Shulchan Aruch, Orach Chayim 33 — שולחן ערוך, אורח חיים לג
א אִם נִתְקַלְקֵל עוֹר שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים מִבָּתֵּי הָרֹאשׁ זֶה אֵצֶל זֶה, אִם הַתְּפִלִּין יְשָׁנִים, פְּסוּלִים, וְאִם הֵם חֲדָשִׁים, כְּשֵׁרִים, כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים קַיָּם: הַגָּה: גַּם הַבָּתִּים צְרִיכִין לִהְיוֹת קַיָּמִים, אֶלָּא שֶׁנִּקְרְעוּ קְצָת (בֵּית יוֹסֵף) וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהֶפֶךְ, בִּישָׁנִים כְּשֵׁרִים, וּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, (רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ) וְנ"ל דְּיֵשׁ לְהַחְמִיר לִפְסֹל בִּשְׁנֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁאִם הָיוּ מוֹשְׁכִים אוֹתָם בִּרְצוּעוֹת, הַבַּיִת מִתְפַּשֵּׁט וְנִפְתָּח נִקְרָא חָדָשׁ, וְאִם אֵינוֹ נִפְתָּח נִקְרָא יָשָׁן, וְאִם נִתְקַלְקְלוּ שְׁנַיִם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, רִאשׁוֹן וּשְׁלִישִׁי כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ הֵם יְשָׁנִים וְאִם נִתְקַלְקְלוּ ג' בָּתִּים בְּכָל עִנְיָן פְּסוּלִים.
ב אִם נִפְסְקוּ תְּפִירוֹת הַתְּפִלִּין, לְהָרַמְבָּ"ם אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ, אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ ג' תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּישָׁנִים, אֲבָל בַּחֲדָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים קַיָּם, כְּשֵׁרִים. וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים, כָּל שֶׁאוֹחֲזִין מִקְצָת הָעוֹר שֶׁנִּקְרַע תָּפְרוּ, וְתוֹלִין בּוֹ הַתְּפִלִּין, וְהוּא חָזָק, וְאֵינוֹ נִפְסָק. וְאִם אֵין רָאוּי לִתְלוֹת בּוֹ, אֶלָּא הוּא נִפְסָק, הֲרֵי אֵלּוּ יְשָׁנוֹת: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, וּבִישָׁנִים כְּשֵׁרִים (רַשִׁ"י וְהַטּוּר וְהָרֹא"שׁ) וְטוֹב לָחוּשׁ לִשְׁתֵּי סְבָרוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי:
ג עוֹר הָרְצוּעוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ. רְצוּעוֹת בֵּין מֵעוֹר בֵּין מִקְּלָף כְּשֵׁרוֹת. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיְּהוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחֹרוֹת מִבַּחוּץ, אֲבָל מִצַּד פְּנִים יַעֲשֶׂה מֵאֵיזֶה צֶבַע שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מֵאָדֹם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁמִּדָּם חֲטָטָיו נִצְבְּעוּ וְהֶאֱדִימוּ.
ד טוֹב שֶׁיַּשְׁחִירֵם יִשְׂרָאֵל לִשְׁמָן וְלֹא גּוֹי: הַגָּה: וּמִיהוּ בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר אִם הִשְׁחִיר עוֹר הַבָּתִּים אֲבָל הָרְצוּעוֹת אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד פָּסוּל (מָצָא כָּתוּב).
ה אִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה, יֵשׁ מַתִּירִים לִתְפֹּר מִצַּד פְּנִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מַה שֶּׁמַּקִּיף מִמֶּנָּה הָרֹאשׁ, וּבְשֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף הַזְּרוֹעַ לִקְשֹׁר הַתְּפִלָּה עִם הַזְּרוֹעַ, וּכְדֵי שֶׁתִּמָּתַח עַד אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אוֹתוֹ אֶצְבַּע ג' כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה לֹא בַּקְּשִׁירָה וְלֹא בַּתְּפִירָה. וְכָל יִתְרוֹן הָאֹרֶךְ שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל שֶׁכּוֹרֵךְ הָרְצוּעָה כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב הַזְּרוֹעַ וּבְשֶׁל רֹאשׁ מַה שֶּׁתָּלוּי מִמֶּנָּה, אֵין הַתְּפִירָה וְהַקְּשִׁירָה פּוֹסְלִים בָּהּ וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Tefillin whose batim or stitches have torn, the hide and blackening of the retzuot (straps), and how a torn strap may be repaired.
seif 1 The Mechaber rules on a tefillin shel rosh (head) in which the leather of two batim (compartments) next to each other has torn. Old tefillin are pasul (invalid). New tefillin are kosher, as long as the leather of the base on which the batim sit is intact. The Mishnah Berurah identifies this base as the titura. The Rema adds that the batim themselves must also be intact, torn only slightly. The Magen Avraham, citing the Beit Yosef, explains this as a tear between one bayit and the next, with the outer walls whole. The Rema cites a view (Rashi and the Rosh) that holds the reverse: old tefillin are kosher and new ones pasul. He concludes that one is strict and treats them as pasul in both cases. The Taz and the Mishnah Berurah give the reasons. Old tefillin have already worn out with age. A tear in new tefillin shows the leather was faulty, since it tore so quickly. The Mishnah Berurah adds that one is strict even where neither reason applies, such as a tear made by a knife. For this reason he disqualifies a practice of some scribes. They cut the leather between the batim and cover the cut from inside, so the tefillin look whole from outside.
The Mechaber defines new tefillin as those whose bayit stretches open when pulled by the straps. If it does not open, they are old. The Taz and the Mishnah Berurah explain that this sign fits only tefillin whose ma'abarta (the passage the strap runs through) is made from the same leather as the batim. Where the ma'abarta is a separate piece of leather, as is done today, the sign does not apply. The Aruch HaShulchan adds that with our very hard batim, we cannot judge by any of these signs. The Mechaber writes that when two batim that are not next to each other are damaged (the first and third, for example), the tefillin are kosher even if old. When three are damaged, they are pasul in every case. The Taz and the Mishnah Berurah explain that this includes new tefillin. The Mishnah Berurah adds that a tear in the bayit of the tefillin shel yad (arm) makes them pasul by all views. Unlike the tefillin shel rosh, no whole bayit remains. The Aruch HaShulchan agrees. He concludes that one is not lenient at all with torn batim. No repair helps, and new batim must be made.
seif 2 The Mechaber writes, following the Rambam, that tefillin are pasul when their stitches break, if two stitches side by side broke, or three even when not side by side. The Gra notes that the Rambam reads the Gemara as speaking of the stitches. This applies to old tefillin. New tefillin stay kosher as long as the base is intact. Here, new tefillin are those that can hang by a bit of the leather whose stitch tore, without that leather tearing. The Rema cites a view (Rashi, the Tur and the Rosh) that new tefillin are pasul and old ones kosher. He writes that it is good to take both views into account. The Mishnah Berurah notes that the other poskim are lenient with two broken stitches in every case. With three, they hold that a repair at each break does not help, since a repair visible in three places is a disgrace, and the tefillin must be stitched anew. He rules that one is strict from the outset by both views. If no other tefillin can be found and these cannot be restitched, he permits relying on the lenient views. With three broken stitches, though, one does not say a bracha over them. The Aruch HaShulchan writes that broken stitches are repaired by stitching with new gidin (sinews).
seif 3 The Mechaber writes that the straps must come from the hide of a kosher species, whether a domestic animal, a wild animal or a bird. They must also be processed lishmah (with the mitzvah in mind). The Mishnah Berurah explains that these requirements are essential even after the fact. It is halacha leMoshe miSinai (a law given to Moshe at Sinai) that the straps be black on the outside. The inside may be any color except red, lest people say it was reddened by the blood of his sores. The Magen Avraham explains that even the Rambam, who is lenient about processing the leather of the batim, agrees here. Since the blackness of the straps is halacha leMoshe miSinai, they must be processed and blackened lishmah. The Mishnah Berurah adds that the outside is the smooth hair side. Blackening only the inside does not help. When the black wears off, the straps must be blackened again, especially where the knot presses.
seif 4 The Mechaber writes that it is good for a Jew, not a non-Jew, to blacken the straps lishmah. The Rema adds that after the fact, the tefillin are kosher if a non-Jew blackened the leather of the batim. If he blackened the straps, they are pasul even after the fact. The Taz explains the difference. The blackness of the batim is not halacha leMoshe miSinai, so it is only an improvement, and a non-Jew may do it. The blackness of the straps is halacha leMoshe miSinai, like spinning the threads of tzitzit, which a non-Jew may not do. The Magen Avraham holds that if a Jew then blackened the straps again lishmah, they are kosher. The Mishnah Berurah reports that the Pri Megadim and other later poskim rejected his proof and left the matter in doubt.
seif 5 When a strap tears, the Mechaber brings two views. Some permit sewing it on the inside. Others hold that certain lengths have no remedy, neither by tying nor by sewing. These are the part that goes around the head, and on the tefillin shel yad the part that goes around the arm to tie it, then stretches to the middle finger to wrap around it three times. A tear in the extra length kept for wrapping the arm, or in the hanging part of the head strap, may be sewn or tied. The second view follows Rashi, as the Gra notes. The Mechaber rules that in a pressing situation one relies on the lenient view, so as not to lose the mitzvah of tefillin.
The Mishnah Berurah explains that tying within the required length is pasul by all views from the Torah. Chazal read "וקשרתם" (and you shall tie them) as a kesher tam (a whole tie): the strap must be whole and not knotted. He adds that the lenient view permits only sewing with gidin, not thread, and on the inside so it does not show. The Taz writes that one relying on the lenient view says no bracha, since the brachot are not essential to the mitzvah. The Mishnah Berurah rules this way for sewing within the part that goes around the head and the arm. One wears them without a bracha until finding other straps. For the rest of the strap, he concludes that one who can get a whole strap should be strict like the Taz. In a pressing situation, one may sew the rest of the strap with gidin and say the bracha. This holds especially where two tefachim (handbreadths) of the head strap hang beyond the part around the head. The Aruch HaShulchan writes that the custom follows the Beit Yosef, who permits sewing the hanging head straps. When relying on the lenient view within the main part of the strap, he writes that it is good to sew with a gid. If none is available, one sews with thread, with the seam on the inside, toward the body.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/33 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) נתקלקל - פי' שנפסק ונעשה קרע: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מבתי הראש - אבל אם נעשה קרע בהבית של יד פסול לכו"ע בכל ענין אף שהתיתורא קיימת ולא דמי לשל ראש דנשתייר בו עוד עכ"פ איזה בתים שלימים: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) זה אצל זה - ר"ל דהבתים הם סמוכים זה לזה אפילו אם אין הקרעים סמוכים כגון שקרע אחד בהבית השני בדופנו הימיני וקרע השני בהבית הג' לא שנא בדופנו הימיני או השמאלי ואפילו אם קרע זה למעלה וזה למטה וכ"ש אם שניהם באויר אחד זה כנגד זה דפסול: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ישנים פסולים - דכבר נתקלקלו מחמת יושנן והיש אומרים ס"ל להיפך דבחדשים איגלאי מילתא דעור מקולקל הוא כיון דבזמן מועט נקרעו ואפילו היכא דלא שייכי אלו הטעמים כגון שנעשה הקרע ע"י סכין וכיו"ב יש להחמיר. ומ"מ צידד בספר פ"ת דדיבוק מהני אם אנו יודעין שאין העור מקולקל אף לאלו דנוהגין לעשות תפילין מעור אחד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) חדשים כשרים - ואפילו הקרע בשני הבתים בשני דפנותיהם: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) קיים - היינו התיתורא אבל בב"י פירש דבעי שיהיו שלימין מכל הצדדין דלא מכשרינן אלא מה שנקרע מבפנים בין בית לבית וזהו ג"כ דעת רמ"א שהעתיקו להלכה וכתב דגם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים ואפילו קרע בבית אחד אם נעשה מבחוץ לבד ג"כ יש להחמיר: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) לפסול בשניהם - ע"כ יש לפסול מה שרגילין הסופרים כשעושין הד' בתים ונותנין אותו בדפוס חותכין מן העור בין בית לבית כדי שלא יהא נכווץ ובולטת ומחפין מקום החתך מבפנים כדי שיהיה נראה מבחוץ שלם: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) הבית מתפשט - זהו לאותן שעושין המעברתא מהעור שעשו ממנו הבתים אבל לדידן שהמעברתא עור בפני עצמו אין שייך לומר כן: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) ראשון ושלישי - ר"ל דבזה מיקרי זה שלא כנגד זה ואפילו אם נעשה הקרע בהבית השלישי בשני דפנותיו כשר כיון שיש בית שלם מפסיק ביניהן אבל אם נעשה הקרע בבית ב' וג' אף דקרע אחד בבית אחד מימינו וקרע השני בבית השני משמאלו אעפ"כ מיקרי זה כנגד זה כיון דשני הבתים הם סמוכים להדדי וכנ"ל בסק"ב: ש"ע סָעִיף א
י (י) ג' בתים - אפילו בכל בית רק דופן אחד: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) בכל ענין - בא לרבות אפילו חדשים דהכשרנו לעיל בב' אפילו בזה אצל זה מ"מ בג' פסול: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב (יב) להרמב"ם - אבל שארי פוסקים פליגי עליה ומקילים בכל גווני בשתי תפירות ובשלשה תפירות שנפסקו מחמירים דאפילו תיקון במקום ההפסק לא מהני דגנאי הוא כשניכר התיקון בשלשה מקומות בין בחדשים ובין בישנים וצריך לחזור ולתפור מחדש וכמו שנתבאר בטור וב"י לעיל בסוף סימן ל"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) זו שלא וכו' - אפילו כל אחד בצד אחר: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) מושב הבתים - היינו התיתורא וכנ"ל וגם בזה דעת רמ"א כמו בהג"ה לעיל דגם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שסמך אלמעלה: ש"ע סָעִיף ב
טו (טו) לחוש - ר"ל להחמיר מחמת זה לכתחלה בשתיהם אך במקום שא"א למצוא תפילין אחרים ולא לחזור ולתפור תפילין אלו יש לסמוך על המקילין בפסיקת התפירות בין בחדשות ובין בישינות בין בב' תפירות ובין בשלש אך בשלש יזהר שלא יברך עליהם ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז (טז) הטהורים - דלא הוכשרה למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. גמ': ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) וצריך - כל האי צריך לעיכוב' הוא אפילו בדיעבד: ש"ע סָעִיף ג
יח (יח) לשמו - ואפי' הרמב"ם דמיקל בבתים וכמבואר לעיל בסימן ל"ב סעיף ל"ז מודה הכא וטעם לזה עיין בלבוש ובמ"א. וההשחרה צריך ג"כ שיהיה לשמה ואם לא עיבדן לשמן אינו מועיל אפילו אם ישחירן אח"כ לשמן [תשובת דבר שמואל סימן ז' ט"ו עי"ש ובתשובת ב"ע כתב דהשחרה לשמה מהני ועיין בתשובת רע"א דהסכים לדינא כהדב"ש הנ"ל והרעיש על המקילין בזה עי"ש]: ש"ע סָעִיף ג
יט (יט) שחורות - עיין בברוך שאמר דמשמע מדבריו דמצוה להשחירן עד שיהיו שחורות כעורב. ודע דאם נתישנו ונתמעך מהן השחרות צריך להשחירן מחדש וכדלעיל בסימן ל"ב סל"ט ובמקום הידוק הקשר מצוי מאד להתמעך השחרות ויש ליזהר בזה מאד: ש"ע סָעִיף ג
כ (כ) מבחוץ - לצד השער שהוא מקום החלק. ואם השחירם מבפנים לא מהני וצריך לחזור ולהשחירם מבחוץ ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ג
כא (כא) יעשה - ר"ל אם ירצה לצבוע אותן אבל אין מחוייב לצבען בשום צבע דאף דלהרמב"ם צריך להשחירן גם מבפנים כמו שהבתים הם שחורין אין אנו נוהגין כהרמב"ם בזה כמבואר בב"י וד"מ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב (כב) טוב וכו' - אבל בדיעבד כשר לדידיה אפילו ע"י א"י דס"ל דאפילו ברצועות לא בעינן השחרות כלל לשמן ורמ"א בהג"ה חולק עליו וס"ל דברצועות דהשחרות הוא הל"מ צריך השחרות לשמן וממילא בא"י דאינו עושה לשמה פסול ודינו כדלעיל בסימן ל"ב לענין קלף עי"ש אבל בעור הבתים דלרוב פוסקים שחרותו הוא למצוה בעלמא ולא לעיכובא וכדלעיל בסימן ל"ב ס"מ ולכך לא בעינן ביה ג"כ השחרות לשמן בדיעבד וה"ל להרמ"א לכתוב הגהתו בלשון י"א אך שמצינו כמה פעמים כיוצא בזה: ש"ע סָעִיף ד
כג (כג) אבל הרצועות וכו' - אם עשאן נכרי או אפילו ישראל אך שלא לשמן והטעם כנ"ל בס"ק כ"ב. וכ"ש בכל דבר שצריך בתפילין גופא לעיכובא כמו עשיית הבית והשי"ן שלו בכל פרטיו שיהיה כדין או תפירתו או עשיית הקשר שלו דכל אלו הוא הלמ"מ אם עשאן ישראל שלא לשמן פסול וכתב הפמ"ג דיש למנוע מלעשות כ"ז ע"י קטן אפי' אם גדול יעמוד ע"ג ויצויהו לעשות לשמה וכן שלא לעשותם ע"י אשה וכל הפסולין המבואר לקמן בסימן ל"ט עי"ש בסעיף א' וב'. והשחרת הרצועות דזה איננו בגוף התפילין מותר ע"י אשה דהיא יודעת לעשות לשמה כמו איש אבל ע"י א"י וקטן אינו מותר עד שיעמוד אחר על גבם וכדלעיל לענין קלף בסימן ל"ב עי"ש בס"ט: ש"ע סָעִיף ד
כד (כד) פסול - כתב המ"א דאם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר והביא ראיה לזה והפמ"ג ושארי אחרונים השיגו על ראיתו ונשארו בדין זה בצ"ע ונתן הפמ"ג לזה עצה אחרת שישחיר בצד השני של הרצועות לשמן דאף שהושחרו משני צדדים כשר כמבואר בס"ג ויהפך הצד שהושחר לשמן למעלה וכ"ז הוא אם אין לו רצועות אחרות וכמו שביארנו בבה"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה (כה) יש מתירים - אפי' בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת: ש"ע סָעִיף ה
כו (כו) לתפור - דוקא תפירה אבל קשירה בתוך שיעור הנ"ל לכו"ע פסול מן התורה דכתיב וקשרתם ודרשו חז"ל קשר תם דהיינו הרצועה שקושר בה התפילין תהא תמה ושלימה ולא קשורה. גם התפירה הוא דוקא בגידין ולא בחוטין. כ' בתשובת דבר שמואל אם נפסקה המעברתא מותר לתופרה: ש"ע סָעִיף ה
כז (כז) מצד פנים - כדי שלא יהיה מינכר מבחוץ כלל וכ"ש אם מקום התפירה כנוס לתוך המעברתא דשרי לדעה זו: ש"ע סָעִיף ה
כח (כח) אצבע - ר"ל שתמתח הרצועה בלא כריכות דזהו שיעור אורך הרצועה של יד וכנ"ל בסימן כ"ז ס"ח והטעם דהקיל בשל ראש עיין בד"מ: ש"ע סָעִיף ה
כט (כט) המתירים - היינו דמותר אפילו לתפור בגידים בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת וחוץ לשיעור הזה מותר אפילו לקשור וכ"ש לתפור בחוטים אבל בכל זה אין יכול לברך עליהם כי מעיקר הדין צריך להחמיר כהי"א דספק תורה לחומרא אך כדי שלא יבטל לגמרי את המצוה יניחם עד שימצא אחרים ועיין בט"ז שפוסק דגם ברצועה של ראש אין יכול לברך עליה עד שיהיה הרצועה של ימין עד הטבור ושמאל עד החזה שלימה בלי קשירה ותפירה אבל בספר א"ר הכריע להלכה דבין בש"ר ובין בש"י לבד מה שיש בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת יכול לתופרו אף שלא בשעת הדחק ולברך עליהם אך שיזהר לתפור מצד פנים שלא יהיה מינכר התפירות מבחוץ דאם הוא מינכר לא עדיף מקשר וגם שיהיה בגידין אבל בחוטין או קשירה אסור אפילו בש"ר וכן פסק בספר ישועות יעקב ובדרך החיים. ומ"מ אם יכול להשיג רצועה שלמה בודאי נכון להחמיר לכתחלה כהט"ז כי כמה מאחרוני זמנינו העתיקו דבריו להלכה אך במקום הדחק בודאי יכול לסמוך על כל הגאונים הנ"ל ולברך ובפרט אם נשאר בהש"ר שני טפחים תלוים לבד מה שמקיף הראש בודאי יש לסמוך להקל דמהני תפירה ועיין לעיל בסי' כ"ז במ"ב ס"ק מ"ד. אם נפסקה הרצועה ברחבה ולא נשאר כשיעור שעורה הניח הפמ"ג בצ"ע אי רשאי לתפור ועיין לעיל בסימן כ"ז ס"ק מ"ב מש"כ שם: ש"ע סָעִיף ה
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אם נתקלקל. פי' שנפסקו ב' בתים שלמים: ש"ע סָעִיף א
ב שנקרעו קצת. פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים שלמים [ב"י]: ש"ע סָעִיף א
ג ראשון ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד מעובד לשמו. ברצועות אף הרמב"ם מודה ונ"ל הטעם משום דהל"מ שיהיו שחורות א"כ צריך שיעבדם וישחירם לשמן משא"כ בבתים והרב"י כ' טעם אחר וסתרו בעצמו בבד"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה טוב שישחירם. משמע דס"ל דבדיעבד כשר אפי' לא השחירן לשמן וא"כ רמ"א בהג"ה חולק עליו והל"ל בל' וי"א וכו' מיהו מצינו כמה פעמים כיוצא בזה כמ"ש בסמ"ע: ש"ע סָעִיף ד
ו עור הבית. דהא אפי' לא השחירם כלל כשר (טור סי' ל"ב ד"מ): ש"ע סָעִיף ד
ז פסול. נ"ל דאם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר דהא אמרי' בגיטין דף כ' שאם כ' השם ולא קדשו מעביר עליו קולמוס ומקדשו ואפי' רבנן ל"פ אלא משום דמיחזי כמנומר הא לאו הכי שרי א"כ כאן שרי לכ"ע וע' בא"ע סי' קל"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח יש מתירין לתפור. מדסתם הרב"י כאן ש"מ דעתו כא"ח דאפילו בחוטין שרי אבל הת"ה ורי"ו כתבו דוקא בגידי' ולקשור לכ"ע פסול דבעינן קשירה תמה כדאי' בגמ': ש"ע סָעִיף ה
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אם עמ״א א״י כוונתו אם לומר ולפרש נתקלקל לאו היינו ריבועם אלא נפסקו ב׳ בתים שהיו שלימי״ם זה א״צ לפרש ואם לומר שלימים פירוש שנקרעו בשלימות רק עור תיתורא קיים וחזר כאן מספרו הארוך והר״ב הגיה שיהיו מבחוץ שלימים גם זה לא יתכן בעיני ועמ״ש באות ג׳ מ״ש: ש"ע סָעִיף א
ב שנקרעו עמ״א הר״ב הגיה כמ״ש הב״י בספרו הארוך דבעינן שיהא מבחוץ שלם מכל צדדיו רק בפנים קרוע אבל הלבוש שינה מלשון רבו וכתב עור התיתורא וקצת מעור הבתים קיים משמע אע״פ שנקרע בחוץ כשר וז״א עיין נ״ץ בזה: ש"ע סָעִיף א
ג ראשון עמ״א דל״ת לפרש בש״ע כפירוש שני של רש״י מנחות ל״ה א׳ דשתים היינו מחיצות וג׳ מחיצות וזה נגד זה באויר א׳ ושלא נגד זה באויר שני דאינו כן אלא כפי׳ הא׳ שם אבתים קאי שנים וג׳ בתים הן לקולא והן לחומרא וז״ש נשאר בית שלם דל״ת ראשון דופן ראשון ושלישי דאינו כן וכדמסיים שלש בתים כו׳ וא״ש באות א׳ שפירש שני בתים שלימי״ם שנפסקו שני בתים בשלימות להתחבר אם התיתורא קיים ואפי׳ כמה מחיצות נקרע כל שבית א׳ שלם כשר כפי׳ הא׳ ומ״ש בט״ז ד׳ בכל ענין והקשה קושיית הב״ח י״ל כפרישה דאה״נ קאמר שלש לא יצוייר כשר משא״כ שתים: מ״ש המחבר בס״ב הוא גירסת הרי״ף ור״מ ממ״ש רק פירוש הר״מ בתפירות ושלש נמי בישינות אבל חדשות שלש כשר נמי ותראה בכאן פלא כוונת המחבר כי בגירסא חדתא ועתיקא בחר ברי״ף ור״מ שהם שני עמידים (נכללו) ובפירוש כרא״ש ורי״ף וגם רש״י אבתים אבל לענין גירסא ושלש שרי״ף ור״מ מפרשים שלש נמי כשר בחדתא לא בחר בה לפירוש רי״ף ורא״ש ורש״י כי תקשה קושיית הב״ח דא״כ שלש רק בישינות פסול מאי איריא ג׳ נמי לפי׳ הא׳ ברש״י שהרי הר״מ ז״ל מש״ה נסוג אחור מפי׳ הרי״ף רביה ז״ל דקשיא ליה הכין (ולא סבר כתי׳ הפרישה דג׳ לא יצוייר שזה ודוחק גדול) ומש״ה פירש תפירות וא״ש ולק״מ קושיי׳ הב״ח המחבר בס״א בחר בפירוש רש״י ורא״ש ורי״ף ז״ל ומקצת גירסאות הרי״ף ור״מ עתיקי גריעי אבל לא הא דג׳ כו׳ וא״ש דברי הט״ז באות ד׳ משא״כ בס״ב פירוש הר״מ ז״ל הוא ממש גירסת הר״מ ז״ל ממ״ש ומ״מ גם ג׳ נמי בכל ענין פסול מפני ספק גירסאות זה מה שרצינו לבאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד מעובד עמ״א בב״י כתב דבעינן מטהורה צריך נמי עיבוד לשמה והקשה בבד״ה עור בתים יוכיחו יע״ש וטעם מ״א נמי א״י מה בכך שצריך השחרה לשמה אבל דלמא א״צ עיבוד כלל אבל הלבוש כתב דצריך עיבוד שיהיה רכין לכריכה ע״ש בסי׳ ל״ב סעיף ל״ו שיהיה רכין לקשירה יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה טוב עמ״א ועיין ב״י בספר התרומה כתב טוב אבל במפתחות כתב שצריך והמחבר כאן כתב כבפנים דרק טוב וא״י במה טוב הוא הא כל דבר שצריך לעשות בעי לשמה: ש"ע סָעִיף ד
ו עור הבתים עמ״א ועב״ח די״א דבתים נמי הלמ״מ שיהיו שחורות תוס׳ שבת כ״ח ב׳ א״כ צריך שישחירם ישראל לשמן דוקא אפילו דיעבד פוסל יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
ז פסול עמ״א ולא הבינותי דבגיטין שם לאו מטעם מנומר רק משום זה אלי ואנוהו פסול לרבנן ובגיטין נ״ד אמר דרבי יהודה מודה בהרבה אזכרות דלא מהני העברת קולמוס דהוי כמנומר אבל בשם א׳ ל״ש מנומר ואנן כרבנן קיי״ל ואפילו גט לא מהני העברת הקולמוס לשמה דדחויי הוא דמדחי בדף כ׳ א׳ הא טעמא דרבנן כמו בשבת דיו ע״ג דיו לאו כלום הוא וכ״פ באה״ע קל״א ס״ה וה״ה צבע שחור ע״ג שחור פטור בשבת ולגבי השחרת רצועות נמי לא מהני וצ״ע והמ״א גופא הביאו הא דאה״ע קל״א א״כ י״ל דלא מהני מה שמשחיר לשמן. ונראה דאם אין רצועות אחרות משחיר מצד השני לשמה דנהי דגמירי שחורות אבל לא דוקא מצד השיער עיין פירש״י מנחות ל״ה ונויהן לבר שחור וחלק הוא למצות מן המובחר בלבד יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח יש עמ״א אפי׳ בפשתן ולא בעינן גידין דוקא אבל תה״ד ורבינו ירוחם סוברים דוקא גידין עב״י ועיין תה״ד סי׳ מ״ז דראיית ר״ת מירושלמי פ״ק מגילה (ד״ד וט״ז ב׳) רבי זעירא איפסק גיד״א דרצועה שרי כו׳ אלמא דוקא גידין יע״ש ועמ״ש בט״ז אות ו׳ בזה אי״ה וכאן אין להאריך. עיין בתה״ד מ״ז הביאותיו בט״ז התחיל בשאלה ברצועה של יד ולא הזכיר של ראש (וידוע שהוא ז״ל המציא שאלותיו) ש״מ דלא ברירא ליה די״ל דתרומה מודה לרא״ש בשל ראש וכמ״ש בט״ז אות ו׳ ומש״ה המחבר כתב כן וכמ״ש בט״ז באורך: ש"ע סָעִיף ה
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) שנקרעו קצת פי' כו' אבל הצדדים שלמים וה"ה למעלה צ"ל שלמים וכ' הרב"י בשם המרדכי וז"ל וכ"ש שיש לפסול מה שרגילים כותבי תפילין כשעושים הד' בתים ונותנים אותו בדפוס חותכים מן העור בין בית לבית כדי שלא יהיה נכווץ ובולט ומחפים מקום החתך מבפנים כדי שיהי' נראה מבחוץ שלם עכ"ל ואע"ג דלא שייכי הני טעמי שכ' הט"ז בס"ק א' ע"ש ומזה לא ידעתי מאין להם להסופרים שרגילים שע"י שמותחים בדפוס החריצים שבין בית לבית ע"י חוט ועי"ז ימשכו צדדי הבית יותר למטה מן אמצע הבית ולכן חותכי' למטה צדדי הבית עד שיהיו שוין ונשארו הבתים מחוברים יחד ולא ידעתי מה לי למעלה בצידי הבית דפוסל המרדכי ומה לי למטה בתחתית הבית וא"ל להתנצל דוקא בצידי הבית איכא קפידא דכיון דאין הדופן שלם לא מקרי בית דבית בלא דופן לא הוי בית משא"כ למטה אפי' היה פתוח לגמרי הי' שם בית עליו רק דבעי' שיהי' מעור א' וכיון שבאמצע גם למטה נשארו מחוברים רק חותכם משני צדדים ה"ל עור א': ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ג) ראשון כו' ונשאר בית א' שלם ביניהן ר"ל אפי' נפסק בית של קדש בצד שהוא סמוך לבית של והיה כי יביאך כו' ובית של שמע נפסק בצד שהוא סמוך לבית של והיה כ"י כו' א"כ אין מפסיק בין הקרעים כ"א שני דפנות אפ"ה כשר כיון שעכ"פ מפסיק בית שלם אבל אם נפסק בית של קדש לצד חוץ ודופן הסמוך לבית של והיה כ"י כו' שלם ובית של והיה כ"י כו' נפסק לצד הסמוך לבית של שמע והצד הפונה לבית של קדש נשאר שלם הרי בזה ג"כ נשתיירו שתי דפנות שלמים המפסיקים בין הקרעים מ"מ פסול כיון דאין בית שלם מפסיק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג (ס"ק ד) מעובד כו' והרב"י כתב ט"א משום דבעי' טהורות ולכך בעי' עיבוד לשמה וסתרו בס' ב"ה דא"כ אמאי ס"ל לרמב"ם בעור הבתים דלא בעינן עיבוד לשמה הא גם הבתים בעי' שיהיו טהורות ולכך כתב מ"א דרצועות עדיפי מבתים דגם שיהיו שחורות הוא הל"מ משא"כ בבתים ס"ל להרמב"ם דמה שהן שחורות הוא רק למצוה ולנוי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד (ס"ק ה) טוב כו' משמע דס"ל דבדיעבד כשר כו' ר"ל אפי' הרצועות דהא ברצועות איירי בכל סי' זה ועלייהו קאי הרב"י: מצינו כ"פ כיוצא בזה כיון דאינו מבואר להדיא דאפשר לפרש ע"צ הדחק דהרב"י קאי על בתים אף שאין האמת כן לא כ' לשון י"א: ש"ע סָעִיף ד
ה (ס"ק ו) עור כו' דהא אפי' לא כו' אבל לדעת הב"ח שהבאתי לעיל סימן ל"ב ס"ק נ"ה שהתו' ומרדכי ס"ל דגם הבתים שיהיו שחורות הל"מ ואם כן אם השחירן עכו"ם פסול: ש"ע סָעִיף ד
ו (ס"ק ז) פסול כו' דמחזי כמנומר הכי איתא שם א"ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר קולמוס ומקדשו דברי ר"י וחכמים אומרים אין השם מן המובחר ודחו ראב"י דלמא לא הוא ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא משום דבעי' זה אלי ואנוהו וליכא אבל הכא לא עכ"ד הגמ' ותפס מ"א דברי ראב"י לעיקר ומ"ש מ"א משום דמחזי כמנומר משום דאמרי' בגיטין דף נ"ד ע"ב דבס"ת שלא נכתבו אזכרות שבה לשמה מודה ר"י דלא מהני העברת קולמוס דמחזי כמנומר בזה פליגי רבנן וס"ל דגם בחד אזכרה מקרי קצת מנומר ואינו בכלל זה אלי ואנוהו: וע' בא"ע סי' קל"א ר"ל דשם פסקו רוב הפוסקים גט שנכתב שלא לשמה לא מהני העברת קולמוס דתופסים דברי ר"ח עיקר דמדמה גט לכתיב' השם וק"ל כרבנן וא"כ ה"ה הכא לא מהני השחר' ישראל וצ"ל הא דמקיל מ"מ כאן משום דהרב"י הביא בשם סה"ת ז"ל בסי' קצ"א כ' בפנים שיש להסתפק אם עכו"ם יכול לשחירן לבדו כמו שאר תקוני עור או שמא כיון דרצועות שחורות הל"מ צריך השחרה לשמה ואסור בעכו"ם כו' והמחמיר תע"ב ניהו דבש"ע פסק דפסול ע"י עכו"ם מ"מ ס"ל למ"א דיש לסמוך בזה על דברי ראב"י דאמר טעמייהו דרבנן דמחזי כמנומר גם הרב"י שם בא"ע הביא בשם ר"ת דלא ברירא ליה לפסוק כר"ח דגיטין ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז (ס"ק ח) יש מתירים כו'. דבעי' קשירה תמה פירש"י שתהיה הרצועה שלמה ולא יהיה בה רק קשר אחד וכיון דלכ"ע פסול אפי' בשעת הדחק אין יוצאים וכ' הט"ז דגם ע"י תפירה שיוצאים ע"י הדחק היינו שלא יתבטל ממצות תפילין מ"מ אין לברך עליהן דברכות אין מעכבו' וגם בזה נראה שחולק הט"ז על ש"ע דכמ"ש בש"ע שברצועה ש"י השיעור שתקיף הזרוע ותמתח עד אצבע האמצעי' ויכרוך כו' אין לתפור ס"ל לט"ז ה"ה בש"ר אין לתפור בשל צד ימין עד הטבור ובשמאל עד החזה ע"ש. ודע דלענ"ד הא דכתב בש"ע דבש"י אחר שיעור שתקיף הזרוע ותמתח כו' מ"מ אחר שתפר למעלה משיעור זה צריך אחר שתקיף הזרוע למתח הרצועה עד אצבע האמצעי' ולכרוך עליה ג' כריכות ואח"ז יחזור למטה ויכרוך על הזרוע ז' כריכות דאל"כ מאי מהני שיש בו כדי שתקיף כו' ותמתח כו' כיון שאינו עושה הכריכה סביב האצבע כי אם בחתיכת הרצועה התפירה: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ישנים פסולים. דכבר נתקלקלו מחמת יושנן ויש אומרים דרמ"א ס"ל להיפך דבחדשים איגלאי מלתא דעור מקולקל הוא דבזמן מועט נקרעו: ש"ע סָעִיף א
ב הבית מתפשט. זהו לאותן שעושין המעברתא מהעור שעשו ממנו הבתים וכ"כ הטור בסי' שקודם לזה שקצת עושים כן אבל לדידן שהמעברתא עור בפ"ע אין שייך לומר כן: ש"ע סָעִיף א
ג ראשון ושלישי. משמע דשנים הסמוכים אע"פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה כנגד זה ופסולים: ש"ע סָעִיף א
ד בכל ענין בא לרבות חדשי' דשם כשר בב' אפי' בזא"ז מ"מ בג' פסולי': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ה ומיהו בדיעבד כשר. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל"מ א"כ לא הוה השחרות רק תיקון בעלמא וכשר ע"י עכו"ם כמו שאר תיקוני עור משא"כ ברצועות דהל"מ שיהיו שחורות הוה זה כמו טויה דציצית דפסול בעכו"ם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו מה שמקיף וכו'. יש לי מקום עיון בזה דבגמ' איתא אביי הוה קאי קמי' דר"י אפסקא לי' רצועה דתפילין א"ל מהו למיקטרי' א"ל וקשרתם שתהא קשירה תמה (ופירש"י שתהא הקשיר' נאה ואם יש ברצועה קשר אחר מלבד אותו הקשר שקושרין בראש תו לא הוי קשירה תמה ויפה. ל"א קשיר' תמה רצועה שלימה ולא קשורה) א"ל רב אחא לרב אשי מהו למתפריה ועייליה תפירה לגאו א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופירש"י וכיון דאין נוהגין כן לא תעשה ור"ת פי' להיתר וק"ל כרש"י אר"פ גרדומי רצועה כשירה פירש"י שירי שיריים פי' מה שתולה מהרצועה לאחר שנקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומים כשרות ולא היא מדאמרי' גרדומי תכלת כשרי' התם דוקא דתשמישי מצוה הוא אבל הכא דתשמישי קדושה לא ופריך מכלל דאית ליה שיעור' פירש"י לתליית הרצועות מלבד הקשר מדמני בהו שירים וגרדומין וכמה שיעורו א' ר"ל עד אצבע צרדה פי' אורך הרצועות תהא עודפין על הקשר כמו שיכול לפשוט מן גודל עד אצבע והרא"ש חולק על רש"י וכ' דמדברי רש"י משמע דארצועה של ראש קאי ולא היא אלא כפי' הערוך דפי' על של יד דהיינו עד שתגיע הרצועה עד אצבע צרדה כו' ולרצועות הראש לא פי' שיעור. ובשימושא רבא פי' שיעור והשיעור של שימושא רבא הוא בשל ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה: ועוד כ' הרא"ש שם במה דאסר ר"י הקשירה לאביי וז"ל ויראה דמיירי שנפסקה הרצועה המקפת הראש והזרוע דהתם בעי' קשירה תמה שלא יהיו ב' קשרים אבל הרצועות התלויות למטה לא שייך בהוא קשירה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"פ דשיעור רצועה של יד היא עד אצבע צרדה מ"מ הקשירה אינה פוסלת אלא תוך שיעור הקשר שהוא מקיף היד והראש ומשם ואילך מותר בקשירה ובת"ה סי' מ"ז מביא דעת הרא"ש בזה וכ' אח"כ וז"ל אמנם בס"הת כ' וז"ל הילכך יש להחמיר ולתלות הרצועות ש"ר לפניו ימין עד הטבור ושמאל עד החזה ורצועה של יד לאחר קשירה בזרוע שתהא ארוכה עד אצבע האמצעי ויכרוך אותה סביב ג"פ וכו' נפסקה הרצועה ולא נשאר בה כשיעור שפירש ליכא תקנה לא בקשירה ולא בתפירה והנה משמע בהדיא מדבריו דאיסור קשירה ותפירה קאי נמי אחוץ לקשירה בראש וביד כל שיעור האורך שפירשו הגאונים בשל יד ובשל ראש ולא כהרא"ש אפס נראה שאין לאסור ביד באורך השיעור אלא אם היה פושט הרצועה עד האצבע בלא כריכה אבל כל יתרון האורך בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע אין להקפיד אקשיר' ותפיר' כלל וכן הוריתי כמה פעמים להתיר ולא מלאני לבי להתיר אפי' תוך השיעור אמנם התרתי מן השיעור ולחוץ לקשרו כדעת האשר"י הואיל ור"ת מתיר אפילו בתוך הקשר דהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה לגאו קשה ליזהר בדבר כפירוש הג"מ דא"א למיעל תפירה שחוץ לקשירה תוך המעברתא. ולפירש"י נמי קשה לתפור אפילו משל גיו שלא תהא תפירה נראית מאוד מלבר על כן אין להקל עכ"ל. ונראה ברור שיש טעות סופר בסוף דבריו וכצ"ל אמנם התרתי מן הקשר ולחוץ לתופרו כדעת האשר"י הואיל ור"ת מתיר אפילו תוך הקשר כהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה לגאו אלא שקשה ליזהר בדבר כו' וכוונתו דאע"פ ששיעור רצועה של יד מגיע עד אצבע האמצעי מ"מ לענין תפירה יש להקל כהרא"ש כיון שבתפירה מתיר ר"ת אפי' תוך הקשר אלא שקשה ליזהר בדבר התפירה הן לפירוש הג"מ הן לפירוש רש"י על כן אין להקל אפילו בתפירה תוך השיעור כן נ"ל כוונתו. ולפ"ז אף בשל ראש אין להקל בקשירה ואפילו בתפירה כל שהוא תוך שיעור רצועות דהיינו של ימין עד הטבור ושמאל עד החזה ונ"ל דסה"ת מפרש מה שאמר קשירה תמה היינו רצועה שלימה שהוא לשון שני של רש"י דלעיל ואם כן צ"ע מאי טעמא כ' הש"ע כאן בשל יד פוסלת הקשירה והתפירה עד שמגיע עד האצבע כו' ובשל ראש לא כ' רק עד ששייר ההיקף וזה דלא כמאן דלהרא"ש אפילו בשל יד סגי בהיקף סביב הקיבורת לחוד ואי לסה"ת גם בשל ראש בעינן עד שמגיע לטבור וחזה והכי משמע מסקנת ת"ה וכ"מ ג"כ מדברי הרמב"ם ספ"ב דאין חילוק בין ש"ר לש"י דבתרוייהו לא מהני קשירה ותפירה תוך השיעור (ותמהני עוד שהרי בב"י כתב ע"ז דשומעין להחמיר רק במקום שא"א מותר לסמוך אדברי המיקל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין ש"מ דבמקום שאפשר חוששין להחמיר אפילו בשל ראש תוך השיעור וכאן בש"ע לא כ' שום דיעה ע"ז להחמיר בשל ראש רק בסוף מסיק דבמקום שא"א יש לסמוך על ר"ת לענין תפירה דמהני בכל מקום וצ"ע): ש"ע סָעִיף ה
ז כדי שלא יתבטל כו'. נ"ל פשוט דעכ"פ לא יברך עליהם דהא אפשר לו לקיים המצוה דברכות אינן מעכבות: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שנים פסולים עט״ז המחבר והרב פלוגתתן תלויה בגירסאות מנחות ל״ה א׳ המחבר גורס כרי״ף ור״מ חדתא כשרים ועתיקים פסולים שיתקלקלו יותר מרוב יופשם ורא״ש ורש״י גורסים בחדתא פסולים דאיגלי מילתא דעור מקולקל הוא וסופו ליקרע יותר וישינות כשירות וכפירש״י שם ד״ה לא אמרן יע״ש. אבל לבוש וע״ץ ד׳ כתבו דישנים נתייבשו וחזקים ולא יתקלקלו יותר וחדשים עדיין רך יש לחוש שיתקלקלו יותר וא״י למה נטו מדברי רש״י: ש"ע סָעִיף א
ב חבית עט״ז. והם ג״כ דברי הב״ח ולכאורה המחבר ולבוש שפוסקים בסי׳ ל״ב שיעשה תיתורא מעור אחר ואפ״ה מביאין זה הסימן א״כ י״ל דאפ״ה יש סי׳ ובגמרא מנחות ל״ה מביא סימן אחר יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ג ראשון עט״ז הנה המעיין בב״י כאן הוא כך דבגמ׳ מנחות ל״ה א׳ חילופי גירסאות לרש״י ורא״ש עתיקתא עדיפי ולרי״ף ור״מ חדשים עדיפי. ואמנם בפירוש הסוגיא רש״י ורא״ש ורי״ף שוין דאיירי בנקרע עור בתים ור״מ פ״ג מה׳ תפילין הי״ח מפרש בתפירות (כמ״ש המחבר בס״ב) ופסק המחבר הגירסא כרי״ף ור״מ לגבי הרא״ש (ככלל שלו) ובפירושו כרי״ף ורא״ש. ובפירוש זה כנג״ד זה וזה שלא כנג״ד זה יש ב׳ פירושים פי׳ א׳ ברש״י ב׳ חומרות א׳ כל ששני בתים זה אצל זה קרועים פסול ולא מיכשר אלא א׳ וג׳ (ולשון זה כנג״ד זה ל״ד דנגד משמע באויר א׳) וחומרא שנייה דשלש אפי׳ בכ״ל עני״ן פסול הן חדשות וישנות דאל״כ רק אחדתא לרש״י ורא״ש ובעתיקתא לרי״ף ור״מ מאי איריא שלש שתים נמי בהכרח ב׳ בתים זה אצ״ל זה פסול (כקושיית הב״ח יע״ש) ולפירוש השני ב׳ קולות א׳ כל שאין ב׳ קרעים באויר א׳ כשר. שנית י״ל בעתיקתא שלש כשרים (לרש״י ולרי״ף בהיפוך) ובחדתא קאמר ולא ק״מ קושיי׳ הב״ח ואמנם קולא שנייה אינה דבלא״ה מוכח כן בגמר׳ דאמר חדתי נמ״י לא אמרן כו׳ מלת נמי יורה דר״ח קאי נמי אעתיקתא (לרש״י ולרי״ף בהיפוך ועב״ח ודרישה ותבין) ומ״מ יש לחומרא לשון שני דשלש דפנות אפי׳ בית אחד שלם פסול ולשון ראשון כל שבית א׳ שלם וראשון מחיצה בפנים נקרע ושלישי ב׳ צדדין אפ״ה כשר וא״כ ראוי לנו לחוש לחומר ב׳ פירושים שלש דפנות פסול כפירוש שני וב׳ בתים רצופים ב׳ דפנות פסול וזהו שכתב המחבר תחלה זה אצ״ל זה ואח״כ זה שלא כנגד זה ראשון ושלישי והשמיט מלת כגון בעור (עב״ח בדקדוק הטור מלת אצל ומלת כנגד) א״א לומר תפס קולת שני הפירושים אלא תפס חומר שני הפירושים דכל שנקרע ב׳ בתים פסול וגם ראשון ושלישי דכשר לחוש לפירוש השני דשלש דפנות נמי פסול הוא וז״ש שלא כנג״ד זה והבן וז״ש הט״ז משמ״ע כו׳ דל״ת ראשון ושלישי אפי׳ שלש דפנות כשר וז״א וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף א
ד בכל עט״ז. לא הבינותי זה דהן אמת שהב״ח פי׳ כן מלת הכל עיין בטור כי סובר גירסת רש״י ורא״ש אביו ז״ל אבל גירסת רי״ף ור״מ בגמרא כפי מ״ש הדרישה והוא בה״ק ושנים ושל״ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה וכיון דהמחבר ז״ל בחר בגירסת הרי״ף ור״מ ודאי דשלש נמי בחדתא כשר והלבוש י״ל דקאי אדר״ב שכתב לדיעה א׳ עיקר. ואגב בגמרא רבא דאמר הא דאמרת ולא פירש דברי ר״ח חדשות י״ל דארב הונא קאי כל זמן שהן קיימות משמע ישינות ואהא קאמר הא דאמרת אבל לרש״י ורא״ש דחדשות גריעי דלמא אישנות קאי ובהכרח כן וכגירסתם והבן זה ועמ״ש במ״א אות ג׳ א״ש זה: מ״ש המחבר בס״ב פירוש הר״מ ז״ל עיין כ״מ פ״ג מה׳ תפילין הי״ח בשם הר״י אכסנדרי ז״ל דרב הונא אמר כ״ז שפני טבלן קיימת היינו הא נפסק אף ב׳ תפירות פסול ור״ח פליג שתים כשרות יעוין שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ה ומיהו עט״ז ועב״ח כאן ובסי׳ ל״ב שי״א דעור הבתים נמי צריך שחורות מהלמ״מ יש להחמיר בהו כמו עור הרצועות וצריך השחרה לשמן ע״י גדול בן דעת או קטן ועע״ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו מה עט״ז. הנה כלל כוונתו כי הלבוש הביא ג׳ דיעות א׳ דעת הרא״ש דמה שחוץ לקשר בש״ר וחוץ שמקיף הזרוע בקיבורת בש״י משם ואילך אין קשר פוסל. דיעה ב׳ בס׳ התרומה דבש״ר וש״י תוך השיעורין עד הטיבור ועד אצבע אמצעי קשירה ותפירה פוסל (וכפירוש שני ברש״י תמה שלימה הלכך אפי׳ חוץ לקשר פוסל ורא״ש כפי׳ א׳ של רש״י ב׳ קשירות אסור אבל חוץ לקשר שרי) ודיעה שלישית ר״ת דאפי׳ תוך הקשר תפירה שרי כר״ת והמחבר הביא ב׳ דיעות דיעה א׳ ר״ת ודיעה שנייה דלא כמאן שמחלק בין ש״ר חוץ לקשר שרי קשירה ובש״י עד אצבע אמצעי בפשוט פוסל תפירה דלא כמאן. והנה המעיין בב״י יראה שזהו סברת עצמו להלכה כי סובר להשוות דעת רא״ש עם ספר התרומה כי הרא״ש ביאר דבריו בש״ר חוץ לקשר אין פוסל קשירה ובשל יד י״ל דסובר כס׳ התרומה דעד אצבע אמצעי פוסל תפירה והטעם מבואר המעיין בתה״ד סי׳ מ״ז או דמדרבנן צריך לכרוך על אצבעו ולקשור שם ולהדקו א״כ מדרבנן עד שיעור זה צריך קשירה תמה (עיין ד״מ ג׳ טעם אחר לחלק יע״ש) דלא כתה״ד שם שכתב דמסה״ת מבואר דבשל ראש נמי חוץ לקשר אסור לקשור ולתפור כי י״ל דסה״ת רק בש״י קאי וז״ש הב״י ולפ״ז אפשר דה״ה בש״ר דלא כתה״ד שהחליט הדבר ומש״ה פסק בש״ע כן דרך פשרה ולהשוות הרא״ש עם סה״ת עדיף טפי והביא רק דיעה זו וגם דעת ר״ת המתיר תוך הקשר בתפירה ומיהו העיקר כי״א בתרא (כי כן דרכו י״א וי״א דיעה בתרייתא רובא דרובא עיקר) רק באין לו אחרים הסומך על ר״ת לא הפסיד: ועדיין קשיא לן איך כתב המחבר בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין הוא ר״ת דמשמע ר״ת מיקל ביותר והא בחד צד מחמיר הוא כפי מ״ש בהגמ״י לר״ת מועיל לתפירה לגאו לתוך המעברתא ולכאורה ע״כ ר״ת הכין ס״ל מדפירש חזי מה עמא דבר להקל ומנא ליה בלא ראיה וע״כ ראיה שלו מפ״ק דמגילה אפסק גידא דרצוע״ה שרי ליה ומה ראיה דלמא חוץ לקשר ש״מ דסובר דוקא למיעל לתפירה לגאו למעברתא ולא יצויר זה חוץ לקשר לר״ת וכמ״ש התה״ד שם וקשה להקל לפי׳ הגמ״י דא״א למיעל התפירה חוץ לקשר לתוך המעברתא וא״כ יש לו הוכחה דתוך הקשר שרי לחפור הרי עכ״פ לר״ת חומרא בחדא מלתא דחוץ לקשר אסור לתפור וכ״ש לקשור ואיך כתב המחבר על המתירין גם איך נתפוס קולות שניהם ועל הלבוש דכתב יש מתירין אף תוך הקשר משמע כ״ש חוץ לקשר ולזה נאמר דלר״ת לעולם חוץ לקשר שרי כרא״ש וראיה מירושלמי דע״כ תוך הקשר היה דחוץ לקשר אמאי תנינות שלא מן אולפן יע״ש. ומה שהגיה בתה״ד אין לי להאריך בכאן ואי״ה יבואר במקום אחר בעזה״י. עמ״א ח׳ דהתה״ד גופא רק בשל יד כתב כן: ש"ע סָעִיף ה
ז כדי עט״ז בלא ברכה ואם יכול לשאול תפילין ולברך עליהן ודעתו גם על תפילין ולהסיר ולהניח זו שיש לו כמו בטלית משי כה״ג כמבואר בסימן ט׳ וםס נפסק קצת מרצועה ונשאר רוחב פחות מכשעורה י״ל דרשאי לתפור וצ״ע גם בזה: עיין לבוש בהגה״ה האריך וקשרתם בסגו״ל קשירה תמה (סגול במקום פתח) ולקחתם ועכרתם עבודה תמה הכל בסגול אבל בקמ״ץ וכתבתם אין דרשא רק מהלמ״מ והכוונה וכתבתם בקמץ הכינוי ליחיד וכתבת אתה אותם אבל וקשרתם בסגול כינוי לרבים וקשר אתם והוצרך לכתוב אות״ם משא״כ וקשרתם בקמץ בפ׳ ראשונה א״צ אותם דהמ״ם קאי עליהם כי הוא יחיד ועיקר הדרשה ממלת וקשרתם בסגול ולאו מאותם קא דייק אלא דאותם מיותר משום וקשרתם בסגול ומש״ה כתיב בסגול למדרש כי קשירה תמה ובנ״ץ כתב דהלבוש ממלת אותם דריש ולפמ״ש א״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א קיים. ר"ל התיתורא. אבל ב"י פירש ל"נ היינו לומר דבעי שיהיו שלימים מכל שאר צדדים דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא. וזהו שכ' רמ"א גם הבתים צריכין להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פירוש שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים: ש"ע סָעִיף א
ב ונפתח. ולדידן אין שייך זה: ש"ע סָעִיף א
ג ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם אבל שנים הסמוכים אע"פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה אצל זה. ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ד פסולים. אפילו חדשים דכשר בב' אפילו בזה אצל זה מ"מ בג' פסולים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה לשמו. וישחירם לשמן ואם השחירם לשמן אינו מועיל למה שלא עבדם לשמן תשו' דבר שמואל גּסי' ז' ט"ו ע"ש. בתשו' באר עשק סי' י' כ' דהשחרה לשמה מהני: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו פסול. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל"מ אם כן לא הוי השחרות רק תיקון בעלמא וכשר על ידי נכרי משא"כ ברצועות דהל"מ שיהיו שחורות הוי זה כמו טויה דציצית דפסול בנכרי ונ"ל דאם חזר ישראל והשחירם לשמן כשר. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז לתפור. דוקא בגידין ודוקא לתפור לצד פנים אבל לקשור או לתפור לצד חוץ פסול ואם נפסקה המעברתא מותר לתופרה דבר שמואל סי' רי"א: ש"ע סָעִיף ה
ח אצבע. ר"ל שתמתח הרצועה כפשוטה בלא כריכות וט"ז מחמיר לכתחלה אפי' נפסקה הרצועה לאחר שנקשר ממנה סביב הראש רק מה שתלויה לפניו עד הטבור ברצועה ימין ובשמאל עד החזה דאסור לתפור ע"ש באורך: ש"ע סָעִיף ה
ט יתבטל. ולא יברך דברכות אינן מעכבות ט"ז ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' א' וע"ל סי' ט' ס"ק ו' מש"ש (וכ' בספר אליהו רבה דדוקא מה שמקיף הראש והזרוע אבל מה שתולה ממנו מותר בדיעבד בתפירה אף שלא בשעת הדחק ומה שכתב ב"י דמהרמב"ם משמע דאסור לא משמע הכי בכסף משנה וכן פסק בספר זכרון לר"י הכהן: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א של שני כו'. ראשון ושלישי כו'. כפי' הראשון שברש"י וכ"כ כל הפוסקים: כל זמן שעור כו'. טור שכן פי' מש"ש כל זמן שפני טבלא כו': גם הבתים כו'. כן פירש"י והרא"ש וש"פ וכ' נ"י והמרדכי שר"ל שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדין מבחוץ שלימין וכ"כ ב"י: וי"א כו'. כגי' שלנו: ואלו כו'. כלישנא בתרא שם וא"נ כו' וכלשון שני שברש"י: בכל ענין כו'. טור שמפרש מ"ש אבל בעתיקתא כו' כפי' רש"י דלא קאי אלא אמילתיה דרבא אבל מילתיה דר"ח אין חילוק וכמש"ש וזה כנגד זה לא אמרן כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אם נפסקו כו'. רמב"ם ומפ' דקאי אתפירות וכ"פ בש"ד וש"פ שאם נפסקו ג' תפירות פסולין וכמ"ש בירושלמי פ"ג דמגילה ר"ז איפסק ליה גידא דרצועתא שאל לרב הונא ורב קטינא ושרו ליה איפסק תניינות ושרון ליה דלאו מן אולפן ר"ל בדוחק אבל פעם שלישית ודאי פסול וגרס הר' אלחנן גידא דתפילתא דמה ענין גיד אצל רצועות. מרדכי: בד"א כו'. הרמב"ם ל"ג וזה כנגד זה נמי כו' אלא ולא אמרן ומפ' דקאי גם אמילתיה דר"ח: כ"ז כו'. כפי' הטור אבל הרמב"ם כ' לשון הגמ' פני טבלא: ואלו הם כו'. כלשון ראשון בגמ' ול"ג והדר חלים אלא וחלים דלא כפירש"י. ונמצא מחולק בכמה דברים עם רש"י והטור. א' שמפ' אתפירה. ב' שגורס להיפך אבל בחדתא כו'. ג' שמפ' דקאי גם אר"ח. ד' שנקט לישנא קמא ה"ד חדתא. ה' שגי' ופי' בדרך אחר דל"ג והדר. ו' חולק טוש"ע עם רש"י בפי' פני טבלא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג וצריך שיהיה כו'. רמב"ם ועמ"א ודבריו אין מובנים וז"ל הרמב"ם בפ"ג ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל בעור שמחפין בו א"צ עיבוד כלל אפי' עשהו מצה כשר וטעמו מדאמרי' שבת ע"ח ע"ט עור כדיי לעשות קמיע ושם חיפה כו' כדתנן עור כו' אלמא עור קמיע הוא עור שאינו מעובד ואפי' מעור מצה כמש"ש התם בבישולא ואמרינן בעירובין צ"ו ב' וכי אדם טורח כו' אלמא עור התפילין מעור קמיע אלמא סוגיין כת"ק במנחות מ"ב ב' אע"ג דבציצית פ' כשמואל דסוגיא דפ"ק דסוכה כוותיה לפי' כמש"ל סי"א והטעם כיון דא"צ עיבוד כ"ש דא"צ לשמה משא"כ בטויה כיון דבעינן טויה וכמ"ש בס"ד בשם סה"ת לענין השחרה משא"כ ברצועות דגמירי שחורות מעובדין הן וז"ש מ"א ונ"ל כו' והייתי יכול לו' דז"ש בטוש"ע סי' ש"א סמ"ב דברצועות ניכרין שאינן קמיע וכמ"ש שם אלא דרמב"ם שם אחז שיטת הרי"ף ורא"ש דגם קשורין בעינן להיכר כמש"ש. ודעת נ"י בס"פ ו' דסנהדרין להיפך ע"ש וכמ"ש בס"ס מ"ב דס"ל כפי' תוס' במנחות מ"ב דרבא כרשב"ג אבל עיבוד מהני כיון שהוא בגוף הדבר וכמ"ש בס"ס מ"ב בהג"ה דכה"ג ודאי הזמנה מילתא וקשה א"כ אורג בגד למת נמי תיהוי כעיבוד ותי' הרז"ה פ"ק דסוכה שאני אורג שהוא משמשי הדבר אלא שהוא כ' שגם רצועה הוא עיקר קדושה ודברי הרמב"ם לכאורה צ"ע שכ' אם חפן או תפרן הגוי פסול משום שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן אלא שהוא אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ותפילין ואף בספרים אינו מצריך עיבוד לפי פי' וכמ"ש תוס' במנחות מ"ב ב' ד"ה תפילין וכן פי' הרמב"ם כו' וקשה כו' ושמא הכא כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד טוב כו'. בסה"ת נסתפק בזה כיון דגמירי שחורות לשמה ג"כ בעינן כמו טויה בציצית וצביעה בתכלת ובהג"ה הכריע שאף בדיעבד פסול וכ' ומיהו כו' ור"ל לשיטת התוס' דא"צ להיות כלל שחור כמ"ש סי' ל"ב ס"מ: יש כו'. עתוס' שם ד"ה פוק כו' ובירושלמי הנ"ל איפסק ליה גידא דרצועתא כו' ופי' סמ"ג דרצועה שנתפרה בגידין אלמא שני פעמים התירו מלבד פעם ראשונה וכמ"ש ת"ה דדוקא בגידין וכמ"ש ל"א ב' וה"ה כאן דהא הל"מ שיהיה נתפרו' בגידין ועמ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה וי"א כו'. בפירש"י שם וכ"מ בירושלמי שם ר' ירמיה איפסק ליה רצועתא דתפילי שאל לר' אבא בר ממל א"ל וקשרתם קשירה תמה ולא הוזכר שם תפירה. רא"ש וש"פ. ואין מוכרח. וההיא דירושלמי הנ"ל כבר פי' דקאי אגידי התפירה של הבתים כנ"ל ס"ב וכ' הרא"ש דוקא במה שמקפ' הראש והזרוע הוא דפסיל דעלייהו קאי וקשרתם שהוא ההידוק כמש"ל סי' כ"ה אבל בתלויות לא שייך למיפסל דהא בעי ר"פ שם למימר דגרדומים כשרות אבל בסה"ת כ' דבכל שיעור האורך פסול אלא שבב"י נסתפק אם ג"כ בשל ראש ונ"ל טעמו דשל יד מפורש בגמ' משא"כ בש"ר וכפי' תוס' וז"ש בש"ע שמקיף כו' אבל בסה"ת משמע דאין חילוק בין של יד לשל ראש וכמ"ש בתה"ד בשמו ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)