א חָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בָּתִּים פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ, אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹבִים פַּת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַחֲצֵרוֹת, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ אָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת וּכְאִלּוּ כָּל הֶחָצֵר מְיֻחָד לְאוֹתוֹ בַּיִת.
ב יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת, אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה, אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּם; אֲבָל שַׁיָּרָא שֶׁהִקִּיפוּהָ מְחִצָּה, אֵין צְרִיכִים לְעָרֵב לְפִי שֶׁכֻּלָּם מְעֹרָבִים וְאֵין אוֹתָם אֹהָלִים קְבוּעִים לָהֶם. הַגָּה: בָּתִּים שֶׁבִּסְפִינָה צְרִיכִים עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת, וְאִם אֵין לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת אָסוּר לְטַלְטֵל בַּסְּפִינָה רַק בְּאַרְבַּע אַמּוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סי' שפ"ב וְסי' ת"ה סָעִיף ז'.
ג הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הָעֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן פַּת. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵרוּב שָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ בֶּחָצֵר, אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁרָאוּי לְדִירָה, לַאֲפוּקֵי בַּיִת שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל קָטָן. וְאִם רְגִילִים לִתְּנוֹ תָּמִיד בְּבַיִת יָדוּעַ, אֵין לָהֶם לְשַׁנּוֹתוֹ וְלִתְּנוֹ בְּבַיִת אַחֵר, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שְׁלוֹם. וַאֲפִלּוּ קָטָן יָכוֹל לִגְבּוֹת הָעֵרוּב וּלְקַבְּצוֹ. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג בַּזְּמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכֵן נָהֲגוּ הַקַּדְמוֹנִים. וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם, דְּעֵרוּבִין שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין שִׁתּוּף וְאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּבֵית דִּירָה. וְע' לְקַמָּן סי' שפ"ו ושפ"ז.
ד צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חָלְקוּ וְנָתְנוּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, אֵינוֹ עֵרוּב אֶלָּא אִם נִתְמַלֵּא הָאֶחָד, וְאָז מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּבַיִת אֶחָד.
ה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עַל עֵרוּבוֹ אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ, וְאִם מַקְפִּיד אֵינוֹ עֵרוּב; לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּדָבָר שֶׁתִּקֵּן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
ו אֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה הַרְבֵּה, אֲבָל בִּשְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ קְטַנָּה מְאֹד מְעָרְבִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כְּשִׁעוּר. וּמִיהוּ אִם נִטָּל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַלַּת נַחְתּוֹם, שֶׁהוּא אֶחָד ממ "ח, מְעָרְבִין בָּהּ אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה טְבוּלָה לְחַלָּה. וְאִם נִפְרְסָה וְחִבְּרָהּ בְּקֵיסָם, שֶׁהִכְנִיס הַקָּצֶה הָא' בְּתוֹךְ הַפַּת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הַפְּרוּסָה, אִם אֵינוֹ נִכָּר שֶׁנִּפְרְסָה, מְעָרְבִין בָּהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ הָא דְּאֵין מְעָרְבִין רַק בְּפַת שָׁלֵם הַיְנוּ שֶׁכָּל הָעֵרוּב בְּיַחַד יִהְיֶה פַּת שָׁלֵם; וְלָכֵן נָהֲגוּ לְקַבֵּץ מִכָּל בַּיִת וּבַיִת מְעַט קֶמַח, וְעוֹשִׂין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה וּמְעָרְבִין בָּהּ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת הָרַאֲבָ"ד פֵּ"א מהל' עֵירוּבִין). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיְּהֵא בַּחַלָּה כְּשִּׁעוּר הַמְפֹרָשׁ לְקַמָּן סי' שס"ח (סָעִיף ג'). וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִן הַקֶּמַח וְלֹא נַעֲשָׂה מִכֻּלּוֹ חַלָּה, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי עֵרוּב דְּלֹא גָּרַע מֵאֵלּוּ אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם וְאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי נָתְנוּ קִמְחָם מִתְּחִלָּה, כֵּן נִרְאֶה לִי.
ז אִם אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם יָכוֹל לְעָרֵב בִּפְרוּסָה.
ח מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וַעֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן.
ט אִם אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר רוֹצֶה לִתֵּן פַּת בִּשְׁבִיל כֻּלָּם שַׁפִּיר דָּמִי, וּבִלְבַד שֶׁיְּזַכֶּנּוּ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁזּוֹכֶה בּוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְצָרִיךְ לְזַכּוֹת לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי וּלְכָל מִי שֶׁיִּתּוֹסֵף מִיּוֹם זֶה וָאֵילָךְ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְזַכֶּה בְּפֵרוּשׁ לַמִתּוֹסְפִים עֲלֵיהֶם, לֵב בַּיִת דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם. וְאִם נִתּוֹסְפוּ דִּיּוּרִין לְאַחַר שֶׁנִּתְמַעֵט הָעֵרוּב מִן הַשִּׁעוּר, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֲמָתָן.
י כְּשֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל מְזַכֶּה הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, אֲפִלּוּ הֵם קְטַנִּים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, וְלֹא עַל יְדֵי בִּתּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּגְרָה, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר; אֲבָל מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן, וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ שֶׁבָּגְרָה וְאֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר. הַגָּה: וּבְדִיעֲבַד סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי הַמֵּקֵל בְּעֵרוּב. וְכֵן גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, מְזַכִּין עַל יָדוֹ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת סְמַ"ג וְכָל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאוֹתָם שֶׁזִּכָּה לָהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם מוֹדִיעִם בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל (כָּל בּוֹ).
יא בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין לֶאֱכֹל וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם, הַפַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּב; וְהוּא שֶׁמְּסֻבִּין בְּבַיִת שֶׁהוּא מָקוֹם הָרָאוּי לְהַנִּיחַ שָׁם עֵרוּב, אֲבָל בְּחָצֵר, לֹא. וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לָהֶם פַּת בְּשֻׁתָּפוּת בְּא' מִן הַבָּתִּים סוֹמְכִין עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּב.
יב אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל קָטָן יָכוֹל לְעָרֵב בַּעֲדוֹ.
יג מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת.
יד מְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב.
טו אֵימָתַי מְבָרֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּץ אוֹתוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם, וְאוֹמֵר: בְּהָדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרָא לָן לַאֲפוּקֵי וּלְעַיוּלֵי מִן הַבָּתִּים לֶחָצֵר, וּמִן הֶחָצֵר לַבָּתִּים, וּמִבַּיִת לְבַיִת לְכָל הַבָּתִּים שֶׁבֶּחָצֵר. וְאִם גָּבוּ הָעֵרוּב וְלֹא בֵּרְכוּ עָלָיו, אֵין הַבְּרָכָה מְעַכֶּבֶת וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל.
א סָעִיף א (א) שהרבה בתים - של אנשים מיוחדים:
ב סָעִיף א (ב) מבתיהם לחצר - וה"ה מבית לבית בתוך החצר או בתוך המבוי אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה"י לר"ה ובחצר גופא מותר לטלטל בכולו ואפילו מחצר לחצר נמי מותר דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן שע"ב:
ג סָעִיף א (ג) שע"י כך וכו' - דעיקר דירתו של אדם במקום שפתו שם:
ד סָעִיף א (ד) וכאלו כל החצר - וכמו שהסביר הרמב"ם וז"ל שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כ"א לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרה"י לר"ה עכ"ל:
ה סָעִיף ב (ה) יושבי אוהלים וכו' - כגון שוכני מדבריות וכדומה:
ו סָעִיף ב (ו) או מחנה - מקום חנייה של אנשי חיילות ע"פ השדה שקורין בלשוננו לאגע"ר ועיין בה"ל:
ז סָעִיף ב (ז) שהקיפוהו מחיצה - ר"ל שהיה מחיצה גבוה עשרה טפחים מקפת סביב האוהלים והסוכות:
ח סָעִיף ב (ח) אין מטלטלין מאהל לאהל - וה"ה מאוהל לחצר דהיינו לאותו שטח שהוא בתוך המחיצה:
ט סָעִיף ב (ט) עד שיערבו - ומאותו טעם שכתבנו לעיל בס"א:
י סָעִיף ב (י) אבל שיירא - אורחת אנשים ההולכות דרך מדבר:
יא סָעִיף ב (יא) שהקיפוה מחיצה - ויש להם בתוך ההיקף אוהלים לכל אחד בפ"ע:
יב סָעִיף ב (יב) לפי שכולם וכו' - פי' דכיון שאין אותם אוהלים קבועים להם לדירה רק דרך ארעי בשעה שעומדים לפוש מעמידים אוהלים לא מיקרי חילוק דירות וכמו שכולם מעורבים בבית אחד דמי ועיין בבה"ל. ועיין בביאור הגר"א שהביא בשם מפרשים שחולקים ע"ז ודעתם דאוהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים מעירוב אך שיירא לא מיקרי רק כשהוא פחות מעשרה ומעשרה ולמעלה נכללים בשם מחנה:
יג סָעִיף ב (יג) בתים וכו' - ששייכים לאנשים מיוחדים והטעם דלא גרע מיושבי אוהלים וכו' שצריכין עירובי חצרות שאף כאן הבתים קבועים להם לכל משך נסיעתם על הים ועיין במ"א וא"ר דדוקא כשיש בה איזה בתים השייכים לישראלים אבל אם אין בספינה רק בית אחד ושארי אנשים שוכנים בספינה עצמה א"צ עירוב כלל ומותר להוציא מן הבית לספינה ועיין בה"ל:
יד סָעִיף ב (יד) צריכין עירוב - ועי"ז יהיה מותר לטלטל מבית לבית ומבתים לספינה ובלא עירוב אסור בכל זה אבל בספינה עצמה מותר לטלטל בכולה כמו בחצר. וכן אותם ספינות שאין להם בתים אלא שרויים בספינה הרי הם כשרויים בחצר אחת שמותרים לטלטל בכולה בלי עירוב:
טו סָעִיף ב (טו) שיש לספינה מחיצות - של עשרה טפחים ודינה כרשות היחיד:
טז סָעִיף ב (טז) ואם וכו' מחיצות - של עשרה טפחים ומודדין מקרקעיתה ואע"פ שיש איזה טפחים במים:
יז סָעִיף ב (יז) אסור לטלטל בספינה - דהויא כרמלית ובאופן זה מותר לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לתוך הים דמותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. כתב מ"א דאם יש בתים בספינה והספינה עצמה אין לה מחיצות של עשרה טפחים אסור להוציא מן הבתים לספינה דמרה"י לכרמלית קמפיק ועיין בבה"ל מה שהבאתי עוד בשם מ"א:
יח סָעִיף ג (יח) א"צ ליתן פת - שהרי אין העירוב אלא שיחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:
יט סָעִיף ג (יט) ואין צריך וכו' פרוטה - לאפוקי ממ"ד בגמרא עירוב משום קנין שבעה"ב מקנה להם ביתו עבור הפת ולפ"ז היה צריך שיהא בפת עכ"פ שוה פרוטה דליחשב ממון קמ"ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף דירה בעלמא הוא ומזה הטעם ג"כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד"א כגון כלי וכי"ב שאינו מאכל דעיקר דירת אדם הוא במקום פתו כ"ז מתבאר בש"ס:
כ סָעִיף ג (כ) לאפוקי בית שער וכו' - דאע"ג שעשויין כעין בתים מ"מ הואיל והן דריסת הרגל לכל בני החצר לא חשיבי דירה:
כא סָעִיף ג (כא) מרפסת - מקום גבוה בחצר ובו מדרגות עולים בהם לעליות וזה המקום גבוה מוקף בבנין ודרין בו:
כב סָעִיף ג (כב) ד"א על ד"א - דאז הוא ראוי לדירה ואם הוא רחב יותר מד' אלא שהוא קצר בארכו ויש בו לרבע ד' על די יש דיעות בין הפוסקים אי מקרי דירה לפיכך מן הנכון להניח לכתחלה בבית אחר יותר גדול ועיין בה"ל:
כג סָעִיף ג (כג) ואפילו הוא של קטן - פי' שהבית שמניחים בו העירוב הוא של קטן וקמ"ל דלא תימא דצריך להקנות להם ביתו וקטן לאו בר אקנויי הוא קמ"ל דלא משום קנין היא אלא משום דירה וע"כ מותר להניח אפילו בבית קטן:
כד סָעִיף ג (כד) רגילים ליתנו תמיד - לאפוקי אם לא הורגלו עדיין לזה הבית אין להקפיד אם משנין לבית אחר:
כה סָעִיף ג (כה) אין להם לשנותו וכו' - ואפילו יש להם קצת טעם בדבר אם לא דיש להם טעמא רבא דאז מותרין לשנותו:
כו סָעִיף ג (כו) וליתנו בבית אחר - ואפילו מת הבעה"ב. ואפילו השני נותן מעות לבני החצר להניח בביתו ואפילו הוא ת"ח והראשון ע"ה. אם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות [כנה"ג] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה:
כז סָעִיף ג (כז) מפני דרכי שלום - ענין דרכי שלום בכאן הוא משום חשד [גמרא] ופירש"י הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם העירוב יחשדו לבני החצר שמטלטלין בלי עירוב ובתוספות פירשו דחשדא הוא שיחשדו לבעה"ב זה שגונב פת מן העירוב ולכך הוציאו אותו ממנו לבית אחר ומתוך כך יבוא לידי מחלוקת עמהם ולפירש"י בודאי יש להחמיר אפילו מכר בית לאחר שלא לשנות מקום העירוב אכן לפירוש התוספות אפשר לומר דעל הלוקח לא יבוא לידי חשד ע"י הוצאת העירוב מביתו אחרי שמעולם לא היה העירוב בידו והנה כ"ז בעירוב שדרכו להניח אותו בבית בחנם וככי"ב אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה יכולין לשנותו ליתן לאחר ואפילו אם להשני צריך ליתן ג"כ מעות. ובכל גונא אם עברו ונתנו בבית אחר אין מחוייבין להוציא משם ומיהו אם הנותן רוצה לחזור וליתנו במקום שהיה רגיל מתחלה הרשות בידו ומ"מ צ"ע למעשה [מ"א בשם כנה"ג]:
כח סָעִיף ג (כח) ואפילו קטן - והכל מטעם הנ"ל שאינו משום קנין שיהא צריך בר דעת להקנות ואע"פ שאין במעשה קטן כלום מ"מ העירוב נעשה ממילא כשהונח בבית ומ"מ ע"י עכו"ם אסור לקבצו לכתחלה דחשוד לגנוב ולהחליף טוב ברע:
כט סָעִיף ג (כט) ונ"ל הטעם וכו' - ר"ל אע"פ שבהכ"נ אינו ראוי לדירה מפני קדושתו שהרי הדירה הוא מקום האכילה ואסור לאכול בביהכ"נ אם לא הלומדים שם כמ"ש בסימן קנ"א מ"מ יש לקיים המנהג כמו שמסיים שעירובין שלנו יש להם דין שיתופי מבואות דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות א"צ להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר לבד כמ"ש בסימן שפ"ו:
ל סָעִיף ג (ל) וא"צ להניח בבית דירה - ולפ"ז שאין בהכ"נ נחשב לבית דירה חשבינן ליה רק כחצר השותפין ומותר לטלטל ממנה לחצר אחרת בלי ע"ח דכל החצרות רשות אחת כמבואר בסימן שע"ב:
לא סָעִיף ד (לא) בכלי אחד - שהרי עירוב שמו שיהיו מעורבים יחד ואם מניחו בשני כלים נראה שהם מופלגים ומחולקים זה מזה. ונראה לכאורה דדוקא אם כ"א נותן חלק בעירוב אבל אם אחד מזכה בעד כולם יכול ליתנו בשני כלים אכן מדלא הזכירו הפוסקים ד"ז משמע דס"ל דלא פלוג רבנן במלתייהו וצ"ע:
לב סָעִיף ד (לב) נתמלא האחד - ר"ל שבזה לא היה החילוק לשני כלים ברצונו אכן אם ידע מתחלה שהכלי לא יכיל בתוכו את כל העירוב והיה לו כלי אחר גדול מכלי זה שתוכל להכיל כל העירוב יש מאחרונים שמחמירין דהוי כחולק לכתחלה את העירוב לשנים:
לג סָעִיף ד (לג) בבית אחד - דעכ"פ היו שניהם ברשות אחת אבל לא בשני בתים. ואפילו אם אחד מזכה בהעירוב משלו בשביל כולם ג"כ יש ליזהר בזה וע"כ העירוב שמניחין בביהכ"נ בעד כל העיר יש ליזהר שלא להניחו רק בבית הכנסת אחת ויבחרו לזה הביהכ"נ היותר גדולה שבעיר [ש"ת בשם הח"צ]:
לד סָעִיף ה (לד) שלא יקפיד - ג"כ מטעם דעירוב שמו שיהיו מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה אחד בחבירו ויהיה שותפותן נוחה ועריבה:
לה סָעִיף ה (לה) שום אחד מהם - וה"ה כשאחד מזכה לכולם צריך ג"כ להתרצות כשיבואו מבני החבורה לאכול ממנו שלא להקפיד עליהם:
לו סָעִיף ה (לו) שתיקן לצורך השבת - שהרי אם יבקש חבירו ממנו לא יתן לו. ואמנם אם פועל בעצמו בפירוש שאם ירצה אחד מבני העיר ששייכים להעירוב לאכול ממנו שלא יקפיד עליו מסתברא דמותר לערב בו:
לז סָעִיף ו (לז) בפרוסה - משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפילו ירצו כולם ליתן פרוסה חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו ועיין בפמ"ג דמסתפק לומר דאפשר דאפילו בדיעבד לא מהני העירוב כשעשאו בפרוסה ואם עשאו מתחלה בשלימה ואח"כ לשבת אחרת נפחתה ונשתייר ממנה מעט עיין לקמן בסימן שס"ח ס"ד ע"ש:
לח סָעִיף ו (לח) כדי חלת - פי' אפילו אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שניטל חלה מן הפת:
לט סָעִיף ו (לט) ואם נפרסה וכו' - ר"ל שנפרס מן הככר מעט:
מ סָעִיף ו (מ) אם אינו ניכר וכו' - הטעם אע"ג דבאמת אינה שלמה מ"מ כיון דאינו ניכר לא יבוא לידי מחלוקת:
מא סָעִיף ו (מא) היינו שכל העירוב ביחד וכו' - ר"ל דבזה ג"כ מקיים מה שתקנו חז"ל לע"ח שיהיה בפת שלם דוקא אבל גם הם מודים דיכול כ"א ליתן פת שלם ואפילו אם הככר של זה גדול משל חבירו ג"כ מותר וכן מודים ג"כ לדעה ראשונה דאין מערבין בפרוסה אפילו אם יתנו כולם פרוסות שוות:
מב סָעִיף ו (מב) מכל בית ובית מעט קמח - וה"ה כשנותנים מעות לקנות בהם קמח ואפילו אם לא נתנו איזה בע"ב ג"כ אין קפידא בדבר וכדמסיים לבסוף דכל אחד נותן קמחו לעירוב בשביל כולם:
מג סָעִיף ו (מג) וצריך ליזהר וכו' - אשמועינן דאף שמצטרפין יחד להביא פת שלמה למצות עירוב וס"ד דזה חשוב טפי ולא בעי שיעור קמ"ל:
מד סָעִיף ו (מד) ואע"פ וכו' - ר"ל וא"כ יש בני אדם שאין להם חלק בפת העירוב וא"כ יאסרו אלו על אלו:
מה סָעִיף ו (מה) דלא גרע וכו' ואדעתא דהכי וכו' - ר"ל אף הכא כשנתן כ"א מבע"ב מעט קמח להשמש בשביל כולם נתן ואע"פ שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו ע"י אחר כמו שיתבאר לקמיה בס"ט מ"מ כאן כשנותן כ"א קמחו להשמש לערב בו אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם ואין השמש צריך לזכות להם ע"י אחר או ע"י עצמו בפירוש ויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם ע"י אחר או ע"י עצמו בפירוש אינו עירוב ונכון לחוש לדבריו לכתחלה [ובפרט אם השמש עשהו מקמח שלו בודאי צריך לזכות להקהל ע"י אחר] וכן נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב בערב פסח שיזכה בו בשביל כל הקהל ואם חשכה ליל יו"ט ראשון ולא זיכה אין לזכות אלא על תנאי דהיינו שיאמר אם היום חול אני מזכהו לכל העיר ואם קודש אין בדברי כלום וכן יאמר למחר בליל יו"ט שני. וכ"ז אם היו"ט היה סמוך לשבת דאם יש ימי חול בינתיים ימתין מלזכות עד ע"ש ואם שכח גם בע"ש מלזכות עד שחשכה סומכין על הפוסקים הנ"ל דס"ל דמותר לטלטל אף בלי זיכוי כיון שכבר נגבה בשביל כולם [אחרונים]:
מו סָעִיף ז (מו) יכול לערב בפרוסה - דלא שייך כאן כלל משום איבה:
מז סָעִיף ח (מז) בפת אורז ועדשים - שדרך העולם לאפותו ולאכלו משא"כ בדוחן ועיין לעיל סימן ר"ח סקכ"ה במ"ב מה הוא אורז ודוחן:
מח סָעִיף ט (מח) בשביל כולם - אפילו שלא בפניהם:
מט סָעִיף ט (מט) ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר - דעל ידי עצמו אינו יכול לזכות להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו:
נ סָעִיף ט (נ) ע"י אחר - דהיינו שיאמר לו קבל פת זה וזכה בה לכל בני החצר והוא יחשוב בהגבהתו בשביל כולם ואף שהם לא עשאוהו שליח לזה זכין לאדם שלא בפניו והוי כשלוחם:
נא סָעִיף ט (נא) טפח - ואפילו לדעת האומרים בח"מ סי' קצ"ח ס"ד בהג"ה דהגבהה אינו קונה בפחות מג"ט הכא בעירוב שהוא מדרבנן הקילו וסגי בהגבהה טפח. כתב הט"ז דה"ה אם הניחו להעירוב על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח ועיין בבה"ל:
נב סָעִיף ט (נב) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך - דאל"כ לפעמים שיתוספו עליהם דיורים ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם אבל כשמכוין עליהם מתחלה ל"ל בה דהא שיעור שתי סעודות מהני אפילו לאלף וכדלקמן בסימן שס"ח:
נג סָעִיף ט (נג) וי"א שאע"פ וכו' - הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע"ז מאחר דאנו נוהגין להניח עירוב על כל השנה מסתמא אנו מכוונין גם על אנשים שמתוספים במשך השנה וכן הוא הלשון באמת בב"י וכן כונת המחבר בכאן:
נד סָעִיף ט (נד) צריך להוסיף מחמתן - דשמא לא אמרו חכמים דשיורו בכל שהוא (כמבואר בסימן שס"ח) אלא באותן שהיו בתחלת הנחת העירוב וזכו אז אבל אלו שלא היו בתחלת הנחתו לא זכו אז ורק הם זוכין בשעה שיתוספו וכיון דבשעה זו כבר נפחת משיעורו א"כ א"א להם לזכות ומטעם זה לא מהני אף אם יתנה בפירוש ולכל מי שיתוספו ואין שום עצה רק שצריך לשמור שיהיה בו תמיד שיעור שתי סעודות:
נה סָעִיף י (נה) ע"י בנו ובתו הקטנים - מפני שידן כידו וא"כ לא יצא הדבר מרשותו:
נו סָעִיף י (נו) ולא ע"י עבדו וכו' - ג"כ מפני שיד עבד כיד רבו ולא יצא מרשותו עדיין:
נז סָעִיף י (נז) אפילו הם סמוכין - ואע"ג דבאופן זה מציאתן לאביהן כמבואר בח"מ סימן ר"ע זה אינו אלא משום איבה שלא ימנע מהן מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן אבל בנידון דידן שהאב רוצה לזכות ע"י לאחרים שפיר זוכים דכיון דגדולים הם יש להם יד בפ"ע:
נח סָעִיף י (נח) אפילו הם קטנים - ואע"ג שאין קטן זוכה לאחרים בכל מקום הכא בעירוב שהוא מדרבנן בעלמא הקילו בעבדו ושפחתו ומ"מ לא רצו להקל אלא בעבדו ושפחתו אבל לא בבניו הקטנים וכדלעיל משום דידן ממש כידו:
נט סָעִיף י (נט) וע"י אשתו - דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני הרי דיש לה יד לזכות לעצמה ה"ה דיכול לזכות על ידה לאחרים:
ס סָעִיף י (ס) ואפילו אין לה בית - נקט האי לישנא לאפוקי ממ"ד בגמרא דדוקא היכא דיש לה לעצמה בית בחצרה שאוכלת שם אז אמרינן מיגו דמהני הזכיה בעירוב בשביל ביתה מהני נמי לזכות לאחרים בעירוב בשביל בתיהם:
סא סָעִיף י (סא) ויש אומרים וכו' - סבירא להו דדמיא עירוב לענין מציאה דכל היכא דס"ל לענין מציאה דאין לו יד בפ"ע ושייך לאביהן או באשה שמוצאת מציאה ושייך לבעלה ה"ה לענין עירוב אין להם יד בפ"ע ועדיין לא יצא מרשותו:
סב סָעִיף י (סב) על ידי בנו ובתו וכו' - ר"ל לאחר שבגרה דיוצאת לכל דבר לרשותה אפ"ה כיון שסמוכה על שולחנו ומציאתה לאביה גם לענין עירוב אין לה יד לעצמה:
סג סָעִיף י (סג) כל זמן שלא בגרה - דאז שייך מציאתה לאביה:
סד סָעִיף י (סד) שמעלה לה מזונות - דאז מציאתה לבעלה:
סה סָעִיף י (סה) או שאמר לה צאי וכו' - ומיירי במספקת מעשה ידיה למזונות דאי אין מספקת למזונות אין מציאתה לבעלה:
סו סָעִיף י (סו) ואפילו יש לה בית - ר"ל ואוכלת שם המזונות שנותן לה בעלה וס"ד דמיגו דזכיא לעצמה בעירוב זה בשביל ביתה תזכה בעירוב גם לאחרים קמ"ל דלא והטעם דבאמת לעצמה אין צריכה עירוב כלל דנמשכת אחר בעלה כדלקמן בסימן ש"ע ס"ו וליכא מיגו:
סז סָעִיף י (סז) אפילו הוא קטן - כיון דלענין מציאה יש לו יד לזכות לעצמו כשאינו סמוך על שולחן אביו:
סח סָעִיף י (סח) שבגרה ואינה סמוכה - ר"ל דוקא באופן זה ולא כדעה הראשונה דס"ל דכשבגרה אפילו בסמוכה מזכה על ידה וכן בע"י אשתו דוקא היכא שאין מעלה לה מזונות דאז מציאתה לעצמה ולא לבעלה:
סט סָעִיף י (סט) על דברי המיקל בעירוב - ר"ל בין קטן ואין סמוך על שולחנו או גדול אף שסמוך וכן בע"י אשתו אע"פ שמעלה לה מזונות:
ע סָעִיף י (ע) שיש לו אשה וכו' - שעושה הכל ע"ד עצמו ולא ע"ד אביו:
עא סָעִיף י (עא) ואינו צריך להודיע - דזכין לאדם שלא בפניו:
עב סָעִיף יא (עב) בני חבורה וכו' - אשמועינן בזה שני דברים אחד אע"ג שלא הניחו לכתחילה לשם עירוב גם דאפילו אותו הפת לא היה מתחלה של כולם כ"א של בעה"ב לבד שזימנן לסעוד משלו ולא הקנה להן אותו פת בפירוש אפ"ה כיון שזימנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות וע"כ אם הוא קיים עד לאחר בין השמשות סומכין עליו משום עירוב:
עג סָעִיף יא (עג) הפת שעל השולחן וכו' - לכאורה בעינן שיהיה אז עדיין אצלם פת אחד שלם וכנ"ל בסעיף וי"ו או אפשר כיון דלא הביאו פתם אלא בעה"ב זימנן לסעוד משלו דינו דומה להא דס"ז וכן משמע בתו"ש אבל באמת יש לחלק ביניהם וצ"ע:
עד סָעִיף יא (עד) אבל בחצר לא - דחצר לאו בר דירה הוא:
עה סָעִיף יא (עה) וה"ה אם יש להם וכו' - דין זה הוא זו ואצ"ל זו ובתו"ש כתב דקמ"ל דסומכין עליו בחזקת שהוא קיים אע"פ שאין יודעין בעצמן משום דמוקמינן ליה אחזקתיה:
עו סָעִיף יא (עו) סומכין עליו משום עירוב - ומשום שיתופי מבואות יכולין לסמוך אף כשמונח באחד מן החצרות [גמרא]:
עז סָעִיף יב (עז) יכול לערב בעדו - אפילו משל הקטן שלא מדעתו מפני שהוא לו כבן בית שיכול לערב משל בעה"ב שלא מדעתו כמו שיתבאר בסימן שס"ז:
עח סָעִיף יג (עח) אחר עירובי חצרות - כדי שלא יבואו לטלטל באיסור:
עט סָעִיף יד (עט) על מצות עירוב - ואפילו אדם אחר שאינו דר באותה העיר ורוצה לשבות שם בשבת יכול לברך ברכה זו דהא אלו לא עירבו היה גם הוא אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך להעירוב ועיין מה שכתבנו עוד בזה בבה"ל. אם מניח עירובי תבשילין וע"ח בזמן אחד מברך ברכה אחת על שתיהן דהיינו על מצות עירובין. ואומר הנוסח בהדין עירובא על כל אחד ואחד כפי נוסחו ובח"א כלל ק"ב כתב שיאמר על מצות עירובי תבשילין ועירובי חצרות ואומר בדין יהא שרא לן לאפויי וכו' ולטלטל מבית לחצר וכו':
פ סָעִיף טו (פ) בשעה וכו' - מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ולפי מה שכתב הרמ"א לעיל בס"ו דהמנהג לקבץ קמח מבתי העיר אין לברך בשעת קיבוץ דהוי עובר דעובר כ"ז שלא נאפה הפת:
פא סָעִיף טו (פא) שמקבץ וכו' - הב"י והב"ח כתבו בסימן שצ"ה דצריך לברך בשעה שמתחיל לקבץ ולא כשנגמר הקיבוץ דאז כבר נגמר המצוה והאחרונים הסכימו דיוכל לכתחלה לברך אחר שכבר נגמר הקיבוץ והטעם משום דס"ל דאחר שנתקבץ צריך לכתחלה לזכות לכל בני העיר כמו שכתבנו לעיל בסקמ"ה ומקרי עדיין עובר לעשייתן כשהוא קודם הזיכוי ומ"מ בדיעבד אפילו כבר זיכה ג"כ יוכל לברך דעיקר קניית עירוב חל בעת כניסת השבת ומקרי בכל גווני עובר לעשייתן ובפרט אם לא הונח העירוב עדיין במקומו בודאי שייך לברך דלא נגמר עדיין המצוה:
פב סָעִיף טו (פב) בשעה שמזכה להם - פי' שמערב משלו ונותן לאחרים ואומר לו שאחר שיברך יגביהנו כדי שיזכה בשביל אנשי העיר ועיין בבה"ל שהבאנו דהמברך אחר הזיכוי יש לו ג"כ על מי לסמוך:
פג סָעִיף טו (פג) לכל הבתים שבחצר - ולא הזכיר מבוי משום דכאן איירי שלא ניתקן המבואות בעירובין כדין וכל חצר מתקן ע"ח רק להתיר הטלטול בחצר אבל במקום שניתקן המבואות המנהג שעושין ע"ח ושיתופי מבואות כחדא כמבואר בסימן שפ"ז וע"כ צריך להוסיף בו שריותא דמבוי וזה נוסחו בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומחצר לבתים ומבית לבית ומחצר לחצר ומגג לגג ומבתים וחצרות למבוי וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולכל מי שיתוסף בה. ואם מערב לכל שבתות השנה יסיים לכל שבתות השנה ולכל ימים טובים [אחרונים]:
פד סָעִיף טו (פד) ולא ברכו עליו - וה"ה אפילו אם הנוסח בהדין עירובא ג"כ לא אמרו עליו כיון שמשותפין בעירוב סגי בזה:
א סָעִיף א מבתיהם לחצר. וה"ה מבית לבית עסס"ב ורסי' שכ"ג וסי' ש"ע ס"ג:
ב סָעִיף ב שיירא וכו'. שאין קבועים שם:
ג סָעִיף ב בתים. דאותם שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרוים בחצר א' עסי' ש"ט ס"ג:
ד סָעִיף ב מחיצות. פי' גבוה י' מקרקע הספינה אעפ"י שאינה גבוה י' מן המים מותר לטלטל בתוכה (כ"ה בשבת דף ק"א) ועסי' שנ"ה:
ה סָעִיף ב אסור לטלטל. דהוי כרמלית אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לכרמלית שרי אמרינן בגמ' שם ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות י' דאמרי' גוד אחית ובאגוד' סי' קי"ג אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים עסי' שמ"ה ובתו' חולקים ופי' שהספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים אפ"ה הוי רה"י שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצא הנסרים מחוברין ע"ש, ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות י' אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות י' א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א':
ו סָעִיף ג ד"א על ד"א. ואם יש בו לרבע ד"א על ד"א סגי (רלב"ח ק"ו) עבי"ד סימן רפ"ו סי"ג:
ז סָעִיף ג אין להם לשנותו. אפי' יש קצת טעם לשנותו (מהרי"ק סקי"ג) אבל אי איכא טעמא רבה משנין (רשד"מ סי' ס' ור"י הלוי מ"ד מ"ו ור"ש הלוי סי' מ') ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראי' ברור' שיזכה הקונ' בדבר (ראב"ח ע') וזהו לפי' הרמב"ם במשנה שהטעם משום הנאה אבל בגמרא איתא בהדיא משום חשדא שכיון שלא יראו בו עירוב יחשדו שמטלטלי' בלא עירוב א"כ אף במוכר ביתו מניחין בו ואפי' להרמב"ם יש לדקדק מדפריך בגמ' משיפור' דהוי בי רבא וכו' ע"ש ובכ"ה מחלק בין מת למכר ודוחק:
ח סָעִיף ג וליתן בבית א'. אפי' נותן השני מעות להניחו בביתו (רדב"ז ח"א י"ז) ואם בתחיל' הנתינ' התנו לשנות מותר לשנות ואם הוא דבר שצריכי' ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם ערבו ונתנו בבי' אחר אין מוציאין ממנו מ"מ צ"ע למעש' (כ"ה):
ט סָעִיף ג ואפילו קטן. אבל עכו"ם אסור לקבצו כנ"ל:
י סָעִיף ג בבי' דירה. ומה"ט נ"ל דמות' לטלטל בבה"כ בלא עירוב כיון שאין שם דירה וצ"ע על מהרי"ל שאסר לטלטל בב"ה ולא התיר אלא כלים ששבתו בתוכ' וכ"כ ש"ל בשם הגאוני' בה"כ שאין בה דיורין אפי' בנא' יחיד ואקדש' הוי הפקר וא"צ לערב ואם שבתו שם אורחים ואוכלים וישנים שם צריכים לערב וי"א שאין אוסרים עכ"ל וערסי' ש"ע ובגמ' ד' כ"ד:
יא סָעִיף ו בפרוסה. משום איבה דזה יתן פרוס' וזה יתן שלימ' ואפי' ירצו כולם ליתן פרוס' חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו:
יב סָעִיף ו כדי חלת. פי' אפי' אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת:
יג סָעִיף ו ואדעת' דהכי וכו'. משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם וכמ"ש סי' תרנ"ח ס"ז וכ"כ הלבוש כאן ובסי' שצ"ה כתב דאם לא זיכה לא הוי עירוב וטוב להחמיר לכתחל' לזכות בפרט אם עשהו מקמח שלו:
יד סָעִיף ט צריך להוסיף. דלדידהו הוי תחילת עירוב:
טו סָעִיף י אפי' סמוכים. דאע"ג דמציאת' לאביהם משום איבה מ"מ במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכין (ב"י רמב"ן):
טז סָעִיף י קטנים. דבדבר דרבנן קטן זוכה לאחרים:
יז סָעִיף י וע"י אשתו. דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני ה"ה דיכול לזכות על ידה:
יח סָעִיף י ואפי' יש לה בית. דא"צ עירוב כמ"ש סי' ש"ע ס"ו:
יט סָעִיף י שאינו מעלה לה. דמציאת' לעצמ':
כ סָעִיף יד מברך על מצו' עירוב. מ"מ צ"ע אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ונ"ל דפשיט' דיכול לברך דהא אלו לא עירבו אף הוא היה אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו ואפי' הוא שם בי"ט מהני העירוב כמ"ש רסי' תקי"ח ועוד דהעושה מצוה לאחרים נמי מברך כמ"ש הטור סימן תרמ"א והרמב"ם פי"א מברכו' די"ג שהעושה מזוזה לאחרים מברך אך יש לחלק דהתם מברך קעביד מעשה אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגינו וא"ת איך מברך א' מבני העיר הא כיון שנגבה העירוב כבר קנה עירוב וכמ"ש סס"ו וא"כ שוב אין לברך כמ"ש ב"י סי' שצ"ה ועמ"ש סי' תנ"ב וי"ל דמ"מ כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב עסי' שצ"ד ולכן בכניסת השבת חלה המצוה ורשאי לברך אבל אחר שאינו שייך לאותה מצוה כלל על מה יברך והעיקר כמש"ל דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים ולפ"ז אם חשכה ליל יום טוב ראשון ולא זיכה אסור לזכות בי"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם י"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ"ש רמ"א ס"ו, בנוסח שלנו מגג לגג ערסי' שע"ב ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש ס"ס שס"ח ויש"ש בפ"ק דביצה סל"ד כ' לומר ג"כ לי"ט ואין בזה משום שינוי מנהג כיון שאינו עושה מעשה חדש ועסי' תקי"ח: האר"י הי' מערב ואמר הברכה ואח"כ היה מזכה לבני החצר ע"י אחר כי כן הדין אחר שיערב בעדו אז יזכה לאחרים (הכוונות) וצ"ע דהא צריך להשתתף עצמו עם כל החצר ואולי קאי על עירוב תבשילין ומ"ש לבני החצר ל"ד אלא ר"ל לבני העיר:
כא סָעִיף טו ולא ברכו. פי' שלא אמרו שום דבר עליו אפ"ה שרי:
א סָעִיף ג א"צ ליתן פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:
ב סָעִיף ג וא"צ שיהיה בעירוב שוה פרוטה. בגמרא אמרינן אמר שמואל עירוב משום קנין פירש"י שמקנ' להו בע"ה רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית שהעירוב בתוכו וכל החצר משועבד לרשותם זו ואחת היא ורבה אמר עירוב משום דירה שדעתו של אדם על פתו וה"ל כאלו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה א' והרי כל החצר משועבד לבית זה מאי בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן והטור הכניס בין האיכא בינייהו האלו עוד חד מילתא דהיינו ואין מניחין אותו בחצר כו' כמ"ש כאן בש"ע. ובאמת דבר זה תלוי ג"כ בהא דעירוב משום דירה כדאית' בדף פ"ה וכתב רש"י הטעם ע"ז דעירוב משום דירה וא"כ קשה דלמה לא חשבה בתלמוד להאי מלת' וי"ל דגם למ"ד משו' קנין בעינן עכ"פ דירה דעיקר טעם העירוב לערב הדירות והרשיות אלא דמ"ד משום קנין ס"ל כשמפרש בהדיא משום קנין מהני אפי' בכלי כמ"ש התו' שם בדף מ"ט. ובזה מתורץ ג"כ מה דקשה כיון דשמואל ס"ל עירוב משום קנין למה אמר שמואל דאין אותו הבית שמניחי' שם העירוב צריך לתת פת מטעם שנחשב כאלו דר שם אלמא טעמי' דעירוב משום דירה וקשיא דשמואל אהדדי אלא ודאי כמ"ש דדירה עכ"פ בעי':
ג סָעִיף ג להניח העירו' בבה"כ. נ"ל דאם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירובי מבואו' או שהו' חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטע' של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאלו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכי' לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירו' ואע"ג דאיסור טלטול הוא דרבנן ואמרינן סי' ת"ט כל שהיא מדרבנן הוה עירוב דלא גזרו עליו בין השמשות היינו לענין קניית עירוב שהו' בין השמשו' משא"כ כאן ועמ"ש סי' שצ"ד ס"ב אלא יניחנו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל ואסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם ע"ח כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצירם לחצר שמונח העירוב כנ"ל פשוט וכ"מ בתשובת רשב"א שמביא ב"י ססי' ש"ע ע"ש ועמ"ש סי' שצ"ד:
ד סָעִיף ד בכלי א'. דהא שמו עירוב דהיינו שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה:
ה סָעִיף ו בפרוס'. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואת' פרוסה ואפי' כולם בפרוס' שמא יבוא זה ליתן פרוסה וזה שלם וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר אפילו בנשתייר כל שהוא כמ"ש סי' שס"ח:
ו סָעִיף ט מן הקרקע טפח. ואם הניחו על ידו התלוי' באויר צריך שיגביה ידו טפח וכתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי אם נותנין כ"א משלו צריך להגביה א' טפח מטעם דליהוי היכרא ובתוספתא איתא דא"צ לזה כשהם נותנים:
ז סָעִיף ט וי"א שאע"פ שלא יזכה. עמ"ש בסי' שס"ח ס"ד: וברכת העירוב עמ"ש סי' שס"ח ס"ד מה שראוי להוסיף בה ורש"ל פ"ק דביצה סי' ל"ד כתב שיש להוסיף ולומר ולכל י"ט של שנה זו ועסי' תקי"ח:
א סָעִיף א לחצר. וה"ה מבית לבית עיין סס"ב ורסי' שנ"ג וסי' ש"ע ס"ג:
ב סָעִיף ב בתים. דאותן שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרוין בחצר א' עי' סי' ש"ע ס"ג:
ג סָעִיף ב מחיצות. פי' גבוה יו"ד מקרקע הספינה אע"פ שאינה גבוהה י' מן המים מותר לטלטל בתוכה ועיין סי' שנ"ה:
ד סָעִיף ב לטלטל. דהוי כרמלית אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לכרמלית שרי. אמרינן בגמרא שם ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות יו"ד דאמרינן גוד אחית ובאגודה סי' קי"ג אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים. עיין סי' שמ"ה ובתוספות חולקין ופי' שהספינה יש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים אפ"ה הוי רה"י שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרין מחוברין ע"ש. ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות יו"ד אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות יו"ד א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א'. מ"א:
ה סָעִיף ג פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאילו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:
ו סָעִיף ג ארבע. ואם יש בו לרבע ד"א על ד"א סגי. רלב"ח ק"י:
ז סָעִיף ג לשנותו. אפי' יש קצת טעם לשנותו מהרי"ק סקי"ג. אבל אי איכא טעמא רבה משנין רשד"ם. ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראיה ברורה שיזכה הקונה בדבר ראב"ח ומ"א כתב אף במוכר ביתו מניחין בו ע"ש:
ח סָעִיף ג אחר. אפי' נותן השני מעות להניח בביתו רדב"ז ח"א סי' י"ז. ואם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות כנה"ג ועיין יד אהרן שחוכך בזה. ואם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם עברו ונתנו בבית אחר אין מוציאין ממנו ומ"מ צ"ע למעשה. כנה"ג:
ט סָעִיף ג קטן. אבל עכו"ם אסור לקבצו כנ"ל. מ"א:
י סָעִיף ג בבית הכנסת. וכתב הט"ז נ"ל באם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירוב מבואות או שהוא חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטעם של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאילו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכים לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירות אלא יניחו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל דאסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם עירובי חצרות כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצרם לחצר שמונח העירוב עכ"ל ע"ש. ועיין מ"ש ססי' שס"ה ס"ק ה' בשם המ"א:
יא סָעִיף ו בפרוסה. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפי' כולם בפרוסות חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו. וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר. ט"ז ע"ש:
יב סָעִיף ו חלת. פירוש אפי' אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת:
יג סָעִיף ט מחמתן. דלדידהו הוי תחלת עירוב:
יד סָעִיף יא הראוי. עיין בתשובת חכם צבי סי' קי"א:
טו סָעִיף יד עירוב. צ"ע אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ונראה לי דיכול לברך דהא אלו לא עירבו אף הוא היה אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו מ"א ע"ש והעיקר דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים ולפ"ז אם חשכה ליל יו"ט ראשון ולא זיכה אסור לזכות ביו"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם יו"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת. ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ"ש רמ"א ס"ו. בנוסח שלנו מגג לגג עיין רסי' שע"ב. ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש סי' שס"ח. ויש"ש בפ"ק דביצה סל"ד כתב לומר ג"כ ליו"ט ואין בזה משום שינוי מנהג ועיין סי' תקי"ח. ועיין תשובת ב"ח ספ"א ובמהר"מ בוטין סי' צ"ח:
א סָעִיף ב (ס"ק ב) שיירא כו' שאין קבועים שם רק דרך מקרה חנו שם בשבת לכן אין דירתם מקרי דירה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) בתים כו' ה"ה כששרויים בחצר דלא מהני דאין אוסרים מזה על זה אפי' על הבתים אין אוסרים כמבואר ר"ס ש"ע וסי' ש"ע סעיף ג':
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) אסור כו' דמכרמלית לכרמלית שרי והיינו תוך ד"א: אמרי' בגמרא כו' ובאגודה כו' ובתוס' חולקים כו' לפי שיש מקום לטעות בדברי מ"א לכן צריך אני להציע בקוצר דברי הש"ס שבת דף ק"א ע"א אמר רב הונא הני ביציאתא דמישן (פרש"י ספינות קטנות רחבות למעלה כו') אין מטלטלין בם אלא בארבעה (פרש"י דלאו רה"י נינהו שאין ברחבה ד' למטה ולא אמרן כו' אבל יש פחות מג' ארבעה (פי' רש"י שעד שלא הגביהו ג' הרחיבו ד"ט) ל"ל בה והיינו משום דאמרי' לבוד ופריך ר"נ אפי' גבוה ג' קודם שהרחיב ד"ט ניהו דל"ל לבוד נימא גוד אחית מחיצתה ואע"ג דבנעץ קנה ובראשו טרסקל רחב ד"ט וזרק ונח ע"ג פוטרים חכמים משום דלא אמרי' גוד אחית היינו משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה אבל בספינה דל"ל גדיים בוקעים אלא דגים בוקעים בקיעת דגים לא שמיה בקיעה זהו לפירש"י וכ"ה מסקנת הש"ס שם א"כ לפ"ז אפי' אין ברחבה ד"ט בתוך גובה ג"ט אפ"ה הוי רה"י דאמרי' גוד אחית דבקיעת דגים ל"ש בקיעה דלא כאגודה והאגודה צ"ל דס"ל כהתו' שם שהקשו על פרש"י דלפירושו מאי פריך ונימא גוד אחית מה מועיל שיהי' מחיצות מבחוץ כיון שמבפנים אין שם ריוח מקום ד' ולא ניחא תשמישתיה כו' עכ"ל ולכן פי' כמ"ש מ"א שהספינות י"ל דפנות כו' וחלל בין הנסרים כו' א"כ י"ל דגם האגודה ס"ל הכי מ"מ אם רחב ד"ט תוך גובה ג' גם התוס' מודים דאמרי' לבוד דהא ע"ז לא הקשו התוס' כלום כ"א על קושית הש"ס דכה"ג לא אמרי' גוד אחית ולפ"ז האגודה חולק עם רש"י דלרש"י אפי' אין רחב ד"ט תוך גובה ג"ט מיקרי רה"י דאמרי' גוד אחית אבל לאגודה לא אמרינן כה"ג גוד אחית ול"מ רה"י אלא ברחב ד"ט תוך גובה ג"ט דאז הוי רה"י מטעם לבוד ובזה גם התוס' מודים (ואין האגודה ת"י לעיין בו אם לא שנאמר דס"ל כפי' שדחה רש"י שם) א"כ מ"ש מ"א אח"ז ובתוס' חולקים לא קאי על האגודה כ"א על פרש"י: והמים נכנסים בה והיא עשוי' כך שאפי' תתהפך אינה נטבעת לעולם עכ"ל התוס' וס"ד כיון דהמים נכנסים לתוכה וגם יש ריוח בין נסר לנסר למטה ג' טפחים דל"ל לבוד יהי' דינו כמים ויהי' כרמלית אפ"ה הוי רה"י שאנו רואים כו' עקומין כו': ודע דלפרש"י לס"ד ולאגודה למסקנא אפי' המחיצות גבוהים י' טפחים והן רחבים ארבע אלא שאח"ז מתקצר ואין רחבו ד"ט אם יש באותו מקום חצר גבוה ג' טפחים הוי כרמלית:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) ד"א על ד"א כו' ע' בי"ד סי' רפ"ו ר"ל דבריש מס' סוכה השוה ברייתא מה שנקרא בית לענין מזוזה ה"ה לענין עירוב ובי"ד סתם הרב"י כדעת הרמב"ם לענין מזוזה דבית שיש בו לרבע ד"א על ד"א כגון שרחב שמונה אמות ורחב שתי אמות חייב במזוזה א"כ ה"ה דמיקרי בית דירה לענין עירוב אך הש"ך שם כתב דהוי ספיקא דדינא דהרא"ש פסק דפטור ממזוזה ולכן יש לקבוע מזוזה בלי ברכה א"כ ה"ה דיש להחמיר שלא להניח בו העירוב:
ה סָעִיף ג (סק"ז) אין להם כו' ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו כו' דדלמא בני מבוי לא מחלו זכות זה כ"א לו ולא למכרו לאחר: שהטעם משום הנאה דבגיטין דף ס' תנן מערבים בבית ישן מפני דרכי שלום ומפרש הש"ס מ"ט אילימא משום כבוד דהאי ביתא כבר זכה כבוד זה והא האי שפורא (ר"ל מה שתוקעים בו בע"ש לבטל העם ממלאכה או ר"ל שופר של נדבה ששם היו נותנים נדבות להספיק בני הישיבה והיה הדרך שהוא מונח אצל הראש של העיר) שתחלה הוי בבית ר' יודא ואחר מותו בבית רבה שמלך אחריו ואח"ז בבית ר' יוסף כו' ומסיק משום חשדא ופרש"י כיון שיודעים שרגילים להניח העירוב בבית ההוא וכשיראו שאין העירוב מונח שם יחשדו כשיראו בני המבוי מטלטלים שמטלטלים בלי הנחת עירוב אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כתב טעם אחר מה שלא הוזכר בש"ס והיינו משום הנאה דבית שמניחים בו עירוב א"צ ליתן פת ושלא להפסידו אותו הנאה אין רשאים להניח העירוב בבית אחר ודברי הרמב"ם צ"ב שהם נגד דברי הש"ס עכ"פ כתב מ"א דדוקא להרמב"ם שהטעם משום הנאת בעל הבית שפיר יש לחלק אם מכר דלא מחלי בני מבוי אותו הנאה כ"א לו ולא שיהי' רשות בידו למכרו אבל לטעם המבואר בש"ס משום חשד של בני מבוי מה לי אם הבית בידו או מכרו לאחר עכ"פ החשדא להיכן אזלא: ואפי' להרמב"ם י"ל כו' ר"ל דע"כ צ"ל דהרמב"ם ה"ל גרסא כן בש"ס אלא משום הנאה אעפ"כ מוכח דאפי' מכרו שייך הזכות להקונה דאל"כ מאי פריך מהאי שפורא שאני התם דכבר יצא מרשות ר' יודא כשמת ונפל ביד היורשים ומה לי יורש או לוקח א"ו דס"ל להש"ס דהכבוד מוריש לבניו ה"ה למסקנא דהטעם משום הנאת הפת אותו זכות מוריש לבנו אם מת וה"ה ללוקח דמ"ש: בין מת למוכר. אין ס' כ"ה ת"י אפשר דס"ל יורש יותר כרעא דאבוה מן הלוקח או ס"ל דכ"ז שהוא חי לא מחלו בני מבוי הזכות כ"א אליו א"כ ראוי להניח בבית שהוא דר עתה משא"כ כשמת דאז א"א שיזכה בו הוא ולכן זוכים בו היורשים ולפ"ז אם מכר הבית והוא יצא מאותה מבוי דא"א להניח העירוב בבית מודה דזכה הלוקח דהוי כאלו מת אולם לא ידעתי טעמו וגם מ"א כתב שדוחק לחלק:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) וליתן כו' ואם הוא דבר שצ"ל מעות לזה ר"ל שצריכים ליתן מעות (דע"כ צ"ל דאין כוונת מ"א שהשני אינו מבקש מעות דא"כ לא הל"ל ואם הוא דבר שצ"ל כו' אלא הל"ל ואם צריכים ליתן לזה מעות אע"כ דדעת ורצון הראשון ואחרון שוה לענין שכר ובחנם וה"ק דוקא בעירובין שאין דרך ליתן מעות עבור הנחתו אבל אם הוא דבר שהדרך ליתן מעות עבור הנחתו מותר ומשמע אפי' יצטרכו ליתן גם לשני שכירות) שכר לבעל הבית אז רשאים לשנות לטעם הש"ס משום חשדא דכה"ג ליכא חשדא דאפי' יראו שאין העירוב מונח במקום שהיה רגיל ידונו בני המבוי לכף זכות שע"ע היו מהנים לבעה"ב זה. ועתה יש אחר הראוי יותר לקבל שכר זה לכך הניחוהו בביתו בשלמא בעירוב דאין בו רק הנאה מועטת דבית שמניחים בו עירוב א"צ ליתן פת לא יתלו בזה משא"כ כשנותנים שכירות דהוי הנאה ממש יתלו בזה:
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) ואפי' קטן אבל גוי אסור לקבצו כנ"ל ולא כ' טעם לדבר וא"ל אע"ג דקטן וכן גוי לאו מידי עבדי אלא מעשה קוף בעלמא וע' לקמן סי' ת"ט ס"ח ואפשר חיישינן שהגוי יגנב ממנו ובפרט למנהג שכ' רמ"א שגובים מכל בית מעט קמח שמא יגנוב חלק א' או שנים ואע"ג דאח"כ מזכה לכלם או סתם כך הוא כמ"ש ס"ק י"ג מ"מ אדעת שיגנב הגוי לא נתנו:
ח סָעִיף ו (ס"ק יב) כדי כו' שהשכנים סוברים ר"ל אפי' נטלה חלה מלחם אחר על זה אלא שאח"כ נטל מלחם זה מעט שיעור חלה לצורך אכילה או לצורך ד"א אפ"ה ליכא משום איבה שהשכנים שאין יודעים האמת סוברים שנטלו כו':
ט סָעִיף ו (ס"ק יג) ואדעתא דהכי כו' כמ"ש סי' תרכ"ח בשני שותפים שקנה אתרוג בשותפות לצורך מצוה א"צ להקנות זה לזה אפי' ביום א' דבעינן כולו לכם דמסתמא אדעתא דהכי קנאוהו תחלה שיהי' לכ"א לבדו בשעה שיוצא בה וה"ה הכא ואף שהמ"א שם כ' שהרשב"א לא כ' שם כן אלא להלכה אבל למעשה צריכים להקנות בפי' וכן הסכים מ"א שם היינו דוקא שם דתליא בדין ברירה ע"ש משא"כ הכא דלא תליא בדין ברירה י"ל כן להלכה ולמעשה:
י סָעִיף ט (ס"ק יד) צריך להוסיף דלדידהו כו' ר"ל דלקמן סי' שס"ח מבואר שיעור העירוב ואם בשעת הנחה הי' כשיעור ואחר זה נתמעט ולא נשאר רק כ"ש אפ"ה כשר וע"ש במ"א מ"מ להנוספים אחר שנתמעט הוי תחלת עירוב וצריך שיהי' בו כשיעור:
יא סָעִיף י (ס"ק טו) אפי' כו' במה שהאב רוצה כו' כיון דליכא בזה איבה נשאר הדין די"ל זכיה:
יב סָעִיף י (ס"ק יז) וע"י אשתו כו' ע"מ שאין לבעלה כו' לשון זה לאו דוקא דל"מ וע' באה"ע סי' פ"ה סעי' י"א ובי"ד סי' רכ"ב איזה לשון צ"ל להאשה אלא כיון דמשכחת דיש יד לאשה בלי בעלה ל"מ אי הבעל מזכה על ידה לאחרים:
יג סָעִיף י (ס"ק יח) ואפי' י"ל כו' דאין צריך עירוב דאם היתה צריכה לערב הוה א"ל מיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני:
יד סָעִיף יד (סק"כ) מברך כו' שאינו דר באותה העיר ואין שם בשבת ההוא כ"א אורח בעלמא א"כ א"צ הוא לעירוב דהוא אינו אוסר עליה ולא הם אוסרים עליו ואפי' הוא שם בי"ט ר"ל רק בי"ט וקודם שבת הראשון יחזור וילך משם וא"כ הוא לא צריך לערב דהא בי"ט א"צ לעירוב דהא אין עירוב והוצאה ליו"ט: מהני העירוב כמ"ש ר"ס תקי"ט דהיינו להוציא דברים שאין בהם צורך היום כלל. אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגנו דאין א' מזכה לבני העיר אלא גובים מעט מכל בית א"כ נקנה העירוב בשעת הקיבוץ מיד כמ"ש הרב"י מביאו המ"א מיד אח"ז. וא"כ אין לברך דכל הברכות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן: וי"ל דמ"מ כיון שעדיין כו' דבין השמשות דוקא קונה עירוב ול"מ הקיבוץ: והעיקר כמ"ש לעיל כו' חוזר אדלעיל לישב איך מברך א' מבני העיר כיון שכבר קונה העירוב בשעת קיבוץ על זה כ' דהעיקר כמ"ש לעיל ס"ק י"ג דהשמש יתן העירוב כו' וא"כ עכשיו הוא שעת הזיכוי והוי עובר לעשייתן כמ"ש סעי' ט"ו ואע"ג דמ"א לא כ' בס"ק י"ג שהשמש יתן כו' כ"א ע"צ היותר טוב אבל מצד הדין א"צ לזכות א"כ איך קרוי עי"ז עובר לעשייתו מ"מ י"ל דהא מה"ט כ' דמצד הדין א"צ לזכות דמסתמא אדעתא דהכי נתנו ולב ב"ד מתנה ע"ז והיינו דמסתמא ניתן באופן שיהי' מתוקן העירוב ע"פ הדין והשתא כיון דיותר טוב אם עכשיו השמש מזכה לבני העיר ע"י הרב כדי שיהי' הברכה עובר לעשייתן א"כ תחלה מסתמא דעת' שלא להקנות מיד לבני העיר עד יזכה השמש ע"י הרב: ואם י"ט אינו סמוך לשבת כו' ר"ל כה"ג שלא זיכה בי"ט עד שחשכה ניהו דאם שבת סמוך לי"ט דהיינו שהיה י"ט ה' ו' באין ברירה צריך לזכות על תנאי אבל אם שבת מופלג מי"ט מה לו להתנות הלא אפשר להמתין מלערב עד שבת ואז יזכה בערב שבת קודם שתחשך דהא בי"ט אין צריך לעירוב כל כך כי אם לדברים שאין בהם צורך היום כלל ועוד דלכתחל' יש לחוש לדעת הרמב"ם שהביא הטור סי' תקכ"ח דאין להתנות כי אם בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' אבל בזמן הזה שסומכין על החשבון אין להתנות ניהו דלא ק"ל כוותיה מ"מ היכי דאפשר לצאת גם לדעת הרמב"ם עדיף טפי: ודע דמ"ש לדחות שאין לאורח לברך דלא עביד מידי מ"מ אם מזכה השמש על ידו לבני העיר אפשר מיקרי עביד מעשה ורשאי לברך דומי' דקביעות מזוזה וגם עכ"פ טעם הראשון לא נדחה דאם לא ערבו גם הוא אסור ושייך לאותו מצוה: ומיהו אם שכחו כו' כמו שכ' רמ"א סעי' ו' ואע"ג דמשמע לעיל בס"ק זה דיהי' דעת בני העיר שלא לזכות כ"א ע"י נתינת השמש להרב היינו משום דהכי עדיף שתהי' הברכה עובר לעשייתן וא"כ כי האי גוונא ששכחו כו' עדיף טפי אם בני העיר היו מזכים בשעת קיבוץ אמרי' דעתייהו שהיה דעתו להקנות באופן היותר מועיל לפי תקנות חז"ל והי' דעתם אם ישכחו מקנים מיד בשעת קיבוץ ואם לא ישכחו אין מקני' עד יזכה השמש ע"י הרב: לכל שבתות השנה ר"ל ואין מזכירים י"ט אע"ג דדבר שאין בו צורך היום כלל בעי עירוב אעפ"כ אין מזכירין י"ט דמשום דברים שא"ב צורך היום לא הצריכו לערב: ובנוסח שלנו מגג לגג ער"ס שע"ב ר"ל דכלים ששבתו בגג בלא"ה מותרים לטלטל מגג לגג:
א סָעִיף א ס"א דהיינו שגובין. כמ"ש חמשה שגבו את עירובן וכמה מקומות במתני' וגמ': פת. כר"י במתני' פ' ב' וכל הסוגיא דגמ' שם כוותיה וכן שם ע"א ב': ונותנים כו'. פ"ה ב' עירובי חצירות כו': שע"י כך כו'. שם מ"ט א' וכרבה דר"י שם ס"ו א' ס"ל כוותיה וע' רש"י שם ד"ה דכולהו כו': וכאילו כו'. ערש"י שם ד"ה משום דירה כו' ושבת ק"ל קל"א ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב יושבי. ירושל' פ"ק תני אהלין שבמחנה צריכין עירוב שבשיירה א"צ עירוב אבל המפרשים כתבו שהירושלמי משובש וצ"ל כמ"ש בתוספתא פ"ב מה בין שיירה למחנה אלא אהלים שבשיירה צריכין עירוב שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר שאין להן אהלים ה"ה כשרוין בחצר והיינו מ"ש במתני' ד' דברים פטרו במחנה כו' ודוקא מחנה והיינו כמ"ש בירושלמי שם כמה מחנה עשרה שנא' עד למחנה גדול כמחנה אלהים פחות מכאן שיירה ועמ"מ: בתים כו'. תוספתא פי"א דשבת בתים שבספינה חייבין בעירוב ושאר ספינות שאין להם בתים ה"ה כשרויין בחצר: ואם אין. עירובין מ"ב ב' א"ב שנפחתו כו' ושם צ' דהא איכא מחיצתא:
ג סָעִיף ג ס"ג וא"צ שיהיה כו'. כרבה ור"י כנ"ל: בבית שראוי לדירה. כמ"ש פ"ה ב' כ"מ שאמרו הדר כו' ואף דאמרו חוץ היינו לשמואל שם ע"ה ב' ואנן קי"ל כר' יוחנן ולכן השמיטו הרי"ף ודלא כתוס' ד"ה ור' יוחנן סבר כו' אלא כתי' ראשון של הרא"ש שם: ואפי' הוא כו'. שם ל"א ב': והמנהג כו'. היינו לדעת י"א שבסי' שפ"ז בהג"ה: ונ"ל הטעם כו'. אע"ג דבשיתוף ניתר ג"כ הבתים מגו דסמכינן ומתירין החצרות כמש"ש ע"א ב' ח"א בפת כו' כ"כ ביין כו' וערש"י שם ד"ה כ"פ כו':
ד סָעִיף ד ס"ד צריך. ואם. אלא. שם מ"ט א': והוא. שם מ"ח ב':
ה סָעִיף ה ס"ה לכך. שם ס"ח א' תוס' ד"ה כיון כו':
ו סָעִיף ו ס"ו ובלבד. רש"י שם ומתני' שם וכמה הוא שיעורו כו' וע"כ בשלמין דבפרוסה אפי' מאפה סאה כו' וכ"ד הטור דלא כמ"מ בפ"א הלכה ט"ז והרמב"ם לא הזכיר כלל שיעור בעירובי חצירות רק בשיתופי מבואות: אפי' לא. מדאמר כדי חלתה ואדעתא דהכי כו'. ר"ל אע"ג דאין מזכין שלא בידיעת בעל הפת: ויש שפירשו כו'. כמ"ש בחלות תודה שעשאן ד' חלות כו' דאפרשינהו בלישה כו'. ראב"ד וע' ריטב"א שם: וצריך ליזהר כו'. אף לדעת הגאונים והמ"מ ע"ש:
ז סָעִיף ז ס"ז אם א'. שם משום איבה וכאן לא שייך. ע"ש:
ח סָעִיף ט ס"ט וצריך לזכות. שם במתניתין: ולכל מי. תוספתא פ"ו דעירובין: וי"א שאע"פ כו'. ע"ל סי' קכ"ד ס"ח וסי"ד: ואם ניתוספו. עמ"א וכ"ה בריטב"א:
ט סָעִיף י ס"י אפי' אם אינם. דבעירובין מודה שמואל לר' יוחנן: אפי' סמוכים. כנ"ל: אפי' הם קטנים. גיטין ס"ד ב' וע' בתוס' דעירובין שם וב"מ שם: וע"י אשתו כו'. ואפי'. נדרים פ"ח ב' כמאן אזלא כו' ורמינהו כו' אלא אמר כו' וקי"ל כרבנן: אע"פ שהוא מעלה. דבלא"ה אף לר"מ מזכה על ידה ועתוס' בעירובין שם ד"ה ועל ואי אינה מקבלת כו': וי"א כו'. אף שכ' תוס' שם ד"ה ועל כו' וי"ל כו' א"נ כו' היינו לס"ד אבל אחר שכ' וא"ת כו' ונראה לר"י כו' א"צ לזה. וכל זה תליא בפלוגתא דתוס' וש"פ בנדרים שם דתוס' פסקו כר"מ וסברא ראשונה פ' כרבנן: אפילו אינה סמוכה. אזלי לטעמייהו דס"ל דדמילמציאה ומציאתה לאביה משום איבה כמ"ש בכתובות ס"ז א' וכפי' ר"י שם בתוס' ד"ה משום. ע"ש וע' בתוס' דעירובין שם ד"ה ומזכה ובב"מ ד"ה ר' יוחנן: ולא ע"י אשתו. כר"מ שם בנדרים כמ"ש תוס' שם ובקדושין דקי"ל כר"מ: שמעלה לה. כנ"ל: או שאמר. שם בתוס' ורא"ש למסקנא: ואפי' יש. דסוגיא דנדרים כריב"ב בעירובין ע"ג א' ואנן קי"ל כשניהן להקל כמש"ל סי' ש"ע ס"ו: אבל כו' וע"י כו'. כנ"ל: וע"י אשתו. דע"כ צריך לאוקמי אשתו בכה"ג כנ"ל: אפי'. תוס' כנ"ל: ובדיעבד סומכין. שם גמ' מ"ו א': וא"צ להודיע. שם פ' א' אם משלו כו' וע' רש"י ד"ה צריך כו': אלא אם. שם פ"ב א' הודיעוהו ולא הודיעוהו כו':
י סָעִיף יא סי"א וה"ה אם. שם ע"א א' מתני' וע"ש ל"א ב' רש"י ד"ה עירובי כו':
יא סָעִיף יב סי"ב אפטרופוס. דלא גרע משכירו ולקיטו. שם ס"ד א':
יב סָעִיף יד סי"ד מברך. שבת כ"ג א':
יג סָעִיף טו סט"ו אימתי כו'. פסחים ו' ב' מנחות ל"ה ב' משעת כו': ואומר. ע' סי' תקכ"ד בנוסח עירובי תבשילין מש"ש בשם הירושל': ואם גבו. ברכות ט"ו א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.