Shulchan Aruch, Orach Chayim 282 — שולחן ערוך, אורח חיים רפב
א מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין בּוֹ שִׁבְעָה; וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהוֹסִיף עַל הַקְּרוּאִים (רַמְבַּ"ם פ' י"ב מֵה"ת וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ"ם וּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיוֹם טוֹב אֵין לְהוֹסִיף (ר"ן פֶּרֶק הַקוֹרֵא) וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ מִלְּבַד בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁמּוֹסִיפִין הַרְבֵּה, גַּם בְּכָל יוֹם טוֹב אֵין הַמַּפְטִירִין מִמִּנְיַן הַקְּרוּאִים, כְּדִלְקַמָּן.
ב מֻתָּר לִקְרוֹת עוֹלִים הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא זֶה מַה שֶּׁקָּרָא זֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה) וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ חוּץ מִבְּשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁנָּהֲגוּ לְהַרְבּוֹת בִּקְרוּאִים, וְנוֹהֲגִים כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
ג הַכֹּל עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעָה, אֲפִלּוּ אִשָּׁה וְקָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. הַגָּה: וְאֵלּוּ דַּוְקָא מִצְטָרְפִים לְמִנְיַן הַקְּרוּאִים, אֲבָל לֹא שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים (רַ"ן וְריב"ש). וְדִין עֶבֶד כְּנַעֲנִי כְּדִין אִשָּׁה, אֲבָל אִם אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מֻתָּר לַעֲלוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ב מהל' תְּפִלָּה). וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. וְאֵין אִסּוּר לִקְרוֹת עִם הָאָרֶץ נִכְבָּד, עָשִׁיר וּגְדוֹל הַדּוֹר לִפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּי אֵין זֶה בִּזָּיוֹן לַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים רַק כָּבוֹד לַתּוֹרָה שֶׁמִּתְכַּבֶּדֶת בַּאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים (אוֹר זָרוּעַ). וּמַמְזֵר מֻתָּר לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה (מהר"א מִפְּרַג). וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קל"ו מִסֵּדֶר הַקְּרוּאִים.
ד נוֹהֲגִים לִקְרוֹת שִׁבְעָה וְלִגְמֹר עִמָּהֶם הַפָּרָשָׁה וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא עִם הַמַּפְטִיר מַה שֶּׁקָּרָא הַשְּׁבִיעִי. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִים בְּיָמִים טוֹבִים שֶׁאֵין מַפְטִיר מִמִּנְיַן הַקְּרוּאִים, אֲבָל בַּחֹל שֶׁאָסוּר לְהוֹסִיף עַל מִנְיַן הַקְּרוּאִים, הַשְּׁלִישִׁי הוּא מַפְטִיר. וּבְיוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין ב' סְפָרִים אוֹ ג', הַמַּפְטִיר קוֹרֵא בָּאַחֲרוֹנָה. וְקָטָן יָכוֹל לִקְרוֹת בְּפָרָשַׁת הַמּוּסָפִין אוֹ בְּד' פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁמּוֹסִיפִין בַּאֲדָר, וְכֵן נוֹהֲגִים (רַ"ן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דִּמְגִלָּה), אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים. וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁעוֹלֶה הַמַּפְטִיר, וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין הוֹסִיפוּ עַל מִנְיַן הַקְּרוּאִים אוֹ לֹא וּבֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה א' אוֹ ג' (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ר יְשַׁעְיָה וְהָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
ה אִם לֹא נִמְצָא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְטִיר אֶלָּא אֶחָד מֵאוֹתָם שֶׁעָלוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וּכְבָר אָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ אַחַר קְרִיאַת הַפָּרָשָׁה, זֶה שֶׁרוֹצֶה לְהַפְטִיר צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וִיבָרֵךְ עַל קְרִיאָתוֹ תְּחִלָּה וָסוֹף. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר קַדִּישׁ, יַפְטִיר מִי שֶׁעָלָה לִשְׁבִיעִי אִם יוֹדֵעַ, וְאִם יֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁיּוֹדְעִים לְהַפְטִיר לֹא יַפְטִיר מִי שֶׁעָלָה כְּבָר (אוֹר זָרוּעַ עסס"י קמ"ד).
ו אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר וְסִיֵּם הַפָּרָשָׁה עִם הַשִּׁשִּׁי וְאָמַר קַדִּישׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹת עוֹד אַחֵר אֶלָּא יִקְרָא עִם הַמַּפְטִיר מַה שֶּׁקָּרָא עִם הַשִּׁשִּׁי, דְּקַיְמָא לָן מַפְטִיר עוֹלֶה לְמִנְיַן שִׁבְעָה.
ז קָרָא הַפָּרָשָׁה בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת וְדִלֵּג פָּסוּק אֶחָד, חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ; וַאֲפִלּוּ הִפְטִיר וְהִתְפַּלֵּל מוּסָף, חוֹזֵר וְקוֹרֵא.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) מוציאין וכו' - יש לומר בריך שמיה בפתיחת הארון בין בשבת ובין בחול. והנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין ואפילו אם הוא איטר יד אין לשנות בזה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) וקורין בו וכו' - והיא מצוה מד"ס והיא תקנה קדומה ממשה רבינו ע"ה וכמ"ש בסימן קל"ה עי"ש במ"ב: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שבעה - הנה בזמן המשנה היה המנהג שהראשון שבקרואים היה מברך הברכה לפניה והאחרון היה מברך הברכה לאחריה והאמצעים כולן היו יוצאין בברכתן ואח"כ בזמן הגמרא התקינו שכל אחד יברך לפניה ולאחריה כמו שנהוג היום: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ואם רצה - וי"א שהיום שכל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל אין כדאי להוסיף להרבות בברכות אך במקום הצורך כגון חתונה או ברית מילה וכל כה"ג אין לחוש לזה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) מוסיף - ונכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה א"צ לדקדק בזה. כתבו האחרונים דבשבת שקורין ב' פרשיות יש לקרות מנין חצי הקרואים מהשבעה בכל סדרה דהיינו שקורא להרביעי קצת מהסדר א' ומהסדר ב' ג' פסוקים עכ"פ ואין לחוש במה שיוסיף על השבעה בסדר ב' כיון דאין שום חיוב מן הדין להוסיף: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) אין להוסיף - וכשחל יו"ט בשבת לכו"ע מותר להוסיף על שבעה כמו בשאר שבתות השנה דכי בשביל שניתוסף בו קדושת יו"ט נגרע ממנו המעלה דשאר שבתות אך כשחל יוה"כ בשבת טוב לכתחלה שלא להוסיף על שבעה משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) מלבד בשמחת תורה - דכדי שיזכה כל אחד לקרוא בתורה בעת סיום התורה אוקמי אדינא כרוב הפוסקים שמתירין להוסיף ביו"ט: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) אין המפטירין וכו' - ר"ל דלמפטיר קורא פרשה בפני עצמה בחובת היום ומזה ממילא ג"כ ראיה דנקטינן לדינא כדעה א' דביו"ט מותר להוסיף על מנין הקרואים וכדלקמן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט (ט) אין בכך כלום - ומ"מ אינו עולה מן המנין אם לא שהוסיף לכל הפחות שני פסוקים על מה שקרא הראשון דאז דיעבד עולה למנין וכמ"ש בסוף סימן קל"ז: ש"ע סָעִיף ב
י (י) חוץ מבש"ת - י"א דה"ה בחתונה אבל מנהגנו שלא לקרוא לזה מה שקרא כבר אחד אף בחתונה לבד בש"ת נוהגין כרמ"א [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא (יא) למנין שבעה - אבל לא למנין שלשה [מ"א] ובעולת שבת כתב עוד דה"ה למנין דה"ו שיש בר"ח ויו"ט ויוה"כ ג"כ אין עולה: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) וקטן - ואף אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו [רי"ט ורדב"ז] ודעת המ"א שאין אנו מחוייבין לקרותו דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא וכן נוהגין בימינו שכשאין בבהכ"נ כהן שהוא בן י"ג שנה קורין ישראל במקום כהן ואפילו יש שם כהן קטן. ויותר מזה נוהגין כהיום שאין קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים אלא למפטיר [אחרונים]. כתב המ"א בשם מסכת סופרים שהנשים אע"פ שאין חייבות בת"ת מ"מ חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ואין נוהגות ליזהר בזה ואדרבה יש מקומות שנוהגות הנשים לצאת חוץ בעת הקריאה: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) שיודע למי מברכין - ומ"מ אין יכול להיות מקרא את העולים דהיינו שהוא יקרא בקול רם בס"ת והעולים אומרים אחריו בלחש וכל הצבור יהיו יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו עד שיביא שתי שערות [ומשהוא בן י"ג שנה בחזקה שהביא שתי שערות לענין זה] ומ"מ כשאין שם קורא אחר ותתבטל הקריאה לגמרי מסתפק הפמ"ג דאפשר דיש להקל באופן זה אפילו אם לא הביא עדיין שתי שערות וכן בדה"ח בהלכות קה"ת מיקל ג"כ בשעת הדחק: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) כולם - או רובם: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) אמו מישראל - דאז הו"ל ישראל מעליא וחייב בכל המצות: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) בראש מגולה - היינו אפילו הוא קטן. וכן קטן שהוא פוחח דהיינו שבגדיו קרועים וזרועותיו וכתפיו מגולין אסור לקרותו לתורה [מגילה כ"ד ע"ב]: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) מותר לעלות - שהרי הוא חייב בכל המצות שבתורה כשאר איש ישראל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יח (יח) נוהגים - מה שנהגו למכור ששי בפני עצמו יש קצת סמך מהזוהר שלח לך [מ"א] ואחרון מוכרים בפ"ע דאחרון חביב שמסיים בו [פמ"ג] ומ"מ ח"ו להתקוטט בעבור זה שכל אותיות התורה הם כולם קדושים וטהורים וכדכתיב אמרות ה' אמרות טהורות וגו': ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) לקרות שבעה וכו' - דהנה מן הדין קי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה והיה יכול לגמור הפרשה דהיינו הסדרה עם המפטיר שהוא השביעי ואח"כ לומר קדיש ואך כדי לצאת גם דעת האומר בגמרא דאין מפטיר עולה למנין שבעה וע"כ מהנכון הוא לקרות שבעה קרואים קודם שמתחיל המפטיר וכדי להודיע לכל שהמפטיר אינו ממנין העולים תקנו ג"כ שהנכון לכתחלה להפסיק בהקדיש בין קריאתו לקריאת שאר העולים וממילא מוכרח לגמור הסדרה מתחלה כדי שלא יפסיק בקדיש באמצע הקריאה ואח"כ לחזור עם המפטיר עכ"פ ג' פסוקים ממה שקרא השביעי או האחרון: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) ולגמור עמהם הפרשה - וה"ה דיכול להוסיף עוד על השבעה אך העיקר אשמועינן דנהגו שלא להשלים בהמפטיר את הפרשה ואח"כ לומר קדיש אלא יאמר קדיש קודם קריאת המפטיר וממילא מוכרח לגמור כל הסדרה מתחלה קודם אמירת הקדיש וכמש"כ בסקי"ט: ש"ע סָעִיף ד
כא (כא) וכן נוהגים ביו"ט - ר"ל שגם ביו"ט אף דמדינא היה מותר המפטיר להיות מן המנין חמשה מ"מ נוהגים ג"כ שאין המפטיר מן המנין אלא קורא בפני עצמו בפרשה של חובת היום והקדיש אומר מקודם ומ"מ יוצא בזה אף למ"ד דעולה מן המנין שהרי רוב הפוסקים סוברים דמותר להוסיף וכנ"ל בס"א: ש"ע סָעִיף ד
כב (כב) או ג' וכו' - כגון ר"ח טבת שחל בשבת שצריך לקרות פרשת השבוע ופרשת ר"ח וענין של חנוכה או בש"ת שצריך לקרות פרשת וזאת הברכה ובראשית ופרשת המוספים בכל זה המפטיר בלבד קורא באחרונה ובין כשמשלימין המנין או שמוסיפין על המנין הכל עולים בשני ספרים הראשונים: ש"ע סָעִיף ד
כג (כג) או בד' פרשיות - ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציאם י"ח מ"מ הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן ויש מחמירין בדבר שלא לקרותו לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה שי"א שגם היא מדאורייתא וכן הסכים בא"ר ודה"ח. וביום א' של שבועות שקורין המרכבה למפטיר וכן בשביעי של פסח שקורין השירה ובשבת שובה ג"כ נוהגין שאין קורין אותו לכתחלה למפטיר ובתשובת פרח שושן העלה לעיקר דהקטן לא יקרא בד' פרשיות והביאו בחידושי רע"א. ואמנם גם בשאר מפטיר ג"כ דוקא בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותן שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה [מ"א] ועיין בבאור הלכה: ש"ע סָעִיף ד
כד (כד) אע"פ שיש חולקים - היינו דהחולקים ס"ל דוקא בשבת שקורא המפטיר מה שכבר קרא השביעי אז נוכל לקרות לקטן משא"כ בכל אלו שקורא המפטיר פרשה שלא קראו מתחלה: ש"ע סָעִיף ד
כה (כה) ואומרים קדיש - לא חידש בזה כלום על המחבר רק לאשמועינן מה שסיים לבסוף דאין חילוק וכו' אלא בכל פעם אומרים הקדיש קודם המפטיר דוקא: ש"ע סָעִיף ד
כו (כו) קודם שעולה המפטיר - היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין הקרואים אומרים קדיש אחר המפטיר [דהיינו אחר שמכניסין הס"ת להיכל] ולא קודם דאין אומרים קדיש עד שנשלם המנין ובחוה"מ פסח וכן בחוה"מ סוכות אומרים קדיש אחר שקרא הרביעי דאז כבר נשלם מנין הקרואים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כז (כז) אם לא נמצא וכו' - וה"ה בשבת של חזון אפילו נמצא מי שיודע להפטיר בנביא רק שלא ידע לקונן כנהוג ג"כ דינא הכי: ש"ע סָעִיף ה
כח (כח) צריך לחזור ולקרות - ואפילו השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיק בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה המפטיר קרא מתחלה בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרינן בגמרא דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה [היינו דאי המפטיר יפטיר בנביאים ויברך עליו ולא יקראו בתורה הרי אנו משוים דברי הנביאים לתורה בקריאה וברכה לכן צריך לקרות המפטיר בתורה תחלה ומזה יראו שהתורה עיקרית] ומ"מ נכון יותר בעניננו שהפסיק בקדיש שיקרא המפטיר אחד מן הקודמים ולא השביעי: ש"ע סָעִיף ה
כט (כט) יפטיר מי שעלה וכו' - היינו שיפטיר בנביא וא"צ לחזור ולקרות בתורה אלא מה שקרא בשביעי בסיום הפרשה [או כשהוסיפו מי שקרא באחרון] עולה גם למפטיר דהא קי"ל דהמפטיר עולה למנין שבעה וכדלקמיה בס"ו והקדיש יאמר אחר קריאת הפטרה וברכותיה. כתב הפמ"ג דה"ה בכל מפטיר כששכח לומר הקדיש מקודם ונזכר אחר שכבר קרא המפטיר בתורה לא יאמר הקדיש עד לאחר קריאת הפטרה וברכותיה: ש"ע סָעִיף ה
ל (ל) אם יודע - ואם השביעי אינו יודע ויצטרך לעלות למפטיר אחד מהקודמים אז בכל גווני צריך לחזור ולקרות ולברך בתורה לשם מפטיר: ש"ע סָעִיף ה
לא (לא) לא יפטיר - ובשבת חזון במקום שהמנהג שקוראים הרב למפטיר לא יקראוהו מקודם לשלישי [מ"א ותו"ש] ועיין בא"ר: ש"ע סָעִיף ה
לב (לב) מי שעלה כבר - אם קראו לאדם לתורה בבית הכנסת אחרת ונזדמן לו אותה הפרשה שקרא היום צריך לחזור ולברך [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לג (לג) א"צ לקרות וכו' - ר"ל שא"צ לקרות עוד שביעי מלבד המפטיר דאחרי שאמר קדיש בסיום הפרשה אינו קורא אח"כ רק לשם מפטיר לבד כמו שרגיל תמיד אחר הקדיש והוא יהיה עולה למנין שבעה אבל אם נזכר קודם שאמר הקדיש אז צריך לקרות אחד לשביעי ממה שקרא כבר ויסיים הפרשה עמו ויאמר קדיש ואח"כ יחזור לקרות איזה פסוקים למפטיר כמו שרגיל תמיד: ש"ע סָעִיף ו
לד (לד) אלא יקרא וכו' - וא"צ לחזור ולומר קדיש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לה (לה) ודילג פסוק אחד - ה"ה תיבה אחת אלא שדיבר בהוה: ש"ע סָעִיף ז
לו (לו) חוזר וקורא - ויברך לפניה ולאחריה על הג' פסוקים ועיין לעיל סימן קל"ז ס"ג שם מבואר כל פרטי דין זה: ש"ע סָעִיף ז
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ביום השבת שחרית בפתיחת הארון יאמר בריך שמיה כמ"ש בזהר ויקהל [כתבים], כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו' נ"ל דכונתו דאם בא לסיים הסדרא שלא במקומה המיוחד אסור אבל איש א' מותר להפסיק אפי' במקום שלא פסק פ' בתורה דכולהו ז' גברי כחד חשיבי דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה תדע דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה והאיך יקראו ז' גברי אלא ודאי כדאמרן וכ"מ בברכות ספ"ק דאמר' כל פ' דלא פסקה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש וקאי שם שאם רוצה לקרות הפסוק ולא יותר ומ"מ צ"ע דקורין בב' וה' ומפסיקין אפילו בפ' דלא פסקי' משה וצ"ע ועוד דהא במקדש היו מחלקין פ' האזינו כמ"ש סימן תכ"ח ס"ה וצ"ל כיון שדעתו להשלימו למחר שרי וע"ש בזוהר ע' ש"ע בענין ב' וה' וגם צ"ע דהא דמגיל' ד' כ"ט איתא במערבא מסקי לאורייתא בג' שנים ש"מ שהיו מחלקין הסדרות עמ"ש סימן ל"ב סל"ב ומה שאומרים פסוקים בתפלה י"ל כיון דקור' אותם דרך תחנה ובקשה שרי כמ"ש סי' מ"ט בטור ע"ש ועמ"ש סי' תכ"ב ס"ד: ואם רצה להוסיף. ומשמע בכל הפוסקים שאפילו האידנא שכולן מברכין מותר להוסיף שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך ואפ"ה כתבו כל הפוסקי' שמותר להוסיף כנ"ל דלא כע"ש, והרשב"ץ כתב דעכשיו דכלן מברכין אין להוסיף משום ברכ' שא"צ וכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית [כ"ה]: ש"ע סָעִיף א
ב דבי"ט אין להוסיף. אבל כשחל בשבת לכ"ע מותר להוסיף [לבוש] ושמעתי שקצת גדולים הורו שלא להוסיף ביה"כ אפי' כשחל בשבת משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם: ש"ע סָעִיף א
ג אין בכך כלום. ומ"מ אינו עולה למנין ז' כמ"ש ססי' קל"ז והע"ש לא דק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד חוץ מבש"ת. ואפי' בחתונה או כשיש חיובים הרבה לא נהגו להקל וכתוב במ"ב ראיתי מקילים גם בחתונה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה למנין ז'. אבל לא למנין שלשה [ע"ש]: ש"ע סָעִיף ג
ו וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערו' (ר"מ מלונדרש בתשו' ב"י סימן מ"ג) אם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו אבל בלוי אני מסופק אם יקראו לכהן פעמים [רי"ט סי' קמ"ה] ורדב"ז כ' דאין קורין לכהן קטן למנין ג' אבל קורין למנין ז' (כ"ה סי' קל"ה) ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר, ומצאתי בריב"ש סי' שכ"א בשם רש"י דמ"ש בגמר' הכל עולין וכו' היינו דוקא למפטיר וכ"מ בהג"מ גבי עבדים כנענים ובב"י ססי' קל"ה בשם הרוקח ומיהו משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואים מותר לקרותו ואין נוהגין כן, משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במ"ס פי"ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה: ש"ע סָעִיף ג
ז אמו מישראל. דאז ה"ל ישראל מעליא: ש"ע סָעִיף ג
ח בראש מגולה. זה קאי אקטן וכ"כ בד"מ דאלו גדול בלא"ה אסור כמ"ש ססי' ב' ועסי' קנ"א ס"ו, ומיהו י"ל דדוקא לילך אסור אבל לעמוד ולישב שרי וכ"מ ביומא ד' כ"ה וע"ש בתוספות ד"ה והא בעינן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט נוהגין. מה שנהגו למכור ששי בפ"ע יש קצת סמך מהזוהר שלח לך עמוד שי"ב: ש"ע סָעִיף ד
י וכן נוהגין בי"ט. מפני שי"א שמותר להוסיף: ש"ע סָעִיף ד
יא המפטיר קורא באחרונה. וי"א שהשביעי קורא למפטיר עב"י: ש"ע סָעִיף ד
יב בד' פרשיות. וכ"פ ב"ח דלא כרש"ל וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועו' ולא בז' של פסח ומט"מ כתב שאין להפטיר בשבת שובה ונ"ל דכ"ז בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה: ש"ע סָעִיף ד
יג ואומרים קדיש קודם. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין ויש מנהגים אחרים בענינים אלו עיין בריב"ש ולכן אין לשנות שום מנהג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד אם לא נמצא וכו'. וה"ה בשבת של חזון ואפי' נמצא מי שיודע להפטי' רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי כ"מ בריב"ש שם, ומ"כ אפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר ולי נראה דלא יעלה לשלישי כמ"ש רמ"א עססי' קמ"ד: ש"ע סָעִיף ה
טו צריך לחזור ולקרות. מדסתם משמע דאפי' השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיקו בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה קרא בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרי' בסוטה ד' ל"ט דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה, אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפ' צריך לחזור ולברך (מ"כ): ש"ע סָעִיף ה
טז יפטיר מי שעלה לז'. ואל יאמר קדיש אחריו כ"כ בד"מ ומ"מ נ"ל דיאמר קדיש אחר ההפטרה דהא הקדיש קאי על קריא' התור' וההפטרה לא חשיבי הפסק דשייכי לקריאה כמ"ש בהג"מנ ועמ"ש סי' רצ"ב עמ"ש סי' קל"ה ס"ב דכשיש ב' סדרות קורין חד גברא מסוף סדרה ראשונה לתחל' סדרה שניה וכן המנהג פשוט דלא כלבוש: יש נוהגין ביום שמוציאין ב' ס"ת לקרות ו' בס"ת א' ובספר ב' א' והמפטיר חוזר וקורא בראשונה וטעות היא [רשב"ם סימן י"ב כ"ה תכ"ה] עססי' תקמ"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז אם טעה ש"ץ כו'. עססי' קל"ז והע"ש לא ע"ש ועססי' תרפ"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח ודילג פסוק א'. נ"ל דה"ה תיבה א' אלא שדברו בהווה עסי' ס"ד: הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה: ש"ע סָעִיף ז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ביום השבת עיין לעיל ה״ה בחול בשחרית ומנחה בתענית אומרים בריך שמיה ועח״מ כאן: ואם עמ״א לא הבינותי דדחה דברי הע״ש מטעם דמגילה אמרו כ״א ב׳ בזמן הגמרא התקינו שכולן מברכין מפני הנכנסין ויוצאין ואפ״ה כתבו הפוסקים שמותר להוסיף ואח״כ הוטב בעיניו דברי כ״כ בהגהות הטור סוף הסימן בהגהות הרי״ף בשם רשב״ץ דעתה אין להוסיף וכ״מ בגמרא כ״א ב׳ דציין אין פוחתין ואין מוסיפין תנא יע״ש. וברכה שא״צ לכאורה דכבר נשלם חובת הקרואים ומ״מ ברכה בס״ת בציבור משום כבוד התורה ועיין בה׳ תענית. אם אין שם יו״ר לענין ויחל ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
ב דבי״ט עמ״א ועט״ז א׳ מ״ש בזה: ש"ע סָעִיף א
ג אין עמ״א דהיכא דאפשר ודאי אין עולה מן המנין אם לא היכא דלא אפשר כבסי׳ קל״ז פרי החג דקורין לרביעי ספיקא דיומא ובס״ו כאן אם סיים עם הו׳ הסדרא בהכרח קורא לשביעי מה שקרא לששי דא״א בע״א להשלים המנין ועסי׳ תרפ״ד בחנוכה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד חוץ עמ״א ומנהגינו שלא לקרוא לזה מה שקרא כבר א׳ אף בחתונה מלבד בשמחת תורה שנוהגים כסברא ראשונה כמ״ש הר״ב בהג״ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה למנין עמ״א עב״י כאן וקל״ה ומדברי הר״ן שלא יהיו כולם קטנים משמע הא א׳ גדול סגי וי״ל כל שהרוב קטנים רובו ככולו ועב״י כאן בשם הר״ן ועיין באות וי״ו לענין כהן קטן דאע״ג דאין עולה למנין שלשה כל שיש שלשה גדולים יג״ש וב״ש אף כהן קטן יכול לעלות ואי״ה באות וי״ו יבואר עוד מזה וע׳ כה״ג כאן בהגהות הטור בשם פירוש המשניות אהא דקטן קורא בתורה יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
ו וקטן עמ״א בכה״ג בהגהות הטור בשם הר״מ מלמד בתשובת ב״י מ״ג ובט״ז כתבתי באות ג׳ די״ל קטן יכול להיות מקרא ובמשנה מגילה כ״ד א׳ קטן קורא בתורה ובפי׳ המשניות אחד שלשה משמע אע״פ שקורא בעצמו ולא הפי׳ שכבר קרא מדלא התנה כן אע״פ כן יוצאין בשמיעתן ממנו דהא והא דרבנן הוא אם לא שיאמר דברי קבלה ונביאים עדיפי מן דרבנן ועא״ר אות ח׳ הרגיש בזה דמשמע דקטן יכול להיות מקרא ומיהו א״צ לבדוק אם יש לו ב״ש ואם אין נמצא יודע להקרות כ״א קטן צ״ע די״ל מוטב שיקרא מלהתבטל לגמרי וצ״ע: ש"ע סָעִיף ג
ז אמו עמ״א עסי׳ קל״ה ובה׳ קריאת ס״ת אם לקרוא לס״ת עובר עבירה וע׳ כה״ג בהגהות הטור בשם ס״ח תש״ע שלא לקרוא מי שעינו סומא או שבור יד כו׳ בפ׳ דעיורת שלא לביישו וכן החשוד על העריות כו׳ וכתב בה״ג דאם ברור הוא אדרבה יביישו משמע דמותר לקרוא לס״ת עובר עבירה וי״ל בפ״א הא מומר ורגיל לכך לא ועיין לעיל מ״ש בזה: ש"ע סָעִיף ג
ח בראש עמ״א דגדול אסור לילך לבית הכנסת בגילוי הראש ומ״ש ביומא דנטל מצנפת של א׳ מהן ועמ״ש בסי׳ ב׳ וקנ״א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט נוהגים עמ״א ואחרון מוכרים בפ״ע דאחרון חביב שמסיים הספר: ש"ע סָעִיף ד
י וכן עמ״א בשבת דמותר להוסיף אין המפטיר ממנין הקרואים דבגמרא כ״ג א׳ מבעיא ליה אי מפטיר עולה או לאו בשבת ממ״נ יוצא וכן בי״ט ולדידן דאין מוסיפין בי״ט כבס״א אפ״ה אין המפטיר ממנין הקרואים בי״ט ששה בס״ת שנית ובד״מ א׳ הקשה כן ואפ״ה הואיל וי״א דמותר להוסיף ועוד י״ל הואיל ואומרים קדיש בין חמישי לששי בי״ט לא נראה כמוסיף ועיין פרישה: ש"ע סָעִיף ד
יא המפטיר עמ״א פירוש ששי בראשונה והשביעי בשנייה. ועמ״ש אי״ה באות י״ד מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
יב בד׳ פרשיות עמ״א ועסי׳ תרפ״ה בט״ז ומ״א מזה: ש"ע סָעִיף ד
יג ואומרים עמ״א היינו בט״ב בסימן תקנ״ט ס״ד בלבוש ובחה״מ אומרים קדיש אחר רביעי וכן חה״מ פסח בס״ת אומרים קדיש על השנייה לבד כבסי׳ ת״ץ ובמ״א ד׳ וע׳ לבווש שם והא דאומרים קדיש אחר קריאת ס״ת שכן אחר פסוקי תורה ראוי לומר קדיש ובשבת אומרים קודם שקורא המפטיר בתורה להודיע שכבר נשלם הטמין וא״ש דברי לבוש בכאן ובמנהגים שלי כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד אם עמ״א וביום שמוציאין ב׳ ס״ת וקראו זיי״ן בראשונה ושנייה למפטיר ואין נמצא שם מי שיודע להפטיר אסור לקרוא לשביעי לס״ת שנייה משום פגמו של ראשון אבל אותם הקודמים י״ל דשרי ועסי׳ קמ״ד סעיף ד׳ יע״ש וצ״ע: ש"ע סָעִיף ה
טו צריך עמ״א בב״י בתשובת הריב״ש קי״ב באמר קדיש וקורא השביעי מספק ובאחר שקרא מקודם ודאי צריך לחזור ולברך וי״ל כן בש״ע אם אמר קדיש יקרא אחד מהקודמים ולא השביעי דספק איך יעשה ואם לא אמר קדיש יפטיר השביעי אלא מדסתם משמע דאף השביעי רשאי ויברך ויקרא: ש"ע סָעִיף ה
טז יפטיר עמ״א בד״מ אות ה׳ וא״י מה מלמדינו פשיטא דהכין הוא דאם יאמר קדיש אחר הקריאה בס״ת בזיי״ן יצטרך לברך ולקרא שנית ומ״ש דיאמר קדיש אחר הפטרה בנביא כי לא הוי הפסק והקדיש חוזר על קריאת התורה והראה לרצ״ב אות ב׳ דבמנחה א״א קדיש על התורה דקדיש שלפני העמוד קודם י״ח קאי על התורה ומפטיר לא הוי הפסק יע״ש ובשבת שחרית וי״ט אומרים אשרי קודם והקדיש קודם תפלת מוסף קאי אאשרי ולפ״ז ה״ה מי ששכח לומר קדיש אחר זיין ונזכר קודם שיאמר הפטרה לא יאמר אז קדיש כ״א אחר הפטורה בנביאים משום הנכנסים שיאמרו שלא קרא המפטיר בתורה ואיכא כבוד תורה כמש״ל כנ״ל. עמ״ש אי״ה באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז אם טעה עמ״א פירוש אם סיים הסדרא עם הששי א״צ לקרוא לשביעי מסדר הבא אלא יקרא השביעי מה שקרא הששי ויפטיר דקיי״ל מפטיר עולה למנין שבעה ואף שקרא זה היכא דלא אפשר עולה כבסי׳ קל״ז ואין אומר קדיש פעם שני טור בשם אביו הרא״ש ז״ל וכ״כ הלבוש כאן. אבל לכתחלה ביודע שאין כאן כ״א זיי״ן שיודעים לברך יקרא זיי״ן והשביעי יפטיר ויאמר קדיש אחר ההפטורה כבאות י״ו בשיש ב׳ סדרות קורין רביעי קצת מסדר א׳ וקצת מסדר ב׳ ומ״ש המ״א באות י״ז דלא כלבוש עיין א״ר אות ט׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח ודילג עמ״א ה״ה תיבה א׳ צריך לחזור ולקרות כו׳ בענין החיובים עמ״א וא״ר כאן ועיין בקריאת ס״ת: ש"ע סָעִיף ז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א כ' מ"א ביום השבת כו' יאמר ב"ש כו' וראיתי בבאר היטיב בשם האר"י ז"ל דגם בחול יאמר ב"ש כשמוציאין ס"ת: כ' הזוהר כו' למפסק כו' דפסק משה פרשת' כו' נראה לי דכוונתו דאם בא לסיים הסדרה כו' דלא תימא שכוונתו שלא לפסוק פרשה רצה לומר פתוחה או סתומה ושלא לסיים עם כ"א מהעולים אלא בסוף פרשה שהיא פתוח' או סתומה אלא פרשה ר"ל הסדרה כולה ומה שסיים הזוהר ולא יפסיק מילין דשבת' אחרא כו'. הוא פי' לריש' או ר"ל אפי' רוצה להשלים מה שחיסר בשבת זה ולא קרא כל הסדר' להשלים בשבת הבאה זה לא מהני: דכולהו ז' גברי כו'. ר"ל כמו דאין לסיים הסדר' כ"א במקום שסיים משה ה"ה דאין לסיים עם העולה כ"א במקום דסיים משה דהיינו פתוחה או סתומה וס"ד דבאמת כן כוונת הזוהר לזה כתב מ"א דז"ג כו': דהא בזמן כו' וא"כ האמצעי קרא בלי ברכה שלפניה ושלאחריה והראשון לא בירך לאחריו והאחרון לא בירך לפניו אלא ע"כ כחד חשיבי וברכות הראשון והאחרון עולה לכולם: ופ' בלק אין בה פ' כלל ואיך יקרא שבעה גברי ויסיים עם כל אחד בסוף פרשה אך בפ' בלק יש פרש' א' בסוף הסדרה והראו לי שבפרשת מקץ אין בו פרשה כלל: וכ"מ בברכות ספ"ק כו' זה קאי על גוף דברי הזוהר דס"ל דאין לחלוק פרשה לשנים וס"ד דתלמוד' דידן חולק וכ"ה במגלה דף כ"ב ע"א כל פסוק' דל"פ משה לא פסקינן משמע דפסוק אחד אין חולקין וע"ז קאי שם בגמר' אך מספ"ק דברכות מוכח דאפי' פרשה לא פסקינן דאיתא שם שבקשו לקבוע פרשת בלעם בק"ש דכתיב ביה כרע שכב כארי וכלבי' מי יקימנו ופ" רש"י שדומה לק"ש שה' שומרנו לשכב ולקום שקטים כארי וכלבי' ונמנעו משום טרחא דצבורא ופריך ונימא האי פסוק' דכרע שכב כו' לחוד בצבור דליכא טרחא ומשני כל פרש' דל"פ משה ל"פ הרי דאפי' פסוק שלם אין לומר כ"א צריך לגמור כל הפרשה ועיין במ"א ס"ס נ"א ובסי' תכ"ב: וגם צ"ע במגלה כו' קאי על סוף דברי הזוהר שכתב ולא יפסיק מילין דשבת' אחר' כו': ועמ"ש סימן ל"ב ר"ל דמ"א הביא ש"ס דקידושין דאין אנו בקיאין בפסוקים מקום סיומן וא"כ דודאי באמצע פסוק אין להפסיק וא"כ אין להפסיק כ"א במקום פרשה דשמא במקום שמפסיק אינו סוף פסוק אלא באמצע אבל בפרשיות אנו בקיאין ולכן טוב לסיים בסוף פרשה: כמ"ש סי' ע"ט בטור ר"ל בב"י שם: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב') דבי"ט כו' אבל כשחל בשבת כו' דמשום דניתוסף על שבת קדושת י"ט יוגרע כח קדושת שבת מבלי להוסיף ובשאר שבתות מוסיפים כ"כ הלבוש: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג') אין בכך כו' כמ"ש ס"ס קל"ז אם לא שהוסיף לכל הפחות שתי פסוקים על מה שקרא הראשון דאז דיעבד עולה למנין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד (ס"ק ה ) למנין כו' אבל לא למנין ג' ע"ש. ובע"ש כתב עוד דגם בי"ט אינו עולה למנין ה' ולא ביוה"כ למנין שש ולא בר"ח למנין ד': ש"ע סָעִיף ג
ה (ס"ק ו') וקטן כו' עד שיביא שתי שערות מ"מ אם הוא בן י"ג ויום אחד סמכינן בזה על החזקה שהביא ב"ש וכמו שכ' לעיל סימן נ"ה ס"ה בהג"ה: אבל בלוי אינו מסופק כו' כן צריך לומר רצה לומר אם יש כהן גדול ולוי קטן מסתפק אם יקרא לכהן פעמים כאלו אין שם לוי וכמבואר לעיל סי' קל"ה סעיף ח' או יקראו ללוי הקטן: ורדב"ז כתב דאין קורין לכהן קטן אלא למנין שבעה כצ"ל. רצה לומר כשקורין ז' אז כהן קטן עולה במקום כהן אבל במקום שאין קורין רק ג' אין כהן קטן עולה למנין כ"ה בל"ה סימן קל"ה: דהא כתיב כי את לחם וגו' רצה לומר דהתורה נתנה טעם ארישא דקרא דכתיב וקדשתו וגו' ולמ' כי את לחם וגו'. ומצאתי כו' היינו דוק' למפטיר ומ"ש עולה למנין ז' היינו למ"ד מפטיר עולה למנין ז' והכי קי"ל: ומשמ' מכאן דאש' חייבת דאל"כ הא הצבור חייבין במנין ז' קרואים מדרבנן וא"א דהאשה פטורה האיך תוציא הצבור בעליית' דהא קי"ל דכל הפטור מן הדבר אינו מוציא את המחויב בדבר. ונשים א"ח בת"ת אע"ג שמברכת ברכ' התור' כמ"ש סי' מ"ז. וכ"כ מ"א סי' קפ"ז דנשים יאמרו תורה בבהמ"ז היינו משום דמחוייבי' ללמוד דינים השייכים לנשים אבל שאר תורה לא: וכ"כ התוס' סוף ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר"י כו' וז"ל ומיהו יש לומר דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו כו' ר"ל דאם אכל האב שיעורא דרבנן דהיינו כזית או כביצ' ולא כדי שביעה דאינו חייב לברך בהמ"ז כ"א מדרבנן כה"ג קטן מוציא' (וס"ל להתוס' דאפי' הגיע לחינוך מכל מקום לא נתחייב אפי' מדרבנן דאיך נתחייב הקטן במצות אלא החיוב על האב שחייב לחנכו מדרבנן) ועולין למנין ז' ומוציא אחרים ידי חובתן עכ"ל התוס': ש"ע סָעִיף ג
ו (ס"ק ז) אמו כו' ישראל מעליא הוא דקי"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר: ש"ע סָעִיף ג
ז (ס"ק ח') בראש כו' ועסי' קנ"א שכ' שם שאסור לכנוס לבה"כ בראש מגולה. צ"ל ג"כ דווקא מיירי בקטן ועיין לעיל סימן ב' במ"א ס"ק ו'. והא דאסר כאן לעלו' לס"ת הא בלא"ה בבה"כ אסור בראש מגולה צ"ל דמיירי כאן אפי' קורין בתור' בחדר אחד או בבה"כ. וכ"מ ביומא כו' דאמרינן שם לשכת הגזית הית' בנוי חציה בקדש וחציה בחול ושם בלשכת הגזית היו הכהנים מפילים גורל חציו בחול מוכח מדתניא זקן המורה לכהנים סדר ודיני פייסות הי' יושב במערב והא קיי"ל דאין ישיבה בעזר' אע"כ שחצי' חול והי' יושב בחצי' של חול וחצי' בקדש דכתיב בבית אלהים נהלך ברגש וקרא זה מוקי לה בפייס אלמא דהפייס היה (צ"ל) בבית אלקים דהיינו בקדש א"כ ע"כ חציה בקדש במקום שהי' מפיסים. והקשה התוס' כיון דהפייס היה צ"ל במקום קדוש טפי ה"ל לפייס בעזדה דקדוש יותר ובאמת לא ישב הזקן. ואר"ת כיון דהממונ' היה צריך ליטול המצנפת מראשו של אחד כדי לידע שממנו מתחיל מנין הפייס גנאי היה לעמוד בעזרה בלי מצנפת עכ"ל התוס' משמע דוקא בעזרה אבל בלשכת הגזית אע"ג דהפייס היה חציה בקודש מ"מ היה רשאי לעמוד בלי מצנפת וה"ה בבה"כ דידן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח (ס"ק י') וכן כו' שמותר להוסיף דבשבת ודאי א"ש מה שקורין ז' בלא מפטיר דבגמ' מגילה איבע"ל אי מפטי' עולה למנין ז' וניהו דקי"ל דעולה מ"מ א"ש מה שקורין ז' מלבד המפטיר דהא בשבת מותר להוסיף אלא אפי' בי"ט דנוהגים שלא להוסיף כמ"ש ר"ס זה אפ"ה קורין ה' מלבד המפטיר אע"ג דהמפטי' עולה למנין וה"ל ששה לזה כ' מ"א כיון די"א דמוסיפים גם בי"ט והוא עיקר אע"ג דנוהגים להחמיר שלא להוסיף מ"מ קורין ה' מלבר המפטיר ומצרפים יחד שני הדעות די"א דמוסיפים ואף אם ת"ל אין מוסיפים הא י"א דמפטיר אין עולה למנין מה שאין כן בחול דלכ"ע אין מוסיפים גם המפטיר צ"ל ממנין העולים: ש"ע סָעִיף ד
ט (ס"ק י"א) המפטיר כו'. וי"א שהשביעי קור' ר"ל דס"ל דשבעה הקרואים שהם העיקר צריכים לקרות כל חובת היום דהיינו כל הסדרא והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי ולכן בד' פרשיות וכדומה שצריכים לקרות עוד נוסף על הסדרה כפי תקון חז"ל אז קורין ששה בסדר היום וגומרים עמהם כל הסדר' והשביעי קורא בס"ת האחרת מה שצריכים להוסיף בשבת כגון בפ' זכור פרשת זכור וחוזרים וקוראים עם המפטיר מה שקרא השביעי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י (ס"ק ט"ו) צריך כו' דאפי' השביעי כו' ר"ל ניהו דקי"ל המפטיר צריך לקרות בתורה תחלה כמ"ש סס"ק זה משום בזיון התורה דאי המפטיר יפטיר בנביאים ויברך עליו ולא יקראו בתורה הרי אנו משוים דברי הנביאים לתור' בקריא' וברכה לכן צריך לקרות המפטיר בתורה תחל' ומזה יראו דהתור' עיקרית וס"ד דאם השביעי מפטי' א"צ לקרות שני' בתורה דקמ"ל מ"א כיון דהפסיק בקדיש צ"ל עוד הפעם בתורה כיון שע"י הקדיש ימשוך זמן מה יש לחוש לנכנסים שלא יהיו יודעים שהוא כבר קרא בתורה ואיכא לגבייהו בזיון התור' שמשו' נביאים לתורה: ש"ע סָעִיף ה
יא (ס"ק טז) יפטיר כו' ואל יאמר קדיש דאי יאמר קדיש שוב א"ל לנכנסים שלא ידעו שכבר קרא בתורה כנ"ל: קורין חד גברא כו' ר"ל הרביעי קצת מסדרה א' וקצת מסדרה שני' אפי' במקום שמוסיפים למשל א' ויש ח' עולין א"כ יקרא בספר א' ג' עולין ורביעי קצת ובספר השני יקראו ארבע עולין וקצת מהרביעי אפ"ה מיקרי ששני הס"ת שוין דהעיקר הוא ז' קרואים המחויבים ואין משגיחין בנוספים דלא כלבוש דס"ל אם מוסיפים ויש ח' עולין צ"ל ד' בספר א' וד' בספר שניה וכן אם יש י' עולין צ"ל ה' בכל ס"ת: יש נוהגין כו'. ע' ססי' תרס"ט כצ"ל ור"ל בש"ת שצריכים ג' ס"ת וכן בכ"מ שצריכין ג' ס"ת ואין לצבור כי אם שני ס"ת כיצד יתנהגו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב (ס"ק יז) אם טעה כו' מצויין שלא כהוגן וצ"ל מצויין על סעיף שאח"ז קרא הפרשה כו' ודילג כו' ע"ז רמז מ"א לעיין סי' קל"ז שכ' שם דדוקא בשבת שחרי' דינא הכי ומבואר שם דבשבת שחרית אם דילג פסוק א' שצריך לקרות אותו פסוק ועוד שני פסוקים עמו דאין קורין פחות מג' פסוקים. צריך לברך עליהם תחלה וסוף. בפוזנא כו' ואם היו סבורים למול כו' אין חיוב פעם ב' והקשה בס' א"ר מ"ש מבחתונ' שכ' מ"א שאם היה סבור שתהי' החתונ' באותו שבוע ואח"כ נדח' החתונ' אם רצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית. ואולי י"ל דבחתן ניהו דכבר עלה מ"מ עתה שתהי' החתונ' באמת ויזמרו אותו ויש לו כל החשיבות שהיה לו אז ולכל חתן לכן י"ל חיוב שני' אבל במיל' שה"ל כבר חיוב ועתה גם ירד מחשיבתו דעכשיו תהיה מילה שלא בזמנה לכן שוב אין לו חיוב: ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר. משמע שר"ל אבי הילד בשבת שקודם המילה לזה קודם יולדת בת כשהולכת לבה"כ. דאי ר"ל אבי הילד הזכר בשעה שאשתו הולכת לבה"כ. הכי מבע"ל ואיש של יולדת בת קודם לאיש של יולדת בן ועוד מדכ' אח"ז יום שמת בו או"א הוא ג"כ קודם לאבי הילד. ובזה ודאי ר"ל אבי הילד בשבת שקודם המילה ולא בשבת שהולכת לבה"כ כמ"ש אח"ז זה הכלל יום שמת בו או"א אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה אחרון לו א"כ מ"ש תחלה יום שמת בו או"א ג"כ קודם לאבי הילד ע"כ צ"ל בשבת שלפני המיל'. ומדכתב תיבת ג"כ משמע דגם לפני זה מיירי בשבת שלפני מילה אז יולדת בת כשהולכת לבה"כ קודם לו וא"כ כשיולדת בן הולכת לבה"כ לא הוזכר אם יולדת בת קודם לו: וי"ל דשוון הן והא דנקט יולדת בת קודם לאבי הילד כו' הל"ל סתמא כשהולכת לבה"כ קודם לשבת שלפני מילה י"ל לרבותא נקט בת דאפי' יולדת בת כ"ש יולדת בן דעדיף דמקיים בו מצות מילה. אולם ממ"ש אח"ז ויולדת בשבת שהולכת לבה"כ אפי' לבן כו' מדכתיב אפי' לבן משמע דיולדת בת עדיפא ואפשר משום דיולדת בן כבר היה לו חיוב בשבת שלפני המילה: יום שמת כו' קודם לאבי הילד (היינו בשבת שלפני המילה) ויולדת בשבת כו' כצ"ל: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א וה"ה בי"ט וכו'. דהא דתנן אבל מוסיפין עליהם קאי גם אי"ט וי"א ס"ל דלא קאי רק אשבת שיש לו מעלה יתירה וכתב בלבוש שאם חל י"ט בשבת פשיטא שיש לו עכ"פ מעלה דשאר שבתות ובודאי לא יגרע בשביל שנתוסף עליו עוד קדושת י"ט ולא כמנהג קצת מקומות שאינם מוסיפים על [חמשה] בשבת זו שהוא מנהג שטות. עוד כתב שבשבת שקורים שתי פרשיו' שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרא ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ואומ' קדיש כו'. לפי שאין המפטי' ממנין העולי' שאינו קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה ע"כ מפסיקים בקדיש בין קריאתו לקריאת העולים: ש"ע סָעִיף ד
ג אע"פ שיש חולקין. פי' דס"ל דקטן לא יוכל לקרות בפ' זכור שהוא דאוריי' מ"מ אנו נוהגים לקרותו דהא עולה אפי' למנין ז': ש"ע סָעִיף ד
ד ואומרי' קדיש קודם כו'. פי' לאפוקי מדעת הר' ישעיה שמביא ב"י שמחלק בזה בין ס"ת א' לב' אלא בכל פעם הקדיש קודם המפטיר דוקא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה זה שרוצה להפטיר צריך כו'. מפני כבוד התור' יקרא ויברך דאיכא למיגזר משום הנכנסים שלא ראוהו קורא בתורה כבר בברכה אבל אם לא אמר קדיש ומפטיר מי שעלה לשביעי לא חיישינן משום הנכנסין שאין זמן מרובה בין הברכה שבירך על קריאתו בסמוך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו בתפלת שחרית בשבת. אבל במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא י' פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר ואם לאו חוזר. כתב ב"י בשם רשב"ץ ס"ת שני שקורא בו המפטיר שנמצא בו טעות אין ספק שצריך להוציא אחרת שחובת היום הוא ובספר מוטעה לא אפשר והמפטיר שבכל שבת אם נפסל ס"ת אחר שקראו ז' כגון שנקרע אפשר דכיון דאין קריאת המפטיר אלא משום כבוד התורה שיפסיק בקריאת ג' פסוקים בספר שהוא פסול בלא ברכה [מותר] כדי שלא להטריח את הציבור ויש לפקפק בדבר עכ"ל ונ"ל דהא דמסופק בדבר היינו דוקא בענין שזכר שנקרע הספר תורה אחר הקריאה של הז' אבל אם נמצא פסול בספר תורה אחר הקריאה מה שלא הרגיש בו תחלה בשעת הקריא' נ"ל שצריך להוציא אחרת לקרות בה מפטיר כיון שמתחלה לא היו קוראין בספר תור' כשר למה לא יברך עכשיו על ס"ת כשר כיון שצריך לקרות עכ"פ וזה עד שלא התחיל המפטיר לקרות אבל אם התחיל כבר ואח"כ נמצא טעות כתבנו בי"ד סי' רע"ט דלא יוציא אחרת אלא יאמר החסרון בעל פה ויסיים אח"כ בספר הזה: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א וה״ה בי״ט עט״ז מגילה כ״א א׳ במשנה י״א אכולהו קאי וי״א אדסמיך אשבת קאי דחמיר מכולהו ויתיר במנינא זיי״ן מוסיפין אבל לא בי״ט ויוה״כ עיין ר״ן. ושבת מנחה אף לרש״י אין מוסיפין אע״ג דלית ביטול מלאכה מ״מ ל״פ משום חול דקורין רק ג׳ ועוד לאכול סעודה שלישית כו׳. ועא״ר אות ה׳ ראיה ממגילה כ״ג א׳ לר״ע י״ט ה׳ שבת ששה יוה״כ שבעה ומוסיפין ודאי אשבת דסמוך קאי ה״ה לר״י מוסיפין בי״ט יע״ש וכוונתו לר״ע שבת קיל מיוה״כ ששה ואפ״ה מוסיפין בשבת ושוה ליוה״כ אלמא לא חיישינן להכי ה״ה ביו״ט מוסיפין. וי״ל דודאי שבת חמור מיוה״כ וטעמא דר״ע עונג שבת לא רצו להוסיף כ״א אחד וא״כ רשאי להוסיף בשבת יותר ואי דיהא שוה ליוה״כ מה בכך דקדושתו חמורה מיוה״כ ויוה״כ יום סליחה ולזכור ימי חלדו זיי״ן עשיריות תקנו שבעה אלא די״ל דלר״ע י״ט נמי מוסיפין דיוה״כ רשאי להוסיף על ז׳ מ״ל חד יתיר מנינא משבת או יותר וא״כ איך ערב ותני אבל מוסיפין כיון דלא אשבת לחוד קאי היל״ל חוץ מי״ט ש״מ דה״ה י״ט ה״ה לר״י כן. ועמ״א ד׳ ואי״ה שם יבואר ומ״ש הט״ז בשם הלבוש שמנהג שטות שאין מוסיפין על חמש״ה בשבת זו צ״ע בלבוש שלפנינו שאין מוסיפין על שבע״ה אמר שמנהג שטות מאחר שמוסיפין תמיד ה״ה האידנא אבל לומר חמשה לפחות בשבת שחל י״ט בו לא מצינו מי שאמר כן ואפשר טעם מנהגם דסוברים בשבת אין להוסיף יותר מעשרה כמ״ש בא״ז וא״ר ועיין לעיל ה׳ קריאת ס״ת דלא ליהוי הוספה יותר מפלגא מעיקר החיובא בשבת זיי״ן וכשקורא י״א הוסיף יותר ממחצה של חיוב ה״ה בשבת וי״ט כשקורא שמונה הרי יותר מחצי חיוב של י״ט ומ״מ טעם קלוש הוא מאד דחיובא בשבת זיי״ן יכול להוסיף עד עשרה ואין להאריך. ומ״ש הט״ז ב׳ פרשיות קורין בכל א׳ מחצה והרביעי קורא מא׳ ומשנייה שיהא שוה לב׳ פרשיות ואף שמוסיפין אח״כ הרבה וקורין בשנייה יותר אין בכך כלום כי עיקר רק שבעה בלבוש לא כ״כ אלא כה״ג צריך לחלק בשוה והט״ז חולק עליו יע״ש וכ״ה מנהגינו לקרוא לרביעי קצת מהסדר א׳ ומסדר ב׳ ומוסיפין הרבה קרואים בשני: כתב התו״ש בשם התוי״ט (פ״ק דמגילה מ״ב) למה קורין בתורה בשבת ולא גזרינן שמא ילך אצל בקי ותי׳ התוי״ט יע״ש ובתו״ש תי׳ דלעקור לגמרי לא רצו כמ״ש בתקפ״ח בט״ז ה׳ ומ״א ד׳ יע״ש. ובזה יש להסתפק דשמא דוקא ד״ת אין כח בידם לעקור לגמרי הא ד״ס יש כח בידם לעקור לגמרי וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ואומר עט״ז אף שמוסיפין בשבת וכבר נשלם שבעה קרואים אפ״ה עדיין לא שלמו הסדרא שצריך לקרות בכל שבת וגם בי״ט שקורין בשנייה פסוקי מוסף היום אין כ״כ חובה שכבר קראו בראשונה סדר היום ושנייה לאו מדינא דגמרא כ״א סדר רב עמרם מש״ה אומרים קדיש לאחר שנשלמו מנין הקרואים בחובת היום ועיין לבוש מזה. ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ד
ג אעפ״י שיש חולקין עט״ז עסי׳ תרפ״ה בט״ז אות ב׳ ומ״א שם וכאן אות י״ב. ויראה לי דודאי קטן העולה לפ׳ זכור אם אין שם קורא ש״ץ לא יקרא הוא בעצמו דהא י״א דקריאת פ׳ זכור מ״ה ואין יוצאין בקריאת קטן וכן כל השנה קורא קטן שעדיין לא הביא ב״ש יכול לקרות להעולים כמנהגינו ויוצאין בשמיעתו השומעים דתיקון נביאים הוא שיקראו בתורה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן שהרי קטן עולה למנין זיי״ן ובימי הש״ס היה הקטן עולה וקורא בעצמו מ״מ פ׳ זכור א״י בשמיעתן מקטן. וכאמור הואיל וי״א שד״ת הוא. ומ״ש בט״ז בתרפ״ה שקריאת פ׳ בשבת ד״ת וידבר משה צ״ע ויבואר אי״ה שם ואם נאמר קריאת פ׳ בשבת ד״ת הוי וקטן דרבנן עסי׳ תרפ״ט במ״א ד׳ ואי״ה יבואר ובפתיחה כוללת אי דרבנן מוציא למי שמחויב מדברי קבלה. ובמ״א וי״ו אוסר לקטן מקרא: ש"ע סָעִיף ד
ד ואומרים עט״ז הכלל שאומרים קדיש לאחר ששלמו מנין הקרואים של יום קודם קריאת המפטיר בס״ת אף ביום שיש שלש ס״ת אומרים קדיש אחר השנייה ביום שיש שתי ס״ת אומרים קדיש אחר הראשונה ומניחין שנייה על השולחן ובשלש מניחין רק השלישית על השולחן ואף ד׳ פרשיות דחיובא הוא לקרות פרשה בחובת היום מ״מ נשלמו המנין והסדר לכן מקדישין אחר הראשונה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה זה עט״ז משמע כשאמר קדיש אפילו הזיי״ן צריך לחזור ולקרות בתורה קודם מפטיר משום כבוד התורה שלא יאמרו כבוד נביאים עדיף מכבוד תורה הואיל ואמרו קדיש איכא חשש הנכנסים שלא ידעו שהזיי״ן קורא מפטיר ועוד דבקדיש המנהג שאחד קורא מפטיר משא״כ כשלא אמרו קדיש עדיין יפטר הזיי״ן ויאמר אח״כ קדיש אחר ההפטרה עמ״א אות י״ו ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו בתפלה עט״ז מ״ש עשרה פסוקים עסי׳ קל״ז ובא״ר בשם ע״ת די״ל ט׳ סגי בשני וחמישי ושבת במנחה ועמ״ש שם: מ״ש בשם רשב״ץ הוא דאם קראו בכשר ואח״כ נקרעת י״ל דקורא המפטיר ג״פ בלא ברכה בזו אבל אם נמצא שפסולה למפרע היתה פסק הט״ז כאן ובי״ד רע״ט דיוציא אחרת למפטיר משמע אף שעדיין לא אמר קדיש אחר שגמר הפ׳ עם השביעי אפ״ה יאמר קדיש ויוציאו אחרת למפטיר ויברך עליה דהואיל ומפסיקין בלא״ה בקדיש אין לחוש לכבוד הציבור וע׳ סימן קמ״ג בט״ז ובפריי שם ובמ״א שם ד׳ חולק דיגמור עם השביעי הסדרא והוא יהיה מפטיר ג״כ ואין להוציא אחרת כה״ג אבל בחובת היום צריך להוציא אחרת יע״ש ולא יאמר קדיש כ״א אחר הפטרה כדין שביעי מפטיר עמ״א אות י״ו. ואם נמצא טעות בשביעי וגמר הסדרא ואמר קדיש אחר השביעי בהכרח יוציאו ס״ת אחרת ויברך המפטיר עליה אף להמ״א וע׳ סימן קמ״ג בזה יע״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א מוציאין ס"ת. וי"ל בריך שמיה בין בשבת בין בחול האר"י ז"ל והנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין. מסכת סופרים: ש"ע סָעִיף א
ב שבעה. הטעם שאם יארע לאדם אונס ולא בא לבה"כ כל ז' ולא שמע ברכו יאזין אזנו לשמוע ז' פעמים ברכו ויצא י"ח. ועיין כנה"ג מ"ש בשם המבי"ט: ש"ע סָעִיף א
ג מוסיף. והרשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שא"צ וכן ראוי לנהוג. והגאון מהר"ש תיקן בפראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הציבור. א"ז. עיין בתשו' גנת ורדים סי' נ"ג בהלק"ט ח"ב סי' קנ"ג ועיין יד אהרן: ש"ע סָעִיף א
ד להוסיף. וכשחל י"ט בשבת לכ"ע מותר להוסיף לבוש. כשחל יה"כ בשבת אין להוסיף משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימין במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה חוץ מבש"ת. וכן בחתונה ועיין ביד אהרן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו למנין שבעה. אבל לא למנין שלשה. כנה"ג: ש"ע סָעִיף ג
ז וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות כנה"ג בשם תשו' ב"י. אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו עיין מ"א. ומשמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה וכ"כ במ"ס: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח או בד' פרשיות. זולת פ' זכור שהוא לכ"ע מדאורייתא עי' סי' תרפ"ה וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועות ולא בז' של פסח. ומטה משה כתב שאין להפטיר בשבת שובה וכתב המ"א ונ"ל דכל זה בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה. ועיין תשו' ב"ח סי' קנ"ח. ובכנה"ג ובפרח שושן כלל א' סי' ח': ש"ע סָעִיף ד
ט המפטיר. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין: ש"ע סָעִיף ד
י או ג'. כתב הלבוש שבשבת שקורים שתי פרשיות שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרה וכתב ט"ז ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא וסוף. וה"ה בשבת של חזון אפי' נמצא מי שיודע להפטיר רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי ריב"ש. ואפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר. ול"נ דלא יעלה שלישי כמ"ש רמ"א מ"א. אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפרשה צריך לחזור ולברך מ"כ: ש"ע סָעִיף ה
יב לשביעי. ויאמר קדיש אחר ההפטרה. מ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יג פסוק א'. ה"ה תיב' א' וע"ל סי' קל"ז ועיין מ"א מענין הנהגות החיובים. כתב בספר הכוונות דהעולה ששי הוא המעולה שבקרואים: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א וה"ה. דס"ל דאבל מוסיפין קאי אכולם וכמ"ש רש"י שם דטעם דאין מוסיפין הוא משום ביטול מלאכה: וי"א דס"ל דלא קאי רק אשבת וטעם דאין מוסיפין משום דא"כ ישוה חול לר"ח וכן בכולם וכמ"ש כ"ב ב' נקוט האי כללא כו': גם בכל י"ט. ר"ל דגם בזה נוהגין כס' ראשונה וכמ"ש בס"ד בהג"ה וכמו דקי"ל מפטי' עולה שם כ"ג א' וע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב מותר לקרות. סוכה נ"ד א' דמדלגי דלוגי: ויש אוסרים. ובחש"מ משום דלא אפשר וכמ"ש בר"ח שם כ"ב א' ואמרו שם ואם איתא כו' שאני כו' אלמא דאסור במקום דאפשר וס' הראשונה ס"ל דהאיסור שם הוא לעלות ממנין הקרואים רק במקום דלא אפשר כמש"ל סי' קלז ס"ו וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג שיודע. ירושלמי ח"א כדי שידע בטיב ברכה וח"א שיודע למי מברכין וכ"פ מהר"מ עכ"ל הג"מ פי"ב ועיין בברכות מ"ח א': אבל. מגילה שם: ואלו דוקא. דקאמר עולין וקאמר אפי' קטן אשה ול"ק נשים קטנים וגי' הפוסקים הכל משלימין כו': ודין עבד. בפ"ק דחגיגה מכדי כל שהאשה כו' ובירושלמי ספ"ב דכתובות הלכה י"א אר"ז בשם ר"י העבד עולה מז' קריות וידבר עולה מעשרה פסוקים: אבל אם. כמ"ש בפ"ד דיבמות עבד הבא על כו' ושם מ"ה ב' ברב מרי כיון דאמו מישראל מקרב כו': ואסור לקרות. מ"ס פי"ד פוחח הנראין כרעיו או בגדיו פרומין או מי שראשו מגולה פורס שמע וי"א בכרעיו ובגדיו פרומין פורס אבל לא בראשו מגולה ואינו רשאי להוציא אזכרה מפיו כו': וממזר. דישראל הוא לכ"ד כמ"ש בפ"ב דיבמות ופ"ה דקדושין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד נוהגים. תוס' במגילה כ"ג א' ד"ה כיון דעושין ככ"ע שאין המפטיר עולה ותקנו קדיש בין הז' והמפטיר כדי שידעו שאינו מן המנין ולכן גומרין עם הז' דאין לומר קדיש באמצע הקריאה ואע"ג דמגמ' לא מ' כן לפי שבימיהם היה מפטיר בשביעי כמש"ש כ"ט ול': וכן נוהגים. שם ד"ה חד: אבל. שם: וביום. שם ד"ה כיון. ועי"ל כו' ותוס' בשבת כ"ג ב': וקטן. מגילה כ"ד א' ואף בכה"ג דהא עולה אפי' למנין ז' כנ"ל: אע"פ שיש חולקין. עיין ברא"ש ס"ה דלא מסתבר דקטן כו': ואומרים קדיש כו' ואין חילוק. ר"ל אף ע"ג דמוסיפין וא"כ בלאו המפטיר הוסיפו והל"ל הקדיש אח"כ וכן כשמוציאין ב' או ג' שאין המפטיר קורא מה שקרא הז' כמ"ש בתוס' ורא"ש שם מנהג רש"י ורבותיו דלא כר' משולם וע' ברא"ש שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה אם לא כו' צריך. שם כ"ג א' המפטיר בנביא צריך כו': אבל אם. כמ"ש בס"ו: ואם. עס"ס קמ"ג מתוספתא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו אם קרא. מס' סופרים פי"א ה"ד ה"ו ובתוס' ד"ה חד כו': ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)