א אֵין עוֹלִים בְּאִילָן, בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ, וְאֵין נִתְלִים בּוֹ וִאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּלָל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלֹשׁ. עָלָה בְּאִילָן בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג מֻתָּר לִירֵד; בְּמֵזִיד, אָסוּר לִירֵד. וְאִם עָלָה מִבְּעוֹד יוֹם, בְּכָל גַּוְנֵי מֻתָּר לִירֵד מִשֶּׁחָשְׁכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לִירֵד מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לִירֵד מִבְּעוֹד יוֹם לֹא יֵרֵד מִשֶּׁחָשְׁכָה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לִישֵׁב שָׁם בְּאִסוּר. הַגָּה: וְדַוְקָא אָדָם שֶׁעָלָה שָׁם, אֲבָל אִם הִנִּיחַ שָׁם חֵפֶץ מִבְּעוֹד יוֹם אָסוּר לִטְּלוֹ מִשָּׁם בְּשַׁבָּת (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ"א). וְכָל זֶה בְּאִילָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל קָנִים הָרַכִּים כְּיָרָק, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻבָּרִים בַּקַּרְקַע, דְּאֵין אִסּוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּיָּרָק (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף).
ב שָׁרְשֵׁי אִילָן הַגְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ ג' טְפָחִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; פָּחוֹת מִכָּאן, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם דִּכְקַרְקַע חֲשִׁיבֵי. וְאִם בָּאִים מִלְּמַעְלָה וְיוֹרְדִים לְמַטָּה בְּמָקוֹם שֶׁגְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִים; וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין גְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה, מֻתָּרִים. הָיוּ גְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה וְחָלָל תַּחְתֵּיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד אֶחָד אֵין חָלָל תַּחְתֵּיהֶם וַהֲרֵי הֵן שָׁוִים לָאָרֶץ, אָסוּר לִישֵׁב אֲפִלּוּ עַל צַד הַשָּׁוֶה לָאָרֶץ.
ג מֻתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִתְלֹשׁ. אֲבָל הָאוֹכְלִים בְּגִנּוֹת, אֲסוּרִים לִטֹּל יְדֵיהֶם עַל הָעֲשָׂבִים שֶׁמַּשְׁקִים אוֹתָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מְכַוְּנִים, פָּסִיק רֵישֵׁיהּ הוּא; אֲבָל מֻתָּר לְהָטִיל בָּהֶם מֵי רַגְלַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁאֵינָם מַצְמִיחִין. הַגָּה: וְלָכֵן טוֹב לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּגִנּוֹת, אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם עִם מַיִם, דִּבְקֹשִׁי יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְּלוּ שָׁם מַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה).
ד יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַשְׁלִיךְ זְרָעִים בִּמְקוֹם יְרִידַת גְּשָׁמִים, שֶׁסוֹפָן לְהַצְמִיחַ; וְאִם יַשְׁלִיךְ לַתַּרְנְגוֹלִים, לֹא יַשְׁלִיךְ אֶלָּא כְּשִׁעוּר שֶׁיֹּאכְלוּ בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לְיוֹמַיִם; וְאִם הוּא בִּמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי אָדָם, מֻתָּר, שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִצְמֹחַ.
ה עֲשָׂבִים שֶׁעָלוּ עַל אֹזֶן הַכְּלִי, מִלַּחוּת הַכְּלִי, חֲשׁוּבִים כִּמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע וְהַתּוֹלְשָׁן, חַיָּב.
ו עֲשָׂבִים שֶׁתְּחָבָן בְּעָפָר מִבְּעוֹד יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לַחִים, מֻתָּר לֶאֱחֹז בֶּעָלִים וּלְהוֹצִיאָן; וְהוּא שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁוּ וְגַם צָרִיךְ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן; אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרִיעָה, אָסוּר.
ז אָסוּר לִתְלֹשׁ אֲפִלּוּ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.
ח עָצִיץ פי' חֲצִי כַּד שֶׁזּוֹרְעִים שָׁם עֲשָׂבִים (עָרוּךְ), אֲפִלּוּ אֵינוֹ נָקוּב, יֵשׁ לִזָּהֵר מִלִּטְּלוֹ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּלְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, אוֹ אִיפְּכָא, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁל חֶרֶס. הַגָּה: יִחוּר שֶׁל אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִן הָאִילָן, וּבוֹ פֵּרוֹת, מֻתָּר לִתְלֹשׁ הַפֵּרוֹת מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ב ח"ב חֻלִּין דַּף קכ"ד).
ט צִנּוֹר הַמְקַלֵּחַ מַיִם מִן הַגַּג שֶׁעָלוּ בּוֹ קַשִּׁים וַעֲשָׂבִים שֶׁסוֹתְמִים וּמְעַכְּבִים קִלּוּחוֹ, וּמֵימָיו יוֹצְאִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בַּגַּג וְדוֹלְפִים לַבַּיִת, מְמַעֲכָן בְּרַגְלוֹ בְּצִנְעָה, דְּכֵיוָן דִּמְתַקֵּן עַל יְדֵי שִׁנּוּי הוּא, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא בְּרַגְלָיו, בִּמְקוֹם פְּסֵידָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן.
י הֲדַס מְחֻבָּר, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ; אֲבָל אֶתְרוֹג וְתַפּוּחַ וְכָל דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בִּמְחֻבָּר שֶׁמָּא יָקֹץ אוֹתוֹ לְאָכְלוֹ.
יא הַשּׁוֹרֶה חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּמַיִם, הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַעֲמִיד עַנְפֵי אִילָנוֹת בְּמַיִם בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהֶם פְּרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים שֶׁהֵם נִפְתָּחִים מִלַּחְלוּחִית הַמַּיִם (מַהֲרִי"ל). וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן תרנ"ד.
יב תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן, וְכֵן אִילָן שֶׁיָּבְשׁוּ פֵּירוֹתָיו בּוֹ, הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶם בְּשַׁבָּת חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כַּעֲקוּרִים לְעִנְיַן טֻמְאָה.
יג אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּצְדָדֵי הָאִילָן, אֲבָל בְּצִדֵּי צְדָדִין מֻתָּר. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְמֹךְ הַסֻלָּם לְצִדֵּי הָאִילָן דְּכִי סָלִיק בֵּיהּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּצְּדָדִין, אֲבָל אִם יֵשׁ יָתֵד תְּקוֹעָה בְּצִדֵּי הָאִילָן מֻתָּר לִסְמֹךְ סֻלָּם עָלָיו, דַּהֲוָה לָהּ יָתֵד צְדָדִין, וְסֻלָּם צִדֵּי צְדָדִין. וְאִם נָעַץ בּוֹ יָתֵד וְתוֹלֶה בּוֹ כַּלְכָּלָה, הַיָּתֵד נִקְרָא צְדָדִין וְהַכַּלְכָּלָה כְּצִדֵּי צְדָדִין. הַגָּה: וּמֻתָּר לִגֹּעַ בָּאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְנִידֶנּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים). בּוֹר עָמֹק, אֲפִלּוּ מֵאָה אַמּוֹת, מֻתָּר לִירֵד וְלַעֲלוֹת וּמְטַפֵּס וְיוֹרֵד וּמְטַפֵּס וְעוֹלֶה וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַעֲקֹר קַרְקַע בִּירִידָתוֹ וַעֲלִיָּתוֹ (טוּר).
א סָעִיף א (א) בין יבש - ואפילו אם כבר נתייבש לגמרי שאין בו שום לחלוחית כלל וגם נשרו עליו וענפיו ופירותיו דלא שייך בו אח"כ שום חשש תלישה אפ"ה אסור בכל גווני משום סייג וגדר ויש מקילין בזה בימות החמה שמנכר לכל שהוא יבש:
ב סָעִיף א (ב) ואין נתלים - וה"ה דאין נשענין ונסמכין בו [גמרא]:
ג סָעִיף א (ג) ואין משתמשין - כגון להניח חפץ על אילן או להוריד איזה דבר מאילן או לקשור בו בהמה וכיוצא בזה [אחרונים]:
ד סָעִיף א (ד) במחובר לקרקע - ודוקא בגבוה מן הארץ ג"ט וכדלקמן:
ה סָעִיף א (ה) שמא יעלה ויתלוש - עלים או ענפים או פירות ויתכוין לתלשם ואתי לידי חיוב חטאת:
ו סָעִיף א (ו) בשוגג מותר לירד - אע"ג דבירידה זו משתמש באילן אעפ"כ אין לאסור עליו דגם בישיבתו משתמש הוא:
ז סָעִיף א (ז) אסור לירד - עד מו"ש דקנסינן ליה:
ח סָעִיף א (ח) בכל גוונא - פי' בין עלה על דעת לירד קודם חשכה וחשכה לו קודם שהספיק לירד בין עלה ע"ד לישב שם בשבת:
ט סָעִיף א (ט) מותר לירד - אע"ג דאסור לעלות אפילו מע"ש אדעתא דליתב שם דהא עכ"פ משתמש באילן בישיבתו אפ"ה לא קנסוהו דבשעת עליתו עלה בהיתר:
י סָעִיף א (י) וי"א וכו' - ולענין הלכה קי"ל כסברא הראשונה:
יא סָעִיף א (יא) ודוקא אדם - דגם בישיבתו על האילן עושה איסור:
יב סָעִיף א (יב) אסור ליטלו וכו' - שאין איסור בהיות כלים מונחים מעצמם על דבר המחובר בשבת ובנטילתו משתמש הוא בהאילן והטעם דאסרו ליטול בשבת מהאילן משום דבקל יבוא עי"ז להשען עליו או על אחד מענפיו ולפיכך כל שגבהו יותר מג' טפחים גזרו בזה. ודע דאעפ"כ אסור להניח בע"ש על האילן כלים המותרים לו להשתמש בשבת דמתוך שהוא משתמש בהם אתי להורידם מן האילן בשבת וכדלעיל בסימן רע"ז:
יג סָעִיף א (יג) וכיוצא בו - פירוש קנים או קונדסים שהם קשים [גמרא]:
יד סָעִיף א (יד) הרכים כירק - והרבה פוסקים סוברים שהקנים העשויין להתקשות אפילו ברכותן הרי הם כאילן ואסור ולא הותר אלא הקנים הגדלים באגם שאינן מתקשין לעולם ואפילו הם גדולים יותר מג' טפחים:
טו סָעִיף א (טו) דאין אסור - דבכלל עשבים הם ובעשבים לא גזרו כמבואר בס"ג [ריטב"א] וכתבו הפוסקים דאעפ"כ אסור להשתמש בקלחי כרוב ודלעת ואע"ג דגבי ירק לא גזרו חכמים שאני הכא שהם קשים ועוד דלבסוף מתקשים ונעשים כעץ [חולין קכ"ז] ודע דהט"ז חולק על הרמ"א והעלה לאיסור בקנים ובירק וכתב שכן מוכח לשון הרמב"ם והשו"ע לעיל בריש הסעיף שאחר שזכר תחלה דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים וכן הב"ח מחמיר בזה אבל בספר א"ר השיג ע"ז והביא מכמה ראשונים דפסקו כהרמ"א [ומה שהביא מלשון הרמב"ם אין ראיה כלל דקאי הכל על אילן המוזכר מקודם וכלל בזה אפילו אם נתייבש לגמרי שאין עליו שום עלים וענפים דלא שייך בזה שמא יתלוש אפ"ה אסור] אלא דכתב דוקא אם הקנה הוא רך כירק אבל אם הוא קשה אע"פ שאינו קשה כאילן ואסור להשתמש עליו וליטול ממנו שום דבר משום דנוח לשברו בעת שמשתמש עליו וכן בתו"ש מסכים להקל ומחלק ג"כ כמו שמחלק הא"ר וכן בח"א מסכים כן לדינא וכמו שהעתיק הרמ"א והביא שגם הריטב"א כתב כן ודלא כט"ז:
טז סָעִיף ב (טז) שרשי אילן - שיוצאים מן הקרקע ונראים כמו באילנות הזקנים:
יז סָעִיף ב (יז) אסור להשתמש - ואע"ג דהכא לא שייך כולי האי שמא יתלוש אפ"ה גזרו בו חכמים:
יח סָעִיף ב (יח) פחות וכו' להשתמש בהם - וה"ה ענף של אילן אם הוא סמוך לקרקע פחות מג' טפחים:
יט סָעִיף ב (יט) דכקרקע חשיבי - ושרי לישב עליהן וכ"ש בירק שאין גבוה ג"ט בודאי מותר וכן אילן קטן ובו פירות יאגדע"ס וכדומה אפשר דמותר כל שהוא פחות מג"ט ויש לומר להיפך דכל שיש פירות בכל גווני יש לגזור שלא להשתמש עליו שמא יתלוש [והיינו דקאמר שרשי אילן שאין בו פירות דהאיסור הוא רק משום לא פלוג בזה מותר פחות מג"ט] וכן בירק הראוי לאכילה אפשר ג"כ דאסור ואפילו בפחות מג"ט מטעם זה [פמ"ג]:
כ סָעִיף ב (כ) ואם באים וכו' - דלאחר שהוגבהו שלשה חזרו ונכפפו:
כא סָעִיף ב (כא) מותרים - אע"ג שראש זה הנכפף הוא גדל ובא ממקום האסור דהיינו מגבוה ג"ט וכשהיה שם מתחלה היה אסור להשתמש בו אעפ"כ כשגדל יותר ונכפף למטה הותר במקום הנמוך דכקרקע חשיבי ולפ"ז כ"ש שמותר להשתמש בעיקרו של אילן בפחות מג"ט לארץ אע"פ שהאילן גבוה מאד שהרי מקום זה לא נאסר מעולם [אחרונים]:
כב סָעִיף ב (כב) היו גבוהים וכו' - ר"ל שענפים יוצאים בצדו של האילן למטה ומהם עד הקרקע יש גובה ג"ט:
כג סָעִיף ב (כג) אע"פ שמצד אחד וכו' - כגון שהקרקע היה גבוה באותו צד ואין ממנה עד למעלה מן הענף שיעור גובה ג"ט ודוקא מצד אחד דבטל אותו צד לגבי השלשה צדדים ששם נראין גובה ג"ט אבל אם משני צדדין שוין לארץ אותן הצדדין מותרין להשתמש עליהן:
כד סָעִיף ג (כד) בין לחים וכו' - ומשמע בגמרא שאפילו אם העשבים הם ארוכות והוא הולך יחף שהעשבים רגילים להיות נדבקין בקשרי אצבעותיו אפ"ה מותר דלאו פסיק רישיה הוא שיתלש ולכן אפילו אם יתלש ג"כ אין איסור עליו שהוא אינו מכוין לזה. ומ"מ אם לאחר הליכתו מצא שנדבקו עשבים ברגליו בין אצבעותיו או על מנעליו יזהר שלא יסלקם בידיו דאסורים בטלטול משום מוקצה דביה"ש היו מחוברים:
כה סָעִיף ג (כה) כיון שאינו מכוין - עיין בבה"ל שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש בודאי ואפשר דאפילו לילך עליהן במהרה ג"כ צריך ליזהר:
כו סָעִיף ג (כו) שמשקים אותן - והמשקה את הזרעים חייב משום זורע דמועיל להצמיח וגם משום חורש שמרפיא הקרקע ע"י הלחלוח:
כז סָעִיף ג (כז) פסיק רישיה הוא - דאי אפשר שלא יועיל לגדלם ואם אוכל בגינה שאינה שלו ולא של אדם האוהבו יש מתירין דס"ל כיון דפ"ר דלא ניחא ליה הוא שרי אף לכתחלה והרבה פוסקים אוסרין גם בפ"ר דלא ניחא ליה לכתחלה וכמבואר בסוף סימן ש"כ ע"ש:
כח סָעִיף ג (כח) מי רגלים - לפי שעזים הם ושורפים את הזרעים ומונעים אותם מלהצמיח:
כט סָעִיף ג (כט) או שאר משקים שאינם מצמיחים - דהיינו כגון יין לפי שהוא עז וחזק ושורף ג"כ הזרעים וכן שאר משקה שהוא כעין זה וכתב המג"א דלכתחלה ראוי ליזהר אף במשקים ועיין בא"ר שכתב דביין שהוא חזק אין ליזהר כלל וכנ"ל. כתב הפמ"ג דמי דבש ושכר יש בהן מים ובודאי מצמיחין:
ל סָעִיף ג (ל) ולכן טוב להחמיר וכו' - כתב הט"ז דבגינה שיש בה יותר משבעים אמה דהוי כרמלית ולא מהני בה שום היקף בלא"ה צריך ליזהר דהא אסור בה טלטול ד"א עכ"ל ולפ"ז אפילו בגינת חבירו יש ליזהר:
לא סָעִיף ד (לא) במקום ירידת גשמים - ר"ל שהמקום ההוא לח מפני הגשמים שרגיל לירד שם וה"ה שאר מקומות לחין כה"ג:
לב סָעִיף ד (לב) שסופן להצמיח - פי' שיצמחו מחמת הריכוך כדרך כל תבואה כשנותנים אותה במים וכדלקמן סי"א או אפשר דבזמן מרובה ישתרש בקרקע:
לג סָעִיף ד (לג) או ליומים - דבזמן מועט כזה לא יצמחו וכ"ש דלא ישרשו בקרקע משא"כ לג' ימים ויותר יצמחו הזרעים ויתחייב למפרע משום זורע גם לחד דעה ביו"ד סימן רצ"ג כל שיעור השרשה אינו אלא ג' ימים [עי"ש בפ"ת] ודע דמיירי דהשליך את הזרעים בפעם אחת דאל"ה אסור להכין לימי החול [תוס' שבת]:
לד סָעִיף ה (לד) מלחות הכלי - כמו שמצוי בדלי ששואבין בו תמיד שגדלין בו כמין פטריות:
לה סָעִיף ה (לה) חייב - משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדת קוצר ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור משום דאינו מחובר בקרקע עולם דשאני התם דאין דרך זריעה שם משא"כ הכא דעיקר גידולן כן. וה"ה התולש כישות מהיזמי והיגי [פי' קוצים] אע"פ שגם הכישות אינה מחוברת לקרקע אפ"ה חייב משום עוקר דבר מגידולו [גמרא]:
לו סָעִיף ו (לו) כדי שיהיו לחים - כגון עשבים שהם נויים למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו [רש"י] וה"ה אם תוחבן בקרקע כיון שאינו מכוין שישתרשו שם:
לז סָעִיף ו (לז) לאחוז בעלים - אם רוצה להריח בהם ולא מצרכינן ליה לנעוץ ולשלוף בע"ש ולחזור ולנעוץ עד כדי להרחיב מקום מושבה בעפר עד שלא יזיז העפר בשליפתו בשבת דאפילו יזיז העפר לית לן בה שהרי אינו מטלטל העפר בידיו אלא ע"י העשבים ואינו אלא טלטול מן הצד דשרי ועיין לעיל בסימן שי"א במ"ב סקכ"ח מש"כ שם בשם האחרונים:
לח סָעִיף ו (לח) ולהוציאן - וה"ה להחזירן אח"כ למקומן אם לא נסתם הנקב משהוציאן:
לט סָעִיף ו (לט) והוא שלא השרישו - כגון קודם ג' ימים דאז בודאי לא השרישו דאם השרישו פשיטא שאסור להוציאם שהרי הוא עוקר דבר מגידולו:
מ סָעִיף ו (מ) אבל אם וכו' - דכיון שהם תחובין וטמונים בקרקע כשאר זרעים וגם מתכוין לזורעם גזרו בהו רבנן דלא ליתי לאחלופי לתלוש לאחר השרשה:
מא סָעִיף ז (מא) אסור לתלוש - וה"ה שאסור להשקות הזרעים שבתוך העציץ ואפי' אם העציץ הוא מונח בעליה ג"כ יש איסור בכל זה:
מב סָעִיף ז (מב) שאינו נקוב - אבל מעציץ נקוב חיובא נמי יש בזה לפי שיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם ואפילו אם היה הנקב קטן כ"כ שהוא בכדי שיצא ממנו שרש קטן שהוא פחות מכזית ואפילו אם היה הנקב בדופן העציץ כיון שהוא כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר וכ"ש אם הוא בשוליו נגד השרש:
מג סָעִיף ח (מג) אפילו אינו נקוב - דגם בזה יש חשש תלישה מדרבנן מפני שמפסיק יניקתו מעט וכ"ש אם העציץ הוא נקוב דצריך ליזהר בזה:
מד סָעִיף ח (מד) ע"ג יתדות - ר"ל אף שאינו מפסיק שום דבר בין העציץ להקרקע וכ"ש אם מעמידו ע"ג עצים או ע"ג בגדים דיש בזה איסורא ואם הוא עושה כן בעציץ נקוב יש בזה תלישה ונטיעה מן התורה [ב"י] וע"כ יש ליזהר מאד בכלי עם עשבי בושם שרגיל להיות בבית שלא ליטלו מן הקרקע ולהניחו ע"ג השלחן או להיפך:
מה סָעִיף ח (מה) או איפכא - משום זורע:
מו סָעִיף ט (מו) ועשבים - תלושין [פמ"ג]:
מז סָעִיף ט (מז) ממעכן - פי' דורסן ומשפילן ברגליו וכתב המאירי פרק חבית דלהסירם הנה והנה אסור אפילו ברגלו:
מח סָעִיף י (מח) מותר להריח בו - דלא שייך למגזר שמא יקוץ כיון שאינו רוצה רק להריח וזה יכול הוא לעשות אף במחובר ויש מחמירין זה וכתב בא"ר דהעיקר כפסק השו"ע ולענין לטלטלו בידו דינו כמו לעיל לענין קנים הרכים בס"ב א:
מט סָעִיף י (מט) יקוץ אותו לאכלו - וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תלישה גדולה מזו ולכן יש למחות ביד הטועים והולכים לגנות בשבת ויו"ט וקוטפים פירות מן המחובר ואוכלים ומלבד איסור תלישה אסורים ג"כ אח"כ באכילה לכל בשבת וכדלעיל בסימן שכ"ב ס"ג וראוי למנות אנשים להשגיח ע"ז עד שישתקע הדבר:
נ סָעִיף יא (נ) השורה - כדי שיתרככו ויצמיחו כדרך ששורין איזה תבואות קודם הזריעה:
נא סָעִיף יא (נא) תולדת זורע - דמה זורע מכוין לאצמוחי פירי אף זה כן [מו"ק ב'] וכתב בח"א דה"ה השורה תבואה לעשות מהן (מאלצין) לשכר חייב דידוע דכונתו להצמיח. וכתב עוד דתיכף משנתן למים חייב אע"ג דלא יצמיחו אלא לאחר כמה ימים ומסיים דאעפ"כ מותר לשרות תבואה לבהמתו דאין כונתו להצמיח אלא לרכך הזרעונים וגם לא יבוא לידי צמיחה דקודם שיצמיחו יאכלום הבהמות. ודע דכ"ז בזרעונים שאין נבללים במים אבל בזרעונים שמתערבים ונתלים זה בזה במים כמו כרשינין וכיו"ב שמתרככין ונימוחים שם והמים מתעבים בסיבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכה אסור לשרותן לבהמתו משום לש [כדלקמן ש"מ סי"ב וכמתניתין דשבת י"ז וע"ש בפירוש המשנה להרמב"ם ובמאירי]. צמוקין ושאר פירות יבשים מותר לשרות בשבת ומ"מ בכובש כבשים אסור [פמ"ג]:
נב סָעִיף יא (נב) בכל שהוא - ר"ל אפילו גרגיר אחד:
נג סָעִיף יא (נג) להעמיד ענפי אילנות - שקוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית [מהרי"ל] ור"ל שהוכנו מאתמול לכך אבל סתם ענפי אילן הוי מוקצה:
נד סָעִיף יא (נד) וע"ל סי' תרנ"ד - ר"ל דשם מבואר דאינו מותר בשבת כ"א להחזיר במים שעמדו בו מכבר בע"ש ולא להוסיף עוד מים צוננים וכ"ש שלא להחליף המים לגמרי ולפ"ז הא דכתב מקודם דמותר להעמידן היינו להחזירן בשבת לתוכן אפילו אם כבר ניטלו מהן אבל לא להעמידן לכתחלה [תו"ש וח"א] ויש אחרונים שסוברין דמדסתם המחבר משמע דאפילו לכתחלה מותר להעמידם בכד שיש בו מים מזומנים מע"ש ולא אמרו אלא להוסיף עתה מים משום טרחא יתירה. ודע דביש בהן פרחים שנפתחים מחמת המים אסור לכו"ע אף להחזיר במים שעמדו בהם מכבר:
נה סָעִיף יב (נה) באיביהן - פירוש בחיבורן בענף:
נו סָעִיף יב (נו) וכן אילן - שיעור הלשון כן הוא וכן ה"ה כל אילן שיבשו וכו' ולאו דוקא תאנה ובנשמת אדם כתב שט"ס הוא וצ"ל וכן אילן שיבש ובו פירות ולפ"ז מעיקרא אשמעינן דהאילן לח ורק הפירות נתיבשו ואח"כ אשמעינן דאפילו האילן עצמו יבש אפ"ה חשיב כמחובר:
נז סָעִיף יב (נז) חייב - כתב המג"א דבעשבים יבשים מודו דכתלושין דמי והתולש מהם פטור אבל איסור דרבנן יש אפילו בעשבים ולפעמים יש ג"כ חיוב חטאת בזה כמו שבארתי בבה"ל. בצלים שדרכן להשתרש בעליה שיש בו עפר ונשתרשו שם וגם רוצה בהשרשתן התולש חייב אע"ג שכל הבצל מגולה ואין דרך גידולן בכך אבל אם נפלה עליהן מפולת ונתכסו האמהות של הבצלים והעלין מגולין כדרך גידולן ונשתרשו שם אפילו אינו רוצה בהשרשתן חייב כמו שאם היו נטועין בשדה [מ"א סקי"ג בשם תשובת הרא"ש ממשנה ב' פ"ה דמעשרות ע"ש במשנה ועיין בשנות אליהו שם וצ"ע]:
נח סָעִיף יב (נח) לענין טומאה - פי' טומאת אוכלין דלא מקבלי טומאה במחובר וזה חשוב כתלוש:
נט סָעִיף יג (נט) בצדדי האילן - פי' דבר התחוב או קשור באילן מקרי צדדי האילן אבל דופני האילן עצמו לא מקרי צדדין אלא גוף האילן הוא וצדי צדדין הוא דבר הנשען בדבר התחוב באילן וכן מתבאר בדברי המחבר לקמיה:
ס סָעִיף יג (ס) אסור לסמוך הסולם - אין הלשון מדוקדק ושיעור הדברים דאין לסמוך סולם לאילן מע"ש לעלות עליו בשבת דכי סליק ביה וכו'. ולסמוך הסולם בשבת בודאי אסור אפי' אינו סומכו באילן גופא רק על היתד התקוע בו דזהו גופא משתמש בצדדי אילן מקרי:
סא סָעִיף יג (סא) לצדי האילן - פי' לדופנו:
סב סָעִיף יג (סב) מותר לסמוך - היינו דמותר לסמוך סולם מע"ש לעלות עליו בשבת משום דהו"ל יתד וכו'. ויזהר שלא יניח רגלו על היתד אלא על שלבי הסולם כדי שלא יהא משתמש בצדדין [ש"ס]:
סג סָעִיף יג (סג) והכלכלה כצדי צדדין - לפיכך מותר להניח בה פירות וליטול ממנה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטלה או לתלות ביתד וכנ"ל גבי סולם. ואם הכלכלה תלוי באילן עצמו אסור ליטול חפץ ממנה וכן ליתן לתוכה דקמשתמש בצדדין [ש"ס] ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן אסור בכל ענין מפני שעי"ז משתמש באילן. ולהשען באילן אם האדם בריא מותר ותש כח אסור והטעם דאדם בריא אינו סומך עליו אלא מעט ולא מקרי משתמש במחובר אבל תש כחו צריך לסמוך בכל כחו עליו ומקרי משתמש במחובר ואסור וה"מ כשאינו מנידו אבל כשמנידו אפילו בבריא אסור דזה גופא שמוש הוא:
א סָעִיף א בין יבש. בימות החמ' אסור משום דנתרי קינסי ואף על פי שנשרו ענפיו כבר אסור משום לא פלוג ובימות הגשמים אסור משום שאין ניכר בין לח ויבש אבל באמת ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ד' ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב לדידיה הא דקאמ' בגמ' והא קנתרן פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש ע"ש:
ב סָעִיף א אסור ליטלו. ומה"ט אין מניחין נר עליו בי"ט כמ"ש סי' רע"ז ס"ד (מ"מ) והרא"ש כ' פ"ה דשבת דאם נוטלו לא מקרי משתמ' במחוב' וכמ"ש סי' ש"ז סע"ז דמות' לקשור חבל בפי הפרה אלא טעם האיסו' בנר שמא יעל' על האילן כדי ליטלו ע"כ ועסי' תרכ"ח ס"ג דמשמ' שם דס"ל להרא"ש דאסור ליטול חפץ מעל האילן וכ"ה בהדיא בגמ' דאפי' מהכלכל' אסור ליטול כמ"ש ססי' זה ק"ו מאילן גופא דאסור ליטול וא"ל דבכלכלה גופא הטעם שמא יעלה על האילן דמהיכי תיתי יעלה כיון שהיא למטה מי' ואפשר דסבירא ליה כיון דלמעלה יש לגזור א"כ גם למטה מי' אסור דלא פלוג משא"כ בהמה דרוב בהמות אינן גבוהים כ"כ ודוחק, דא"כ למאי נ"מ כת' הרא"ש דאם נוטלו לא מקרי משתמש במחובר כיון דעכ"פ אסור ליטול חפץ משם דלדעת המ"מ צ"ל דאילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניח על גביו אבל בהמה אין דרך תשמישו כלל בזה ולכן גרע מצדדים ועיין בשבת ברש"י דף קנ"ד תדע דהא אסור לקשור בהמה באילן כדאי' בעירובין דף ס"ג וחבל בפי פרה שרי אלא ודאי כדאמרן:
ג סָעִיף ב שרשי אילן. וה"ה קלחי כרוב (יש"ש ביצה פ"ה):
ד סָעִיף ב שמצד א'. אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי:
ה סָעִיף ג שמשקין אותם. והמשק' מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע (פ"ק דמ"ק הג"מ):
ו סָעִיף ג פסיק רישיה הוא. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"כ כיון דלא ניח' לי' וס' הזכרונות דף נ"ח כ' דוקא בגנת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמ' דאמרי' דעביד בארעא דחברי' עמ"ש סי' ש"ז ס"ז:
ז סָעִיף ג או שאר משקין. וראוי ליזהר אף במשקין (ס' הזכרונות):
ח סָעִיף ה והתולשן חייב. ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור דהתם אין דרך זריעה שם (גמ'):
ט סָעִיף ז אסור לתלוש. וי"א דבשל עץ חייב חטאת ובחרס פטור וי"א איפכא עבח"מ סי' ר"ב סי"ב ועבב"י דאפי' הוא מונח בעלי' אסור לתלוש ממנו:
י סָעִיף י מותר להריח. דכיון דיכול להריח במחובר לא אתי למקצייה וביש"ש מחמיר כדעת הר"ן:
יא סָעִיף י יקוץ אותו לאכלו. וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תליש' גדולה מזו (רש"י) ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תליש' בכך כדאמרי' דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וה"ה במפרק ודש כה"ג ע"ש:
יב סָעִיף יא וחייב בכל שהוא. וצ"ע דבזבחים ד' צ"ד אמרי' הזורק זרע פשתן במים מ"ט חייב אילימא משום דמצמח ממים וה"ל זורע אי הכי חיטים ושעורים נמי התם קעביד לישה פי' שנדבקין זה בזה וכו' ע"ש דמשמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש אבל בחיטי ושערי פטור כמ"ש סי' ש"מ סי"ב וע"ק למה בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע וי"ל דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומכל מקום צ"ע מנ"ל להרמב"ם הא:
יג סָעִיף יא ענפי אילנות. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועסי' ש"ח סכ"ג ועסי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת:
יד סָעִיף יב התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודי' דכתלושין דמי דלא כע"ש: כתב הרא"ש כלל ב' סימן ד' גג שמילאוהו עפר ונטע בתוכו התולש ממנו חייב וכ"פ בי"ד ס"ס רצ"ד וראייתו ממשנה ב' פ"ה דמעשרות וצ"ע דהר"ש מביא ירושלמי דהיינו דוקא לענין טומאה אבל לכל מילי כתלושין דמי מיהו בתי"ט הביא הירושלמי (הואיל) ואינו רוצה בהשרשתן אבל כשרוצה בהשרשתן הוי מחובר גמור ומסיים אחר כך נפלה עליהם מפולת והעלים שלהם מגולים כדרך גדילתם הרי הם כנטועים בשדה התולש מהם בשבת חייב (פי' אפילו אינו רוצה בהשרשתן) וע' בסימן שי"א ס"ח:
טו סָעִיף יג והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול חפץ מהכלכלה דקמשתמש בצדדין (כ"מ בגמ' דף קנ"ה ובעירובין דף ל"ג) וכ"כ ב"י וגם הא"ח כיון לזה וכ"מ ססי' תרכ"ח וערסי' זה מ"ש ועב"י ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור (כ"מ בגמ') ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור (יש"ש פ"ה דביצה ס"ו):
א סָעִיף א אין עולין באילן. אע"ג דגבי עשבים מותר לילך עליהם כמ"ש ס"ג התם הטעם משום דעיקר החשש שנתלשו בדריסתו ובזה קי"ל כר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר משא"כ באילן הוה הטע' משום שמא יתלוש בזה מוד' ר"ש דאסור כ"כ ב"י וכ' הרא"ש דנרא' דהרי"ף לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהל' ההיא דאילן יבש עכ"ל משמע דבאילן מותר אפי' בלח כמו בעשבים ויפה הקשה הב"י עליו דא"כ לא היה לו להביא ההיא דאין עולין באילן כו' אלא ודאי דהרי"ף ס"ל הכל אסור אפי' ביבש ושלא כמשפט כ' מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו כי הרי"ף מחלק ג"כ בין לח ליבש דא"כ ה"ל להרי"ף לכתבו כהרא"ש:
ב סָעִיף א ואין משתמשין במחובר לקרקע. מל' זה משמע אפי' בירק ועמ"ש אחר זה:
ג סָעִיף א ודוקא אדם שעל' שם. פי' דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד אבל אם הניח חפץ אסור להורידו בשום צד:
ד סָעִיף א אבל קנים כו'. זה צ"ע ותחל' נקדים שזהו הג"א שמביא ב"י וטעמו דלא הוה אלא ירק ובירק אין שבות כלל וכתב שלמדו כן מדאמרינן א"ל ר"נ פוקו כבושו כו' וסיים ב"י והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מ"ש אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן אבל בירק מותר דאל"כ ה"ל לכתוב אסור להשתמ' במחובר עכ"ל וא"כ כיון שכבר כ' הש"ע בתחלת הסעיף אין משתמשין במחובר ממילא משמע אפי' ירק והוא ל' הרמב"ם פכ"א והיאך כתב כאן רמ"א דברכים מותר להשתמש ועל הב"י קשה היאך פסקו הפוסקים דלא כסתם גמ' דאמרה לחלק בין רכים לקשים וע"כ נלע"ד דרך אחר והא לך הסוגיא בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) דקודם לזה אי' במשנה דאם נתן העירוב על האילן הוה עירוב ואע"ג דלא מצי לטול העירוב משום דאין משתמשין באילן מוקמי לה כר' דס"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה ועיקר קנין העירוב הוא ב"ה ואח"כ אמרי' במשנה דאם נתן העירוב בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ הוה עירוב ואמרי' שם דהך סיפא לאו ר' היא דאל"כ מ"ש מאילן דהוי עירוב ברישא רבינא אמר כולה ר' היא וסיפא גזירא שמא יקטום פירש"י לפי שהקנ' רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקל לי' אבל ברישא באילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישי' אבל לקטימת קנה ודאי הוא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו משום שבות אלא מלאכה דמחייב משום קוצר ההוא פולמסא (פי' חיל) דאתא לנהרדעא א"ל ר"נ פוקו עבידו כבושא כבשא באגמ' ולמחר ניזל ונתיב עלייהו (פי' כפו הקנים זה ע"ז כדי שיוכלו לישב) איתביה רמי בר חמא לר"נ תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא פירש"י דקנים כאילן הם ואסור להשתמש עליהם א"ל התם בעוזרדין פירש"י שהוקשו כבר הרי הוא כאילן וכי שרינן באינן עוזרדין בעוד הם רכים דהוי כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות והנה אנו רואין שיש כאן מחלוקת דלרבינא חמיר טפי היכא דרכיך ודומה לירק ולר"נ כל היכא דרכיך ודומה לירק לית ביה משום שבות והיכא דקשה דומ' לאילן ויש בו משום שבות ול"ל גזיר' דשמא יקטום והג"ה אתיא כר"נ ולהכי מיקל ברכיך אבל האשר"י פוסק כרבינא ונמצא דרכיך חמיר טפי משום שמא יקטום וא"כ כ"ש בירק דרכיך טפי דיש חשש שמא יקטום ואסור להשתמש בו ול"ד למ"ש אח"כ בסי' זה דמות' לילך ע"ג עשבים דשאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה דשמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידו וא"כ דחשש שמא יקטום הוא אפילו בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק אחר שזכר תחלה דין אילן והיינו כרבינא ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא וא"ל למה לא אסרו בגמ' משום טעם זה די"ל שנתנו טעם לכ"ע אפי' למאן דל"ל מוקצה ולחלק בין אילן לקנים לכ"ע ולא קי"ל כהך הג"ה להתיר בקנים רכים ובירק ודברי רמ"א תמוהים בזה אחר שראה דברי הש"ע ע"פ הרמב"ם שאין משתמשין במחובר כלל ולא כ' עליו שם כלום:
ה סָעִיף ב היו גבוהים מן הארץ כו'. ברמב"ם פכ"א כתוב וז"ל היו גבוהים ג' אע"פ שצידן א' שוה לארץ או שיש חלל תחתיהם ג' אסור לישב עליהם וכ' ב"י וז"ל ושיעור הל' כך הוא היו גבוהים ג' או שיש חלל תחתיהן אע"פ שצידן א' שוה לארץ אסור לישב עליה' עכ"ל. פי' דברי הב"י כך הוא דל"ת דמ"ש אע"פ שצידן א' כו' קאי אחלוק' הראשונה ולא אדבתרי' ואינו כן דבגמ' אית' בהדי' כן אחלוקה השניה בברייתא ובגמ' לעיל מיניה איתא זה על חלוקה הראשונה אלא ודאי דגם הרמב"ם שכתבו אחר חלוקה ראשונ' ע"ז קאי גם על חלוקה שניה ופי' הענין הוא כך דחלוקה הראשונה פירושה שהאילן גבוה מן הארץ ג' ובמקום שכלה צדו של הענף שם גבוה הקרקע עד הענף וכן פירש"י בגמ' וחלוק' השני' היא כפשוט' שהקרקע שוה רק שהענף נכפף ויורד בקצה א' על הקרקע זהו פשוט אלא שמו"ח ז"ל כ' על ב"י ואיני יודע למה הפכן לדברי הרמב"ם ופי' הוא ז"ל דהך שצדן (א' שוה) לארץ הוא על חלוקה הראשונה לחוד ובשניה מיירי ששוה לארץ בכל צד רק שיש תחתיו גומא בארץ עמוק ג' קמ"ל דחשבי' הג' טפחים מעומק הקרקע והוי כאלו למעלה בקרקע ג' וקשה על פי' זה דבגמ' אמרי' וכן באניגרא פירש"י אילן היוצא מתוך החריץ הקצר העשוי להוליך המים לשדות וב' צידי האילן שלצד גידודי החריץ נכנסים בגדודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי היא גבוה ג' ואם בא למדוד מצדדיו השני' שהם מגדודי החריץ ולמעל' אין גבוה ג' לרבה דמודד הגדודים שרי דכל פחות מג' לארץ כארץ לרב ששת מודד מעומקו והרי היא גבוה ג' ומכח איסור' קאתי עכ"ל וא"כ תקשה לרבה מהך ברייתא דחלל תחתיהן שמודדין מן הקרקע לפי פי' מו"ח ז"ל ומ"ש שהב"י מהפך דברי הרמב"ם היה סבור שהב"י מפ' דברי הרמב"ם דלא קאי הך שצדו א' שוה לארץ דוקא על חלוקה א' דבאמת קאי אתרוייהו וכדפרישית והוא פשוט לפע"ד:
ו סָעִיף ג מותר לילך ע"ג עשבים. כמ"ש בס"א דמ"מ להשתמש אסור אפי' בירק לדעת הרמב"ם:
ז סָעִיף ז אסור לתלוש אפי' כו'. משמע דחיוב ליכא אלא בנקב וק' מ"ש בס"ה בעשבים באוזן הכלי דחייב כבר תי' ע"ז בגמ' דבעציץ שאינו נקוב לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל בעשבי' באוזן הכלי הוא עיקר גידולן ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגינות ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד"א דהא גינה דיש בה יותר מן ע' אמות הוה כרמלית כמ"ש סי' שכ"ח ולא מהני היקף לדירה בגינה כמ"ש רש"י בעירובין דף כ"ד:
ח סָעִיף ח מותר לתלוש הפירות ממנו. צ"ע מ"ש ממ"ש רמ"א סי' שי"ט ס"ו דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים ולכן כתב דאין לפרק האגוזים מתוך קליפתן הירוק ונ"ל דשאני הכא שאין איסור דאוריי' רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאוריית' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפילו במפרק כלאחר יד:
ט סָעִיף ט ממעכן ברגליו כו'. ואע"ג דמה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאורייתא כמ"ש בסימן רמ"ג:
י סָעִיף י מותר להריח בו. דלא חיישי' שמא יקוץ אותו לאכלה דלאו לאכילה קאי ולפי מש"ל ס"א דאין משתמשין אפילו בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו בידו דאלו נוטלו להדס בידו אסור וע"ש. צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע:
א סָעִיף א קנים. עיין ט"ז שהעלה לאיסור בקנים ובירק וכ"מ לשון הרמב"ם אחר שזכר תחלה דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים עס"א:
ב סָעִיף ב אילן. והוא הדין קלחי כרוב. רש"ל ביצה פ"ה:
ג סָעִיף ב שמצד אחד. אבל אם מב' צדדים שוה לארץ ומב' צדדים גבוה ג' שרי. מ"א:
ד סָעִיף ג שמשקים. והמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע פ"ק דמ"ק. מ"א:
ה סָעִיף ג פסיק. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"ך כיון דלא ניחא ליה וספר הזכרונות כתב דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה עמ"ש סי' ש"ז ס"ז. מ"א:
ו סָעִיף ג משקים. וראוי להזהר אף במשקין. ספר הזכרונות:
ז סָעִיף ג בגנות. וט"ז כתב ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד' אמות דהא גינה שיש בה יותר מן ע' אמות הוי כרמלית ולא מהני היקף לדירה בגינה ע"ש. וא"כ לפ"ז אפי' בגינת חבירו נמי אסור ועיין ס"ק ה' מש"ש בשם המ"א:
ח סָעִיף ז נקוב. משמע דחיובא ליכא ול"ד לדסעיף ה' בעשבים באוזן הכלי דחייב דהתם דרך זריעה בכך גמרא עיין ב"י דאפי' מונח בעליה אסור לתלוש ממנו עי"ש:
ט סָעִיף א להריח. וכתב הט"ז ולפי מה שכתבתי לעיל בס"א דאין משתמשין אפי' בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו ביד דאלו נוטלו להדס בידו אסור. ועס"ק א':
י סָעִיף יא בכל שהוא. עיין מ"א מה שהקשה מש"ס דזבחים דף צ"ד והעלה דאינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומ"מ צ"ע עכ"ל ע"ש ועיין מ"ש היד אהרן:
יא סָעִיף יא ענפי. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועיין סי' ש"ח סעיף כ"ג. ועיין סי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת. מה שנוהגין המון העם ליתן בתוך כלי מים ורדים וכיוצא בהם הוא איסור גמור שאותן ורדים נפתחים מלחלוחית המים וכבר כתב הרמ"א בשם מהרי"ל שאין ליתן במים ענפי אילנות שיש בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים. כנה"ג ועיין יד אהרן:
יב סָעִיף יב התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודו דכתלושין דמי מ"א דלא כע"ש ע"ש. (ובס' א"ר תמה על מ"א דמחלק בין מין אילן לעשבים אלא שנ"ל דמעיקרא לא קשיא מידי דודאי אילן יבש נמי כתלוש אלא דהכא איירי באילן לח רק שהפירות נתיבשו וכן הוא בחולין דף קנ"ד בש"ס ופי' רש"י שם):
יג סָעִיף יג והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול מהכלכלה דקמשתמש בצדדין. ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור. יש"ש מ"א ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) בין יבש כו' דאי' בעירובין דף ק' ע"ב תני חדא א' לח וא' יבש אסור (ר"ל לעלות עליו) ותני אידך יבש מותר ומשני כאן בימות החמה דניכר בין לח ליבש וליכא למיגזר יבש אטו לח. וביבש מצד מצמו לית ביה איסור תלישה לכן יבש מותר. וכאן בימות הגשמים דאינו ניכר בין לח ליבש לכן אפי' יבש אסור דגזרינן אטו לח ופריך יבש בימות החמה יאסר משום שמשיר פירות שיש בו משנה שעבר' ופירש"י דביבש לית ביה משום תלישה מ"מ נגזר אטו תלישת לח ומשני דלית ביה פירי ופריך והא נתרי קנסי ר"ל בעלייתו משיר ענפיו ומשני דלית ביה קנסי ולפ"ז יבש בימות החמה דלית ביה פירי ולא ענפים מדינא מותר אלא שאמרו שם דרב איקלע להאי אתרא ואסר אפי' כה"ג שבקעה מצא וגרר בה. בקעה שלא היה בני תורה ומשום לא פלוג אסר להם בכל ענין ולכן כתבו הפוסקים דאנן לא עדיפא מינייהו מהאי אתרא ולכן גם לדידן ראוי לאסור בכ"ע: וכ"כ בחולין פ"ט ע' מה שאכתוב בעז"ה בזה: אבל דעת הרמב"ם כו' כמ"ש סעיף י"ב כו' ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש. ר"ל דהמ"א פי' קושית הש"ס והא נתרי פירי כפירש"י דנגזר אטו תלישת לח ת"ל דביבש גופיה איכא למגזר שמא יתלוש לדעת הרמב"ם והקשו האחרונים דהלא דברי הרמב"ם הם דברי שמואל בחולין דף קכ"ז ע"ב וכאשר יתפרשו דברי שמואל יתפרשו גם דברי הרמב"ם דידוע דכן דרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הש"ס וז"ל הש"ס אר"ח ב"א אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין (ר"ל אע"ג דקי"ל אין אוכל מחובר מקבל טומאה מ"מ כיון שצמקו י"ל דין תלוש לענין טומאה ומקבל טומאה והתולש מהן בשבת חייב חטאת. ופירש"י צמקו באיביהן יבשו באילן. חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן דאע"ג דלענין טומאה דינם כתלושים לענין שבת דינם כמחוברים (והם דברי רש"י שרמז עליו מ"א שכ"כ פ"ט דחולין) וא"כ ע"כ צ"ל הא דלא פריך הש"ס בעירובין ביבש שמא יעלה ויתלוש דידע דאפשר מיירי ביבשו גם עוקציהן. דליכא חיוב חטאת וכיון שהעתיק דברי שמואל ע"כ גם הוא מיירי בלא יבשו עוקציהן ואף ע"ג דסתם אמר הרמב"ם כבר כתבתי דכן דרכו בקדש לסתום כלשון הש"ס וא"כ גם לדידיה לק"מ ולענ"ד צ"ל ע"פ מ"ש בתו' בשבת דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר משכחת לה (ר"ל דאסור לקצצן בשבת) וז"ל אומר רבי דלאו משום תלישה דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין כו' תאנים שצמקו כו' דוקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן כו' ואין דינו כלל כמחובר כו' והא דפריך בפ' המוציא תפילין אאילן יבש והא קנתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומ' רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן עכ"ל התוס'. הנה ודאי מ"א לפי שעה אשתמיט מיניה דברי התו' הנ"ל דהא מדברי התוס' משמע דאין מפרשים קושית הש"ס והא נתרו פירי כפירש"י דנגזור אטו תלישה דלח אלא דבאמת קושית הש"ס דניחא שמא יתלוש ביבש גופיה ויתחייב ולכן הוצרכו לפרש דמיירי שלא יבשו עוקציהן וא"כ גם על הרמב"ם לק"מ גם לפי הבנת מ"א דהרמב"ם ס"ל דגם ביבש יש איסור תלישה דלא ה"ל להש"ס להקשות והא נתרי פירי למגזר אטו לח אלא ביבש גופיה ה"ל לגזור שמא יתלוש די"ל דהרמב"ם מפ' כן באמת קו' הש"ס וכמו שפי' התוס' כנ"ל אלא דהמ"א לא היה לפניו כ"א פרש"י בערובין והיה סובר דכ"ע מפרשים כן לכן הקשה שפיר על הרמב"ם. ומה שהקשו אחרונים דע"כ לפרש"י בערובין צ"ל דקושית הש"ס בעירובין היא ביבשו עוקציהן כי היכי דלא תיקשי משמואל. כן י"ל לרמב"ם שהעתיק לשון שמואל כנ"ל זה לק"מ די"ל דהמ"א מסברא דנפשיה היה מחלק כמו שנראה מדברי התוס' הנ"ל דמפרשים צמקו היינו בלא עוקציהם ויבשו היינו גם עוקציהם אלא ע"פ הכרח לשטתן הוצרכו לדחוק דגם בערובין אע"ג דמזכיר יבש מ"מ ר"ל בלא עוקציהם. וכן נראה מדברי הראב"ר פ"ב מה' טומאת אוכלים על מ"ש הרמב"ם ירקות שיבשו באביהן כו' כ' הראב"ד וז"ל א"א ואפי' צמקו. וכתב ע"ד הכ"מ וז"ל כלומר דלישנא דגמ' שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הלכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמ' קרי לצמקמו יבשו ובתוספת איתא להאי ברייתא וכתב בה שיבשו כלשון רבינו עכ"ל הכ"מ א"כ בלי דברי הרמב"ם א"ש סוגיא דעירובין לפירש"י דשמואל נקט צמקו באיביהן דהיינו דלא יבשו עוקציהן לכן חייב על תלישתן אכל בערובין דמיירי ביבש דפשוטו משמע דגם עוקציהן יבשו לכן הוצרך להקשות נגזר אטו תלישה דלח. אבל בתלישת יבש גופיה ליכא חיוב אבל הרמב"ם שהעתיק בהל' שבת תאנים שיבשו באיביהן וכמ"ש בש"ע בסעיף י"ב ויבשו היינו שיבשו גם עוקציהן וע"כ צ"ל דצמקו דאמר שמואל לאו דוקא אלא ר"ל יבשו וכמ"ש בשם הכ"מ וס"ל דאפי' גם העוקצים יבשו חייב על תלישתן שפיר קשיא ליה למ"א ובספר ח"מ כתב לחלק ושאני בעירובין דגוף האילן יבש. בזה י"ל דסבירא ליה דאין לחלק כיון דיבשו העוקצין ה"ל כאלו יבש האילן:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אסור כו'. אין מניחים נר עליו ביו"ט כצ"ל והטעם כיון דבי"ט אין איסור בטלטול הנר חיישינן שמא יחזור ויטלה מן האילן ונמצא משתמש במחובר ולכן אפי' להניחו על האילן מעי"ט ג"כ אסור כמ"ש לקמן סי' תקי"ד סעיף ו' משמע מלשון המ"מ דהנטילה בעצמה מיקרי משתמש במחובר ע"ש. בפ' פרה אלמא דכהאי גוונא לא מיקרי משתמש בבע"ח דאסור אם כן ה"ה דל"מ במשתמש במחובר דמשמע שם דס"ל להרא"ש כו' דאיתא שם העושה סוכתו בראש האילן כשרה בחה"מ ואין עולין לה בי"ט משום דמשתמש במחובר. ויש לפרש דכל הסוכה עומדת ע"ג אילן דהיינו שקרקע הסוכה היא על גבי אילן אבל הרא"ש כתב שם דאפי' הסוכה עומדת ע"ג הארץ אלא שהסכך נסמך על אילן אפ"ה אין עולין לה בי"ט גזירה שמא יניח חפציו על הסכך הרי דלהניח חפציו על אילן אסור אם כן הוא הדין דאסור ליטול דבר מעל האילן דשניהם נקראים משתמש במחובר ואם כן דברי הרא"ש סותרים אהדדי: וכ"ה בהדיא בגמ' בשבת דף קנ"ה דאמר רבא מאן דאסור להשתמש בצדדי האילן והוא הדין דסבירא ליה דאסור להשתמש בצדי צדדים ואתקיף ליה רב משרשי' מדתני' נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה ונתן ערובו בכלכלה אם הכלכלה למעלה מי"ט מן הארץ אין ערובו עירוב רבעי' שיהיה ראוי בין השמשות של שבת ליטול העירוב ולאכלו וכיון דהוא עומד ברשות הרבים וכלכלה למעלה מיו"ד וסתם כלכלה רחבה ארבע טפחים והוי הכלכלה רה"י ואסור להוציא העירוב משם ולהביאו למקומו ברשות הרבים. אבל אם הכלכלה למטה מיו"ד טפחים דאין לכלכלה דין רה"י עירובו עירוב. ודייק טעמא דנעץ יתד באילן דהוי יתד צידי אילן ואחר זה כשתלה בה כלכלה הוי כלכלה צדי צדדים. ולכן למטה מיו"ד ערובו עירוב דמצי לטלו משם ואין בו משום משתמש במחוב' דהוי צדי צדדים אבל אי תלה כלכלה באילן גופו דהוי כלכלה צדדי אילן אפי' כלכלה למטה מיו"ד מ"מ אין ערובו עירוב משום דמשתמש במחוב' אם נטל העירוב מן הכלכלה הרי דהאי תנא אע"ג דסבירא ליה צדדי' אסור מ"מ צדי צדדים מותר ומשני דהאי תנא ס"ל אפי' צדדים ג"כ מותר והא דאיצטריך שנעץ יתד ה"ט דמיירי בכלכלה שפיה צר דאם נוטל ערובו משם מנענע האילן גופו ולא הוי צדדים אבל כיון דאיכא יתד אינו מנענע האילן עכת"ד הגמ' הרי דלדידן דקיימא לן דגם צדדים אסורים אי לא נעץ יתד אפילו למטה מיו"ד ואין פי הכלכלה צר אפ"ה ערובו עירוב דאסור ליטול העירוב משם משום דמשתמש במחובר (וע' במ"א ס"ס תקי"ד שהוסיף להקשות) ואפשר כו' משא"כ בבהמה כו' ר"ל דהא ראיית הרא"ש דבנטילה גרידא ליכ' אסור' מדמות' לקשור חבל בפי פרה אע"כ הטעם רק שמא יעלה באילן ובהמה דסתמא היא נמוכה וא"צ לעלות עלי' כדי ליטול מע"ג דבר לכן לא גזרינן אבל השתא דגם למטה מיו"ד אסור משום לא פלוג א"כ הדרא ק"ל למה הותר לקשור חבל בפי פרה ואע"ג שהיא נמוכה תאסר משום לא פלוג ועז"כ מ"א משא"כ בהמה דרוב כו' דוקא באילן דלפעמי' הוא גבוה יותר מיו"ד דאיכא למגזר שמא יעלה ולכן אסרו גם למטה מיו"ט משום ל"פ. אבל בהמה דלא שכיח שתהי' גבוה יותר מיו"ד לא אסרינן משום ל"פ דלמעלה מי' לאסור גם למטה מיו"ד. דא"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש כו' דהרא"ש אינו פרשן כ"א פוסק ואינו כותב כ"א מה דנ"מ לדינא א"כ בשלמא אי נ"מ אי הנטילה בעצמה אסורה או מטעם שמא יעל' באם האילן הוא נמוך ואם יצטרך ליטול דבר ממנו א"צ לעלות דהשת' דטעם איסור הנטילה משום שמא יעלה וכיון דהאילן נמוך וא"צ לעלות מותר ליטול ממנו דבר אבל השתא לפי מסקנות מ"א דגם באילן נמוך אסור משום לא פלוג אם כן מאי נ"מ באילן אי הטעם דהעלי' בעצמה אסור' או הטעם שמא יעלה דבין כך ובין כך אפילו נמוך אסור: ולדעת המ"מ ר"ל מ"ש בשמו רס"ק זה דמשמע מדבריו דההנחה ע"ג אילן או הנטיל' אסורים מצד עצמן דהוי זה משתמש במחוב' אם כן צריך ליישב לדידיה קו' הרא"ש למה הותר לקשור חבל בפי פרה וע' ברש"י דף קנ"ד ע"ב שכ' בד"ה צדדים שאינו מרכיבו עליו כו' ואין זה דרך תשמישו ורבנן לא גזר בה עכ"ל דמשמע דלמ"ד צדדים מותרים משום דאין זה דרך תשמישו א"כ אפי' לדידן דס"ל אפילו צדדים אסורים וע"כ אפילו אינו דרך תשמישו אסור מ"מ בקושר בפי פרה דאינו דרך תשמישו כלל וגרע מצדדים אם כן אפי' לדידן מותר:
ג סָעִיף ג (ס"ק ו') פסיק כו' בגנת חבירו יש מתירים כמ"ש ס"ס ש"ך והיינו לדעת הערוך שם דס"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר וא' מראיותיו דאי' בשבת דף ק"ג התולש עולשין אם לקטן לאכילה שיעורו כגרוגרות ואם לייפות את הקרקע אפילו כל שהוא חייב ופריך גם בלקטן לאכיל' תסגי לחייב אפילו בכ"ש דניהו דלקטן לאכילה מ"מ ממילא הקרקע מתיפה ואע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין מ"מ הא הוי פ"ר ומשני דעביד בארעא דחבריה ומפרש הערוך כיון דאין הקרקע שלו אלא דחבריה מיקרי פשיק רישא דלא ניחא ליה ביפוי קרקע שאינו שלו דוקא בגנת גוים אבל בגינת ישראלים אפילו לאו דידיה מ"מ ניחא ליה בטובת חברו דסתם ישראל מקיים ואהבת לרעך כמוך. דעביד בארעא דחבריה וגוי לא הוי קרי ליה חברו עמ"ש סימן ש"ז שהביא מ"א שם בשם הג"א דהא דאמרי' בשבת אומר אדם לחברו הנרא' שתעמוד עמי לערב דוקא לישראל מותר לומר כן אבל לא לגוי ודייק כן מדקתני אומר אדם לחבירו דגוי לאו חבירו דישראל הוא ונהי שהתו' חולקים וס"ל דשם לחבירו לאו דוקא וה"ה דמותר לומר כן לגוי אבל בעלמא מודים דחבירו ר"ל ישראל אלא דשם יש להם הכרח דע"כ אפילו גוי מותר וכמ"ש שם וצ"ל דשם חברו ל"ד וע' בסכה דף ל"ט ע"א בתו' ד"ה הלוקח כו' על כל פנים כאן דאמר הש"ס דעביד בארעי' דחבריה מה"ת נוצי' דברי הש"ס מפשטן: וחברו ר"ל ישראל:
ד סָעִיף ג (ס"ק ז') או שאר משקין וכתבו האחרונים בשם בעה"ת דיין היא ממיני משקה שאינו מצמיח ע"ש:
ה סָעִיף ה ס"ק ח (ש"ע סעיף ח') צנור המקלח כו' ממעכן ברגליו בצנעא כו' אע"ג דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור ע' בט"ז שהביא בשם התו' ליישב וכ"כ מ"א בשם התו' בסימן ש"א ס"ק נ"ו. וע' בר"ן פ"ק דביצ' מה שכתב על משנה מוליכים הסולם משובך לשובך כו' כתב תי' אחר על קושית תו' הנ"ל וכתב בספר ת"ש וז"ל ואם א"א למעבד בצנעה שרי אפי' בפרהסי' משום פסידא וכ"כ הר"ן עכ"ל: ובאמת הר"ן לא בריר' ליה האי מלתא וכתב לשון ואפשר ע"ש: הובאו דברי הר"ן בב"י וגם ע' בספר א"ר בזה:
ו סָעִיף ז (ס"ק ט) אסור כו' דבשל עץ ח"ח דס"ל של עץ אפילו אינו נקוב ה"ה כנקוב דשואב מלחלוחית הקרקע וי"א ס"ל איפכא דאדרב' של חרס שואב טפי מלחלוחי' הקרקע משל עץ:
ז סָעִיף י (ס"ק י') מותר כו' כדעת הר"ן דגרס איפכא הדס במחוב' אסור להריח בו כיון דליכא הנא' אחרת כ"א להריח וכיון דמותר להריח בו ל"ל הכירא וחיישינן דלמא אתי למקציה אבל אתרוג במחוב' מותר להריח בו כיון דראוי לאכיל' ולא הותר לו כ"א הריח א"ל הכירה ולא אתי למקציה ויש להחמיר כחומרת שתי הגרסאות לאסור בין הדס ובין אתרוג:
ח סָעִיף י (ס"ק יא) יקוץ כו' ומ"מ אפשר דאין חייב עליה: ומ"ש רש"י אין לך תליש' גדולה מזה לאו דוקא. פטור. דבעי למימר תחלה דחייב תרתי דקאי שם על מי שהשיר ע"י זריקת אבן תמרים מן האילן חדא משום תולש ועוד משום מפרק ופי' התו' דתמרים יש לו קליפה חיצונה דקה: וע"י ההשרה מן האילן משיר אות' קליפה והוי מפרק דהוא תולדה דדש. ומסיק דפטור דאין דרך תליש' ואין דרך מפרק בכך ופרש"י אין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי. ולפי מובן הפשוט כל שאינו תולש ביד או בכלי אפילו נושך בשניו הוי אין דרכו בכך ואין בו חיוב דאורייתא או י"ל מ"ש רש"י פה אין לך תלישה גדול' מזה הוא דוקא דע"י נשיכה הוי תולש גמור וחייב עליו ומ"ש רש"י בשבת דף ע"ג דאין דרך תלישה אלא ביד או בכלי הוא לאו דוקא אלא ה"ה בנושך בשניו ולא אתי למעט כ"א ע"י זריקת אבן דעליה קאי התם זה לא הוי דרך תליש' וכיון דבין כך ובין כך עכצ"ל דבמקום א' לשון רש"י לאו דוקא. ונסתפק מ"א איזה לשון עיקר ולכן כתב לשון אפשר:
ט סָעִיף יא (ס"ק יב) וחייב כו' משמע דא"ח אלא בפשתן. אבל חטי ושערי דל"מ דא"ח משום לש דהא אינן נדבקים אלא אפי' משום זורע ג"כ אינו חייב בחטי ושערי דאל"כ הדרא קושית הש"ס למה נקט פשתן הא גם בחטי ושערי עכ"פ חייב משום זורע דל"ל דאתי לאשמועינן דבפשתן חייב גם משום לש משא"כ בחטי ושערי ואם כן בפשתן חייב תרתי דאיך נשמע זה מדבריו דהא לא אמר בפשתן חייב ב' אלא חייב סתם. וגם לא ביאר משום מאי חייב: כמ"ש סימן ש"מ סעיף י"ב הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהן חייב משום לש. ובאמת משם אין ראיה גמור' דהא כתב וכיוצא בהן ואפשר דגם חטי ושערי בכלל וכיוצא בהם אלא כיון שמסיים משום לש ע"כ אין חיטי ושערי בכלל דהא בחטי ושערי מבואר בש"ס הנ"ל דליכא משום לש: ולהכי נקט השורה כו' ר"ל הרמב"ם והרב"י בש"ע שינו מלשון הש"ס דבש"ס אמרו הזורק חטים לתוך המים חייב והרמב"ם והרב"י כתבו השור' אלא דבש"ס מיירי שיתחייב מיד ולכן נקט הזורק וע"כ לא מחייב משום זורע דאינו מצמיח מיד וליכא כ"א משום לש להכי נקט דוקא פשתן אבל הרמב"ם והרב"י דנקטו שור' דהוא משך זמן מה דאז מצמיח יש בו משום זורע גם בחטי ושערי חייב וכן לקמן בסי' ש"מ כתב ג"כ הנותן זרע פשתן כו' דזה גם כן משמעו דחייב מיד בשעת נתינ' ולכן אינו חייב כי אם בזרע פשתן וכיוצא בו משום לש: ומ"מ צ"ע מנ"ל. ר"ל דהמ"מ כתב על דין זה דחטי ושערי דיליף לה מהאי דזבחים דהזורע פשתן ובאמת לענין שריית דחטי ושערי דיתחייב משום זורע זה אינו מבואר שם כלל ודי לנו שלא יקשה משם על הרמב"ם מ"מ עכ"פ אין להרמב"ם הכרח מש"ס דזבחים:
י סָעִיף יא (ס"ק יג) ענפי כו' ועסי' ש"ח דמשמע שם דבייחוד סגי ולא בעי שיעשה בו מעשה ועס"י תרנ"ד דאסור להוסיף בו מים ודאי ליתן לכתחל' עליו מים זה גם בי"ט אסור אלא היכי שיש כבר מים רק בא להוסיף בו מים דבי"ט שרי אבל בשבת אסור:
יא סָעִיף יב (ס"ק יד) התולש ונ"ל בעשבים כו' בא ליישב קושיית הע"ש דכאן משמע דגם ביבשים איכא משום תולש אם כן קשה למה כתב בסעיף ג' מותר לילך ע"ג עשבים בין יבשים ובין לחים דמה הפרש בין לח ליבש לזה כתב מ"א דבעשבים כ"ע מודים דביבש ליכא משום תולש ושפיר איצטריך לומר בין לח ובין יבש וצ"ל דזו ואין צ"ל זו כתב לעיל סעיף ג' וכ"כ הע"ש ודע דלפי הבנות מ"א בס"ק א' הא דכתב כאן תאנים שיבשו ר"ל אפילו יבשו גם עוקציהן אפ ה חייב: כתב הרא"ש כו' ממ"ב פ"ה דמעשרות דתנן התם בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא דהיינו אם היו הבצלים טמאים כיון שהשרישו טהרו דבטלו מתורת אוכל. וכן אם טהורים היו אין מקבלים טומאה כיון שהשרישו דאין מחובר מקבל טומא' מזה מוכח דאפי' זרען בעליה מקרי זרועים ויליף מיניה הרא"ש דה"ה לענין שבת: נפלה עליהם מפולת כו' והיינו שהבצלים מונחים על הארץ ונפלה עליהם מפולת ע"ס שי"א עכ"פ בעי' שהשרישו אבל לא השרישו אפי' נתכוין לזריעה מותר לתלשן:
יב סָעִיף יג (ס"ק טו) והכלכלה כו' כ"מ בגמ' דף קנ"ה הובא הגמ' לעיל ס"ק ב' ע"ש. וגם הא"ח כיון לזה כו' ועב"י ר"ל שהב"י כתב וז"ל וגם ה"ה כתב פי' צידי אילן שנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה מבע"י היתד נקרא צדדים והכלכלה צדי צדדים עכ"ל כלומר כשנוטל או מניח בכלכלה הוי צדי צדדים ושרי דאלו ליטול הכלכלה עצמה ודאי אסור דהא משתמש ביתד שהוא צדדים כך היה נראה בעיני אבל מצאתי בא"ח נעץ יתד באילן כו' ותלה בהן כלי מותר להשתמש בכלי משום צידי צדדין כו' עכ"ל הרב"י הבין הרב"י דמ"ש הא"ח מותר להשתמש בכלי שר"ל שמותר ליטול הכלי עצמ' מן היתד והוא נגד דברי הש"ס אבל מ"א פי' דגם הא"ח נתכוין למ"ש מ"א וכפי שהיה נרא' תחלה להרב"י דהכלכלה עצמ' אסור ליטול מן היתד דהוי צדדים ומ"ש מותר להשתמש בכלי ר"ל שמותר להניח דבר תוך הכלי או ליטול דבר מה מתוך הכלי. בברי' מותר ר"ל אם האדם בריא וא"צ לסמוך הרב' באילן ולכן ל"מ משתמש במחובר אבל בתש כח שצריך לסמוך הרבה באילן הוי משתמש במחובר ואסור:
א סָעִיף א ס"א בין כו'. לשון הרמב"ם וכ' המ"מ שסמך על מ"ש שסרב בקעה וכו' וכ"כ המפ': ואין נתלין כו'. שם: עלה כו' ואם כו'. שם ל"ק כאן כו' ואב"א כו' ופי' המ"מ שאפי' עלה מבע"י במזיד ע"ד לישב שם בשבת מותר לירד וז"ש בכל גוונא אבל הטור כ' דוקא כשהיה דעתו כמש"ו וי"א כו': ודוקא כו' אבל. שבת מ"ה א' ושם קנ"ה א' טעמא דנעץ כו' ועירובין ל"ב ל"ג ל"ד: וכ"ז כו' אבל. שם ל"ד וערש"י בשבת פ"ב א' ד"ה ואינו מקנח בצרור כו' אבל ל' הרמב"ם וש"ע ואין משתמשין במחובר כו' ולמדו ממ"ש בשבת קכ"ה ב' קא משתמש במחובר לקרקע וע' ב"ח וט"ז:
ב סָעִיף ב ס"ב אע"פ שמצד א'. לאפוקי משני צדדין כרבה שם:
ג סָעִיף ג ס"ג שמשקין. מ"ק ב' ב' משום חורש וזורע:
ד סָעִיף ד ס"ד ואם הוא. עפ"ה דשביעית מתני' ב':
ה סָעִיף ו ס"ו והוא כו' וגם. ע' סי' שי"א ס"ח מש"ש:
ו סָעִיף ח ס"ח בין כו'. בגיטין ז' ב' כ' רש"י ד"ה עפר דשל חרס א"צ לינקב ותוס' שם ד"ה עציץ כ' להיפך וראייתם ממש"ש אר"ז עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות כו' ואע"ג שהספינה אינה נקובה ובמנחות פ"ד ב' עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כו' ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כו' ומדלא קאמר בספינה ג"כ כאן בנקובה משום דאין דרך להיות נקובה ואפי' אינה נקובה בשל חרס כנקובה והתוס' שם ושם כ' להיפך וראייתם ממ"ש בגיטין כ"א א' כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא דבחרס בעינן נקוב ובשבת צ"ה ב' ה' מדות בכלי חרס כו' ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים וסתם עציץ בכ"מ של חרס הוא ומפרשים להיפוך דספינה של עץ הוא ולהכי לא בעי נקיבה וע"ש בתוס' דגיטין ובמנחות שם ותחלה היה רגיל ר"ת כו' ובשבת פ"א ב' האי כו' וע"ש רש"י ד"ה האי פרפיסא עציץ נקוב כו' ויש לחוש לשני הפירושים הנ"ל וא"כ אפי' אינו נקוב אסור בין כו' ובירושלמי מ' כדעת רש"י והביאו הרא"ש בה' ערלה וכ"פ בטור י"ד סימן רצ"ד וז"ל הירושלמי פ"א דערלה סוף הלכה ב' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים. ר"ל בתמי'. הרא"ש שם וע"ש בירושלמ' דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים וע"ש אבל הרמב"ם בפ"י מה' מ"ש ונ"ר וש"ע י"ד שם כ' סתם עציץ אפי' אינו נקוב: יחור. קכ"ד ב':
ז סָעִיף יא סי"א השורה כו'. צ"ע דבזבחים צ"ד ב' מ' דפטור ועוד דא"כ אף בזרע פשתן יתחייב משום זורע והרמב"ם וש"ע סי' ש"מ סי"ב כ' משום לש וע' גמ' שם וכן הקשה מ"א: ומותר. עסי' שכ"א סי"א:
ח סָעִיף יג סי"ג לפיכך כו' אבל כו' ואם. שבת שם: ומותר. שם קנ"ג ב' התם ובגאוזא כו' וסוכה כ"ה ב' העושה סוכתו בין האילנות כו': ובלבד. שבת קנ"ד א' הכא בכלכלה כו': בור כו'. עירובין ק' א': ולא כו'. טור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.