א אֵין פּוֹלִין (פי' לְבַעֵר אֶת הַכֵּנִים מֵהַבְּגָדִים, תַּרְגּוּם בִּעַרְתִּי הַקֹדֶשׁ (דְּבָרִים כו, יג) פַּלֵתִי), וְאֵין קוֹרִין בְּסֵפֶר לְאוֹר הַנֵּר וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מוֹצִיא בְּפִיו, שֶׁמָּא יַטֶּה. וְאֲפִלּוּ הוּא גָּבוֹהַּ עֶשֶׂר קוֹמוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגֹּעַ אֵלָיו, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר. וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ הוּא בַּעֲשָׁשִׁית אוֹ קָבוּעַ בְּחוֹר שֶׁבַּכֹּתֶל, וְכֵן בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה.
ב וְדַוְקָא אֶחָד, אֲבָל שְׁנַיִם קוֹרִים בְּיַחַד, שֶׁאִם בָּא הָאֶחָד לְהַטּוֹת (פי' לְהַטּוֹת הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ הַשֶּׁמֶן לַפְּתִילָה), יַזְכִּירֶנּוּ חֲבֵרוֹ. וְהוּא שֶׁקּוֹרִים בְּעִנְיָן אֶחָד, שֶׁאָז יַשְׁגִּיחַ הָאֶחָד בַּמֶּה שֶּׁיַּעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ, אֲבָל בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים לֹא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁנֵי סְפָרִים, אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף), וְלָכֵן אָסוּר לוֹמַר פִּיּוּטִים בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן נָהֲגוּ (מָרְדְּכַי וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת).
ג אִם יֵשׁ אַחֵר עִמּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ קוֹרֵא, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן דַּעְתְּךָ עָלַי שֶׁלֹּא אַטֶּה, מֻתָּר; וְהוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר כֵּן לְאִשְׁתּוֹ.
ד אָדָם חָשׁוּב, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּחֹל לְהַטּוֹת, מֻתָּר בְּכָל גַּוְנָא.
ה בִּמְדוּרָה, אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה אֵין קוֹרִין מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְיוֹשְׁבִים רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה, וְעוֹד שֶׁזַּנְבוֹת הָאוּדִים סְמוּכִים לָהֶם, אֵין זֶה מַכִּיר כְּשֶׁבָּא חֲבֵרוֹ לְהַבְעִיר וּלְחַתּוֹת.
ו תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן קוֹרְאִין לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת רַבָּן עֲלֵיהֶם.
ז מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּה מַּדְלִיקִין לְאוֹר הַנֵּר, שֶׁהֲרֵי הוּא מַזְכִּיר אִסוּר שַׁבָּת וְאֵיךְ יִשְׁכַּח.
ח נוֹהֲגִים לִקְרוֹת בְּלֵיל יוֹם כִּפּוּר בַּמַּחְזוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת יוֹם הַכִּפּוּרִים עֲלֵיהֶם.
ט לֵיל פֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לִקְרוֹת הַהַגָּדָה בְּסֵפֶר מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּעֵין רָאשֵׁי פְּרָקִים, דְּאֵין ע"ה שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁגוּרָה בְּפִיו קְצָת.
י הָרַב יָכוֹל לִרְאוֹת לְאוֹר הַנֵּר מֵהֵיכָן יִקְרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת, וּלְסַדֵּר רָאשֵׁי הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּפִיו בַּסֵפֶר, וְקוֹרֵא כָּל שְׁאָר הַפָּרָשָׁה עַל פֶּה. וְרָאשֵׁי פָּרָשִׁיּוֹת לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ הַפָּרָשָׁה עַל פֶּה וּבִקְצָת צָרִיךְ לִרְאוֹת בַּסֵפֶר, שָׁרֵי, שֶׁמֵּאַחֵר שֶׁאֵינוֹ מְעַיֵּן בַּסֵפֶר תָּמִיד אִית לֵיהּ הֶכֵּרָא וְלָא אָתֵי לְאַטּוּיֵי.
יא כֵּלִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְצָרִיךְ עִיּוּן לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אָסוּר לְבָדְקָן לְאוֹר הַנֵּר וַאֲפִלּוּ לְהַבְחִין בֵּין בְּגָדָיו לְבִגְדֵי אִשְׁתּוֹ אִם הֵם דּוֹמִים, אָסוּר לִבְדֹּק.
יב שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אָסוּר לוֹ לִבְדֹּק כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן בֵּין בְּנֵר שֶׁמֶן זַיִת בֵּין בְּנֵר שֶׁל נֵפְט (פי' מִין זֶפֶת לָבָן וְרֵיחוֹ רַע) שֶׁאוֹרוֹ רַב. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּשֶׁל נֵפְט, אֲפִלּוּ בְּשַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים), אֲבָל שַׁמָּשׁ קָבוּעַ מֻתָּר לוֹ לִבְדֹּק לְאוֹר הַנֵּר כּוֹסוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. וְאִם הָיָה נֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת, אֵין מוֹרִין לוֹ לִבְדֹּק וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. הַגָּה: נָהֲגוּ לְכַסּוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲרֻמִּים בִּפְנֵי הַנֵּרוֹת, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְכֵן כָּתַב הָרוֹקֵחַ.
א סָעִיף א (א) ואין קורין וכו' - וה"ה שאין בודקין הציצית וכל כה"ג דבר הצריך עיון שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלק יפה:
ב סָעִיף א (ב) בעששית - ואם היא סגורה במפתח יש מתירים וטעמם דדוקא כשגבוה הנר י' קומות אסרו משום דדרכו כן לפעמים כדי שעי"ז יראה מה שבגבוה משא"כ להסגיר שאין דרכו כלל אם לא משום איסור שבת אית ליה היכרא ולא שייך שיפתח להטות דדמי לקורא פרק במה מדליקין ויש אוסרין בכל גוונא משום לא פלוג ועיין בא"ר שמצדד להתיר בשמסר המפתח לאדם אחר דדמי לאומר לחבירו תן דעתך עלי שלא אטה דמתיר בס"ג. אסור לקרות לאור הנר ביום במקום האופל [אחרונים]:
ג סָעִיף א (ג) וכן וכו' - האי וכן קאי ארישא דבזה נמי גזרו שלא לקרות לפניה ואף דהוא כרוך על הפתילה כעין נרות של שעוה וחלב שלנו ולא שייך בו שמא יטה אעפ"כ יש לחוש שמא ימחוט (שמסיר ראש הפתילה להסיר חשכה) ונמצא שהוא מכבה:
ד סָעִיף א (ד) של שעוה - והב"ח בשם רש"ל כתב דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות אצל נר של שעוה וה"ה אצל נר של חלב והטעם דבזה לא שייך שמא יטה רק שמא ימחוט וכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי איסורא דאורייתא וכ"כ הט"ז ומסיק המג"א דשלא לצורך יש להחמיר דהא י"א דכיבוי הוי מלאכה דאורייתא כמ"ש בסוף סי' של"ד והא"ר כתב בשם המלבושי יו"ט דבנר של שעוה שייך ג"כ שמא יטה והביא לזה סמוכין מדברי הרמב"ן וכ"כ בביאור הגר"א דבנר של שעוה וה"ה של חלב שייך ג"כ שמא יטה ומ"מ נ"ל דבנרות הטובים שלנו [שקורין סטארין] מותר לקרות לפניהם לכו"ע דלא שייך שמא יטה רק בדבר שדרכו להטות לפעמים בחול כדי שידלק יפה ובנר (סטארין) ידוע דאין צריך להטייה כלל לעולם וכ"ש דלא שייך בו שמא ימחוט דאורו צלול מאד ואין צריך כלל לזה:
ה סָעִיף ב (ה) שנים קורין - אבל אין פולין אם לא שאחד מפלה והשני משמרו שזה ודאי מותר:
ו סָעִיף ב (ו) יזכירנו חבירו - ודוקא לענין קריאה שהוא מלתא דמצוה התירו בזה אבל לא לענין רשות כ"כ המ"א ומדברי הט"ז סק"ג משמע שהוא חולק ע"ז:
ז סָעִיף ב (ז) אסור - שכל אחד מעיין בספרו ואינו משגיח במה שעושה חבירו:
ח סָעִיף ב (ח) ולכן וכו' - ואפילו לדעת המקילין לעיל בנר של שעוה וחלב הכא בבהכ"נ דשכיחי רבים יש להחמיר בכל גוונא שלא לומר הפיוטים משום לא פלוג דלפעמים יהיה נרות שמן ואיכא חשש איסור שמא יטה [תו"ש פמ"ג] ומש"כ לומר פיוטים ה"ה הזמירות שאומרים בשבת בבית אם לא מי שרגיל קצת בהם וכמ"ש ס"ט או שאומר לחבירו תן דעתך עלי שלא אטה:
ט סָעִיף ב (ט) בבהכ"נ - פי' אפילו שם דיש רבים חיישינן להטייה וכ"ש יחיד בביתו דאסור לאור הנר אבל שאר התפלה מותר לקרות בסידור לאור הנר והטעם שתפלה מצויה בפי הכל וא"צ עיון רב והוי כמו ראשי פרשיות בסעיף י':
י סָעִיף ג (י) ואומר לו - דוקא באומר לו אבל בסתמא אפילו יש בני בית הרבה חיישינן שלא ישגיחו עליו ויבוא להטות:
יא סָעִיף ג (יא) לאשתו - כלומר שלא תאמר דאשה דעתה קרובה אצלו ואינה משמרתו:
יב סָעִיף ד (יב) שאין דרכו וכו' - פי' שברור הוא שאין דרכו אף בעת הלמוד אבל מסתמא לא אמרינן כן דיש גם באדם חשוב שדרכו להטות בחול וכדאיתא בגמרא לענין ר' ישמעאל בן אלישע שהיה משים עצמו על דברי תורה כהדיוט. וכתב הפמ"ג ועכשיו אין להתיר באדם חשוב כי כמה פעמים ראינו שמתוך עיון שוכחים ומטים ומוחטים. ומ"מ בהצטרף לזה ג"כ נר של שעוה וחלב נראה דאין להחמיר בזה:
יג סָעִיף ה (יג) אין קורין - ר"ל אפילו בענין אחד דלאור הנר שרי ועיין בע"ת דאם ביקש לאחד שיתן דעתו עליו שלא יחתה דמותר והביאו הא"ר:
יד סָעִיף ה (יד) להבעיר ולחתות - כתב הט"ז נ"ל דאע"פ שמותר להתחמם נגד המדורה כדאיתא סוף סי' רע"ו מ"מ אין לישב בסמוך אצל זנבות האודים כי יש לחוש שיגע בהם כדי שיבערו היטב כדרך שמהפכין בזנבות האודים ויש שכתבו דלא חיישינן שיבוא לזה:
טו סָעִיף ו (טו) שאימת רבן - שאין פושטין יד לשום דבר ואפילו בחול אלא ע"פ רבן ולא אתי לאצלויי ומשמע מסתימת השו"ע שסובר כהרשב"א דאפילו אין רבן עמהן שרי דכל שעה מתיראין שיבוא רבן ולא יטו ובא"ר הביא הרבה פוסקים שחולקין ארשב"א:
טז סָעִיף ז (טז) לקרות במה מדליקין - משמע דדוקא במה מדליקין ששם נזכר עניני איסור הדלקה ואיך ישכח וידליק אבל שארי הלכות שבת לא:
יז סָעִיף ט (יז) דאין ע"ה וכו' - ואם הוא ע"ה שלא למד מעולם ואין שגור בפיו כלל בלי סידור ואין לו שם שום אדם שיבקשהו שיתן דעתו עליו שלא יטה מ"מ אפשר ג"כ דיש להקל שלא לבטל מצות הגדה שהוא מן התורה אפילו אין לו רק נר של שמן [פמ"ג]:
יח סָעִיף ט (יח) קצת - ומטעם זה יש להתיר למשכים בשבת לבהכ"נ ומתפלל לאור הנר הדולק שם מבע"י לפי שהתפלה ושארי דברים שהוא אומר ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח אבל ללמוד שם אסור כיון שצריך עיון [ט"ז]:
יט סָעִיף יא (יט) וצריך עיון - ברמב"ם איתא וצריך עיון רב ועיין בבה"ל דיש לסמוך ע"ז לפני נר של שעוה וחלב דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל בסק"ד:
כ סָעִיף יב (כ) לבדוק - ר"ל לבדוק כוסות הדומין זה לזה ולידע איזה מהן להניחן על השלחן ושמש שאינו קבוע אינו מכירן וצריך לזה עיון הרבה ע"כ חיישינן שמא יטה והר"ן כתב שהבדיקה היא לראות אם הם נקיים ושמש קבוע מפני שהוא בקי בהם מכבר יודע איזה כלי אינו נקי כ"כ:
כא סָעִיף יב (כא) שאורו רב - ר"ל אע"פ שאורו רב אפ"ה חיישינן שמא יטה כיון שהוא שמש שאינו קבוע:
כב סָעִיף יב (כב) בשל נפט - טעמם דלהטייה לא חיישינן לפי שאורו רב ולא צריך לזה ולשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס ובשמן זית וכן בשארי שמנים לכו"ע אסור ולעת הצורך יש לסמוך על דעה זו כי כן דעת הרבה ראשונים וכ"כ בספר שלחן עצי שטים:
כג סָעִיף יב (כג) לאור הנר - של נפט ולענין שאר שמנים עיין בבה"ל:
כד סָעִיף יב (כד) שא"צ עיון וכו' - ואע"ג דאפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אסרו הכא התירו משום נקיות [ר"ן והרמב"ן והריטב"א בחידושיהם]:
כה סָעִיף יב (כה) אין מורין לו - ר"ל אם בא לפנינו לישאל אין מורין לו לכתחלה ואם עשה מעצמו אין מוחין בידו:
כו סָעִיף יב (כו) שמא יסתפק - ואע"ג דלענין הדלקה לא אסרו משום זה שאני הכא דע"י שהוא מתקרב לנר ביותר לבדוק חיישינן טפי:
כז סָעִיף יב (כז) ביזוי מצוה - קשה דבלא"ה אסור משום סכנה דאתי לידי נכפה כדאיתא בפסחים קי"ב ונראה לחלק בין קטן לגדול [א"ר]:
א סָעִיף א ואין קורין כו'. וה"ה שאין בודקין הציצית [מט"מ רש"ל]:
ב סָעִיף א בעששית. ואם היא סגורה במפתח מותר וכן עשו מהרא"ש ומהר"ם ותלמידיהם וכ"פ בהגמ"נ [ש"כ] וב"ח אוסר:
ג סָעִיף א בנר של שעוה. וב"ח כתב בשם רש"ל דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות ההגדה בנר של שעוה דליכא למיחש שמא יטה עכ"ל ואף על גב דאיכא למיחש שמא ימחוט או יחתוך ראש הפתילה כמ"ש הרב"י י"ל דהא אין איסור דאוריי' בזה ומיהו שלא לצורך יש להחמיר דהא י"א דכיבוי הוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' של"ד ועססי' תקי"ד וראב"ן מיקל בנר של חלב כיון דמאיס עסי"ב:
ד סָעִיף ב ב' קורין. אבל אין פולין [ב"ח]:
ה סָעִיף ב יזכירנו חבירו. הקשה מהרי"ל דאם כן יהיו שנים מותרים לרכוב על גבי בהמ' דאם בא לחתוך זמורה יזכירנו אחר וע"ש מה שתי' בס' ט"א ולפמ"ש בשם הב"ח לא קשה מידי דדוקא בקריאה התירו לו אבל במילי דרשות לא אי נמי התם גזרי' שמא יחתוך זמורה קדם שישב על הסוס כדי להנהיגו כי היכי דאמרי' אין שטין שמא יעשה חבית של שייטין וכן עיקר:
ו סָעִיף ב לו' פיוטים. וה"ה הזמירות שאומרים בבית אם לא מי שרגיל קצת כמ"ש ס"ט ועס"ג:
ז סָעִיף ו שאימת רבן. מסתימת הלשון משמע דאפי' שלא בפני רבן שרי דלעולם אימת רבן עליהם ועבי"ד סי' רמ"ה סי"ד:
ח סָעִיף יב מפני שאינו מכירן. מלשון הזה משמע שהוא בודק איזה כלים יניח על השלחן, אבל הר"ן כ' שבודקן אם הם נקיים וצ"ל דשמש קבוע מפני שהוא בקי בהם יודע איזה כלי יש בו סדק או אינו נקי כל כך:
ט סָעִיף יב ויש מתירין כו'. היינו משום דמאיס ג"כ:
י סָעִיף יב שא"צ עיון וכו'. ואף על גב דאפי' להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אסור הכא התירו משום נקיות [ר"ן], ירושלמי אבל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש י"א מפני שהוא לשעה וליכא למיחש שיטה וי"א מפני הנקיות ומפני הסכנה [ראב"ן של"ח] ולטעם השני איתא בירוש' דמותר לקנב חוזרין פי' ללקוט ירק כמ"ש סי' תרי"א וחוזרין הוא ל' חזרת ודלא כמ"ש המפרש שם בירוש':
יא סָעִיף יב שמא יסתפק. היינו משום שהוא מקרב ידיו לנר ביותר מה שאין כן בשאר תשמישים [בית יוסף] עסי' רס"ב ס"ב:
א סָעִיף א שלא חילקו חכמים כו'. אע"ג דאח"כ מצינו שחילקו כגון בין א' לשנים ועוד הרבה כמ"ש אח"כ היינו שיש חילוק מצד האדם שלזה מותר ולזה אסור ולא גזרינן אדם זה בשביל אחר אבל בחילוק שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר והוא האיסור עצמו משא"כ בחילוק של האדם אמרינן שלזה לא נאסר מעולם כנלע"ד נכון:
ב סָעִיף א וכן בנר של שעוה. אין פי' דבנר של שעוה אסור ג"כ דלא חילקו חכמים דבזה היה לנו לומר בזה לא נאסר מעולם וכמ"ש בסמוך אלא האי וכן קאי ארישא דתחלה גזרו גם בזה משום שמא יסיר ראש הפתילה ונמצא מכבה כ"כ ב"י דלא כיש מי שמסתפק בנר של שעוה וא"ל א"כ גם בי"ט יהיה אסור לקרות פיוטים לאור הנר של שעוה כיון דכיבוי אסור גם בי"ט הא ל"ק כיון דכיבוי זה הוא בשביל שידליק היטב וכי היכי דמותר להבעיר בי"ט ה"נ מותר לכבות קצת כדי שידלוק שפיר ועסי' תקי"ד בסופו אלא דק"ל על טעם ב"י דא"כ גם בשל שמן היה לגמרא ליתן טעם זה ול"צ לשמא יטה דהוא אינו שייך אלא ביש שמן בנר אבל אם הפתילה לחוד שם שרי ולטעם ב"י אסור ותו נ"ל דשל שעוה אין שם מלאכ' שחייב בה מדאוריית' דהא אף אם תאמר שהוא מכבה מ"מ כיבוי זה א"צ לגופו דדוקא במכב' להבהב הפתיל' חייב כדאית' סי' ער"ח אבל כאן אינו מכוין רק להסיר המונע ההדלקה ופטור מן התורה אלא איסור יש ולא גזרו שמא יטה אלא במקו' חיוב דאוריית' ועסי' ער"ח:
ג סָעִיף ב אבל שנים קורין כו'. משמע דלענין פולין אין חילוק דאפי' בשנים אסור דכל אחד שהוא מפלה ובודק אחר כנים הוא בודק במקום אחר וה"ל כמו לענין קריאה בב' ענינים אם לא שאחד מפלה והשני משמרו שזה ודאי מותר:
ד סָעִיף י בבה"כ. פי' אפי' שם דיש בה רבים וכ"ש יחיד בביתו דאסור ומשמע דשאר התפלה מותר לקרות בסידור לאור הנר והטעם שהתפלה מצויה בפי הכל וא"צ עיון רב והוה כמו ראשי הפרשיות בסעיף י' ולפי מ"ש בנר של שעוה וחלב אין חשש כלל:
ה סָעִיף ד שאין דרכו להטות. פי' שברור הוא שאין דרכו כו' אבל מסתמא לא אמרי' כן דיש גם באדם חשוב שדרכו להטות בחול. וכדאיתא בגמרא שאני ר"י בן אלישע שמשים עצמו על דברי תורה כהדיוט:
ו סָעִיף ה ועוד שזנבות האודים כו'. אין זה מכיר כו' לפי זה אם יושבים סמוכים זה לזה שרי אבל בטור כתוב שבקל יכול להטות קודם שירגיש בו חבירו משמע דסמוכים לא מהני. ונראה שגם לזה נתכוין כאן במ"ש אין זה מכיר כו' פי' שאינו יכול להכיר כ"כ במהירות ונ"ל מטעם זה דאע"פ שמותר להתחמם נגד המדורה כדאיתא ס"ס רע"ו מ"מ אין לישב בסמוך אצל זנבות האודים כי יש לחוש שיגע בהם כדי שיבעירו היטב כדרך שעושין במדורה שמהפכין בזנבות אודים כדי שלא תכבה המדורה והוה ממש כמו חשש דכאן לענין אם רוצה לקרות לאור המדורה וחד ענינא הם כנלע"ד: וא"ל ממ"ש הרוקח הביאו ב"י בסי' רע"ו אין לישב אצל האש שתיקן העכו"ם פן יבעיר או יחתה כו' משמע אבל לא חיישינן שמא יבעיר הישראל התם רבותא קמ"ל דאע"ג דהישראל לא יבעיר. כי ירא מפני העכו"ם אפ"ה חיישינן מצד העכו"ם:
ז סָעִיף ו של בית רבן. בטור ורמב"ם כתוב לפני רבן אלא דהרב המגיד כתב בשם רשב"א אפי' שלא בפני רבן ומשמע כאן דפסק כרשב"א:
ח סָעִיף ט שגורה בפיו קצת. מטעם זה יש להתיר למשכים בשבת לבית הכנסת ומתפלל לאור הנר הדולק שם מבעוד יום לפי שהתפלה ושאר דברים שהוא אומ' ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח אבל ללמוד שם אסור כיון שצריך לעיין היטב אבל למה שהתרנו בסי' רע"ח בנר של שעוה אין כאן איסור וע"ש:
א סָעִיף א ואין קורין. וה"ה שאין בודקין הציצית. מט"מ רש"ל:
ב סָעִיף א בעששית. ואם היא סגורה במפתח מותר וכן עשו מהרא"ש ומהר"ם ותלמידיהם וכ"כ בהגמ"נ וב"ח וט"ז וע"ת אוסרים משום דלא פלוג ע"ש. אסור לקרות לאור הנר אפי' ביום במקום האפל. הלק"ט ח"ב סי' כ"ז:
ג סָעִיף א שעוה. ב"ח כתב בשם רש"ל דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות ההגדה בנר של שעוה דליכא למיחש שמא יטה וראב"ן מיקל בנר של חלב כיון דמאיס עיין סעיף י"ב:
ד סָעִיף ב אבל שנים קורין. אבל אין פולין אם לא שאחד מפלה ושני משמרו. ט"ז וב"ח:
ה סָעִיף ב פיוטים. וה"ה הזמירות שאומרים בבית אם לא מי שרגיל קצת ושאר התפלה מותר לקרות בסידור לאור הנר שהתפלה מצויה בפי הכל:
ו סָעִיף ד להטות. פירוש שברור הוא אבל מסתמא לא. ט"ז:
ז סָעִיף ה ולחתות. מטעם זה נ"ל אע"פ שמותר להתחמם נגד המדורה כמ"ש ס"ס רע"ו מ"מ אין לישב בסמוך כמש"ל סי' רנ"ה ס"ק ג' ע"ש:
ח סָעִיף ו שאימת רבן. אפי' שלא בפני רבן שרי. ט"ז מ"א:
ט סָעִיף ט קצת. ומטעם זה יש להתיר למשכים בשבת לבה"כ ומתפלל לאור הנר הדולק שם מבע"י לפי שהתפלה ושאר דברים שהוא אומר ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח אבל ללמוד שם אסור כיון שצריך לעיין היטב אבל למה שהתרנו בסי' ער"ה בנר של שעוה אין כאן איסור. ט"ז ע"ש:
י סָעִיף יב לכסות. והוא סכנה גדולה אפי' בלא נר של שבת:
א סָעִיף א (ס"ק ב) בעששית כו' וב"ח אוסר משום לא פלוג. וטעם המתירים כתב בס' א"ר דוקא בגבוה י' קומות דל"ל הכירא דהא גם בחול כשצריך להשתמש במקום גבוה מניח הנר במקום גבוה בזה אמרי' לא פלוג משא"כ מפתח דאין דרכו בכך דבחול וא"ל הכירא לא אסרו משום לא פלוג ע"ש. ונלענ"ד ע"י קשר משונה שרי כמו ע"י מפתח לדעת המתירים דהא דברים שמשלחים ע"י גוי וצריכים חותם קשר משונה עדיף ממפתח כדאיתא בי"ד סי' קי"ח וסי' ק"ל ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) בנר כו' ואע"ג דא"ל שמא ימחוט ויש בו משום מכבה (ובסימן תקי"ד איתא דגם יש משום מתקן מנא): דהא אין איסור דאורייתא בזה. ר"ל דהטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ומכבה אם אינו עושה להבהב הפתילה או לעשות פחמין הוי מלאכ' שאצ"ל. וכ' בס' ת"ש ופשוט דאם עומדים נר של שעוה ונר של שמן סמוכים זה אצל זה אסור לקרות כנגדן ואין לדמות למ"ש בסי' רס"ד בשם מ"א דאם עומד נר כשר אצל נר פסול דשרי להשתמש כנגדן דשאני התם דמיירי בשאר תשמישים דאין צריכים עיון רב ודי לו בנר כשר לכתחל' לנן אפי' עומד אצלו נר פסול לא חיישינן שמא יטה נר הפסול כיון דסגי לי' בנר הכשר משא"כ הכא דמיירי בדברים הצריכים עיון רב ומהאי טעמא אפי' נגד נר הכשר אסור מחשש שמא יטה אפי' עומד אצלו נר שעוה מ"מ אסור להשתמש כנגדן ניהו דבנר שעוה ליכא חשש הטיה מ"מ א"ל שמא יטה נר האחר וזה פשוט מאוד עכ"ל: דהא י"א דכיבוי הו"מ דאוריית' והוא דעת הרמב"ם דפוסק כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופו חייב עליה: ועסי' י"ב ר"ל דדינו של הראב"ן דבמאיס לא חיישינן שמא יטה תליא במחלוקת רש"י והרי"ף והרא"ש שבסעיף י"ב דלפי גרסתם דמותר לשמש לבדוק כלים נגד נר של נפט כתב רש"י הטעם משום דמאיס לא חיישינן שמא יטה והיינו כדעת הראב"ן אף די"ל דנפט מאיס טפי מחלב מ"מ נרא' מדברי רש"י דהיכי דמאיס ל"ג שמא יטה. אבל הרי"ף והרא"ש כתבו שני טעמים חדא מפני שנפט אורה רב ועוד דמאיס. וכתב הרב"י דצריכי לשני הטעמים דהא דנפט אורה רב צריך דלא ניחש שמא יטה וכיון דאורה רב אין צריך הטיה. וטעם מאיס איצטריך כי היכי דלא ניחוש שמא יסתפק ממנו כדחיישינן בשמן זית ע"ש והא דלא סגי להו בטעם מאיס גרידא ע"כ ס"ל דאף ע"ג דמאיס א"ל שמא יטה ולכך הוצרכו לטעם שאורה רב מוכח דלא כראב"ן:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) ב' קורין אבל אין פולין: כתב הט"ז הטעם כיון דכל אחד מפלה במקום אחר הוי ליה כשנים קוראים בשני ענינים דאסור אבל מדברי מ"א בס"ק שאחר זה מוכח דס"ל הטעם דדוקא לדבר מצוה הקילו להתיר בשנים משא"כ לדבר הרשות:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) יזכרנו כו' ולפי מ"ש בשם הב"ח כו' היינו בס"ק שלפני זה. ובספר תוספות שבת הקשה מאי פסקא הא משכחת לה רכיבה דמצוה כגון להביא לולב ושופר וכדומה וגם משכחת קריאת רשות כגון לקרות באגרת רשות (לעניות דעתי אגרת לא הוי רשות גמור דהא מה"ט הותרה הקריאה שמא כתב בו דבר הצורך לנפש כמ"ש לקמן סימן ש"ז א"כ אין זה רשות: וכן אם כתב בלשון הקודש שיוכל ללמוד ממנו לה"ק גם זה תינו רשות) ונלענ"ד לק"מ דוקא קריאה שרוב הקריאות הן דבר מצוה ואע"ג דלפעמים ימצא קריאה דרשות דבאמת אסור משום האי מיעוטא דרשות לא נאסר קריאה דמצוה משום לא פלוג משא"כ ברכיבה הוא להיפך דרוב הרכיבות הן לדבר הרשות דאסורים ואם לפעמים יקרה רכיבה דמצוה ג"כ אסור משום לא פלוג:
ה סָעִיף יב (ס"ק ו) לומר פיוטים. והוא הדין זמירות כו' ובספר ת"ש הקשה לפמ"ש מגן אברהם בס"ק ג' בשם הב"ח שכ' שמהרש"ל העיר שהמנהג להקל לבדוק ציצית ולבדוק כלים ולקרות ההגדה נגד נר של שעוה וע"כ צ"ל דתפשו עיקר כהפוסקים המתירים בנר שעוה וא"כ כ"ש שיש להתיר נר של חלב דג"כ ל"ל כ"א שמא ימחוט ומוסיף קולא דמאיס. א"כ למה נמנעו לומר פיוטי' הא בבה"כ הנרות הן של שעוה או של חלב וע"ש מ"ש ואני בעניותי לא מצאתי בב"ח היתר קריאת ההגדה בנר של שעוה וזה לשון הב"ח כיון דרש"י ס"ל דבשמש קבוע אסור לבדוק כלים בשמן זית (והוא הדין המבואר בסעיף י"ב אלא שהרב ב"י שם העתיק דעת הרמב"ם שהיא דעה ג' לפי גרסתו) ובאינו קבוע מותר בשמן זית אלא שאין מורין כן. והרי"ף והרא"ש ור"ת ס"ל להיפך דבאינו קבוע אסור ובקבוע מותר לכן בשמן זית אין להתיר בין בקבוע ובין אינו קבוע. כיון דהוא מחלוקת הפוסקים אין להקל בספיקא דשבת דחמיר טובא ומה שנהגו האידנא להקל כו' לפי שסוברי' כהגדולים בנרות קנדיל"א (הוא נר של שעוה) אין לחוש שמא יטה כו' ומה"ט נהגו להקל לבדוק ציצית בהשכמה לאור הנר דקינדל"א מצאתי ע"ש מהרש"ל עכ"ל הב"ח הרי דלא הוזכר היתר כ"א בדיקת ציצית ובדיקת כלים לשמש אבל קריאת ההגדה לא הוזכר ובהני תרתי י"ל דבלא"ה יש סברא להקל בדיקת כלים לשמש הא הוא מחלוקת הרי"ף ורא"ש ור"ת עם רש"י דלחד מנייהו מותר לכן צרפו גם היתר הגדולים בנר שעוה וכן בדיקת ציצית דהא כ' מ"א בס"ק א' והוא הדין שאין בודקין הציצית מט"מ מהרש"ל. הרי הני ג' גדולי עולם הוצרכו לאשמעי' איסור בדיקת הציצית ע"כ משום דס"ד דשרי. ואפשר משום שא"צ עיון כמו שהותר בסעיף י"ב לשמש קבוע: לבדוק כיון שא"צ עיון רב קמ"ל דאסור דהא אפי' להבחין בין בגדיו לב"א אסור. רק בבדיקת כלים הקילו משום נקיות וכמ"ש מ"א שם עכ"פ יש צד להקל בבדיקת ציצית הואיל וא"צ עיון ואינו רק לפי שעה כמ"ש מ"א בשם הירושלמי בסעיף י"ב לכן צרפו דעת הגדולים המקילים בנר שעוה והתירו בדיקת ציצית משא"כ קריאת ההגדה דאין צד להקל משום היתר דנר של שעוה לחוד לא רצו להקל אלא לפמ"ש מ"א בשמו להקל גם בקריאת ההגדה צ"ל קושית הת"ש בפיוטי' הנ"ל:
ו סָעִיף ו (ס"ק ז) שאימת כו' מסתימת הלשון כו' דהרמב"ם כ' לפני רבן והרשב"א התיר אפי' שלא בפני רבן. ועז"כ מ"א מדסתם המחבר ולא הזכיר בפני רבן משמע דס"ל כהרשב"א דאפי' שלא בפני רבן מותר וכ"כ הט"ז: ועבי"ד סי' רמ"ה סעיף י"ד אינו ענין לדלעיל אלא הואיל והוזכר פה מקריאת התינוקת הביא מ"ש ט"ז בי"ד דאין לומדין עם התינוקת בשבת דבר חדש שעדיין לא למדו מפני צער התינוק אבל אם כבר למד פעם אחד בחול מותר והם דברי הש"ס בנדרים:
ז סָעִיף יב (ס"ק ח) מפני כו' אבל הר"ן כו' וצ"ל דשמש כו'. ר"ל בשלמא לטעם הש"ע יש לחלק בין קבוע לאינו קבוע דהקבוע רגיל ויודע איזה כלים מצטרכי' לשלחן וא"צ עיון משא"כ שאינו קבוע אבל לדעת הר"ן מאי חילוק יש בין קבוע לאינו קבוע: איזה כלי יש בו סדק ואז אינו נקי כצ"ל דהכלים שאין בהם סדקים בקל יש לנקותן משא"כ אותן שי"ב סדק קשה לנקותו דאחר הניקוי נשאר דבוק בסדק. והקבוע יודע איזה כלי שיש בו סדק ואינו נותנו על השלחן או מנקהו במקום הסדק כי ידע מקומו וא"צ עיון משא"כ שאינו קבוע:
ח סָעִיף יב (ס"ק ט) יש כו' דמאיס ג"כ ר"ל ניהו דנפט אורו רב וא"צ להטייה. מ"מ הא א"ל שמא יסתפק ממנו דהא הקבוע אפי' בשמן זית היה מותר דל"ל לגביה לשמא יטה אפי' הכי אסור משום שמא יסתפק ממנו מש"ה כתב דמאיס ג"כ ול"ל לשמא יסתפק:
ט סָעִיף יב (ס"ק יא) שמא כו' עסי' רס"ה ס"ב דדוקא אם השמן הוא בכלי אחר ואין הפתילה מונחת בתוכו י"ל שמא יסתפק אפי' בשאר תשמישים דלא יסיק אדעתיה דיש בזה משום מכבה משא"כ כשהפתילה מונחת תוך השמן יודע להזהר שלא יסתפק רק אם מקרב ידיו אפי' כה"ג שהפתילה בתוך השמן חיישינן שמא יסתפק:
א סָעִיף א ס"א ואפי' אינו כו'. הוא פשוט דאיסור הוא בעיון כמ"ש אפי' לעיין בין בגדיו כו' תני חדא שמש בודק ומדפריך שם והא אמרת רישא רואה דלא כהג"א ומ"ש רש"י ומריצן בפיו ל"ד אלא נקט לאשמועינן דאפ"ה שרי שם דל"ת דוקא רואה בעיון בעלמא קמ"ל רש"י דלא וראיה ממ"ש מיתיבי רשב"ג א' התינוקות כו' אב"א ראשי פרשיותיו אלמא דאפי' בקריאה מותר שם וכנ"ל: וכן בנר. דבשעוה נמי שייך שמא יטה כמש"ש כ' ב' שעוה אצטריך כו' ואפי' לפרש"י שם מ"מ מדס"ד דאסו' להדליק ופסול פתילות ושמנים הוא משום שמא יטה וערש"י שם ד"ה ומותר להשתמש כו' ואפי' למסקנא קמ"ל שאין מסכסכת כמו בשמן ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב וי"א דבשני. כ"ש מב' ענינים:
ג סָעִיף ג ס"ג אם יש. כ"ש משנים אע"ג ששנים טרודין:
ד סָעִיף ד ס"ד מותר. כמ"ש בפסחים י"א א' הוא עצמו מחזר כו' וכשיטת הרי"ף ותוס' וש"פ בסי' ת"ה דלא כרש"י שאוסר בפסח מפני שאיסורו איסור כרת וע' ר"ן שם:
ה סָעִיף ח ס"ח נוהגין. מהנ"ל ס"ו וה"ה כאן אימת שכינה עליו וכמ"ש בפ"ב דנדה אב"א בעתותא דשכינה:
ו סָעִיף ט סט דהוי. כמ"ש בס"י:
ז סָעִיף יב סי"ב שמש שאינו. כפי' הרי"ף שם דשמש שאינו קבוע גרע רק שפי' טעם אחר משום שאין מכירין ובשמש להו לרב יסתפק ממנו והיתר דשמש קבוע מפ' משום שמכירן וא"צ עיון הרבה כנ"ל וכ"ז דלא כפי' הרי"ף ותוס': יש מתירין. כגי' ר"ח שם בתוס' ורי"ף: נהגו כו'. שם כ"ב א' וסוף פ"ב דסוכה מאני מיכלא כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.