א כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁיָּכוֹל לְטַלְטֵל בָּהֶם. וּמוֹדְדִים לוֹ בְּאַמָּה שֶׁלּוֹ, וְאִם אַמָּתוֹ קְטַנָּה נוֹתְנִים לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְע"ל סי' שצ"ו.
ב אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, הֵן וַאֲלַכְסוֹנָן שֶׁנִּמְצָא שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֳמָשִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמֵּאַרְבַּע אַמּוֹת עַד חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשָׁה חֳמָשִׁים פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
ג מֻתָּר לוֹ לְאָדָם לַעֲקֹר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְלִתְּנוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֵפֶץ הוֹלֵךְ כַּמָּה מִילִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנּוּ חוּץ מִתְּחוּם שֶׁלּוֹ; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"א סָעִיף מ"ב.
ד הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם ו' אַמּוֹת, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע וּבִלְבַד שְׁלֹּא יוֹצִיא כָּל אֶחָד מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁבֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, הָאֶמְצָעִי מֻתָּר עִם כָּל אֶחָד מֵהַחִצּוֹנִים בְּמַה שֶּׁאַרְבָּע אַמּוֹתָיו מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִצּוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה.
ה אָסוּר לְהוֹלִיךְ חֵפֶץ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וַאֲפִלּוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וַאֲפִלּוּ בְּכַרְמְלִית.
א סָעִיף א (א) כל אדם יש לו וכו' - הטעם דכתיב שבו איש תחתיו והכונה ישיבת כל איש ביום השבת יהיה כשיעור תחתיו דהיינו כשיעור אורך כל גופו ושיערו חז"ל דאורך האדם שהוא שיעור תחתיו הוי ג' אמות ועוד אמה כדי לפשוט ידיו ורגליו ובשיעור זה יכול אדם לטלטל חפצים מכאן לכאן:
ב סָעִיף א (ב) ארבע אמות - מצומצמות [מ"א] והיינו שימדוד אותן בצמצום ועיין בס"ב דארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן:
ג סָעִיף א (ג) באמה שלו - דהיינו אם האיש הזה הוא ארוך ביותר מודדין לו הד' אמות בזרוע שלו ונמצא שד' אמות שלו יהיו גדולין מד' אמות של שאר בני אדם:
ד סָעִיף א (ד) אמתו קטנה - ר"ל שגופו בינוני כשאר כל אדם וזרוע שלו קצרה משאר בני אדם ואם ימדדו ד' אמותיו בזרוע שלו יהיו קצרות לפי צורך גופו והתורה אמרה שבו איש תחתיו ע"כ נותנים לו ד"א בינוניות של כל אדם:
ה סָעִיף א (ה) סימן שצ"ו - ר"ל דשם בהג"ה מבואר לענין יוצא חוץ לתחום דהארבע אמות מודדין מרווחות אכן בכאן לענין טלטול ד"א בר"ה יש להחמיר דוקא מצומצמות וכנ"ל בסק"ב:
ו סָעִיף ב (ו) הן ואלכסונן - כלומר דשיעור ד' אמות הוא הם ואלכסונן שאינו חייב אלא אם טלטל כשיעור שעולה האלכסון של ד"א ולא מיבעיא אם טלטל לאלכסון העולם דאינו חייב בפחות משיעור אלכסון של ד"א אלא אפילו אם טלטל בריבוע העולם ממזרח למערב או מצפון לדרום נמי אינו חייב בפחות מכשיעור אלכסון:
ז סָעִיף ב (ז) ויש מי שאומר וכו' - וכן הסכימו האחרונים:
ח סָעִיף ב (ח) שמארבע אמות וכו' - ובפחות מד"א גם לדעה זו מותר לכתחלה וכנ"ל בס"א:
ט סָעִיף ב (ט) פטור אבל אסור - זו היא דעת הרמב"ם ועיין בביאור הגר"א שכתב דגם הרמב"ם מודה דהיכא שבירר לו ד"א לטלטל בהם ורוצה לטלטל באלכסונן של הד"א מותר לטלטל בהם אף שעולה עד ה' אמות וג' חומשין ולא קפליג על דעה ראשונה רק ברוצה לטלטל במישור ולא באלכסון או שלא ייחד לו מתחלה הד"א לטלטל בהם דלדידיה אין לו בכל זה היתר הטלטול רק עד ארבע אמות בלא אלכסון ודע דמה דקי"ל דאם העביר חפץ בר"ה ד"א הן ואלכסונן חייב דוקא כשהיה שיעור זה בין מקום עקירת החפץ להנחתו דהיינו שהניח החפץ מחוץ לשיעור זה אבל אם היה מקום הנחת החפץ בתוך שיעור זה ואפילו רק מקצתו של החפץ פטור דהרי לא העביר החפץ ד"א הן ואלכסונן בשלימות כן מוכח מרמב"ם פי"ב הלכה י"ט עי"ש:
י סָעִיף ג (י) מותר וכו' - דאע"ג דלקמן ס"ה איתא דאדם אחד אסור להוליך חפץ פחות פחות מד"א דשמא יעבירנו ד"א בבת אחת הכא כיון שהוא ע"י הרבה בני אדם שכ"א אינו מוליך כ"א פחות מד"א אף דע"י כולם נתטלטל החפץ שטח רב לית לן בה:
יא סָעִיף ג (יא) ובלבד שלא יוציאנו וכו' - פירוש לא יוציא את החפץ שיש לו בעלים מתחום שלו ממקום שקנה שביתה דהיינו במקום שבעליו קנו שביתה שם וא"כ מאה מילין לאו דוקא קאמר או דמיירי בחפצי הפקר שאין להם בעלים וקי"ל דלא קנו שביתה ולכן יכול להוליכן כמה דבעי וכתבו האחרונים דבעי שלא יתכוין שום אדם לזכות בהן בהגבהתן דאי נתכוין לזכות בהן הרי הוא רק כרגלי הזוכה:
יב סָעִיף ג (יב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו אף במקום שהתירו לטלטל פחות מד"א כגון מי שהחשיך לו בדרך המוזכר בסי' רס"ו ס"ט או במוצא תפילין המוזכר בסימן ש"א סמ"ב ע"י כמה אנשים אסור דגרע משום דאיכא זילותא דשבת:
יג סָעִיף ג (יג) וע"ל סימן ש"א - ר"ל דשם סתם המחבר כדעה הראשונה להקל ומ"מ לדבר הרשות טוב לחוש לדעת האוסרים. ודע דמה שהתיר המחבר ההולכה ע"י הרבה בני אדם אינו מועיל כ"א לענין ההולכה בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וע"כ לא יפה עושין איזה קהלות בשבת שנותנים ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה ועיין בט"ז שדעתו דאף ע"י עכו"ם אסור להוציאה מן הבית ועיין בביאור הלכה מש"כ בזה ולענין מילה עיין במה שכתבתי בסימן של"א סק"כ במ"ב:
יד סָעִיף ד (יד) היו שנים וכו' - היינו שאחד יש לו דבר מאכל ומונח אצלו בתחלת ד' אמותיו וכן השני יש לו דבר מאכל ומונח אצלו ג"כ בתחלת ד' אמותיו וביניהם יש הפסק שש אמות נמצא דשתי אמות השניות של כל אחד ואחד מובלעים זה בתוך זה לכן מותרים שניהם להביא האוכל בתוך השתי אמות האמצעיות שהם עדיין בתוך ד' אמות של כל אחד ואחד:
טו סָעִיף ד (טו) והאמצעי מובלע ביניהם - שהוא עומד באמצע השמונה ואצלו מונח דבר מאכל ונמצא שארבע אמותיו מובלעין בתוך שניהם שאם ירצה יכול לטלטל שנים מצד זה ושנים מצד זה וזה שכתב האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים:
טז סָעִיף ה (טז) אסור להוליך וכו' - דחיישינן שמא יבוא להוליך ארבע אמות בבת אחת דזמנין דלאו אדעתיה ואתי לידי איסור דאורייתא [ויש פעמים שהתירו פחות פחות מד"א (אבל פעם אחת פחות מד"א) עיין לעיל בסימן רס"ו ס"ט וסימן ש"א סמ"ב וסימן ש"ח סי"ח עי"ש] ודוקא כשמוליך כמה פעמים פחות מד"א אבל פעם אחת פחות מד"א מותר וכמש"כ בריש הסימן:
יז סָעִיף ה (יז) פחות פחות וכו' - מקרי פחות ע"י שעמד לפוש בינתים דהוי כמו שמניח החפץ לארץ אבל אם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך כל הד"א בבת אחת וחיובא נמי יש בזה:
יח סָעִיף ה (יח) ואפילו בין השמשות - אף דלענין פחות מד"א הוא ספיקא דרבנן והקילו בכגון זה בסימן שמ"ב עי"ש כיון דהוא קרוב לבוא עי"ז לידי מלאכה דאורייתא גזרו בהם טפי:
יט סָעִיף ה (יט) ואפי' בכרמלית - הטעם דאם נקיל בזה קרוב הדבר שיוליך ד"א בבת אחת [ט"ז] ובביאור הגר"א כתב הטעם דכל דבר שאסרו בר"ה משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית ואם הוא בה"ש ג"כ דהוי תרתי לטיבותא דעת הט"ז וא"ר להקל בזה אך לפי המבואר לעיל בסימן שמ"ב דלא התירו שבות בין השמשות כ"א לצורך מצוה או במקום הדחק אפשר דהכא נמי אין להקל אלא בכגון זה:
א סָעִיף א ד' אמות מצומצמו'. גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו כ"מ מדעת הרב"י והרמב"ם:
ב סָעִיף א באמה שלו. היינו הזרוע:
ג סָעִיף א אמתו קטנה. והוא גדול נמצא שלא יספיקו לו ד"א:
ד סָעִיף ג חוץ מתחו'. ובחפצי הפקר שרי ע' סי' ת"א:
ה סָעִיף ד ו' אמו'. ולפמ"ש רמ"א סי' שצ"ו שהוא באמצען א"כ צ"ל שיש ביניהם ג"א:
ו סָעִיף ה אסור להוליך. ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אא"כ עמד לפוש:
א סָעִיף ג ואפי' בכרמלית. בב"י בשם הכל בו למד כן מדאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד"א ופי' רש"י עד שיסלקנו לצדדים של ר"ה דאיסור דרבנן הוא עכ"ל משמע שאסור לכתחלה פחות פחות מד"א והחמירו בזה אפי' בבין השמשות דשאר שבותים שרי כדלעיל מ"מ כאן יעבור בקלות ויוציא חוץ לד' וע"כ החמירו אפי' בכרמלית כי קרוב הוא שיוציא חוץ לד' ומ"מ נ"ל דבתרתי לטיבותא דהיינו בין השמשות ובכרמלית לא החמירו כ"כ דהוי תרתי דרבנן וההיתר שזכר בס"ג שנותן לחבירו שאצלו כו' היא אפי' שכל א' הולך פחות מד"א אין איסור דשם לא גזרי' שיוציא חוץ לד"א דכל א' ודאי נזהר וכן פרש"י בהדיא שכ"א מטלטל תוך ד"א שלו ופשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד"א בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"א והביא הוכח' לזה ולי תמוה שהוא פשוט דהא משנ' מפורשת לענין מרה"י לר"ה במשנ' ראשונ' דשבת וה"ה לענין כרמלית מדרבנן וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהילות בשבת שנותנין ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית נושאין אות' ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק נמול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לביהכ"נ צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרשות היחיד כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים:
א סָעִיף א ד"א. מצומצמות גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו עב"י:
ב סָעִיף א באמה שלו. היינו הזרוע:
ג סָעִיף א קטנה. והוא גדול נמצא שלא יספיקו לו ד"א:
ד סָעִיף ג לחבירו. והיינו דוקא בתוך ר"ה או בתוך רה"י או בתוך כרמלית אבל להוציא מכרמלית לרה"י או מרה"י לכרמלית ודאי אסור. יד אהרן וכ"כ הט"ז וז"ל פשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות בר"ה או בכרמלית אבל להוציא מרה"י לכרמלית ודאי אסור וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהלות בשבת שנותנין ספר תורה לבית הכנסת והולכין דרך הרחוב שהוא עכ"פ כרמלית ונושאין על ידי הושטה מאחד לחבירו בפחות מד' אמות ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק לימול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לבית הכנסת צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרה"י כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים לזה עכ"ל. והמ"א בסימן של"א ס"ק ה' כתב ופשוט דאסור להביא התינוק לבה"כ דרך חצר שאינה מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למול בביתו. ואח"כ כתב דכיון דיש מקילין אפי' במלאכה דאורייתא במילה יש לסמוך עלייהו. ע"ש ועיין מה שכתוב בסימן רע"ו ס"ז (ובס' אבן העוזר העלה תקנה גם לזה דאותן שעומדים בחוץ יושיטו ידיהם לתוך הבית וחבירתה שתוך הבית מניחה התינוק לתוך הידים ואחר כך נוטלת בידים לחוץ ואז הוי זה עוקר וזה מניח דברה"ר פטור אבל אסור וא"כ בכרמלית לא גזרו כו' ע"ש באריכות בס' מגיני ארץ ד' פרופס):
ה סָעִיף ג מתחום שלו. ובחפצי הפקר שרי עיין סי' ת"א:
ו סָעִיף ה להוליך. ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אא"כ עמד לפוש מ"א. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק"ד מה שתמה בזה ועיין יד אהרן סימן שמ"ז בהגהת הטור:
א סָעִיף א (ס"ק א) ד"א מצומצמות כו' כ"מ דעת הרב"י והרמב"ם ר"ל אף דרמ"א כ' לקמן סי' שצ"ו דיהבינן מרווחות וכאשר רמז כאן בהג"ה שכ' וע"ל סי' שצ"ו מ"מ דעת הרב"י משמע כהרמב"ם דהן מצומצמות דבעירובין דף מ"ת פליגי ר"מ ור"י בטעם אותן ד"א רמ"א ג' אמות לגופו ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו ור' יהודה ס"ל ג' אמות לגופו ואמה כדי ליטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניחנו תחת ראשו ופריך מאי בינייהו ומסיק דמצומצמות א"ב ופי' דלר"מ בעי' מרווחות ולר"י סגי מצומצמות י"מ איפכא דלר"מ סגי מצומצמות ולר"י בעי' מרווחת ויהי' איך שיהי' קיימא לן כר' יהודא דכללא בידינו ר"מ ור"י הלכה כר"י והרמב"ם כתב שיעור ד"א ב' אמות לגופו ואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו ותמה הרב"י למה נקט שעורא דר"מ והא קי"ל כר"י לגבי ר"מ ותי' הרב"י דהרמב"ם מפרש דר"מ בעי מצומצמות ור"י סבירא ליה דהן מרווחות וכיון דמסקינן ריש ערובין דטפחים משחינן עוצבי' לחומרא ממילא גם ד"א הן מצומצמות והיינו כר"מ עכת"ד הרי הרמב"ם מוכח דס"ל מצומצמות מהכרח קושי' הרב"י וכ"מ דס"ל להרב"י דא"א דהן מרווחות כיון דידע שהוא מחלוקת הפוסקים ה"ל לבאר דהן מרווחות ומדסתם משמע דדעתו להחמיר דסגי במצומצמות:
ב סָעִיף ג (ס"ק ד') חוץ כו' ובחפצי הפקר כו' כיון דהטעם שלא יוציא ח"ל משום דהכלים כרגלי הבעלים ואין רשאים להוליכן יותר ממה שהבעלים רשאים לילך ולכן בחפצי הפקר שאין להם בעלים וק"ל דלא קנו שביתה לכן יכול להוליכן כמה דבעי וכ' בספר תוס' שבת דבעינן שלא יתכוין שום אדם לזכות בהן דאי נתכוין לזכות בהן ה"ה כרגלי הזוכה:
ג סָעִיף ד (ס"ק ה) וי"א כו' ולפמ"ש ד"ל דו' אמות דכ' המחבר היינו למ"ד דרשאי לברר לעצמו ד"א באיז' רוח שירצ' אז אם יש ביניהם ו' אמות אז השני אמות של כ"א תוך ד"א של חבירו אבל לדעת רמ"א דאותן ד"א דוקא הוא באמצען והיינו ב' אמות לכל רוח א"כ בוי"ו אמות לא משכחת שיהי' ד"א של זה מובלע תוך ד"א של חבירו אלא דוק' בשלש אמות ואז באמה אמצעית שניהם רשאים לטלטל דשם שניהם מובלעים:
ד סָעִיף ה (ס"ק ו) אסור כו' אא"כ עמד לפוש ואפי' לא עמד לפוש כי אם להתיר ההולכ' שלא יהי' ד"א בפ"א מ"מ אין בזה חיוב ואף שמ"א בסי' רס"ו ס"ק ט' כ' לפ' דברי רי"ו שכ' דבעי' ישיב' אבל עמידה לפוש כדי שלא יבא איסור ל"מ עמד לפוש ע"ש היינו להתיר מחמירים דזה לא מיקרי עמוד לפוש ואסור לטלטל כה"ג אבל כאן דמיירי לענין חיוב אפי' עומד לפוש כדי שלא יעשה איסור אפ"ה מיקרי עומד לפוש לענין דשוב אינו מתחייב:
א סָעִיף א ס"א כל אדם. ר"ל לאפוקי מדעת הראב"ד שכ' דדוקא ליוצא חוץ לתחום וחלקו עליו ממ"ש בפ"י עומד אדם ברה"י כו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א ובפ"ק דשבת ח' א' וכן בגומא מאי לאו אסיפא אלמא דמותר לטלטל מר"ה לר"ה בתוך ד"א וכן שם ע"ב אלא לאו בבור כו' אלמא כו'. והראב"ד דחק דההיא דבור משום דשבת שם יש לו ד"א לטלטל וההיא דעומד כו' היינו לטלטל למעלה מעשרה דוקא דאיכא תרתי לפטורה ואפ"ה חוץ לד"א חייב ודחקו כ"ז משום דלא מצינו שהתירו אלא במי שהחשיך עוד אחרת כו' ובמוצא תפילין והם חלקו עליו דשם משום דפחות פחות מד"א כמ"ש בס"ה: בינונית כו': שם ד' ב':
ב סָעִיף ב ס"ב ד"א שאמרו. כפרש"י שם כן כתבו. ואינו כן דלרש"י דוקא בהעברה דא"א לומר פיאות אבל כאן דאפשר בפיאות אין לו אלא ד"א מרובעות וכדעת הרמב"ם וכן פירש"י במתני' מ"ה א' ד"ה היו כו' שש אמות כו' אלא דעת ר"ת וז"ש בטור ומיהו פרש"י כו' ור"ת פי' כו': ויש מי. ונתן המ"מ טעם לדבריו מדאמרי' אינו חייב עד כו' אבל לאיסור לא בעינן אלכסון ול"נ מדקאמר שם מחלוקת להלוך אבל כו' מ' דלטלטל דומיא דלהלך וכ"ש לדידיה שפ' כר"י כמ"ש בסי' שצ"ו ס"א ובסי' ת"ה ס"א ובהילוך ודאי בלא אלכסון כמש"ש נ' ב' הב"ע כגון כו' ועוד נראה שגם להרמב"ם מותר עם אלכסון רק לא לכל צד רק בריבוע כמש"ש הלכה ט"ו י"ח ולאיזה צד שבורר לו הד"א שם מודדין לו ביושר ועושין אותו ריבוע כנ"ל שטלטול שוה להילוך וכמו בהילוך שפ' כר"י שאם בירר כו' ומודדין הד"א עם זויותיהן וכמ"ש בסי' ת"ח ס"א בהג"ה רק ברוחב ד"א עם זויותיהן כו' ומודדין הריבוע באיזה צד שבירר הד"א ביושר הראשונה כנ"ל שפ' כר' יהודה והיינו בטלטול אבל מעביר ד"א א"א לומר כן שהוא באקראי וכפי' רש"י ד"ה הן וגבי העברה כו' וגם בטלטול בקביעות אבל מי שמטלטל באקראי ודאי בלא אלכסון שזהו ד"א הראשון שבירר וזש"ש ה' י"ט נמצא כאן כו' ובכה"ג כנ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג מותר. דאף רבנן ל"פ עליה דר"י אלא חוץ לתחום וכ"ש לתי' דרב אשי שם דהלכה כר"י כמש"ש מ"ו א': ובלבד. כרבנן שם דאף ר"י ל"פ אלא בחפצי הפקר וכמש"ש ול"ל לר"י כו': ויש. דלית הל' כותייהו אלא כת"ק שם דאף בתפילין כה"ג אסור וז"ש ועיין כו' דשם פ' כס' ראשונה ודלא כת"ק בהא ור"י כ' ממ"ש ל"ב בשדה אין עירובו עירוב ע"ש:
ד סָעִיף ד ס"ד כגון שיש כו'. כגון שבין. הכל לפי דעת הר"ח וכן רש"י כנ"ל:
ה סָעִיף ה ס"ה אסור. שבת י"ז ב' וערש"י ד"ה נותן ועבה"ג וע"ש מ"ב א' ולא התירו אלא למי שהחשיך וליכא נכרי וכל הני שם ובמוצא תפילין: ואפי' בה"ש. עירובין ל"ד א' וע"ש בתוס' ד"ה ואמאי: ועוד נראה דלר"י כו' וד"ה ה"נ לתי' הראשון ולהכי במגדל כו' וכן צ"ל לרש"י ג"כ כפי' הראשון ד"ה ל"א שמעתי ועיקר נתכוין כו' אבל לפי' הב' א"כ כו' א"צ לזה וכ"ד רש"י להדיא שם ד"ה למטה מי' כו' ול"ג א' ד"ה והוא כו': ואפי'. שם צ"ז וכן בנו בשדה והוא בכרמלית כמ"ש בפ"ק דשבת ו' א ב' ואמר שם דאע"ג דקשיא כו' ע"ש דלא אמרו בפ"ק דשבת ופ' בתרא דעירובין דלא גזרינן גזירה אלא דוקא שאינו אסור אלא משום גזירה אבל דבר שאסור בר"ה משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית וז"ש בשבת צ"ד ב' אימור דפטר ר"ש ואע"ג דלכרמלית הוא. שם בסה"ת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.