א הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹמֵר: שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ: מְחַיֵּה מֵתִים, וְהוּא שֶׁחָבִיב עָלָיו הַרְבֵּה וְשָׂמֵחַ בִּרְאִיָּתוֹ.
ב מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת חֲבֵרוֹ מֵעוֹלָם, וְשָׁלַח לוֹ כְּתָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בִּרְאִיָּתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל רְאִיָּתוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, יְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וּבְר"ר פ' תּוֹלְדוֹת), וְטוֹב לְבָרֵךְ בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת (דַּעַת עַצְמוֹ).
ג הָרוֹאֶה פְּרִי חָדָשׁ מִתְחַדֵּשׁ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, מְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ, וַאֲפִלּוּ רוֹאֶהוּ בְּיַד חֲבֵרוֹ אוֹ עַל הָאִילָן, וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עַד שְׁעַת אֲכִילָה. הַגָּה: וּמִי שֶׁבֵּרַךְ בִּשְׁעַת רְאִיָּה, לֹא הִפְסִיד (טוּר); וְאֵין לְבָרֵךְ עַד שֶׁנִּגְמַר תַּשְׁלוּם גִּדּוּל הַפְּרִי (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' רַ"ן וְכָל בּוֹ); וְאִם לֹא בֵּרַךְ בִּרְאִיָּה רִאשׁוֹנָה, יָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְאִיָּה שְׁנִיָּה (אָגוּר).
ד אִם בֵּרַךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל שירזא"ש, כְּשֶׁיֹּאכַל גינדא"ש חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ. הַגָּה: וְהֵם כִּשְׁנֵי מִינֵי גּוּדְגְּדָנִיּוֹת, כְּגוֹן ווינקשי"ל וקירש"ן וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה אִם בֵּרַךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל עֲנָבִים, כְּשֶׁיִּשְׁתֶּה יַיִן חָדָשׁ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
ו פְּרִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַדֵּשׁ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ יָמִים רַבִּים שֶׁלֹּא אָכַל מִמֶּנּוּ אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. הַגָּה: פְּרִי שֶׁמִּתְּחַדֵּשׁ ב' פְּעָמִים בְּשָׁנָה, מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהֶחֱיָנוּ (בֵּית יוֹסֵף); אֲבָל שֶׁאֵין לוֹ זְמַן קָבוּעַ לְגִדּוּלוֹ, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ר מָנוֹחַ), לָכֵן אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל יֶרֶק חָדָשׁ דְּעוֹמֵד כָּל הַשָּׁנָה בַּקַּרְקַע (מַהֲרִי"וּ).
ז אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל הַבֹּסֶר, אֶלָּא כְּשֶׁהִבְשִׁילוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים; וְכֵן בְּכָל פְּרִי אַחַר גָּמְרוֹ.
ח הָרוֹאֶה כּוּשִׁי; וְגִיחוֹר, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא אָדֹם הַרְבֵּה; וְהַלַּוְקָן, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא לָבָן הַרְבֵּה; וְהַקִּפֵּחַ, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּטְנוֹ גָּדוֹל וּמִתּוֹךְ עָבְיוֹ נִרְאֵית קוֹמָתוֹ מְקֻפַּחַת; וְהַנַּנָּס וְהַדַּרְקוֹנָה, דְּהַיְנוּ מִי שֶׁהוּא מָלֵא יַבֶּלֶת; וּפְתוּיֵי הָרֹאשׁ, שֶׁכָּל שַׂעֲרוֹתָיו דְּבוּקוֹת זֶה בָּזֶה; וְאֶת הַפִּיל; וְאֶת הַקּוֹף, מְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מְשַׁנֵּה הַבְּרִיּוֹת.
ט הָרוֹאֶה אֶת הַחִגֵּר; וְאֶת הַקִּטֵּעַ; וְאֶת הַסוּמָא; וּמֻכֶּה שְׁחִין; וְהַבַּהֲקָנִין, וְהוּא מִי שֶׁמְּנֻמָּר בִּנְקֻדּוֹת דַּקּוֹת, אִם הֵם מִמְּעֵי אִמָּם, מְבָרֵךְ: מְשַׁנֵּה הַבְּרִיּוֹת, וְאִם נִּשְׁתַּנָּה אַחַר כָּךְ, מְבָרֵךְ: דַּיַּן הָאֱמֶת; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדַוְקָא עַל מִי שֶׁמִּצְטַעֵר עָלָיו, אֲבָל עַל עַכּוּ"ם אֵינוֹ מְבָרֵךְ; וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה, שֶׁהַשִּׁנּוּי עָלָיו גָּדוֹל מְאֹד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם (טוּר).
י הָרוֹאֶה אִילָנוֹת טוֹבוֹת וּבְרִיּוֹת נָאוֹת, אֲפִלּוּ עַכּוּ"ם אוֹ בְּהֵמָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ; וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְלֹא יוֹתֵר, לֹא עֲלֵיהֶם וְלֹא עַל אֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נָאִים מֵהֶם.
א סָעִיף א (א) חבירו - ואין חילוק בין איש לאשה והיינו אם רואה אשתו ואמו בתו ואחותו כיון שהוא שמח ונהנה בראייתם. כתבו הפוסקים דאם ראה חכם מחכמי ישראל מברך עליו אשר חלק וכדלעיל בסימן רכ"ד ס"ו וגם שהחיינו אם הוא שלשים יום שלא ראה אותו:
ב סָעִיף א (ב) לאחר שלשים יום - מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל:
ג סָעִיף א (ג) אומר שהחיינו וכו' - וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים [מגן גבורים ושאר הרבה אחרונים דלא כתשובת פ"מ]:
ד סָעִיף א (ד) מחיה המתים - ואז אין מברך שהחיינו. וטעם ברכה זו כתב בחידושי אגדות לפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ:
ה סָעִיף ב (ה) ושלח לו כתבים - ר"ל אע"פ שהריצו כתבים מזה לזה ועי"ז נעשו אוהבים מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פנים אל פנים אין מעולה האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו. כתב הפמ"ג דאם נתבשר לו שילדה אשתו והוא היה במדינת הים וראהו עתה מברך שהחיינו או מחיה המתים [אם הוא לאחר י"ב חודש] דודאי יש לו שמחה בולדו אף שלא ראהו מעולם:
ו סָעִיף ב (ו) בר מצוה - היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בצבור בתורת ש"ץ או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה והיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וטעם הסעודה משום דעכשיו נעשה איש ישראל שנצטוה במצות התורה. ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום:
ז סָעִיף ב (ז) שפטרני מענשו וכו' - פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה ועכשיו שנעשה איש מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצות הש"י. ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה וכשאינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה וכו':
ח סָעִיף ב (ח) וטוב לברך בלא וכו' - משום שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא וכן העתיק בדה"ח אמנם דעת הגר"א בביאורו דמאחר שהוזכרה ברכה זו במדרש ומהרי"ל עשה כן הלכה למעשה יש לברך בשם ומלכות ועיין בח"א שכתב ג"כ דהמברך לא הפסיד:
ט סָעִיף ג (ט) מברך שהחיינו - ואינה אלא רשות דאי לא מברך לא מיענש. ומ"מ ראוי ליזהר שלא לבטלה [א"ר ע"ש]:
י סָעִיף ג (י) ביד חבירו - דעיקרה נתקן על שמחת הלב שמשמח על צמיחת פרי חדש:
יא סָעִיף ג (יא) עד שעת אכילה - דמי שאין לבו שמח בראייתו רק באכילתו לכו"ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו תמיד בזה משום לא פלוג ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה נכון לברך שהחיינו קודם ואח"כ יברך ברכה הראויה לה וה"ה אם טועם מעט ואח"כ מברך שהחיינו אפשר דג"ז טוב הוא ובדיעבד אם בירך שהחיינו אחר הברכה שבירך על האכילה קודם שהתחיל לטעום ג"כ אין זה הפסק ע"ש:
יב סָעִיף ג (יב) עד שנגמר וכו' - ר"ל דאף דלענין ברכה על הפרי קי"ל בסימן ר"ב ס"ב דמברכין על הבוסר [בגפנים] בפה"ע משהגיעו לשיעור פול הלבן ובשאר כל האילנות משיוציאו פרי שהוא ראוי לאכול ע"י הדחק הכא לענין שהחיינו אין לברך עד שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהיה טוב למאכל ואפילו בדיעבד אם בירך מקודם שנגמר ברכתו היא לבטלה. ועיין במ"א שהביא דדעת הרדב"ז הוא דכשהגיע לפול הלבן [ומסתמא ה"ה בשאר כל האילנות משיוציאו פרין] כיון שמברך עליו ברכתו הראוי לו כשאוכלו יוכל ג"כ לברך עליו שהחיינו ולענין דיעבד יש לסמוך עליו שלא לחזור ולברך:
יג סָעִיף ג (יג) בראיה שניה - דהרי אנן נהגינן דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם. ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי [אחרונים]:
יד סָעִיף ד (יד) כשיאכל גינד"ש וכו' - ר"ל אע"פ שכולם נכנסים תחת סוג מין אחד מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן ועיין במ"א ובשארי אחרונים שכתבו דאפילו אם אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לזה וצריך לברך על כל אחד ברכת שהחיינו כשאין באין לפניו בבת אחת וכן ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים ג"כ צריך לברך על כ"א שהחיינו. [ובביאור הגר"א מפקפק בכל זה ודחה ראיותיהן ומשמע שדעתו דכיון שבעצם הוא מין אחד די במה שבירך בפעם ראשונה וכן בספר מור וקציעה הביא בשם אביו החכם צבי ג"כ כעין זה ממש אמנם לבסוף מצדד שם דאף דבאמת לשארי ענינים נקראין מין אחד מ"מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב מסתברא דנתחדש לו על כל דבר שמחה בפני עצמו וניחא פסק השו"ע ע"ש]:
טו סָעִיף ה (טו) אינו חוזר ומברך - ואפילו אם שתי ליה אחר מ"ם יום שנתחזק היין ויש לו טעם אחר מן מוהל הענבים מ"מ הכל שמחה אחת היא דבעת שראה אז שאכל הענבים ידע שהיין יצא מהם ועיין באחרונים שהביאו די"א דמ"מ צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים וע"כ טוב שאם בירך שהחיינו על הענבים אזי כשישתה יין חדש יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש או על מלבוש כדי לפטור גם את היין [אבל אם בירך תחלה שהחיינו על היין דעת הע"ת דלכו"ע אינו חוזר לברך שהחיינו על הענבים] וכ"ז דוקא כששותה את היין כשהוא תירוש שהוא ניכר שהוא יין חדש אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין אפילו לא בירך שהחיינו על הענבים אינו מברך עליו שהחיינו אף שהוא יודע שהוא יין חדש משום דאינו ניכר בין חדש לישן [אחרונים]:
טז סָעִיף ו (טז) שאינו מתחדש וכו' - ר"ל שאפילו בימות החורף אינו משתנה ממראיתו כגון אתרוג וכה"ג שדר באילנו משנה לשנה שכיון שעומד בירקותו כל השנה אין הנאה נרגשת בחידושו וכן בא למעט דבר שאין לו זמן קבוע לגידולו וכדלקמיה בהג"ה וכן דבר שאינו גידולי קרקע כגון עופות ודגים שנזדמנו לו אפילו אותן שלא טעם ממינן מעולם אפ"ה אין מברך עליהם שהחיינו דזה המין אינו חדש בעצם דאע"פ שהוא לא אכל מהם אחרים אכלו מהם. על כמהין ופטריות אין לברך שהחיינו דגם להם אין זמן קבוע גם מאויר הן גדלין ולא מקרקע [פמ"ג]. על ריח המתחדש משנה לשנה כמו ורד וכיו"ב שאר דברים שנעשו להריח יש דעות בפוסקים אי מברך עליהם זמן ונהגו שלא לברך [שע"ת בסי' רט"ז] י"א שעל גדיים וטלאים שרגילים להתחדש פעמים בשנה שמברכין עליהם שהחיינו וצ"ע [מ"א] והעולם נהגו שלא לברך ע"ז:
יז סָעִיף ו (יז) מברכין עליו שהחיינו - בכל פעם ופעם כיון דעכ"פ בא מזמן לזמן:
יח סָעִיף ו (יח) דעומד כל השנה בקרקע - ר"ל שיש ירק שדרכו לעמוד כל השנה בקרקע וברכת שהחיינו לא נתקן אלא בדבר הבא מזמן לזמן אכן באמת אינו מצוי זה כ"א באיזה ירקות ולא בכולן ואפשר משום דאין לחלק בין ירק לירק [פרישה] ויש לפרש עוד דכונת רמ"א במה שכתב דעומד כל השנה בקרקע היינו שמטמינין אותו בקרקע בבורות ועומד כל ימות השנה ואינו ניכר בין ירק חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אישתקד משא"כ פירות אע"ג דיש מטמינין אותן הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן להו [מ"א] ולפ"ז פשוט דאין לברך שהחיינו על פרי אדמה שקורין (ער"ד עפי"ל) דהרי דרך העולם להטמין אותם בבורות בחורף ומתקיים זמן רב. ובשם של"ה כתבו האחרונים דאין לברך שהחיינו על שום ירק חדש וכן על לחם חדש דאין ניכר בין חדש לישן והעולם יטעו ויבואו לידי ברכה לבטלה וכתב המ"א דמ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים אכן במור וקציעה חולק ע"ז דאחרי שאין מינכר בטעמו אין יתרון להם ע"ש ויש למעט בברכות. ובקטניות כשהן חדשים וניכרין שהן חדשים כגון שהם ירוקים עדיין במקצת נראה שיוכל לברך שהחיינו וכן משמע בא"ר. על מיני לפתן שקורין מיירי"ן וריבי"ן ואוגערקע"ס מברכין עליהם שהחיינו [א"ר ודה"ח]:
יט סָעִיף ז (יט) אחר גמרו - ר"ל שיהיה נגמר לגמרי וטוב למאכל ועיין לעיל בסקי"ב. כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה:
כ סָעִיף ח (כ) והקפח דהיינו וכו' - ובבכורות [דף מ"ה] משמע דהוא אריך וקטין ולפי שדק הוא אינו יכול לסבול קומתו ונכפף ודומה כמי שחוליותיו שמוטות [מ"א]:
כא סָעִיף ח (כא) שכל שערותיו וכו' - ונולד כך ממעי אמו דאי נעשה לו זה אח"כ אומר דיין האמת:
כב סָעִיף ט (כב) הקטע - שנקטעו לו ידיו:
כג סָעִיף ט (כג) הסומא - משתי עיניו:
כד סָעִיף ט (כד) דקות - היינו שיש לו נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח ומבהיק ועל שם אותו הלובן נקרא בהקנין [מחה"ש ועיין בא"ר ובפמ"ג אכן אם שכיח שם הרבה אנשים כזה מסתברא דאין זה גנאי ולא שינוי שיברך ע"ז דיין האמת ומשנה הבריות וכ"ש אם נעשה זה ע"י חום השמש ועתידין להסתלק נראה דלכו"ע אין לברך ע"ז]:
כה סָעִיף ט (כה) ממעי אמם - קאי אכולהו לבד אקיטע:
כו סָעִיף ט (כו) מברך דיין האמת - שבא לו זה ע"י עונש:
כז סָעִיף ט (כז) דדוקא וכו' - קאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנה הבריות לא שייך במצטער דוקא מידי דהוי אפיל וקוף:
כח סָעִיף ט (כח) אבל על עובד כוכבים - מילתא דפסיקא נקט וה"ה לכל מי שאינו מצטער עליו:
כט סָעִיף ט (כט) ואינו מברך וכו' - זה קאי גם אברכת משנה הבריות [ט"ז] ור"ל דאפילו ראה כושי אחר [וכה"ג שארי דברים הנ"ל] אחר שלשים יום ג"כ אינו מברך והטעם דעל שינוי אין שייך לברך רק פעם ראשון שרואה הדבר והשינוי גדול בעיניו ומשמע מהט"ז דכ"ש דקאי המחבר אברכת דיין האמת אמנם בספר נהר שלום כתב דלענין דיין האמת שהוא דוקא על קרובו ואוהבו שמצטער עליו מסתברא דאם רואה זה עוד על קרובו אחר בודאי נתגדל עליו עוד הצער יותר ושייך לברך ע"ז דיין האמת:
ל סָעִיף ט (ל) וי"א וכו' - ולמעשה יש להורות דיברך אחר ל' בלא שם ומלכות [א"ר עי"ש]:
לא סָעִיף ט (לא) משלשים יום - פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל' יום [מ"א]:
לב סָעִיף י (לב) הרואה וכו' ובריות נאות - בין זכרים בין נקבות. ועכשיו לא נהגו כלל לברך ברכה זו [ח"א ע"ש טעמו] ומ"מ נכון לברך בלא שם ומלכות:
לג סָעִיף י (לג) עובד כוכבים - היינו ראיה בעלמא דמותר אבל להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו אסור [מ"א] ואסור לומר כמה נאה כותי זה משום לא תחנם [גמרא]:
לד סָעִיף י (לד) ולא על אחרים - אפילו לאחר שלשים יום:
א סָעִיף א אומר שהחיינו. ואף על פי שיש אחרים שנהנין בראייתו אינו מברך הטוב והמטיב (ב"י רשב"א) דאין זה טובה אלא שמחה (לבוש):
ב סָעִיף א מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו (ב"ח):
ג סָעִיף ב שלא ראה. דכיון דלא ראה אינו אוהבו כ"כ:
ד סָעִיף ב בר מצוה. היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (ל"ח). כ' בי"ח בליקוטים סי' כ"ט שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשו בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום:
ה סָעִיף ב מעונשו של זה. פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ובלבוש פי' איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב וע"ש:
ו סָעִיף ג שהחיינו. ואינה אלא רשות (גמרא) וכ"כ בש"ג וכ"ה בסי' רכ"ג דלא כמו שנדחק בכ"ה:
ז סָעִיף ג עד שעת אכילה. דמי שאינו נהנה בראייתו רק באכילתו מברך באכילתו (סמ"ק):
ח סָעִיף ג עד שנגמר. ורדב"ז כתב דכשהגיע לפול הלבן מברך עליו ומשמע ברשב"א שאם בירך קודם גמר הפרי חוזר ומברך כשיגמר הפרי עב"י:
ט סָעִיף ג ואם לא בירך. והר"מ וסמ"ק כתבו שאינו מברך וה"ה לדידן אם לא בירך בשעת אכילה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה בעוד שלא נתעכל הפרי (רדב"ז ח"א ק"ל):
י סָעִיף ד אם בירך. אפי' אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורות ב' מינים הן לבוש וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' קל"ה דאפי' ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזי' מברכין ומט"מ כ' בשם ס"ח אפי' יש להם טעם א' כגון אדומות ושחורות:
יא סָעִיף ה אינו חוזר. כיון דחד טעמא היא ששמח כשרא' או כשאכל ענבים וידע שהיין יצא מהם והכל שמחה אחד הוא אפי' שתי ליה אחר מ' יום מ"ד אלולב דנהוגין שלא לברך ביום שני שהחיינו אף על גב דאי יומא חול לא שעת עשייה ולא שעת מצוה הוא ה"נ בכה"ג ודעתי נוטה לפטור יותר מלחיוב ומספיק' אני מונע לאכול ענבים עד שאני שות' תירוש (מהרי"ל סי' ש"ו) ורדב"ז כתב לברך וכ' של"ה דכשישתה יין טוב שיביא עצמו לידי חיוב שהחיינו ממקום אחר וכ"כ מט"מ ומ"מ משמע דוקא כששות' תירוש אבל כשהוא יין אף על פי שיודע שהוא חדש אין צריך לברך משום דאין ניכר בין חדש לישן וכמ"ש ס"ז:
יב סָעִיף ו שאינו מתחדש. פי' דבר שאינו גדולי קרקע כגון עופות ודגים אינו מברך דאע"פ דהוא לא אכל ממנו ימים רבים אחרים אכלו ממנו: על ריח המתחדש משנה לשנה כגון רימ"ר הינד"י והורד וכיוצא בהם אני מברך זמן (רדב"ז ח"ב ע"ד) ועמ"ש סימן רי"ו דיש חולקין: שקדים הגדלים במצרים מברכין עליהם זמן (רדב"ז ח"א מ"ג), מ"כ בתשב"ץ כ' בקלף שעל גדיים וטלאים מברכין שהחיינו וצ"ע:
יג סָעִיף ו ב' פעמים בשנה. וכ"מ בברכות דף ל"ז בתוס' האוכל מנחות מברך שהחיינו מפני שמשמורות מתחלפות ולא היה אוכל אלא ב' פעמים בשנה ע"ש:
יד סָעִיף ו שאין לו זמן קבוע. ז"ל הרב"י בשם הר"מ ועל עשב המתחדש כגון אלחבק"ה וכיוצ' בו אין מברך שהרי פעמים שיכול להתקיים כל השנה משא"כ בקרא ובשאר פירות העץ עכ"ל, וז"ל מהרי"ו הא דאין מברכין שהחיינו על ירק חדש משום דעומד על הקרקע כל ימות השנה ואין ניכר בין חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אשתקד עכ"ל, ובמדינ' זו לא ראיתי שגדל כל השנה ואפשר דמש"ה שינה רמ"א לשונו וכת' דעומד כל השנה בקרקע כלומר שמטמינין אותו בקרקע בבורות ועומד כל ימות השנה משא"כ פירות אף על גב דיש מטמינין אותן ה"ל מיעוט' דמיעוטא ולא חיישי' להו ושל"ה כת' דאין מברכין על שום ירק וה"ה על לחם חדש דאין ניכר בין חדש לישן עכ"ל ונ"ל דמ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראתה עינו מיני מגדים ולא אכל ר"א חש לה והיה אוכל מכל מין חדש בשנה (ירוש' פ' י' יוחסין מט"מ):
טו סָעִיף ח והקפח. ובבכורות פ"ז איתא קפח היינו דאריך וקטין וכן פירש"י לחד לישנא וצ"ע היאך מפרש אידך לישנא כמ"ש בש"ע והוא נגד הגמ' בבכורות ע"ש:
טז סָעִיף ט הקטע. בידיו:
יז סָעִיף ט דקות. בבכורות דף מ"ה משמע שהיו נקודות לבנות ע"ש:
יח סָעִיף ט על מי שמצטער. קאי אברכת דיין האמת וכ"כ רי"ו בהדיא אבל אם הם ממעי אמן מברך משנה הבריות מידי דהוה אפיל וקוף וכ"כ הב"ח דלא כב"י:
יט סָעִיף ט מל' יום. פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל' יום:
כ סָעִיף י אפי' עכו"ם. והא דאמרי' אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע הכא מיירי שרואהו ומ"מ נראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור אבל ראיה בעלמא מותר וכמ"ש רסי' רכ"ט ע"ש ובב"י ואסור לומר כמה נאה כותי זה:
א סָעִיף ט ויש מי שאומר דוקא על מי שמצטער עליו. כ"פ הטור בשם הראב"ד ונראה דקאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנ' הבריות ל"ש לומר במצטער דוקא ובזה מתורץ מה שהקשה הב"י הא בפיל וקוף לא שייך מצטער ומ"ש כאן הש"ע ואינו מברך אלא פעם ראשונה זה ודאי קאי גם על משנה הבריות:
א סָעִיף א חבירו וכו'. והכל בשם ומלכות ובתשו' פנים מאירות סי' ס"ו כתב דברכת מחיה מתים א"צ לברך בשם ומלכות כיון דנוסח ברכה זו היא בתפלת י"ח ושם לא נזכר מלכות ע"ש. ואין חילוק בין זכרים לנקבות ב"י בשם תשובת הרשב"א מהררמ"י עטרת זקנים. אם בתוך למ"ד קיבל ממנו כתב אפ"ה מברך שהחיינו. אבל מחיה מתים לא יאמר אם קיבל כתב בתוך י"ב חדש. הלק"ט ח"א סי' ר"כ:
ב סָעִיף א מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו. ב"ח:
ג סָעִיף ב מעולם. דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כ"כ:
ד סָעִיף ב שפטרני. דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ובלבוש פירש איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ילקוט חדש בליקוטים סי' כ"ט. וכתב המ"א דמשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד. וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום עי' סי' נ"ג סעיף י':
ה סָעִיף ג שהחיינו. ואינה אלא רשות עיין מ"א:
ו סָעִיף ג אכילה. ברכת הפרי יקדים לשהחיינו. הלק"ט ח"א סי' רל"ו:
ז סָעִיף ג הפסיד. הסומא מברך ג"כ על הראייה כיון שהם בראיה אצל אחרים. שבות יעקב ח"ב סי' ל"א. והמחבר יד אהרן חולק עליו ופסק דיברך בשעת אכילה. וכ"כ הסמ"ק דמי שאינו נהנה בראייתו רק באכילתו מברך באכילתו ע"ש. על פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכים על הראיה. הלק"ט ח"א סי' ס':
ח סָעִיף ג בראייה שניה. הר"מ וסמ"ק כתבו שאין מברכין וה"ה לדידן אם לא בירך בשעת אכילה אינו חוזר ומברך גם אם יחזור לאכול מאותו פרי וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה בעוד שלא נתעכל הפרי הרדב"ז ח"א סי' ק"ל וכ"כ בהלק"ט ח"א סי' ר"ל אם בירך שהחיינו קודם שנגמר הפרי חוזר ומברך כשיגמור הפרי עב"י. וכשהגיע לפול הלבן מברך עליו. הרדב"ז עיין מ"א:
ט סָעִיף ד וקירש"ן. אפי' אין חלוקין בשמן אם חלוקים בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לבוש. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' קל"ה דאפי' ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים מברכין ומט"מ כ' בשם ס"ח אפי' יש להם טעם אחד כגון אדומות ושחורות. וכן פסק בתשובות שבות יעקב ח"ב סי' ל"ז דיש לברך שהחיינו על קירש"ן שחורות ואדומות על כל אחד ואחד בפני עצמו ע"ש ובתשובות פנים מאירות סי' ו' הקשה עליו והניח בצ"ע ע"ש. ועי' בהלק"ט ח"ב סי' רל"א:
י סָעִיף ה ומברך. ורדב"ז ות"ה כתבו לברך על היין חדש. ומספיקא אני מונע מלאכול ענבים עד שאני שותה תירוש מהרי"ל. וטוב שיביא את עצמו לידי חיוב שהחיינו ממקום אחר כגון על פרי חדש או על מלבוש וכיוצא בהן וישים יין חדש בצידו וכשיברך יכוין לפטור גם אותו. עמק ברכה ושל"ה ומ"מ משמע דוקא כששותה תירוש אבל כשהוא יין אע"פ שיודע שהוא חדש א"צ לברך משום דאין ניכר בין חדש לישן. ואם בירך שהחיינו על יין חדש לכ"ע אינו חוזר לברך שהחיינו על הענבים ע"ת:
יא סָעִיף ו משנה לשנה. פי' דבר שאינו גדולי קרקע כגון עופות ודגים אינו מברך דאע"פ שהוא לא אכל ממנו ימים רבים אחרים אכלו ממנו. או יש לומר שהפרי שעומד על העץ יותר משנה. וכ"כ בתשובת שער אפרים סי' ל"ה אתרוג שהוא דר באילנו משנה לשנה שאין לברך עליו שהחיינו ועי' בהלק"ט ח"ב סי' רל"ג וסי' רנ"ז. על ריח המתחדש משנה לשנה אני מברך זמן מהרדב"ז וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ח וע"ל סי' רי"ו ס"ק ב' כתבתי בשם ל"ח דאין מברכין זמן על ריח. מ"כ בתשב"ץ כתוב בקלף שעל גדיים וטלאים מברכין שהחיינו וצ"ע. מ"א:
יב סָעִיף ו ב"פ בשנה. הברכת הזבח דף כ"ח ובס' גן המלך סי' כ"ד והמ"א הביאו ראייה שמברכין שהחיינו ממה דאמרינן בפ' כ"מ ובפ' אלו מנחות האוכל מנחות מברך שהחיינו ולא היה אוכל אלא ב"פ בשנה ע"ש. והיד אהרן הקשה עליהם דמאי שהיו מברכין שהחיינו לאו על אכילת מנחות היה אלא על המצות שהגיעם וקיימם לאותו זמן לעמוד לשרת בבית ה' ע"ש. מי שהיו לפניו ב' מיני פירות שהיה צריך לברך עליהם שהחיינו ברכה אחת לשתיהן די וכ"כ היד אהרן עי' שם:
יג סָעִיף ו ירק חדש. וכל ירק בכלל. ועל צנון ומיני לפתן מברך. פרישה. על הלחם חדש אין מברכין דאין ניכר בין חדש לישן של"ה. ומ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים מ"א. ועי' בהרמב"ם פ"ז מהלכות תמידין ומוספין שכתב שהמקריב מנחה מן החדש שיברך שהחיינו וכ"כ רש"י בפ' אלו מנחות ועי' שם בכ"מ שנראה שלא ראה דברי רש"י שבפ' אלו מנחות הרי שאפי' שאינו ניכר בין חדש לישן מברך שהחיינו יד אהרן. ויש לחלק דשם מנחת העומר ניכר. עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל. ר"א הוי מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מיני חדש. ירושלמי מט"מ מ"א:
יד סָעִיף ט שמצטער עליו. וקאי אברכת דיין האמת אבל אם הם ממעי אמן מברך לעולם משנה הבריות. ט"ז מ"א:
טו סָעִיף ט לל' יום. פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך למ"ד יום:
טז סָעִיף י עכו"ם. דהיינו ראיה בעלמא דמותר אבל להסתכל בו ביותר אסור. ואסור לומר כמה נאה כותי זה:
יז סָעִיף י בהמה. על הפרדה נאה אין לברך דמאיסי. הלק"ט ח"א סי' רס"ה:
א סָעִיף א (סק"א) אומר כו' דאין זה טובה וא"כ איך יברך הטוב והמטיב:
ב סָעִיף ב (סק"ד) בר מצוה היינו כשנעשה בן י"ג ויום א' דהיינו תחלת שנת י"ד יום שנולד בו וכמ"ש מ"א לעיל סי' נ"ג ס"ק י"ב: שמצוה על האדם לעשות סעודה כו' וראיה לזה מדאמרינן במסכת ב"ק דף פ"ז ע"א ובקדושין דף ל"א אמר רב יוסף (דהוי סגי נהור) השתא דשמענא להא דר' חנינא גדול המצוה ועוש' ממי שאינו מצווה ועושה מ"ד אין הלכה כר"י (דס"ל סומא פטור מכל המצות האמורים בתורה) עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקידנא א"ל אגרא טפי וא"כ כשנעשה הבן גדול והוא עכשיו מצווה ועושה יש לעשות סעודה כמו ר' יוסף. אחרי עיוני מצאתי כן למהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"ד סי' ל"ז וסיים וז"ל אע"פ שר"י כבר היה חייב אלא אבשורה שלא היה נודע לו ע"ע רצה לעשות י"ט כ"ש על הגעת העת וזמן שראוי לעשות י"ט עכ"ל:
ג סָעִיף ב (סק"ה) מעונשו כו' ובלבוש פירש איפכא דע"ע הבן נענש בעון האב ולפ"ז צ"ל לשון שפטרני מעונשו של זה עפ"מ דאמרינן כל שחברו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה וכן אמר הקב"ה לדוד כו' ע"י נטרד דואג כו':
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) שהחיינו ואינו אלא רשות (גמרא עירובין דף מ' ע"ב. ובסי' רכ"ג סעיף א' בהג"ה) דלא כמו שנדחק בכ"ה שפי' רשות דאין חובה עליו לאכל פרי חדש לברך שהחיינו. וכמ"ש בירושלמי סוף ס"ק י"ד אבל אם אוכל פרי חדש חייב לברך שהחיינו דליתא להאי פירושא:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) עד כו' דמי שאינו נהנה כו' ומה"ט תקנו שכ"א יברך בשעת אכילה משום לא פלוג:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) עד כו' ומשמע ברשב"א שאם בירך כו' וחולק על רדב"ז דרשב"א לטעמי' דס"ל דאין לברך עד שנגמר הפרי וכמ"ש רמ"א ולכן אם בירך קודם גמר לא מהני וע' בב"י הביא דברי רשב"א:
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) ואם כו' מכ"ש שלא יברך כו' ר"ל דאפילו אוכל שנית אינו מברך שהחיינו אע"ג שאוכל ונהנה. כ"ש שלא לברך על אכילה ראשונ' אחר האכילה קודם שנתעכל אם שכח לברך קודם אכיל':
ח סָעִיף ד (ס"ק י) אם בירך כו' כגון אדומים ושחורים דמ"מ חלוקים במראיתן הוי שני מינים כ"ש אם חלוקים בטעמ' אף ששוין בשמן דפליגי אביי ורבא דלאביי מיקרי מין בשאינו מינו דאזלי' בתר טעמ'. ולרבא הוי מין במינו דאזלי' בתר שמא וקי"ל כרבא אבל לענין שהחיינו אזלי' בתר טעמ' דהא גם לענין תרומ' שני מינים נקראים ועיין בש"ך י"ד סי' צ"ח סק"ו דגם לענין איסור לא לכל הדברים אזלינן בתר שמא:
ט סָעִיף ה (ס"ק יא) אינו חוזר כיון דחד טעמא הוא וכדאמרי' בע"ז פלוגת' דאביי ורבא הנ"ל דיין חדש וענבים טעם אחד להם ותליא בפלוגת' דאביי ורבא אי מיקרי שני מינים ואע"ג דקיי"ל כרבא דאזלי' בתר שמא מ"מ צ"ל דלענין שהחיינו לא חיישי' לה וכדמסיים ששמח כשרא' כו' וידע שהיין יצא מהם כו' וכן הת"ה גופיה דסביר' ליה בסי' ל"ג דבאוכל ענבים חוזר ומברך על התירוש שהחיינו לא סמך על ראיה זו דפלוגת' דאביי ורבא הנ"ל וכתב בעצמו אחר שהביא מפלוגת' דאביי ורב' וז"ל וא"ת ניהו נמי דתרי מיני ניהו לענין ביטול (אסורים) מ"מ אין סבר' שיברך עליהם תרי זימני משום דהתירוש אינו בא אלא מן הענבים ולא דמי לגודגניות דהתם גופי' מחולקים וחלוקין נמי בשמן נרא' להביא ראיה כו' מהא דתנן פ' השוכר את הפועלים כו' ע"ש דלא כפר"ח בקונטרס שסמך על ראיה זו דפלוגת' דאביי ורבא להכריע כדעת ת"ה ודלא כש"ע והא ת"ה בעצמו לא סמך על ראי' זו ותשובת מהרי"ל אינו תח"י: אפי' שתה ליה אחר מ' יום. דאז נשתנה טעמו ואין טעמו אז שוה לענבים מ"מ כיון דיצא מן הענבים יצא ברכת שהחיינו שבירך על הענבים: מ"ד אלולב דנהגינן כו'. דמצד הדין היה ראוי לברך שהחיינו בשעת עשייתו דהיינו בשעה שאגדו אלא דנהגו להמתין מלברך עד שעת נטילה וביום שני אין מברכים שהחיינו בשעת נטילה כמ"ש לקמן סי' תרס"ב וסומך על הזמן שאמר אתמול ביום א' דאפ"ת דיום ראשון היה חול נמצא כשבירך ביום א' לא היה שעת עשייה ולא שעת נטילה מ"מ כתב הרא"ש כיון דנטלו ביום א' לשם מצוה אפ"ת דיום א' חול מ"מ לא גרע משע' עשייה ויצא ע"ש בהרב"י הביא דברי הרא"ש וה"ה הכא דיצא בזמן שאמר כשאכל הענבים וכתב של"ה דכשישתה יין ר"ל תירוש וכבר אכל ענבים ובירך עליהם שהחיינו:
י סָעִיף ו (ס"ק יב) שאינו כו' על ריח כו' ועמ"ש סי' רט"ז בס"ק א' דיש חולקים:
יא סָעִיף ו (ס"ק יג) ב"פ כו' מפני שמשמורות מתחלפות ר"ל שהיו כ"ד משמורי כהונה וכל משמר היה משמש שבוע א' וכן היו משמשים משמר אחר משמר עד תום כל הכ"ד משמורת ואז שוב היה משמש שבוע ח' משמר ראשון וא"כ לא שימש שום משמר יותר משני פעמים בשנה ע"ש:
יב סָעִיף ו (ס"ק יד) שאין לו כו'. ואפשר דמש"ה שינה רמ"א לשונו כו' ר"ל דמהרי"ו כתב דעומד על הקרקע ורמ"א כתב בעומד בקרקע ר"ל שמטמינים כו' ולטעם זה ה"ה צנון אין מברכים עליו שהחיינו משא"כ לטעם מהרי"ו וכמ"ש בפרישה: עתיד כו' ר"א חש לה וכתב הט"ז ס"ס רכ"ז הטעם בשם תשב"ץ כדי להרבות בברכות:
יג סָעִיף ט (ס"ק טז) והקפח כו' וצ"ע איך מפרש אידך לישנא ר"ל דרש"י בברכות דף נ"ח ע"ב פי' שני פירושים על קפח פי' א' י"ל כמ"ש בבכורות אבל פי' השני שפירש"י (ברש"י הוא פי' א') כמ"ש פה בש"ע שבטנו גדול כו':
יד סָעִיף ט (ס"ק יז) דקות כו' נקודות לבנות דאמרינן שם לבן לא ישא לבנה שמא יצא מהן בהק. ופרש"י שלבן ביותר אלמא דבהק הוא לבן אם כן בהקנין י"ל די"ל נקודות לבנות ורש"י בבכורות דף נ"ח ע"ב פי' בהקנין כעדשים ובפי' החומש בפרש' תזריע פרש"י על פסוק בהק הוא וז"ל כמין לובן הנרא' בבשר אדם אדום בין חברבורות אדמימותו קרוי בהק כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח ולפ"ז שניה' אמת דבהקנין ר"ל עדשן שיש לו נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח ועל שם אותו הלובן נקרא בהקנין:
א סָעִיף א ס"א והוא כו'. וז"ש שם א"ל בהדי דחזינך כו' ושהחיינו דלכאורה לא הודיעו בשהחיינו כלום:
ב סָעִיף ב ס"ב מי שלא כו'. עמ"א וכמ"ש בס"א והוא כו': י"א מי כו'. ב"ר ריש פ' תולדות פ' ס"ג וכ"ה במהרי"ל בהל' קריאת התורה וז"ל שם מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו בא"י אמ"ה אשר פטרני כו' וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות עכ"ל וכן עיקר:
ג סָעִיף ג ס"ג מתחדש כו'. ע' ס"ו פרי כו' אבל שאין לו כו' וכמ"ש בעירובין מ' כיון דמזמן לזמן כו': ואפי' רואהו כו'. כמו בקנה כלים חדשים כו' בסי' רכ"ג ס"ד וכ"כ הרשב"א: ונהגו כו'. עמ"א בשם סמ"ק: שעת אכילה. כמו בקידוש כמ"ש בפ"ד דסוכה: ואין לברך כו'. כמו בבנה בית דקאמר בנה ולא הבונה: ואם לא כו'. דהא אנו מברכין בשעת אכילה וכנ"ל. מהרי"ל סי' קנ"ד:
ד סָעִיף ד ס"ד אם בירך כו'. הוא מס' חסידים סי' תתמ"ח והביא ראיה שם מפ"ד דתרומות תאנים שחורות ולבנות דפליגי שם. והוא תמוה חדא דר"י פליג ור"ע דוקא בידוע כיון שניכר ואפי' באותו מין אם ניכר אינו בטל ועוד דא"כ עגולים ומלבנים נמי וגם דברי תה"ד שם תמוה שכתב ביין וענבים דבתר שמא אזלינן וקשה דא"כ תאנים שחורות ולבנות ודאי שם א' לעניין משהו וגם אין ראיה מריש פרק ראשית הגז דקאמר שם ב' מינים שחופות ולבנות דשם קאמר לדברי הס"ד דבזכרים ונקיבות ודאי ליכא לספוקי. וכן מפ"ד דכריתות אין ראיה וערש"י שם דף כ' א' ד"ה ור' יהודה סבר כו' הואיל והם כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אם כו'. אע"ג דקי"ל כרבא בפ"ה דמס' ע"ז דבתר שמא אזלינן כיון דחד טעמא לא מברכינן דהא אם בירך על לולב בשעת עשייה אינו מברך בשעת נטילה וע' רא"ש בפ"ק דפסחים מ"ש בענין שהחיינו שאין מברכין בשעת בדיקה. וצ"ע וע"ש במהרי"ל בסי' קל"ה וסי' רי"ג:
ו סָעִיף ו ס"ו פרי כו'. עמ"א: שמתחדש כו'. עתוס' דברכות ל"ז ב' ד"ה היה כו':
ז סָעִיף ח ס"ח שהוא כו' שהוא כו'. רש"י שם וגמ' בכורות מ"ה ב': שבטנו כו'. טור ופי' הראשון שברש"י שם אבל בגמ' הנ"ל איתא כפי' שני וצ"ע: דהיינו כו'. טור: שכל כו'. שם ורש"י:
ח סָעִיף ט ס"ט והוא מי כו'. עמ"א וכ"ה בקרא בהק הוא כו': ויש מי כו'. לא קאי רק על דיין אמת אבל משנה הבריות לא גרע מפיל וקוף ועמ"א: דדוקא. וכמו בס"א לענין שהחיינו: ואינו כו'. הראב"ד דאזיל לשיטתו כמש"ל סי' רי"ח ס"ג וז"ש וי"א כו' וכ"כ הטור ע"ש וכן מ"ש בס"י ואינו מברך כו' ג"כ לשיטתו דלא כב"ח:
ט סָעִיף י ס"י אפי' כו'. גמרא ע"ז דף כ' א': או בהמה. ירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה הרואה וש"פ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.