בּוֹ).
ב וּמַה מְּבָרֵךְ, אִם אֵין לוֹ שָׂדֶה אוֹמֵר: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ, וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וְכו' עַד הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, וְחוֹתֵם: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֵל רֹב הַהוֹדָאוֹת; וְאִם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת עִם אַחֵר, מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב; וְאִם אֵין לוֹ שֻׁתָּף בַּשָּׂדֶה, מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַשּׁוֹמֵעַ שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב (רַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א (א) אם היו בצער - אפשר דבא"י שמצוי שם יובש גדול וכשבא עת הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו אפילו בסתמא צריך לברך בפעם ראשון כשיורד ונקט לשון זה לאפוקי אם יורד עוד הפעם למחר וליומא אוחרא ומפמ"ג משמע דאפילו בפעם ראשון א"צ לברך כשהשנים מסודרות כתיקונן ועיין בבה"ל:
ב סָעִיף א (ב) ואינן נעצרין כ"כ - ר"ל ואין להם שמחה בירידת הגשמים ואה"נ אפילו באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך:
ג סָעִיף ב (ג) רוב ההודאות - ר"ל בריבוי ההודאות:
ד סָעִיף ב (ד) בשותפות וכו' - הטוב והמטיב. שהטיב לו וגם לאחרים עמו דהיינו להשותף ומשמע בהרבה אחרונים דאפילו אם יש לו רק אשה ובנים הם ג"כ בכלל שותפין:
ה סָעִיף ב (ה) ואם אין לו וכו' - הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראיתו מברך שהחיינו אף דאין לו קרקע כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראיתו לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראיתו דמברך שהחיינו אבל הרואה בכל יום אף דביום זה ניתוסף על שלפניו מ"מ לא יברך דקמא קמא בטיל בהנהר. ואם רואה מים שבכלי"ג [הוא חלק מהנילוס שמתפשט בו ג"כ מגודל הנהר] אם כבר ראה המים במקומו בנילוס אין לו לברך על ראית הכלי"ג אבל אם לא ראה אלא עתה בכלי"ג מברך שהחיינו שרגילין העולם לשמוח גם בו:
ו סָעִיף ב (ו) מברך שהחיינו - לבד ולא הטוב ומטיב ואפילו יש לו שותף כותי לא מקרי שותף לזה [מ"א ע"ש טעמו]:
ז סָעִיף ב (ז) י"א דהשומע שירדו וכו' - ר"ל אף שלא ראה בעצמו רק שמע מאחרים שירדו גשמים בשדה שלו אחר העצירה וכנ"ל ג"כ שייך ברכת הטוב והמטיב והיינו כשהשדה שלו הוא בשותפות וכנ"ל ברואה בעצמו ואם השדה שייך לו לבדו מברך שהחיינו וכנ"ל. ואם אין לו שדה אינו מברך כלל ואפי' ברכת מודים הנ"ל דברכה זו לא נתקנה אלא ברואה בעצמו ולא בשומע [מ"א וח"א] ובשיטה מקובצת מסיק בסוף דבריו דאין חילוק כלל בין רואה לשומע ויכול לברך ברכת מודים אפילו בשומע. ומ"מ נראה דספק ברכות להקל:
א סָעִיף ב הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראותו מברך שהחיינו אפי' אין לו קרקע אבל הרואה בכל יום לא יברך דקמא קמא בטיל ואם רואה מים שבכלי"ג אם כבר ראה המים במקומם בנילוס אין לו לברך על ראיית הכלי"ג אבל אם לא ראה אלא עתה בכלי"ג מברך (רדב"ז ח"א סימן ק"ל כ"ה): מברך שהחיינו. ואף ע"ג דמ"מ כל העולם שותפין עמו באותה טובה שהרבה אנשים יש להם שדות וכמ"ש הרא"ש מכל מקום בעינן שיהיו שותפין בטובה משא"כ הכא שכל אחד יש לו שדה בפ"ע ועמ"ש סימן קע"ה: כתב הש"כ ואם יש לו אשה ובנים עסי' רכ"ג ס"א כונתו שמברך הטוב והמטיב: וקשה דא"כ מאי דחק בגמרא ה"ל לשנויי כגון דאיכא אשה ובנים אלא ע"כ לא מהני אשה ובנים דהרי אין להם חלק בשדה ושמא לא יתן להם כלום מפירותיה משא"כ בסימן רכ"ג ס"א דיש לה חלק בולד דג' שותפין באדם ומ"ש שם ס"ה נמי שיש להם הנאה שמשתמשין בו מיד ודברי הב"ח בסימן רכ"ב צ"ע:
ב סָעִיף א דהשומע וכו'. פי' היכא דשמע ולא חזא ואית לו שדה בשותפות אינו מברך מודים וכו' אלא הטוב והמטיב אבל אם יש לו שדה לבדו מברך שהחיינו דאין לו שותף באותה טובה דבזה אין חילוק באין רואה לשומע דברכת מודים וכו' לא נתקנה אלא ברואה ועיין בטור סי' רכ"ג שכ' א"ל מת אביו וכו' מברך ועמ"ש ס"א, וכ"מ בחדושי הרשב"א וצ"ע מאי קמ"ל רמ"א בזה וגם למה כתב וי"א וכו', ואפשר שרמ"א לא ראה רק בב"י וסבר שהרשב"א חידש דבשומע אפי' אין לו שותף מברך הטוב והמטיב אבל המעיין בת"ה יראה כמ"ש ומ"ה השמיטו הרב"י, נ"ל דאם עכו"ם שותף בשדהו מברך שהחיינו דטובת עכו"ם אינה טובה כמו שכתבו התוס' בסנהדרין דף ל"ז:
א סָעִיף א כל כך. וכתב ב"י דהא פשיטא שאפי' באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה עולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך. אם רואה נילוס כשהוא קטן ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראותו מברך שהחיינו אפי' אין לו קרקע אבל הרואה בכל יום לא יברך עיין כנה"ג:
ב סָעִיף ב בשותפות. אפי' בשותפות אשתו ובניו. הלק"ט ח"א סי' קצ"ו וכ"כ הש"ך והמ"א חולק עליו ע"ש. אם עכו"ם שותף בשדהו אינו מברך הטוב והמטיב כ"א שהחיינו דטובת עכו"ם אינה טובה. מ"א:
ג סָעִיף ב י"א דהשומע. פי' היכא דשמע ולא חזא ואית ליה שדה בשותפות מברך הטוב והמטיב ואם יש לו שדה לבדו מברך שהחיינו דבזה אין חילוק בין רואה לשומע וברכת מודים לא נתקנה אלא ברואה עיין מ"א:
א סָעִיף ב (סק"א) מברך כו' וכמ"ש הרא"ש ר"ל דהרא"ש באמת מפרש דברי הש"ס דמשני בא"ל שותפו' מברך הטוב ומטיב דאין ר"ל דמיירי דוקא דא"ל שותפות בשדהו אלא ר"ל דכל טובת הגשמי' מקרי א"ל שותפות דכל העולם שותפים בטוב' זו. אלא דבש"ע פסק כהרי"ף דמפרש דבעי' דוקא דאית ליה שותפות בשדהו: ועמ"ש סי' קע"ה ס"ק ד': כ' הש"ך כו' עסי' רכ"ג סעיף א' כוונתו כו' כמו בסי' רכ"ג בילד' זכר מברך הטוב ומטיב הואיל ויש לאשה חלק בטוב' ה"ה בשדה דאש' ובניו הסמוכי' על שלחנו מיקרי יש להם חלק בשדהו: וקשה דא"כ מאי דחק בגמ' כו' ר"ל דאמרי' דף ל"ט ע"ב אהא דתנן על הגשמים ועל בשורות טובות או' הטוב ומטיב על הגשמים מאי מברך אר"י מודי' אנחנו לך על כל טפה כו ופריך והתנן על הגשמים כו' הטוב ומטיב. ומשני הא דשמע משמע או' הטוב ומטיב והא דחזי מחזי או' מודים אנחנו לך ופריך אי דשמע משמע (ר"ל דמתניתין מיירי דשמע) ה"ל בשורות טובות ותנן על בשורות טובות כו' (ר"נ א"כ גשמים ל"ל הא הוי בכלל בשורות טובות) אלא אידי ואידי דחזא מחזא הא דאית ליה ארעא אומר הטוב ומטיב הא דל"ל ארעא אומר מודים אנחנו לך. ופריך אי אית ליה ארעא או' הטוב ומטיב והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים או' ברוך שהחיינו כו' שלו ושל אחרים אומר הטוב ומטיב לא קשיא הא דא"ל שותפות (ר"ל הכא בגשמי' מברך הטוב והמטיב. מיירי בא"ל שותפות) הא (בנה בית) דל"ל שותפות כו' ת"ש והא"ר יוסף ב"א א"ר יוחנן אע"פ שאמרו שינוי יין א"צ לברך בפה"ג אבל אומר ברוך הטוב והמטיב. ומשני התם נמי דאיכא בני חבור' דשתי בהדי' עד כאן לשון הגמרא. ומזה הוקשה למגן אברהם לדעת הש"ך למה הוצרך לאוקמי האי דשדה דמברך הטוב והמטיב בא"ל שותפות. ה"ל לשנויי' כגון דאיכא אשה ובנים דהוי כמו שותפות: והקשה בספר חמד משה א"כ ביין דודאי אם אשתו ובניו שותים עמו מברך הטוה"מ כמ"ש התוס' שם וכ"כ מ"א לעיל סי' קע"ה ס"ק ד' א"כ תקשי ליה למה הוצרך לשנויי ביין דאיכא בני חבורה כו' הל"ל דאשתו ובניו שותים עמו. עוד הקשה דהא כ' מ"א סי' קע"ה הטעם ביין דאם אשתו ובניו שותים עמו דמברך הטוב ומטיב משום דמזונתן עליו ה"ל כא"ל שותפות ואף על גב דאינו מחויב ליתן להם יין כולי האי כ"ש שדה דלאכילה קיימא ומזונתן עליו דיקראו שותפי' עכת"ד. ולענ"ד דוקא ביין כיון שכבר ניתן על השלחן והבעל שותה ממנו ואשתו ובניו מסובים הם מזונתן עליו דרכן של בני אדם ליתן גם לאשתו ובניו משא"כ בפירות השדה ניהו דמזונתן עליו היינו דוקא על הבעל ולא על השדה ואין חייב ליתן להם מאותו שדה ואפשר ימנעם פירות שדהו ויזונם בפירות אחרים שיקנה ממקום אחר ולכן נקראו שותפים ומאי שהקשה דהוי לש"ס לשנוי האי דיין מיירי דאשתו ובניו שותים עמו אין זה קושיא דע"כ צ"ל הא דקשיא להמג"א דא"כ מאי דחק בגמרא הוי לשנוי כו' מה דוחק יש בתי' הש"ס דא"ל שותפות יותר מאלו היה מתרץ דמיירי בי"ל אשה או בני' וע"כ צ"ל דזה יותר מצוי דאדם שי"ל שדה שיש לו אשה או בנים ממה שמצוי שיהי' לו שותף בשדהו. ומתני' סתמא אמרה על הגשמים הטוב והמטיב טפי ראוי לו' דמיירי בי"ל אשה או בנים מלומר דא"ל שדה בשותפות משא"כ בשתיית יין כמו שמצוי שאדם שותה עם אשתו ובניו כך מצוי שישתה עם בני חבור' ואין זה מצוי יותר מזה וכיון שכבר הוצרך לתרץ בשדה דא"ל שותפות ול"מ לשנויי באשה ובנים לדעת מ"א אוקי גם האי דיין כה"ג דאיכא ב"ח כו' כיון דמצוי כ"כ כמו אשתו ומ"ש שם בסי' רכ"ג ס"ה קנה כלים שמשתמשי' בו הוא ובני ביתו מברך הטו"מ:
ב סָעִיף ב (סק"ב) דהשומע כו' ועיין בטור כו' א"ל מת כו' מדא' א"ל היינו שמע ולא חזי ואפי' הכי כ' שמברך דיין כו' ואם יורש ממון מברך הטו"מ. וצ"ע מאי קמ"ל רמ"א בזה דאפי' לא חזי אלא שמע מברך הטו"מ והיינו ע"כ בדא"ל שותפות פשיטא ומי גרע משמע שמועות טובו' וכן הק' בש"ס אי דשמע משמע היינו בשורות טובו' וכנ"ל וסבר אפי' א"ל שותף כו' וא"כ מיירי בהגהת י"א דהשומע כו' אפי' אין לו שותף. וזה ודאי חידוש גדול ומש"ה השמיטו הרב"י כיון דמיירי בא"ל שותפות הא מלתא דפשיטא: והק' בס' ח"מ וז"ל ולא ידענו מאי ק"ל טפי על רמ"א כו' והרי ל' רשב"א שהביא ב"י נמי הכי הוא וז"ל דאפש' לו' דלמסקנא נמי היכי דשמע ולא חזי מברך הטוב ומטיב משמע דמסופק בדבר זה והרי בפשיטות הקשו אי דשמע היינו בשורות טובו' ואפש' דמסופק שמא למסקנא גשמים לא דמיא לשאר בשורות טובות כו'. ויהי' איך שיהי' מה שי"ל בכוונת דברי הרשב"א כך י"ל בדברי רמ"א. ולפי שכתב רשב"א דאפשר לשון ספק לכן כתב רמ"א י"א עכ"ל וז"ל רשב"א בחדושיו אלא אידי ואידי דחזי מחזי אפשר לומר דמ"מ היכי דשמע ולא חזי מברך הטוה"מ כפרוקא קמא וכדתנן על בשורות טובות כו' דהשת' אתי' לתרוצי בתירוצ' אחרינא היינו משום דאלו מתני' בשמע פשיטא דהטוב ומטיב מברך וכבר תנינן לה בכלל בשורות טובות דאלמא מלתא דפשיטא דבשמע מברך הטוה"מ. אבל לפרוקא בתרא דאמרינן הא דאיכא אחריני בהדיה כו' הוא דחדית דאפי' על בשורות טובות לא מברך הטוה"מ אלא בדאיכ' שותף בהדיה עכ"ל הרשב"א הרי נרא' מדבריו דמסברא הפשוטה מסתבר דעכ"פ גשמים לא גרע משאר בשורות טובו' וכן מוכרח מקושית המקשן אי דשמע היינו בשורות טובות דמשמע דפשיט' ליה דלא גרע משאר בשורות טובות. ואם נאמר דלמסקנ' נד מסברא זו וס"ל דגשמים גרע משאר בשורות טובות יהי' מאיזה טעם שיהי' ואם כן נצטרך לו' אם כן תו לא קשיא קושית הש"ס אי דשמע היינו בשורות טובות ומלת' דפשיטא היא א"כ לאיזה צורך חזר מתי' הראשון הא דחזי והא דשמע כיון דלא קשה קושיית המקשן. והיינו צריכין לדחוק או משום דמסתבר ליה כ"כ דגשמים גרע מבשורות טובות ופשיטא לי' בשמע אינו מברך הטוה"מ היפך מסברת המקשן מן הקצה אל הקצה או משום ניהו דלקושית המקשן לא הוי קשה דהיינו פשיט' שהיא בכלל בשורות טובות כיון דס"ל למתרץ דגשמים גרע מבשורות טובות. מ"מ הוי קשיא הא דקתני על הגשמים ועל בשורות טובות כיון דהגשמים ג"כ מיירי בשמע אלא דגרע מבשורות טובות. ה"ל להפך הלשון על בשורות טובות ואפי' על גשמים אומר הטוה"מ. ולכן הוצרך לומר אידי ואידי דחזי. וכל זה דחוק מאוד הן בסברא והן בפשט הגמרא. אלא דאעפ"כ כתב הרשב"א לשון ואפשר כו' משום דלשון המתרץ דחקו שאמר אלא אידי ואידי כו' ולשון אלא בכ"מ משמע שחזר מדין הראשון לכן כתב ל' ואפשר אף שלומר שחזר מהדין ולו' דגשמים גרע מבשורות טובות דחוק מאוד מ"מ יש מקום להתעקש מלשון אלא דאמר המתרץ ואעפ"י כן נראה מדברי הרשב"א דלדינא גשמים לא גרע מבשורות טובות ואפילו שמע מברך הטו"מ בא"ל שותפות ולשון אלא לא קאי אלא על האוקימתא דאוקי תחלה למתני' בשמע ומזה הוצרך לחזור ע"י קושית המקשן דהיינו בשורות טובות אבל הדין נשאר כמו בתי' א' רק בתירוץ אחרון חידש דין שלא היה סובר ע"ע כן וכיון דמסברא וגמרא נראה דגשמים לא גרע מבשורות טובות ניהו דהרשב"א שקיל וטרי משום לישנא דהמתרץ שאמר אלא כנ"ל אבל רמ"א בהג"ה קשה כיון דבלשון ש"ע אין הכרע נגד הסברא חיצונ' מה"ת נימא דגשמים גרע מבשורות טובות נגד הסברא באין הכרח וא"כ הוא מלתא דפשיטא ולא הוי צריך רמ"א לאשמועינן דמה"ט השמיטו הרב"י לפשיטתו: נ"ל דאם גוי כו' בסנהדרין דף ל"ז דאיתא שם מיום שפתח' הארץ את פיה לבלוע דמה של הבל שוב לא פתחה ופריך הא גבי קרח כתיב ותפתח ותבלע כו' ומשני לטוב' לא פתחה והקש' התוספו' הא גבי מצרים כתיב תבלעמו ארץ שזכו לקבור' וה"ה טובה. ותי' דטובת עכו"ם לא חשיב טובה וכ"כ לעיל סי' קל"ח ס"ק ג' ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אם היו כו'. כל בו וכמ"ש בהג"ה ומה כו': אע"פ כו'. ר"ן וכמש"ו משירדו כו': שיעלו כו'. כן פי' הרמב"ם והר"ן בפי' הראשון:
ב סָעִיף ב ס"ב עד הן כו'. כגי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וש"פ: ואם כו'. כפי' הרי"ף והרמב"ם שם אבל הרא"ש מפ' כפרש"י שם ד"ה ה"ג כו' וכמו במת אביו בסי' רכ"ג ס"ב: י"א כו'. גמ' שם ל"ק כו' וכ' הרשב"א דאף לפי המסקנא כ"ה ועמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.