א יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בָּיוֹם הָשִּׁשִּׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ יִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ, כִּי רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶּרֶק דַּק דַּק; וְרָבָה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִין עֵצִים; וְרַ"ז הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ; וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל; וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם, וְלֹא יֹאמַר: לֹא אֶפְגֹם כְּבוֹדִי, כִּי זֶה הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר חַיֵּי עוֹלָם).
ב יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָּנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ.
א סָעִיף א (א) ישכים בבקר וכו' - דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגומר הכנה דומיא דהבאה והבאת המן הלא היתה לאלתר בבקר דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר אף הכנה על שבת תהיה מיד בבקר והיינו מיד אחר ק"ש ותפלה אך אם הוא רגיל ללמוד אחר התפלה איזה שעור קצוב או שלומד עם רבים אל יבטלנו וכמש"כ בסוף סימן רנ"א ואם דרך המקום ההוא למכור בבקר ולא ימצא לקנות אחר למודו לא יקבע למודו אלא אחר הקניה ואם רגילין למכור בבוקר השכם קודם התפלה ולא ימצא לקנות אחר התפלה יקנה ואח"כ יתפלל אך יראה לקרות ק"ש מקודם כיון שכבר הגיע זמנה ואין זה בכלל מה שאמרו אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל שזו חפצי שמים היא:
ב סָעִיף א (ב) ביום ששי - והוא יותר טוב משיקנה ביום ה' שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת אם לא בדבר שצריך הכנה רבה כמו בשר למלוח וכדומה יש לקנות ביום ה' אך אם הבשר שמוצא ביום ה' הוא כחוש ויש ספק שימצא ביום וי"ו שומן וטוב ימתין על יום ו' [אחרונים] ומסתברא דבימים הקצרים כל מה שיכול להקדים ההכנה ביום ה' עדיף. וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה. ואע"פ שהכין בהשכמה מצוה היא לכתחלה שיוסיף גם בין השמשות ורמז לדבר שנאמר והיה משנה [כלומר שיכינו שנית]. כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו ב"ש שתהא זוכרו מאחד בשבת נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת ואמרו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה אוכל הראשונה ומניח השניה על שבת נמצא שהאכילה היא כדי שתשאר היפה של שבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך אדני יום יום יעמס לנו צרכנו. והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח אותו לשבת. מצוה לטעום מכל תבשיל בע"ש כדי לתקנן יפה כהוגן ועיין בספר שלחן שלמה דהטעימה בשבת מכל מין בודאי היא מצוה ורמז לזה טועמיה חיים זכו:
ג סָעִיף א (ג) להכין בעצמו וכו' - דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ומצוה בו יותר מבשלוחו וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:
ד סָעִיף א (ד) ומהם ילמד כל אדם - היינו אפילו החשוב יותר ובפרט בימים הקצרים ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחוייב לעסוק בכל כחו וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים כדי שלא יתחלל שבת וזהו חיוב גמור על כל אדם דמאי שנא דאין לו מי שיכין או שהשליח אין לו פנאי:
ה סָעִיף א (ה) כי זה הוא וכו' - ובספרי מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי קטטה ח"ו:
ו סָעִיף ב (ו) כפי יכלתו - עיין לעיל בסימן רמ"ב שם מבואר כל הפרטים בזה:
א סָעִיף א ישכים בבקר. ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת (כתבים) ועסי' תקע"ב ס"א דמשמע דיש לקנות ביום ה' עיין בסדה"י ואף על פי שהכין בהשכמה מצוה היא שיוסיף גם בין השמשות שנ' והי' משנה וגו' (ש"ל ב"י): בד"מ כ' בא"ז מצוה להכין מחד בשבתא לשבת כשמאי ואף על פי שאמרו הלל מדה אחרת הית' בו ה"פ אף על פי שכל מעשיו היו לש"ש היתה בו מדה זאת אבל גם הלל מודה שמדת ב"ש עדיפ' טפי וכ"מ במעש' דקצב שיש לעשות כשמאי ע"כ והרמב"ן כתב בפי' החומש דלית הלכתא כשמאי ובסי' רמ"ב משמע כא"ז עכ"ל, וכ"פ הב"ח בססי' רמ"ב וכ"כ רש"י בחומש זכור את וכו': מצוה לטעום התבשילין וצריך לטעום מכל תבשיל בע"ש (כתבים):
ב סָעִיף א להכין בעצמו. וה"ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו:
א סָעִיף א ישכים. ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כתבים. ומצוה להכין צרכי שבת מחד בשבתא כי גם הלל מודה בזה ד"מ עיין מ"א. ויחזור בתשובה בכל ע"ש כי דומה לעה"ב מי שטרח בע"ש וכו' ויש לפנות קורי עכביש שבבית. תוצאות חיים. ומצוה לטעום מכל התבשילין בע"ש. האר"י ז"ל:
ב סָעִיף א בעצמו. וה"ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו:
ג סָעִיף א הסכין. מדכתיב והכינו את אשר יביאו הך את נרמז בו סכין מלשון לאתים ולמזמרות:
א סָעִיף א (ס"ק א) ישכים כו' ויאמר כו' שע"י הדבור יחול קדושת שבת על אותו דבר כי הדיבור באדם לא דבר ריק הוא: ועסי' תקע"ב כו' שכ' אין גוזרים תענית על הציבור שיהי' יום תענית הראשון ביום ה' דכשיראו שיקנו הציבור ביום ה' לצורך שני סעודות גדולות א' לצורך הלילה כי התענו כל היום וא' לסעודת שבת יסברו שרעב בא לעולם ויתייקר השער כי עדיין לא נתפרסם גזירת התענית ומזה מוכח שדרכם היה לקנות לצורך שבת ביום ה': והיה משנה אסמכתא בעלמא: אף ע"פ שכל מעשיו לשם שמים היתה בו מדה זו כו' ומדאמרינן אע"פ שכל מעשיו כו' משמע מזה כיון דכל מעשיו לש"ש ה"ל גם בזה לתפוס מנהג ב"ש דמזה היה נראה ג"כ שמעשיו לש"ש מ"מ מדה אחרת ה"ב ומסתמא טעמו ונימוקו עמו ואנחנו לא נדע משמע דמדת ב"ש עדיפא ולכן הוצרך לב"ה לומר דבזה יצא ממדתו וכיון דאנחנו לא ידענא טעמא דהלל ומסברא מדת ב"ש עדיפא יש לעשות כב"ש וכ"מ במעשה דקצב. בשבת דף קי"ט ע"א שאמר שזכה לעושר רב מפני שהתנהג כב"ש:
א סָעִיף א ס"א ואפי' יש כו' ומהם ילמוד. קדושין מ"א א': כי רב כו'. שבת קי"ט א': ולא יאמר כו' כי זה. שם אילו מקלעין כו': ויש. ספרי וידעת כי שלום אהלך זו כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ירבה בבשר ויין. שבת שם אנן דאית לן בשרא וחמרא וכו' ואמר ירבה. שם ר' אבא זבין מתליסר כו': ומגדנות. שם קריבו ליה תלת סאה כו' וע"ל סי' ר"צ ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.