א מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר: בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, אִם יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו. וְהָנֵי מִילֵי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְחַזֵּר אַחֲרָיו. הַגָּה: מִי שֶׁאֵין לוֹ כּוֹס לְהַבְדִּיל, כְּשֶׁרוֹאֶה הָאֵשׁ מְבָרֵךְ עָלָיו, וְכֵן הַבְּשָׂמִים (טוּר).
ב מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל אֲבוּקָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אֵין לוֹ אֲבוּקָה צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר אַחֵר לְצֹרֶךְ הַבְדָּלָה חוּץ מֵהַנֵּר הַמְיֻחָד לְהָאִיר בַּבַּיִת. הַגָּה: וְנֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי פְּתִילוֹת מִקְרֵי אֲבוּקָה (אֲגֻדָּה).
ג נוֹהֲגִים לְהִסְתַּכֵּל בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם וּבַצִּפָּרְנַיִם. הַגָּה: וְיֵשׁ לִרְאוֹת בְּצִפֹּרְנֵי יַד יָמִין וְלֶאֱחֹז הַכּוֹס בְּיַד שְׂמֹאל, וְיֵשׁ לִכְפֹּף הָאֶצְבָּעוֹת לְתוֹךְ הַיָּד שֶׁאָז רוֹאֶה הַצִּפָּרְנַיִם עִם הַכַּפּוֹת בְּבַת אַחַת וְלֹא יִרְאֶה פְּנֵי הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁבִּפְנִים (זֹהַר פ' בְּרֵאשִׁית וּבְפ' וַיַּקְהֵל).
ד אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאֹתוּ לְאוֹרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לוֹ בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת.
ה אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁלֹּא שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה, לַאֲפוּקֵי אוֹר שֶׁהֻדְלַק לְחַיָּה וּלְחוֹלֶה שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻדְלַק לַעֲבֵרָה מְבָרְכִין עָלָיו, אֲבָל אִם הִדְלִיקוֹ עַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה מַדְלִיקוֹ יִשְׂרָאֵל הָיָה עוֹבֵר, לֹא שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה מִקְרֵי. וְאֵין מְבָרְכִין עַל אוֹר שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים (טוּר).
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִדְלִיק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְבָרְכִין עָלָיו. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְבָרְכִין עַל נֵר שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְע"ל סי' תרכ"ד סָעִיף ה'.
ז הָיָה הוֹלֵךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוֹר, אִם רֻבָּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מְבָרְכִין עָלָיו.
ח אוּר הַיּוֹצֵא מֵהָעֵצִים וּמֵהָאָבְנַיִם מְבָרְכִין עָלָיו, אֲבָל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
ט גֶּחָלִים הַבּוֹעֲרוֹת כָּל כָּךְ שֶׁאִלּוּ מַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶם הוּא נִדְלָק, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, וְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִם לְהָאִיר.
י אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן בִּתְחִלַּת שְׂרֵפַת הַלְּבֵנִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁאָז אֵינוֹ עָשׂוּי לְהָאִיר, וְאַחַר שֶׁנִּשְׂרְפוּ אָז עָשׂוּי לְהָאִיר וּמְבָרְכִין עָלָיו.
יא נֵר בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם חָשׁוּב מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם לָאו, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֶפֶךְ. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ שֶׁאוֹכֵל שָׁם מְבָרְכִין עָלָיו, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא לְבָנָה זוֹרַחַת שָׁם.
יב אֵין מְבָרְכִין עַל נֵר שֶׁל מֵתִים, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהָאִיר, הִילְכָּךְ מֵת שֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין לְפָנָיו נֵר אִלּוּ הוֹצִיאוּהוּ בַּיּוֹם, וְהוֹצִיאוּהוּ בַּלַּיְלָה בְּנֵר, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
יג סוּמָא אֵינוֹ מְבָרֵךְ.
יד הָיוּ יוֹשְׁבִים בבה"מ וְהֵבִיאוּ לָהֶם אוֹר, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.
טו נֵר בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ בְּתוֹךְ פָּנָס (פי' כְּלִי שֶׁנּוֹתֵן בּוֹ הַנֵּר שֶׁלֹּא תִּכְבֶּה) אוֹ בְּתוֹךְ אִסְפַּקְלַרְיָא רוֹאֶה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת, אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ עַד שֶׁיְּהֵא רוֹאֶה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.
א סָעִיף א (א) מברך על הנר וכו' - משום דתחלת ברייתו הוי במו"ש כדאמרינן בפסחים דף נ"ד במו"ש נתן הקב"ה דעה באדה"ר וטחן ב' אבנים זו בזו ויצא מהן אור והא דמברכין במוצאי יוה"כ אף כשאינו חל במו"ש מפני שהוא כעין הבדלה שכל היום היה אסור להשתמש בזה האור אף לאוכל נפש ולא כמו בשאר יו"ט ועכשיו מותר ולכך דעת הי"א דצריך לחזור אחריו כמו להבדלה:
ב סָעִיף א (ב) בורא מאורי האש - דכמה נהורא איכא בנורא לבנה אדומה וירוקה ואם אמר מאור האש דעת הב"ח דלא יצא אפילו בדיעבד. ואם אמר ברא מאורי האש לשון עבר יצא:
ג סָעִיף א (ג) וא"צ לחזור אחריו - שאין מברכין אלא לזכר שנברא האור במו"ש וכנ"ל וע"כ יוכל לברך על הכוס אפילו בלא נר ומתי שיזדמן לו אח"כ שיראה אש ויהנה לאור יברך בורא מאורי האש ואך דוקא בליל מו"ש ולא יותר דעבר זמנו וכדלקמן בסי' רצ"ט ס"ו:
ד סָעִיף א (ד) מי שאין לו כוס וכו' - ואם משער שיזדמן לו כוס בלילה ורוצה ללמוד קודם שיבוא לידו הכוס מצדד הגרע"א בחידושיו שלא יברך עתה על הנר וטוב יותר שיסדרם על הכוס:
ה סָעִיף ב (ה) על אבוקה - שאורה רב וטוב להדר שיהיה של שעוה [מ"א בשם כונת האר"י] עוד כתב בשם ס"ח דלא יקח עצי דמשחן שקורין קי"ן בל"א מפני שריחו רע ונראה דהיינו אותן שנשמע מהן ריח רע של זפת והנה לעיל בסימן רס"ד איתא דגם בנר של זפת גופא מדליקין בליל שבת וכן בעיטרן שבודאי ריחו רע אפ"ה היו מדליקין בו אי לאו משום שמא יניח ויצא באמצע הסעודה ובודאי לא עדיף אור הבדלה שאין צריך לחזור אחריו מנר שבת שהוא חובה ואולי דכונת הס"ח שאין זה מן המובחר אף שאורו רב מפני ריחו הרע אבל לא גריע משאר נר שאינו אבוקה גם בפמ"ג כתב שאם אין לו נר אחר יכול לברך עליו:
ו סָעִיף ב (ו) נר אחר - משום היכר שהוא לשם מצוה ונראה דמיירי באופן שאינו יכול לקרב את הנר הזה לנר שבביתו דאל"ה הרי יכול לקיים מצות אבוקה:
ז סָעִיף ב (ז) לצורך הבדלה - וכ"ז הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא [מאמר מרדכי]:
ח סָעִיף ב (ח) ונר שיש לו שתי פתילות - סתם נר שבגמרא ופוסקים היינו נר של שמן וקמ"ל דכיון שאורותיהן מגיעין זה לזה למעלה הוי אבוקה ובנר שלנו אם מונח שם כמה פתילות הוי כמו פתילה עבה ואינה חשובה אבוקה אך אם מפריד ביניהם שעוה או חלב כגון מה שעושין משעוה שהנרות קלועים יחד או שמדביק יחד שתי נרות להדדי בעת הברכה זהו ג"כ חשיב אבוקה ומשמע מדברי המ"א שיראה שיגיעו המאורות להדדי דאז חשיב אבוקה:
ט סָעִיף ג (ט) נוהגים להסתכל וכו' - הטעם דהא בעינן שיוכל להכיר לאורו בין מטבע למטבע וכדלקמיה ולכך נוהגים להסתכל בצפרנים לראות אם יוכל ליהנות לאורו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפורן לבשר ועוד שהצפרנים הן סימן ברכה שהן פרות ורבות לעולם וגם מסתכלים בכפות ידים שיש בשרטוטי היד סימן להתברך בו:
י סָעִיף ג (י) לכפוף האצבעות - היינו הד' אצבעות על גב האגודל:
יא סָעִיף ג (יא) שאז רואה וכו' - ויש נוהגין לפשוט אח"כ הד' אצבעות ולראות מאחריהם על הצפרנים [מ"א בשם ס' הכונות]:
יב סָעִיף ד (יב) דהיינו שיהיה סמוך - ואפילו אם הוא עומד חוץ לבית כל שהאור גדול שיוכל להכיר במקום שעומד מקרי דבר זה נהנה לאורה ויכול לברך [גמרא]:
יג סָעִיף ד (יג) שיוכל להכיר - וע"כ אם הוא יוצא בברכת הבדלה מאחרים ורוצה לצאת גם בברכת במ"ה יקרב עצמו אצל האש כשיעור זה כדי שיהיה יוכל לצאת גם בברכת בורא מאורי האש ועיין מש"כ לעיל בסוף סימן רצ"ז:
יד סָעִיף ה (יד) אין מברכין וכו' - ואפילו בדיעבד לא יצא:
טו סָעִיף ה (טו) שלא שבת וכו' - היינו שהודלק באיסור בשבת ואפילו רק בבין השמשות:
טז סָעִיף ה (טז) לחיה ולחולה - אם אין בהם סכנה דוקא ע"י א"י אבל ע"י ישראל כיון שאסור לו להדליק בשבילם מקרי שלא שבת ממלאכת עבירה אבל כשיש בהם סכנה אפילו ע"י ישראל וכ"ש ע"י א"י ואין חילוק בין אם הדליק להחולה ממדורת ישראל או ממדורה של עצמו כיון שהוא לצורך ישראל ובהיתר הודלק:
יז סָעִיף ה (יז) אם הדליקו א"י - היינו אפילו לצורך עצמו:
יח סָעִיף ה (יח) בשבת - ואפילו אם אין אנו יודעין תלינן שמסתמא הדליקו בשבת [ב"ח וכן מוכח בגמרא]:
יט סָעִיף ה (יט) של עבודת גלולים - ואפילו אם לא הודלק רק במו"ש דהטעם משום דהודלק לכבוד ע"ג ואסור ליהנות ממנו ודוקא כשהשלהבת קשורה בנר או בגחלת של ע"ג דכיון שהגחלת יש בו ממש והשלהבת קשורה בו חל האיסור גם על השלהבת ולכן אין לברך עליה אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע"ג שרי לברך עליה דבזה אין כאן ממשו של איסור רק השלהבת לחוד והשלהבת אין בו ממש [מ"א בשם רש"ל] ועיין בפמ"ג שמצדד דמ"מ לכתחלה אסור לישראל להדליק נרו מנר של עבו"ג אלא דאם הדליק רשאי לברך עליה עי"ש:
כ סָעִיף ו (כ) שהדליק במו"ש מישראל - וקמ"ל בזה אף דאין מברכין על אור שהדליק הא"י מא"י אחר אף במו"ש דהודלק בהיתר וכדלקמיה התם משום דגזרינן אטו א"י ראשון שהוא הדליקו בשבת שלא יבוא לברך על אורו אבל הכא לא שייך זה ולכך מותר ומיירי שלא הדליק הא"י הנר במסיבת א"י אחרים דאל"ה אמרינן סתם מסבת עובדי גלולים לעבודת גלולים ואסור לברך על הנר וכדלעיל בסימן רצ"ז ס"ב לענין בשמים:
כא סָעִיף ו (כא) או ישראל מא"י - היינו אפילו אם הא"י הדליק הנר שלו בשבת אפ"ה שרי דהא ע"י הדלקת הישראל ניתוסף אור של היתר על מקצת האור שיש בו מן האור הראשון ועל התוספת של היתר הוא מברך:
כב סָעִיף ו (כב) אבל א"י שהדליק וכו' - ולא אמרינן בזה דאתוספת אור של היתר שהדליק א"י זה במו"ש הוא מברך דגזרו אטו א"י ראשון ואף דגם על הנר של הא"י הראשון היה אפשר מן הדין לברך עליו דהא ניתוסף במו"ש עליו אור של היתר [דמטבע האש להיות ניתוסף עליו תמיד אור חדש] גזרו חכמים אטו עמוד ראשון דהיינו שיבוא לברך סמוך לחשיכה מיד בעוד שלא ניתוסף ההיתר [גמרא] וכתב המ"א דבדיעבד יצא בזה וא"צ לחזור ולברך כיון דאינו אלא משום גזירה וכ"כ ש"א:
כג סָעִיף ו (כג) אין מברכין עליו - אם הוציא הא"י אש מעצים ואבנים במו"ש מותר לברך בורא מאורי האש על אותו האש דלא שייך למיגזר כאן אבל אם הדליק הא"י נר מזה האש יש לצדד להחמיר דאתי למיחלף ולהתיר גם בנר שהודלק בנר שלא שבת [א"ר ודה"ח דלא כרמ"ע]:
כד סָעִיף ו (כד) אין מברכין על נר וכו' - מפני שאורו של א"י נעשה בו מלאכה שהודלק ביוה"כ ואף דבמו"ש מברכין על נר זה התם הטעם שהוא מברך על תוספת שלהבת של היתר שניתוסף ע"י הדלקת הישראל והתוספת הזה כיון שהוא נולד עכשיו הו"ל כאור היוצא מעצים ואבנים במו"ש דמותר לברך עליו משא"כ במוצאי יוהכ"פ מבואר לקמיה בס"ח דאין מברכין על אור היוצא מעצים ואבנים:
כה סָעִיף ז (כה) ואם רובן ישראל - ותלינן שהאור הוא של ישראל ומיירי שהוא סמוך כ"כ שיכול להשתמש לאורו כמ"ש ס"ד:
כו סָעִיף ח (כו) מברכין עליו - לפי שגם תחלת בריית האור היה במו"ש ע"י אדה"ר ע"ד זה שהקיש אבנים זה בזה וזה אין שייך במוצאי יוה"כ שלא היה אז תחלת ברייתו וטעם ברכתו הוא לפי שכל היום היה אסור לו להשתמש בהאור ועכשיו הותר לו לכן אין לברך אלא באור ששבת דהיינו שהיה דלוק מבע"י ושבת כל יוה"כ שלא היו יכולין להשתמש בו ועכשיו הותר:
כז סָעִיף ט (כז) להאיר - אבל אם עשויין כדי להתחמם אין מברכין עליהן שאפילו על הנר אין לברך אם אין עשוי להאיר וכדלקמיה בסי"א:
כח סָעִיף יא (כח) נר בהכ"נ - ונר של בהמ"ד שבימינו מסתברא דתלוי לפי המקום אם לומדים שם ומדליקין בשביל זה הרי נעשה להאיר:
כט סָעִיף יא (כט) אם יש שם אדם חשוב - אז נעשה להאיר וכשאין אדם חשוב נעשה לכבוד השכינה והי"א ס"ל להיפך דכשיש אדם חשוב נעשה לכבודו ולא להאיר ובדליכא אדם חשוב שרי דנעשה להאיר מיהו אם יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך הבדלה ודאי שרי לכו"ע בכל ענין. איתא בב"י דבארצותינו נוהגין להדליק בבהכ"נ נר מיוחד כדי להבדיל עליו. כתב בספר א"ר דמדתלינן כאן באדם חשוב ש"מ דכל כי האי גוונא כגון שמדליק נר בביתו לכבוד אדם חשוב שבא אליו אין מברכין עליו:
ל סָעִיף יא (ל) מברכין עליו - שעשוי להאיר לאכילתו ומיירי שאוכל בבית הסמוך לבהכ"נ והחלונות פתוחים לו דבבהכ"נ אסור לאכול כמ"ש סימן קנ"א. איתא ברא"ש והעתיקו האחרונים דהאידנא אין מברכין כלל על נר של בהכ"נ שאין מדליקין בו רק לכבוד שהרי דולקין הנרות אף ביום והכונה על אותן שדולקין לפני העמוד שהם רק לכבוד אבל אותן שלוקחין כ"א בידו להאיר מברכין [דה"ח] וכמה אנשים נכשלין בזה שלוקחין מנרות של העמוד על הבדלה ואין נכון לעשות כן ואולי כשרוצה לצרף מהן לאבוקה אין להקפיד. ונראה פשוט דעל נר יארצייט אין לברך שאינו עשוי להאיר רק לזכר נשמת המת:
לא סָעִיף יא (לא) שלא תהא לבנה - שאם יש לבנה א"צ השמש לאור הנר ולא נעשה אלא לכבוד השכינה:
לב סָעִיף יב (לב) שאינו עשוי להאיר - רק שמדליקין אותן לכבוד המת:
לג סָעִיף יב (לג) אין מברכין עליו - כיון שגם ביום היו מוליכין לפניו א"כ הוא לכבוד אע"פ שצריכין לו עתה בלילה. וכתב המ"א דה"ה על נר שמדליקין לכבוד החתן אין מברכין:
לד סָעִיף יג (לד) אינו מברך - דהא בעינן שיאותו לאורו עד שיהא יכול להכיר בין מטבע למטבע וכדלעיל בס"ד ובסומא לא שייך זה ועיין בפמ"ג דנשאר בצ"ע אם יכול להוציא אחרים בברכה זו כיון שהוא בעצמו פטור מן הדבר וכ"ז דוקא בברכת במ"ה אבל שאר הבדלה אומר [מ"א וא"ר וש"א]:
לה סָעִיף יד (לה) היו יושבין וכו' - מיירי שהבדילו מכבר ולא היה להם אז אור בסמוך להם שיהיו נאותין לאורו ועתה נזדמן להם או שיודעין שלא יהיה להם כוס בלילה דאי מצפין שיהיה להם כוס מוטב שימתינו בברכת הנר ויסדרו על הכוס וכמש"כ לעיל בסק"ד:
לו סָעִיף יד (לו) אחד מברך לכולם - ואע"ג דצריכין כולם לשתוק ולשמוע ברכתו והוי בטול בהמ"ד וא"כ היה טוב יותר שיברך כ"א לעצמו אפ"ה הא עדיפא משום ברב עם הדרת מלך [גמרא]. כתבו האחרונים דאפילו מי שכבר בירך במ"ה יכול לחזור ולברך להוציא ב"ב:
לז סָעִיף טו (לז) נר בתוך חיקו - היינו שהיתה טמונה בתוך חיקו שאינו רואה השלהבת ולא נשתמש לאורה וכן פנס כה"ג והדר מוסיף אספקלריא דאע"פ שהוא רואה את האור דרך האספקלריא מ"מ לא מקרי זה ראיה ממש לענין ברכת במ"ה דבעינן שיהיה האור מגולה והמ"א ושארי אחרונים כתבו דדוקא בפנס שהיא של ברזל אף שיש בה נקבים אין רואה השלהבת להדיא אבל באספקלריא של זכוכית מקרי רואה השלהבת ויכול לברך עליה כשהיא בסמוך לו שיוכל להשתמש לאורה ועיין בביאור הלכה שהבאנו דכמה פוסקים סוברים כדעת השו"ע וע"כ אין כדאי לכתחלה להקל בזה:
לח סָעִיף טו (לח) ואינו משתמש לאורה - כגון שעומד מרחוק ולא יוכל להכיר בין מטבע למטבע:
לט סָעִיף טו (לט) ואינו רואה וכו' - כגון שעומד מן הצד:
א סָעִיף א על הנר. משום דתחילת ברייתו הוי במ"ש והא דלא מברכין על שאר דברים כשנבראו דשאני נר דנאסר בשבת והוי כאלו נתחדש עתה [רשב"א סימן קנ"ט]:
ב סָעִיף א במוצאי י"כ י"א כו'. היינו להורות שיום זה קדוש משאר י"ט שנאסר להבעיר אור:
ג סָעִיף ב על אבוקה. ולא יקח עצי דמשחן שקורין קי"ן בל"א משום שריחו רע [מט"מ ושל"ה בשם ס"ח] כת' ב"ח דאם אמר מאור האש לא יצא וצ"ע דבסימן קס"ז וקפ"ז משמע דאפי' לא אמר הנוסח ממש יצא וצ"ע לדינא וי"ל דטעמו משום דעביד כב"ש, משמע בכ"י ח"ב ס"ד דיש להבדיל על נר של שעוה וכ"מ בכונות האר"י:
ד סָעִיף ב ב' פתילות. ובנר של שעוה אם שני הנרות קלועים יחד חשובים אבוקה אבל כל א' בפ"ע לא חשיב אבוקה: אמרי' בגמר' קם שמעיה אדליק אבוקה משרג' א"ל ל"ל כולי האי הא מנחא שרגא א"ל שמעי' מדעתיה דנפשיה קעביד א"ל אי לא שמיע ליה מיניה דמר לא הוי עביד א"ל אבוקה להבדל' מצוה מן המובחר והקשה בהגמ"ר הל"ל לו מיד האמת ותי' בשם הר"י מקורבל דבאמת לכתחלה מצוה להדליק אבוקה להבדלה אבל אם כבר מונח נר לפניו א"צ לחזור אחר אבוקה ולכן הבין רבא דשפיר מקשה לו והשיב לו שמעיה מדעתיה דנפשיה עביד והוא לא הבין וסבר דאין מצוה באבוקה כל עיקר ולכן הקשה לו אי לא שמיע וכו' אז הבין רבא שאינו יודע כלל שאבוקה להבדלה מצוה ולכן השיב וכו' עכ"ד והנה לפ"ד ה"ל להפוסקים לכתוב דין זה שכשמניח נר א"צ להדליק אבוקה לכן י"ל שקושיתו הוא כיון שיש נר ה"ל להדליק עוד נר ויהא אבוקה ולכן השיב שמעי' מדעתיה דנפשיה קעביד ומ"מ צריכים להיות מדובקים יחד שאז יהיה להם הרבה מאורות משא"כ כשעומד כל א' בפ"ע עמ"ש סימן תל"ג ס"ב:
ה סָעִיף ג בכפות הידים. ז"ל ד"מ ומנהג ישראל תורה הוא שנוהגין לכפוף האצבעות ולראות בצפרנים ולא לפשוט האצבעו' רק אחורי האצבעות מקום הצפרנים ויש בזה סוד כמ"ש הזוהר עכ"ל וז"ל כונות דף מ"ב כוונת הזוהר להחזיר אחורי האצבעות מקום הצפרנים כנגד הנר ונמצ' כפיית האצבעות על האגודל ולא יראה האגודל חוצה ולא כי"מ להחזיר פנימות האצבעות ולכפותם רק להפך עכ"ל וכ"כ בכתבים ונ"ל דמש"ה נוהגין לכפות האצבעות לתוך היד כמ"ש רמ"א ואח"כ פושטין אותן ורואין מאחוריהן לצאת ידי שניהם ועמ"ש סימן צ"ה:
ו סָעִיף ה אין מברכין. ואפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סימן רצ"ז סס"ב:
ז סָעִיף ה לחיה ולחולה. אם אין בהם סכנה דוקא ע"י עכו"ם ואם יש בו סכנה אפי' ע"י ישראל:
ח סָעִיף ה אור של ע"א. דוקא כשהשלהבת קשורה בגחלת של ע"א אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע"א שרי דשלהבת אין בו ממש יש"ש סוף ביצה וכ"ה בב"י בשם הרא"ש ועבי"ד רסי' קמ"ב:
ט סָעִיף ו ישראל מעכו"ם מברכין. דעל תוספת' דהתירא הוא מברך:
י סָעִיף ו אבל עכו"ם. משמע במ"ע סי' י"ח אפי' עכו"ם הדליק נר לחול' ממדורה שלו וה"ה כשהוצי' עכו"ם אש מעצים ואבנים במ"ש אבל אם הדליק העכו"ם נר אחר מזה שרי (שם):
יא סָעִיף ו אין מברכין. גזירה משום עמוד ראשון פי' שיבא לברך סמוך לחשיכה מיד על אור שהודלק בשבת בעוד שלא נתוסף ההיתר [רש"י] ונ"ל דבדיעבד יצא בזה כיון דאינו אלא גזירה:
יב סָעִיף ד וראה אור. ויכול להשתמש לאורו כמ"ש ס"ד [מ"מ]:
יג סָעִיף ז אם רובן. וצ"ע דנימ' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"ל ספק דהא קי"ל דקבוע כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ואפשר דמיירי שראה איש אחד הולך ונר בידו דכל דפריש מרוב' קפריש אבל בגמ' לא משמע כן ועסי' רי"ז ס"ז ואפשר דזה לא מקרי קבוע דהאור פירש וכן ריח הבשמי': אמרי' בגמ' ראה סמוך לחשיכה מיד גדול מהלך ונר בידו ודאי עכו"ם הוא דישראל לא היה ממהר כ"כ סמוך לחשיכה מיד לאחוז האור בידו ואם הוא תינוק צריך לשאול אם הוא עכו"ם או ישראל וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים ואפשר דס"ל דאף הגדולים אין נזהרין בזה עתה ומדליקין מיד סמוך לחשיכה:
יד סָעִיף ח מברכין עליו. מפני שנטל אדה"ר במ"ש ב' אבנים והקישן זה בזה ונברא האור:
טו סָעִיף יא שמש שאוכל. פי' בבית הסמוך לב"ה כמ"ש סי' רס"ט וצ"ל דהחלונות פתוחים לבה"כ:
טז סָעִיף יב על נר. וה"ה נר של חתנים:
יז סָעִיף יג אינו מברך. דבעינן שיאותו לאורו כמ"ש ס"ד ועססי' ס"ט משמע פה דדוקא על הנר אינו מברך אבל שאר הבדלה אומר וכ"מ בטור ובמרדכי דלא כהרשב"א ועיין בתשו' רש"ל סימן ע"ז:
יח סָעִיף יד א' מברך. ואף על גב דצריכים כלן לשתוק ולשמוע והוי ביטול ב"ה מ"מ הא עדיפא משום ברוב עם הדרת מלך גמ' ועסי' רי"ג ס"א:
יט סָעִיף טו רואה את השלהבת. כגון שעומד מרחוק:
כ סָעִיף טו משתמש לאורה. כגון שעומד מן הצד וכ' בח"ה שאספקלריא של זכוכית מקרי שפיר רואה השלהבת ומשתמש לאורה ופנס הוי אינה רואה השלהבת ולא משתמש לאורה דמיירי שיש לו מחיצות ברזל עכ"ל ונ"ל דס"ל דהירושלמי מילי מילי קתני דלא כהרב"י:
א סָעִיף א ואין צריך לחזור אחריו. שאין מברכין אלא לזכר שנברא האור במ"ש דאי משום הנאת האור היה צריך לברך בכל פעם כשנהנה מהאור ומוצאי יום כפור י"א שמחזיר אחריו לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים אבל במ"ש אין הטעם משום שהיה אסור ביום אלא משום זכר בעלמא בשביל זה ניתקן מעיקרא ובתו' פ' מקום שנהגו נתן טעם למה באמת לא יברך בכל פעם שנהנה מהאור לפי שאין מברכין אלא על מה שהגוף נהנה ואף על גב דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום עכ"ל: ראיתי להזכיר כאן מה שהעולם מקשין בפ' ע"פ דק"ג כי מטי לאבדולי קם שמעיה ואדליק אבוקה משרגא אמר ליה למה לך כולי האי הא מנחא שרגא אמר ליה שמעי' מדעתיה דנפשיה קא עביד אמר ליה אי לא שמיע ליה מיניה דמר לא הוי עביד אמר ליה לא סבירא ליה למר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. רבים מקשים למה לא תירץ לו מיד מה שתירץ בסוף והתירוץ הנכון הוא כך דמעשה היה שהיה נר מודלק שם ולקח אבוקה והדליק מהנר וע"ז הקשה לו למה לך כולי האי פי' למה הוצרכת ליקח אבוקה דסתם אבוקה ב' נרות ואתה מדליקה מן הנר די לך ליקח עוד נר א' והא מנחא שרגא ממילא יהיה לך ב' נרות דהיינו השרגא ונר אחד שמדליק השיב לו השמש עביד כן מעצמו אבל באמת אין צריך אלא לנר א' וע"ז הקשה לו דעל כל פנים שמע השמש איזה דבר מזה ממר מה שהביא לו לטעות בזה על זה אמר ליה לא ס"ל למר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר ודבר זה שמע ממני והוא טעה לומר שצריך אבוקה מלבד השרגא וזה עשה מדעתו וזה פי' פשוט ונכון ובהגהת מרדכי פי' בענין אחר ע"ש בקידושין על הגמרא:
ב סָעִיף ג בכפות הידים. בטור כ' בשם רבי' האי ושמענו מזקנינו שאומרים שיש בשרטוטי פיסת היד להתברך בו ועוד בצפרנים מפני שהן פרות ורבות לעולם וב"י בשם ש"ל כתב כך המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידו ומחשיך תחתיהן ואחר כן פושטן ונמצא אור במקום חושך ומברך שכך הוא נאות מהאור עכ"ל: ונר שיש לו ב' פיות נראה דזה נר שדולק בו שמן דסתם נר שבגמרא ופוסקים דאלו בנר שלנו לא שייך זה ועסי' תל"ג:
ג סָעִיף ה שאם הי' מדליקו ישראל כו'. אע"ג דבסי' רע"ו הוה היתר לישראל להשתמש לאור הנר שהדליקו העכו"ם לצרכו כמו במדליק לצורך חולה כאן לענין ברכה שאני שצריך שלא יהי' שום צד עבירה נ"ל:
ד סָעִיף ה על אור של ע"א. פי' אע"ג שלא הודלק רק במ"ש והוה שבת שלא בעבירה וזה פשוט:
ה סָעִיף ו עכו"ם שהדליק במ"ש. לבאר דין זה נעתיק הסוגיא ונזכיר תמיהתנו בזה. שנינו פ' אלו דברים אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם ולא על הנר ובשמים של ע"א ופרכי' בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים מ"ט לא אמר רב הכא במסיבת עכו"ם עסקינן מפני שסתם מסיבת עכו"ם לע"א. והא מדתני סיפא של ע"א מכלל דרישא לאו בע"א עסקינן אר"ח מ"ט קאמר מ"ט אין מברכין על נר ועל בשמים של עכו"ם מפני שסתם מסיבתן לע"א והרמב"ם כתב בפכ"ט וז"ל ואין מברכין על נר העכו"ם שסתם מסיבתן לע"א וכתב המ"מ וז"ל זו היא גי' של רבינו דהיינו כמ"ש דלפי המסקנ' היא טעם נר ובשמים של עכו"ם שוים מכח סתם מסיבתן לע"א אבל ההלכות היו גורסים גי' אחרת שכ"כ שם נר של עכו"ם משום דלא שבת בשמים של עכו"ם משום דסתם מסיבתן לעכו"ם עכ"ל ור"ל דלגי' הרי"ף לא הוה איסור בנר של עכו"ם משוס סתם מסיבתן כו' אלא משום לא שבת ואח"כ כתב המ"מ הנ"מ בין ב' הטעמים על הדין של ישראל שהדליק משל עכו"ם מברכין עליו וז"ל לדעת רבינו דוק' שאין העכו"ם במסיבה דאל"כ כבר נתבאר שסתמן לעכו"ם עכ"ל פי' דבריו אבל לגי' הרי"ף בהלכות אפי' עכו"ם במסיבה אין איסור בזה שהישראל הדליק מעכו"ם דלענין נר לא הזכיר טעם דסתם מסיבתן לע"א כ"ה ביאור דברי המ"מ בפשיטות אלא שהב"י כתב נפקות' של הגי' באופן אחר דהיינו שהרי"ף ל"ג תחלה הכא במסיבת עכו"ם עסקי' אלא שסתם מסיבת עכו"ם לע"א ונמשך לו מזה דלהרי"ף חמיר טפי דאפי' שלא במסיבה יש איסור בנר ובבשמים של עכו"ם ולהרמב"ם אסור דוקא במסיבה בנר ובבשמים ולפ"ז במסיבה אסור לד"ה בנר ובבשמים וע"כ תמה על המ"מ דמשמע מדבריו דלהרמב"ם דוקא יש איסור במסיבה ולהרי"ף מותר בנר וזה אינו דלהרי"ף כ"ש דחמיר טפי אפי' שלא במסיבה יש איסור ודחק ב"י לישב דברי המ"מ בזה ומאד יש לתמוה על מרוצת הבנתו בדברי המ"מ בחילוק הגי' שהוא מענין שלא היה רי"ף גורס הכא במסיבה של עכו"ם עסקינן וזה לא עלה על דעת המ"מ מעולם שהרי לא זכר אלא שהרי"ף גורס במסקנ' נר משום שלא שבת ובשמים משום סתם מסיבתן לע"א ממיל' בנר לא הוזכר סתם מסיבתן לע"א ע"כ יש קול' לפ"ז דאפי' במסיבה מותר בנר במקום שאין איסור משום לא שבת דהיינו בישראל שהדליק מעכו"ם וזה פשוט לכל מתחיל בביאור דברי המ"מ אלא אגב שיטפיה של רבינו בעל ב"י נטה מדרך הפשוט והשאיר דברי המ"מ בדוחק והוא ללא צורך ולפי הנלע"ד דגם להרי"ף אין איסור אפי' בבשמים אלא במסיבה כיון שזכר הטעם משום סתם מסיבתן לע"א משמע דבמסיבה איירי דאל"כ אין הטעם שייך לגוף הדין וגם הוא היה גורס הכא במסיבה עסקינן כמו הרמב"ם אלא שקיצר בל' התלמוד כדרכו וכתב שסתם כו' ומזה נדע דבמסיבה עסקינן ודברי הרא"ש הם כהרי"ף וכ"ה דברי הטור בסי' רי"ז דוקא במסיבה לענין איסור ברכת בשמים ובסימן רצ"ז שלא זכר הטור במסיבה גבי בשמים משום דסמיך על מ"ש כבר בסי' רי"ז כמ"ש הב"י בזה וגם לענין נר נלע"ד דהכל שוין שיש בו איסור משום סתם מסיבתן לע"א אפי' להרי"ף והרא"ש דזכרו טעם נר מפני שלא שבת הוא להורות שבנר יש איסור אפי' שלא במסיבה דאז מותר מטעם ע"א מ"מ אסור מטעם לא שבת והרמב"ם שזכר בנר הטעם משום ע"א ס"ל ג"כ טעם דלא שבת אלא דקמ"ל אפי' בשבת אלא שהודלק במ"ש יש איסור במסיבה משום ע"א ולא מסתבר כלל לומר שלא יהי' איסור סתם מסיבתן לע"א בנר דודאי בנר יש טפי חשש ע"א מבבשמים דודאי עושין נר לע"א יותר מבשמים והרי"ף והרא"ש שזכרנו בנר משום לא שבת ובבשמים משום ע"א לא באו להקל בנר מטעם ע"א כמו שסבר המ"מ אלא דקמ"ל דבנר יש איסור נוסף על ע"א דהיינו אפילו שלא במסיבה יש איסור מכח לא שבת ובאמת ה"ה אם שבת יש עדיין משום סתם מסיבתן לע"א וזהו ג"כ פי' דברי הטור שכ' וז"ל אין מברכין על אור של ע"א ואין מברכין אלא על אור ששבת ממלאכת עבירה הלכך אין מברכין על אור של עכו"ם עכ"ל הרי שהקדים בשני איסורים ואח"כ תלה בהם איסור נר של עכו"ם וזה מבואר דקמ"ל דיש בזה ב' טעמים לחומר' דמצד ע"א יש איסור אפי' בשבת ומצד לא שבת אפי' שלא במסיבה שאין שם חשש ע"א והרמב"ם לא הוצרך להזכיר טעם לא שבת דסמך על מ"ש אח"כ בנר של חולה וחיה דשם דוק' מותר ולא במה שיש עבירה בהדלקתו בשבת אפי' ע"י עכו"ם דהא גם בחולה וחיה הוא ע"י עכו"ם ככל חולה שאין בו סכנה ואפ"ה אין היתר רק מצד חולה וחיה כנלע"ד ברור כשמש שאין כאן חילוף גי' ולאו חילוק דיעות דהכל מודים באיסור שהוא משום ע"א דהוא דוקא במסיבה זולת ר"י שמביא ב"י בסימן רצ"ז דכתב שהבשמים שלהם סתמן עומדין למכרן לע"א והיינו אפי' שלא במסיבה ונראה פשוט דבמקום שנר' שאין עומד לע"א כגון שהוא תגר או דרכו לשום הבשמים לתבשיל שלו אין איסור בדבר מ"מ למעשה אין להקל כ"א בתגר כדי לחוש לדברי ר"י כנלע"ד נכון בס"ד:
ו סָעִיף ו או ישראל מעכו"ם. בגמרא פרכינן אמאי שרי הא לא שבת וכ"ת הך איסור אזיל ליה והא אחרינא הוא וביד ישראל קא מתילדא אלא הא דתני' כו' ומשני לעולם איסורא נמי איכא וכי קא מברך אתוספת' דהתיר' קא מברך א"ה עכו"ם מעכו"ם נמי אין ה"נ גזיר' משום עכו"ם ראשון ועמוד ראשון פי' שיבא לברך על של עכו"ם שהדליק מבע"י ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשיכה כגון סמוך לחשיכה מיד: ויש לי מקום עיון על מ"ש המ"מ שלדעת הרמב"ם אפי' בישראל מעכו"ם אסור במסיבה מטעם ע"א וכ"ש לדעת הב"י של הרי"ף והרא"ש יש איסור אפי' שלא במסיבה בזה ואני תמה מאד למה לא נתיר כאן אפי' במסיבה לד"ה דנימ' אתוספ' היתר מברך דמה לי איסור שלא שבת או איסור של ע"א ואי תימ' דיש עכ"פ חומר באיסור ע"א מאיסור שלא שבת דאשכחן במקום אחר דע"א אפי' באלף לא בטיל וזה לא מצינו באיסו' לא שבת זה אינו דהא ודאי גם בלא שבת ישנו להאיסור כמ"ש בגמ' דאיסורא נמי אי' אלא שהברכ' לא קאי רק אתוספ' היתר וכמ"ש בסעי' זה בסמוך דה"ל כאור היוצא מעצים ואבנים ותו ראי' ממ"ש ב"י בשם הרא"ש פ' משילין והא דאסור לברך על שלהבת ע"א ואע"ג דשרי משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על שלהבת עכ"ל אם כן בנר שהדליק ישראל ממנו דאין כאן גחלת של איסור כלל ודאי שרי כדין שלהבת של ע"א באין שם גחלת וא"ל ממ"ש בפ' משילין שם דאמרי' לענין הוצאה בשבת דאם הוציא שלהבת בקיסם שהוא חייב וה"נ בנר מנר הוה כמו קיסם זה אינו דהא שם אית' במשנה ושלהבת בכ"מ פירש"י כגון הדליק נר משלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין עכ"ל משמע דנר שלהבת לא הוה כיש עמה גחלים ובקיסם ותו ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ט נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכין אחר הרוב ולעיל מיניה זכר אותן שמברכין עליו דהיינו בשמים של ע"א הרי לפניך דלא אזלינן בתר האיסור לענין הברכ' אלא בתר ההיתר שנתוסף בו ה"ה נמי כאן גבי נר דודאי יש בהשלהבת שהדליק ישראל רוב מהשלהבת של עכו"ם שהודלק ממנו דהוא נרא' לעינים ותו דאל"כ למה לא הצריך כאן ג"כ רוב כמו התם אלא ודאי דבאמת יש בו היתר ואמאי נאסור כאן בהדליק במסיב' וכ"ש שלא במסיבה וראיה לדברי עוד מדלא זכר הרמב"ם כאן איסור בהדליק ישראל מעכו"ם כשהוא במסיבה כמ"ש גבי בשמים בפ"ט ולמה התיר סתם ויש מכשול להתיר אלא ודאי דבאמת מותר אפי' במסיבה כאן בישראל שהדליק מעכו"ם כנלע"ד ברור אלא שאיני כדאי לחלוק על המ"מ וב"י שאסרו לכל הפחות במסיבה ע"כ דברי בזה להלכה ולא למעשה:
ז סָעִיף ו ובמוצאי י"כ כו'. הטעם בשם הרמב"ן שבשבת מותר מכח תוספת היתר דה"ל כאור היוצא מעצים ואבנים אבל בי"כ אין מברכין אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו עכ"ל:
ח סָעִיף ח אור היוצא כו'. לפי שגם תחילת בריית האור היה במוצאי שבת ע"י אדם הראשון שהקיש אבנים זה בזה וזה אין שייך בי"כ:
ט סָעִיף יא אם יש שם אדם חשוב. דאז נעשה להאיר לו ואם אין אדם חשוב לא נעשה להאיר אלא לכבוד השכינה ויש אומרים ס"ל דאם יש אדם חשוב לא נעשית אלא לכבודו לא להאיר:
י סָעִיף יד אחד מברך לכלם. משום ברוב עם הדרת מלך:
א סָעִיף א אחריו. להורות שיום זה קדוש משאר י"ט שנאסר להבעיר אור:
ב סָעִיף ב על אבוקה. ודוקא של שעוה ספר הכונות ולא יקח עץ ששמו קי"ן בל"א להבדלה מפני שריחו רע ס"ח ועי' בכנה"ג:
ג סָעִיף ב אבוקה. ובנר של שעוה אם קלועים ב' יחד חשובים אבוקה אבל כל אחד בפ"ע לא חשיב אבוקה. מ"א:
ד סָעִיף ג בכפות. ב"י בשם ש"ל כתב כך הוא המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידו ומחשיך תחתיהן ואח"כ פושטן ונמצא אור במקום חשך ומברך שכך נאות מהאור עכ"ל. ובכונות כתב להחזיר אחורי האצבעות מקום הצפרנים כנגד האור ולא יראה אגודל חוצה ולא כי"מ להחזיר פנימיות האצבעות לכפותם וזה כמ"ש רמ"א ונ"ל דמש"ה נוהגין לכפות האצבעות לתוך היד כמ"ש רמ"א ואח"כ פושטין אותן ורואין מאחוריהן לצאת ידי שניהם. מ"א:
ה סָעִיף ה שלא שבת. ואפי' בדיעבד לא יצא. מ"א:
ו סָעִיף ה לחיה ולחולה. אם אין בהם סכנה דוקא ע"י עכו"ם ואם יש בו סכנה אפי' ע"י ישראל (ובספר אליהו רבה פסק דאם אין בו סכנה אף שהודלק ע"י עכו"ם אסור ע"ש שהביא ראיה לזה וכן משמע מלבוש ואם הדליק כותי ממדורה שלו לחיה או לחולה מברכין עליו דלא גזרו אלא כשהוא במ"ש ביד כותי וכ"מ בתוס' ברכות דלא כשו"ת מ"ע):
ז סָעִיף ה ע"א. דוקא כשהשלהבת קשורה בגחלת של ע"א אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע"א שרי דשלהבת אין בו ממש יש"ש סוף ביצה ועי' יו"ד ריש סי' קמ"ב:
ח סָעִיף ו מברכין. דעל תוספת דהתירא הוא מברך:
ט סָעִיף ו אין מברכין. בגמ' פרכינן אי אתוספת דהתירא קא מברך א"ה נכרי מנכרי נמי ומשני אין ה"נ אלא גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון. פי' שיבא לברך על של נכרי שהדליק מבע"י ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשיכה כגון סמוך לחשכה מיד ועי' ט"ז ובדיעבד יצא בזה כיון דאינו אלא גזירה מ"א. (הט"ז תמה על מ"ש המגיד דבמסיבה אסור משום ע"א אמאי נימא דמברך אתוספת היתר של ישראל כו' ומסיק להקל שלא במסיבה ולהחמיר במסיבה ותימא נפלאה על המחבר שכמותו שלא כתב המגיד לאסור משום ע"א אלא בכותי שהדליק מישראל שאסור במסיבה דעכשיו הוא במסיבת כותי כמ"ש הלבוש. אבל בישראל שהדליק אפי' מגוי ע"א ממש שרי והוא ברור. ע"ש בספר אליהו רבה):
י סָעִיף ו אין מברכין. הטעם בשם הרמב"ן שבשבת מותר מכח תוספת היתר דה"ל כאור היוצא מעצים ואבנים אבל ביו"כ אין מברכין אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו עכ"ל:
יא סָעִיף ד אור. ויכול להשתמש לאורו כמ"ש ס"ד:
יב סָעִיף ח מברכין עליו. לפי שגם תחלת בריית האור היה במ"ש ע"י אדה"ר שהקיש אבנים זה בזה ואין שייך ביו"כ:
יג סָעִיף יא שאוכל. פי' בבית הסמוך לבה"כ כמ"ש סי' (רצ"ט) [רס"ט] וצ"ל דהחלונות פתוחים לבה"כ. מ"א:
יד סָעִיף יב של מתים. וה"ה נר של חתנים מ"א ובבאר היטב אשר לפני יש שם עירבוב ע"ש:
טו סָעִיף יג אינו מברך. דדוקא על הנר אינו מברך אבל שאר הבדלה אומר. מ"א:
טז סָעִיף טו לאורה. ואספקלריא של זכוכית מקרי שפיר רואה השלהבת ומשתמש לאורה עיין מ"א. כתב מט"מ ראיתי המדקדקים שמדליקין נרות במקום אופל דעי"ז זכה שאול למלוכה. וכתב צדה לדרך יש לכל אדם במ"ש להדליק נר יותר משאר לילות החול:
א סָעִיף א (ס"ק א) על הנר משום דתחל' כו' דל"ל משום הנאתו דא"כ בכל פעם שמדליקים הנר אפי' בחול ה"ל לברך:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) במוצאי יה"כ כו' קדוש משאר י"ט. ר"ל שבת אין לו דמיון עם י"ט אבל יה"כ דהוא ג"כ י"ט וחלוק בזה משאר יו"ט דבשאר יו"ט מותר להבעיר וביה"כ אסור:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) על אבוקה כו' משום שריחו רע. ור"ל בעינן ריח טוב להשיב הנפש וזה בריחו גועל הנפש ומכאיבו. ובס' כ"ה ראיתי שכ' טעם לדבר. וז"ל משום דמיחזי דמברך על הבשמי' משום הריח הרע ולא מינכר מפני שהנפש כואבת מיציאת השבת עכ"ל אבל אין לשון ס' החסידים משמע כן למעיין שם: כ' ב"ח דאם אמר כו'. בברכות דף נ"ב מסקינן הא דקתני בש"א ברא מאור האש ובה"א בורא מאורי האש. דבברא ובורא ל"פ כ"א במאור ומאורי. ב"ש ס"ל דאומר מאור דהא חדא נהורא איכא וב"ה סברי מאורי דכמה גווני איכ' בנר אדום לבן ירוק. ולכן כ' הב"ח דאם אמר ברא יצא דהא בזה גם ב"ה מודים ואף ע"ג דכתבו התו' דמה"ט נקט ב"ה בורא אע"ג דגם ברא א"ש מכל מקום עדיף בורא דהוא לישנא דקרא היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם כבר אמר ברא ג"כ יצא וא"צ לחזור ולברך אבל אם אמר מאור לא יצא. והוי ס"ד דמ"א הטעם משום דשינה ממטבע שטבעו חכמים ולזה ק"ל למ"א מסי' קס"ז וקפ"ז כו':
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) ב"פ כו' קלועים וה"ה דבוקן יחד אפי' אינם קלועים וכמ"ש סס"ק זה ובסי' תל"ג: אמרינן בגמר' פ' ער"פ דף ק"ג ע"ב יעקב בר אבא איקלע לדבי רבא כי מטי רבא לאבדולי קם שמעי' דרב' אדליק כו':
ה סָעִיף ג (סק"ה) בכפות כו' ז"ל ד"מ ולא לפשוט כו' ר"ל כשהאצבעו' כפופים יסתכל בצפורנים כשהן כפופים ולא לפושטן. ודאי לפושטן ולראות בפנימיות האצבעות ודאי לא אלא אפי' לפושטן ולראות באחורי האצבעות דהיינו מקום הצפורנים ג"כ לא. וז"ל כוונות כו' להחזיר אחורי האצבעות דהיינו בלי כפיפה רק כמות שהן פשוטין. יראה באחורי האצבעות מקום הצפורנים רק שיהי' האגודל מכוסה תחת ד' האצבעות וכמ"ש אח"ז. ולא כי"מ להחזיר כו'. והיינו כמ"ש רמ"א: ונ"ל כו' ואח"כ פושטן כו' כדי לצאת ידי שניהם. ר"ל לצאת לדע' הכוונות לכן פושטן ורוא' מאחוריהן וא"כ אפי' כשפושטן צ"ל האגודל מכוסה תחת שאר האצבעו' כמ"ש בכוונות כנ"ל:
ו סָעִיף ה (סק"ו) ואין כו' כמ"ש סי' רצ"ז ס"ב כצ"ל דאם בירך על בשמים של בה"כ או מתים או ע"ז דאפי' דיעבד לא יצא וה"ה הכא:
ז סָעִיף ה (סק"ז) לחיה כו' דוקא ע"י גוי אבל ע"י ישראל כיון דאין בו סכנה אסור לישראל עצמו לחלל שבת א"כ כשהדליקו ישראל לא שבת ממלאכת עבירה דלא הותר כ"א ע"י גוי כמ"ש סי' שכ"ח:
ח סָעִיף ה (סק"ח) אור של ע"ז ודוקא כו' אבל אם ישראל הדליק כו' דהא שלהבת של ע"ז מצד הדין מותר בהנא' כדאית' בביצה דף ל"ט ע"א ובש"ע י"ד סי' קמ"ב אלא מש"ה אין מברכים עליה הואיל והיא קשורה בגחלת של ע"ז אע"ג דאין מברכין על הגחלת כ"א על השלהבת מ"מ החמירו חז"ל בשלהבת כל זמן שהיא קשור' בגחלת כמ"ש הרא"ש. לכן כשהדליק ישראל נר אחד מגר של ע"ז מברכים עליו דהא שלהבת של ע"ז גופיה אי לא הוי קשורה בגחלת היה ראוי לברך עליו ושלהבת של נר ישראל הלא אינו דבוק' בגחלת ע"ז:
ט סָעִיף ו (ס"ק י) אבל כו' הדליק נר לחולה מנר שלו כצ"ל דהא דקתני בסעיף ה' אם הדליק גוי בשבת נר לחיה או לחולה דמברכים עליו דשבת ממלאכת עבירה. היינו דוקא שהדליקו הגוי מנר של ישראל שהודלק מע"ש אבל אם הודלק מנר של גוי לחיה או לחולה אין מברכין עליו ניהו דמה שהדליק לחיה וחולה הוי היתר. מ"מ כיון דהודלק מנר גוי דהוי של איסור גזרינן אטו נר גוי. דלא עדיף מגוי שהודלק במ"ש מנר של גוי דאין מברכין עליו אע"ג דהודלק במ"ש בהיתר מ"מ גזרינן אטו נר גוי ראשון וכמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז. וה"ה כשהוציא גוי אש מעצים במ"ש אע"ג דהודלק בהיתר מ"מ גזרינן אטו נר של גוי של איסור כיון דלית ביה יד ישראל. אבל אם כו' בזה. ר"ל מזה שהוציא במ"ש מן העצים ואבנים שרי דכ"ה לא גזרי' דהוי ג' גזרות:
י סָעִיף ו (ס"ק יא) אין מברכים גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון פי' כו' כצ"ל. ר"ל דהא גם על נר ראשון ראוי לברך. דהא גם במ"ש ניתוסף שלהבת ואור חדש כל רגע א"כ י"ל אתוספ' דהתירא מברך. מ"מ גזרינן אטו עמוד ראשון דהיינו סמוך לחשיכה דעדיין לא ניתוסף התירא. ואע"ג דהוה גזרה לגזרה כתבו התוס' בברכות דף נ"ג ע"א וז"ל חדא גזרה היא דגזרו חכמים כל אש גוי שביד גוי דאי לא הא לא קיימא הא כו' עכ"ל עיין שם:
יא סָעִיף ז (ס"ק יג) אם רובן כו' וצ"ע דנימא כל קבוע כו' ואפי' ברוב גוים הו"ל להתיר דנימא כל קבוע כו' לקולא. אבל בגמ' לא משמע כן ר"ל אח"ז הובא שם ברייתא אחר' וקתני בה ראה תינוק מהלך כו' צריך לשאול כו' וכמ"ש מ"א אח"ז ומדסתמה הברייתא משמע דמיירי אפי' ברוב ישראל אפ"ה צריך לשאול ולא סמכינן ארובה וה"ט כדאי' בי"ד סי' א' דבמקום דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא וא"כ א"א דברייתא דהכא מיירי שראה איש הולך כו' ניהו די"ל דמיירי שאינו סמוך לחשיכה ממש דאפי' גדול י"ל דישראל הוא מ"מ הוה ליה לשאול ולבדוק אם ישראל הוא ולא לסמוך ארובא כ"ש שלא להתיר במחצה על מחצה. אע"כ דמיירי שאין הנר ביד אדם אלא רואה מרחוק נר דולק תוך בית או עליה דא"א למיקם עליה דמילתא אם הוא בית גוי או ישראל לפי רחוק המקום והדרא ק"ל נימא כל קבוע כו': ועסי' רי"ז ס"ז שכתב היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב גוים אינו מברך דודאי של ע"ז היא ואם רוב ישראל מברך ולא הוזכר הדין דמחצה ע"מ. אמנם דין נר ודין ריח הוזכרו שם בשני ברייתות ובכל אחד לא קתני כ"א ב' בבות אם רוב גוים אסור ורוב ישראל מותר והקשה הש"ס על ברייתא דנר דקשיא רישא לסיפא דרישא קתני אם רוב גוים אין מברכין משמע מחצה ע"מ מברכים ובסיפא קתני אם רוב ישראל מברכים משמע דמחצה ע"מ אין מברכים ומשני דיוקא דרישא דוקא רוב גוים אין מברכין אבל מחצה על מחצה מברכין והא דקתני סיפא אם רוב ישראל מברכין ולא קתני אפי' מחצה ע"מ איידי דתני רישא רוב גוים תני סיפא רוב ישראל עכת"ד הגמ' א"כ האי דיוקא גופא יש לדייק בברייתא דריח וע"כ גם שם צ"ל כתי' הש"ס דה"ה דמחצה על מחצה מותר. וא"כ ה"ל להרב"י גם לעיל בסי' רי"ז לכתוב דגם מחצה ע"מ מותר ואפשר משום דלא הוזכר גבי ריח להדיא בגמ' דמחצ' ע"מ מותר ניהו דהדין אמת דמחצ' ע"מ גם בריח מותר מ"מ לא העתיקו בש"ע אבל גם שם בריח קשה דגם ברוב גוים הוי ליה להתיר משום דכל קבוע כו': ואפש' דזה ל"מ קבוע דהאור פי' כו' הקשה בס' ת"ש הא קיי"ל בי"ד סי' ק"י בפיר' לפנינו לא אמרינן כל דפ' מרוב' פריש וע"ש מ"ש ונלע"ד ודאי דקי"ל הכי ואיכ' מ"ד שהוא מדרבנן גזר' שמא יקח מן הקבוע ולקצת פוסקי' הוי כה"ג קבוע דאוריי'. וכ' פר"ח שם ס"ק י"ט דכן עיקר מ"מ לק"מ דודאי דעל מ"ש מ"א דתחלה דמיירי שראה איש אחד הולך כו' לק"מ דאפש' דלא ראה אותו פי' ממקום קביעותו אלא ראוהו כשכבר הלך בדרך ולא הקשה בס' ת"ש כ"א על מסקנת מ"א דהאור פי' כו' ולענ"ד אין כוונות מ"א דאמרינן על האור כל דפריש כו' אלא כוונתו דהאור והנר או העצי' הם שני עניני' נפרדים וניהו דהנר והעצי' הויין קבועים אבל האור דעלי' מברך לא הוי קבוע וכה"ג כ' המרדכי בפ"ק דחולין דמה"נו אזלינן בסנהדרין בתר רוב דיעות ולא מיקרי קבוע משום דהדבור דנפיק מפומייהו ה"ל פי' הביאו פר"ח שם וע"כ גם שם אין הכוונה דאמרינן על הדבור מרובה פריש דהא הדבור פי' לפנינו אע"כ גם כוונ' המרדכי דהדיבור שפורש מן האדם המדבר הוא ענין נפרד ואינו נחשב לדבר אחד עם אדם שדברו ולכן אע"ג דסנהדרין גופייהו הם קבועים מ"מ דבורם לא מיקרי קבוע וה"ה הכא באור וריח וכן מורה לשון מ"א שכתב ואפשר לזה לא מיקרי קבוע כו' וא"ש: אמרינן בגמ' כו' וצ"ע כו' ואפשר ס"ל דאף הגדולים כו' ר"ל דהא דבתינוק צריך לשאול אחריו לא ק"ל למ"א דהוי לי' להעתיקו די"ל דחשבי' למלתא דפשיטא דכ"ה דאיכא לברורי צריך לברר דהא קי"ל אפי על רוב וחזקה לא סמכינן היכי דאיכא לברר ומאי דהוצרכ' הבריי' לאשמועינן אינו כ"א דין גדול דאמרינן דודאי גוי הוא וכיון דלדידן גם הגדולים אין נזהרין קטן וגדול שוין וצריך לשאול ולכן לא הוצרך בש"ע להעתיק הדין לרוב פשיטתו:
יב סָעִיף ח (ס"ק יד) מברכים כו' מפני שנטל כו' ר"ל בשבת היתה תחלות תקנות חכמים לברך על האור במ"ש משום שנברא במ"ש שנטל אדה"ר ולא משום טעם אחר. ניהו דהטעם שיש במוצאי יה"כ שייך גם כן קצת בשבת מ"מ היתה עיקר התקנה משום דהאור נברא במ"ש ולמה לחכמים לתלות בטעם אחר ולכן באור היוצא מהעצים דהוי נמי תחלת ברייתו מברכים כיון דיוצא בזה ידי עיקר התקנה משא"כ במוצאי יום הכפורים דעיקר התקנה היה לפרסם שיום זה קדוש משאר י"ט דכל היו' היה אסור להשתמש בנר ועתה במוצאי י"כ הותרה זולתו ליכא טעם אחר ולכן אין לברך על אור היוצא עתה מעצים ואבנים דבזה ל"ל דכל היום היה אסור להשתמש בו דהא לא היה בעולם כלל עד עתה וכן בסעיף ג' כ' מה"ט דאין מברכין על נר שהדליק ישראל מגוי דהא נר זה שהדליק ישראל עתה לא היה בעולם ביה"כ ועוד דהטעם שיש ביה"כ אינו שייך בשבת כלל לפי מ"ש בס"ק ב' דבמוצאי יה"כ הטעם להורות שיום זה קדוש יותר משאר י"ט כו' וזה שייך דוקא ביה"כ דהוא יש לו קצת שייכות לשאר י"ט אבל שבת אין לו ענין כלל לי"ט וא"צ להורות חילוק ביניהם ועיין פרישה:
יג סָעִיף יא (ס"ק טו) שמש כו' הסמוך לבה"כ דבבה"כ אין רשאים לאכול כדלעיל רסי' קנ"א אבל צ"ל דהחלונות פתוחים לבה"כ דעל ידי זה יוכל השמש להשתמש לאור בה"כ דאל"כ לא הודלק כ"א לכבוד ה' ואין מברכין עליו:
יד סָעִיף יג (ס"ק יז) אינו מברך כו' ועיין ס"ס ס"ט שכתב דסומא מברך יוצר המאורות שאני התם דסגי אפי' שהו בעצמותו אינו נהנה מהמאורות מ"מ נהנה ע"י אחרים שרואים אותו ומצילים אותו שלא יפול בפחת או בור שחת משא"כ כאן דבעי' שהוא בעצמותו נהנה דהא בעי' שיעמוד כ"כ סמוך לנר עד שהוא בעצמו יכיר בין מטבע למטבע כמ"ש סעיף ד' וזה לא שייך בסומא: דלא כרשב"א שהביא הרב"י דס"ל כיון שאינו מברך על הנר לא יבדיל כלל ויסמוך על הבדלה שבתפלה אבל מדברי הפוסקים שסתמו וכתבו שלא יברך על הנר משמע ששאר הבדלה צ"ל: ועיין בתשובת רש"ל סי' ע"ז:
טו סָעִיף יד (ס"ק יח) וא' מברך כו' ועסי' רי"ג ר"ל אע"ג שכתב שם דלהוציא אחרים בברכות יין בעינן קביעות דהיינו הסיבה ולדידן על כל פנים ישיבה מ"מ כתבו התוס' בברכות דף מ"ג ע"א ד"ה הואיל דהבדלה אפי' בעמידה הוי קביעות ע"ש:
טז סָעִיף טו (ס"ק כ) משתמש כו' וכתב הב"ח ט"ס דלא הוזכר בב"ח שום דבר מזה אלא צריך לו' וכ' בא"ר או צ"ל וכ' בא"ח שהביא דברי רשב"א הוא בב"י וז"ל הרב"י גרסינן בירושלמי כו' נר בתוך חיקו או בתוך פנס או בתוך אספקלריא רואה את השלהבת כו' וכמ"ש גם פה בש"ע וכ' הרב"י עוד וז"ל א"ח המברך על עששית ועל הפנס צריך להוציא האור משם עד שירא השלהבת וכ' הרשב"א דעששית הוי כרואה השלהבת (ובחדושי רשב"א אייתי ראיה מסי' ע"ה ס"ה דערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזי') אבל פנס אינו רואה השלהבת עכ"ל א"ח ותמהני דאם כן פליג רשב"א על ירושלמי דהאספקלרי' היינו עששית עכ"ל הרב"י וכוונתו דהרשב"א מחלק בין עששית דהיינו אספקליא ובין פנס ובירושלמי משמע דשניה' שוין וע"ז כ' מ"א דבריו ליישב קושית הרב"י. ואף שמ"א כ' וסיים עכ"ל אין לשון מ"א ולשון א"ח ולא לשון א"ר כן תוכן דבריהם: ונ"ל דס"ל דהירושלמי מילי מילי קתני דלא כהרב"י כצ"ל: וכן כוונת הירושלמי תוך חיקו או תוך פנס ודאי אין מברכים דהא אינו רואה שלהבת או תוך אספקלרי' דהיינו עששית אז יש חילוק: רואה כו' ר"ל בעינן תרתי דהיינו שעומד בקירוב וגם אינו מן הצד שיראה שלהבת ומשתמש לאורה:
א סָעִיף א ס"א י"א שמחזר. דמי"ה הטעם שע"כ היה אסור ועכשיו מותר ושייך להבדלה וצריך לחזר משא"כ במ"ש וכמ"ש בפ"ד דפסחים נד א' ועיין ס"ח: מי שאין. שם:
ב סָעִיף ב ס"ב ויש. משום היכר ועיין שבת כ"א ב' ועמ"א וע"ל בשם הגמ"ר והוא הנכון: ונר. שם כ"ג ב' וע' סי' תרע"א ס"ד ומ"ש שם:
ג סָעִיף ג ס"ג נוהגין כו'. ובזוהר משמע רק בצפרנים וכ"ה בפסיקתא והביאו ילקוט תהלים תשכ"ג כל עצמותי כו' צפרנים לעשות בהן פריעה ומליקת עוף ובהן להסתכל אור להבדלה. וכן נוהגין:
ד סָעִיף יג ס"ה ואין מתני' שם: ובמוצאי יה"כ. דטעם ההיתר משום תוספת דהתירא כמ"ש בגמ' ה"ל כאור היוצא מעצים כמ"ש ס"ח ועט"ז: ס"יג סומא. עס"ד וע' עט"ז: ס"טו נר בתוך. ברכות נד ב': אספקלריא. ירושלמי:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.