א פּוֹסֵק אָדָם (פֵּרוּשׁ מַתְנֶה) עִם הַעַכּוּ"ם עַל הַמְּלָאכָה, וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכֹּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא, אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אָסוּר שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת; לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ, אוֹ לִקְצֹר לוֹ שָׂדֵהוּ, אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק; הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם דָּר בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵשׁ לָחוּשׁ לָאוֹרְחִים הַבָּאִים שָׁם, אוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיַּחְשְׁדוּ אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּים); וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ מְלָאכָה, מֻתָּר. וְעַכּוּ"ם שֶׁהִכְנִיס צֹאן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדִיר שָׂדֵהוּ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקל"ז סָעִיף י"ד.
ב לִפְסֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ מְחֻבָּר הוּא; וְאִם עָשׂוּ כֵן, לֹא יְשַׁקְּעֵם בְּבִנְיָן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי (כָּל בּוֹ).
ג אִם בָּנוּ אֵינָם יְהוּדִים לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת, בְּאִסוּר, נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בּוֹ. הַגָּה: מִיהוּ אִם הִתְנָה יִשְׂרָאֵל עִם אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עֲשָׂאָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ, אֵין לָחוּשׁ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ וְרַבִּי' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקמ"ג.
ד מְלֶאכֶת פַּרְהֶסְיָא, אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין כְּגוֹן סְפִינָה הַיְדוּעָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּינָהּ כְּמוֹ מְלֶאכֶת מְחֻבָּר.
ה אִם שָׂכַר אֵינוֹ יְהוּדִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה; וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשׂוֹכֵר אֵינוֹ יְהוּדִי לִזְמַן. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁשְּׂכָרוֹ לִמְלָאכָה מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן בֶּגֶד לֶאֱרֹג אוֹ סֵפֶר לִכְתֹּב, אֲבָל כְּשֶׁשְּׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ תּוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רמ"ז.
ו יְהוּדִי הַקּוֹנֶה מֶכֶס וּמַשְׂכִּיר לוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא בְּקִבֹּלֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִכְשֶׁתִּגְבֶּה מֵאָה דִּינָרִים אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ. הַגָּה: וְכֵן יוּכַל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְכָל הַשַּׁבָּתוֹת לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי יִקַּח הָרֶוַח שֶׁל שַׁבָּתוֹת לְעַצְמוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאמְרוּ לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, דְּבִמְקוֹם פְּסֵידָא כִּי הַאי גַּוְנָא לֹא חָשְׁשׁוּ (בֵּית יוֹסֵף); וְיִשְׂרָאֵל הַמְמֻנֶּה עַל מַטְבֵּעַ שֶׁל מֶלֶךְ, דִּינוֹ כְּדִין הַמְמֻנֶּה עַל הַמֶּכֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל בְּשַׁבָּת בְּהַכָּאַת הַמַּטְבֵּעַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו) וְע"ל סי' רנ"ב; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַיִּשְׂרָאֵל אֵצֶל הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת כְּשֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ בַּמַּטְבֵּעַ, אוֹ בְּקַבָּלַת הַמֶּכֶס (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת).
א סָעִיף א (א) וקוצץ דמים - היינו קבלנות שמתנה עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:
ב סָעִיף א (ב) מותר - דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:
ג סָעִיף א (ג) בצינעה - היינו שהיא מלאכת צינעה לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:
ד סָעִיף א (ד) שאין מכירים הכל - ואפילו אם קצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים ובני ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:
ה סָעִיף א (ה) לפיכך וכו' - ר"ל דסתם מחובר הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:
ו סָעִיף א (ו) חצירו או כותלו - ואפילו אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:
ז סָעִיף א (ז) לקצור לו שדהו - ואע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א מ"מ אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט"ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת [וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין בבה"ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:
ח סָעִיף א (ח) במדינה - היינו בתוך העיר שקרוי מדינה לפעמים:
ט סָעִיף א (ט) התחום - שרגילין אנשי העיר לפעמים לילך לשם:
י סָעִיף א (י) להניחה - איתא בס"ח סימן שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו:
יא סָעִיף א (יא) אם דר וכו' - ר"ל שהוא דר מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו דר בעיר:
יב סָעִיף א (יב) וגם אין עיר אחרת - וה"ה כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת שלא יעשה בשבת:
יג סָעִיף א (יג) מותר - דתו ליכא משום מראית העין ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין להתיר לבנות בהכ"נ בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:
יד סָעִיף ב (יד) לפסול האבנים וכו' - ודוקא כשאבנים וקורות הם של ישראל ונתנם לאומן אינו יהודי לסתתם ולתקנם אבל אם האינו יהודי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קיבולת על הכל והברירה עוד ביד האינו יהודי לסתת אבנים אחרות ולהחזיק אלו לעצמו אפילו עושה זה לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אף שהוא מפורסם שעשה זה לצורך ישראל מותר שזה לא נקרא עדיין מלאכת ישראל כ"כ הדגמ"ר וכבר קדמו בתשובת הרדב"ז בחלק ששי סימן נ"ו אך שמסיים שם דאם היה האינו יהודי מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אין נכון הדבר משום מראית העין שלא יאמרו שכירו הוא:
טו סָעִיף ב (טו) דלצורך מחובר הוא - כדי לשקעם בהבנין ע"כ חשבוהו כמחובר וצריך למחות בידו אם הוא בתוך התחום אפילו עושה רחוק מהבנין:
טז סָעִיף ב (טז) ואם עשו כן - עיין לקמיה מש"כ בזה:
יז סָעִיף ב (יז) ויש אומרים דאם אינו וכו' - הי"א קאי אכולהו דהיינו אף מחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא דמסתמא שם הישראל נקרא עליו אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל לא אסרו בקיבולת והא דציין הרמ"א הי"א על סיתות אבנים משום דבבנין ממש אין מצוי זה:
יח סָעִיף ב (יח) שרי - היינו שאינו צריך למחות בא"י אם יעשה מלאכתו בשבת ובלבד שלא יאמר לו שיעשה בשבת. וכ"ז דוקא אם הא"י עושה בביתו או שיהיה עכ"פ רחוק מהבנין כדי שלא יהיה מינכר שהוא של ישראל וכנ"ל ומשמע בכמה אחרונים דסבירא לן לדינא דהי"א הזה לענין סיתות האבנין ואפשר דגם המחבר מודה ליה בזה אך לענין מחובר גופא אפילו אם הבנין עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אין להקל דיש לחוש לשכניו או לבני ביתו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו וכמש"כ לעיל בסק"ו:
יט סָעִיף ג (יט) באיסור - היינו שהיה בקיבולת ובתוך התחום דהוא אסור רק משום מראית עין דבאמת אדעתיה דנפשיה עביד וכנ"ל אבל אם היו שכירי יום דמדינא אסור יש בזה איסור מצד הדין בדיעבד ולא נכון בלבד כ"כ המ"א וכן מוכח ג"כ דעת הב"ח לענין שכיר יום וכ"כ הח"א דבשכיר יום אסור מדינא בענין זה שהוא מילתא דפרהסיא לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו וכמו לקמן בסימן שכ"ה סי"ד ע"ש ויש מקילין דאף בכה"ג אינו אסור מדינא כ"א בכדי שיעשו וע' לקמן בסי' שכ"ה סי"ד שם במ"ב:
כ סָעִיף ג (כ) נכון להחמיר - והאחרונים כתבו דבדיעבד יש לסמוך בקבלנות על דעת ר"ת ומותר לדור בו אפילו לעצמו וכן בסיתות האבנים ותיקון הקורות אם היה בקבלנות יש להתיר בדיעבד לשקעם בבנין:
כא סָעִיף ג (כא) שלא יכנסו בו - לעולם ואפילו אחרים אבל מ"מ מותר ליהנות ממנו ולמכרה לא"י:
כב סָעִיף ג (כב) בעל כרחו - ר"ל שעבר על תנאו שהתנה עמו מקודם על כן אין לו לחוש לזה דהיינו שאין צריך אפילו למחות לו עוד בעת שעושה המלאכה [כן מוכח במרדכי ורי"ו שהם מקור דין לזה שהובאו בב"י לקמן וכן מוכח מביאור הגר"א] ועיין במ"א שמפקפק מאד בדין זה דכיון שהוא מחובר והוי מילתא דפרהסיא איכא חשדא דרואים שלא ידעו שהתנה וכן בא"ר נתקשה על עיקר הדין של המרדכי וע"כ אין להקל בזה אלא יראה למחות לו ולמנעו מפעולתו וכתב הא"ר דמ"מ נראה שא"צ ליתן להם מעות כדי שיפסקו כיון שבכך התנה מתחלה ונרצו לכך עכ"ד ומשמע מלשונו דאם לא התנה מתחלה אין די במחאתו בלבד אלא צריך לפזר ממעותיו כדי שיפסקו ונראה שטעמו דפשע דה"ל להתנות מתחלה וצ"ע לדינא:
כג סָעִיף ד (כג) הידועה לישראל - אין מיירי שעושה אותה ברשות ישראל דא"ה אפילו היה דינו רק כמטלטלין דעלמא ג"כ היה אסור כדמוכח בסימן רנ"ב ס"ב דאף במטלטלין אסור אם עושה אותה ברשות ישראל אלא מיירי שלא בביתו ועיין במ"א ושארי אחרונים דדוקא אם לעושה את הספינה במקום גלוי ומפורסם דאם בצינעה אין להחמיר בה כדמוכח בסימן רנ"ב ס"ג:
כד סָעִיף ה (כד) שיכתוב לו - כתב מ"א כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך לו יושב ובטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אין אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת אבל אם שכרו לארוג לו תמיד בשנה זו או לכתוב לו תמיד אסור אף להרמב"ם לכתוב לו בשבת אף שאין מדקדק עליו על ביטול איזה יום מ"מ הרי מרויח הישראל בעשייתו ומהט"ז משמע דגם בכה"ג חשוב להרמב"ם קבלנות כיון שאינו מקפיד עליו אם יבטל איזה יום דאם הוא מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל אסור לכו"ע דהוי כאלו צוהו לעשות ביום השבת. עוד כתב הט"ז דאם שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוא כמקפיד והיינו בשידוע דא"א לגמור אם לא שיעשה גם בשבת ואף שאם יאנוס עצמו וישב בלילה יוכל לגמור בחול אעפ"כ הוי זה כמצוה לו לעשות בשבת [כן ביאר הפ"מ כונתו והסכים עמו נגד הא"ר]:
כה סָעִיף ה (כה) או שיארוג לו ה"ז וכו' - כצ"ל:
כו סָעִיף ה (כו) שלא יחשוב עמו - ר"ל שלא ידקדק עליו אם מבטל איזה יום ממלאכתו:
כז סָעִיף ה (כז) בבית ישראל - דבזה אפילו קבלנות גמורה אסור כדלקמן בסימן רנ"ב:
כח סָעִיף ה (כח) ויש מי שאוסר - הוא דעת הראב"ד והנה לדעת הט"ז הנ"ל ניחא בפשיטות טעם הראב"ד דס"ל דאף שאינו מקפיד על ביטולו מ"מ הרי הישראל מרויח על ידו ולדעת המ"א הנ"ל ג"כ ניחא דס"ל להראב"ד דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
כט סָעִיף ה (כט) למלאכה מיוחדת - דבזה אפשר שלא יגיע לישראל ריוח עי"ז שהוא עושה בשבת כגון שלא יצטרך הישראל אריגה או כתיבה כ"כ אבל אם לכל המלאכות קרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכה אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת הא"י בשבת ולכך אפילו אם לא יחשוב עמו יום יום אסור:
ל סָעִיף ה (ל) לכל המלאכות - ומטעם זה יש למחות ביד השפחות כשעושין מלאכת אדוניהן בשבת אפילו כשעושין שלא בבית ישראל ושלא בצווי בעליהן דהא הם שכורין לכל המלאכות וכ"ש כשעושין בבית ישראל דזה אסור אפילו בשכור למלאכה מיוחדת וכנ"ל. ועיין בט"ז סק"ך דמביא בשם רבינו שמחה דהוא אוסר להשפחה אפילו לעשות מלאכת עצמה בבית בעליה והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה והא"ר הביא בשם סה"ת דמלאכת עצמה מותר ודעתו שגם רבינו שמחה מודה לזה ע"ש בדבריו והפמ"ג יישב דברי הט"ז ע"ש ועיין בספר ח"א כלל ס"ד דלתקן השפחה בגדיה לכו"ע מותר בבית בעה"ב שהוא ניכר שמלאכת עצמה היא עושה ועי"ש עוד מה שכתב בענין זה ועיין מה שכתבנו בס"ק ל"ה:
לא סָעִיף ו (לא) ומשכיר לו א"י - הלשון אינו מדויק כי הכונה הוא ששוכר את הא"י [אחרונים]:
לב סָעִיף ו (לב) אם הוא בקיבולת - דאז שרי מדינא כמו בעורות לעבדן בריש סימן רנ"ב דמותר ליתן לו קודם שקיעת החמה אם הוא בקיבולת משום דאדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דאסור שם לקבוע לו מלאכתו בשבת ועוד דהוי מילתא דפרהסיא שהעסק היה ידוע לכל שהוא של ישראל וכמו שהיה עושה הא"י עתה בבית ישראל דמי דאסר שם מ"מ התירו בזה משום פסידא דאדם בהול על ממנו ואי לא שרית ליה אתי לגבות בעצמו ויבוא לידי איסורא דאורייתא דשמא יכתוב פתקא כדרך המוכסים [בית יוסף] ולפ"ז משמע דבמכ"ס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל במכס אסור אפילו ע"י א"י דלא יבא לידי איסור דאורייתא אפילו אי לא שרינן ליה אבל הט"ז ומ"א מסקי דאפילו באופן זה שרינן ע"י א"י משום פסידא. מיהו בעצמו אסור לקבל אף המכס של מיני מאכל אפילו אם לא הובא מחוץ לתחום ולא שייך בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפצך וכמ"ש סימן ש"ו [א"ר]. יהודי ששכר בשול המלח מן השר מותר להשכיר לו פועלים בקיבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך ואע"פ שהכלים והעצים הם של ישראל שרי [ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת שכל קבלנות אינה מותרת אא"כ מסר להם מע"ש כל מה שרוצה למסור לצורך המלאכה ויוציאום מרשותו מע"ש] אבל אין לו היתר לשכור א"י על שבת וחודש דמ"מ מרויח הישראל במלאכתו ואין לו היתר אלא בקבלנות [ח"א]:
לג סָעִיף ו (לג) אתן לך כך וכך - דהיינו שאין מזכיר לו יום השבת כלל אלא בסתמא אם תגבה כו"כ אתן לך סך כו"כ א"כ לא הוי שכיר יום וגם לית כאן שכר שבת כלל שכבר שכר מהשר המכס של כל השנה עם השבתות בכלל [פמ"ג]:
לד סָעִיף ו (לד) והא"י יקח וכו' - ר"ל דבזה ג"כ מדינא שרי דא"י כי עביד אדעתא דנפשיה עביד וכתב המ"א דגם משום שכר שבת לית בזה אף שהוא משכירו לשבת לחוד משום דהרי הוא כאלו קנה ממנו המכס [וה"ל כאלו יודע שיביאו לו א"י סחורה בשבת ומכרה בע"ש לא"י שהוא יקבלה ממנו בשבת דפשיטא דשרי] וכן גבי מטבע מוכר לו הורמנא בעלמא מה שיש לו מהמלך וכל הריוח יקח הא"י ואין בזה רק משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך ישראל שישראל שכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וזהו שכתב הרמ"א ולא חיישינן וכו' דבמקום פסידא וכו' ולא הזכיר כלל משכר שבת ועיין בבה"ל:
לה סָעִיף ו (לה) לא חששו - דע דמשמע מכל הפוסקים דלא התירו אפי' במקום הפסד גדול אלא באופן זה שצייר השו"ע דהיינו או בקיבולת או שמשכיר לו את גוף הריוח דבכל זה העובד גלולים אדעתא דנפשיה קעביד אבל בשכיר יום ממש אסור בכל גווני ומזה תדע שאותן האנשים המחזיקים בית משקה שלוקחין מע"ש איזה א"י בביתן על יום השבת לעסוק במכירת המשקה שלא כדין הם עושין דאף אם נחשוב מניעת ריוח יום השבת להפסד גדול מ"מ הלא לא התירו בשכיר יום ממש וגם דאולי הוא רק בכלל מניעת הריוח כמו שכתבו האחרונים לענין תנור ומרחץ ועכ"פ אין להתיר אלא באופן שציירו השו"ע והרמ"א או שיקנה לו מע"ש כל הדברים שנותן לו למכור ואף דעכ"פ עדיין העסק נקרא על שם ישראל זה מותר משום פסידא ולפי מה שכתבנו לקמיה בשם הט"ז יהיה מותר בזה לישראל לישב מרחוק ולשמור שלא יגנוב הא"י מהעסק אך שיזהר שלא יתערב בהעסק ושלא ידבר עמו כלום מענינים ההם והוא דבר שקשה ליזהר שלא לדבר כלום כשיושב שם אך העולם נוהגין להתיר והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [תו"ש] והבוטח בה' ואינו מחפש צדדי קולות על שבת אשריו:
לו סָעִיף ו (לו) דינו כדין וכו' - וע"כ מותר ליתן הכסף לא"י מבעוד יום בקיבולת שאם יעשה לו מן הכסף כו"כ יתן לו כו"כ או שישכיר לו הישראל הריוח שיעלה מזה בשבת להא"י וכנ"ל משום פסידא:
לז סָעִיף ו (לז) שלא ישב הישראל - שהשכיר לו או שלוחו וכתב הט"ז דמה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה הא"י וכדי לקבל הימנו חשבון ע"ז למחר דזה אסור משום מצוא חפצך כדלקמן סימן ש"ו ס"א אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הא"י שלא יגנוב מן המכס מותר ומזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת רק יזהרו שלא ידבר כלום בהעסק עכ"ל וכ"כ שארי אחרונים:
א סָעִיף א עושה לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר ערסי' רמ"ג:
ב סָעִיף א שאין מכירין הכל. ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי כיון שנעשה בצנעה כ"ה פשוט וכ"מ ס"ד משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישי' אפי' לאורחים ולבני ביתו כנ"ל פשוט דלא כע"ש:
ג סָעִיף א ואומר שפלוני כו'. כלו' ששכרו לימים וזה אסור מדינא:
ד סָעִיף א חצירו או כותלו. מדלא כ' סתם לבנות לו בית משמע דוקא כשידוע שהוא שלו אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמ"ש ססי' רמ"ג ומ"מ נ"ל דאסור דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמ"ש בהג"ה:
ה סָעִיף א לקצור לו שדהו. אף על גב דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:
ו סָעִיף א לאורחים. עפ"ג דשבועות מ"א כתב תוי"ט שמביא הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו וצ"ל דבשביעית הקילו עססי' תרע"א:
ז סָעִיף א לבני ביתו שיחשדו. ול"ד למ"ש ססי' רמ"ג דהתם יודעין שהעכו"ם נוטל הריוח מן המרחץ אבל הכא מ"מ יחשדוהו ששכר העכו"ם לימים ואמרו ששכרו בקבלנות כמ"ש הר"ן גבי שדה:
ח סָעִיף א חוץ לתחום. וליכא למיחש שיקלעו אורחי' לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת ואף ע"ג דמלאכה דאורייתא כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב וצ"ל דגדול א' הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ"ש בי"ד סימן קמ"א ס"ד אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש הישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל:
ט סָעִיף ב דלצורך מחובר. כ' ע"ש במחובר אפי' אינו מפורסם אסור ואח"כ כת' דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר משמע דס"ל דשרי ע"ש:
י סָעִיף ג נכון להחמיר. בב"ח כ' דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד וה"ה כשתקן האבנים דמותר לשקעם:
יא סָעִיף ג שלא יכנסו בו. אפי' אחרים כ"מ בגמרא ואף על גב דבסימן שכ"ה סי"ד כתב דדוקא לאותו ישראל אסור שאני התם דהעכו"ם עשאו מעצמו לצורך ישראל מה שאין כן כאן שהוא שכר העכו"ם ועססי' תרס"ד, מיהו כאן מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לכן כתב דנכון להחמיר ועמ"ש שם:
יב סָעִיף ג מיהו אם התנה וכו'. צ"ע דמשמע דלא מהני תנאי אלא במלאכת מטלטלין אבל לא במחובר דהמרדכי ור"י מיירי במטלטלין כמ"ש ססי' תקמ"ג ע"ש ועוד דע"כ מר זוטר' כששכר העכו"ם א"ל שלא לעשות בשבת והם עשאוהו שלא מדעתו ואפ"ה לא רצה ליכנס בו משמע שאף בענין זה אסור ומיהו י"ל שהעכו"ם עשאוהו מעצמן לטובת מר זוטרא משא"כ כאן מיירי דעשאוהו לטובתן למהר מלאכתן וא"כ כל שעשאום לטובת ישראל אפי' מעצמו אסור וכמ"ש סי' שכ"ה סי"ד ומיהו בקצץ בקבלנות שרי בדיעבד כמש"ל:
יג סָעִיף ד כגון ספינה. עסי' רנ"ב ס"ג דבעינן דוק' שעושה במקום מפורס' ולכן נקט ספינה דרגילות לעשות בפרהסיא דלא כע"ש שלא ע"ש:
יד סָעִיף ה שיכתוב לו. נ"ל כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שא"צ יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצ' שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת, ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת:
טו סָעִיף ה ויש מי שאוסר. משום דס"ל דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
טז סָעִיף ה לכ"ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכ' אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת העכו"ם בשבת וה"ה אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת:
יז סָעִיף ו בקבולת. דאז שרי מדינ' כמ"ש סי' רנ"ב ואף על גב דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ"מ הכא שרו משום פסיד' דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור' דאוריית' שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב כדאי' סי' רס"ו ומה"ט שרינן הכא אף על גב דהוי פרהסי' (ב"י) א"כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין ממיני מאכל אסור ומ"מ נ"ל דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואף על גב די"א דאסור שבות דשבות במקום פסיד' וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה וסי"ט מ"מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כמ"ש המרדכי כלו' שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם כדאמרינן פ"ק דע"א: יהודי ששכר המלח מותר לשכור לו פועלי' בקבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך (רש"ל סי' ק') עסי' רמ"ה ס"ג:
יח סָעִיף ו להשכיר המכס. ז"ל הג"א ספ"ק דע"א ישראל וגוי שקבלו מטבע מן המלך אם התנו כו' ואם לא התנו מתחל' אם ישראל פקח ישכיר את העכו"ם שיעש' חלקו בשבת דבדידהו קא טרחי ומותר, כללא דמלתא בשכירות דבדידיה קא טרח מותר ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד מא"ז עכ"ל, נ"ל פשוט דכוונתו כמ"ש המרדכי כאן שישכיר את הגוי לכשתגבה לי מאה דינרין אתן לך כך וכך וזה מה שסיים וכתב בשכירות ובדידיה קא טרח ומותר, ואף על פי שקובע לו מלאכתו בשבת שרי משום פסיד' ואסור ליהנות ממנו בשבת פי' אף על פי שקצץ אסור לישראל ליהנות מאותו המלאכה בשבת וכ"כ הג"א ספ"ק דשבת ומביאו סי' רנ"ב ס"ד וכ"ז ברור כשמש והרב"י והב"ח בסי' רמ"ה נדחקו בזה ע"ש והשתא צ"ע די"ל דבשלמ' כששוכר העכו"ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלע' משא"כ כשמשכיר לעכו"ם ריוח של השבתות ה"ל שכר שבת שלא בהבלע' וזה אסור אפי' במקום פסיד' כמ"ש סי' רמ"ג בתנור ומרחץ דלפעמים איכ' פסיד' יותר מבמכס דגבי מכס נמי לפעמי' אף שלא יטול של שבת לא יהיה לו הפסד מכיסו וי"ל דמ"מ באותו יום יש פסיד' דחשבינן לכל יום בפ"ע אכן נ"ל דאין שייך כאן שכר שבת כלל דהא אין העכו"ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה ממנו המכס וה"ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו"ם נוטל כל הריוח רק שאסור משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך הישראל והישראל שוכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וז"ש רמ"א ולא חיישי' וכו' דבמקום פסיד' וכו' ש"מ דלא ס"ל כמ"ש הרב"י סי' רמ"ה דהוי שכר שבת וכן נר' דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו"ם סחור' בשבת ומכרה לעכו"ם שעמו שהעכו"ם יקבלו בשבת דזה פשיט' דשרי וגבי מטבע ג"כ הכל היא של המלך ואינו מוכר אלא הורמנ' בעלמ' שיש להם מהמלך:
יט סָעִיף ו דינו כדין כו'. ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהי' של ישראל ואין לחוש כיון דעכו"ם עביד בשכרו (הג"מ):
כ סָעִיף ו במלאכתו. לא מיבעי' כשהמכס הוא לישראל אלא אפי' השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ"ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עוש' וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר אם שרי לישראל לקבל בעצמו ונ"ל דאסור משום ממצוא חפציך כמ"ש סי' ש"ו ועמ"ש ססי' ש"ז:
א סָעִיף א לבנות לו חצירו. התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י עכו"ם בקבלנות כיון דאין שבח לישראל בזה במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד הכי נמי בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו ור"י אוסר מטעם שנזכיר בסמוך וכ"פ הרמב"ם והיא סעיף זה ור"ת עצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו וכתב בהג"מ פ"ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל והטעם מפני הרואי' שלא יאמרו מלאכ' של ישראל היא עושה:
ב סָעִיף א או לקצור שדהו כו'. ואע"ג דאמרינן לעיל שדה עביד לאריסותא ומותר להשכירו בהבלעה שאני התם שלא התירו חכמי' אלא כשהאמת כן כלו' שהם יתלו הדבר באריסות ואם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהעכו"ם חולק בפירות אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירו' מחזי לאינשי כשכיר יום כ"כ הרב המגיד וכב"י ע"ז שכ"ד התו' והפוסקים ואע"ג דהתו' כתבו בספ"ק דע"א לחלוק על ר"ת בענין היתר לבנות ע"י עכו"ם בשבת ואמרו שאין זה דומה לאריסות דשדה דלעולם היא רגילות לקבל השדה באריסות למחצה או לשליש אבל בבנין בית רגילים לשכור מידי יום יום והרוא' אינו אומר קבלנותי' עביד אלא שכיר יום הוא עכ"ל משמע מזה דבעבודת שדה מותר בקבלנות שמקבל עליו העכו"ם לעבוד עבודת שדה ישראל זה כתבו לחלק מסבר' על ר"ת אבל אח"כ הביאו התו' וש"פ הירושלמי דאינו מתיר בקבול' העכו"ם בשבת אלא בתלוש אבל לא במחובר וכמ"ש כאן בש"ע שהוא דברי רמב"ם ואפי' בתלוש דוקא בבית עכו"ם ש"מ דבקרקע ישראל אפי' בשדה ולאו דוקא בבית שהרי לא משכח היתר אלא בתלוש דוקא ועוד נ"ל דברי התו' כי לכאורה תמוה הוא מ"ש אבל בבנין בית רגילין לשכור מידי יום יום והלא עינינו רואות דאדרבה רגילין להשכיר לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות אלא נרא' דהכי מחלקי התו' דבשד' יש ב' דרכים להתיר הא' שעובד לעצמו למחצה או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות ודרך א' לאיסור שעובד לישראל דרך שכיר יום בזה אזלי' לקולא דרגילין שעובד לעצמו ג"כ מה שא"כ בבנין בית אין שם היתר שעובד לעצמו שאין זה בשום פעם אלא עובד לישראל ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא ע"כ יש להחמיר אפי' בקבלנות וא"כ שדה נמי אם האמת הוא שעובד לישראל בקבלנות אזיל ליה הצד היתר השני כיון דודאי אינו ה"ל כמו בית ואסור ונמצא הוה כונת התו' כמו דברי הרב המגיד שזכרנו גם ש"פ שמבי' הב"י בזה שהביא הירושלמי הנ"ל מסקנתם להחמיר בכל מחובר הקבלנות הן בשד' הן בבית וכת' ב"י ומ"ש ה"ר ירוחם דרחיים של מים מותר ליתנם לעכו"ם בקבלנות הוא לדעת המתירין אבל לדעת האוסרין בקרקע ה"ה ברחיים דמ"ש עכ"ל:
ג סָעִיף א ואפי' אם דר בין העכו"ם כו'. עמ"ש בסימן רמ"ג ס"ב שסותר זה ועכ"פ נראה דהך דהכא עיקר ויש להחמיר למעשה:
ד סָעִיף ג נכון להחמיר כו'. בסימן תקמ"ד כתב הטור דין ח"ה שכל מה שאסור בשבת תוך התחום אסור שם אפי' חוץ לתחום כיון שאפשר לילך שם איכא חשד וכתב שם ואפילו נבנה הבית באיסור ע"י עכו"ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו עכ"ל וטעמו מבואר בב"י שם ע"פ הגמרא דפ' מי שהפך מר זוטרא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום איקלע ר' ספרא ור"ה בר חיננא ולא עלו בגויה ואיכ' דאמרי הוא נמי לא עלה לגויה והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני וא"ד סיועי סייעיה בתיבנא בהדייהו שהיה נותן להם תבן למלאכה וע"כ אסור וזה ודאי מיירי בשבת מדפריך עליה מדשמואל דמיירי בשבת ויש כאן נפקותא בין ב' הלשונות דללישנא קמא לא מיירי כלל מן צד איסור דהיינו תוך התחו' אלא מן ההיתר דהוא חוץ לתחום ואפ"ה אסור באדם חשוב. וא"כ במקום שיש צד איסור דהיינו בשבת תוך התחום ובת"ה אפי' חוץ לתחום ואפשר שיש איסור לכל אדם או אפשר דגם בזה אין איסור אלא לאדם חשוב אלא דקמ"ל רבותא דאפי' חוץ לתחום יש איסור לאדם חשוב אבל ללישנא בתרא דמיירי בסייעי' בתבן ממילא מיירי באיסור גמור ובזה אמרו דלא יכנוס שם כל אדם ממילא ה"ה בלא סייעיה בתבן דיש עכ"פ בשבת איסור תוך התחום ובח"ה אפי' חוץ לתחו' יש ג"כ דין זה דלא יכנוס שם שום אדם ובמקום שיש היתר גמור כגון חוץ לתחום בשבת ולא סייעו בתבן מותר אפי' לאדם חשוב והך איסור לכל אדם שזכרנו היינו עכ"פ אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים מדלא מצינו בו איסור מפורש רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה ש"מ דאין איסור להם רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם וכן לכל אדם והטור פוסק כלישנא בתרא וע"כ כ' שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור משמע אבל לא מצד עיקר הדין וכאן לא כתב הטור דין זה שסמך על מ"ש בסי' תקמ"ד בח"ה ששם נאמר בגמרא דבר זה וכ"ש כאן בשבת דחמיר טפי זהו לפי דברי ב"י שכתב בקצרה בה' ח"ה וכונתו לכל מ"ש והוא עולה יפה דלא כמו"ח ז"ל שכתב שם עליו דתקפה עליו משנתו של ב"י אלא משנתו שלימה וברורה בלי פקפוק לפי מה שהרחבנו ביאורו והטור בה' ח"ה שכ' ואפי' נבנה כבר באיסור ע"י עכו"ם לא מיירי מחוץ לתחום ובח"ה דוק' אלא ה"ה בשבת תוך התחום דהם שוים והכל ניחא גם פסק דכאן אלא דנ"ל דדוקא אם נבנה באיסור גמור ע"י עכו"ם שהוא אסור לכ"ע אבל אם נבנה בקבלנות דהוא מותר לר"ת אעפ"י שלא רצה לסמוך ע"ז לבנות ביתו כך מ"מ לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן וכן מסיק מו"ח ז"ל דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה וכ"נ עיקר:
ה סָעִיף ה כאלו קצץ עמו כו'. זה דעת הרמב"ם והיש מי שאוסר הוא הראב"ד שכתב ע"ז שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות עכ"ל משמע דגם הרמב"ם לא התיר בקוצץ לזמן אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל ודאי אסור לכולי עלמא וכן אפילו בסתם והוא שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוה כמקפיד דלא התיר הרמב"ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו כנלע"ד:
ו סָעִיף ו אם הוא בקבולת כו'. במרדכי בשם מהר"מ כתב ע"ז ואת"ל שיש לחלק בין קבולת שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו"ם רק בשבת ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ"מ יש להתיר מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א ברה"ר ה"נ ל"ש וכ"ש להציל מידם דאי לא שרית ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא עכ"ל והקשה ב"י דלמה לא התיר מטעם דאין בקבלת המכס איסור דאורייתא ותירץ דבסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב ועי"ל דאין חילוק באמיר' לעכו"ם שלא במקום מצוה בין איסור דאורייתא או דרבנן ועוד הקשה דהא בפרסיא אסור אפילו בביתו של עכו"ם כמ"ש ס"ד ותירץ דכאן שאני משום הפסד וע"ז הקשה דע"כ לא שרינן בפ' מי שהחשיך משום הפסד אלא דלא ליעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א ברה"ר אבל כאן דליכא אלא איסור דרבנן דהיינו קבלת המכס למה נתיר ותירץ דגם במכס שייך איסור דאורייתא דשמא יכתוב ולפי דבריו הוי קולא דאתי לידי חומרא דא"כ אין היתר אלא במקום שיש חשש שמא יכתוב ובמקום שאין כותבין בפרט במדינות אלו שברוב מקומות הקטנים המקבלים מכס אין כותבין קבלת המכס היה לנו לאסור להשכיר עכו"ם כי אין כאן חשש שיבוא לאיסור דאוריית' והיה להפוסקים לחלק בכך ותו תמהני על פה קדוש של רבינו בעל הש"ע דהא אית' פ' מי שהחשיך דגם במקום דליכ' איסור דאורייתא אנו רואין לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול דהא אצטריכו לאשכוחי התם תקנת' היאך יעשה והיינו מה שלא היה לו לעשות בלא"ה דהא אמרינן התם להפסד מועט לא חששו ש"מ להפסד מרובה חששו ובחצר ליכא איסור דאוריית' והיא דבר מסתבר שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אע"פ שהיא דרבנן ויעשה איסור קל דרבנן משום פסיד' וא"כ ה"נ בקבלת מכס ליכא איסור דאורייתא אלא דבאיסור' דרבנן יש איסור חמור דהיינו שיקבל הוא בעצמו המכס ואיסור קל שישכירנו לעכו"ם וא' מהם מוכרח ודאי טפי עדיף שיעשה איסור הקל כי אנן סהדי שיעשה איסור היותר חמור אע"פ שהוא מדרבנן וקשה לי למה לא התירו בסימן רמ"ג במרחץ להשכיר לעכו"ם משום פסידא כמו כאן במכס ובהכאת מטבע שלא יבוא לידי איסור חמור שיהיה העכו"ם שכירו ונראה דלא התירו כן אלא בהפסד גדול כההיא דמכס ומטבע שהם על הרוב עסק גדול והתירו לגמרי אף אם לפעמים היא עסק קטן משא"כ בההיא דמרחץ וכיוצא שאין ההפסד גדול כ"כ ומעיקר' כי עשה המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י עכו"ם ע"כ אין בזה חשש שמא יעשה איסור חמור כנ"ל:
ז סָעִיף ו שלא ישב הישראל אצל העכו"ם. פי' אותו הישראל שהשכיר לו או שלוחו ויליף לה במרדכי ממה דאי' ס"פ בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכ' כו' ונ"ל דאף בזה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעוש' העכו"ם וכדי לקבל ממנו חשבון ע"ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל מותר וראיה ממ"ש שמור לי פירות שבתחומך כו' ותו ראי' בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) השוכר את הפועל לשמור את הפר' כו' ולשמור הזרעים אין נותנין לו שכר שבת הרי שעכ"פ עושה היתר בשמיר' רק שאין נותנין לו שכר ע"ז בשבת משום שכר שבת ואמר שם בסיפא דאם היה שכיר חדש מותר אפי' ליקח שכר שבת ש"מ שמותר להיות יושב ושומר בשבת וה"נ כן היא כנלע"ד ובזה ניח' מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק:
א סָעִיף א לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר:
ב סָעִיף א העכו"ם. כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא:
ג סָעִיף א חצירו. התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת כתב דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה"נ בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו. אבל ר"י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור"ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה:
ד סָעִיף א לקצור. אע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:
ה סָעִיף א לב"ב. עיין סי' רמ"ג ס"ק ג' שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט"ז. ומ"א מיישב ע"ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת נ"ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש ישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ"א ונ"ל שאם ח"ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ"ד ס"א ודוק:
ו סָעִיף ג נכון להחמיר. וב"ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד וה"ה כשתיקן האבנים דמותר לשקעם. מ"א ט"ז: (ובס' אליהו רבה הוכיח כמשמעות הב"ח דנכון להחמיר כדעת ש"ע):
ז סָעִיף ה שיכתוב לו. זהו דעת הרמב"ם ונ"ל כוונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל לכן מותר לכתוב בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והיש מי שאוסר הוא הראב"ד דס"ל דישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
ח סָעִיף ה לכ"ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת ואם כן מרויח ישראל במלאכת הנכרי בשבת. וה"ה אם שכרו לכתוב לו תמיד זהו פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מ"א:
ט סָעִיף ו בקבולת. דאז שרי מדינא ואע"ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ"ש ר"ס רנ"ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ"מ שרי משום פסידא ומה"ט שרינן הכא אע"ג דהוי בפרהסיא. וא"ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי' רמ"ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט"ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש"ל סימן ק'. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס' נחלת יהושע ומס' דת ודין סי' ו':
י סָעִיף ו דינו כדין. ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו"ם עביד בשכרו. הג"מ מ"א:
יא סָעִיף ו במלאכתו. לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ"ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט"ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו"ם כדי לקבל ממנו חשבון ע"ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ"ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע"ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ"א ע"ש. ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ז. ובס' דת ודין סי' ו'. ובספר משנה למלך בפ"ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי' ל"ח:
א סָעִיף א (ס"ק א) עושה לעצמו. פי' דאין קפידא כו' ר"ל הא באמת עושה לישראל ואיך כ' עושה לעצמו ועז"כ פי' דאין קפידא כו':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שאין כו' ישראל שרי כצ"ל: וכ"מ ס"ד כו' דלא כע"ש ר"ל דהע"ש כתב דע"כ אפי' רק מקצת יודעים מ"מ אסור דהא כתב רמ"א דחיישינן אפי' לאורחים ולב"ב. אבל מ"א כתב ודייק לשון הרב"י שכתב שאין מכירים הכל דמשמע אפי' קצת יודעים ל"ל בה. וכ"מ סעיף ד' בספינה אע"ג שהוא מטלטלין מ"מ כיון שהיא מלאכת פרהסיא אסור והוכיח שם מ"א בס"ק י"ג דבעינן דוקא שעומדת במקום פרהסיא. והיינו משום שאז ידוע לכל משא"כ אם אינו עושה במקום מפורסם אף שהיא מלאכת פרהסיא ל"ל בה הואיל והיא תלוש וכמבואר בירושלמי שהובא בתוס' ורא"ש והובא בב"י. אומנים גוים עושים מלאכת ישראל בביתם אבל לא בבית ישראל רשב"א אומר בד"א בתלוש אבל לא במחובר דאסור אפילו בבית גוי. וע"כ רצה לו' דבר שהוא לצורך מחובר. דמחובר ממש של ישראל היכי משכחת לה שיהיה נעשה בבית גוי והא קיימא לן דבמפורסם אפי' בתלוש אסור ע"כ הא דהחמיר הירושלמי במחובר היינו אפי' בצנעא והיינו משום דחיישינן לאורחים וכדומה וע"כ משום דמחובר יותר נקרא שם בעליו עליו מבתלוש לכן החמירו בו יותר ולכן כתב מ"א משא"כ בהג"ה מיירי במלאכות מחובר ר"ל דהא קאי על סוף דברי המחבר דמיירי בחצירו ושדיהו ואף ע"ג דלי"א שהביא רמ"א סעיף ב' והם דברי כל בו משמע דלדידיה גם במחובר בעי' שיהיו מפורסם לדידיה צ"ל הא דאמר רשב"א בד"א בתלוש כו' הא לכלבו אין חילוק בין תלוש למחובר אלא אם הוא מפורסם או לא צ"ל דס"ל לכלבו דרשב"א מלתא דפסיקא נקט דסתם תלוש אינו מפורסם וסתם מחובר הוא מפורסם עכ"פ המחבר דלא ס"ל כהכלבו ע"כ צ"ל כאן בריש הסי' דמיירי בתלוש ע"כ מיירי בידוע לכל וכדמשמע לשון הש"ע אבל מה שיודעים מקצת ב"א ל"ל בה וכ"ש לכלבו דמקיל טפי ורמ"א בהג"ה קאי אסוף דברי המחבר ומיירי במחובר:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) חצרו כו' אבל אם הוא עומד כו' כמ"ש ס"ס רמ"ג היינו המרדכי שהביאו מ"א שם ואע"ג דשם בעינן עוד תנאי שלא יהיו רוחצים בו רק שכני הדיר'. מ"מ החשש דבעינן שיהיה דוקא שכני דירה רוחצים ל"ש כאן: ומ"מ נ"ל דאסור כו' כמ"ש בהג"ה והא דשרי' ס"ס רמ"ג כבר חילק מ"א ביניהם בס"ק ז':
ד סָעִיף א (ס"ק ו) לאורחים כו' עפ"ג דשביעית כו' דתנן מאימתי מוציאים (בשביעית) זבלי' לאשפתות (שלא יחשדוהו שרוצה לזבל שדהו לצורך שביעית) משיפסקו עוברי עבירה ר"ל אותן שאין שומרים שביעית וע"כ כיון שפסקו שוב א"צ זיבול בשביעית וידעו שהמוציא אז זבלים הוא לצורך שמינית והקשה ירושלמי ניהו דפסקו לצורך בית הבעל מ"מ עדיין יפה לבית השלחין ואכתי לא נפיק מידי חשדא ומשני כשיודעים בני העיר שאין לו בית השלחין והא אכתי א"ל לאורחי' שאין יודעים דלית לי' בית השלחין אלא דל"ח אלא למראית העין של בני העיר: ועס"ס תרע"א שכ' חצר שי"ל ב' פתחים צריך להדליק נ"ח בשני פתחים משום חשד שלא יאמרו כמו שלא הדליק בפתח א' גם בשני לא הדליקו אבל אם השני פתחים ברוח א' די שידליק בא' דהא העוברים יודעים ששני הפתחי' הם של חצר א' והא כבר הדליק בפתח א' ודי ואע"ג דאכתי א"ל לאורחי' שיהיו סבורים שהפתחי' הם של שני חצרות אע"כ ל"ח כ"א לבני העיר אלא דמשם לק"מ כמ"ש מ"א שם ס"ק י"ב דאין דרך אורחים לבא בלילה:
ה סָעִיף א (ס"ק ח) חוץ כו' דמסתמא כו' ר"ל ולמלתא דלא שכיח ל"ח. ובספר ת"ש הקשה דאכתי ה"ל לאסור חוץ לחתום כמלא עינו פן יעמוד אדם סוף התחום ויראה שעושים מלאכה חוץ לתחום ע"ש שהאריך. ולענ"ד בלא"ה א"ל שמא יש מי שהניח עירוב ורשאי לילך ד' אלפים אמות אע"כ כיון דאין דרך ב"א לילך בשבת לדרך רחוק כ"א לטייל ואין דרך לטייל עד סוף אלפים אלא אין דרך טיול שוה בבני אדם עכ"פ עד סוף אלפים אין דרך לטייל אלא ששוו חכמים מדותיהם שלא לחלק ונתנו שיעור תחום שהוא סיף גבול שסתם ב"א רשאים לילך. ואם יקרה שמא ילך עד סוף התחום או יניח עירוב כיון דלא שכיח לא חששו: היתה לו גבשושית כו' בשבת דף ע"ג ע"ב דכה"ג בשדה חייב משום חורש ובבית משום בונה וברחוב שהיא לתקן י"ל דין בית: משום דבשל רבים ליכא חשדא. ר"ל דהא קבלנות מותר אלא משום חשד שיאמרו שהם שכירי יום כיון דסתם לאו לקבלנות קיימי כמו שכ' הרא"ש מ"מ בשל רבים ליכא חשדא דלא חשדינן לרבים שיחטאו כדאי' בי"ד דאסור לשהות תוך ביתו צורה בולטת משום חשד ע"ז ובשל רבים י"א דמותר: אין הנכרי' מניחים לשום אדם כו' ר"ל אפי' לישראל ולכל מי שאינו מאמונתם אין מניחים לו לעשות מלאכה ביום אידם על כן נראה להם זה לגנאי וגרעון בדתם אם יעשה מלאכה ביום אידם אפי' מי שאינו מאנשי דתם א"כ אם אנו מניחים לעשות גוי מלאכה בשבת במה שאפשר לנו למונעו הרי נחשב בעיניהם זלזול ליום השבת ואיכא ח"ו חילול ה' ית':
ו סָעִיף ג (ס"ק י) נכון כו' על ר"ת שהתיר לכתחלה לבנות ע"י קבלנות רק שהחמיר על עצמו ולא רצה לסמוך ע"ז כשבנה ביתו (כן פי' הב"ח שלא חזר בו) אע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ דיעבד יש לסמוך עליו: וה"ה כשתיקן כו' אע"ג דלכאורה כ"ש הוא דהא אינו אלא לצורך מחובר מ"מ נקט לשון וה"ה דס"ד אבנים גרועי' דהוי קצת כמו לכתחלה דהא עתה רוצה לשקען לכתחלה בבנין:
ז סָעִיף ג (ס"ק יא) שלא כו' כ"מ בגמ' דברי הש"ס הובא בט"ז מר זוטרא בני ליה ביתא חוץ לתחום באיסור דסייע להו מר זוטרא בתבן לצורך גיבול טיט (כן הוא לחד לישנא בש"ס) ולא על מר זוטרי בגווי' וגם רב ספרא ורב הונא ב"ח דאקלעו להתם לא עיילו בגווי' הרי דאם נבנה באיסור אפי' לאחרים יש להחמיר: ואע"ג דבסי' שכ"ה כו' גוי שעשה קבר בשבת לצורך ישראל בפרהסיא אסור לאותו ישראל לעולם אבל לאחרים מותר למ"ש בכדי שיעשו: ועססי' תרס"ד אם חל הושענא רבא ביום א' וצוה ישראל לגוי לקצץ לו הושענא בשבת והוא מפורסם יש להחמיר אם י"ל הושענא אחריתי: מיהו כאן כו' ר"ל מדכתב ונכון להחמיר משמע דמדינא שרי וכן בעובדא דמר זוטרא משמע מלשון הש"ס דהני אמוראי החמירו על עצמם ולא מדינא:
ח סָעִיף ג (ס"ק יב) מיהו כו' צ"ע כו' מיירי במטלטלין ר"ל א"כ מנ"ל לרמ"א להתיר גם במחובר דהא דין זה מקורו מן המרדכי: ועוד דע"כ כו' ר"ל אדרבא מוכח להיפך דמחובר אסור: ומיהו י"ל כו' בזה נתיישב מ"ש דמוכח מהש"ס דבמחובר אסור אבל מ"מ לא נתיישב מנ"ל לרמ"א דהא המרדכי מיירי במטלטלין כנ"ל: וא"כ כל שעשאם כו' דהיינו עובדא דמר זוטרא: ומיהו בקצץ כו' כמש"ל ס"ק י' בשם הב"ח אע"ג דלעיל ניהו דהב"ח מיקל אבל הרב"י משמע דלא ס"ל כוותיה מ"מ הכא בהתנה אפשר גם הרב"י מודה:
ט סָעִיף ד (ס"ק יג) כגון ספינה כו' במקום מפורסם ר"ל כמו שכ' לעיל ס"ק ב' דלא אסור היכי דלא נודע רק לקצת:
י סָעִיף ו (ס"ק יז) בקבולת כו' לקבוע לו מלאכתו בשבת ר"ל שאין הישראל מצוהו שיעשה בשבת כה"ג דוקא מותר אם הגוי עושה בשבת אבל הכא הרי ישראל קובע לו לעשות בשבת דהא בחול הישראל עצמו גובה המכס (וע' תשובת רש"ל) רק שמצוה לגוי שיקבלו בשבת וא"כ אפי' א"ל מכל מאה כו' ה"ל לאסור: רס"ו מי שהחשיך בע"ש בדרך מותר ליתן כיסו לנכרי להוליכו אע"ג דהאמירה לגוי שבות מ"מ התירו דמשום פסידא אדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה יוליכנו בעצמו ויעשה איסור תורה א"כ משמע דבמכס שאין כותבי' כו' אסור דלמאי ניחוש אי לא שרית ליה יעשה בעצמו דהא גם אם יעשה בעצמו ליכא כ"א שבות: ומ"מ נ"ל כו' ר"ל דלא כהרב"י אלא אפילו כה"ג שרי משום פסידא כיון שהוא במקום שאין כותבין א"כ האמירה לגוי הוי שבות דשבות כדאמרי' פ"ק דע"ז די"ג ע"א הולכין ליריד של גוים ולוקחים בהם בהמה עבדים כו' וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם ופרש"י בערכאות מקום שופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום ואע"ג דכבוד ותפארת הוא להם וא"ל דאזיל ומודה לע"ז מ"מ מותר דהוי כמציל מידם שיהיה לו עדי' ומסייעי' להצילו מן העוררים עכ"ל וזה שלא ישתקע הממון ביד גוי עדיף מפסידא: יהודי ששכר המלח כו' מ"א קיצר דבריו ושם בתשובה כתב דאין הפסד המלח דומה להפסד מכס ומטבע לכן לא התיר לייחד ולקבוע לו מלאכתו בשבת לבד וגם צ"ל שאם יעשה כ"כ מלח יתן כו' ע"ש:
יא סָעִיף ו (ס"ק יח) להשכיר כו' וז"ל הג"א כו' לפי שהגהת רמ"א נובע מדברי הרב"י שהבין כן מהג"א לכן הביא מ"א דברי הג"א ומפרש דבריו דלא כהרב"י ועפ"ז מקשה על הרמ"א כאשר יתבאר: נ"ל פשוט כו' לפי מה שהבין הרב"י וב"ח בסי' רמ"ה דמ"ש הג"א ישכיר את הגוי כו' שר"ל שישכיר לגוי מכס השבתו' כמו שכ' רמ"א ולפ"ז מוכרח לפ' מ"ש אח"ז כללא כו' ואסור ליהנות ממנו בשבת ושלא בשכירות דהני תיבות שלא בשכירות קאי אדלעיל על מ"ש ואסור כו' דהיינו שלא בשכירות ולפ"ז כ' הרב"י דתיבת אסור בתרא שכ בהג"א ט"ס הוא כי הוא שפת יתר ולזה כ' מ"א נ"ל פשוט כו' דלא כהרב"י ולפ"ז לא יהי' תיבת אסור בתרא מיותר: ואסור ליהנות כו' פי' אע"פ כו' ר"ל דהשתא דאסור ליהנות מ"ש הג"א קאי אדלעיל כשהוא בשכירות דניהו דגוף השכירות והענין מותר מ"מ מה שניתן לו במכס כגון דבר מאכל אסור לישראל בשבת ואח"ז כ' שלא בשכירות אסור ר"ל גוף הענין אסור וא"כ תיבת אסור בתרא אינו מיותר וכ"ז לפי פי' מ"א דהתירא דהג"א היא היתר של המרדכי שהביא הרב"י שא"ל כשתגבה מאה כו' א"כ גוף המכס שייך לישראל וניתן לישראל וע"ז כ' הג"א דמ"מ אף שהענין מותר מ"מ אם ניתן עבור המכס דבר מאכל לא יהנה ישראל ממנו: אבל לפי הבנות הרב"י שכוונ' הג"א כמ"ש רמ"א שישכיר המכס לגוי והמכס יהא שייך לגוי והגוי יתן לישראל דבר קצוב וא"כ ל"ל מ"ש ואסור ליהנות שר"ל מה שניתן עבור מכס דבר מאכל לא יהנ' ממנו ישראל בשבת דמאי שייכות לישראל בעל המכס למכס הניתן יותר מישראל אחר דהא המכס גופיה שייך לגוי לכן פי' הרב"י האי ואסור ליהנות כפירושו כנ"ל ולכן אסור בתרא ט"ס ומביאו סי' רנ"ב סעיף ד' בהג"ה: והשתא צ"ע. ר"ל כיון דהתירו של רמ"א אינו מבואר בפוסקים ראשונים להדיא לא מצינו רק התירא של המרדכי וקבלת אם תגבה מאה כו' ומהיתר זה אין ללמוד התירא של רמ"א י"ל דבשלמא כששוכר הגוי בקבולת כו' ר"ל היינו התירא של מרדכי: שכר שבת בהבלעה תיבת בהבלעה לאו דוקא דהא אפי' קובע לו מלאכתו בשבת נמי מותר וכמ"ש מ"א ס"ק י"ז וכנ"ל אלא ר"ל דדומה להבלעה דהא מה שאינו נקרא שכר שבת כשמשכיר בהבלעה דהיינו לכל שבוע או לחדש אע"ג דמ"מ נוטל שכר שבת דהא ידעי' אם לא היה מניחו לעשות בשבת הי' פוחת משכר שקצב לו ועי"ז שמניחו ומשכירו גם לשבת נותן לו שכירות יותר מ"מ מותר כיון דאינו מזכיר בשכירות את יום השבת וכן בקבולת אם תגבה מאה כו' ג"כ אינו מזכיר יום השבת ובזה דומה להבלעה ואינו שכר שבת: וזה אסור אפי' במקום פסיד' ר"ל דרב"י גופיה הקשה קושי' זו דה"ל שכר שבת ותירץ דמשום פסיד' התירו וע"ז כ' מ"א דשכר שבת אפי' במקום פסיד' אסור: דלפעמים איכא פסידא יותר כו' ר"ל דלא תחלק דוקא מרחץ דההפסד הוא מניעת ריוח זה לא מיקרי פסידא כ"כ משא"כ מכס דצריך לשלם למלכות מס עבור קבלת המכס ואם לא יגבה המכס יפסיד מכיסו המס הרי זה מיקרי יותר פסידא: לא יהי' הפסד מכיסו ר"ל כשיצרף כל המכס שמקבל כל ימי החול אפי' בלי שבת לסוף השנה יעלה כפי המס שצריך ליתן או יותר ולא יפסיד מכיסו: דחשבי' כל יום בפ"ע דרך משל אם נותן מס לשנה דהיינו לשס"ה ימים שס"ה זהובים לא חשבי' השס"ה ימים והשס"ה זהו' יחד אלא אמרי' כל יום צריך ליתן א' זהוב א"כ כשלא יקבל מכס ביום השבת יפסיד א' זהו' מס מאותו יום אע"ג שאם יצטרף מה שקיבל מכס בימי החול מלבד השבת ג"כ עולה שס"ה זהובים כי גבה מכס כל יום יותר מא' זהוב אמרי' דבשאר הימים הרויח ואין להם צירוף עם השבת ועכ"פ בשבת הפסיד א' זהוב מס של אותו יום: אכן נ"ל כצ"ל. ר"ל דניהו דהרב"י חשבו לשכר שבת ועי"ז הוצרך לדחוק דהותר משום פסידא וכמ"ש מ"א אבל המ"א ס"ל דבלי פסידא מותר משום שכר שבת דכאן לא מקרי שכר שבת דהא אין הגוי נותן לו שכירות כו'. ל' שכירות ליכא כ"א כשמשכיר לו דבר שיש בו ממש כגון כלי או קרקע וכדומה משא"כ במכס אין דבר שישכיר לו כ"א הורמנא דמלכא: וזה שכ' רמ"א ול"ח כו' ש"מ דלא ס"ל כהרב"י דזה מקרי שכר שבת דהא לפ"ד הרב"י שני דברים הותרו כאן משום פסיד' א' דל"ח שיאמרו לצורך ישראל עושה ב' דל"ח לשכר שבת וא"כ למה כ' רמ"א ול"ח שיאמרו כו' משום פסידא ושביק חשש שכר שבת והכי מבע"ל לו' ול"ח שיאמר כו' וגם ל"ח לשכר שבת משום פסידא א"ו דס"ל דהכי לא הוי שכר שבת ובלי פסידא הוי מותר משום שכר שבת וא"צ לטעם פסידא כ"א שלא יאמרו כו' ובס' ת"ש הקשה מלקמן ס"ס ת"נ במי ששכר רחיים ולוקח בשכרו מדה שכר או מאל"ץ דא"א למוכרו קודם פסח לגוי משום דהוי דבר שלב"ל וכמ"ש ט"ז שם וכ"כ מ"א שם דא"א בענין אחר כ"א שימכור לגוי קודם פסח הרחיים גופיה והכא דא"א למכור לו כ"א הורמנא דמלכא ואין קנין חל בזה ע"ש מ"ש תיקון ולענ"ד אפשר דלא דמי הכא לחמץ בשלמא בחמץ אם אין הקנין חל א"כ ה"ל חמצו של ישראל וקעב' ישראל אבל הכא אין איסור כ"א דנראה כשכר שבת לכן בהבלעה מותר דאינו נראה כשכר שבת אע"ג דמ"מ מקבל שכר שבת כנ"ל וה"ה אם מכרו לגוי ניהו דבדינינו אין הקנין חל מ"מ הגוי מחזיק בשכירות לפי דיניהם (ואע"ג דאין אנו הולכים בתר דיניהם כמ"ש מ"א סי' תמ"ח) מ"מ שוב אינו נראה כשכר שבת:
יב סָעִיף ו (ס"ק יט) דינו כו' ומותר ליתן כו' ר"ל אדם אחר שלא קנה המטבע מהמלך דליכא פסידא ולכן בעינן שאין כאן שמיעת קול שהוא ישראל:
יג סָעִיף ו (ס"ק כ) במלאכתו כו' אפי' השכירו לגוי לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ"ה אסור שלא יאמרו כו' ושם במרדכי אייתי ראיה מר"ס ש"ו עי' בהרב"י לפי זה מ"ש הט"ז להתיר לישב שם לשמור את הגוי שלא יגנבו לו לדברי מ"א גם זה אסור וע' מ"ש בס' ת"ש סברא להקל גם לדעת מ"א:
א סָעִיף א ס"א פוסק כו'. מתני' דעורות לעבדן כו' ושם בגמ' אין משלחין איגרות כו' וכ' תוס' ד"ה אא"כ ה"ה עורות כו' ע"ש ובע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא דבירו' דפ"ק דשבת כו' אומנים כו' דבין תלוש ובין מחובר דוקא בקבולת: בד"א בצנעה. ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ובמחובר בעיר אחרת וגמ' דמ"ק כמש"ו: ואפי' אם. עט"ז:
ב סָעִיף ב ס"ב לפסול. דמדאסר במחובר בביתו של א"י וע"כ בכה"ג איירי תוס' שם: ואם. נלמד מס"ג: וי"א כו'. דהחילוק בין תלוש ובין מחובר הוא משום שהוא מופורסם כנ"ל בס"א:
ג סָעִיף ג ס"ג מיהו אם. מהא דספינה ופוסק עמו ע"מ לשבות כו':
ד סָעִיף ה ס"ה אם שכר כו' ויש מי. דל"ד לקוצץ וקיבולת הנ"ל דאין ישראל מרוויח במה שעושה הא"י בשבת. והרמב"ם למד מדין צאן לדיר מ"ק י"ב א' דשכיר שנה מותר וכמ"ש בסי' תקל"ז סי"ד: והוא שלא יחשוב. ע' תוס' דכתובות ס"ד ב' ד"ה דמחזי כו': ולא. ירושל' הנ"ל: ודוקא. שזהו לא קצץ כמש"ש:
ה סָעִיף ו ס"ו ולא חיישינן כו'. ועוד דכאן משכיר לשבת לחוד: דבמקום כו'. שבת קנ"ג א': ואע"פ. ג"כ משום פסידא כמ"ש סי' רנ"ב ס"ה בהגה מיהו כו': ויזהר שלא כו'. עירובין ל"ח ל"ט לא יהלך כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.