א חֲבִילֵי פֵּאָה אֵזוֹב וְקוֹרָנִית (פֵּרוּשׁ מִין עֶשֶׂב), הִכְנִיסָן לָעֵצִים, אֵין מִסְתַּפְּקִין מֵהֶם; הִכְנִיסָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, קוֹטֵם וְאוֹכֵל בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי, וּמוֹלֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.
ב אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח הַרְבֵּה בְּיַחַד לָתֵת לְתוֹךְ הַכְּבָשִׁים, מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְעִבּוּד, אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מְעַט לָתֵת לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל; וְאִם נָתַן לְתוֹכוֹ שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מֶלַח, אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מְעַט.
ג אָסוּר לִמְלֹח חֲתִיכוֹת צְנוֹן, ד' אוֹ ה' בְּיַחַד, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכוֹבֵשׁ כְּבָשִׁים, וְהַכּוֹבֵשׁ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְבַשֵּׁל; אֶלָּא מְטַבֵּל כָּל אַחַת לְבַדָּהּ, וְאוֹכְלָהּ. אֲבָל בֵּיצִים, מֻתָּר לְמָלְחָן.
ד יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁמֻּתָּר לִטְבֹּל כַּמָּה חֲתִיכוֹת צְנוֹן אַחַת אַחַת לְבַדָּהּ, וּלְהַנִּיחָם יַחַד לְפָנָיו כְּדֵי לְאָכְלָם מִיָּד זוֹ אַחַר זוֹ.
ה אָסוּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת, לְהַנִּיחָהּ.
ו אֵין לִמְלֹח בְּיַחַד הַרְבֵּה פוֹלִין וַעֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְלִפָּתָן.
ז מֻתָּר לָדוּךְ פִּלְפְּלִין, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה יַחַד, וְהוּא שֶׁיְּדֹכֶם בְּקַתָּא שֶׁל סַכִּין וּבִקְעָרָה.
ח אֵין כּוֹתְתִין מֶלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ, אֲבָל מְרַסֵק הוּא בַּיָּד שֶׁל סַכִּין וּבְעֵץ הַפֵּרוּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַגָּה: וְדַוְקָא מֶלַח הַגַּס, אֲבָל מֶלַח שֶׁהָיָה דַּק מִתְּחִלָּה וְנִתְבַּשֵּׁל וְנַעֲשָׂה פְּתִיתִין, מֻתָּר לְחָתְכוֹ בְּסַכִּין כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵךְ הַפַּת (כָּל בּוֹ).
ט מֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ צְלִי, דַּק דַּק בְּסַכִּין. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לַחְתֹּךְ דַּק דַּק בָּשָׂר חַי לִפְנֵי הָעוֹפוֹת, הוֹאִיל וְאֵינָן יְכוֹלִין לְאָכְלוֹ בְּלֹא חִתּוּךְ, קַמַּשְׁוֵי לָהּ אֹכֶל (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' נ"ז) וְע"ל סי' שכ"ד, (ס"ז).
י אָסוּר לִגְרֹר הַגְּבִינָה בְּשַׁבָּת בְּמוֹרַג חָרוּץ בַּעַל פִּיפִיוֹת שֶׁקּוֹרִין ראליי"ו.
יא מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת אֶת הַתָּלוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמֹשׁ.
יב הַמְחַתֵּךְ הַיָּרָק דַּק דַּק, חַיָּב מִשּׁוּם טוֹחֵן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לַחְתֹּךְ גְּרוֹגָרוֹת וְחָרוּבִים לִפְנֵי זְקֵנִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסֶפְתָּא). וְדַוְקָא פֵּרוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְפָרֵר לֶחֶם לִפְנֵי הַתַּרְנְגוֹלִים, דְּהוֹאִיל וּכְבָר נִטְחַן אֵין לָחוּשׁ, דְּאֵין טוֹחֵן אַחַר טוֹחֵן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"א וּמָרְדְּכַי וְרַ"ן פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל וּסְמַ"ג). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא לְחוֹתֵךְ וּמַנִּיחַ, אֲבָל אִם לְאָכְלוֹ מִיָּד, הַכֹּל שָׁרֵי מִדֵּי דְּהָוֵי אַבּוֹרֵר לֶאֱכֹל מִיָּד, דְּשָׁרֵי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל), כְּדִלְעֵיל סי' שי"ט.
יג אָסוּר לִרְדּוֹת חַלּוֹת דְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת (פי' הַקֵן שֶׁהַדְּבוֹרִים עוֹשִׂים בּוֹ הַדְּבַשׁ) מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְתוֹלֵשׁ. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם דְּבוּקִים בַּכַּוֶּרֶת (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ"א), אֲבָל אִם נִתְלְשׁוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁנִּתְרַסְּקוּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהַדְּבַשׁ צָף בַּכַּוֶּרֶת, מֻתָּר לִרְדּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף).
יד אֵין מְגַבְּלִין (פי' נְתִינַת מַיִם בְּקֶמַח נִקְרָא גִּבּוּל) קֶמַח קָלִי, הַרְבֵּה, שֶׁמָּא יָבֹא לָלוּשׁ קֶמַח שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ שֶׁקָּלוּ אוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ טָחֲנוּ אוֹתָהּ טְחִינָה גַּסָה, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּחוֹל וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁתִיתָא, מֻתָּר לְגַבֵּל מִמֶּנָּה בְּחֹמֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה בְּבַת אַחַת; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַךְ, אֲבָל קָשֶׁה, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּלָשׁ. וַאֲפִלּוּ בְּרַךְ צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. כֵּיצַד, נוֹתֵן אֶת הַשְּׁתִיתָא וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ.
טו חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר יָכוֹל לְעָרְבוֹ הֵן בַּיָּד הֵן בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְלֹא יִטְרֹף לְעָרְבוֹ בְּכָךְ, אֶלָּא מְעָרְבוֹ מְעַט מְעַט.
טז שְׁחָלַיִם (פי' שְׁחָלַיִם בְּעַרְבִי תַּכָּא לשא"ר וּבְלַעַ"ז קְרִישִׁין) שֶׁדָכָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר נוֹתֵן יַיִן וְחֹמֶץ וְלֹא יִטְרֹף, אֶלָּא מְעָרֵב. וְכֵן שׁוּם שֶׁדָּכוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר נוֹתֵן פּוֹל וּגְרִיסִין וְלֹא יִטְרֹף, אֶלָּא מְעָרֵב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יְעָרֵב בְּכַף, אֶלָּא בַּיָּד (אוֹר זָרוּעַ וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק תּוֹלִין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְּשָׁרֵי לְעָרֵב מַשְׁקֶה בְּחַרְדָּל דַּוְקָא שֶׁנְּתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל בְּשַׁבָּת אָסוּר לָתֵת מַשְׁקֶה בְּחַרְדָּל אוֹ בְּשׁוּם, הַכְּתוּשִׁים, מִשּׁוּם לָשׁ. הַגָּה: וְאִם נָתַן הָאֹכֶל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַחֹמֶץ אוֹ הַיַּיִן וּמְעָרְבוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ, שָׁרֵי דְּהָוֵי שִׁנּוּי כְּמוֹ בִּשְׁתִיתָא דִּלְעֵיל. וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַתִּיר עַל יְדֵי שִׁנּוּי; וּמָקוֹם שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ בַּחֹל, יִתֵּן בְּשַׁבָּת הַחֹמֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָאֹכֶל.
יז מֻתָּר לַעֲשׂוֹת יֵינוֹמְלִין, שֶׁהוּא יַיִן יָשָׁן דְּבַשׁ וּפִלְפְּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא לִשְׁתִיָּה; וְאֵין עוֹשִׂין אַלּוֹנְתִית, שֶׁהוּא יַיִן יָשָׁן וּמַיִם צְלוּלִים וְשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן, שֶׁהוּא לִרְפוּאָה.
יח אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית לֹא בְּפוֹשְׁרִין וְלֹא בְּצוֹנְנִין, שֶׁדֶּרֶךְ לִשְׁרוֹתוֹ לִרְפוּאָה; אֲבָל נוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ וּמְטַבֵּל בּוֹ פִּתּוֹ. הָיָה שָׁרוּי מֵאֶתְמוֹל, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְאִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי וְצָרִיךְ לִשְׁתּוֹת גַּם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר, שֶׁכָּךְ הוּא דֶּרֶךְ רְפוּאָתוֹ לִשְׁתּוֹתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הִילְכָּךְ מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּצוֹנֵן וְלִתֵּן בַּחַמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סַכָּנָה אִם לֹא יִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ.
יט שׁוּם וּבֹסֶר וּמְלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אִם מְחֻסָרִים דִיכָה, אָסוּר לִגְמֹר דִּיכָתָן בְּשַׁבָּת; וְאִם אֵין מְחֻסָרִים אֶלָּא שְׁחִיקָה, מֻתָּר לִגְמֹר בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִגְמֹר שְׁחִיקַת הָרִיפוֹת בְּעֵץ פָּרוּר בִּקְדֵרָה בְּשַׁבָּת, אַחַר שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתָהּ מֵעַל הָאֵשׁ. הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַחְלִיק הָאֹכֶל בְּשַׁבָּת, וְלֹא הָוֵי בָּזֶה מִשּׁוּם מְמַחֵק, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ בְּלֹא זֶה; וּמִכָּל מָקוֹם הַמַּחְמִיר בְּמַאֲכָל שֶׁל תַּפּוּחִים וְכַדּוֹמֶה שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה (מָרְדְּכַי ר"פ כְּלָל גָּדוֹל). אָסוּר לִקְלֹף שׁוּמִים וּבְצָלִים כְּשֶׁקּוֹלֵף לְהַנִּיחַ, אֲבָל לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר, שָׁרֵי וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן שי"ט (סְמַ"ג וְהגה"מ סִימָן כ"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ק וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
א סָעִיף א (א) פירוש מין עשב - צ"ל מיני עשבים הם. וראוים להסקה וראוים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו [מ"מ]:
ב סָעִיף א (ב) לעצים - ליבשן ואם הכניסן סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה:
ג סָעִיף א (ג) מהן - דמקצה דעתו מינייהו והו"ל מוקצה:
ד סָעִיף א (ד) קוטם ואוכל - דקצת ראוים ג"כ למאכל אדם:
ה סָעִיף א (ה) אבל לא בכלי - כדרך חול:
ו סָעִיף א (ו) ומולל - היינו מפרק השרביטין לאכול הזרע שבתוכן:
ז סָעִיף א (ז) בראשי אצבעותיו - ולא בכל היד כדרך שהוא עושה בחול:
ח סָעִיף ב (ח) מי מלח - וה"ה אם נותן יין וחומץ ושאר משקין במלח:
ט סָעִיף ב (ט) הכבשים - ירק שכובשין אותו כדי להתקיים שכיון שנותן מי המלח כדי להתקיים דמי לעיבוד העור שהמלח מקיימו ואע"ג דקי"ל אין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהו אסור כמו שכתבו הפוסקים וכתב בספר תוספת שבת דוקא אם כונתו לתת לתוך הכבשים אבל אם אין כונתו לזה [והיינו שדעתו לחלקם לתוך התבשילין] אפילו הרבה מותר אבל א"ר אוסר וכן משמע במאירי שכתב דרק במעט התירו מפני שניכר שאין עושה רק לצורך שעה משא"כ בהרבה יסברו שעושה לצורך חול ע"ש:
י סָעִיף ב (י) משום דדמי לעיבוד - ואפילו אם נותן שמן לתוך מי המלח להטעים ג"כ אסור. ואם נותן שמן להמים קודם שנותן המלח לתוכו או בהמלח קודם שנותן המים לתוכו יש מקילין בזה משום שהשמן מחליש את כח המלח מלהיות עז ואין עליו שם מי מלח והא דאסרו אם הוא נותן שמן לבסוף משום דבשעה שהוא נותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד:
יא סָעִיף ב (יא) התבשיל - או לטבול בהן פתו וכן מותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ובין אם הוא עושה לצורך סעודה זו או לצורך אחרת אבל אסור לעשות לצורך חול:
יב סָעִיף ב (יב) אפילו מעט - מפני שנראה כעושה מורייס לכבוש בו דגים שכן דרך לעשות מורייס. כתב א"ר בשם מהר"ש שמותר להוסיף חומץ במורייס אחר שכבר נתיבשה:
יג סָעִיף ג (יג) צנון - וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ואוגערקעס חיין [מ"א בסק"ז] ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו ומ"מ נראה דדבר שאין דרכו לכבוש שרי [פמ"ג]:
יד סָעִיף ג (יד) ד' או ה' ביחד - דכשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים וגם לא מיחזי כמעבד אבל כשמולחם ביחד אפילו דעתו לאכלם תיכף ולא להשהותם במלחם עד שיצא מרירותם מזיעה כדרכם ג"כ אסור. ואם משהה אותם במלחם עד שיזועו כדרכם אפילו מולח או מטבל חתיכת צנון חדא אסור מדינא כן העלה הט"ז וכן בא"ר כתב דלמלוח צנון אסור אפילו חתיכה אחת ובמ"א בסק"ו בשם הב"ח כתב ג"כ דנהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחד במלח ואוכל. ומנהגנו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו ולכאורה הוא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור מדינא אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפני עצמה ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף שהשמן מחליש כח המלח ובקצת מקומות עושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל המלח היטב:
טו סָעִיף ג (טו) ככובש כבשים וכו' - זה הטעם הוא מרמב"ם ורש"י נתן טעם שע"י המלח מתקשים והוי תיקון ודמי למעבד. וכתב הט"ז דמטעם השו"ע יש ללמוד דאסור לשפוך יין ושאר משקים לכלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ דדומה לכובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויעשה חומץ. וביד אהרן כתב דאסור משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש ואם עושה זאת כדי להחליש כח החומץ בלבד פשוט דשרי לכו"ע. וליתן אוגערקעס חיין בתוך הכבושים שיתחמץ ג"כ פשוט דאסור לכו"ע:
טז סָעִיף ג (טז) מפני שהוא וכו' - אע"ג דבודאי אין בו חיוב שאינו תולדת האור מ"מ אסור מדרבנן:
יז סָעִיף ג (יז) ואוכלה - תיכף ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה [ט"ז]:
יח סָעִיף ג (יח) ביצים מותר למלחן - מפני שאין דרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כ"כ:
יט סָעִיף ד (יט) אחת אחת לבדה - דבזה אין נראה ככובש כבשים ומה שכתב להניחם יחד לפניו היינו שיהיו מוכנים לפניו לאכול אבל יזהר שלא יהיו נוגעות זו בזו:
כ סָעִיף ד (כ) מיד זו אחר זו - היינו שלא ישהה אותם זמן ארוך אפילו באותה סעודה עצמה כגון מתחלת הסעודה עד סופה כדי שיזיעו הרבה שזה דומה לעיבוד אבל אם הן משתהין שעה מועטת ומזיעין קצת אין בכך כלום [ט"ז] וכ"ז לדעת השו"ע אבל המנהג שלא להשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל במלח [אחרונים]:
כא סָעִיף ה (כא) אסור למלוח וכו' - דהא דמתירין לעיל בביצה למלחה היינו לצורך אותה סעודה אבל למלוח הבשר וביצה כדי להניח לאחר זמן דמי לעיבוד וכבישה והנה דעת המ"א וט"ז דאפילו דעתו לאכול ביומו אם הוא לצורך סעודה אחרת יש ליזהר בזה [והיינו כשהסעודה אחרת נמשך זמן רב אחר סעודה ראשונה] אבל הא"ר מצדד דאין לאסור רק אם בדעתו להניח לאחר שבת וכן משמע מביאור הגר"א ובפרט אם העת חם והוא עושה כן כדי שלא יסריח בודאי יש להקל לצורך סעודה אחרת דגם הט"ז מתיר בזה - בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח ואפילו במקום הפסד אסור ואפילו רוצה למלחו כדי לאכלו אחר מליחתו חי אסור דאע"ג דאין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ אסור דמתחזי כעיבוד שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו אבל מותר להדיח הבשר כדי לאכלו אח"כ חי ואין זה מקרי תיקון שאין התיקון בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו. ומ"מ נראה דאסור להדיח הבשר שלא נמלח כשחל יום ג' להיות בשבת וכדי שלא יאסר אח"כ לבישול כיון שאין רוצה לאכול היום וגם אין דרך לאכול חי ניכר שעושה לצורך חול ואפילו ע"י א"י אסור להדיח שאין כאן הפסד כ"כ אם לא ידיחנו שיוכל לאכול צלי כ"כ המג"א ומיירי ביחיד בביתו אבל בקצב המוכר לאחרים בודאי יש הפסד בזה ויכול לעשות ע"י א"י וכן באווזות פטומות שיפסיד השומן אם יצלם גם להמ"א מותר ע"י א"י אפי' יחיד בביתו. ואפי' בבשר בהמה הסכימו הרבה אחרונים דיש להקל להדיח ע"י א"י ודלא כמ"א ועיין בא"ר ובתשובת נודע ביהודה שכתבו דאם אי אפשר ע"י א"י מותר גם ע"י ישראל אך אם מונח הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה שרוי הבשר במים:
כב סָעִיף ו (כב) בקליפתן - דהמליחה מועילה להם והוי ככבישה ועיבוד:
כג סָעִיף ז (כג) מותר וכו' - ואם הוא שוחק פלפלין ושאר תבלין במכתשת כדרכו ואפי' גרגר אחד יש בו איסור דאורייתא משום טוחן:
כד סָעִיף ז (כד) אפילו הרבה יחד - ודוקא מה שצריך לו לאותה שבת:
כה סָעִיף ז (כה) ובקערה - פי' אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה אפי' ע"ג שלחן או בתוך הקערה אסור. כתב הט"ז בסימן זה אין לשום הפלפלין תוך הבגד ולכתוש בסכין עליו דהוא מוליד ריחא אמנם בסימן תקי"א אות חי"ת בט"ז משמע דחזר מזה והסכים למהרש"ל דשרי משום דאינו מכוין לזה עי"ש. כתבו האחרונים דדוקא בקתא דסכינא הוא דהתירו לדוך הפלפלין אבל לחתוך אותם בסכין דק דק אסור וכמו בירק לקמן בסעיף י"ב וה"ה לכל תבלין:
כו סָעִיף ח (כו) של עץ - וכ"ש במדוך של אבן דהוא מיוחד יותר לדיכה ואפי' דעתו ליתן לאלתר המלח לתבשיל ג"כ אסור בשניהם כיון דהם מיוחדים לדיכה:
כז סָעִיף ח (כז) ביד וכו' - אבל לחתכו דק דק בחורפא דסכינא אסור:
כח סָעִיף ח (כח) של סכין - וירסק בקערה או ע"ג שלחן אבל לא במדוך ומכתשת וכנ"ל גבי פלפלין [אחרונים]:
כט סָעִיף ח (כט) ואינו חושש - וכ"ש דמותר לפרר המלח והפלפלין בידיו:
ל סָעִיף ח (ל) לחתכו בסכין - היינו אפי' דק דק כמו לענין חתיכת הפת ומשום דאין טוחן אחר טוחן ומ"מ במכתשת אף מלח זה אסור לכתוש [עו"ש ע"ש] וכתב הפמ"ג דצוקע"ר ג"כ דינו כמו מלח זה:
לא סָעִיף ט (לא) מותר לחתוך - דאין טחינה אלא בגידולי קרקע ואפי' להפוסקים דס"ל דבהמה נמי מקרי גידולי קרקע לפי שהיא ניזונת מן הקרקע מ"מ אין לאסור בזה דבלא"ה יש פוסקים דס"ל דאין שייך טחינה באוכלין וע"כ מותר לחתוך אפי' דעתו להניחו לאחר זמן:
לב סָעִיף ט (לב) או צלי - ואפילו מי שאינו יכול ללעסו מחמת שהוא קשה וע"י חתיכתו מתקנו לאכילה ג"כ שרי לחותכו דאזלינן בתר רובא דעלמא:
לג סָעִיף ט (לג) דהואיל וכו' - ר"ל דאיכא למימר דטעם הפוסקים דס"ל דאין טחינה באוכלין היינו משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל ליה כמות שהוא שלם משא"כ בזה דאין יכולין לאכלו כלל בלי חיתוך החיתוך משוי ליה אוכל ושייך בו טחינה ומיירי בחותך ומניח שיאכלו העופות לאחר שעה אבל בחותך לפניהם שיאכלו מיד לד"ה שרי וכדלקמיה בסי"ב בהג"ה:
לד סָעִיף ט (לד) קמשוי ליה אוכל - ויש מקילין בזה:
לה סָעִיף ט (לה) וע"ל סי' שכ"ד - ס"ז והיינו דשם מבואר דשווי אוכלא שרי בשבת ומיירי בשאין חותך דק דק [מ"א לקמן]:
לו סָעִיף י (לו) שקורין ראליי"ו - בל"א רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול ודמי לשחיקת תבלין במכתשת וה"ה בכלי אחר המיוחד לכך וא"כ אפי' לאכול מיד אסור אבל מותר לחתכו בסכין דק דק וכמו לעיל בס"ט לענין בשר דגם זה אינו גידולי קרקע ואפי' קשה מאד שרי כיון דיכולין ללעסה בקושי ושם אוכל עליה וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה שאף שהם כלים שמלאכתם לאיסור מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר בסימן ש"ח [מעולת שבת ומ"א]. דבר שאינו חפץ לאכלו ולטועמו ולא להאכילו לתינוק אסור ללעסו בשיניו כדי לשחקו משום טחינה דאע"ג דמשנה מ"מ מדרבנן אסור דדוקא לגבי מילה התירו כעין זה לקמן בשל"א ס"ז [אחרונים]:
לז סָעִיף יא (לז) את התלוש - היינו ירקות תלושין והטעם כיון דהם ראויות לאכילה ביומן מותר להשקותן משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה אסור לטרוח בשבילם ועיין לקמן בסימן של"ו סי"א בהג"ה ובמה שכתבנו שם במשנה ברורה. ולהשקות את המחובר יש בו איסור תורה וכלי חרס עם עשבי בושם בבית ג"כ אסור להשקותן בשבת [פמ"ג לקמן בסימן של"ו ע"ש]:
לח סָעִיף יב (לח) המחתך הירק - תלוש ומדסתם משמע דאפי' בירקות שראוי לאכלן חיין ג"כ ס"ל דיש טחינה באוכלין:
לט סָעִיף יב (לט) לפני זקנים - שאין יכולין ללעסו אם לא יחתכנו דק דק ולא אזלינן בתר רובא דעלמא כדלעיל בס"ט לענין בשר צלי דכיון שהוא גידולי קרקע חמור יותר דעיקר טחינה בגידולי קרקע הוא:
מ סָעִיף יב (מ) לפרר לחם - היינו אפי' להכין להם שיאכלו לאחר זמן וכדלקמיה:
מא סָעִיף יב (מא) דהואיל - ולפ"ז לפרר תפוחי אדמה וירקות לפניהם דק דק כמו שנוהגין לפני בהמה ועופות גדולות אסור אלא א"כ נזהר שיהיה דבר זה סמוך לאכילתם ממש וכדלקמיה ומ"מ טוב ונכון ליזהר שלא יחתוך דק דק אלא חתיכות גדולות קצת ובפרט לפני בהמה בודאי יש ליזהר בזה וכדלקמן בסי' שכ"ד ס"ז דאין לטרוח בדבר שראוי לאכול בלא זה:
מב סָעִיף יב (מב) וכ"ז לא מיירי - קאי גם על חתוך ירק דק דק המוזכר בריש הסעיף:
מג סָעִיף יב (מג) לאכלו מיד - וה"ה דאחד יכול לחתוך לצורך אחרים והם יאכלו מיד וכדאמרינן לעיל אצל בורר [ב"י]:
מד סָעִיף יב (מד) הכל וכו' - הטעם דלא שייך שם טחינה כשמחתך בסכין אלא בטוחן להניח אבל כדי לאכול מיד ודאי דשרי שהרי לא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך וה"ה אם מכין הירק דק דק לפני התרנגולין שיאכלו מיד ג"כ שרי הואיל ומזונותן עליך:
מה סָעִיף יב (מה) שרי - ויש מפקפקין על היתר זה וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש בסימן שי"ט לענין בורר. והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב חטאת והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר עיין בסוף הסימן בהג"ה [כ"כ בח"א]. ועיין בבה"ל דההיתר שזכר בהג"ה היינו כשחותכו בסכין אבל כשחותכו בכלי המיוחד לכך נראה דאסור בכל גוונא כשחותכו דק דק דגם בבורר גופא אם בכלי המיוחד לברירה בכ"ג חייב וכדלעיל בשי"ט ולפ"ז מסתברא דיש ליזהר במה שנוהגין לחתוך בצלים דק דק עם דג מלוח וכיוצא שלא יחתכם בכלי [שקורין האק מעסער] דאפשר דחשיב ככלי המיוחד רק בסכין בעלמא וגם בלא"ה אסור משום עובדא דחול וכנ"ל בסעיף יו"ד. המפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווער וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן [שבת ע"ד]. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של מתכת [שקורין פיילי"ן בל"א] חייב משישוף בכל שהוא. והמחתך עצים דק ועושה אותן קטנים אם דקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה חייב [רמב"ם ומ"א בסימן שי"ד]. ואם הוא חותך לחתיכות גדולות והוא מקפיד על המדה לחתכה בכוונה בזה המקום כדרך שנוהגין חוטבי עצים חייב משום מלאכת מחתך כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות שבת:
מו סָעִיף יג (מו) דבש מהכורת - היינו אפי' לא ירצה לברור הדבש מן השעוה דזהו בכלל מפרק אלא יקח החלות עצמם מן הכורת:
מז סָעִיף יג (מז) שדומה לתולש - כי מקום גידול הדבש הוא בכורת וחשבוהו חכמים כמחובר:
מח סָעִיף יג (מח) אם נתלשו - היינו שהחלות נתלשו ממקום חבורן בכורת ומונחין כך בתוכה ולא שייך תו עליהן שם מחובר ע"כ יכול לרדותן מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גבם מסביב אבל מ"מ אסור לרסקן ולהוציא הדבש מן השעוה דזהו בכלל מפרק [דדמי למוציא התבואה מקשיה] ואפי' יצא הדבש מעצמו אסור עד לערב גזירה שמא ירסק בידים:
מט סָעִיף יג (מט) שנתרסקו מבעוד יום - היינו שריסקן להחלות ועדיין הם מחוברים בהכורת אלא שהדבש זב מהם בשבת ע"י ריסוקן מותר ליקח זה הדבש הצף דתו אין שייך להכורת אבל אסור לרדות החלות גופא כיון שעדיין מחוברים הם בכורת:
נ סָעִיף יד (נ) אין מגבלין - הנה קודם שנבוא לבאר דברי השו"ע נבאר קצת ענין לישה. לישה היא אחת מל"ט אבות מלאכות ואיננו דוקא ע"י מים דה"ה בדבש ושומן אווז וכל מיני משקה שנילוש ונדבק על ידם. הנה בענין לישה תניא בברייתא בגמרא דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חייב דברי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים כר' יוסי ב"ר יהודה אך דעת בעל התרומות וסייעתו לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול וכ"ז בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול כגון אפר וחול הגס דעת הרמב"ם וסייעתו דאף אם גבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא ודעת הרבה ראשונים להיפך דבדבר דלאו בר גיבול אף לר' יוסי ב"ר יהודה לא בעי גיבול ומשנתן בו מים חייב דזהו גיבולו. ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע:
נא סָעִיף יד (נא) נתינת מים - האי לישנא לאו דוקא דהמחבר איירי פה בלישה גמורה שנותן המים ומגבל:
נב סָעִיף יד (נב) שמא יבוא - כ"ז הסעיף הוא לשון הרמב"ם וס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא ודבר דלאו בר גיבול אינו חייב אף כשגבלו ואינו אסור אלא מדרבנן שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי ולפיכך התירו ע"י שינוי דמעט מעט ואפי' לשאר פוסקים דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא וחייב מן התורה כשגבלו מ"מ גם הם מודו דע"י שינוי דמעט מעט שרי בקמח קלי. ודע דלהי"א המובא לקמן בסט"ז גם בענין זה אסור לגבל אפי' מעט מעט אא"כ נתן על הקמח מים מבעוד יום:
נג סָעִיף יד (נג) קמח שאינו קלי - ובזה אפי' מעט מעט אסור [מ"א]:
נד סָעִיף יד (נד) מעט מעט - ולא הרבה בין אם עושה בלילה רכה או קשה ושיעורא דמעט מעט לא ביארו הפוסקים ונראה דאפי' יש בו כשיעור גרוגרת ועיין בבה"ל:
נה סָעִיף יד (נה) טחינה גסה - ר"ל דלא שייך למיגזר דלא ליתי למיחלף בלישת קמח שאינו קלי דאינו בכלל קמח לפיכך התירו בזה ברכה אפילו הרבה:
נו סָעִיף יד (נו) קשה אסור - ר"ל הרבה אבל מעט מעט מותר וכמו לעיל בקמח קלי:
נז סָעִיף יד (נז) ואפי' ברך וכו' - עיין בט"ז שכתב דאסור לערוב בשבת של פסח קמח שעושין מטחינת מצה אפויה ליתנן ביין או במי דבש אף דדמי לשתיתא שהוא טחינה גסה ושם מותר ברכה היינו ע"י שינוי אבל בקמח זה אין ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור אם עושה הרבה ובא"ר כתב דאם אין ידוע יעשה שינוי דמפרש בגמרא שיתן המאכל תחלה ואח"כ המשקה וכן בחק יעקב בסימן תע"ג מצדד להקל בזה וטוב להחמיר שלא לערב בכף רק מנענע הכלי עד שיתערב וכ"ז אם עושה הרבה אבל אם עושה מעט מעט מותר אפי' בעבה ובלי שינוי לדעה זו דלהי"א לקמן בסט"ז אסור בעבה בכל גווני. כתב המ"א נ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול וכונתו אפי' לרוב הפוסקים דס"ל דבדבר שהוא בר גיבול אינו חייב עד שיגבל מ"מ איסורא מיהו איכא וה"ה בעפר תיחוח ובחול ואף דהוא אין מכוין ללישה מ"מ פסיק רישא הוא וכלי שרוקק בו או רוחץ בו פיו בשבת ותחתיו יש חול הדק או גס יש לעיין אם הוא אסור או מותר דאולי הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומצאתי בספר בית מאיר דמתיר מטעם זה במקום הצורך אפי' להשתין על טיט ונראה דיש לסמוך ע"ז במקום שהטיט אינו שלו דאז בודאי לא ניחא ליה בלישתה. כתב הח"א כשמכסה מי רגלים בחול ואפר וכשיתן מעט יהיה מתערב במי רגלים והוי כמו לישה ומנתינת מים חייב להרבה פוסקים ולכן יתן הרבה אפר וחול ואז לא ניכר כלל הלישה:
נח סָעִיף טו (נח) יכול לערבו - במים או ביין ואפילו אם לא נתערב מים בהחרדל קודם השבת ונילוש החרדל רק מתמצית לחותה אפ"ה שרי עכשיו לערב בה המשקה דע"י הנתינה לא חשיב לישה לדעה זו עד שיגבלה והא דהתיר לערב בין ביד בין בכלי אין גיבול בזה משום דדרך הגיבול בחרדל וכן בשחלים ושום הוא ע"י טריפה דהיינו שמערב בכח וכאן הוא מערב בנחת וזהו שסיים מערב מעט מעט:
נט סָעִיף טו (נט) בכך - צ"ל בכח:
ס סָעִיף טז (ס) נותן יין וכו' ולא יטרוף - ג"כ ר"ל בכח והטעם הכל כנ"ל וכן לענין שום וברמב"ם כתוב שום שריסקו וכו' ולא ישחוק ומיירי במחוסר דיכה או שאוסר שחיקתו מפני תערובות הגריסין ועיין סעיף י"ט ובמש"כ שם:
סא סָעִיף טז (סא) למחר נותן פול וכו' - וברמב"ם איתא נותן לתוך פול וגריסין ע"ש. ואם הם חמים עיין לעיל בסימן שי"ח ס"י וי"ט ובמ"ב שם:
סב סָעִיף טז (סב) וי"א וכו' - קאי גם על סעיף ט"ו ודוקא כשנותן המשקה בשבת אבל אם נתן המשקה מע"ש מותר לערב בכף מעט מעט אף לדעה זו:
סג סָעִיף טז (סג) אלא ביד - או שינענע הכלי עצמו [א"ר]:
סד סָעִיף טז (סד) וי"א דהא דשרי וכו' - קאי גם על שחלים ושום וקמח קלי הנזכר לעיל בסי"ד והטעם דס"ל דנתינת המשקה גופא זהו בכלל גיבול ומשו"ה דוקא כשנותנו מבעוד יום ומפני שעי"ז הוי כבר כמגובל ע"כ מותר לגבל בשבת וגם להוסיף עוד משקה בשבת ולערב אך שיעשה בשינוי דהיינו בקלי שיגבל מעט מעט ובאלו הדברים שלא יטרוף בכח או שיערב ביד לדעת ההג"ה וכנ"ל:
סה סָעִיף טז (סה) דוקא שנתנו - ואם נתן קצת משקה מע"ש מותר להוסיף בשבת לכו"ע אבל במעט טיפין לא דלא חשיב כמגובל עי"ז:
סו סָעִיף טז (סו) משום לש - ודוקא בלילה עבה אבל בלילה רכה לא שייך בזה לישה ומ"מ צריך שיעשה השינוי המבואר בהג"ה דהיינו שיתן האוכל תחלה ואח"כ המשקה וכן כתבו האחרונים דההג"ה מיירי דוקא בבלילה רכה ולזה סיים כמו בשתיתא דשם התירו דוקא ברכה וכנ"ל ובכל זה אין חילוק בין לאותה סעודה או לסעודה אחרת [מ"א]:
סז סָעִיף טז (סז) וכן נוהגין וכו' - היינו בחרדל ושום וה"ה בשאר מיני טיבול כשעושין אותן דק דק ומערבין אותן ביחד:
סח סָעִיף טז (סח) ומקום שדרכו וכו' - וע"כ אם שכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ויאחוז בכלי עצמו וינענע אותו ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל מה שחותכין צנון וקשואין שקורין אוגערקע"ס דק דק ושופכין חומץ או שאר דבר לח לתוכן ומערבין אותן ביחד צריכין ליזהר שלא לערב בכף בכח או ינענע בכלי עצמו וטוב להחמיר ג"כ שיתן החומץ ואח"כ המאכל. וכשחל פסח בשבת ושכח מבעוד יום ליתן המשקה לתוך החרוסת לדעה קמייתא מותר ליתן המשקה בשבת ולא יטרוף בכף אלא באצבע ולדעת הי"א גם זה אסור אם לא שיעשה אותה ג"כ רכה. אסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה ואם היו טרופות מע"ש אפשר דיש להקל ליתנם לתוך בארש"ט בכלי שני לגוון ואם היה הבארש"ט מחומץ הרבה יש להחמיר גם בזה משום בשול:
סט סָעִיף יז (סט) יינומלין - היינו לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא זה וכמו לעיל בחרדל בסט"ו דאסור לטרוף. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות ביצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי [הוא מי מלח המבואר לעיל בס"ב] והמ"א משיג עליו ומצדד להקל בזה וכ"ז במרובה אבל במעט שרי אפי' למהרי"ל וכמבואר לעיל בס"ב:
ע סָעִיף יז (ע) שהוא לרפואה - וכל דבר שהוא משום רפואה אסרו חז"ל לעשות גזירה משום שחיקת סממנים ולכן אפי' היה עשוי מע"ש אסור לשתותו:
עא סָעִיף יח (עא) לשרותו לרפואה - ששותין מי השריה ליוקרא דלבא [גמרא]:
עב סָעִיף יח (עב) לשרותו - צ"ל לשתותו והטעם דזהו מאכל קצת בריאים ולא מנכר מילתא שהוא לרפואה [עו"ש] ואם הוא במקום שאין מנהג בריאים כלל בזה משמע מהרמב"ם דאסור [א"ר]:
עג סָעִיף יח (עג) מותר - ר"ל אפי' לשרותו וכדלקמיה:
עד סָעִיף יח (עד) שבעה ימים - צ"ל שלשה כדאיתא בגמרא [הגר"א וש"א]:
עה סָעִיף יח (עה) בחמה - ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:
עו סָעִיף יט (עו) שריסקן וכו' - דשלשה דברים יש בדברים הנידוכין להוציא מהן שמנן ריסוק ודיכה ושחיקה ושחיקה הוא יותר מדיכה ולכך קאמר דאם נידוכו היטב מבעוד יום ואינו מחוסר אלא שחיקה כנגמר מלאכתו מבעוד יום דמי ומותר לשחקו בשבת:
עז סָעִיף יט (עז) לפיכך מותר וכו' - ומ"מ יש ליזהר שלא לטרוף בכח [ב"ח ומ"א וא"ר דלא כט"ז]:
עח סָעִיף יט (עח) הריפות - מעשה דייסא והטעם כיון שכבר דכו אותם במדוכה ונתבשלו כל צרכן ואין מחוסר אלא שחיקה מעט:
עט סָעִיף יט (עט) אחר שמורידין - ובעודה על האש י"א דיש בזה משום מגיס דהוי כמבשל ועיין לעיל בסימן שי"ח סי"ח ובמה שכתבנו שם:
פ סָעִיף יט (פ) משום ממחק - היינו דשעוה וזפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין הממרח ומחליק פניהם יש בזה משום מלאכת ממחק וכמו שכתבנו לעיל בסימן שי"ד:
פא סָעִיף יט (פא) בלא זה - ע"כ לאו מידי קעביד הא אם אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמש"כ בסעיף ה' וה"ה דיש בהם ממחק מדרבנן ואפשר דאפי' לאותה סעודה אסור [פמ"ג]:
פב סָעִיף יט (פב) תבוא עליו ברכה - ולמרח תפוחים מבושלים על הלחם וה"ה שומן וחמאה בודאי שרי:
פג סָעִיף יט (פג) לקלוף וכו' - משום בורר וכשם שבבורר מקילינן לעיל כשבורר אוכל מן הפסולת והוא סמוך לסעודה כן ה"ה בזה:
פד סָעִיף יט (פד) שומים ובצלים - וה"ה תפוחים ואגוזים ושקדים וכיוצא בזה ואם פותח פלוימי"ן וזורק הגרעינים הקשים להניח לאחר זמן הוי בורר ובתפוחים כה"ג י"ל ג"כ דאסור אבל מיד לפה שרי ליתן ואפשר אף לאותה סעודה שרי [פמ"ג]:
א סָעִיף א הכניסן למאכל בהמה. וסתמא הוי כהכניסן למאכל בהמה (תו'):
ב סָעִיף א ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן (רש"י):
ג סָעִיף ב מי מלח. וה"ה בכל המשקין (הגהות סמ"ק):
ד סָעִיף ב מעט. לצורך טיבול אותו סעודה [ר"ן] משמע דלצורך סעודה אחרת אפילו מעט אסור אפי' נותן שמן אסור כנ"ל וכ"מ ס"ה ועסי' שי"ט ס"א:
ה סָעִיף ג בצים מותר למלחן. מפני שאין דרך לעשות מהם כבשים [לבוש] ול"נ הטעם שאין המלח מועיל להם כ"כ וכ"כ בת"ה סי' פ' על דגים בי"ט וכ"מ בגמרא גבי צנון דהיכא דהמלח אין מועיל לו שרי:
ו סָעִיף ג יש מי שכתב. וא' מהגדולים הורה דאין איסור אלא לתת הרבה חתיכות ולפזר עלייהו מלח ולזורקו ולנערו כדרך שעושים לדגים במליחתן דדמי לעיבוד אבל בע"א שרי אבל בסמ"ג וסמ"ק משמע דאין להקל אלא לטבל וכו' (ת"ה) והב"ח כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנרא' ככובש כבשים אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י דהטעם משום שהמלח מעבדן והוי תיקון א"כ אסור למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטביל כל א' במלח ואוכל ע' בש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטין ואחר כך שמן וחומץ:
ז סָעִיף ה להניחה. משמע להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפילו לצורך אותה סעודה אסור ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרק"ס חיין דהא רגילים לעשות מהם כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה לכל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי כמו לרבי יוסי ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואחר כך נותן עליו מים או יין (הג"מ פכ"ב בשם ס"ה), בשר או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח עססי' ת"ק דמשמע אפילו במקום הפסד אסור (ב"י בשם ש"ל ע"ש) והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור למלחו ואף על גב דאין עיבוד באוכלין כמ"ש ססי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד וכ"כ הר"ן בחולין לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרי' גבי פוגלא וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי [ועמ"ש רסי' שי"ד] עכ"ל וכ"כ הרשב"א בית ג' ש"ג וע"ש שכתבו דמולח בשר להצניעו לדרך חייב חטאת וצ"ע דבגמרא משמע דהלכה כרבא דפטור דבתרא הוא וכ"פ הרמב"ם פי"א: ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש בי"ד ססי' ס"ז ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאכלו והקשה בספר פורת יוסף מ"ש מטבילת כלים שאסור משום שמתקן כלי כמ"ש סי' שכ"ג ס"ז וה"נ ליתסר ונדחק בישובו ולא ראה מ"ש שם ס"ח דמותר להדיח הכוס וה"נ כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו וסי' ש"ב ס"ג וכ"ה רפ"ז דפסחים דאפי' בפסח לא התירו להדיח הקרביים כיון שאינו צורך היום: ומ"כ שגאון אחד התיר כמ"ש סי"א גבי ירקות דכיון דראוים לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן ול"נ דאסור דמתקן הבשר שיתרכך וכמש"ל בשם הר"ן אבל גבי ירקות אינו מתקן כלום ועוד לפמ"ש סי' ש"ח סל"א דבשר אסור לטלטלה א"כ ה"ה דאסור ליתן מים עליו ועוד דאפי' הכנה בעלמא אסור לצורך חול כגון להביא יין למ"ש וכ"ש כה"ג ול"ד לירקות דאפשר דאכיל מינייהו ביומיה משא"כ בבשר דמוכח מילתא דלצורך חול הוא לכן אין להקל ועסי' תצ"ז ס"ב ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאוכלו צלי עסי' ש"ז ס"ה ובמהרי"ל ה' פסח כתב וז"ל ואלולי דרבוותא גמגמו בדבר ה"א דשרי להדיחם דהוי צורך קצת שלא יחמץ ויפסד הכלי דאפילו למוקצה עושין תקנה כגון כופין עליו כלי כו' אך לא מלאני לבי להקל לכן טוב להדיחם ע"י עכו"ם עכ"ל ועסי' תנ"ט ומ"מ הכא לא הוי פסידא דאפשר לאכלו צלי:
ח סָעִיף ו אין למלוח. כיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:
ט סָעִיף ז ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור כנ"ל פי' הרמב"ם דא"ל דבעינן תרי שינוים קשה דהא בגמר' לא הזכיר אלא חד שינוי דהיינו בסכין וכ"ה בתוספ' עב"י בשם האגור ומשמע דלחותכ' בסכין אסור וה"ה לכל תבלין ועסי"ב:
י סָעִיף יב מותר לחתוך. דהרי התו' והרא"ש כתבו דאין טחינה באוכלין ואף שקצת ס"ל דיש טחינה כמ"ש סי"ב דוק' בג"ק אבל בשר דאין גדולו מן הארץ ל"ש בו טחינה ודוקא צלי דאי בעי אכיל ליה שלם ולועסו בין שיניו לכן אפילו מי שאינו יכול ללעוס שרי לחותכו דאזלינן בתר רובא דעלמא אבל בשר חי הואיל ואין ראוי אלא לכוס אותו דלא כאורחי' אסור לחתכו דק דק לפני העופות ואף על גב דחזי לכלבים ולחיות לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו ולכך אין להתיר ותו דיש ליגע בו משום איסור שווי אוכל לבהמה ומשו' מטרח אוכל' [ת"ה] ובש"ג כת' דאינו מוכרח דהא בשר חשיב ג"ק כמ"ש התוס' והר"ן לענין מפרק תולדה דדש:
יא סָעִיף ט ועסי' שכ"ד ס"ז. מ"ש שם ומוכח שם דכל שהוא קשה ביותר מותר לחתכו וכ"מ בגמ' דלא כע"ש:
יב סָעִיף י שקורין ראלי"ו. בל"א רי"ב אייזן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור [ריב"ש] וא"כ אפי' לאכול מיד אסור ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט נ"ל דאפי' הוא קשה מאד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקורדם או במגירה אף ע"פ שקשה קצת כדאיתא פי"ז במשנה, דבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ דף קל"ג ברש"י ועסי' של"א ס"ז:
יג סָעִיף יא מותר להשקות. כיון דירקות הללו ראוים לאכילה ביומן מותר להשקות' כדרך שמות' לטלטלן משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה ועסי' תרנ"ד ותימא דבגמ' דף קנ"א ע"ב איתא סכין ומדיחין המת ופריך והא אסור להדיח קרקע [ופירש"י אלמא דבר האסור לטלטל אסו' לסוך] ומשני התם משום אשויי גומות אלמא דדבר האסור בטלטול מותר לסוך ולהדיח וצ"ל דהיינו דוקא כשהוא צורך היום דומיא דקרקע ומת משום כבודו אבל הירקות לית בהן צורך היום ואסור:
יד סָעִיף יב דאסו' לחתוך. מ"ש כאן בשם התוספת' זה אינו דהא קתני בתוספתא אין מרסקים גרוגרות וכו' אבל מרסק הוא ביד של סכין ואי אמרינן דמרסק היינו חותך קשה היאך אפשר לחתוך ביד של סכין לכן נ"ל דמרסק היינו כותש בקורה כמ"ש סי' ש"ך ס"ב דאסור אלא מרסקו ביד של סכין וכן קתני בתוספת' בריש' גבי מלח ע"ש וכמ"ש ס"ח ומ"מ נ"ל שהדין אמת דאסו' לחתוך גרוגרת כיון שהוא ג"ק, וכמ"ש ס"ט ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי:
טו סָעִיף יב לאכול מיד. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך [ר"ן] שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך [ב"י] ובש"ג מפקפק על היתר זה וגם הרב"י כת' ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ע"ש אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בה"כ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש ריש סי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו:
טז סָעִיף יג נתלשו מבע"י או שנתרסקו וכו'. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתי' וענבים וכ"כ הרמב"ם פכ"א די"ו וע"ש ולכן נ"ל דה"פ כשנתלשו החלות מבע"י יכול לרדות החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק ע"ג מסביב או לסחטו לתוך האוכל או שנתרסקו וכו' מותר לרדותו פי' מות' ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות ועיין בתו' דף מ"ג ריש ע"ב ואמרינן בגמרא דדבש מעיקרא אוכל' ולבסוף אוכל' וצ"ע דאם כן למה יגרע מפירות העומדים לאכילה דמותר לסחטן כיון שאין שם משקה עליו וצ"ל כיון דהשעוה אינו ראוי לאכילה ה"ל כבורר אוכל מפסולת כמ"ש סי' ש"כ ס"ה אבל לדברי המתיר שם צ"ע לישבו:
יז סָעִיף יד קמח שאינו קלי. ובזה אפילו מעט מעט אסור:
יח סָעִיף יד ומותר לגבל וכו'. דס"ל דנותן מים לקמח אינו חייב עד שיגבל ולפיכך הכא כי משנ' בגיבול שרי כיון דלאו בר גיבול הוא:
יט סָעִיף יד שהרי היא כחול. הרמב"ם לשיטתי' אזיל שכתב ספ"ח המגבל באפר ה"ז תולדת לש ואין גיבול בעפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והראב"ד חולק וכ' ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדו חייב ע"כ וכ"ד האחרונים [מ"מ] עססי' תק"ז וסימן ש"מ סי"ב: ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול עסי' ש"ך סי"ד:
כ סָעִיף טז שום כו' ולא יטרוף. וברמב"ם כתב שום שריסקו וכו' ולא ישחוק וכת' המ"מ פ"ג דמיירי במחוסר דיכא או שאסור שחיקתו מפני תערובות הגריסין ועסי"ט וסי' רנ"ב:
כא סָעִיף טז וי"א דלא וכו. ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף כ"כ המרדכי וכ"מ בא"ז ואפשר שגם ת"ה מודה לזה וע"ש:
כב סָעִיף טז בחרדל. וה"ה בקמח קלי עסי' שכ"ד ס"ג:
כג סָעִיף טז אסור לתת משקה. ורש"ל כתב במדינתנו לא שייך לישה בשום וחרדל כ"א בארץ לועז שעושין אותו עב כעין עיסה וכן עושין התמכא שקורין קרי"ן שמדבקין אותו כעין כדור לפיכך כששורין אותו זהו גבולו עכ"ל ול"נ כלל להקל (ב"ח) וגם בת"ה כתב דה"ה שלטי"ן ושאר מיני טיבול אסור ואפי' נתן מעט משקה מע"ש ל"מ מידי דלא חשיב כמגבל ע"י כך וכ"כ רי"ו ועמ"ש סימן תע"ג ס"ה:
כד סָעִיף טז דהוי שינוי כמו בשתית'. ודוקא ברכה אבל בעבה ל"מ שינוי (ת"ה וב"ח) ולכן כ' רמ"א כמו בשתית' וגם כ' באצבעו כלומר ולא בכף והע"ש לא דק בל' רמ"א וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור: אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה (רש"י דף ק"מ) ובהג"מ פכ"ב כתב וז"ל ויין זיגר"א אין להכותו בשבת כו' משמע דכל דבר אסור לטרוף כמ"ש סי"ז עסי"ט:
כה סָעִיף יז יינומלין. ומז"ה מתיר אפי' לסננו במסננת ול"נ שלא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה והרי נאסר לטרוף אפי' בחרדל הנילוש כבר עכ"ל (ש"ג) וכ"כ ב"י ססי' ש"ט בשם ש"ל, כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינומלין דשרי ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב:
כו סָעִיף יח מאתמול מותר. דבלאו רפואה נמי משקה היא (ר"ן):
כז סָעִיף יח וליתנו בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:
כח סָעִיף טז מותר לגמור. כ' ב"י בשם הרמב"ם המגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולם גוף א' ופעמים מוסיפין לה מים חמין עכ"ל ונ"ל דבכוונה השמיטם הרב"י דאסור לטרוף כמ"ש סי"ו ועסי' רנ"ג ס"ד ועסי' שי"ח ססי"ח:
כט סָעִיף יט הואיל ואפשר. הא אם א"א לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמ"ש ס"ה והמחליק הוי כממחק ומותר למרח התפוחים שישיבו גם למקום הריקן (הגהת סמ"ק) וה"ה על הלחם:
ל סָעִיף יט אסור לקלוף. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג:
א סָעִיף ג אסור למלוח חתיכות צנון כו'. כדי לברר דין זה נעתיק הסוגיא ונפרשה כיד ה' הטובה עלינו בפ' ח' שרצים תניא רי"א אין מולחין צנון וביצה בשבת פירש"י ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשים קשים והוה תקון רב חזקיה אמר צנון אסור וביצה מותר והכי קי"ל אר"נ מריש הוה מלחנא פוגלי בשבת פי' צנון אמינא קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגל' חורפא מעלי כיון דשמענא להא דאמר עולא במערבא מליחי כשרי כשרי (פירש"י תלי תלין גבוהין) ממלח לא מלחנא (פירש"י שתים יחד) טבול ודאי מטבילנא (פירש"י בשעת אכילה מטבילנא ואכילנ') וכ' בת"ה סי' נ"ה יראה דשרי לטבל כמה חתיכות צנון במלח ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו בלי שיהוי כ"כ דהכי משמע לשון רש"י והס"ת דעיקר קפידא בנמלח ב' או ג' ביחד והא דכתב אבל מטבלין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא דוקא בשעה שבא לאכול החתיכה י"ל דר"ל בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחילת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה אבל לאוכלו מיד זו אחר זו אין קפידא וכ"כ בא"ז וז"ל ומותר לטבול הצנון שעה קטנה בשבת ואין ר"ל דוקא חתיכה א' דהא כתב סמ"ג וסמ"ק וז"ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה א' אבל לטבול פעם אחת שרי כר"נ משמע דבחתיכה א' אין קפידא אפי' לשהות טובא עכ"ל לכאורה דברי הרב תמוהין מאד בזה דבאיסור מליחה כ' דתלוי בנמלחו ג' או ד' ביחד משמע דבמליח' יחיד שרי אפי' במליחה לזמן רב ובהיתר הטבילה כתב לפי שהוא לשעה מועטת אבל לזמן רב באותה סעודה אסור אפי' ביחידי וא"כ האי מאמר דר"נ שאמר לא מליחנא אלא מטבילנ' לאו רישיה סיפא ולאו סיפא רישיה דהיה לו לחלק בין יחיד לרבים או בין שעה מועטת למרובים ותו דמחלק בין אכיל' זו אחר זו ובין תחילת הסעודה לסופה מה חילוק יש בזה מ"ש מההיא דלעיל לענין בוסר דאמרי' כל מה שתוך אותה סעודה קרוי לאלתר ותו נזכיר מה שי"ל בדברי רש"י שתלה האיסור במליחת הרבה ביחד מנ"ל הא כיון דסתמא אסרינן מליחת הצנון וכן הרמב"ם לא זכר אלא סתם צנון וכן בא"ז שהביא ת"ה ותו קשה למה כתב רש"י תחלה ג' או ד' ואח"כ כתב שתים ביחד ומכח זה הקושיא נכנס מו"ח ז"ל לחילוקים בין שתים לג' ואין הדעת סובלת לחלק בזה ותו דבטור נא נקט ג' או ד' אלא ד' או ה' והנלע"ד לפרש דברי רש"י שיהיו מוסכמים עם דברי הסמ"ג וסמ"ק שמביא ת"ה ויפה פסק לדינא דיש היתר בנדון שכתב הוא אף שדעת הא"ז נראה שאינו כן כמ"ש בסמוך והענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. האחד מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו דבזה אפי' כי מטבל חדא חדא ומניח לקצת זמן אסור כנ"ל. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפי' אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד ובזה טיבול חדא חדא מותר ע"כ תחלה כתב הטעם לאיסור במ"ש אין למלוח צנון ושם לא נזכר היתר טיבול ע"כ פירש"י הטעם מפני שהוא שוהא דהיינו כשמולחין הרבה חתיכות מסתמא עושין כן להכין לצורך אכילה שיאכלו אחר כך ובזה אפילו דרך טיבול דהיינו חדא חדא גם כן אסור כיון שיהיה איזה זמן בזה ואחר כך כשאמר ממלח לא מלחנ' אלא טבולא מטבלנא בא כאן לחלק בין היתר מליחה לטבילה והוא זה דמיירי בשעה שהוא אוכל ואז מותר חדא חדא ויותר מחדא אסור ע"כ נקט רש"י כאן שני חתיכות יחד לאיסור דהיינו הפוכא דהיתר טבילה שאין שם אלא אחד והוא בשעת אכילה וכל שמולח ביחידות כל אחד מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תכף אין איסור כלל אלא שא"א למלוח דהיינו לפזר מלח על כל אחת בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו אלא צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תכף וא"כ יפה כתב הסמ"ק דאסור למלוח צנון כדי להשהותו במלח יותר מחתיכה א' דאלו חתיכה א' פי' הן א' לחוד הן שיש לפניו הרבה ורוצה למלוח כל אחת בפ"ע מותר אם יאכל תכף אלא שא"א ליזהר בזה כמ"ש אם ימלח על ידי פיזור כדרך המולחין ע"כ סיים אלא יטבול ויאכל תכף כדרך המטבלין ומ"ש הא"ז מותר למלוח הצנון במלח להניח שעה קטנה דהיינו כדי שיאכלנו לזמן מועט והיינו בחתיכה אחת דאלו הרבה אפילו לזמן מועט אסור כמ"ש אלא ודאי דהוא לא ס"ל כסמ"ק דבחד אפילו למלוח ולשהות הרבה מותר ולהא"ז אפילו אחת אסור למלוח כדי להשהות גם דברי הטור מתפרשים שפיר במ"ש לשיטת רש"י דכתב אסור למלוח חתיכת צנון ד' או ה' ביחד אלא מטבל כל אחד ואחד לבדה ואוכל מבואר כמ"ש דתרי תנאים בעי הא' כל אחת בפ"ע השני שיאכל תכף ולאו דוקא תכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה שיזיע הרבה ודומה לעיבוד ומ"ש הטור ואוכלה אין פי' שיאכל כ"א תכף אחר טבולו אלא ר"ל בשעת אכילה כנלע"ד דלדינא יפה פסק בעל ת"ה אלא שבביאור דברי הגמרא והפוסקים ביארנו קצת בדרך אחר ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלים אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפ"ע ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחים הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואחר כך מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח כנ"ל:
ב סָעִיף ג צנון ד' או ה' כו'. לאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו:
ג סָעִיף ג מפני שנראה ככובש כבשין כו'. רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשים והוה תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקים לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ כנ"ל:
ד סָעִיף ד לאוכלן מיד. כתב מהרי"ל בה' י"ט שנהג שלא לשהות במלח אלא מטבל ואוכל מיד:
ה סָעִיף ה אסור למלוח בשר כו'. נראה דבאלו אין הטעם משום דדומה לעיבוד כי אין המלח משנה את טבעה של אלו כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר שהוא חריף או מר אבל באלו אינו אלא ליתן טעם בהם ע"כ אין איסור אלא כשמניח' כנ"ל לדעת רש"י שזכרתי בסמוך אבל לרמב"ם שתלוי במה שדרכו לכבוש איני יודע למה יש איסור באלו שאין דרכו לכבוש ע"כ נ"ל דמרי דדין זה לא ס"ל כרמב"ם וא"כ קשה על הש"ע שהעתיק כרמב"ם ואוסר בזה וכתב ב"י בשם ש"ל הטעם דמליחה אב מלאכה הוא במשנה גבי צבי ואע"ג דההיא אינה מליחת בשר ועוד שיוכל לו' אמלח חתיכה ואוכלנה ואח"כ נמלך כו' אפ"ה אין לעשות כן במבושל הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל משמע לפי המסקנא שלו דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום וכ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א בתשובה ס"ה דכל דבר שדרכו לעשות דק דק בשעת בישולו ומניחו לאחר שעה אסור וה"נ כאן במליחה לדיעה זאת נמצא לפ"ז שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר כנלע"ד:
ו סָעִיף ו הרבה פולין כו'. משמע אפי' לאכלם לאלתר ונ"ל דהם דומים לצנון פי' המלח מרכך הקושי' שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבוד:
ז סָעִיף ז ובקערה. פי' אבל לא במכתשת דהוה דומי' דחול ונ"ל דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהוא מוליד ריח' דומי' למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדי' ואע"ג דלא מיכוון לזה כמ"ש שם בס"ד וראיה ממ"ש בסימן ש"כ ס"כ דלא יגע בידיו צבועות בבגד משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע ה"נ כן הוא:
ח סָעִיף ט בשר מבושל כו'. דזה אין גדולי קרקע ואין במינו טחינה:
ט סָעִיף ט קא משוי לה אוכל. מאוד תמוה פסק זה כמ"ש סימן שכ"ד ס"ט ע"ש:
י סָעִיף יב אם לאוכלו מיד. פי' לאותה סעודה כמו בבורר ואע"ג דמכין קודם הסעודה לאכלו תוך הסעודה קרוי לאלתר:
יא סָעִיף יד טחינה גסה שהרי הוא כחול. זה שיטת הרמב"ם והטור יש לו שיטה אחרת על פי פי' רש"י וכת' הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן ורשב"א ולדידהו אפילו ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה וע"י שינוי ונראה דלא חש בש"ע להביא זה כיון דלא מצוי בינינו אבל נ"ל ללמוד דין א' חדש משיטת הרמב"ם דהיינו שהקמח שעושים מטחינת מצה אפוייה שקורין מצ"ה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפילו ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה כו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשנוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסו' בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה כנלע"ד:
יב סָעִיף טו ונותן לתוכו דבש. בפ' תולין תניא א' נותן הקמח ואחד נותן המים אחרון חייב דברי רבי ר"י בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל הרי דפליגי בענין חיוב דלש דלרבי הוה החיוב בנתינת המים אע"פ שלא גיבל עדיין ולר"י בר יהודה עד שיגבל והנה הדיעה דכאן בסעיף זה ובסעיף שאחריו שהתירו לתת משקה בשבת הוא דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש פוסקים כר"י בר יהודה וע"כ אין צריך שינוי בנתינת המשקה רק בגיבול שהוא העירוב וע"כ הצריך שלא יטרוף בכח אלא מערבו מעט מעט ובת"ה מצריך עוד שינוי בעירוב שלא יטרפנו בכלי כגון בכף אלא בידו או יאחז הכלי עצמו וינענע אותו כדי שיתערב מה שבתוכו וזהו הי"א שמביא רמ"א והא דנקט אלא ביד ה"ה נמי בכלי עצמו כמ"ש אלא דחדא נקט והי"א שמביא הש"ע בסעיף שאח"ז הוא בעה"ת שפוסק כרבי דבנתינת המשקה הוה האיסור א"כ לא מהני השינוי שיעשה בעירוב אלא דק"ל דהא שם בפרק תולין אמרו אליבא דר' הא בעבה הא ברכה פירוש דבעבה לא מהני שינוי וברכה מהני השינוי דהיינו שנותן אוכל תחלה כו' ורמ"א העתיק השינוי לחוד ולא זכר בלילתו רכה דוקא ובת"ה כת' באמת בזה דצריך בלילתו רכה ובטור כת' וז"ל ובעה"ת כת' כל מה דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבע"י אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום שכתשו מבע"י עכ"ל משמע דשינוי לא מהני דאל"כ הי' לו לכתו' ההיתר ע"י שינוי כמ"ש היתר השינוי לפי דיעה הראשונה שם אלא ודאי דלא מהני שינוי ואפי' בבלילתו רכה ונראה טעמו דהוא ע"פ הירושלמי שמביא ב"י כד יהיב משקה חייב משום לש ולא פליג אתלמודא דמהני שינוי ברכה דיש חילוק בין מידי דבר גיבול הוא או לאו וכמ"ש בת"ה בשם התוס' פ"ק דשבת דהוכיחו הוכחה גמורה דמידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זה גיבולו עכ"ל וכ"כ ב"י סימן שכ"ד בשם התו' והראב"ד והאחרונים ותו דשם מבואר בהר' המגיד דעכ"פ יש איסור לגבל במידי דלאו בר גיבול ע"ש בדברינו וע"כ אסר בירושלמי בכל ענין לתת משקה בשבת בחרדל ושחליים דהם לאו בני גיבול ולא מהני שינוי וא"כ קשה גם על ת"ה דמהני לדידי' שינוי בזה בבלילתו רכה. ונ"ל דאותן שנוהגין היתר ע"י שינוי נתינת האוכל שזכר רמ"א ס"ל הלכה כר"י בר יהודה וכדיעה קמייתא שהם הרוב דהיינו הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור וה"ה בספ"ח ומן הדין א"צ שינוי רק במה שאינו מערב בכח אלא דלרווחא דמילתא מצריכים עוד שינוי בנתינ' האוכל תחלה וע"כ לא הוצרכו כאן בלילתו רכה אבל לפי ע"ד נראה דיש לעשות גם בלילתו רכה נמצא מי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחלה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו ואם כן צ"ע אפי' לדעת רמ"א דמצריך עכ"פ שינוי באוכל תחלה במה שנוהגים לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק ושופכין אחר זה חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה דכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא דקי"ל כר"י בר יהודה וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד בדברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהן היו עושין כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנ"ל בדברים אלו:
יג סָעִיף טז אבל בשבת אסור כו'. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה רק במעט טיפין חסר בת"ה דלא חשיב גיבול כלל וכל דברי סעיף זה עם ההג"ה נתבארו בסמוך בס"ד:
יד סָעִיף יט לפיכך מותר לגמור כו' בעץ פרור. ואין איסור משום מגיס דהוא כמבשל דהא נתבשל כבר כל צרכו כ"כ ב"י על דברי הרמב"ם אלו והביא עוד מתשובת הרמב"ם דאפי' בכח יכול להכות שם בכף כדי לערבו היטב וא"ל ממ"ש הרמב"ם גבי חרדל ושחליים דלא יטרוף בכח דהתם לא היה משקה תחלה קודם שבת משא"כ הכא שכבר נתבשלו כ"צ קודם שמערב אותם ובחנם כתב מו"ח ז"ל דהרמב"ם חזר בו בחבורו ממ"ש בתשובה מחמת קושיא זאת שזכרנו:
א סָעִיף א למאכל. וסתמא הוו כהכניסן למאכל בהמה תוס' דף קכ"ח:
ב סָעִיף א ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י:
ג סָעִיף ב מי מלח. וה"ה בכל המשקין. הגהות סמ"ק:
ד סָעִיף ב מעט. לצורך טיבול אותה סעודה. ר"ן:
ה סָעִיף ג צנון. וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו. ועיין בט"ז שהאריך והעלה דהענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. הא' הטעם שוהא הרבה כדי שיצא מרירתו אחר שיזיע כדרכו ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפילו אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד. אבל כל שמולח ביחידות כל א' מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תיכף אין איסור כלל אלא שאי אפשר ליזהר אם מפזר מלח על כל אחד בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו ע"כ צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תיכף. ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה. והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל א' במלח ואוכל ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפ"ע. ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח עכ"ל הט"ז וכן העלה המ"א שלא למלוח הצנון כלל רק מטביל כל אחד במלח ואוכל. אבל כתב בשם הש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטי"ן ואח"כ שמן וחומץ ע"ש:
ו סָעִיף ג ככובש. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוי ככבוש דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז ועיין יד אהרן:
ז סָעִיף ג בצים. שאין המלח מועיל להם כ"כ מ"א ע"ש:
ח סָעִיף ד ולהניחם. עיין ס"ק ה' כתבתי בשם האחרונים שמנהג שלא לשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל מיד ע"ש:
ט סָעִיף ה להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור (אבל בספר אליהו רבה מסופק בו) וכתב הט"ז נראה דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יכול למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום נמצא לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ"ל. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ט"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ב. וכתב המ"א ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגערק"ס חיין דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה כל כיוצא בזה. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' י"ב שהורה פנים להיתר. ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי. בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת"ק דמשמע אפי' במקום הפסד אסור ב"י בשם ש"ל. והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סוף סי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי. ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש בי"ד סוף סי' ס"ז. ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאוכלו כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי. ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו. ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאכלו צלי. מ"א ע"ש:
י סָעִיף ו ועדשים. משמע אפי' לאוכלם לאלתר וכיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:
יא סָעִיף ז ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור. אבל במכתשת או לחותכם בסכין אסור וה"ה בכל תבלין ועסי"ב. ונ"ל דאין לשים הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהא מוליד ריחא. ט"ז:
יב סָעִיף י במורג. בל"א קורין רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור ריב"ש. וא"כ אפי' לאכול מיד אסור. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאוד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט. ונ"ל דאפי' הוא קשה מאוד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה כדאיתא במשנה פי"ז. ודבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ ברש"י דף קל"ג ועיין סי' של"א ס"ז. מ"א:
יג סָעִיף יא התלוש. כיון דירקות הללו ראוין לאכילה ביומן מותר להשקותן. מ"א ע"ש:
יד סָעִיף יב פירות. שהם גדולי קרקע ושייך במינו טחינה:
טו סָעִיף יב לאכלו. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך ר"ן ב"י. ומזה היתר לעשות מזריע"ה דהיינו שחותכין הצנון דק דק. ועכ"פ אסור לעשות עד אחר יציאת בה"כ דבעי סמוך לסעודה ממש כמ"ש סי' שי"ט אחרונים:
טז סָעִיף יג נתלשו. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתים וענבים ועיין מ"א. (ועיין בס' אליהו רבה במה שמסיק בזה):
יז סָעִיף יד שאינו קלי. ובזה אפי' מעט מעט אסור:
יח סָעִיף יד כלש. ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול מ"א עי' סי' ש"ך סי"ד וכתב הט"ז נ"ל ללמוד דין א' חדש דהיינו שהקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה עכ"ל. ובסי' תע"ג ס"ק ס"ו כתבתי דהח"י חולק עליו ע"ש:
יט סָעִיף טז ביד. ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף. מרדכי. מ"א:
כ סָעִיף טז בחרדל. וה"ה בקמח קלי עי' סי' שכ"ד ס"ג מ"א. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ט"ז ע"ש. ומ"א אוסר אפילו נתן מעט משקה מע"ש דלא חשיב כמגבל ע"י כך ע"ש ועיין סי' תע"ג ס"ה:
כא סָעִיף טז שינוי. ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי ולכן כתב רמ"א כמו בשתיתא וגם כתב באצבעו כלומר ולא בכף. וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור מ"א ע"ש. ועי' ט"ז שהעלה דמי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחילה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו וצ"ע לדעת רמ"א דמצריך שינוי באוכל במה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגערק"ס דק דק ושופכין אח"כ חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה שכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד דברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהם היו עושין אותה כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנלע"ד בדברים אלו עכ"ל ט"ז ועס"ק ט"ו מש"ש ועס"ק כ' מש"ש:
כב סָעִיף יז יינומלי"ן. ולא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה ב"י ססי' שי"ט ש"ל. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וכתב המ"א וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי. ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב. אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה רש"י דף ק"ט. מ"א:
כג סָעִיף יח מאתמול. דבלאו רפואה נמי משקה הוא. ר"ן:
כד סָעִיף יח בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:
כה סָעִיף יט בלא זה. הא אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים על הלחם עיין מ"א:
כו סָעִיף יט לקלוף. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג:
א סָעִיף א (ס"ק ב) ומולל מפרך השרביטים כו' ואע"ג דכתב רמ"א בסי' שי"ט סעיף ו' דטוב להחמיר שלא להתיר כ"א לרכך מכל מקום כאן בפואה דיש עוד סברא להקל דהיינו דעת הרז"ה דמחלק בין תבואה לפואה דאע"ג בתבואה אסור למלול אבל בפואה שרי לכן סמך רמ"א על עיקר הדין ולא הגיה כאן ע"ד המחבר להתיר בפואה אפי' למלול וכ"כ בס' ת"ש:
ב סָעִיף ב (ס"ק ד) מעט כו' משמע דלצורך סעודה אחרת אפי' מעט אסור אפי' נותן שמן אסור כן נ"ל וכ"מ סעיף ה' וכתב בס' ת"ש וז"ל והיינו כשנותן שמן אח"כ דזה לא מהני כיון דכבר עביד אסורא כו' קודם נתינת השמן כו' אבל אם נותן שמן קודם נתינת המלח או המים שרי דהא לר' יוסי אין חילוק בין רב למעט ואפ"ה שרי לדידיה כשנותן שמן תחלה ומיניה נלמד דגם לרבנן שרי כה"ג גם בהרבה וכ"כ בהגמ"י להדיא כו' עכ"ל והא דתנן דף ק"ח אין עושים מי מלח מרובים (אפי' דעתו ליתן לתוך התבשיל כיון שמרובים דרכן ליתן לתוך כבשים אסור מפני שנראה ככובש כבשים) אבל מותר לעשות מי מלח מעוטים ונותן לתוך התבשיל ר' יוסי אומר בין מרובים ובין מעוטים אסורים אא"כ נותן שמן ומלח או שמן ומים תחלה וקי"ל כרבנן והנה כוונת מ"א פה לאסור לצורך סעודה אחרת אפי' מעוטים אפי' נותן שמן ולפי הבנות ס' ת"ש ר"ל שאח"כ נותן שמן אבל אם נותן שמן תחלה מותר ואייתו ראיה דבנותן שמן תחילה אפי' מרובים מותר מדברי ר' יוסי וצ"ל דס"ל דכמו דמהני נתינת שמן תחלה אפי' במרובים ה"נ דמהני להתיר אפי' לצורך סעודה אחרת אבל לענ"ד אינו כן דאי כוונות מ"א במ"ש משמע דלצורך סעודה אחרת אסור אפילו נותן שמן דנותן השמן לבסוף פשיטא דאסור וזהו הילמי דהיינו מי מלח שהוזכר בש"ס דאסור וגם מה שסיים מ"א כן נ"ל משמע מסברא דנפשיה כתב כן והוא מלתא דפשיטא גם מה צריך לזה ראיה מסעיף ה' גם אין ראיה משם לכן נלעל"ד דיש ט"ס במ"א וכצ"ל משמע דלצורך סעודה אחרת אסור אפי' נותן שמן תחלה והשתא טובא קמ"ל אע"ג דכה"ג אפי' לר"י שרי וה"ה לרבנן מותר אפי' מרובים כמ"ש ספר ת"ש כנ"ל מ"מ מסעודה לסעודה אפי' מועטים אסור וע"ז מייתי ראיה מסעיף ה' דאוסר למלוח ביצה מבושלת להניחה אע"ג דבביצה ליכא משום כובש כבשים וגם לא הוי כמעבד כמו שכתב מ"א בסעיף קטן ה' ולכן מותר לאותה סעודה אפי' הכי לצורך סעודה אחרת אסור ועיין שם הטעם אם כן ה"ה בנותן שמן תחלה אע"ג דעל ידי זה שוב אינו נראה ככובש כבשים או כמעבד מ"מ מסעודה לסעודה אסור ומ"ש ת"ש ראיה מהגמ"י היינו דוקא להתיר אפי' מרובים אבל לסעודה אחרת לא שמענו ועיין במגן אברהם סק"ז שהביא אותה הגמ"י ושם יתבאר. ועסי' שי"ט ס"א מהו נקרא אותה סעודה:
ג סָעִיף ג (ס"ק ה) ביצים כו' וכ"ה בת"ה כו' על דגים בי"ט ר"ל דרצה לאסור בדגים המלוחים בי"ט אם נתקרעו מעי"ט הואיל והמלח משביח אותן ואייתי ראיה מר"נ וכאשר יתבאר משמע דאי לא היתה המליחה משביחן הי' מותר: כ"מ בגמרא גבי צנון כו' דאמרי' דק"ח תניא ר"י ב"ח אין מולחין צנון בשבת א"ר נחמן מריש הוי מלחנא פוגלא (היינו צנון) אמינא מפסידנא ליה דצנון חורפי' מעליא לי' וע"י המליח' פג חורפי' כיון דשמענא דבמערב' מלחי כשרי כשרי (דהיינו תלי תלין הרבה) אלמא משבח ליה ממלח לא ממליחנא אבל מטבילנא הרי דלפי מאי דס"ד דמפסיד ע"י המליחה היה מתיר מליחת הצנון ע"כ היכי דמפסיד ל"ל דהוי ככובש כבשים או כמעבד ואע"ג דמ"א מתיר אפי' היכי דלא מפסיד אלא שאינו מתקן מ"מ מסברא ראוי לו' היכי דאינו מתקן לא הוי ככובש כבשים או מעבד דבהו מתקן אלא דס"ד דמ"מ ראוי לאסור משום לא פלוג לזה אייתי ראיה דהא ר"נ הוי ס"ד להתיר היכי דמפסיד וע"כ לא אסרי' משום לא פלוג א"כ ממילא היכי דאינו מתקן אינו אסור משום לא פלוג ודין מליחת דגים בי"ט יתבאר לקמן סי' ת"ק ס"ק י"א:
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) יש מ"ש כו' וא' מהגדולים הורה כו' ר"ל קולא יותר ממ"ש פה בש"ע אבל בע"א שרי וסיים בת"ה לפי דעתו בדרך טיבול בכל ענין שרי ר"ל דהת"ה לא התיר כ"א כמ"ש בש"ע לטבל א' א' אבל אותו הגדול התיר אפי' לטבל הרבה חתיכות בפעם א' ולא אסור כ"א לפזר עליהם מלח דאין להקל אלא לטבל ר"ל א' א' וגם לדעת הת"ה אפי' טובל א' א' ומניחן לפניו צ"ל שכ"א לא יהיה נוגע בחברו אלא צ"ל נפרדים זה מזה וכ"כ הב"ח לדעת ת"ה אך לדעת הגדול ההוא אפי' נוגעים זה לזה שרי: שכובש כבשים וטעם זה נתן הרמב"ם ואף בשנים יש להחמיר דהב"ח הקשה דברי רש"י אהדדי שפיר' אהא דתניא ר"י ב"ח אין מולחי' צנון בשבת אין מולחים ג' או ד' חתיכות יחד כו' משמע אבל שני' מותר ובדברי ר"נ פי' ממלח לא מלחנא שתים יחד טבולי בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא הרי דפי' דלר"נ שתים יחד אסור לכן כתב דמשמע לרש"י לשון ר"נ שאמר מטבילנא דהיינו א' א' ואוכל מיד וא"א דכן הוא מצד הדין דשתים אסור ע"כ כן פי' ברייתא דר"י ב"ח וע"כ ר"נ היתרא אתי לאשמעינן דא' לבד מותר ולאוכלה מיד וא"כ תיקשי פשיטא דמותר א' לבד דהא א"א לאכול צנון בלי מלח אע"כ דשתים מן הדין מותר ואתי ר"נ לאשמעי' חומרא שהחמיר על עצמו ולא מלח אפי' שתי' יחד רק א' לבד: עיין בש"ג כו' ט"ז בס"ק א' כ' דאם נותן השמן מיד אחר שמלחו על השלאטי"ן מותר כיון דאין מניחיס אותו להזיע לא דמי לעיבוד אבל כשמניחים השלאטי"ן וכן האיגרקי"ס במלח זמן מה עד שיזיע ואח"כ שופכים מי הזיעה ואח"כ נותנים עליו שמן וחומץ זה ודאי אסור ועיין מ"ש בדין אוגרקיס בסעיף קטן שאחר זה:
ה סָעִיף ה (סק"ז) להניחה משמע אפי' להניחה מסעודה כו' ר"ל לא מבעי' לצורך חול ודאי אסור אלא אפי' לצורך יו"ט כ"א מסעוד' לסעוד אסור דהא סתם וכ' להניחה משמע אפי' לבו ביום אסור: אבל צנון כו' דהא בגמרא וכן בש"ע בסעיף ג' מחלק בין צנון וביצים דצנון אסור וביצה מותר והא ביצה אינה מותר כ"א לאותו סעודה ע"כ צ"ל צנון אפי' לאותו סעודה אסור: דהא רגילים כו' ועוד דהמליחה כו' ר"ל בין לטעם הרמב"ם דהוי ככובש כבשים ובין לטעם רש"י דהוי כמעבד כיון דמתקן וכן בין לדברי הלבוש ובין לדברי מ"א בס"ק ה' גבי ביצים גבי אוגרקי"ס אסור: ומותר כו' על נתחי העוף כו' ואח"כ נותן עליהם מים או יין וכ"כ בתוספות שבת דף ק"ח ע"א ד"ה אין עושין כו וז"ל ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על עופות צלויים ואם נותן מלח על העופות ואח"כ נותן משקין עליהם שרי אפילו לר"י שהשמנונית ממתקת המלח כמו שמן עכ"ל וכ"כ התוספו' בעירובין דף י"ד ע"ב והוצרכו לטעם זה דהשמנונית ממתק כו' והוי כמו נותן שמן תחלה. משום דמיירי בעופות צלוים שהם יבשים ואפשר דבצלויים מועלת המליחה והיה ראוי לאסור לטעם רש"י לכן הוצרכו לטעם דהשמנונית ממתק ושרי אפי' לר"י ואם כן לדידן אפילו מרובים מותרים כנ"ל בס"ק ד' אבל בש"ע מיירי במבושל דבזה ל"ל כמ"ש התוספות דהא הבשר לח והוי כמו נותן מים ומלח תחלה דאסור ולכן הוצרך לטעם דמבושל אין המלח מועיל כמו בבצים: עס"ס ת"ק דמשמע אפילו במקום הפסד אסור דהרב"י כתב בשם ש"ל וז"ל בשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח דבשבת לא שייך לאערומי כמו ביום טוב דהא לא ניתן לצלות ולבשל בשבת עד כאן לשונו ובי"ט דהותר ע"י הערמה מבואר סי' ת"ק ס"ה דדוקא במקום פסידא א"כ מוכח בשבת דל"ש הערמה אסור אפי' במקום פסידא דהא לא ס"ד להתיר בשבת כ"א ע"י הערמה כמו בי"ט וא"כ לא הוי ס"ד להתיר בשבת יותר מבי"ט היינו דוקא במקום פסידא וכיון דמסיק בשבת ל"ש הערמה ע"כ אפי' במקום פסידא אסור. והתוס' והרא"ש בחולין כו' דתנן שם השוחט בשבת ובי"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ודייק הש"ס קתני שבת דומיא דיה"כ מה יה"כ ביומו אסור באכילה ה"ה בשבת ביומו אסור וע"כ צ"ל דאתי' כר"י דא"ל מוקצה והוכיחו התו' והרא"ש מזה דע"כ מותר לאכול בשר חי בלי מליחה דה"ל דם אברים שלא פי' ומותר דאלת"ה מנ"ל דאתיא כר"י ת"ל בלא"ה א"א לאכלו בשבת דהא אסור למלחו בשבת וכ"כ הר"ן כו' כדאמרי' גבי פוגלא כו' וכ"ש דאיכא למיסר כו' דהא מתקן לי' ר"ל גבי פוגלא דתחלה ס"ד דר"נ להתיר המליחה דמפסיד ליה דמפיג חורפיה עד דשמע דבמערבא מלחי לי' וע"כ מתקן לי' הדר ביה ואסר המליחה. וניהו דהוכיח מעובדא דמערבא דהמלח מתקן הצנון מ"מ הלא מפיג החריפות ובזה מפסידו ע"כ צ"ל דהתיקון שנעשה בו רבה על ההפסד ולכן אסר המליח' כ"ש במליחת בשר דליכא הפסד כלל ואינו אלא מתקן דראוי לאסור וכ"ש אי אסרת כו'. ר"ל דהא גם הר"ן בא להוכיח דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דאל"כ בלי איסור מוקצה אי אפשר לאכלו בשבת דהא צריך מליחה ואי דימלחנו בשבת הא לפי אותו ס"ד דגם בשר חי אסור לאכול בלי מליחה ודאי אסורה המליחה בשבת דהשתא הוי מתקן גמור דהא בלי מליחה אי אפשר לאכלו לפי אותו ס"ד: וצ"ע דבגמ' משמע דהלכה כרבא דבדף ע"ה ע"ב אמר רבה ב"ר הונא האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלים א"ר אשי אפי' רבה בר ר"ה לא אמר אלא היכי דבעי ליה להצניע לדרך כו' משמע דרבא פליג ואמר א"ע באוכלין אפי' כה"ג דבעי לי' לדרך ליכא חיובא וכיון דרבא הוא יותר בתרא מרבה בר"ה וכ"נ מסידור דברי הש"ס דהזכיר דברי רבא אחר רבה בר"ה וא"כ ראוי לפסוק כרבא דפטור ועמ"ש התי"ט פי"ד משנה ב' ומ"ש ע"ד בס' ת"ש: ונ"ל דמותר כו' כמ"ש בי"ד ס"ס ס"ז כשחולטו בחומץ א"צ חליטה לדעת הטור אפי' רוצה לבשלו. ולדעת הר"ן וש"ע שם דוקא לאכלו חי או למלחו אח"ז ולבשלו מותר לחלטו בשבת בחומץ ולא אמרינן בזה דהוה כמעבד וא"ל א"כ מאי הוכיחו הפוסקים הנ"ל דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דלמא אפשר לאכלו ע"י חליטה בחומץ דשרי בשבת ז"א דהא גם מה שמותר לאכלו ע"י חליטה בחומץ לכל מר כדא"ל ג"כ הטעם דהוי דם אברים שלא פי' וא"כ גם בשר חי בלי חליטה ע"כ שרי אולם לא ידעתי לאיזה צורך כ' מ"א כן דהא כ' רמ"א שם בי"ד דהמנהג להחמיר שלא להחליט קודם מליחה וע"כ צ"ל דכתב מ"א כן לדעת המחבר שם ובמקומות שנוהגים כהמחבר שם: ומבואר מדבריהם כו' ר"ל מדברי התוס' והרא"ש דלעיל דניהו דבשר חי מותר לאכלו בלי מליחה דהוי דם אברים שלא פירש מ"מ הדחה בעי משום דם בעין שעליו אע"כ דהדחה זו מותרת: ולא ראה מ"ש שם סעיף ח' כוס ששתה בו גוי יין ונאסר היין שנדבק בכוס מותר להדיחו כיון דגוף הכלי היתר הוא וכשמסיר היין שאסרו אינו מתקן הכלי אלא כמי שמסיר גרף של רעי וה"ה הכא בהדחה שמסיר הדם שע"פ הבשר יש להתיר מה"ט. דאפי' בפסח לא התירו כו' ר"ל כשחל ע"פ בשבת דהותר שחיטת הפסח בשבת מ"מ לא הותר הדחת קרביים בשבת כיון דא"א לאכלו ולצלותו עד הלילה ואין בו צורך היום דמתקן הבשר שתרכך ע"י המליחה אינו מתקן כלום. אלא מכוין שלא יכמשו ויפסדו דבשר חי אסור לטלטלה דוקא בשר דרכיך כגון בשר עוף אבל שאר בשר דלא חזי לאכלו חי אסור לטלטל ע"ש: כגון להביא יין למ"ש. כמ"ש מ"א בשם מנהגים בסי' תרס"ז: ואפי' ע"י גוי אין להקל ובספר א"ז כ' בשם זקנו הגאון מהר"ש שהתיר להדיא ע"י גוי כך כ' בשמו בס' ת"ש ואני לא מצאתי לא פה ולא בס"ס ת"ק: ובמהרי"ל הל' פסח כו' דשרי להדיחם קאי על הנוהגים ללוש ביו"ט של פסח ונשאר דבוק בכלי הלישה בצק: שלא יחמיץ ויפסיד ר"ל הכלי כיון שישאר עליו בצק מחומץ וא"א להדיחו יהיה צריך לבער הכלי מתוך ביתו שלא יעבור בב"י וב"י: כגון כופין כו' כדאי' ר"ס שכ"ב:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) אין כו' ככובש כבשים. וה"ה דשייך טעם רש"י דהוי כמעבד:
ז סָעִיף ז (ס"ק ט) ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי כו' לאפוקי מדעת הרב"י בחבורו דס"ל דבעינן תרי שינוי בקתא וגם ידוך תוך קערה תמורת מכתשת אבל מ"א ס"ל דבחד שינוי סגי. ובקערה הפי' או ידוך בשולי קערה תמורת קתא: דהוי שינוי גמור. ר"ל דהרב"י כ' בשם האגור שיש מקשים למה הותר ע"י שינוי ניהו דליכא איסור תורה מ"מ איסור דרבנן איכא ותי' דהיכי דאיכא שינוי גמור אפי' איסור דרבנן ליכא ומשמע דלחתכם כו' ועסי"ב דאסור משום טוחן:
ח סָעִיף ט (ס"ק י) מותר כו' דהרי התוס' והרא"ש כו' דבדף ע"ד ע"ב אמר ר' פפא האי מאן דפריס (ר"ל חותכה דק דק) סלקא חייב משום טוחן. ויש בזה דעות מחולקים הרא"ש כ' בשם ר"ח דאין פי' פרוס חותך דק דק אלא שבדקלין יש בו כמו נימין וכשמפריד הנימין ומנפצן יוצא מהן כעין קמח בזה חייב דוקא משום טוחן והתוס' כתבו דוקא בחותך סלקא דק דק חייב ויש דס"ל דבכל ירק חייב משום טוחן אולם ס"ל דוקא גדולי קרקע אבל בשר דלא הוי ג"ק שרי והכי קי"ל. אבל בשר חי הואיל ואין ראוי לאכילה כך אלא לכוס אותו דלאו כאורחי' כצ"ל. ור"ל כהאי גוונא י"ל דמודים הפוסקים דס"ל אין טחינה אלא בג"ק מ"מ כהאי גוונא דאין ראוי לאכילה כ"א ע"י טחינה מודים דיש טחינה אפי' אינו ג"ק כ"ה שם בת"ה: ותו דיש ליגע בו כו'. דבשבת דף קנה איכא פלוגתא רב הונא ס"ל מטרח באוכלא לבהמה דהיינו דבלאו אותה טרחא היה ראוי למאכל בהמה אלא שע"י אותו הטרחא תתאוה יותר לאכילה מותר לטרוח אבל לשוויא אוכלא דבלאו האי טרחא לא היה ראוי כלל למאכל בהמה וע"י הטרחא משוי ליה אוכל אסור ורב יודא ס"ל איפכא דלשוויא אוכלא מותר כיון דמזונותיהם עליו וא"א לאכלו בלא"ה אבל מטרח באוכלא אסור כיון דאפשר לאכלו בלא"ה וקי"ל כר"י לקמן סי' שכד. ובעל ת"ה לא מחית נפשיה לפלוגתא והביא שני דיעות וכוונתו דתליא באותה פלוגתא וא"כ למ"ד שוויא אוכלא גם כאן יש לאסור. ובש"ג כ' כו' כמ"ש התוס' דף עג ע"ב ד"ה מפרק וז"ל פירש"י מפרק הוי תולדה דדש וק' לר"ת דבדף צ"ה אמרי' דחולב חייב משום מפרק כו' דהא אמרי' אין דישה אלא בג"ק וא"ל כו'. אבל בחולב חייב דבהמה חשיבא ג"ק כדמוכח ר"פ בכל מערבין כו' עכ"ל:
ט סָעִיף ט (ס"ק יא) וע"ס שכ"ד סעי' ז' ובמ"ש שם ומוכח כו' דלא כע"ש דהנה הע"ש הבין דאסר רמ"א פה לחתוך בשר דק דק משום דקמשוי ליה אוכל והיינו דפסק כרב הונא דמשוי אוכלא אסור. ולכן הקשה הא לקמן סי' שנד אדרבא פסק כר"י דמשוי אוכלא מותר ומטרח באוכלא אסור וכן הקשה ט"ז בסי שכד והניח בקושיא וכן הבין בס' א"ר ובס' ת"ש והע"ש תי' הא דהתיר בסי' שכ"ד למשוי אוכלא היינו דוקא בראוי לאכילה קצת ע"י הדחק וכאן דאינו ראוי לאכילה כלל בלי חיתוך דק דק לכן גם לדידן דקי"ל כר"י מ"מ אסור וזה דחה מ"א דאדרבא מוכח דכל שהוא קשה ביותר וא"א לאכלו כלל בלי תיקון שרי טפי לר"י כיון שמזונותן עליו וא"א להם לאכול כ"א ע"י אותה הטרחא לכן כ' מ"א ברס"ק זה עסי' שכ"ד ס"ז ובמ"ש שם. ר"ל דע"י מ"ש מ"א בסי' שכד נתיישב קושית ע"ש וט"ז הנ"ל דהא בלא"ה א"ל על רמ"א כיון דבת"ה נתן ב' טעמים לאיסור א' כיון דאינו ראוי לאכילה בלאו הכי כה"ג מודים דיש בו משום טוחן אפי' להפוסקים דאין טחינה אלא בגידולי קרקע ולטעם זה יש בו איסור תורה. עוד הוסיף טעם שני משום משוי אוכלא ולטעם זה אין בו רק איסור דרבנן ולמה שביק רמ"א טעם א' דאית ביה משום לתא דאיסור תורה ונקט טעם ב' דאין בו רק איסור דרבנן: גם מדברי ת"ה נראה דטעם שני לא עשאו אלא לסניף ושביק רמ"א טעם העיקר לכן י"ל דבאמת כן הוא כוונת רמ"א במ"ש דהואיל כו' קמשוי לי' אוכל ר"ל שעי"ז יש בו משום טוחן כטעם ראשון שכ' בת"ה אבל אי לא הוי איסור טוחן משום דמשוי אוכל הוי שרי לדידן ובזה א"ש האי דסי' שכד דשם מיירי דא"ח דק דק וליכא בו משום טוחן אלא משום משוי אוכל זה שרי לדידן דקי"ל כר"י וכ"נ להדיא מדברי מ"א בסי' שכד ס"ק ה' שהבין דהטעם רמ"א כאן משום טוחן שכ' וז"ל דק דק כו' דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה כו':
י סָעִיף י (ס"ק יב) שקורין כו' תשובת הריב"ש אין ת"י רק מצאתי בס' ת"ש שהעתי' לשונו לאסור הגריר' בגבינ' וז"ל כהאי דאמרינן האי דפריס סלקא חייב משום טוחן ואף אם נא' דלאלתר שרי ואפילו בכלי היינו דוקא בכלי כעין סכין שאינו מיוחד לטחינה אבל מורג כו' שהוא מיוחד לטחינה ה"ה כמו נפה וכברה לבורר וכמו מכתשת לתבלין וכבר אסרו חז"ל אלא דוקא בקתא דסכינא דהוי שינוי גמור ועוד אפשר לאסור אפי' בי"ט לפי שהוא מיוחד לטחינה זו והוי כמו פלפלין ברחים שלהם דאסור אף בי"ט משום עובדא דחול כו' אלא דאפשר לחלק דשאני פלפלין ברחים שרגילים לשחוק מהן הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל בכלי זה אין דרך לגרר ממנו אלא מה שצריך לשעתו. ומ"מ נראה דצריך שנוי דומיא דמלח לפי שאין מפיג טעם כו' אבל בשבת נראה דאסור בלי ספק והקשה ע"ש דכאן פסק לאסור ובהלכות י"ט סי' תק"ד כתב רמ"א דמותר לגרר גבינה ע"י שינוי והנה מה שאסר המחבר פה הגרירה ע"כ צ"ל הטעם א' של הריב"ש משום טוחן דהא המחבר פסק דבהמה לא מיקרי ג"ק ולית ביה משום טוחן. וע"כ צ"ל דאסור משום עובדא דחול כטעם ב' של הריב"ש. ולפ"ז הקשה בספר ת"ש למה מתיר רמ"א ע"י שינוי בי"ט דהא לטעם זה כ' הריב"ש דאין חילוק בין שבת וי"ט גם מדברי מ"א נראה דס"ל דקי"ל כתי' שני של הריב"ש ולכן כ' דאפי' לאכלו מיד אסור וגם לחתכו דק דק שרי כמו בסעיף ט' דהיינו בשר מבושל ותי' בס' ת"ש דוקא בשבת אוסר הרב"י כיוו דאיכא מ"ד דבהמה מיקרי ג"ק אע"ג דהרב"י לא פסק כוותי' מ"מ מהני לצרכו לטעם עובדא דחול ואסור משא"כ בי"ט דליכא משום איסור טחינה אלא משום עובדא דחול. ומטעם זה גרידא לא רצה לאסור כיון דאינו נעשה לימים מרובים: וה"ה דמותר כו' כדאי' פ' י"ז במשנה דף קכב ע"ב תנן נוטל כו' קורדם לחתוך בו את הדבלה מגירה לגרור בו את הגבינה: דבר שאינו חפץ כו' כמ"ש דף קלא ברש"י דתנן עושין כ"צ מילה בשבת כו' וכמון אם לא שחק מע"ש (שדרכן היה ליתן כמון שחוק על המילה לרפואה) לועס בשניו ונותן ופירש רש"י כמה דאפשר לשנויי משנין משמע דס"ל דגם ע"י לעיסה יש בו משום טוחן אלא שהוא ע"י שינוי דאל"כ למה הוצרך לו' הטעם משום כמה דאפשר לשנויי:
יא סָעִיף יב (ס"ק יד) דאסור כו' מ"ש כאן בשם התוס' ר"ל שנרשם בש"ע ב"י בשם תוספתא. ומ"מ נ"ל שהדין דין אמת היינו מסברא: כיון שהוא ג"ק כמ"ש בסעיף ח' דמותר לחתוך בשר מבושל או צלי לאדם אף ע"ג דשם מותר לחתוך אפי' למי שאינו יוכל ללעסו כמ"ש מ"א סק"י דאזלינן בתר רובא דעלמא היינו דוקא בשר דלדידן ל"מ ג"ק אבל גרוגרות וחרובין דהוי ג"ק בעינן דוקא שיהיה הוא יוכל ללעסו לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בספר ת"ש:
יב סָעִיף יב (סקט"ו) לאכלו כו' ובש"ג מפקפק כו' הבאתי דבריו לעיל סי' ש"ך במ"א ס"ק ז' ע"ש. ויש להם על מה שיסמכו דהיינו הר"ן והרשב"א שכ' הר"ן בשמו ומה שפקפק בש"ג יישב מ"א בסי' ש"ך:
יג סָעִיף יג (ס"ק טז) נתלשו כו' משמע דבתלושי' ל"ב ריסוק ר"ל דל"ב ריסוק מע"ש דלכאורה נראה דנתלשו ונתרסקו דין א' להם כיון דכללם יחד. ולכן צ"ל דה"פ כו' ודין נתלשו ונתרסקו אינו שוה דבנתרסקו מותר הדבש שיצא מעצמו אבל לסחוט ודאי אסור כ"א לתוך האוכל וכיון דלא נתלשו ואסור ליקח החלות א"א לסוחטן לתוך אוכל. ובנתלשו ולא נתרסקו דאין בו איסור רדיה מותר לסוחטו לתוך אוכל כדלעיל סי' ש"ך סעיף ד' אבל דבש היוצא מעצמו אסור כדלעיל ר"ס ש"ך ולא הותר כי אם הדבש הדבוק ע"ג החלות. ועיין בתוס' דף מ"ג כו' אייתי ראיה דאפי' לא נתרסקו דדבש היוצא מעצמו אסור מ"מ דבש הדבוק ע"ג חלות שרי דשם מקשה הש"ס לר"י דס"ל אין כ"נ אלא צורך דבר הניטל מדתניא פורסין מחצלת ע"ג כורת דבורים בשבת בין בימות החמה ובין בימות הגשמים והא הדבורים אין ניטלי' ומשני דאית ביה דבש ובימות הגשמי' איכא נמי שתי חלות שמניחן בכוורת כדי שיתפרנסו מהן הדבורי' בימות הגשמי' ופריך אותן שתי חלות מוקצות הן דהא הניחן לצורך הדבורים. ומשני דמיירי שחישב עליהם מע"ש לאכלם ולאו מוקצה הן והקשו תוס' מה בכך הא אסור לרדות בשבת ותירץ דמיירי שהן רדויות א"נ דרגילות שיש דבש צף על גבי החלות דא"צ רדיה עכ"ל הרי לתי' השני מיירי באין רדויות ואפ"ה מותר הדבש הצף ע"ג ואמרי' בגמ' דף יט ע"ב ודף קמה ע"ב בעי לדמות כמו דחלות דבש שרסקן יצא מהן דבש מותר ה"ה זתים וענבים שרסקן מערב שבת ג"כ המשקים היוצאים מהן מותרים ודחי בשלמא דבש מעיקרא קודם שיצא הוי אוכל וכן כשיצא עדיין שם אוכל עליהם ולא שם משקים ופירש"י ול"ל שמא יסחוט דל"ש ביה סחיטה אבל זתים וענבים קודם שיצא יש עליו תורת אוכל ואחר שיצא יש עליו תורת משקים ושייך בהו סחיטה. וצ"ע למה יגרע כו'. ר"ל למה הצריכה המשנה ופוסקים בדבש דוקא נתרסק ודוקא משקה היוצא מעצמו. וכמ"ש סי' ש"כ ס"ב. ר"ל בוסר דאסור הסחיטה משום בורר:
יד סָעִיף יד (ס"ק יז) קמח כו' ובזה אפי' מעט כו'. דע דבדף קנה ע"ב תנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלי' ואמר אביי אמרית קמיה דמר מתני' מני וא"ל רבי יוסי ב"י דתניא א' נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב דברי רבי דס"ל נתינת מים הוי גיבולו וחייב משום לש ר"י ב"י אומר עד שיגבל אבל נתינת מים לחוד פטור דנתינ' מים לאו היינו גבולו ופריך ממאי דלמא ע"כ לא אמר ר"י בר"י עד שיגבל אלא בקמח דבר גבול הוא אבל מורס' דלאו בר גבול מודה דנתינת מים הוי גבולו ומשני לא ס"ד דתניא בהדיא אין נותנים מים למורסן דברי רבי ר"י בר"י אומר נותנים מים למורסן וקמח קלי דין מורסן יש לו דאי' שם ת"ר אין גובלים את הקלי וי"א גובלין ואמרינן מאן י"א ואר"ח ר"י בר"י היא ופרש"י דלרבי ניהו דקלי לאו בר גבול מ"מ חייב על נתינת המים אבל לר"י בר"י כיון דעל נתינת המים אינו חייב וגם הוא לאו בר גיבול ולכן תני גובלי' ויש בזה מחלוקת הפוסקים דיש פוסקים כר"י בר"י וכ"פ הרמב"ם וכ"פ בש"ע אבל י"פ כרבי. עוד יש מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ותו' דבדף י"ח תנן בש"א אין שורין דיו וסממנים אלא כדי שישורו מבע"י ואמרינן מאן תנא נתינת מים לדיו זו הוא שריית' ופרש"י אף על פי שלא גיבל כו' וחייב משום לש דהא מתני' ליכא גיבול ואפלגו בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת א"ר יוסף רבי היא דתניא א' נותן את הקמח כו' ר"י בר"י אומר עד שיגבל א"ל אביי דלמא ע"כ לא קאמר ר"י בר"י אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י דנתינת מים הוי גבולו והשיב הא דתניא דגם באפר פליג ר"י בר"י והא אפר לאו בר גיבול ודחי דלמא ר"ל עפר דבר גיבול ונשאר סברת אביי דמידי דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י אמנם כיון דבדף קנ"ה דחי הש"ס האי סברא דמצינו דאפי' מורסן וקלי דלאו ב"ג פליג ר"י בר"י וסבירא ליה להרמב"ם דסוגיא דדף קנ"ה עיקר ולר"י בר"י אין חילוק ואפי' במידי דלאו ב"ג אבל התוס' ס"ל דשני הסוגיות אמיתים וג' ענינים יש קמח הוא ודאי בר גיבול ומורסן קלי נגד קמח הוי אינו בר גיבול אבל מ"מ בר גיבול הוא ובזה הוכיח הש"ס דף קנ"ה דגם במורסן וקלי פליג ר"י בר"י אבל דיו ואפר דלאו ב"ג כלל נשארה הסוגיא דדף י"ח דמודה ר"י בר"י וכ"ד הראב"ד ואמרי' שם דף קנ"ה דגם לר"י בר"י דס"ל גובלין דקלי מ"מ בעי שינוי ובזה יתבאר דברי ש"ע ומ"א ודברי הרב"י בחבורו הארוך מרפסן איגרא וכבר עמד עליהם ס' ת"ש. ובזה אפי' מעט אסור דהא ב"ג הוא ומה לי מעט או הרבה. ואעפ"כ בקלי סגי בשינוי שיגבל מעט ותו ל"ג אטו קמח כיון דא"ל הכירא דבעי שינוי זכור הוא ולא אתי להתיר בקמח וכהאי גוונא מצינו טובא ודלא כמ"ש בס' ת"ש:
טו סָעִיף יד (ס"ק יח) ומותר כו' דס"ל ר"ל דפוסק כר"י בר"י. ולפיכך הכי כי משנה כו' דאז ליכא למגזר אטו קמח:
טז סָעִיף יד (ס"ק יט) שהרי כו' הרמב"ם לשיטתיה אזיל ר"ל במה שתולה ההיתר שהוא דומה לחול ולא אתי לאחלופי בקמח משמע דבחול ג"כ מותר היינו לשיטתו דס"ל דאפי' מידי דלאו בר גיבל כלל פליג ר"י בר"י וכנ"ל: המגבל בעפר (כצ"ל) ה"ז תולדת לש. ואין גיבל באפר: והראב"ד חולק כו'. דס"ל מידי דלאו ב"ג כלל כמו אפר מודה ר"י בר"י כנ"ל. עס"ס תק"ז דמזה הביאו ראיה לדעת הרמב"ם דאמרינן בביצה והובא ס"ס תק"ז קטמא שרי פי רש"י מותר ליתן מים באפר ולגבלו ולטוח פי תנור שלא יצא החום והיינו כר"י בר"י דנתינת מים לאו היינו גבילו וכיון דאפר לאו בר גיבל שרי לגבלו. ולדעת הראב"ד דבמידי דלאו ב"ג מודה ר"י בר"י קשיא למה קטמא שרי ועיין בתוס' שבת דף י"ח דמה"ט פרשו האי דקטמא בענין אחר ועמ"ש מ"א בסי' תק"ו ליישב האי דקטמא להראב"ד. ונ"ל דאסור להשתין מים על טיט וטיט הוי בר גיבל. ולר"י בר"י ודאי שרי לכ"ע אלא דחשש לדעת הפוסקי' כרבי דאפי' במידי דבר גיבל נתינת מים זו הוא גבולו. הביא הרב"י דעתם בסעיף ט"ז ולפ"ז ה"ה באפר אסור דהא גם (אפר) עפר בר גיבל הוא. וכן העתיק בספר א"ר לשון מ"א ונ"ל דאסור להשתין על טיט או עפר: עי' סי' ש"ך סעיף י"ד שמהר"ם התיר להשתין בשלג אע"פ שע"י השתן נימח השלג כיון דא"א בענין אחר כמו שמותר לדרוס ע"ג שלג. והרא"ש היה נזהר ע"ש טעם מחלוקתן. ואפשר כאן גם הרא"ש מודה כיון דכאן איכא עוד קולא לצרף דעת הפוסקים כר"י בר"י דנתינת מים לא זו הוא גבילו:
יז סָעִיף טז (ס"ק כ) שום כו'. וכתב המ"מ דמיירי במחוסר דיכה דאל"כ היה מותר לגמור דיכתן בשבת כמ"ש סי"ט: או כו' מפני תערובת הגריסין ר"ל שהגריסין הם מחוסרין ריסוק ודיכא ולכן אסור:
יח סָעִיף טז (ס"ק כא) וי"א כו' ואפשר שגם ת"ה מודה לזה. ר"ל דגם ת"ה אוסר לערב בכף ולא הזכיר אם נתן המשקה מערב שבת דמותר לערב בכף מ"מ כיון דבמרדכי התיר כה"ג י"ל דגם ת"ה מודה לו בזה:
יט סָעִיף טז (ס"ק כב) בחרדל וה"ה בקמח קלי. דדעת האוסר בחרדל הוא דעת בעה"ת דפסק כרבי דנתינת מים ה"ז גבילו. וא"כ ה"ה בקמח קלי: ועסי' שכ"ד סעיף ג' שהביא שם שני דעות אם מותר לתת מים למורסן ומורסן וקמח קלי דין אחד להם וכמבואר בש"ס שהבאתי לעיל:
כ סָעִיף טז (ס"ק כג) אסור כו' וגם בת"ה דה"ה שלאטי"ן כצ"ל וכ"ה בת"ה: והוא מין טיבול. אבל שלאטי"ן אין שייך בו גיבול וכ"כ הט"ז סס"ק י"ב כיון דאין חותכים אותו דק דק ע"ש עכ"פ מביא מ"א ראיה מת"ה דלא כרש"ל דהא אוסר כל מיני טיבול אע"ג שאינו עב:
כא סָעִיף טז (ס"ק כד) דהוי כו' ולכן כתב רמ"א כו' בא ליישב קושית הב"ח דה"ל לרמ"א לבאר דבעבה אסור ולכן כתב מ"א דרמ"א רמזו במ"ש כמו בשתיתא ובשתיתא מבואר לעיל דאסור בעבה. והט"ז כ' בסקי"א דקמח העשוי ממצה אפויה אסור ליתן בשבת לתוך יין אפילו בלילתו רכה דהא בעי' שינוי ממה שעושה בחול. וכיון דבזה אינו ידוע דרכו בחול וא"א לשנות. ובספר חק יעקב סי' תע"ג ס"ת כ"ו כתב עליו וז"ל ואין דבריו מוכרחים גם אין העולם נזהרים בזה עכ"ל. ובס' א"ר פה וכן בספר ת"ש כתב שנעלם מט"ז דברי ת"ה סי' נ"ג שכתב וז"ל בדבר שאינו ידוע דרכו איך נעשה בחול. מכל מקום סגי בהך שינוי דמפרש תלמוד' שנותן המאכל תחלה: עו"ש אסור לטרוף ביצים כו' רש"י דף ק"ט. באמת הם דברי הש"ס שם פעפוע ביעי אסור ופרש"י לטרוף ביצים מגולגלים. אלא שהתוספות מפרשים בענין אחר לכן כתב בשם רש"י משמע דכ"ד אסור דלא כמשמעות דברי רש"י דדוקא ביצים דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה:
כב סָעִיף יז (סק"כה) יינומלין ומז"ה הוא ר"ת ומורינו זרחי' הלוי. והוא לשון ש"ג: ומעט שרי לד"ה. ר"ל אפי' לדעת מהרי"ל שמדמהו להילמי. הא מבואר סעיף ב' דמעט לצורך אותה סעודה מותר לעשות מי מלח והיינו הילמי:
כג סָעִיף יח (ס"ק כו) מאתמול כו' דבלאו רפואה כו' וקי"ל לקמן סי' שכ"ח סעיף ל"ז כל אוכלים ומשקים שהן מאכל בריאים כו' אע"פ כו' ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי:
כד סָעִיף יט (ס"ק כח) מותר כו' דאסור לטרוף והב"ח כ' דדברי הרב"י מ"ש בשם הרמב"ם היינו מ"ש הרמב"ם בתשו' ובחבורו באמת חזר בו וכ' ג"כ כמ"ש מ"א: ועט"ז רנ"ג לענין הוספת מים שהתיר בתשו' הרמב"ם: ועסי' שי"ח ס"ס י"ח דגם בהגסה יש להחמיר:
א סָעִיף ב ס"ב אפי' מעט. ר"ן וטור דאל"כ בלא"ה אסו':
ב סָעִיף ג ס"ג ד' או. ל' רש"י וטור: כ"א. טור:
ג סָעִיף ד ס"ד יש. מדקאמר מימלח כו'. ורש"י כ' בתחלה ד' או ה' משמע דטבולי מותר אף בכה"ג ובהג"מ כ' מותר להניח' עד שעה קטכה כמ"ש בירושלמי פ"ז דשבת ר' זעירא אמר צנון במלח ובלבד שלא ישהה וז"ש כדי לאכלם כו':
ד סָעִיף ה ס"ה אסור. ע"ח ב' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וכפרש"י בההיא דצנון כ"כ משום עיבוד ע"ש ק"ח ב': להניחה. דמליחה דשם ע"ח ב' בכה"ג:
ה סָעִיף ו ס"ו אין. עמ"א:
ו סָעִיף ז ס"ז מותר. כפי' תוס' ורי"ף וש"פ דאשבת קאי דבי"ט מותר כדרכו וכמ"ש בתוספת' הפלפלין כתבלין וע"כ ל"פ רא"בע וחכמי' בספ"ב די"ט אלא ברחיים שלהן משום עובד' דחול ועוד דהא אף מלח נידוך במדוך של עץ וכ"ש פלפלין דמפיג ולא ידע כו' ומה שדחקו לר"ח ושאלתות לפ' אי"ט דק"ל לפרש להתיר דיכה בשבת וליתא דהכי תני' נמי במלח בתוספ' וכמש"ל בס"ח וע' רשב"א: ובקערה. עט"ז. ולמד הרמב"ם ממ"ש בסוף פ"ב די"ט אין שוחקין כו' ופי' תוס' שם י"ד ושבת קמ"א א' משום עובדא דחול וערש"י בשבת שם ד"ה דקמשני ואע"ג דבמלח לא הצריך בקערה פלפלין חמור יותר בשבת מדר"י דאמר חדא חדא דווק' משא"כ במלח ובשבת הוי מכתשת ג"כ עובדא דחול:
ז סָעִיף ח ס"ח אין. תוספתא ס"פ ט"ו והוא מתני' בפ"ק די"ט ואף ב"ה ל"פ אלא בי"ט וכמ"ש סי' ש"ח סי"ט וע' תוס' שם ושבת קמ"א א' ד"ה הני:
ח סָעִיף ט ס"ט מותר. דאין טחינה אלא בגדולי קרקע כמ"ש בעימור שם ע"ג ב' וה"ה לכל מלאכת הקרקע כמ"שש ע"ה א': אבל אסור. לשון תה"ד דיש לנו ליגע ביה משום איסור שוויה אוכלא לבהמ' ומשום מטרח באוכלין בבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך. ר"ל לר"ה ולר"י לכל חד כדאית ליה אבל לפסק ש"ע שפ' בסי' שכ"ד כר"י צ"ע ועט"ז ואעפ"י שכ' בתחלה שם עוד טעמא משום דאין ראוי לכוס אסור לבסוף לא סמך על טעם זה שכ' ותו דיש כו' וכ"כ ב"ה:
ט סָעִיף י ס"י אסור. כמו פלפלין ברחיים שלהם כנ"ל וכמש"ש בשבת האי מאן דפרים סילקא כו' ואף להרשב"א שכ' דלאלתר מותר כמו בורר לאלתר וכמ"ש בסי"ב בהג"ה היינו דוקא ביד כמו בורר או כלי שאינו מיוחד לכך אבל מורג חרוץ שמיוחד לכך הוי כמו נפה וכברה דאסור אפי' לאלתר וכמ"ש בפלפלין בשבת קמ"א א' דוקא בקתא דסכינא מותר בשבת וע' בריב"ש סי' קפ"ד:
י סָעִיף יא סיא מותר להשקות. עפ"ג דסוכ' מ"ב א' ועמ"א כיון דירקו' כו'. כ"כ הרשב"א ור"ל דל"ת דשם אין מותר אלא להחזור:
יא סָעִיף יב סי"ב המחתך כו' וה"ה דאסור. הרמב"ם וכפי' ומ"ש דאסו' כו' תוספתא בפט"ו דשבת אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני זקנים בשבת כו' וכן ל' הרמב"ם ופי' רש"י בשבת קכ"ה א' במתני' אין מרסקין אין מחתכין. דלא כמ"א שנדחק: ודוקא כו' דאין. תוספתא שם מוללין את המלול כו' וה"ה לכל מלאכה כמ"ש שם: וכ"ז כו'. כמ"ש קנ"ה א' מרסקין כו' ושם בגמ' משום דמטרח באוכלא הלא"ה מות' כו':
יב סָעִיף יג ס"יג ודוקא. מדאמרי' שם מ"ג ב' דחשיב עלייהו וע' תו' שם וכ"מ דקאמר הרודה. ב"ח:
יג סָעִיף יד ס"יד אין כו'. אבל קשה. כגי' והתניא אין גובלין:
יד סָעִיף טו ס"טו בכך. צ"ל בכף וכ"ה ברש"י:
טו סָעִיף טז סט"ז וי"א. וכ"ה ברש"י כנ"ל ור"ל זה מ"ש ולא יטרוף כו': וי"א. כמ"ש בירושלמי פ"ז האי מאן דשחיק תומא כד מופריך ברישיי' חייב משו' דש כד מברר בקלופיית' משום בורר כד שחיק במדוכת' משום טוחן כד יהיב משקין משום לש כד גמיר מלאכתן משום מכה בפטיש ומ"ש בגמ' שלנו היינו שנתן המשקה מע"ש וס' ראשונה ס"ל דגמ' דידן פליג אירושלמי הג"מ וע' מרדכי וט"ס שם וצ"ל אם נתן המשקה כו' כמ"ש בהג"ה וי"א דלא כו' דלא כמ"א ס"ק כ"א:
טז סָעִיף יח סי"ח שבעה. צ"ל שלשה כמ"ש בגמ' וטור:
יז סָעִיף יט ס"יט לפיכך. שאין מחוסרין אלא שחיק' מעט. תשו' הרמב"ם: ומותר כו' ומ"מ. שבת ע"ה ב' אין עיבוד באוכלין. ל' המרד' מכאן שאותן טרטר"ש של תפוחים מותר להחליקן ואין בזה משום ממחק ומ"מ אין ראיה מכאן כמ"ש תוס' ד"ה אין כו' אכן מ"מ יש להתיר משום דנאכלת כמו שהן בלא חליקה והמחמי' תע"ב. וז"ש הואיל ואפשר כו' וכמש"ש ק"ט א' זעירי לטעמי' כו': אסור לקלוף. ירושלמי כנ"ל: כשקולף כו'. עסי"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.