א נָפְלָה דְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, אִם הוּא בַּלַּיְלָה קֹדֶם סְעֻדָּה, יָכוֹל לְהַצִּיל כְּדֵי מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, הָרָאוּי לְאָדָם, לְאָדָם, וְהָרָאוּי לִבְהֵמָה, לִבְהֵמָה; וּבְשַׁחֲרִית, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת; וּבְמִנְחָה, מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת. וְדַוְקָא בְּנֵי הַבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ לֹא יַצִּילוּ יוֹתֵר, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁטְּרוּדִים בְּהַצָּלָה יִשְׁכְּחוּ הַשַּׁבָּת וִיכַבּוּ; אֲבָל בָּתִּים הַקְּרוֹבִים וִירֵאִים שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶם הַדְּלֵקָה, יְכוֹלִים לְהַצִּיל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
ב וְיֵשׁ מַתִּירִים לְטַלְטֵל מָעוֹת וּדְבָרִים הַמֻּקְצִים כְּדֵי לְהַצִּילָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ מֵאוֹנְסִים הַבָּאִים לְגָזְלָם, דְּבִמְקוֹם פְּסֵידָא אֵין לָחוּשׁ לְאִסוּר מֻקְצֶה. וְיֵשׁ אוֹסְרִים, וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְטַלְטֵל סְחוֹרָה הַנִּפְסֶדֶת מֵחֲמַת גְּשָׁמִים יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"ז סָעִיף י"ט.
ג הִצִּיל פַּת נְקִיָּה לֹא יַצִּיל פַּת הַדְרָאָה (פי' פַּת שֶׁנִּטַּל הֲדָרָהּ דְּהַיְנוּ פַּת סֻבִּין), אֲבָל אִיפְּכָא שָׁרֵי.
ד מַצִּילִין מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְשַׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם טוֹב, וְלֹא לְשַׁבָּת הַבָּאָה; אֲבָל מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מַצִּילִין מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת.
ה מַצִּילִין לְחוֹלֶה, וּלְזָקֵן וְלִרְעַבְתָּן, כְּבֵינוֹנִי.
ו הָא דְּאֵין מַצִּילִין אֶלָּא מְזוֹן ג' סְעֻדּוֹת הַיְנוּ דַּוְקָא בִּשְׁנֵי כֵּלִים, אֲבָל בִּכְלִי אֶחָד מַצִּילִין אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וַאֲפִלּוּ פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ וְקִפֵּל וְהֵבִיא לְתוֹכוֹ, וְחָזַר וְקִפֵּל וְהֵבִיא לְתוֹכוֹ, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁמּוֹצִיא הַכֹּל בְּפַעַם אַחַת.
ז וּמֻתָּר לְהַצִּיל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת.
ח וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכֹל לִלְבֹּשׁ, וּמוֹצִיא, וּפוֹשֵׁט וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ, וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא אֶלָּא פַּעַם אַחַת בִּלְבַד.
ט וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם כָּל אֶחָד מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, וִיכוֹלִים לִלְבֹּשׁ כָּל מַה שֶּׁיּוּכְלוּ לִלְבֹּשׁ. אִם רוֹצִים, זוֹכִים בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַצִּילוּ לָכֶם; וְאִם אֵינָם רוֹצִים לִזְכּוֹת אֶלָּא רוֹצִים לְהַחֲזִירוֹ לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַצָּלָתָם, הָרְשׁוּת בְּיָדָם וְלֹא הָוֵי שְׂכַר שַׁבָּת.
י כָּל הַצָּלָה שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ אֶלָּא לְחָצֵר אַחֶרֶת הַמְעֹרֶבֶת, אֲבָל לֹא לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת (סְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).
יא יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל הַצָּלָה שֶׁאָמַרְנוּ הִיא לְחָצֵר וּמָבוֹי הַסְמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְגַם אֵינָם מְקֹרִים, דְּדָמֵי לִרִשׁוּת הָרַבִּים; וּמִשּׁוּם הָכֵי אֵין מַתִּירִין לְהַצִּיל אֶלָּא מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְכֵלִים הַצְּרִיכִים; אֲבָל לְבַיִת אַחֵר שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ, יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְאַף לְחָצֵר לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, אֲבָל לְחָצֵר שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה עֵרוּב, יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק.
יב כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין הָאִדָּנָא מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וְקוֹרִין בָּהֶם, אֲפִלּוּ כְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן וַאֲפִלּוּ כְּתוּבִים בְּסַם וּבְסִקְרָא (פי' מִינֵי צִבְעוֹנִים) וּבְכָל דָּבָר. וְכֵן מַטְבֵּעַ בְּרָכוֹת שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים, מַצִּילִין אוֹתָם מִן הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה פֵּרוּשׁ מָקוֹם מְגֻלֶּה וְהֶפְקֵר; וְכֵן תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִי, כְּגוֹן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְכִדְנָא תִּמְרוֹן לְהוֹן, וְעִבְרִי שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֵר שֶׁאוֹתוֹ הָעָם בְּקִיאִים בּוֹ; וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְלַקֵּט פ"ה אוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַזְכָּרָה, מַצִּילִין אוֹתָהּ.
יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ אַזְכָּרוֹת, אִם אֵינָהּ כְּתוּבָה כְּמִשְׁפָּטָהּ אַשּׁוּרִית עַל הָעוֹר וּבִדְיוֹ, אֵין בָּהּ קְדֻשָּׁה לְהַצִּילָהּ מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה.
יד הַקְּמֵעִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּסוּקִים, אֵין מַצִּילִים אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּצִּילִים.
טו מַצִּילִים תִּיק הַסֵפֶר עִם הַסֵפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת; וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
טז אִם הִנִּיחַ תְּפִלִּין בְּאַרְנְקֵי (פי' כִּיס) מָלֵא מָעוֹת, יָכוֹל לְהַצִּילוֹ מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְהַגַּזְלָנִים לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל הַתְּפִלִּין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁהִנִּיחָם שָׁם מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
יז יֵשׁ מַתִּירִים לְהַצִּיל דִּסְקִיָּא מְלֵאָה מָעוֹת, עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, מִן הַדְּלֵקָה אוֹ מִן הַגַּנָּבִים וְהַגַּזְלָנִים, וְדַוְקָא לִרְשׁוּת הָיָּחִיד, אֲבָל לֹא לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. (מַצִילִין הַסְפָרִים אֲפִלּוּ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת) וּלְמָבוֹי (פי' מָקוֹם שֶׁנִּכְנָסִים מֵהֶם לַחֲצֵרוֹת) שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה מְחִצּוֹת וְלֶחִי.
יח כָּתְבוּ מִשֵּׁם גָּאוֹן, שֶׁמֻּתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְהַצִּיל סְפָרִים מִן הַדְּלֵקָה אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.
יט כָּל מַה שֶּׁמֻּתָּר לְהַצִּיל מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה מֻתָּר לְהַצִּיל מִמַּיִם וּמִשְּׁאָר דְּבָרִים הַמְאַבְּדִים.
כ הַגִּלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, וְשֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, וְשֶׁבֵּין דַּף לְדַף, וְשֶׁבִּתְּחִלַת הַסֵפֶר וְשֶׁבְּסוֹף הַסֵפֶר אֵין מַצִּילִין אוֹתָם.
כא הָאֱפִּיקוֹרְסִים, דְּהַיְנוּ הָאֲדוּקִים בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְכֵן מוּמָרִים לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁכָּתְבוּ לָהֶם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אֵין מַצִּילִים אוֹתָם; וְאַף בַּחֹל שׂוֹרְפָן עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן.
כב תֵּבָה שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר, יָכוֹל לִפְרֹס עוֹר שֶׁל גְּדִי מִצִּדָּהּ הָאַחַת שֶׁלֹּא תִּשָּׂרֵף; וְעוֹשִׂים מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים לְהַפְסִיק בֵּין הַדְּלֵקָה, אֲפִלּוּ כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם שֶׁוַּדַּאי יִתְבַּקְּעוּ כְּשֶׁתַּגִּיעַ לָהֶם הַדְּלֵקָה, דִּגְרַם כִּבּוּי מֻתָּר. הַגָּה: בִּמְקוֹם פְּסֵידָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כ"כ).
כג טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר, פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶה בָּהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אִם תִּכְבֶּה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ. הַגָּה: מֻתָּר לִכְפּוֹת קְעָרָה עַל הַנֵּר שֶׁלֹּא תֵּאָחֵז בַּקּוֹרָה (טוּר) וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רע"ז סָעִיף ה'.
כד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין יָכוֹל לִתֵּן עָלָיו מַשְׁקִין כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה כְּשֶׁיַּגִּיעַ לָהֶם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּשְׁאָר מַשְׁקִים, חוּץ מִן הַמַּיִם, מִשּׁוּם כִּבּוּס; וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ בְּמַיִם. וְדִבְרֵי סְבָרָא שֵׁנִית נִרְאִים.
כה נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ.
כו יָכוֹל לוֹמַר בִּפְנֵי עַכּוּ"ם: כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד; אַף אִם אֵינוֹ מְזֻמָּן כָּאן, יָכוֹל לִקְרוֹתוֹ שֶׁיָּבֹא, אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי יְכַבֶּה כְּשֶׁיָּבֹא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּהֶזֵּק הַבָּא פִּתְאֹם, כְּגוֹן אִם נִתְרוֹעֲעָה חָבִית שֶׁל יַיִן, יָכוֹל לִקְרֹא עַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי יְתַקְּנֶנָּה כְּשֶׁיָּבֹא. הַגָּה: וְכָל הַדִּינִים הַנִּזְכָּרִים בְּדִינֵי הַדְּלֵקָה הָנֵי מִלֵּי בִּימֵיהֶם, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אוֹתָם הַשְׁרוּיִים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהִיא חֲשַׁשׁ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כָּתְבוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים זַ"ל שֶׁמֻּתָּר לְכַבּוֹת דְּלֵקָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם דְּיֵשׁ בָּהּ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּמִכָּל מָקוֹם הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, דְּאִם הָיוּ בְּטוּחִים וַדַּאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סַכָּנָה בַּדָּבָר, אָסוּר לְכַבּוֹת; אֲבָל בַּחֲשַׁשׁ סַכָּנַת סָפֵק מֻתָּר לְכַבּוֹת אֲפִלּוּ הַדְּלֵקָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם, וְכֵן נוֹהֲגִין (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן נ"ח וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ); וְדַוְקָא לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה דְּהָוֵי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וְיֵשׁ סַכָּנָה אִם לֹא יְכַבֶּה, אֲבָל אָסוּר לְחַלֵּל שַׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּיל (מָמוֹן), וְאִם עָבַר וְחִלֵּל צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת אַרְבָּעִים יוֹם שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְיִתֵּן בִּמְקוֹם חַטָּאת י"ח פְּשִׁיטִים לִצְדָקָה; וְאִם יִרְצֶה לִפְדּוֹת הַתַּעֲנִית, יִתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר פְּשִׁיטִים (לִצְדָקָה) (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ט'). וְעַיִּןִ בְּטוּר יוֹרֵה דֵּעָה מֵהִלְכוֹת נִדָּה סִימָן קפ"ה.
כז גַּחֶלֶת הַמּוּנַחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ יָכוֹל לְכַבּוֹתָהּ, בֵּין אִם הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת בֵּין אִם הִיא שֶׁל עֵץ, וְהָרַמְבָּ"ם אוֹסֵר בְּשֶׁל עֵץ.
א סָעִיף א (א) יכול להציל וכו' - עיין לקמן בסי"א דלהציל מבית לחצר שלו י"א דיכול להוציא כל מה שירצה:
ב סָעִיף א (ב) ובשחרית מזון וכו' - הב"ח כתב דאם הוא לאחר חצות אפילו אם עדיין לא אכל אין מציל כ"א מזון סעודה אחת ובפמ"ג מפקפק בזה:
ג סָעִיף א (ג) שהדליקה בו - ר"ל וע"כ ודאי בהול ואי שרית ליה אתי לכבויי. והנה כאן אסרינן להציל כדי שלא יכבה וגבי מת מתירין להצילו כדי שלא יכבה כמ"ש רסי' שי"א כתבו התוספות דבמת אדם בהול עליו טפי ולכך הוצרכו להתיר כדי שלא יכבה במזיד אבל כאן דאין אדם בהול כ"כ ואפילו אם לא נתיר לו לא יבוא לכבות במזיד ואם נתיר לו חיישינן שמא מתוך טרדתו ישכח ויכבה את הדליקה:
ד סָעִיף א (ד) הקרובים - שאינם בהולים כ"כ [ועיין בספר נזר ישראל שהביא בשם שלחן עצי שטים שכתב דלפי מה שמבואר לקמן בסכ"ו בהג"ה דבזה"ז שאנו שרויין בין הא"י ויש חשש סכנת נפשות דמותר לכבות ממילא מותרין אפילו באותו בית שהדליקה שם להציל אוכלין כמה שירצו וה"ה דברים המוקצים וכמו שהדין בבית השכנים כיון דאין לגזור שמתוך שיהיה בהול יבוא לכבות דהרי בזה"ז מותר לכבות ואין זה מוכרח דאפשר שמתוך בהילתו יבוא לידי שאר מלאכות להוצאה בר"ה וכדומה וכענין שאמרו שם בגמרא קי"ז ע"ב גבי נשברה לו חבית בראש גגו ע"ש ומ"מ אין למחות ביד המקילין דלדעת הט"ז המובא בסק"ב משמע ג"כ דבהצלת מעות מותר לדעת בעל התרומות אם אין עובר עי"ז איסור דאורייתא וכן באו"ה אף דבנ"א מפקפק מאד על דבריו ע"ש] וכתב הח"א ואפשר דלפ"ז גם אחרים חוץ מבעה"ב ואשתו ובניו מהבית שהדליקה בו שהם בהולים אבל אנשים אחרים שאינם בהולים כ"כ מותר להם להציל בשבילו ואפילו מעות דאין בו אלא איסור מוקצה [והיינו כדעת היש מתירין שהובא בסמוך] אבל אסור לטלטל בשבילו לכרמלית עכ"ל:
ה סָעִיף ב (ה) יש מתירים - היינו דוקא בבית אחר שאינם בהולים ולא בבית הדליקה וכנ"ל בס"א:
ו סָעִיף ב (ו) לטלטל וכו' - טעמם דלמדו מהא דהתירו למי שהחשיך בדרך להוליך כיסו פחות מד"א כדי שלא יעשה איסור חמור ממנו ויוליך אותם להדיא ה"ה נמי בכאן התירו איסור טלטול מוקצה כדי שלא יבוא לכבות הדליקה וגם גבי אנסים התירו כדי שלא יבוא להוציא אותם לר"ה להדיא וטעם האוסרים דס"ל דדוקא במי שהחשיך בדרך הוא שהתירו לו כדי שלא יעשה איסורא רבה אבל באנסים ליכא למיחש למידי דלהוצאה ליכא למיחש שודאי לא יוציאנה בפני האנסים שמתיירא להראות להם וגם גבי דליקה ליכא למיחש לשמא יכבה כיון שהדליקה עדיין בבית אחרים ואינו בהול עליהם טובא כמ"ש ס"א ועיין בב"ח שהכריע כהמתירין [והעתיקו כמה אחרונים את דבריו] משום דאיכא למיחש כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא נתיר לו יחשוב בעצמו בין כך ובין כך אני עושה איסור ואתי להטמינם בקרקע ע"י חפירה ויעשה איסור דאורייתא ואיתא בספר מהרי"ל בשם מהר"ש והביאו בא"ר דבשעת הזעם שמתיראין שהאנסים יבואו ויחטפו את אשר לו מותר לישראל לטלטל מעותיו ואפילו מחוץ לעירוב ע"ש ועיין לעיל בסימן ש"א סל"ג בהג"ה ובט"ז ובמ"א ופמ"ג שם דאין מותר כ"א כשנושאן שלא כדרך הוצאה דהיינו בין בגדו לבשרו וכה"ג:
ז סָעִיף ב (ז) דבמקום פסידא וכו' - וכ"ז דוקא מפני הדליקה או הליסטים שבהול הרבה אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה ודאי אסור לטלטל ע"י ישראל [כ"כ מ"א ותו"ש וכן משמע בהגר"א]:
ח סָעִיף ב (ח) יש מי שאוסר - הוא דעת הרשב"א ועיין לעיל בסימן ש"ז ס"ה סתם שם המחבר כדעה הראשונה ששנאה בסתמא כדעת הרמב"ם דאיסור שבות מותר ע"י א"י במקום שהוא צריך לדבר צורך הרבה ועיין שם במסקנת המ"א דדוקא במקום שיש הפסד גדול:
ט סָעִיף ב (ט) וע"ל סימן ש"ז סי"ט - היינו דשם סתם המחבר בדעה הראשונה דמותר לומר כל המציל אינו מפסיד אע"פ שממילא מבין הא"י:
י סָעִיף ג (י) הציל פת - ואפילו הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו ג"כ להציל כ"א מזון ג' סעודות אף שיכולים לאכול משלו דלכל חד התירו להציל ג' סעודות וכ"כ הרב"י דאפילו יש לו מה יאכל רשאי להציל [מ"א] וכן אפי' מתענה בשבת ת"ח רשאי להציל דלא חלקו חז"ל [תו"ש]:
יא סָעִיף ג (יא) פת הדראה - דאין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי:
יב סָעִיף ג (יב) שרי - מפני שיכול לומר מחמת בהילותי שכחתי ולקחתי פת הדראה אבל באמת אני רוצה לאכול פת נקיה ואפילו לכתחלה יכול להציל פת הדראה ואח"כ נקיה. וה"ה בשר ודגים או שאר שני מינים אפי' אם הציל כבר מין אחד יכול לומר במין השני אני חפץ [אחרונים]:
יג סָעִיף ד (יג) מיום הכיפורים לשבת - דהא ביום השבת לא יוכל להכין משא"כ משבת ליו"ט דהא יוכל להכין ביו"ט גופא וכן משבת ליוה"כ וכגון שחל יוה"כ באחד בשבת ג"כ אסור דהא לא אכיל עד לאורתא במוצאי יוה"כ ולאורתא ליטרח וליתי ואע"ג דלא מקלע לדידן יוה"כ ושבת סמוכים להדדי כתב השו"ע זה הסעיף לאשמועינן דאם יוה"כ חל ביום ה' ויודע שלא ימצא לקנות על השבת ביום וי"ו מצילין:
יד סָעִיף ד (יד) מזון סעודה אחת - מפני הסכנה שיתענו עוד כשלא יזדמן להם מה לאכול ומ"מ בשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי יוה"כ דחמירא:
טו סָעִיף ה (טו) לחולה ולזקן וכו' - דלא חלקו חכמים בשיעור ג"ס בין להקל בין להחמיר:
טז סָעִיף ו (טז) פירש טליתו - ואפילו אם היה המזון בכמה כלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור כיון שהם כלים מחולקים:
יז סָעִיף ז (יז) כגון כוסות וקיתוניות - וה"ה שאר כלים הצריכים לו לצורך סעודותיו כגון כפות וסכינים וכדומה [פמ"ג]:
יח סָעִיף ח (יח) וחוזר ולובש - והא דלא שרינן באוכלין ומשקין לחזור ולהוציא משום דהתם חיישינן שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר ואה"נ דלהוציא מלבושים בידו אין מותר כ"א מה שצריך לו לאותו יום כאוכלין ומשקין:
יט סָעִיף ח (יט) ויש מי שאומר וכו' - והלכה כדעה קמייתא:
כ סָעִיף ט (כ) בואו והצילו לכם - אבל אין יכול לבקשם שיצילו בשבילו דלא הותר לו כ"א ג' סעודותיו הצריכים לו לשבת וכתב בח"א דאפשר דמעצמם יכולים להציל בשבילו אפילו יותר מג' סעודות והא דלא התיר בשו"ע להם כ"א ג' סעודות היינו דוקא כשהם מצילין בשביל עצמם:
כא סָעִיף ט (כא) ויכולים ללבוש וכו' - ובזה יכול לומר בואו והצילו עמי דהיינו בשבילי דבמזונות משום דלא חזי ליה כ"א ג"ס לכך הוכרח לומר הצילו לכם משא"כ בלבושין דקחזי ליה לכולי יומא [גמרא] ומש"כ ואם רוצים וכו' אמזון קאי ופשוט דגם הם יכולים לפשוט ולחזור וללבוש ולהוציא כמותו:
כב סָעִיף ט (כב) כיון שאמר הצילו לכם - אבל אי לא אמר הצילו לכם לא הוי הפקר שהיה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים לעצמם ומחזירים לי גם שהייתי יכול להציל ע"י א"י כמ"ש סכ"ו:
כג סָעִיף ט (כג) ואם אינם רוצים לזכות - מפני שיודעים שלא מרצונו הפקירו:
כד סָעִיף ט (כד) ולא הוי שכר שבת - דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחתי ומהפקירא קזכו. אם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר בחול בודאי צריך לשלם לו אבל בשבת יש סברא לומר דהוא שכר שבת אחרי שכבר החזיר לו מעצמו שוב לא יכול לומר מהפקירא קזכינא לעצמי וכשנוטל שכר שבת הוא נוטל עיין במ"א מש"כ בזה בשם שלטי הגבורים ועיין בא"ר שמפקפק עליו. והנה על מה שכתב השו"ע דזוכה מן ההפקר כתב המ"א עיין בח"מ סימן רנ"ט וסי' שס"ח דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם. איתא בגמרא דחסיד לא יטול שכר דיש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה:
כה סָעִיף י (כה) כל הצלה וכו' - היינו בין הצלה דמזון ג' סעודות וכלי תשמישיו ובין הצלה דמלבושים ואע"ג דפסק לעיל בסימן ש"א סל"ו דמותר לצאת בשני מלבושים זה ע"ג זה משום דדרך מלבוש הוא הכא כיון דבהצלה קעסיק חיישינן טפי דמינשי שהוא שבת ויבוא לכבות והיש מקילין לא ס"ל האי סברא דנחמיר במלבושים בזה טפי מבעלמא ולהכי מקילין ואמלבושין קיימי אבל לענין מזון ג' סעודות או כלי תשמישין גם הם ס"ל דדוקא למעורבת שרי והמלבושים שמתירין דוקא כשהוא לובש אותם דרך מלבוש אבל כשהוא נושא אותם בידו לא עדיפי משאר כלים:
כו סָעִיף י (כו) אף לשאינה מעורבת - וה"ה דאפילו לר"ה שרי כיון שנושאם כדרך מלבוש. והנה הב"ח פסק כדעה הראשונה אבל כל האחרונים פסקו כדעה זו:
כז סָעִיף יא (כז) אבל לבית אחר וכו' - ר"ל דכיון שהוא מקורה אינו דומה כלל לר"ה ולית בזה גזירה שמא יוציא לר"ה ואע"ג דבגמרא נזכר הטעם דשמא מתוך טרדת הצלה יבוא לכבות ס"ל לדעה ראשונה דמ"מ לא גזרינן בזה רק היכא דאיכא חשש הוצאה ג"כ:
כח סָעִיף יא (כח) שאינה צריכה עירוב - ר"ל שאין בה דיורין ודמי כבית אחד שנפל בה דליקה שמותר להוציא מחדר לחדר לכו"ע ולא גזרו בזה:
כט סָעִיף יא (כט) וי"א שאין חילוק - ס"ל כיון דהטעם שמא ישכח ויבוא לכבות מה לי חצר ומה לי בית ומה לי אם החצר הוא של רבים או חצר שלו. ולמעשה כיון שהוא מלתא דרבנן אפשר שיש לסמוך להקל:
ל סָעִיף יב (ל) כל כתבי הקודש - היינו תנ"ך וגמרא וכל הספרים. ותורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ ואפילו תורה שבע"פ מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל לתורה שבע"פ יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה תורה שבכתב קודם [א"ר בשם ס"ח]. והצלת המת קודם לספרים [שם]:
לא סָעִיף יב (לא) מצילין האידנא - הא דנקט בלשון האידנא משום דרצה לסיים אפילו כתובים בכל לשון וכו' וביאור הדבר דהנה מצד הדין תורה שבכתב אין כותבין אלא כתב אשורית [הוא הכתב של ס"ת] ובלשה"ק ותורה שבע"פ [היינו הש"ס וכל הספרים] אסור לכתוב אלא קורין אותם בע"פ ואם שינה הן תורה שבכתב שכתבו שלא כדין בכתבו או בלשונו או אם כתב שבע"פ אין קורין בהם וגם אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה דאסור לטלטלם כלל אבל האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון וגם תורה שבכתב בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש וסמכו כל זה על מה דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת. וספרים שלנו שכתובים בלשונם של כותים ונמצא אצלם יש להסתפק אם טעונים גניזה דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר ובכתב אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועיין במ"א שהאריך עוד בזה:
לב סָעִיף יב (לב) ואפילו כתובים בסם וכו' - קאי אכתובים בכל לשון אבל אם היו כתובים התנ"ך בלשה"ק לא הותר לקרות בהן אם היו כתובים שלא בדיו דמדינא צריך לכתוב תנ"ך בלשון הקודש ובדיו ונהי דהותר שאר לשון משום עת לעשות לה' כנ"ל אבל לשנות מדיו לא הותר דקל להשיג דיו [מ"א בסי"ג] וכ"ז הוא רק לענין לקרות בהם אבל לענין הצלה מפני הדליקה וכן לענין גניזה הוא אפילו אם כתובין בסם וסיקרא [מ"א וש"א]:
לג סָעִיף יב (לג) וכן מטבע ברכות - שכ"ז הותר לכתוב בזמנינו ולברך ולהתפלל בם משום עת לעשות לה' וע"כ ממילא צריך להצילם מן הדליקה וגם טעונים גניזה בחול שלא יהיו מונחים במקום הפקר:
לד סָעִיף יב (לד) כגון יגר שהדותא - האמור בתורה ור"ל שהשלים באלו התיבות החשבון של פ"ה אותיות וכדלקמיה דעל אלו התיבות בלבד א"צ להצילם מן הדליקה אפילו לא העתיקם לעברי [גמרא]:
לה סָעִיף יב (לה) שאותו העם בקיאים בו - אבל אם העם אינם מבינים אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו דלא הותר רק משום עת לעשות לה' וכנ"ל. ועיין בבה"ל דדעת הר"ן בשם הראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו כתבי הקודש כ"א כשאינו בקי בלשון הקודש:
לו סָעִיף יב (לו) פ"ה אותיות - שעל ידי שיעור זה יש עדיין עליה קצת קדושת ס"ת משום שכן נמצא בפרשת ויהי בנסוע:
לז סָעִיף יב (לז) שלמות - ר"ל שנמחק כל הספר ונשאר רק תיבה אחת שלמה כאן ותיבה כאן עד שבין כולם יש פ"ה אותיות ולאפוקי אם אינם נמצאים תיבות שלמות רק אותיות מפוזרות לא מהני אף שיש פ"ה אותיות וכ"ז הוא רק לענין הצלה מדליקה אבל לענין גניזה פשיטא דבעינן:
לח סָעִיף יג (לח) הואיל ואין וכו' - מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי לפיכך לא כתבו בה אזכרות:
לט סָעִיף יג (לט) כמשפטה וכו' - ובמג"א מסיק דכל זה הוא רק בזמן התלמוד דאז היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכתה כיון שלא ניתן לכתוב וללמוד בה אבל האידנא כיון דמשום עת לעשות לה' ניתן ללמוד בה אפילו כתובה בנייר ובכל לשון ממילא מצילין אותה מפני הדליקה ג"כ כמו כל כתבי הקודש ורק לענין אם כתבה בלשון הקודש ושלא בדיו כ"א בסם וסיקרא יש נ"מ דבכל כתבי הקודש אפילו אם היו כתובין בסם וסיקרא דאין קורין בהן [משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולא שייך בזה משום עת לעשות] אפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה מפני האזכרות שבהן משא"כ במגילה דלית בה אזכרות אם כתבה בסם וסיקרא אין קורין בה ואין מצילין אותה מפני הדליקה וכ"ז בכ"ד ספרי קודש אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבים בסם ובסיקרא בין היכא שכתובים בלשה"ק ובין כשכתובים בכל לשון:
מ סָעִיף יד (מ) הקמיעין - טעם דעה הראשונה דבקמיעין אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' וכו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאיתיהיב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות למכתב קמיעין:
מא סָעִיף יד (מא) אין מצילים וכו' - מיירי בחולה שאין בו סכנה ובחולה שיש בו סכנה מציל הקמיע שלו ויוציאה עליו דרך מלבוש [פמ"ג]:
מב סָעִיף יד (מב) וי"א שמצילין - והלכה כדעה הראשונה [אחרונים] ומ"מ כשיש בהן אזכרות יש לומר דמצילין [פמ"ג]:
מג סָעִיף טו (מג) אע"פ שיש וכו' - ואפילו לדעה ראשונה דבס"ב דמתיר להציל מעות לחוד מפני הדליקה ג"כ ניחא הכא דקמ"ל דמותר להציל המעות אגב הספר ואפילו לחצר שאינה מעורבת ולא הצריכוהו לנערם ממנה דילמא אדהכי והכי נפלה הדליקה על הספר גופא:
מד סָעִיף טז (מד) למקום וכו' - היינו אפילו לחצר שאינה מעורבת:
מה סָעִיף טז (מה) ויש מי שאומר דהיינו וכו' - הנה בט"ז ומ"א כתבו דליכא בזה פלוגתא דלכו"ע אסור לכתחלה להניח תפלין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות אבל אם הניח בשבת תפלין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכו"ע וא"צ לנער המעות ע"ש ובביאור הגר"א הכריע דהעיקר כהמחבר דלדעה ראשונה גם לכתחלה מותר להניח תפלין אצל מעות בשעת הדליקה ע"ש:
מו סָעִיף טז (מו) כשהניחם שם מע"ש - היינו לענין שיהיה יכול להציל לחצר שאינה מעורבת אבל להציל לרה"י מבואר לקמיה בסי"ז דיש מתירין אפי' ע"י ככר ותינוק כשמניח עליו בשעת הדליקה [מ"א וכן מוכח מהגר"א בסי"ז]:
מז סָעִיף יז (מז) יש מתירים וכו' - והיינו שיכול ליתן אפילו לכתחלה בשבת להציל על ידם אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו ולא אמרינן בזה דיהיה בטל לגבי המעות ואע"ג דבעלמא אסור לטלטל דבר המוקצה ע"י דבר היתר המונח עליו דלא אמרו ככר או תינוק אלא לענין טלטול המת בלבד הכא משום פסידת הדליקה הקילו בכל זה ועיין ס"ב דיש מתירין אפילו בלא ככר כלל:
מח סָעִיף יז (מח) שלש מחיצות ולחי - אבל בלא לחי הו"ל ככרמלית ולא הותר אפילו בשביל ספרים:
מט סָעִיף יח (מט) שמותר לומר וכו' - דשבות דאמירה לא"י שרי מפני בזיון כתבי הקודש ואף גמרות ושארי ספרים הוי בכלל זה [פמ"ג]:
נ סָעִיף כ (נ) הגליונים - שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר ולא נשתייר בו פ"ה אותיות דשוב אזל ליה קדושתיה של הקלף שתחתיו וגם של הגליונים שסביביו. וכתב מהר"ם בתשובה שהיה תקנה בחר' שלא לקצץ גליון ספר אפילו כדי לכתוב עליו ובמ"ב סימן ק' האריך על הגליונים של הספרים שהקושרין הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כך הו"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סימן קנ"ד ס"ח וא"כ אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור [מ"א] והטעם דבחדשים כהתנו מתחלה דמי והזמנה ג"כ לאו מלתא היא אבל בשכבר למדו מהם אף הגליונים נתקדשו בקדושת הספרים:
נא סָעִיף כא (נא) שכתבו וכו' - אפילו כתב אשורית על הקלף ובדיו:
נב סָעִיף כא (נב) עם האזכרות - שכיון שהם אדוקים בודאי כתבו אותן לשם ע"ג ומכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שטבעו אותן האדוקין לשם ע"ג שאסורים לתלותם על הס"ת וגם אין להחזיק אותם ברשותו אלא יתיכם מיד כדי שלא יהיה שום זכרון למעשיהם [ב"ח וט"ז] והרב מו"ה יהודא מילר נסתפק אי מותר להתיכן שמא אינם מינים לע"ג ובתשובת חות יאיר סימן שט"ז מתיר להתיך המטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינות שוויידן מטעם כי נטבעו להוציאם והו"ל כאלו נכתבו בפירוש לשם חול וכן משמע בפמ"ג ע"ש. עוד כתב מה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל אחד ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש לא יפה עושין ע"ש ובלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע המנהג:
נג סָעִיף כב (נג) עור של גדי - לח ועיין בסימן ש"ח סכ"ה לענין מוקצה אך לפי המבואר לעיל בס"ב בדעה ראשונה דטלטול מוקצה מותר במקום פסידא אתי שפיר בפשיטות:
נד סָעִיף כג (נד) פושטה - שלא תהיה מקופלת שלא יאחוז עי"ז האור בכולה [ט"ז]:
נה סָעִיף כג (נה) שלא יתכוין לכך - הוא מדברי הטור ועיין בט"ז שביאר דר"ל שלא יתכוין בפעולתו לכבות מה שהודלק כבר אלא שלא תדלק יותר ואם אירע שעי"ז נכבה האור לגמרי אינו חושש כיון שהוא לא נתכוין לזה. ולדינא משמע מדברי האחרונים דתפסינן דגם בנתכוין לזה מותר אלא שיזהר שלא ירוץ ויקפוץ וינענע עצמו אנה ואנה כדי שיכבה או שינענע את הטלית כדי שיכבה דכל זה הלא עושה מעשה כיבוי ממש ולאו גרם כיבוי הוא ולא יעשה כן בישראל אלא מתכסה בהטלית כדרכה. וכן ס"ת שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה [גמרא] ומותר לקרוא לא"י ויכבה אותה כדלעיל בסי"ח ולקמן בסכ"ו:
נו סָעִיף כג (נו) קערה על הנר - בסימן רע"ז ביארנו דין זה היטב במ"ב ע"ש:
נז סָעִיף כד (נז) שאין יכול וכו' - דדוקא להפסיק בכלים מלאים מים שרי בסכ"ב שאין המים בעין אבל הכא שהמים בעין הוא מקרב להכיבוי עי"ז ואסור:
נח סָעִיף כד (נח) שמותר וכו' - ס"ל דזה לא חמיר מגרם כיבוי בעלמא דשרי:
נט סָעִיף כד (נט) משום כיבוס - דקיי"ל שריית הבגד זהו כיבוסו והיש מתירים ס"ל דלא שייך זה אלא במקום שיש טינוף או דם אבל לא בטלית נקי:
ס סָעִיף כד (ס) ודברי סברא וכו' - עיין לעיל בסימן ש"ב ס"ט בבה"ל ד"ה שיש עליו לכלוך מה שכתבנו בזה:
סא סָעִיף כה (סא) נוכרי וכו' - דא"י אדעתא דנפשיה קעביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד אבל בסימן רע"ו בהדלקת נר כשהדליק בשביל ישראל שגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד ואסור להשתמש לאורה:
סב סָעִיף כה (סב) שבא לכבות - אפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן ג"כ אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד:
סג סָעִיף כה (סג) א"צ למחות בידו - אבל אסור לזרזו שיכבה אף דבא מתחלה מעצמו לזה:
סד סָעִיף כה (סד) אבל קטן שבא לכבות - אפילו קטן שלא הגיע לחינוך:
סה סָעִיף כה (סה) צריך למחות - דקטן אין לו שקול הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ואסור דמצווה על שביתתו. ועיין במ"א שכתב בשם הר"ן דאפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן ג"כ צריך למחות בידו ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
סו סָעִיף כה (סו) בידו - ע' בב"י דאפי' אם בא לכבות דליקה שבבית אחרים ג"כ צריך למחות בידו כיון שעושה בשביל גדול:
סז סָעִיף כו (סז) יכול לומר וכו' - כיון שאינו אומר לו כבה וע' ביו"ד סי' רכ"א ס"ח דמשמע שם דלומר בלשון נוכח אם תכבה לא תפסיד ג"כ אינו רשאי דזהו ג"כ כאומר לו כבה אלא בלשון כל המכבה דלעלמא קאמר והשלטי גבורים מצדד להקל בזה לענין דליקה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ש"ז סי"ט:
סח סָעִיף כו (סח) בפני א"י - אפי' הוא שכירו המושכר לו לזמן אבל אסור לומר לא"י לכבות לכו"ע דכיון שאדם בהול על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו זולת בכתבי הקודש מותר לומר לא"י לכבות מפני בזיון כתבי הקדש וכנ"ל בסי"ח לענין הצלה דרך ר"ה. מת וספרים ויש סיפוק להציל שניהם מת קודם. בריא ומסוכן בריא קודם [ס"ח]:
סט סָעִיף כו (סט) כל המכבה וכו' - והתירו לומר זה משום דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו בלשון זה אתי לכבויי בעצמו וכן לענין שאר היזק אתי לתקן בעצמו אבל לענין שאר כל מלאכות של שבת אסור לומר כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו א"י ויבואו [גמרא]:
ע סָעִיף כו (ע) בהיזק הבא פתאום - בב"י כתב דאורחא דמלתא נקט דאי היה נודע לו מבע"י היה מתקנו קודם אבל ה"ה אם נודע לו ונשתהא עד שבת ג"כ מותר לומר בלשון זה אך האחרונים לא העתיקו את דבריו ומשמע דלא פשיטא להו דבר זה:
עא סָעִיף כו (עא) יכול לקרוא א"י וכו' - בב"י בשם מהר"י אבוהב מוכח דה"ה דמותר לומר לו כשיבוא כל המתקן אינו מפסיד:
עב סָעִיף כו (עב) משום דיש בה ס"נ - שכשהדליקה מתגברת אז הם חוטפים ושוללים וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבואו להרוג אותו:
עג סָעִיף כו (עג) בחשש סכנת ספק וכו' - ומזה יצא ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו [א"ר בשם שכנה"ג] ועיין במה שכתבנו לעיל בס"ק ד':
עד סָעִיף כו (עד) מותר לכבות - ומצוה להודיע זאת ברבים דמותר לכבות [פמ"ג וכנ"ל בסימן שכ"ח ס"ב]:
עה סָעִיף כו (עה) דהוי מלאכה וכו' - ביאור ד"ז לעיל ברע"ח במ"ב סק"ג:
עו סָעִיף כו (עו) שאינה צריכה לגופה - פי' ואיכא למ"ד אינו חייב עליה וכדלקמיה בסעיף כ"ז ובאמת לענין כיבוי בכדי נקט דאפילו אי הוי כיבוי מלאכה הצריכה לגופה ג"כ מותר כיון דכתב שיש סכנה אם לא יכבה אלא נקטיה משום סיפא לאשמועינן דלענין הצלת ממון אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שא"צ לגופה דאפילו באיסור דרבנן אסור לחלל שבת בשביל הצלת ממון [אך אם הוא בע"ח וספק שיתפסוהו א"י יש לצדד בזה] ומ"ש ואם עבר וחילל צריך וכו' היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות:
עז סָעִיף כו (עז) צריך להתענות - אפילו בתחומין דרבנן [מ"א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג"כ בספר דגול מרבבה שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא והפסד רב:
עח סָעִיף כו (עח) ארבעים יום וכו' - ויכול לדחותם לימי החורף [מ"א] וכ"ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן [א"ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות מפני האנסים וכיו"ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח"א]. מי שחילל שבת משום פקוח נפש א"צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח"כ הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]:
עט סָעִיף כו (עט) ולא יאכל בשר - היינו בלילה שאחר התענית [אחרונים]:
פ סָעִיף כו (פ) י"ח פשיטים - הוא כחשבון כ"ז מעות [והוא לערך חמשה זהובים] כי כל פשיט הוא גדול וחצי פולניש וכל גדול הוא מעה וטעם לשיעור זה שכתבו הפוסקים הוא מפני שזה היה פחות שבכבשים או שבעזים באותו העת ולכך צריך ליתן שיעור זה לצדקה שהרי כשהיה בהמ"ק קיים היה חייב להביא חטאת מאלו המינים אם עשה מלאכה דאורייתא ולא יהא חוטא נשכר. ויזהר שלא יאמר שנותן זה עבור חטאת רק שיאמר שבמקום חטאת נותן זה לצדקה [ח"א] וכתבו הספרים שמהנכון שיאמר פרשת חטאת ויבין אופן הקרבתה וכבר אחז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת:
פא סָעִיף כו (פא) י"ב פשיטים - שהוא ח"י מעות וזהו שיעור הפחות אם אפשר לו והעשיר יתן יותר הכל לפי עשרו שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית [אחרונים]:
פב סָעִיף כז (פב) יכול לכבותה - ומיירי שאין לו עצה איך לטלטלה ממקום זה לפנותה למקום אחר שאין רבים מצויים בה דאל"ה בודאי יותר טוב שיפנה אותה ולא יכבנה:
פג סָעִיף כז (פג) של מתכות - ואין בזה משום מצרף [היינו שמחזק את הכלי ע"י המים צוננים ששופך עליה] כיון שאין מכוין לזה:
פד סָעִיף כז (פד) בין וכו' של עץ - דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף:
פה סָעִיף כז (פה) והרמב"ם אוסר וכו' - והלכה כדעה ראשונה [א"ר]:
א סָעִיף א יש מתירין. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א (ב"ח):
ב סָעִיף ב אין לחוש. והא דאמרי' שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכח' וכמ"ש סי' רס"ז רס"ח ועוד דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם:
ג סָעִיף ב ויש אוסרים. דדוקא למי שהחשיך שרי כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כמ"ש רסי' רס"ו משא"כ כאן שירא להוציאו מפניהם ועוד אפי' יוציאנו ליכא איסורא דאורייתא שאין לנו ר"ה בזמן הזה (טור) וא"כ מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה וצ"ע והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוק' מפני הלסטי' או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישי' שיבא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' ש"ח סל"ז ובגמ' שם גבי ריחי' וכ"מ קצת בר"ן פכ"ד וכ"מ סי' של"ח ס"ז דאפי' פירות הראוי' יש אוסרי' לכסות כ"ש פירו' המוקצי' וכ"מ רפ"ה דביצה דקאמ' ה"ה דאפי' אוירא דליבני ואיידי דקתני רישא פירות הראוים וכו' משמע דרישא דוקא פירות הראוי' שרי ועסי' ש"א ס"ה אעפ"י שמדברי השואל ברשב"א לא משמע כנ"ל מ"ש עיקר:
ד סָעִיף ג הציל פת. ונ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל א' מזון ג' סעודות דלכל חד התירו להציל ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל:
ה סָעִיף ג נקיה לא יציל כו'. וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ (ש"ג):
ו סָעִיף ד משבת לי"ה. כגון שחל י"ה בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי והתוס' כתבו דלי"ה עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל: נ"ל דאע"ג דלא מקלע י"ה ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמעי' דאם י"ה ביום ה' וידע שלא ימצ' לקנות ביום ו' מצילין:
ז סָעִיף ד למוצאי י"ה מצילין. מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו) (ר"ן) וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי י"ה דחמירא:
ח סָעִיף ו פירש טליתו. אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים (מ"מ ור"ן):
ט סָעִיף ז תשמישו הצריכים לו. פי' לצורך סעודה:
י סָעִיף ט מזון ג' סעודות. אבל יותר אסור (כ"פ ש"ג):
יא סָעִיף כז כיון שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ז (ב"ח) ונ"ל דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי:
יב סָעִיף ט ואם אינם רוצים לזכות. כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים:
יג סָעִיף ט ולא הוה שכר שבת. שהרי לא התנה ומהפקיר' קזכו (רש"י ור"ן) והרמב"ם כ' בפכ"ג ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב עכ"ל והמ"מ כתב ודאי שכר שבת אסור אפי' בדבר המותר כמ"ש סי' ש"ז ס"ד אלא כוונת רמב"ם לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד הממון כדי שנאמר שלא יהא מותר אלא להציל למפסיד עכ"ל, כוונתו למ"ש רש"י שהמצילין יאמרו מהפקיר' קזכו שיעור שכרן ובודאי אם היו החכמים מתירין דבר האיסור משום הפסד ממון יהיה אסור להם להציל לעצמן כלום כמ"ש סי' רס"ו ס"א אבל עכשיו שלא עשה שום איסור מותרין להציל בשבת ע"מ ליקח כדי שכרן ואין זה שכר שבת דעד כדי שכרן זכו מהפקר אבל בודאי אם עשו והצילו באיסור יכלו ג"כ לומר מהפקירא קזכינו כדי שכרינו דמי שהגביה ארנקי בשבת בר"ה אף על פי שעשה איסור קנאו כנ"ל, איתא בגמ' דחסיד לא יטול שכר דיש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה וכ' בש"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יכלו לומר מהפקירא קזכינו כמ"ש בח"מ סי' קפ"ג ע"ש ובסי' קכ"ג סעיף ו' בסמ"ע ואף על גב דבחול כהאי גוונא צריך לשלם לו כמו שכתב בח"מ סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אף על גב דלא התנו כיון דלא זכה מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפילו החזירו לו מותר לקבל שכר כך כתב הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן ועבח"מ סימן רצ"ט וסימן שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם:
יד סָעִיף י ויש מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח) ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג מזונות וכלים ע"ש וכ"כ המרדכי דלא כמו שהבין בש"ג והניחו בקושי' ע"ש והטעם כיון שהוא דרך מלבוש א"כ בלא דליקה נמי שרי דאין בו איסור הוצאה כמ"ש סימן ש"א סל"ו א"כ ה"ה בדליקה ויהיה פי' המשנה כך ולשם הוא מוציא כלי תשמישו כלומר לחצר המעורבת ולובש כל מה שיכול כו' הוא מילתא באנפי נפשיה דזה אפי' לאינה מעורבת ואפשר דאפי' לר"ה שרי: נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת ע"ש ומ"ש אסה"ת לא ראה בגוף הסה"ת סי' רכ"ו שמסיק שאפי' לאוס' בדליק' דלמא אתו לכבויי בליסטים שרי ע"ש משמע דס"ל בדליק' אסור אפי' בבית שאין הדליקה בו:
טו סָעִיף יב כתבי הקודש. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ (ס"ח תתס"א):
טז סָעִיף יב האידנא. דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונים גניזה:
יז סָעִיף יב בקיאין בו. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו כ"מ בר"ן וכתב הרמב"ם אם היו כתובין בכתב אחר או בלשון אחר אפי' בחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורפ' והן מתאבדים מאליהם עד שיהו כתובים אשורית ובלה"ק עכ"ל וצ"ע דנהי דהתירו לכתוב בלשון אחר שיבינו העם למה נתיר בכתב אחר ואפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר אבל צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים בכתב אחר שאינו אשורית ודוחק לומר דכתיבת המשיטה דמי לאשורית ומותר דהא אינו כתיקונו וגם בדפוס היה נראה לאסור דכתיב' מעליא היא כמ"ש סימן רפ"ד וי"א דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית ועסי' תר"ץ וש"ג כ' וז"ל יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונים גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותי' שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל וצ"ע דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועוד דכתובים בכתב אחר ורמ"א בתשובה סי' ל"ד כתב דאפשר שהראשונים המציאו כתב משיטה כדי לכתוב דברים שבע"פ וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתנו לכתוב ע"ש עסי' תקמ"ה ועבי"ד סי' רפ"ג בב"י שכתב שאין נכון לכתוב בכתב אשורית דברים של חול מ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד היה מותר לקרות גפטי' לגפטים ועמ"ש סימן תר"ץ ס"ט ובס' ב"ש כתב דמותר ללמוד עמהם נביאים וכתובים שיראו בנחמות ישראל ע"ש ובשל"ה החמיר מאד בדבר ע"ש ופשוט דשאר ספרים מותרים לכתוב בכל כתב ובמרדכי פ"ק דמגילה ובהג"מ פ"א מתפילין כתבו שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשון הקודש להעתיק ספר חומש בלשון שלהם ע"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אלא בדבר שכולם שוים:
יח סָעִיף יג אשורית על העור כו'. זהו מהמרדכי פי"ו דשבת וגם בפ' הקומץ כ"כ וגם התוספות כ"כ וקשה דהא התו' מסקי דתנאי היא ואליבא דרב הונא דאמר כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין אם כן אף בספרים אין מצילין אם היו נכתבים בסם ובסיקר' דאליביה לא אפשיטא הבעיא מ"מ דעת המרדכי דמודה רב הונא היכא דכתובים בסם ובסיקרא דמצילין כיון דעכ"פ כתובים בלה"ק וכ"מ במרדכי פ' הקומץ וכ"ד הרמב"ם פכ"ג והטור מ"מ צ"ע דהא האידנא ניתן לכתוב וקורין אפי' כתובי' בכל ל' ובסם ובסיקר' כמ"ש סי"ב אף על פי שמדינא פסולי' לכתוב בהם וא"כ ה"ה המגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיט' דמצילין כדאי' בגמרא ואף על גב דאין ראויה לקרות בה בצבור מ"מ מותרי' ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול' לקרות בה בצבור אא"כ כתובה אשורי' על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל ענין כיון שמותר ללמוד ממנה לכן נ"ל פשוט דמודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון בנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורי' וגם אינו מבין ל' הקודש וגם אין סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנו' דיו כמו סם וסיקר' ולכן בשאר ספרי' אף על פי שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסורה להצילה אם כתובה בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בהן וכן הובא בהדיא במרדכי שם למעיין שם דלא קאי רק אסם וסיקרא רק שאח"כ הביא לשון הברייתא ופירושה דבזמן התלמוד היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכת' כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזמן הזה שרי אא"כ כתובה שלא בדיו והרב"י לא עיין כל הצורך בזה ומ"ש בסי"ב וקורין בהן אפילו כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרי' אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא:
יט סָעִיף יד וי"א שמצילין. והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:
כ סָעִיף טז ויש מי שאומר. ול"נ דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעו' (לחצר שאינה מעורבת אבל לרה"י מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז והב"ח לא הבין כך ולכן הקשה דשני הסעיפים סותרין זה את זה) דהא איתא בגמ' בהדיא שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין וכמ"ש ססי' ש"י אלא דחיישי' דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין אבל אם שק מעות מונח במקום אחר ורוצה להביאו להניח בו תפילין אם אפשר לנער המעות בדרך צריך לנערו א"כ כ"ש דאסור להניח כיס התפילין בשעת הדליקה בשק מעות כדי להציל המעות וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א ולכן כתב המרדכי דיש להניחו שם מע"ש כו' ע"ש ואם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואחר כך נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות כמש"ל דוק ותשכח דלא כמ"ש הרב"י:
כא סָעִיף יז יש מתירין. אפי' להניחה בשבת שרי אפי' המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו כ"מ במרדכי ובהגהות ואף על גב דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד בדליקה הקילו ועס"ב דיש מתירין בלא ככר:
כב סָעִיף יז שאינה מעורבת. ומצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי כו' כת"ל וכ"ה בטור (ש"כ גליון):
כג סָעִיף יח שמותר לומר. דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקדש:
כד סָעִיף יב הגליונים. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר כמ"ש סוף סעיף י"ב וכתב מהר"מ בתשו' שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כן ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עסי' קל"ד ס"ח ואם כן אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:
כה סָעִיף כג שלא יתכוין. פירוש שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכ' (ב"ח דלא כב"י) וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה (רמב"ם ג"מ) עסכ"ו:
כו סָעִיף כד שאין יכול כו'. דדוקא להפסיק בכלים שרי שאין המים בעין ועמ"ש ס"ס רס"ה:
כז סָעִיף כה עכו"ם שבא כו'. דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנא' עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד (רש"י) אבל בסי' רע"ו בהדלקת נר גוף הישראל נהנה ממנו לא אמרי' אדעתא דנפשי' קעביד הואיל והעכו"ם מתכוין להנאתו (תו' דף קי"ב):
כח סָעִיף כה שבא לכבות. אפי' עבדו המושכר לו לזמן (הג"מ ד"ג):
כט סָעִיף כה צריך למחות. דקטן אין לו שקול הדעת עושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ולהכי אפי' למ"ד מלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן צריך למחות בידו (ר"ן) ועמ"ש סי' שמ"ג וסי' שס"ב ס"ז בהג"ה:
ל סָעִיף כו יכול לומר וכו'. אפי' שכירו המושכר לו לזמן (הגמ"ר ב"י) אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות אפילו למ"ד דהוי דרבנן דכיון שאדם בהול על ממונו חיישי' דאי שרית ליה אתי לכבוי הוא בעצמו ואף על גב דבסי' של"ו ס"ט גבי צנור שרי' מלאכה דרבנן במקום פסידא שאני כיבוי דכשצריך לפחמין הוי דאוריית' ואין הכל בקיאין בזה אי נמי שאני צנור דשבות שלא כדרכו הוא (ר"ן) ועסי' ש"ז ס"ה ומשום כתבי קודש י"א דשרי' לכבות ועמ"ש ססכ"ג, מת וספרים ויש ספק להציל שניהם מת קודם (ס"ח):
לא סָעִיף כו שא"צ לגופה. פי' ואיכא למ"ד שאינו חייב עליה כמ"ש סכ"ז כנ"ל דלא כע"ש:
לב סָעִיף כו ואם עבר וחילל צריך כו'. היינו בדברים אחרים אבל בכבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות (ש"ג פ"ד דעירובין כ"ה א"ז):
לג סָעִיף כו צריך להתענות. אפי' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח (שם): איתא בשבת ד' י"ב באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקס שלכשיבנה ב"ה יביאנ':
לד סָעִיף כו י"ח פשיטים. הם י"ח ווינר (מנהגים ה' ר"ח אלול) ובלבוש סי' תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולניש [עמ"ש סי' תקס"ח ס"ב] וכ"מ במהרי"ו סי' י"ד וברמ"מ סי' ק"ט כ' דליטר הוי ו' זהו' ריינש ובת"ה סי' ש"ג משמע דליטר' הוא ר"מ פשיטי' א"כ כל זהוב הוי מ' פשיטי' וידוע דזהוב רייני"ש הוא ס' גדולי' פולניש א"כ כל פשוט הוי גדול וחצי פולניש ואף על גב דאמרי' בגמ' חטא' בת מעה וידוע דסלע כ"ד מעה והוא כד"ג פולני' כמ"ש בי"ד סי' שה וא"כ מעה היא גדול וצ"ל דאזיל בתר טעמ' דהרי עכשיו אין נמצא לקנות כבש כ"כ בזול ולכן צריך ליתן כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן והכל לפי שינוי המטבע: ודע שיש טעות בא"ע סי' ס"ו ס"ו וכצ"ל אבל לדעת יש פוסקים וכו' מדאורייתא ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים כו' ואז עולה החשבון מכוון דוק ותשכח וכ"כ בהדיא באגודה וכ"כ בחמ"ח: ודע דטאלי"ר הוא זהוב וחצי רייניש וכדרך זה צריך לחשוב הכל הנ"ל ועמ"ש בי"ד סי' ש"ה האחרונים:
לה סָעִיף כה של עץ. דכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ובמקום הזיקא לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור וכמו שכתב סכ"ה והרמב"ם ס"ל חייב במלאכה שאצ"ל ועמ"ש סי' שי"ח סי"ב ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף:
א סָעִיף א משום דאיכא למיחש כו'. כאן אסרי' ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי"א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התו' בפ' כירה (שבת דף מ"ד) בזה וז"ל ואף ע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי והיינו משום שאין מצטע' על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביות' ואי לא שרי' ליה אתי לכבוי במזיד עכ"ל מבואר כוונת' דבדבר שהוא בהול ביות' חיישינן לכבוי במזיד אי לא נתיר לו איסו' קל כההיא דמת אבל במה שאין בהול ביותר אין חיישינן למזיד רק לשמא ישכח שהוא שבת והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא וע' בסמוך אחר זה:
ב סָעִיף ב יש מתירין לטלטל מעות כו'. הוא דעת סה"ת שמביא הטור והי"א הוא הטור החולק עליו וס"ל דלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות מד"א אלא כדי שלא יבוא לידי איסור דאוריית' כו' לטלטלו בהדיא אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שירא להוציא מפניהם כו' ואין מזה תפיסה על בעה"ת דגם כאן יש חשש איסור גדול דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון ועוד כ' הטור וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כ"ז שלא הגיע אצלו. לשון וגם כו' משמע דבתרתי פליגי דהיינו באונסין ס"ל לטור דבכל גווני אסור כיון שאין חשש איסור גדול דאורייתא ובדליקה יש חשש איסור דאורייתא דהיינו שמא יכבה אלא דאין זה אלא בבית שהדליקה בו אז מותר במוקצה אפי' טובא ולא חיישינן שמא ישכח שהוא שבת דיש כאן ב' חששות מתנגדות דיש חשש של מזיד וע"כ צריך להקל ויש חשש שמא ישכח וע"כ צריך להחמיר וטפי מסתבר למיחש למזיד מאחר שהוא בהול הרבה על ממונו יכבה במזיד ממה דניחוש אם יהיה מותר שמא ישכח שהוא שבת מחמת טרד' דהצלה אבל בבתים הסמוכים ודאי חיישינן דשמא ישכח שהוא שבת כיון דליכא חשש אחר כנגדו ונראה שמטעם זה כתב ב"י בשם מהרי"א שדקדק מדברי הר"ן דבעה"ת מתיר אפי' בבית שהדליקה בו והטור לא הקשה עליו אלא לשאר בתים דזה לא דמי למת שיש שם חשש איסור דאורייתא וא"כ הך יש מתירים היינו אפי' לענין דליקה בכל ענין אפי' בבתים סמוכים והיש אוסרים הוא דעת הטור לאסור בדליקה בבתים הסמוכים אבל בבית שבו הדליקה מותר מטעם דאם נאסר שמא יכבה כמו במת ובאנסים אסור בכל ענין וחילוק זה הוא במוקצים דהם חשובים ובהול עליהם כעל מת דסי' שי"א אבל בדברים המותרים דאין חשובים כ"כ אין חשש מזיד כלל אלא חשש שמא ישכח שהוא שבת וע"כ אסור ביותר מג' סעודות כנלע"ד בזה וכן מבואר בדברי המרדכי שהבאתי סי' זה ס"י ודלא כמ"ש מו"ח ז"ל דליכא לשום חכם דמתיר בבית שבו הדליקה ובדבר המותר וחשוב ואינו מוקצה נראה דלכ"ע מותר אפי' הרבה בבתים הסמוכים ולא בבית הדליקה:
ג סָעִיף ג פת הדראה. פי' פת קיבר שניטל הדרה ממנו ואין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי:
ד סָעִיף ד אבל לא משבת ליה"כ. כגון שיה"כ חל בא' בשבת דהא לא אכל עד לאורתא ולאורתא לטרח ולייתי:
ה סָעִיף ח וחוזר ולובש. והא דלא שרינן כן באוכלין ומשקין משום דהתם חיישי' שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשי' ומדכר כ"כ רשב"א:
ו סָעִיף ט ולא הוי שכר שבת. דמעיקר' לאו אדעתיה דשכר פעולה נחית:
ז סָעִיף י כל הצלה שאמרנו כו'. זהו דעת הטור ותימא לי בבגדי' מה חילוק יש בין מעורב' או לא מעורב' כיון שמוצי' אות' דרך מלבוש אפי' בר"ה אין כאן איסור הוצאה משא"כ במזון דהוא באיסור הוצאה באינו מעורבת ונ"ל שזהו טעם רבינו ברוך שכ' בסמ"ג בשמו דבבגדים מותר אפי' באינה מעורבת ובמרדכי פ' כ"כ כתוב ג"כ דברי ר"ב וז"ל מסקינן דמצילין כתבי הקדש מפני הדליקה כו' ומציל לחצר שלו שא"צ עירוב כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו אבל לחצר של חבירו שיש עירוב דוק' כליו הצריכי' לאותו יום ומזון ג' סעודות לכל אחד בדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך א' יציל אף ק' סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורב' לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל הרבה אפי' לחצר שאינה מעורבת דמתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להוציא כל מה שיחפוץ עכ"ל ונ"ל דמ"ש ובגדים לחצר שאינה מעורבת הוא ט"ס כיון דכתב אח"כ אפי' לחצר שאינה מעורבת אלא צ"ל ובגדים לובש כו' והטעם דבבגדים הקילו טפי מבמזון וכלים כיון שהוא לובשם ע"כ מותר בהם אפי' באינה מעורבת ומ"ש אח"כ דמתוך שהוא בהול כו' נ"ל דכ"כ לתרץ דל"ת לאסור גם בבגדים משום דאי שרית ליה יהיה טרוד אתי למשכח שבת דיש כאן גזירה להיפך דאי לא שרי לי' אתי לכבוי במזיד משא"כ במזונו' וכ"כ ש"ל ומדברים אלו שבאו מרבינו ברוך משמע דבבגדים אין חילוק בין מעורבת או לא ובמזונות יש חילוק וא"כ מ"ש רמ"א יש מקילין אף לשאינה מעורבת קאי על בגדים לחוד ובב"י כתוב שר"ב פסק כבן בתירה וא"כ אף במזונות מקיל וזה אינו אלא לת"ק הוא מחלק כמ"ש וכבר כתב מו"ח ז"ל בזה דהב"י לא דק בזה דבסה"ת כתב ר"ב בהדיא הלכה כת"ק:
ח סָעִיף יא י"א דכל הצלה כו'. זהו דעת ר"ב בסה"ת שמביא הטור והקשה עליו דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית. עוד כתב בסה"ת דיש חילוק בין חצר שלו לחצר חבירו אפי' במעורב' דאלו בחצר שלו מותר להוציא כל חפציו וכתב ב"י שקושית הטור שייכה גם כן על חילוק זה וכ"כ כאן בש"ע וי"א שאין חילוק משמע דגם בחצר שלו יש להחמיר ולי תימא דא"כ הוי ליה לטור לכתוב רבותא זו דאפילו לחצר שלו אסור להוציא יותר משלש סעודות אלא ודאי דבזה מתיר הטור ונ"ל טעמו דלחצר שלו שהוא קרוב לו מסתמא אין לו טורח כ"כ כמו לרשות חבירו ועל סה"ת קשה לי מדתנן בפרק כ"כ מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות ומקשינן והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא א"ר הונא ל"ק כאן בבא להציל פי' בסל א' כאן בבא לקפל פי' סלים הרבה ר' אבא אמר אידי ואידי לקפל כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וממילא לרב הונא בבא לקפל אפי' לאותה חצר אסור. דא"ל דס"ל לרב הונא דבאותו חצר מותר אפי' לקפל וכן להציל מותר אפי' בחצר אחרת ואין איסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו בחצר אחרת ולקפל דא"כ היינו דר' אבא אלא ודאי דרב הונא מחמיר אפי' באותו חצר וקי"ל כרב הונא ואם כן אמאי התיר סה"ת בחצר שלו להוציא כל מה שרוצה והיינו קיפול וצ"ע אבל על הטור אין להקשות כמ"ש כיון דטעמא משום שמא ישכח שבת מפני טירדת ההצלה מה לי חצר מה לי בית א"כ מ"ט מותר לקפל באותו חצר לרבי אבא י"ל דלחצר אחרת יש יותר טירחא מסתמא וע"כ טרוד טפי ויש חשש שמא ישכח:
ט סָעִיף יב מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקדש או יוונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון:
י סָעִיף יב פ"ה אותיות. שכן יש בפ' ויהי בנסוע:
יא סָעִיף יג הואיל ואין בה אזכרות. במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי ע"כ אין בה אזכרות:
יב סָעִיף יד הקמיעין. טעם דיעה הראשונה דבקמעי' אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמעין:
יג סָעִיף טז תפילין בארנקי כו'. היינו בבית שבו הדליקה דאלו בבית הסמוך מותר אפי' במוקצה לחד דיעה בס"ב וכ' ב"י דמשמע מזה אפי' בשבת אלא שבשם ר"מ במרדכי כתב דאסור להניח ביום השבת כו' וע"כ כתב כאן ויש מי שאומר כו' ולי נראה שיש חילוק בדבר אם מניח לשם זה שיהיה לו היתר להציל זה אינו שרי רק אם הוא עושה בע"ש אבל אם הניח קודם לזה בלא"ה אז יש היתר אפי' אם הונח בשבת כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם וע"כ כתב הטור שהניח תפילין בארנקי פי' שלא לשם הצלה יכול להצילו וזה אפי' הונח בשב' משא"כ בטבעת אפי' שלא הונח לשם הצלה אסור ואח"כ כ' בשם ס"ה דבירושלמי שרי ע"י ככר או תינוק והיינו אפי' נותן בשבת משום היתר הצלה מותר כמ"ש במת וע"ז אמר שמא בדליקה התירו כמו במת ור"מ במרדכי מיירי שנותן בשבת משום הצלה כנ"ל ליישב דבר זה ואין כאן פלוגת' והך טבעת אין עליו איסור להציל בבתים הסמוכי' לכ"ע כי אינו מוקצה:
יד סָעִיף יז ע"י ככר או תינוק. ואע"ג דאמרי' בפ' נוטל רב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מ"מ גבי פסידא דדליק' מודה דשרי כ"כ הטור בשם ס"ה והיינו שיכול ליתן אפי' לכתחלה בשבת כדי להציל ע"י וכמ"ש בסמוך:
טו סָעִיף יז ובלבד שיהו כו'. א"א להבין דבר זה דמאי ובלבד אלא הל"ל ואפי' אם יש בו ג' מחיצות ולחי ותו מ"ש ולמבוי שאינו מפולש שזהו זו ואצ"ל זו כיון שכתב כבר לחצר שאינו מעורבת. ותו דבסעיף ט"ז כתב למקום שיכול להציל התפילין ולא נזכר כלל איזו מקום הוא שרי בכתבי קודש ע"כ נראה ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אבל לא לחצר שאינה מעורבת אבל ספרים מצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו ובלבד כו'. וכ"ה בטור ובלבוש נגרר אחר לשון הש"ע ואינו נכון:
טז סָעִיף כא ואף בחול שורפן כו'. כ' מו"ח ז"ל מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מייד עד כאן לשונו ואני מוסיף לומר שמה שנוהגים באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפילו בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג כנ"ל:
יז סָעִיף כג ויש מי שאומר כו'. היינו הטור שכתב בזה כיון שאינו מכוין לכך מזה למד ב"י לדעת הטור שצריך שלא יתכוין לכבות ע"י כך ואע"פ שאחר כך כ' מותר ליתן עליו משקין כו' התם לא הוה אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא ישלוט שם ויכבה מאליו אבל הכא כשמתכס' בטלית שמנענע האש עצמה ועי"כ הוא נכבי' אסו' אם נתכוין לכך אבל שאר פוסקי' ס"ל דאפי' לא נתכוין אלא לכבות שרי וזהו הפלוגתא שכ' כאן ותמוה לי למה אסור לדעת הטור במתכוין כדי שיכב' הא עיקר שנתנו חכמי' עצה לכבות האור בזה הטלית ותו קשה לי דאם יש חומ' בטלי' יותר מנתינ' מים כמ"ש ב"י מאי פריך בגמ' מיתיבי טלית שאחז בה האור כו' כלו' דדוקא בכה"ג הוא דשרי אבל נתינת מים לא כמ"ש ב"י דאדרב' טלי' יש יותר חומר' לפי דברי ב"י וקמ"ל התנא דאפי' כה"ג שרי ולא תידוק מיניה דמים אסו' ותו נ"ל מאוד תמוה מ"ש ב"י גבי טלי' שמנענע האש עצמ' ועי"כ נכבית דזה ודאי אסור שיעש' מעש' כיבוי דהא אפי' בפתיח דלת אסו' סמוך לנר כמ"ש סי' רעז מטע' שמא יכבנו הרוח וכ"ש שלא ינענע בידים לכבות האש מה לי ולכוונתו ונלע"ד דודאי אסור לנענע הנר כדי שיכבה דזה כבוי ממש וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו רק שעושה כדי שלא יוסיף הדליקה כי ע"י החבור של הטלי' ניתוסף ההדלק' וכשמפזר החבור לא יהי' הוספ' והא שזכרו בגמ' פושטו ומכס' בו לא זכרו את הכיסוי כדי שע"י יכב' הדליק' דהא אמרו שם וכן בספר שאחזו האור פושטו וקורא בו ושם ודאי לא שייך לו' שע"י הקריא' תכבה אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו דהיינו מתכסה בו וכן בספר וא"כ הוא ממש כעין נותן מים על הבגד שלא במקום האש מ"מ גרע טפי במים דהוא כיבוי ממש וע"כ פריך שפיר המקשן ובזה אמרו שהותר לו לפשוט הטלית ובזה מפזר החבור ולא תלך ההדלקה אח"כ למקום הסמוך לו ובאם אירע שעי"ז נכבה האור אינו חושש כיון שאיהו לא נתכוין לכבו' ההדלקה אלא שלא תלך עוד ולזה אמר כיון שאינו מכוין לכך פי' שתכב' מה שהודלק כבר ואין כאן מחלוקת כלל בין הטור לש"פ וניענוע הטלי' שאחז בו האו' כדי שיכבה איסור גמור הוא לע"ד ולא יעשה כן בישראל כנלע"ד:
יח סָעִיף כד שאין יכול וכו'. דס"ל גרם כיבוי אסור וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם:
יט סָעִיף כה אבל קטן כו'. טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאים בזה כנ"ל:
כ סָעִיף כו ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכ' שם מפר אבלו של יום:
כא סָעִיף כז אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מן התורה אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואף ע"ג דזה המכבה אינו מכוין לזה וה"ל מלאכה שאצ"ל מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב עליה ודעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו: תשלום דיני כבוי והדלקה נתבאר בסי' רע"ז:
א סָעִיף א למיחש. כאן אסרינן ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי״א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התוס' בפרק כירה (שבת דף מ״ד) ע״ש ועיין ט״ז:
ב סָעִיף א לטלטל. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א. ב"ח:
ג סָעִיף ב ויש אוסרין. והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוקא מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' שי"ח סל"ז. מ"א ע"ש:
ד סָעִיף ג פת. נ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל. מ"א:
ה סָעִיף ג איפכא. וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ. ש"ג מ"א:
ו סָעִיף ד ליום הכפורים. כגון שחל יה"כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא. ולאורתא ליטרחו ולייתי י"ל דאע"ג דלא מקלע יו"כ ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמועינן דאם יו"כ ביום ה' ויודע שלא ימצא לקנות ביום ו' מצילין. מ"א:
ז סָעִיף ו טליתו. אפי' היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאו בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים. מ"מ ור"ן:
ח סָעִיף ז הצריכים. פירוש לצורך סעודה:
ט סָעִיף כו שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ו ב"ח ועיין בח"מ סי' רנ"ט וסי' שס"ח דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם. מ"א ע"ש:
י סָעִיף י מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין ב"ח. ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג. נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור. מ"א ע"ש:
יא סָעִיף יב האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקודש או יוני אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ס"ח תתס"א:
יב סָעִיף יב בקיאים. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו ועיין מ"א:
יג סָעִיף יב אשורית. וכתב המ"א וצ"ע דהא האידנא ניתר לכתוב וקורין בהם אפי' כתובים בכל לשון ובסם ובסיקרא כמ"ש סי"ב אע"פ שמדינא פסולים לכתוב בהם וא"כ ה"ה מגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיטא דמצילין ואע"ג דאינה ראויה לקרות בה בציבור מ"מ מותרים ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול לקרות בה בציבור אא"כ כתובה אשורית על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל הענין כיון שמותר ללמוד ממנו ולכן נ"ל דמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון ובנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית וגם אינו מבין לשון הקודש וגם אינו סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולכן בשאר ספרים אע"פ שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסור להציל אם כתובה בסם ובסיקרא כיון שאסור לקרות בהן ומ"ש בסי' ב' וקורין בהן אפי' כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכי דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכי דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותן מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרים אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבים אפי' בסם ובסיקרא עכ"ל המ"א ע"ש:
יד סָעִיף יד וי"א. והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:
טו סָעִיף טז כשהניחם שם וכו'. וכתבו האחרונים דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות. אבל אם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות ע"ש:
טז סָעִיף כ הגליונים. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר. וכתב מהר"ם בתשובה שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב ובמ"ב סימן ק' האריך על הגליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כך ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סי' קנ"ד ס"ח. וא"כ אין מצילין אותן. ובאגודה במ"ס פ"ד [ה"ז] כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:
יז סָעִיף כא עם האזכרות. כתב ב"ח מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מיד עכ"ל והרב מוהר"ר יהודה מילר נסתפק בזה כי שמא אינם מינים לע"א והאריך בתשוב' ועשו"ת חות יאיר סימן שט"ז שמתיר להתיך המטבעות דשם בן ד' שעושים במדינת שויד"ן ע"ש הטעם. וכתב הט"ז מה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחים הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפי' בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג:
יח סָעִיף כג יתכוין. פי' שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכו ב"ח וכן העלה הט"ז וכתב וניענוע הטלית שאחז בו האור כדי שיכבה איסור גמור הוא ולא יעשה כן בישראל עכ"ל ע"ש. וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה. רמב"ם:
יט סָעִיף כד משקין. דדוקא להסיק בכלים שרי שאין המים בעין:
כ סָעִיף כד במים. דס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם ועיין סי' ש"ט סט"ו ועיין שו"ת ד"ן ס"ד:
כא סָעִיף כה נכרי. אפי' עבדו המושכר לו לזמן. ד"מ:
כב סָעִיף כו המכבה. אפי' שכירו המושכר לו לזמן הגמ"ר. ב"י. אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות זולת כתבי קודש דשרי מ"א ע"ש. מת וספרים וספק להציל שניהם מת קודם. ברי ומסוכן ברי קודם ס"ח סימן (שכ"ג) [תשכ"ד]:
כג סָעִיף כו עבר וחילל. היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות. ש"ג כנה"ג:
כד סָעִיף כו להתענות. אפ' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקע"א ס"ג. איתא בשבת דף י"ב שאם עבר עבירה שחייב עליה חטאת יכתבנה בפנקס שלכשיבנה בית המקדש יביאנה:
כה סָעִיף כו יין. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח ט"ז. ועיין סי' קל"ד ס"א:
כו סָעִיף כו י"ח פשיטים. הם י"ח ווינ"ר. מנהגים הלכות ר"ח אלול. ובלבוש סימן תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולני"ש ועיין מ"א. כתב בס"ח אחד חילל שבת ונשא כספו א"ל החכם הכסף או שוה כסף חלוק לעניים בני טובים שמתביישין לקבל צדקה עיין שו"ת מהר"ם בוטין סימן כ"ח מ"ש בענין אחד שחילל שבת בכרמלית עיין שו"ת בית יעקב סי' צ"ט אי מחללין על גוסס:
א סָעִיף ב מ"ש בש"ע נפלה כו' כדי מזון ג"ס: כ' בס' ת"ש דה"ה דמותר להציל לחם משנה לכל סעודה ולא דמי לדלעיל ס"ס רצ"ד דהכא לא עביד אסירא כלל דחיישינן מצד בהלה ישכח ויכבה ועבדי תקנה דלא יציל כ"א כדי ג"ס עכ"פ מה שצריך לכל סעודה מותר להציל (ועמ"ש בס"ק ד') ובמשקה כל שאר משקין כל מה דבעי מציל כי אין קבע לשתיה אבל יין לא יציל יותר כ"א כדי צורך ג"ס אפי' במקום שרוב שתייתן יין ע"ש: מ"א ס"ק א' יש מתירים. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א ב"ח דבבית שהדליק' בו לא עדיף מעות המוקצים מדברים המותרים שלא הותר כ"א מזון ג"ס הצריך לשבת והטעם דאי לא נתיר לו להציל א"ל שמא יחלל שבת במזיד ואם נתיר לו להציל א"ל מצד טרדה ישכח שהוא שבת ויחלל שבת לכן יותר טוב שלא להתיר לו להציל כדי שלא יחלל בשוגג דטפי ראוי להשגיח שלא יבא לידי שוגג מכדי שלא יבא לידי מזיד דהמחלל במזיד רשע ופושע הוא ואין אנו אחראים לפושעים ועדיף להצילו משגיאה משא"כ בבית שאין הדליק' בו דשם אינו בהול כמ"ש בש"ע אז נתיר להציל כדי שלא יחלל במזיד כיון דל"ל לשוגג כיון דלא בהיל ראוי להציל גם המזיד וא"כ היש אוסרי' דהוא הטור אוסר אפי' בבית אחר דלא כהרב"י והט"ז ע"ש שכ' להיפך:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אין לחוש כולי והא דאמרי' שכח כו' מסכת' שבת דף קמ"ב ע"ב:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) ויש אוסרים דדוק' מי שהחשיך כו' דזה ראית היש מתירים כמו דהתירו לעיל סי' רס"ו סעיף ו' במי שהחשיך בדרך ויש עמו מעות ואין עמו גוי ולא חמור ולא חש"ו משום פסיד' התירו לו שבות להוליכה פחות פחות מד"א עד שיגיע לביתו וגם הותר לו איסור טלטול מוקצה משום פסיד' וה"ה הכא משום חשש פסיד' דאנסי' או דליק' יש להתיר לו טלטול מוקצה והיש אוסרים ס"ל דהכא לא דמי להאי דסי' רס"ו דדוק' בהאי דסי' רס"ו התירו לו שבות דאדם בהיל על ממונו ואי לא נתיר לו שבות דטלטול פחות מד"א יוליכנו להדיא ד"א ויותר בפעם א' עד יגיע לביתו ויעשה איסור תורה לכן התירו לו איסור דרבנן שלא יבא לידי איסור תורה. משא"כ הכא באנסים למה נתיר לו איסור דרבנן כיון דל"ל אי לא נתיר לו יעש' איסור תורה דלמאי ניחש אי ניחש שיוציאנו לר"ה להנצל מן האנסים אדרב' ירא להוציאן פן יראה הדבר האנסים ויגזלהו וטעם זה מספיק לחשש האנסים אבל חשש פסיד' דדליק' אין זה מספיק די"ל שיוצי' לר"ה להנצל מן הדליקה ולזה צ"ל כטעם שני שכ' דאין לנו ר"ה כדלקמן סי' שמ"ה סעיף ז' ואי דנתיר לו טלטול מוקצה פן יוציאם לר"ה ויבא לתרי איסור' דרבנן טלטול מוקצ' והוצאה לכרמלית והיה יותר טוב להתיר לו חד איסור דרבנן דהיינו לטלטל מוקצה ע"ז כ' הרב"י דאין אנו רשאים להתיר איסור דרבנן מה שלא מצינו להדיא בש"ס ובש"ס לא מצינו שהתירו איסור דרבנן כ"א שלא יעשה איסור תור' אבל כדי שלא יעשה תרי אסורי דרבנן לא מצאנו שהתירו חז"ל איסור דרבנן ע"ש ואי דנחוש בדליק' שמא יכבה ל"מ לדעת הטור דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור גם אם יכבה ליכ' כ"א איסור דרבנן אלא הטור בא לדחות דברי המתירים אפי' ס"ל כהרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ ל"ל שמא יכבה כיון דמיירי בבית הסמוך לדליקה כמ"ש מ"א ס"ק א' ושם לא בהול כ"ה דניחש שמא יכבה וע' בס' ת"ש מ"ש. והב"ח הכריע כמתירים וכ' גם כאן בין באנסים ובין בדליקה יש לחוש אי לא נתיר לו טלטול מוקצה יעשה איסור תורה דהיינו שיחפור בקרקע שם כדי להנצל מדליקה ואנסים: אסור לכ"ע לטלטל. ר"ל אפי' לדעת המתירים שהסכים הב"ח עמהם. ובש"ע לא כתב כ"א די"א אפי' ע"י גוי אסור בסחורה דלא כהמתירים ע"י גוי וכמ"ש לעיל סי' ש"ז סעיף י"ט אבל ע"י ישראל ליכא מאן דמתיר. וכ"מ סי' ש"ח סעיף ל"ז ובגמ' כו' דדין דסי' ש"ח סל"ז נובע מגמ' הלז והוא בביצה דף ל"ו ע"ב אי' ריחי' דאביי ירד עלי' גשמים בי"ט והיה חושש שיתקלקל ע"י גשמים דבימיהם הי' הריחי' עשויה מטיט ושאל לרבה איך יעשה והשיבו שיכניס מטתו למקום הריחים וע"י מעט גשמים שכבר ירדו על הריחים נעשו מקצת מהריחים רפש ויהיה נמאס בעיניו וה"ל כגרף של רעי דמותר לטלטלו מפני מאיסו ויכניס הריחים למקום שלא ירדו גשמים והקשה לו אביי וכי עושים גרף של רעי לכתחל' ולא השיבו רבה והוקשה להתו' מאי דעתי' דרב' דהא אביי שפיר הקשה. ותירץ דבמקום פסיד' עושי' גרף ש"ר לכתחלה וכ"כ לקמן סי' של"ח סעי' ח' ועי' לעיל סי' ש"ח סל"ז וע"ז הוקשה למ"א כיון דאיכ' פסיד' מה לו לעשות גרף ש"ר ה"ל לטלטלו להדי' א"ו דבמקום פסיד' ג"כ אסור לישראל לטלטל אפי' לדעת הב"ח שהסכים עם המתירים. אולם אינו מבואר הטעם באמת למה לא הותר אם גשמים יורדים על הסחורה או גבי ריחים. ומ"ש מאנסים ודליקה ול"ל דבסחור' וריחיים לא בהיל כולי האי דא"כ מאי מייתי מריחים וכן אח"ז מפירות הראויים ומי הגיד למ"א להשוות הבהלות להדדי שמא בריחים ופירות הראוים אין הבהל' כ"כ כמו בסחור' שיורדים עליו גשמים וגם אין רמז מזה בדברי הר"ן שכתב וכ"מ קצת בר"ן. אלא כוונות מ"א דוקא בדליקה ולסטים התירו כיון דבהיל א"ל שיעש' איסור תורה דגם בלסטים א"ל שיחפור בארץ כמ"ש הב"ח משא"כ בסחורה הנ"ל דל"ל שיעשה איסור תורה וכן בריחיס למה לא הותר לו הטלטול. וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' תשפ"ד ששאל השואל וז"ל סחור' שיורד עליו גשמים והיא נפסדת כו' מהו לטלטלה בשבת או לו' לגוי לטלטלה כי הרב בעה"ת כ' שמותר להצניע מעות מפני השלטון בשבת והשיב רשב"א דברי בעה"ת ז"ל אינם נכונים דבדליק' דוקא התירו לו' המכבה אינו מפסיד כו' וכן מהאי דמשילין בי' ריחי' דאביי שהיה יורד דלף ולא התירו אלא בדעייל פוריה כו' ולא דמי למי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לגוי התם התירו דאי לא שרית ליה לטלטולי אתי למיעבד מלאכה דאורייתא אבל כאן למה שרינן ליה טלטול ואפילו לו' לגוי לא התירו אלא לענין ראשון כדי שלא יבא לידי איסור דאוריית' הא בעלמא לא דכל שאין עושה אינו אומ' לגוי ועושה עכ"ל הרשב"א מבואר דמה"ט אסור בסחורה ובריחים כיון דל"ל שיעשה איסור תורה וכן כוונות מ"א וכן האי דפירות הראויים הטעם שאין לחוש שיעשה איסור תורה: וכל ראיית מ"א הולכים ע"ז דכל היכי דל"ל שיעש' איסור תורה אפילו לדעת המתירים דהיינו בעה"ת אסור לישראל לטלטל אלא דבעה"ת ס"ל דגם באנסים א"ל שמא יעשה איסור תורה וכמ"ש הב"ח דלא כהרשב"א והטור. וכ"מ קצת בר"ן פרק כ"ד דבמס' שבת שהבי' תחלה דברי בעה"ת שהתיר כנ"ל ואח"ז מה שדחה דבריו הרמב' ן ומה שהשיג רשב"א על דחיית הרמב"ן אלא דחה דברי בעה"ת מצד אחר דלא התירו במי שהחשיך לו בדרך כו' אלא כדי שלא יעשה איסור תורה אבל מפני אנסים ולסטים דל"ל שיעשה איסור תורה לא נתיר לו כמ"ש בתשובה הנ"ל וע"ז כתב הר"ן וז"ל ותשוב' זו אינני מכיר כי היכי דאמרי' הכא באין עמו גוי ואינך דהתירו לו כו' כ"ה דלא לטלטל ד"א כאחת כו' הכא נמי א"ל במי שבאים עליו לסטים שאם לא תתיר לו כו' לא ישמע לך ויטלטל אפילו ד"א בבת אחת ואיני רואה הפרש בין זו לזו כלל עכ"ל מבואר מדבריו דגם מה שמותר באנסים אינו אלא כדי שלא יעשה איסור תורה אלא דאפשר דהר"ן סבר' דנפשיה אמר דגם באנסים א"ל שיעשה איסור תורה לכן ראוי להתיר לו הטלטול אבל אי לא ה"ל למיחש שיעשה איסור תור' לא היינו מתירי' הטלטול כמ"ש הרשב"א אבל בעה"ת לנפשיה אפשר ס"ל אפילו היכי דל"ל שיעשה א"ת מ"מ מותר לו משום פסיד' הטלטול אבל משמע מלשונו דבא ליישב דעת בעה"ת כ"ה דלא תקשי עליו קושיי' הרשב"א משמע דגם בעה"ת הכי ס"ל ומודה דלא הותר הטלטול כ"א היכי דא"ל שיעש' איסור תורה ולכן כתב וכ"מ קצת דאינו הכרח גמור לו' כן ולאפוקי מדעת ע"ש שכתב בס"ק ג' וז"ל ונראה לדעת הר"ן דס"ל לחלק בין מקום שהוא בהול ובין אינו בהול כ"ה ל"ל האי דינא דרשב"א ז"ל דהכ' נמי אצל סחורה הנפסדת ג"כ אינו בהול כ"כ וראוי להתירו אפי' לטלטל בידים עכ"ל וכוונתו למ"ש הר"ן במסקנתו לחלוק ע"ד בעה"ת מצד אחר וז"ל דה"ט דשרי ליה רבנן הכא גבי מי שהחשיך כו' ובדליקה לא שרי (כ"א מזון ג"ס) לפי שכל הפסד נופל פתאום כו' וצריך שימהר הצלתו כגון בדליקה כה"ג שייך לו' מתוך שאדם בהיל על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו אי שרית ליה מידי אף הוא לא יתן דבריו לשיעורים ואתי לכבויי דכל כה"ג טפי איכ' למיחש ומתוך שאדם בהיל (ואתי לכבויי) ממאי דאיכ' למיחש לאין אדם מעמיד כו' (ויחלל שבת במזיד) אבל הכא (במי שהחשיך) אין השעה דחוק' לו כל כך שיהיה לבו בהיל עליו ואי שרית ליה אף הוא יציל בהאי גווני דשרית ליה לחוד ואי לאו שרית ליה מידי אף הוא לא יעמוד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי כו' ולענין לסטים נראים הדברים שלבו של אדם בהיל עליהם כדליקה שהרי הצלתן נחפזת כו' ואי שרית ליה מידי אתי לידי איסור דאורייתא עכ"ל הר"ן ומזה למד בס' ע"ש בנדון דאינו בהיל כ"כ כמו בלסטים מודה הר"ן דמותר הטלטול וא"כ בסחורה דג"כ אינו בהיל כ"כ מותר הטלטול אפילו ע"י ישראל וזה ליתא דגם הר"ן מודה דאין מתירים הטלטול כ"א אם לא נתיר לו י"ל שיעשה איסור תורה אלא דס"ל דבמקום שהוא נחפז ובהיל טוב' ניהו דיש לחוש כי לא נתיר לו יחלל שבת באיסור תורה מכל מקום נגד זה איכא למיחש אי נתיר לו ע"י שאדם בהיל ישכח שהוא שבת ויח"ש אפי' במאי שלא נתיר לו ויותר יש לחוש להאי חששא שע"י שנתיר לו הטלטול יחלל שבת יתר באיסור תורה משנחוש אי לא נתיר לו יעבור א"ת (וכסברת הב"ח הנ"ל) משא"כ כשאינו בהיל כ"כ דל"ל אי נתיר לו הטלטול יעבור איסור תורה כיון דאינו בהיל וכיון דל"ל להאי חשש' אם כן חיישינן להאי חששא דאי לא נתיר לו הטלטול כיון דא"א מעמיד עצמו על ממונו יעבור איסור תורה במזיד כיון דליכא חשש' אחרת כנגדו אבל מודה הר"ן במקום דל"ל אי לא נתיר לו טלטול יעשה איסור תורה אין מתירים הטלטול וכיון דבסחור' נ"ל שיעשה איסור תורה אי לא נתיר הטלטול אסור הטלטול לכ"ע וכדמשמע מדברי הר"ן. וכ"מ ריש פ"ה דביצ' כו' דתנן משילין פירות (השטוחים על הגג להתייבש והתחילו גשמים לירד עליהן) דרך ארובה בי"ט ומכסים פירות בכלים מפני הגשמים ואמר עולא אפילו אויר' דליבני (והם לבנים שנשתיירו מן הבנין) אע"ג שהן מוקצים מותר לכסותן מפני הגשמים (דס"ל כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל) ופריך והא מכסים פירות תנן משמע דוקא פירות הראויי' ולא אוירא דליבני. ומשני איידי דתנא רישא משילין פירות תני נמי סיפא פירות וע"ז הוקשה למ"א היא גופה קשיא ה"ל למיתני גם ברישא משילין אויר דליבני ומכסים אוירא דליבני בכלים אלא ע"כ צ"נ דרישא דקתני משילין והיינו טלטול בידים אסור באויר' דליבני שהוא מוקצה אע"ג דאיכא פסיד' והטעם ג"כ דאין לחוש שאם לא נתיר לו יעשה איסור תורה:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד') הציל כו' רשאים בני ביתו כו' וכן כתב הרב"י כו' דמה שלא הותר לו כ"א ג"ם ה"ט כיון דאדם בהיל בהצלתו ישכח שהוא שבת ואתי לכבויי וכיון דלא הותר לו כ"א מזון ג"ס שהוא צורך לכ"א בשבת א"ל הכירה ולא יכבה ולכן אפי' י"ל מה יאכל מ"מ שרי כיון דעכ"פ אית ליה הכיר':
ה סָעִיף ד (ס"ק ו') בשבת כו' נ"ל דאע"ג דלא מיקלע כו' כמ"ש לקמן סי' תכ"ח סעיף א' דאין יוה"כ חל לא בע"ש ולא ביום א': וידע שלא ימצא כו' והוי כאלו חל יוה"כ בערב שבת דמותר להציל ביום ה' וה"ה איפכא קמ"ל דאם חל יום הכפורים ביום ב' וידע שביום א' לא ימצא לקנות אפ"ה לא הותר לו להציל בשבת ליוה"כ:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז') למוצאי כו' מפני עגמת נפש ע"ל סי' תרי"א מ"א ס"ק ב': פי' שיתענו. ואחר צאת יה"כ יצטרך עוד להמתין עד יכין דבר לאכילה:
ז סָעִיף ט (ס"ק י') מזון כו' אבל יותר אסור לאפוקי מדעת מהרי"ט שכ' הר"ן בשמו דאחרים מותרים להציל אפי' יותר מג' סעודות דהא מה"ט לא הותר לבעה"ב להציל יותר מג"ס כיון דאדם בהיל על ממונו אם יציל יותר מג"ס מצד טרדות ההצל' ישכח ויכבה להציל את הכל משא"כ באחרים טוב להם אם לא יכבו דכ"ז שדולק הם רשאים לזכות בו אבל כשיכבה תו לא הוי הפקר ולא יהי' רשאים לזכות בו קמ"ל דאפי' אחרים אין רשאים להציל יותר כי עכ"פ אם יהיו רשאים להציל יותר יהיו טרודים ומצד טרד' ישכחו ויכבו ולא ישימו על לבם דאחר הכביה לא יהיו רשאים לזכות:
ח סָעִיף כו (ס"ק יא) כיון כו' אבל אי ל"א כו' לאפוקי מדעת הר"ן דס"ל אפי' לא אמר לכם מ"מ ממילא הוי הפקר מידי דהוי אמציל מזוטו של ים ומשלילתו של נהר דהרי הוא שלו דהבעלים מתייאשים כיון דהם אין יכולים להציל ה"ה הכא אבל הב"ח כ' דשאני הכא דסתמא י"ל דאינו מתייאש ניהו דהוא גופיה אינו רשאי להציל יותר מ"מ מצי למימר הייתי מציל ע"י גוי שהייתי א"ל כל המציל לא יפסיד וכמ"ש סכ"ו: ונ"ל דבלא כו' הייתי ממציא לי כו' ר"ל לדעת הב"ח אם הוא במקום שאין גוים דרים שם או שאין גוים מצוים שם אפי' לא אמר לכם הוי הפקר וע"ז כ' מ"א דמ"מ יכול לומר הייתי ממציא כו':
ט סָעִיף ט (ס"ק יג) ולא הוי כו' ומהפקיר' קזכו ר"ל דהא אם רצו היו יכולים לזכות בכל הדברים כיון דהוי הפקר אלא כיון שיודעים שלא ברצונו הפקירה לא רצו לזכות מ"מ כדי שכר זכינו מן ההפקר לא מתורת שכירות אלא מתורת זכיה מן ההפקר. כי כפי שיעור שכר ידוע דניחא ליה לבעה"ב שיהי' הפקר וכמ"ש מ"א אח"ז: כמ"ש סי' ש"ו ס"ד. השוכר פועלים לשמור זרעים אינו נותן שכר שבת ואע"ג דשמירת זרעים אין בו איסור מלאכה ואפ"ה מיקרי שכר שבת: כמ"ש סי' רס"ו. מי שהחשיך לו ע"ש בדרך והי עמו מעות משום פסידא התירו לו שבות דאי לא נתיר השבות כיון דאדם בהיל על ממונו יעבירנו הוא ד"א ויעשה איסור תורה אבל אי מצא מציאה לא הותר לו שבות כיון דעדיין לא באו לידו אינו בהיל ול"ל שיעשה איסור תורה ה"ה הכא אם החכמים היו מתירים שבות והיינו לבן בתירה דס"ל בדף ק"כ דמותר להציל אפי' לחצר שאינו מעורבת א"כ דוקא לדידיה הותר משום פסידא וכן האחרים אם היו מצילים לצורך בעה"ב הותר אפי' לחצר שא"מ אבל אם רוצים לזכות מהפקיר' לעצמם ולהאחרים הוי כמו מציאה דאכתי לא אתי לידן ולא הותר לצורך עצמן שבות א"כ לכתחלה אין רשאים להציל ולזכות מהפקיר' אפי' כדי שכרן לחצר שאינו מעורבת: קנאו. ועיין בח"מ סי' ר"ח לענין מקח שנעשה באיסור: אית' בגמ' דחסיד כו' דעד עתה מיירי בירא שמים דאינו עושה לפנים מש"ה אבל חסיד העושה לפנים מש"ה לא יטול כו': וכ' בש"ג דאם החזירו כו' ס"ס קפ"ג ראובן ששלח שליח לקבל מעות מן הגוי וטעה הגוי ונתן לו יותר המותר לשליח ודוקא שידע שליח כשעדיין הי' בידו א"כ זכה בה השליח אבל אי לא נודע לו בטעות עד שנתנו נראובן שוב אינו יכול לזכות בה וה"ה הכא: (ועיין בס' א"ר) ובסי' קכ"ב שכ' מי שנתן רשאה לא' לגבות לו חובו אם כ' בהרשאה כל דמתעני מן דינ' עלי הדר יש בזה שני נ"מ דאם לא הי' כותב לו כן הי' השליח המורשה יכול לזכות בהמעות שקיבל מהלוה לעצמו משא"כ כשכ' לו כן אינו רשאי לעכבו לעצמו עוד נ"מ דע"י כתיבה זו צריך להחזיר לשליח כל ההוצאות שהוצי' ע"ז והקשה סמ"ע דכ"ש אם לא כ' לו כן דצריך להחזיר לו הוצאותיו. דהא אם רוצה שליח יוכל לזכות בכל החוב כ"ש שיכול לזכות במעות שקבל כדי ההוצאות ותי' דנ"מ אם כבר החזיר השליח המעות לראובן ואח"כ תובע ההוצאות דשוב א"א לזכות במעות כיון שכבר החזירו לראובן מ"מ אם כ' בו כל דמתעני כו' צריך לחזור לו ההוצאות והוא ממש נדון דהכ': כמ"ש בח"מ סי' רס"ד דאם א' עשה טובה לחבירו וחבירו לא צוה לעשותו. מ"מ צריך לשלם לו עכ"פ כפי מה שנהנה ודוקא כו' מותר לקבל שכר כ"כ הרמב"ם ט"ס הוא אלא הם דברי ש"ג ואין הדברים מפורשים בש"ג אלא משמעות דבריו כך הוא לפי הבנות מ"א ואפשר ר"ל הרמב"ם לפי מ"ש הרמב"ם שנתן טעם דאין בזה משום שכר שבת שהרי אין שם מלאכה כו' וכפי המ"מ כנ"ל וכוונת מג"א דכל זמן שהוא ביד אחרים בין הצילו בהיתר בין הצילו באיסור יוכל לו' זכיתי לעצמי כדי שכרי מהפקר דהא אפי' עביד איסור' מ"מ קנאו כמ"ש מ"א לעיל אך לענין לכתחל' יש חילוק דהיכי דליכ' איסור מצי לכתחלה להציל לעצמו מן ההפקר כדי שכרו אבל היכ' דאיכ' איסור' אינו רשאי לכתחלה להציל לצורך עצמו כנ"ל אבל בדיעבד אי אמר דבאסור' קניתי לעצמי זכה וכ"ז בהיותו תחת ידו עדיין אבל אם כבר החזירו אי איכ' איסור אפי' הבעלים רוצים ליתן לו שיעור שכרו אנן אמרי' דאסור לו לקבל דאנן סהדי מדהחזיר לו דלא היה דעתו תחלה להציל לצורך עצמו כיון דאיכ' איסור' אי היה מצילו לצורך עצמו ניהו דכל זמן שהיה תחת ידו הי' נאמן דעביד איסור' והציל לצורך עצמו כיון שהי' מוחזק אבל כשהחזירו דאיכ' רגלים לדבר שהחזירו וגם אינו מוחזק אנן מוקמי' ליה בחזקת כשרות עד עתה דלא עביד איסור' ולא הציל לעצמו והשת' מיהדר קהדר ביה אבל כשהציל בהיתר ניהו דלא יוכל להוצי' מבעלים בדיינים כיון שהם מוחזקים יוכלו הבעלים לו' מן יימר שהצלת לצורך עצמך ורגלים לדבר שהחזרת לי מסתמא לא הצלת לעצמך מ"מ אם הבעלים רוצים ליתן לו מדעתם הרשות בידו לקבל אולם לענ"ד לדידן אין זה נ"מ בזה בממ"נ באיזה ענין הציל באיסור אי הציל מאכל או כלי לחצר שאינה מעורבת למה נא' שודאי לא הציל לעצמו כי היכי שלא יעשה איסו' ומה הפרש בין מציל לעצמו או מציל לצורך הבעלים דהא לפי מאי דקי"ל כת"ק דבן בתיר' אפי' לצורך הבעלים אסור להציל לחצר שאינה מעורבת וכיון דבין כך ובין כך עביד איסור' למה לא נאמין דעביד איסור' להציל לעצמו. ולדעת י"מ שהבי' רמ"א אפי' לאינה מעורבת הלא דוק' במלבושים ודרך מלבוש א"כ ליכא איסור' אפי' הציל לעצמו וכן כתבי הקודש דמותרים להציל אפי' לשאינה מעורבת ג"כ אפי' מציל לעצמו ליכ' איסור' דהא טעם ההיתר בכתבי קדש לא מטעם הפסד ממון אלא משום בזיון כתבי קדש וא"כ מה הפרש בין אי מצילו לצורך הבעלים או לצורך עצמו בכ"ע יש להתיר לכן לא משכחת לה כי אם להפוסקים כבן בתיר' דאפי' אוכלים מותר להציל לאינה מעורבת דמשום הפסד ממון התירו שבות א"כ כשמציל לצורך הבעלים לאינה מעורבת לא עביד איסור' דזה התירו חכמים משא"כ כשמציל לעצמו דלדידיה דעדיין לא זכה בו לא הותר לו שבות כמ"ש מ"א לעיל ועביד איסור' אז שפיר י"ל דאנן סהדי' דע"ע היה בחזקת כשרות ולא עביד איסור' לכן אם הציל אוכלים או כלים שלא כדרך מלבוש לא עביד איסור' להציל לעצמו ובודאי הציל לצורך הבעלים דלא עביד איסור' דהתירו לו חכמי' ולכן אם החזיר לבעלים אפי' הבעלים רוצים ליתן לו כדי שכרו אנן לא שבקינן ליה אבל לדידן אין נ"מ ולא ה"ל למ"א לסתום דבריו כ"כ וגם בס' ת"ש העתיק כל דברי מ"א משמע דס"ל לדינ' כן ולפי עניות דעתי נראה כמ"ש דלדידן אין נ"מ: וע' בח"מ כו' דדינא דמלכות' כו' וכ' ש"ך שם סי' שנ"ז דאע"ג בנדון כזה לא אמרי' דינ' דמלכותא דינ' ושלכן סיים רמ"א וכן נהגו ולכן משום המנהג פסקינן דל"מ יאוש: ואפשר כו' דניהו דייאוש ל"מ וא"כ לא יוכלו לו' מהפקירא קא זכינו ואם יטלו שכר הוי שכר שבת מ"מ כיון דא' לכם כה"ג ליכא דינא דמלכותא וכ"ש שאין שייך בזה מנהג כיון דהפקיר ונתן במתנה למצילים מ"מ נ"מ אי לא אמר לכם והוא דר יחידי ואין דר שם לא גוי ולא ישראל אחר כי אם הוא והמציל דמדינא כהא. גוונא אפי' לא יאמר לכם י"ל מהפקירא מצד ייאוש בעלים דכה"ג ל"ש טעם הב"ח ולא טעם מ"א שבס"ק י"א מ"מ מדינ' דמלכותא ומנהג ל"מ ייאוש:
י סָעִיף י (ס"ק י"ד) ויש מקילים כו' דה"ה כלי תשמיש היינו כף סכין וקערה דברים שאינן מלבוש: וכ"כ בסמ"ג מזונות וכלי' כו' דלא כמו שכתב בש"ג והניחו בקושי' דבדף ק"ך תנן להיכן מצילים לחצר המעורבת בן בתירא או' אפי' לשאינה מעורבת ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש כו' וסמ"ג כתב דאוכלים וכלים אין מצילים אלא לחצר המעורבת ואח"ז כתב דמלבושים מצילים אפי' לחצר שא"מ והבין הש"ג דכלים שהזכיר ברישא ר"ל אפי' מלבושים ולכן הקשה ג' קושיות א' דברישא קתני דכלים דהיינו מלבושים אין מצילים אלא למעורבת ואח"ז כתב דמלבושים מצילים אפי' לאינו מעורבת ב' מאי סברא לחלק ולהקל יותר במלבושים וכלים להציל אפי' לשאינה מעורבת יותר מבאוכלים ג' מלשון המשנה משמע דאין חילוק בין אוכלים לכלים ומלבושים דהא אחר פלוגתא דת"ק וב"ב קתני ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו משמע ממ"ש ולשם כו' משמע לכל מר כדא"ל לת"ק דוקא למעורבת ולב"ב אפי' לאינה מעורבת וגם ע"ז קאי ולובש כל מה שיוכל כו' משמע דכל הדברים שוים לענין הצלה עכת"ד ש"ג ועז"כ מ"א לישב דאין הפי' כך כ"א מ"ש סמ"ג ברישא אוכלים וכלים אין מצילים אלא למעורבת מ"ש כלים ר"ל כלי תשמישו ובסיפא קתני להדיא בגדים ומלבושים הם מותרים אפי' לאינה מעורבת ונמצ' אין דברי סמ"ג סותרים זא"ז ומה שהוקשה לש"ג דאין סבר' לחלק עז"כ מ"א והטעם כיון דהוא דרך מלבוש כו' משא"כ באוכלים וכלי תשמיש ומ"ש עוד דאין ל' המשנה משמע כן עז"כ מ"א דכן כוונות המשנה ולשם היינו לכל חד כדא"ל לת"ק דוק' למעורבת ולב"ב אפי' לאינו מעורבת מוצי' כל כלי תשמישו היינו כגון סכין וקערה ואח"ז קתני ולובש כל מה שיכול כו' היא מילתא באפי נפשיה ולא קאי אריש' דהאי דלובש מותר לכ"ע אפי' לאינה מעורבת כיון שהו' דרך לבישה וסתמה המשנה דס"ל למילת' דפשיט' כיון דהוי דרך לביש' מותר כו' אפי' לאינה מעורבת ואפשר אפי' לר"ה: ונ"ל דשלא כדרך כו' דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת כו' ר"ל דהב"ח הקשה על בעה"ת שכ' דמותר להניח תפילין לתוך ארנקי שיש בה מעות כדי להציל המעות אגב התפילין מפני הדליקה (והוא מה שהוזכר בש"ע סעי' ט"ו אלא שבעה"ת לא הזכיר אלא מפני הדליק' והרב ב"י בש"ע הוסיף או מפני הגנבים והגזלנים) אבל אסור להניח טבעת לתוך ארנקי שיש בה מעות להציל מפני הדליקה כי אפשר שהטבעת בטל לגבי מעות דהמעות חשיב יותר והקשה הב"ח מדהצריך בריש' להציל המעות להניח אצלו תפילין ע"כ מיירי לחצר שא"מ (או בבית שבו הדליקה לדעת הב"ח שהביא מ"א סק"א) דאי לחצר המעורבת (ובבית שאין הדליקה בו) ל"ל לתפילין הא אפי' מעות לבד מותר להציל מפני הדליקה ואנסים לדעת המתירים בס"א והא בעה"ת הוא מכת המתירים וכיון דרישא ע"כ לחצר שאינו מעורבת איירי א"כ ה"ה סיפא ליתן טבעת אל המעות ג"כ מיירי כה"ג לחצר שאינה מעורבת ועוד דאי למעורבת גם בסיפא קשה למה לי לטבעת הא גם מעות גופיה מותר לדעת בעה"ת כנ"ל וכיון דמיירי בא"מ הא גם טבעת גופיה אין רשאים להציל כ"א למעורבת ול"ל לומר דאפשר דהטבעת בטל לגבי מעות ותי' דלעולם בין ריש' ובין סיפא מיירי לחצר שאינה מעורבת ואפ"ה מותר להציל שם טבעת כיון דטבעת הוא כעין מלבוש שרי כדין מלבושים שמותר להציל אפי' לשאינה מעורבת וע"ז חלק מ"א דמאי מהני טבעת יש לו דין מלבוש מ"מ כיון דמניחו אל הארנקי שבתוכה מעות ואינו מניחה באצבעו הוי שלא כדרך מלבוש ואסור לאינה מעורבת. ומ"ש אסה"ת לא ראה כו' ר"ל לישב קושית הב"ח על סה"ת הנ"ל עז"כ מ"א ולא ראה כו' הובא בהרב"י ר"ס זה דתחלת דברי בעה"ת להתיר להציל מעות מפני אנסים ואחר זה נראה מדבריו להתיר גם להציל מעות מפני הדליקה וסיים ואפי' יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק דלמא אתי לכבויי אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דל"ל כולי האי לאיסור דאוריית' כו' וכתב ע"ז הרב"י וז"ל נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כ"ה להתיר טלטול דבר מוקצה עכ"ל ואע"ג שאח"ז כתב הרב"י משם הר"ן ר"פ מי שהחשיך שכ' בשם התו' ובעה"ת שמותר לטלטל מעות מפני לסטים או דליקה לא דייק כ"ה דבשם בעה"ת כ' תחלה להתיר מפני האנסים אבל מפני דליקה כ' בשם התו' ע"ש ולפ"ז א"ש דברי בעה"ת דהכא גם טבעת דלעולם בין ברישא ובין בסיפא מיירי לחצר המעורבת והא דהוצרך לתפילין וטבעת דמעות גרידא להציל מפני הדליקה לא ברירא ליה וכדי שיהיה ההיתר ברור נתן תקנה ע"י תפילין אבל טבעת ל"מ ומ"ש בש"ע ר"ס זה להתיר לטלטל מעות גם מפני הדליקה אין זה דעת בה"ת אלא דעת התו' אולם גם הטור ר"ס זה נראה שהבין מדברי בה"ת דאפי' מפני הדליקה מותר לטלטל מעות:
יא סָעִיף יב (ס"ק טו) כתבי כו' קודם להציל תורה שבעל פה וסיים שם בס"ח אפי' תורה שבעל פה מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל תורה שבעל פה יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה תור' שבכתב קודם כ"כ בספר א"ר בשם ס"ח סי' תרס"א:
יב סָעִיף יב (ס"ק טז) האידנא דבציר לבא ר"ל מצד הדין תורה שבכתב אין כותבים אלא אשוריית ובלה"ק ותורה שבע"פ אסור לכתוב ואם בשינה הן תורה שבכתב שכתבו שלא כדין או אם כתב תורה שבע"פ אין קורין בהם וגם אין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה אבל האידנ' דבציר לבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב הכל אפי' תורה שבע"פ וכן תורה שבכתב כאשר מבואר במ"א בס"ק שאח"ז שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך לכן קורין בהם ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת:
יג סָעִיף יב (ס"ק יז) בקיאים בו אבל אם אין כו' כ"מ בר"ן ר"פ כ"כ דראייתו מדהותר גבי מגילה גפטיית לגפטים ומדית למדי כ"ש בספרים והרי שם במגילה לא התיר כ"א גפטית לגפטים המבינים לשון גפטית וגם מסתבר כן דהא לא הותר אלא משום עת לעשות ואם אין מבין אותו לשון מה עת לעשות איכ' אולם סיים שם הר"ן ומיהו כי שרינן גפטית לגפטים ואינך מסתבר' דוק' בשאינם מבינים לה"ק אבל לבקיאים לא עכ"ל ואין משמע כן בש"ע דמשמע אפי' יודע לה"ק מצילים אם בקי באותו לעז ואפשר אע"ג דלקמן סי' תר"צ סעיף י' לענין מגילה פסק כן דאם מבין לה"ק אינו יוצא בלע"ז מ"מ כיון דדעת רש"י גם במגילה אפי' מבין בלה"ק יוצא בלע"ז שמבין כמבואר שם בב"י וניהו דלענין מגילה לא פסק כרש"י כיון דרבו פוסקים החולקים מ"מ לענין הצלה היקל טפי כיון דלר"ח בגמר' ר"פ כ"כ אפי' במה שאין קורין מ"מ מצילין מפני בזיון כתבי קדש אע"ג דלא קי"ל כר"ח מ"מ בנדון זה מיקל: וכ' הרמב"ם כו' הביא דברי הרמב"ם ללמוד הימנו דמדינא כמו שיש קפידא דבעינן דוקא בלה"ק ה"ה דמדינא בעינן דוקא כ' אשורית כדי להקל אח"ז: וצ"ע דניהו דהתירו כו' למה נתיר בכתב אחר. דהא בזה ליכא משום עת לעשות דהא כל ישראל בקיאים בכתב אשורי' אדרב' יותר בקיאים מכתב אחר: אבל צ"ע על מה סמכו כו' בכתב אחר כו' ר"ל שכותבים לה"ק ובכתב אחר דהיינו משיט"א (והוא כתב שלנו שכותבים אגרת) או מה שקורין רש"י כתב דמי לאשורית כי שרשן היא אשורית אלא שנשתנו: וגם בדפוס היה נראה לאסור ר"ל לה"ק בכתב אחר: דאין הכל בקיאים לכתוב כו' וא"כ גם זה הוא בכלל עת לעשות ניהו דאם כתוב אשורית כ"א יודע לקרותו אבל לא ימצא כל עת מי שיודע לכותבו: וצ"ע דהא כו' ולהם מי התיר ר"ל דוקא בישראל איכ' משום עת לעשות כדי שכל ישראל יהי' אפשר להם ללמוד ולא ישתכח תורה מישראל אבל באו"ה מה בכך אם לא ילמדו ולכן ליכ' בהו משום עת לעשות: ורמ"א בתשו' כ' כו' וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתן לכתוב כו' וע' בי"ד כו' בב"י כו' כתב טעם אחר ממ"ש רמ"א בתשו' מ"מ משמע מדברי רמ"א בתשו' דכתב משיט"א לא הוי כתב ואין איסור בכותב במשיט"א דברים שבע"פ א"כ יש לישב מה שהניח לעיל בצ"ע על מה סמכו כו' בכתב שאינו אשורית כן כוונת מ"א אבל לא קאי על דעת ש"ג כי כתב הגוים ודאי כתב מיקרי וכמ"ש מ"א סי' ש"מ סס"ק י' וכן כתב בספר ב"ש באה"ע ר"ס קכ"ו אלא יספיק לישב שנהגו לכתוב כ"ד ספרים בלה"ק וכ' משיט"א דכמו דאזיל לאיסור' דדברים שבע"פ א"א רשאי לכתבן מ"מ משיט"א לא הוי כתיב' ה"ה דלא מיקרי כ' לענין איסור כתיב' כ"ד ספרים בלה"ק והכתב משיט"א: ומ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד כו' גפטית לגפטים כו' וא"כ קשה על הש"ע שכ' או בלשון אחר שהעם מבינים בו כו' דזה לא הוצרך משום עת לעשות ולהתיר בזמן הזה דהא כה"ג גם מדינ' בזמן הש"ס היו קורין בהם ומצילים וגם על הש"ג יש לפקפק קצת ע"מ שנסתפק בספרי' שנכתב בלשונם. כיון דהם מבינים אותו לשון מדין הש"ס מותר וקורין בהם יש בהם משום קדושה: ובס' ב"ש כו' בזה יש קצת יישוב לקושיתו הראשונה על הש"ג ולהם מי התיר ולדברי ב"ש גם באו"ה יש קצת עת לעשות כדי שיראו בנחמות ישראל: במרדכי כו' להעתיק ספר חומש בלשון שלהם כצ"ל:
יד סָעִיף יג (ס"ק יח) אשורית כו' זהו כו' וגם התו' כ"כ וקשה כו' צריך להציע בקצרה דברי התו' דבפ"ק דבמגלה פליגי רבנן ורשב"ג דרבנן ס"ל ספרים נכתבים בכל לשון ולרשב"ג בעי' דוקא שיהיו נכתבים בלה"ק אלא ס"ת הותרה לכתוב גם יונית ולא לשון אחר ותנן ר"פ כ"כ כל כתבי הקדש מצילים מפני הדליקה ואיפלגו אי נכתבו בלשון אחר שאינו לה"ק אי מצילים אותו מפני הדליקה ולרבנן דס"ל דנכתבין בכל לשון וקורין בהם פשיטא דמצילים אלא לרשב"ג דס"ל דבשאר לשונות אין נכתבים ואם נכתבו בלשון אחר אין קורין בהם אי מ"מ מצילין אותן מפני הדליקה ר"ה אמר אין מצילין כיון דאין קורין בהם ורב חסדא אמר מצילים מפני בזיון כתבי הקודש. ומסיק שם דפליגי תנאי בפלוגת' דר"ה ור"ח הנ"ל ואמרי' שם בעי ריש גלות' מרבה בר ר"ה היו כתובים בלה"ק בסם ובסיקר' אי מצילים ואיבעי' ליה בין לר"ה ובין לר"ח הנ"ל לר"ה אע"ג דס"ל אם נכתב בלשון אחר אין מצילים מ"מ אם כתובים בסם וסיקר' כיון דכתובים בלה"ק עדיף ומצילים או אפי' לר"ח מצילים דס"ל אם נכתבו בלשון אחר מצילים מ"מ אם נכתב בסם וסיקר' אפי' כתובים בלה"ק גרע ומודה דאין מצילים ואייתי רב אשי בריית' דמינה נשמע דמצילים דתני' אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורי' על הספר ובדיו משמע דספרים לא בעי אשורי' ולא דיו ומצילים והתו' שם דף קט"ו ע"ב ד"ה מגלה כו' הקשו דמוכח ממס' מגלה דגם שאר ספרים בעי' ספר ודיו ולכן פסקו התו' דהאי ברייתא לענין הצלה נאמרו דשאר ספרים אפי' כתובים בשאר לשונות ולא בספר ובדיו אעפ"כ מצילי' אבל מגילה אין מצילים כי אם בכתיבה אשורית ועל הספר ובדיו וטעם לחלק ביניהם כיון דגם ספרים בעינן ספר ודיו כמו מגילה ולמה בשאר ספרים אפי' כתובים לא על הספ' ובדיו מ"מ מצילים ולא כן מגילה ותירצו דשאני ספרים מפני הזכרות שבהן מצילים וכ' בסה"ד וא"ת תיקשי מבריית' דהכא אדאמ' לעיל כל היכי דלא ניתנו לקרות אין מצילים (ר"ל דהא ספרים דאין קורין בהן אם נכתבו שלא על הספ' ודיו ואפ"ה מצילים ואע"ג דבזה נסתפק ריש גלותא דאם נכתב בסם וסיקרא עדיף ומודה ר"ה דמצילין היינו אם כתבוה בלה"ק דמעלת הלשון גורמת היתר ההצלה. אבל בברייתא דקתני לענין הצלה דשאר ספרים נכתבים בכל לשון שלא בספר ושלא בדיו אפ"ת דאתי כרבנן דרשב"ג דספרים אם נכתבו בשאר לשונות קורין בהם מ"מ אם כתובים בשאר לשונות ובסם וסיקרא דעכ"פ ליכא מעלת לה"ק וכיון דאין קורין בהם א"כ לר"ה אין מצילים והא בברייתא קתני דמצילים) וי"ל הא מסיק לעיל תנאי הוא עכ"ל התוס'. ואליביה דר"ה דקי"ל כוותיה אם היו נכתבים בסם וסיקרא (אפי' כתובים בלה"ק) דאליבי' לא נפשטא האיבעי' דהא האי ברייתא ס"ל דלא כר"ה ובכל ענין שאין קורין בהן מ"מ מצילים וא"כ ר"ה דס"ל כאידך תנא דכ"ה דאין קורין אין מצילים נשאר ספקו של ריש גלותא אם כתובים בלה"ק ובסם וסיקר' אם מצילין ומספק ראוי להחמיר וכ"כ בחדושי רשב"א דלהתו' לא אפשיט' האבעי' לר"ה: מ"מ דעת המרדכי וכו' ופסק הרב"י כהמרדכי וכיון דעכ"פ כתובים בלה"ק ובצירוף שיש בו אזכרות: ומ"מ צ"ע כו' דניהו דהדין כן לפי זמן הש"ס אבל האידנ' כו': והרב"י לא עיין כ"ה. שכ' בש"ע דמגילה אין מצילים אא"כ כתובה אשורית ועל הספ' ובדיו וז"א דהאידנ' אפי' כתובה בשאר לשונות ולא על הספ' רק אם נכתב' בדיו מצילין אותה: ומ"ש בסעיף ב' כו' בסם וסיקר' כו' הא לפי דברי מ"א דכתיבת סם וסיקרא בזה אין שייך עת לעשות וכן מסתב' א"כ אין קורין א"כ ה"ה דאין מצילים. היכי דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקר' דלדידן זה עדיף כמ"ש בס"ק שלפני זה דאפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר עכ"ל וה"ה דמותר בסם ובסיקרא:
טו סָעִיף יד (ס"ק יט) וי"א שמצילים. והב"ח ורש"ל פסקו כסבר' א' גם דעת הרב"י כן כדרכו בכ"מ שתופס סבר' ראשונה לעיקר וכ"כ בש"ע י"ד סי' קע"ט סעיף י"ב וז"ל מותר להתרפאות בקמיע כו' שיש בהם פסוקים כו' אבל לכתוב פסוקים בקמיע אסור עכ"ל. והטעם דהוי כשורפן שמא תפול דליקה בשבת ולא יהי' רשאי להצילן דבקמיע ליכא משום עת לעשות והייני כסבר' א':
טז סָעִיף טז (ס"ק כ) ויש מ"ש ולי נראה דליכא בזה פלוגתא ר"ל דלא כמו שהבין הרב"י שיש מחלוקת בין הפוסקים שהביא בשם המרדכי שכתב דלהניח תפילין אצל מעות ביום השבת אפי להצילן מפני הדליק' ומן הגנבים אסור. אך מלשון הסמ"ג משמע אפי' הונחו התפילין בשבת מותר שכ' הטור וז"ל כ' בעה"ת אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות יכול להצילו כדין תפילין ומדלא כ' אם הניחן מע"ש משמע דאפי' הניחן בשבת מותר לטלטל המעות דלא כהמרדכי ולכן כתב בש"ע שני דיעות ועל זה כתב מג"א דאין מחלוקת ביניהם וכאשר יתבאר: להציל המעות (לחצר שאינו מעורבת כו' והב"ח לא הבין כן כו' זא"ז) מה שנדפס בשני חצי עגולים הוא ענין בפ"ע כדרכו ובא מ"א ליישב קושיות הב"ח לפי הבנת הרב"י שיש מחלוקת בין הפוסקים אי מותר להניח תפילין אצל המעות בשבת לפ"ז הקשה ב"ח דשני הסעיפים סותרים זא"ז דבסעיף זה הביא שני דעות אי מותר להניחן בשבת ובסעיף שאח"ז כתב יש מתירים להציל כו' ע"י ככר ותינוק כו' וכת' לשון יש מתירים משום די"א דלא הותר ע"י ככר ותינוק כ"א למת בלבד והא ודאי דהנחת ככר או תנוק הוא בשבת גם דומיא דכו"ת האמור אצל מת דמיירי בשבת א"כ בלא"ה איכא פלוגת' אי רשאי לעשות כן בשבת ע"י הנחת תפילין כ"ש ע"י הנחת ככר ותינוק בשבת דיש לאסור למאן דאוסר בתפילין ולזה תי' מ"א דבסעיף זה מיירי דרוצה להציל המעות אגב התפילין כדין תפילין לחצר שא"מ בזה פליגי הפוסקים אי מותר להניח בשבת אבל בסעיף שאחר זה מיירי שרצונו להציל לרה"י או לחצר המעורבת אלא שהמעות הן מוקצים ולכן רצה לטלטל ע"י ככר ותינוק בזה כ"ע מודים דאפי' להניח בשבת שרי לולא דיש חולקין דלא אמרו ככר כו' אלא למת בלבד: דהא איתא בגמ' (דף קי"ז ע"א) שמדינא היה כו' וכמ"ש ס"ס ש"י אע"ג דקיי"ל דאם מונח דבר איסור וגם דבר היתר מותר לטלטל הכלי דהוו בסיס לדבר האסור וגם לדבר המותר מ"מ אם אפשר לנער האיסור מתוך הכלי צריך לנערו ולכן כתב המרדכי דיש להניחן בע"ש. בא למעט שלא להניחם בשבת בשעת הדליקה אבל מודה דאם הניחן שם קודם הדליקה ואח"כ נפלה דליקה דמותר להציל המעות אגב התפילין וגם המתירים אין מתירים להניח בשבת בשעת הדליקה ולכן סתם הטור בשם בעה"ת וכ' אם הניח תפילין כו' ולא כ' אם הניח תפילין מע"ש דבאמת אפי' הונח בשבת מותר אלא הא אסור להניחן בשעת הדליקה אבל הניחן בשבת שלא בשעת הדליקה מותר להציל אגבן גם המעות וזה גם המרדכי מוד' דמותר ואין כאן מחלוקת:
יז סָעִיף יח (ס"ק כג) שמותר לו' דשבות דאמירה כו' ר"ל אע"ג דלא קי"ל כר"ש בעירובין ד' צ"ז ע"ב דאמר ר"ש אין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וכדאית' לקמן סי' שנ"ב היינו שישראל יעשו שבות אבל שבות דאמירה דקיל מתירים משום בזיון כתבי קדש:
יח סָעִיף כ (ס"ק כד) הגליונים שנחתכו כו' דאי לא נחתכו ת"ל דניצולים אגב הספר: או שנמחק כו' נמחק פשיט' ליה להש"ס דאין מצילים דמתחלה לא קדיש האי דוכתיה אלא אגב האותיות וכיון דנמחקה האותיות אזיל גם קדושת הגליון שהי' נכתב עליו אלא גליונות שמן הצד וכדומ' דקדשו אותן הגליונו' אגב עצמן בזה מסתפקו להש"ס אי נחתכו אם ניצולים או לא ולא אפשטא ולכן מספיק' אין מצילים: וא"כ אין מצילים. ר"ל דבהו אין ספק אלא ודאי אין מצילים דודאי לא קדשו: בחדשים מותר כו' אפשר בחדשים איכא לב ב"ד מתנה עליהן דהא על כל פנים צריך לקושרן ולחתוך הגליונים להשוות הדפין אבל ישנים שכבר נחתכו פעם א' לחתכן שנית בזה אפשר דאין לב ב"ד מתנה אך המנהג עתה גם לחתוך בישנים וצ"ל דלב ב"ד מתנה כל פעם שיצטרך לחתוך מה שהוה צורך הספר עכ"פ יש ליזהר בספרים ישנים שמדביקים במקום הקרוע שלא ידבקו על תיבות כ"ש שמות: וכתב ט"ז ס"ק ט"ז בשם ב"ח שאותן מטבעו' שנטבע עליהן שם בן ד' שטבעו המינים לשם ע"ז אין להחזיק אותה ברשותם אלא יתיכם מיד והט"ז הוסיף כשמברכי חולה ומתנדבים מעות עבור החולה שמניחין המעות תוך ארון הקדש שיש איסור בדבר מלבד שכתוב על המטבעות שם טומאה יש בזה איסור נוסף דאסור ליתן דבר חול לתוך אה"ק דהוי הורדה מקדושה ע"ש מ"ש בענין הורדה מקדושה עמ"ש מ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד ומ"ש בשם הב"ח במטבעו' אשר נטבע עליהן שם בן ד' כ' בשו"ת חות יאיר ס"ס ט"ז (דף כו ע"א) וז"ל ולפ"ז במטבעו' שנטבעים במדינות שוויד"ן בשם של ד' אותיו' היה צ"ע ומ"מ נ"ל דמותרים הם כי נטבעו להוציאם וה"ל ככתיב' השם בפי' לשם חול עכ"ל הרי היפוך מדברי הב"ח ואולי יש לחלק בין מטבעו' שנטבעים ע"י מלכות שבהם דיבר בתשובת חות יאיר הנ"ל והב"ח מיירי במטבעות הנעשים ע"י אומן צורף לגוי פרטי ולכן כתב הב"ח שטבעו המינים לשם ע"ז וגם אולי יש לחלק בין סתם גוי למין וע' בי"ד סי' רפ"א:
יט סָעִיף כג (ס"ק כה) שלא יתכוין פי' שלא כו' ב"ח דלא כב"י דבטור כתב ואינו חושש אם תכבה (ולכן מותר) כיון שאינו מכוין לכך ופי' הרב"י דדוקא אם כוונתו בלי כביה להתכסות ולקראות בספר ואין דעתו כלל שתכבה הוא דשרי אבל אם דעתו שע"י שמכסה בטלית וקורא בספר תכב' אסור אבל הב"ח חולק מהכרח ע"ש דאפי' אין דעתו בלבישתו או בקריאתו כ"א שתכבה ג"כ שרי ולא אסור כי אם שלא יתנועע או ירוץ ויקפוץ כו' דמעשים אלו גורמים כביה:
כ סָעִיף כה (ס"ק כז) גוי שבא כו' אבל כו' הואיל והגוי מתכוין להנאה ר"ל להנאתו של ישראל וגם גוף ישראל נהנה לכן אסור:
כא סָעִיף כה (ס"ק כט) צריך למחות דקטן אין לו שיקול הדעת. ר"ל ודאי יודע דניחא לאביו אם יכבה אבל אינו יודע שאביו יתן לו שכר על הכביה וא"כ מכבה לצורך אביו. ועמ"ש סי' שמ"ג. דבאיסור דרבנן אין צריך למחות כתב הר"ן דדוקא כשהוא לצורך הקטן מה שאין כן הכא שהוא לצורך עצמנו ועמ"ש מ"א כו' שמ"ג:
כב סָעִיף כו (ס"ק ל) יכול כו' ואע"ג כו' גבי צנור כו' א"כ ה"ה כאן. למ"ד דכיבוי דרבנן ה"ל להתיר לישראל לכבות בעצמו וכ"ש דיש להתיר לומר לגוי לכבו':
כג סָעִיף כו (ס"ק לא) שא"צ כו' פי' ואיכא למ"ד כו' דלא כע"ש שהקשה על רמ"א דכאן סתם כדעת הטור דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן א"כ בסעיף כ"ז שהביא הרב"י שני דיעות אי מלאכה שאצ"ל דאוריית' או דרבנן ה"ל לרמ"א להכריע גם שם ולזה תירץ מ"א דגם כאן לא הכריע רמ"א כדעת הטור אלא אפי' תימא דקי"ל כרמב"ם דמלאכה שאצ"ל חייב מ"מ כיון דאיכא הטור דס"ל דהוי דרבנן ויש חשש סכנה מקילין:
כד סָעִיף כו (ס"ק לב) ואם עבר כו' אבל בכיבוי א"צ תשובה והיינו כשלא היה הכיבוי רק לצורך הצלת ממון גרידא כי לא היה כלל חשש סכנה וע' תשובת חות יאיר סי' רל"ו דמשום כיבוי אין המורה רשאי להורות שיתענו המכבים כל שכן שאין רשאים לגזור תענית על הצבור כה"ג דאם כן אתה מכשילן לעתיד לבא בהצלת סכנת נפשות וע' עוד שם:
כה סָעִיף כו (ס"ק לג) צריך כו' ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח. אך העלה מ"א שם דוקא לזמן מועט אבל לא לזמן מרובה דיש לחוש שמא ימות ועיין בט"ז כאן ס"ק כ' ובמ"א ס"ס תק"פ ובי"ד הלכות נדה סי' ק"פ במנחת יעקב בענין מניעת אכילת בשר ושתיית יין בליל שלפני התענית ולילה שאחריו:
כו סָעִיף כו (ס"ק לד) י"ח פשיטים כו' ובלבוש כו' שהם כמו גדול וחצי כו' ר"ל כל פשוט הוא גדול וחצי א"כ ח"י פשוטים עולין כ"ז גדולים וכמ"ש מ"א אח"ז: זהוב ריינ"ש הוא ס' גדולים: שבימיו היה כל גדול שוה צ"ל שבמדינתנו וידוע דבזהוב ריינ"ש יש ס. צ"ל (ובא"ע סי' ס"ו בח"מ לא משמע כן) ואע"ג דאמרי' בגמרא חטאת כו' בזבחים דף מ"ח ע"א: דסלע כ"ד מעין. דבסלע יש ד' דינרין ובכל דינר יש שש מעות. כמ"ש בי"ד סי' ש"ה ר"ל שכתב שם דשיעור פדיון הבן שהוא ה' סלעים הוא שני זהובים ריינ"ש וא"כ אם גדול הוא שיעור מעה וכ"ד גדולים הם שיעור סלע וא"כ כ"ד צ"ל שבמדינתינו הוא סלע ובא החשבון מכוון ששני זהובים ריינ"ש הוא שיעור פדיון ה' סלעים דחמשה פעמים כ"ד צ"ל עולה שני זהובים ריינ"ש: וצ"ל דזיל בתר טעמא. דהא צריך להפריש ח"י פשיטים שיעור מה שהיה צריך ליתן עבור חטאת ולכן אע"ג שבזמן הש"ס שהיו הכבשים בזול והיה אפשר לקנות כבש במעה מ"מ הפוסקים שיערו כפי זמנם שהיו הכבשים ושיערו ח"י פשוטים שבכך היו קונים כבשים בימיהם: ולכן צריך כו' ר"ל לפ"ז דאע"ג דבזמן הש"ס לא היה צריך ליתן עבור חטאת כ"ה מ"מ שיערו הפוסקים שנתיקרו הכבשים והשיעור משתנה לפי ערך יוקר הכבשים א"כ בזמנינו שגם בח"י פשיטים אין קונים כבש לכן צריך עכ"פ שיעור כפי מה שיוכל לקנות הכבש באותו זמן וכן לענין פדיון התענית שכ' בש"ע י"ב פשיטים כתב מ"א לקמן סי תקס"ח ס"ק י"ב דהעשיר צ"ל לפי עשרו ע"ש וכ"כ רמ"א בי"ד ס"ס קפ"ה: ודע שיש טעות סופר בא"ע כו' וז"ל שם כ"ז לדע' קצת פוסקים דסביר' להו שכתובת בתולה אינן רק זוזי דרבנן שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע (כי כתובת בתולה הם חמשים סלעים שהם מאתים זוזים כי כל סלע ארבע זוזים וזוזי דאוריית' הם כסף צורי אבל זוזי דרבנן אינם אלא חלק שמינית מכסף צורי וא"כ נ' סלעים שמינית מהם הוא ששה סלעים ורביע) ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים (ולפ"ז משמע דאפי' זוזי בתולי הם זוזי דרבנן מ"מ עולה י' זהובים) אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה כו' משערים בזוזי דאוריית' והוא ח' פעמים יותר עכ"ל ולפ"ז למאן דאמר אי הכתובה דרבנן עולין חמשים סלעים דרבנן י' זהובים א"כ אי אמרינן חשבינן זוזי דאוריית' דהם ח' פעמים יותר עולה חמשים סלעים שמונים זהובים ולפי זה בפדיון הבן דודאי צריך ה' סלעים דאוריית דהוא חלק עשירית מחמשים סלעים עולה שמונה זהובים דהוא חלק עשירית מן פ' זהובים הנ"ל ולפ"ז קשיא על רמ"א בי"ד סי' ש"ה שכתב ששיעור פדיון הבן הוא שני זהובים ה"ל להביא דלדעת י"א הם שמנה זהובים ולכן כ' מ"א שצ"ל להיפך וכצ"ל וכ"ז לדעת קצת כו' רק זוזי דרבנן שמאתים של בתולה עולים ששה סלעים ורביע אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה כו' משערים בזוזי דאוריית' והוא שמנה פעמים יותר ויש מי שמשער כתוב' בתול' י' זהובים כצ"ל א"כ הכונה דמאן דמשער י' זהובים כתובת בתולה שהיא חמשים זהובים אי משערים בזוזי דאוריית' ולפי זה לדעה זו פדיון הבן שהוא ה' סלעים שהוא חלק י' מן חמשים סלעים סגי בא' זהב ולא הביא רמ"א דעה זו לענין פדיון הבן לפי שהיא מצוה דאוריית' לא רצה להקל כל כך וכך כתב שם בח"מ אבל הב"ש שם תי' בענין אחר ע"ש סי' ש"ה כ' האחרונים שיעור פדיון הבן:
כז סָעִיף כז (ס"ק לה) של עץ כו' ועמ"ש סי' ש"ח סעיף ט"ז (במ"א ס"ק ל"ז בשם הריב"ש) ובסי' שי"ח סעיף י"ב כצ"ל. ושל מתכת ליכא כיבוי ר"ל ליכא איסור תורה ובמקום ההיזק רבים לא גזרו:
א סָעִיף א ס"א ודוקא כו' משום. כמש"ש קי"ז ב': ס"ו יש מתירים. כמש"ש קנ"ג א': וי"א. מדאמרי' שם קט"ז ב' מצילין תיק הספר כו' ואע"פ כו' מ' דבלא"ה אסור ועוד דוקא מצילין אבל לכבות אסור אע"פ שהוא שבות לבד ואף להירוש' שאמרו דלר"ש מותר אף לכבות משום כתבי קודש דאין שבות עומד כו' לא התירו אלא מפני כתבי קודש ואף ע"י נכרי אסור דאמרינן נכרי שבא לכבות כו' ותדע שהרי כשמגיע לחצר החיצונה בשליפי רברבי אמרו שם קנ"ד ב' דאסור אף בהפסד וצ"ל דלא התירו אלא במקום דקרוב לבא לידי איסורא דאורייתא משא"כ שם וכן בכה"ג. ושם קמ"ג ב' בשכח ארנקי כו' לא התירו כו' וס' הראשונה ס"ל דל"ד לשם וע"ש קי"ז א' מי דמי כו' אלא אמר מ"ב ר"א כו' ואפי' לפי' ס"ד דוקא משום ס"ת ושם קמ"ב ב' פ"א שכחו כו' רב אשי אמר אפי' כו' וע' בתשובת הרמב"ן סי' ר"ה ע"ש ועמ"א ס"ג א' ב' ג': ואפי' לומר. כמש"ש קכ"א א' א"א לו כבה ואע"ג דכיבוי משאצ"ל הוא:
ב סָעִיף ד ס"ד אבל מיה"כ. מדאמרי' אבל לא משבת ליה"כ וע"כ למוצאי יה"כ קאמר וכ' אמרו בירו' שם ביה"כ כו' כ"ע מודו דמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה:
ג סָעִיף ה ס"ה מצילין כו'. ירוש' שם וגירסתינו לרעבתן כמזונו ע"ש:
ד סָעִיף י ס"י וי"מ. עמ"א דוקא כו' ויהיה פי' המשנה כו': י"א דכל כו' ואף כו'. דסובר דמ"ש לחצר המעורבת דוקא לשם אבל בבית או שא"צ עירוב מותר בכ"ע ואע"פ שאין הוכחה מ"מ מדאמרינן שם ק"כ א' ול"ק כאן לאותה כו' ואע"ג דלא קי"ל כותיה בשריותא דאותה חצר מ"מ יש ללמד דיש חילוק בין חצר ומשום חשש הוצאה לר"ה: וי"א. דטעמא לאו משום הוצאה אלא משום חשש כבוי כמ"ש קי"ז ב' ולכן אין חילוק ועוד שאף בנשברה חבית דהטעם משום הוצאה אמרו נשבר' כו' בראש גגו מ' דאף מן הבית אסור:
ה סָעִיף יב סי"ב כל כו' האידנא כו'. ר"ל אע"ג דלדינא דגמ' קי"ל כר"ה דאמר אין כתובין בלה"ק אין מצילין משום דלא ניתנו לקרות אבל האידנא דאמרינן בגיטין ס' א' ולא היא שרי כו' וכן אמרו בפי"ז דמ"ס דברי חכמים כדרבונות כו' וכולן מצילין כו' וכן ספרא דאגדתא כו' ככ"ל ע"ש וערא"ש. וכ' המרדכי דלפום גמרא דידן דוקא מצילין אבל לא מכבין אף לר"ש ר"ל דבגמ' דידן לא הוזכר חילוק בין ר"י לר"ש אבל בירוש' אי' דלר"ש אפי' מכבין כיון דהוא משאצ"ל ואין שבות עומד לפני כתבי הקודש ולכאורה דברי הירושלמי כנים להלכה כיון דל"פ בגמרא בהדיא עליהן וליתא דהירושלמי קאמר דוקא לר"ש דס"ל בפרק בתרא דעירובין דאין שבות עומד כו' אבל אנן לא קי"ל כר"ש שם ואף דקי"ל במשאצ"ל כוותיה: וכן מטבע. ר"ל אע"ג דדינא דגמ' אין מצילין וכנ"ל: וכן תרגום כו'. ברייתא שם ואף ע"ג דההיא ברייתא כמ"ד מצילין כנ"ל האידנא כו': שאותו העם. דלא התירו אלא משום עת לעשות כנ"ל: וכן ס"ת. כרב הונא שם:
ו סָעִיף יג סי"ג יש מי. ברייתא שם אין בין כו' וע"ש תוס' ד"ה מגילה. ונראה לר"י כו':
ז סָעִיף יד סי"ד הקמיעין. שם ובהם אין חילוק בין בימיהם להאידנא וכ"מ ברא"ש ע"ש:
ח סָעִיף טו סט"ו וה"ה לשאר. דהאידנא אין חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ כנ"ל:
ט סָעִיף טז סט"ז אם כו' ויש. כמש"ש ק"ז והיא גופא מנא לן כו'. וס' הראשונה ס"ל דדיחוייה בעלמא היא ומשם ראיה דמותר דקי"ל דלא כמו שתירץ ר' אשי שם דשקיל בברזי וכמ"ש הרמב"ם וכפשטא דמתני' ותדע דאמרי' קל"ג ב' מאן תנא כו' רי"ב של ריב"ב כו' ואם איתא אפי' רבנן היא ע"ש וצ"ל כתי' הראשון אלא ה"ק אפי' אתויי נמי מייתינן דלא כמ"ש המ"א ס"ק כ' וכן מה שהקשה הרשב"א על סברא ראשונ' מכלכלה דוקא שנעשה בסיס ג"כ לדבר המותר מע"ש וא"י לנערו כבר תי' תוס' שם ד"ה מי כו:
י סָעִיף יז סי"ז או מן. כשיטתם דכל הפסד שוה לדליקה: ודוקא לרה"י. מדאמרינן מצילין תיק כו' דוקא משום ספרים וכ"ש לסברא אחרונה בסט"ז: אפי' לחצר כו' ולמבוי כו'. דבן בתירא מתיר אף במפולש וע"כ בשלא נשתתפו ורבנן ל"פ אלא במפולש ואע"ג שבגמרא אמרו ועוד לרבנן כו' עתוס' שם ד"ה ועוד וכ"ה בירושלמי שם בשלא עירבו אנן קיימינן:
יא סָעִיף יח סי"ח שלא נשתתפו כו'. דלכל האוקימתות שאינו מתוקן כראוי וא"כ בטל השיתוף ובזה מתורץ קושיית הגמ"ר שם סי' קל"ו בשם המרדכי דלדידן דקי"ל כרבנן אפי' אוכלין ומשקין נמי נציל כקושיית הגמ' שם. והא דלא תי' בגמרא כה"ג שאינו משותף כבר תי' בהגמ"ר שם משום דלשון אינו מפולש מ' שחסר בגוף המבוי שאינו מפולש וגם אינו מתוקן וכ"כ בסה"ת. ולא נראה דא"כ היינו פלוגתא עצמה דאוכלין ומשקין דת"ק קאמר לחצר שאינה מעורבת ב"ב כו' ולמה כפלו וג"כ למה שינה הגמרא כאן לומר מפולש ושאינו מפולש: כ' משם. כמו שהתירו בלא עירוב:
יב סָעִיף יט סי"ט כל מה. ירושלמי שם וכ"מ בגמ' קע"ז א' ופי' תוס' שם ד"ה כך כו':
יג סָעִיף כ ס"כ הגליונים. שם כי קא מיבעיא וכו' ת"ש הגליונים כו' ואע"ג דדחי שם דיחוייה הוא. מ"מ ור"ן:
יד סָעִיף כא סכ"א האפיקורסים. ל' רמב"ם והטור ובגמ' ספרי צדוקים וכ' רש"י בחולין י"ג ב' וזה האדוק לע"ג וז"ש דהיינו כו': וכן. ר"ן בשבת שם: ואף בחול. כר"ט שם ור' ישמעאל שם ס"ל כוותיה:
טו סָעִיף כג סכ"ג ויש מי. עמ"א דלא אמרו אלא מתכסה בה כדרכו ואם כו': מותר. שם קכ"א א':
טז סָעִיף כד סכ"ד י"א שאין. דלא כר' יהודה שם אלא כרב אשי. שם מ"ז ב' כמ"ש בירושלמי שם אההיא דר' יהודה טלית שאחז כו' ר' שמואל בשם ר"ז דר' יוסי היא ור"ל הברייתא דלא התירו אלא פושטו כו' וכתירוץ גמרא שלנו אמר ר' ייסא הוה סברינן מימר מה פליגין ר"י ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דא"ר שמואל בשם ר"ז דר"י היא הד"א אפי' עשה מחיצ' של מים מחלוקת ובזה הלשון ג"כ אמרו בס"פ כירה אמתני' דנצוצות וא"כ לתי' גמ' שלנו בסוף כירה דאף רבנן מודי צ"ל כסברא ראשונ' דירושל' וא"כ שם בטלית אף לרבנן אסור: וי"א. כמ"ש התוס' ספ"ג שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד דאיכא למימר כו' וכ"כ הר"ן שם כתירוץ השני: חוץ מן. עתוס' שם בפ' ט"ז ד"ה נותן כו: וי"מ. כמ"ש התוספות שם קי"א ד"ה האי וי"ל דוקא כו' אבל הטור בעל הס' השניה אזיל לשיטתו דלא ס"ל האי סוגיא כמ"ש בסי' ש"ך ס"ט:
יז סָעִיף כו סכ"ו אף אם. נלמד מהנ"ל יכול כו' וכ"ש בכה"ג: וכן כו'. שסובר שמ"ש בדליקה ל"ד ממ"ש בפ' המדיר בדליקה למעוטי כו' שלא במקום הפסד: וכל הדינים. כמו עיר הסמוכה לספר בפ"ד דעירובין: והזריז. כנ"ל סי' שכ"ח סי"ג ועגמ' די"ט כ"ב א' היכא דאיכא כו': אבל בחשש. כנ"ל בעיר הסמוכה לספר וע' בערכין ז' וכנ"ל סי' ש"ל ס"ה: אפי'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא פ"ד ב' לא הלכו כו' אפי' לחצר אחרת: אבל אסור. כמ"ש בי"ט כ"ב א' משום איבוד ממון כו' ואפי' לפי ס"ד דוקא בי"ט. ודלא כי"א דוקא לר"י אבל לר"ש כיון דמלאכה שאצ"ל פטור מותר בכה"ג כמו מפיס מורסא וכיוצא וליתא דהא בפ"ב דשבת מוקי ר' יוחנן לר' יוסי כר"ש ור"י אפי' גרס כיבוי אוסר בפט"ז וז"ש ודוקא וכו' דהוי מלאכה שאצ"ל ומשום סיפא נקטה אבל ברישא בכ"ע מותר כמ"ש פ"ב ל' א':
יח סָעִיף כז סכ"ז והרמב"ם. כשיטתו שפ' כר' יהודה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.