א מֻתָּר לְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְלִקְנוֹת שְׁבִיתָה סוֹף הַתְּחוּם, וְלָכֵן מִי שֶׁיָּצָא מֵהָעִיר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחַ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת רָחוֹק מֵהָעִיר בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְקָבַע שְׁבִיתָתוֹ שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לָעִיר וְלָן בְּבֵיתוֹ, נַחְשֹׁב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ שָׁבַת בַּמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ הַשְּׁתֵּי סְעֻדּוֹת, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְיֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה כְּנֶגֶד הָעִיר, אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּעִיר אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ; וְאִם הָיְתָה הָעִיר מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ, תֵּחָשֵׁב הָעִיר כֻּלָּהּ כְּד' אַמּוֹת וְיַשְׁלִים מִדָּתוֹ חוּצָה לָהּ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ אֶת עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבָּעִיר לְרוּחַ מִזְרָח, נִמְצָא מְהַלֵּךְ לְמָחָר מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לַמִּזְרָח, וּמְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לַמַּעֲרָב, אֶלֶף שֶׁמִּן הָעֵרוּב עַד בֵּיתוֹ וְאֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּעִיר אֶלָּא עַד סוֹף הָאֶלֶף, וְאִם הָיָה מִבֵּיתוֹ עַד סוֹף הָעִיר פָּחוֹת מֵאֶלֶף אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, שֶׁנִּמְצֵאת מִדָּתוֹ כָּלְתָה חוּץ לָעִיר, תֵּחָשֵׁב הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וִיהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ תתקצ"ו אַמָּה תַּשְׁלוּם הָאַלְפַּיִם. לְפִיכָךְ, אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבָּעִיר, הִפְסִיד אֶת כָּל הָעִיר, וְנִמְצָא מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ עַד עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמְעֵרוּבוֹ וָהָלְאָה אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ בָּעִיר לְרוּחַ מַעֲרָב אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּאֶמְצַע הָעִיר, מְהַלֵּךְ בְּכָל הָעִיר כֻּלָּהּ אֲבָל לֹא חוּצָה לָהּ, וְיֵשׁ לְהָקֵל. (טוּר הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' כ"ז מה"ש בְּשֵׁם סְמַ"ק וְרַשִׁ"י). וְאִם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּסוֹף הָעִיר, וְאַף עַל גַּב דַּעֲדַיִן עִבּוּר לִפְנֵי הָעִיר, כָּל הָעִיר כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, דְּלֹא אַמְרִינָן עִבּוּר שֶׁל הָעִיר כְּעִיר לְהַחְמִיר (הַמַּגִּיד פכ"ז מה' שַׁבַּת). כָּל מָקוֹם שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב תְּחוּמִין וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם לְכָל רוּחַ, אָסוּר לוֹ לֵילֵךְ לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם רַק נֶגֶד רֹחַב מָקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה; וְאִם אֵינוֹ רַק אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּגוֹן שֶׁאֵין הָעֵרוּב בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אָסוּר לוֹ לֵילֵךְ לְכָל רוּחַ אַלְפַּיִם רַק בְּרֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹתָיו עִם זָוִיּוֹתֵיהֶן, כְּדִלְעֵיל סִימָן שצ"ח סָעִיף ב'. וּמִכָּל מָקוֹם אִם כָּלְתָה הַמִּדָּה סוֹף הָעִיר, וְכֻלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו, מֻתָּר לֵילֵךְ כָּל רָחְבָּהּ וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם חוּץ לָעִיר לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ רֹחַב כָּל כָּךְ נֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ עֵרוּב (הר"ר יְהוֹנָתָן).
ב הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֲפִלּוּ הָיְתָה מְדִינָה גְּדוֹלָה כְּנִינְוֵה, וַאֲפִלּוּ עִיר חֲרֵבָה אוֹ מְעָרָה הָרְאוּיָה לְדִיּוּרִין, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
ג הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁשָּׁבַת בָּהּ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְאֵין מוֹדְדִין מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּבְנֵי הָעִיר כֻּלָּם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לָעִיר; וְכֵן אִם נָתַן עֵרוּבוֹ בִּמְקוֹמוֹת הַמִּצְטָרְפִים לָעִיר שֶׁמּוֹדְדִין הַתְּחוּם חוּץ מֵהֶם, הֲרֵי זֶה כְּנוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר.
ד נָתַן עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֵינוֹ כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ תְּחוּם מִבֵּיתוֹ (מַיְמוֹנִי וְהַמַּגִּיד פ"ו מֵהִלְכוֹת עֵרוּבִין).
א סָעִיף א (א) מותר וכו' - היינו אף שאין לאדם להלך בשבת ממקום שביתתו רק אלפים וכמבואר לעיל בסימן שצ"ז התירו לו להלך ארבעה אלפים לצד אחד ע"י שמניח מזון שתי סעודות בסוף אלפים ממקום שהוא עומד ביה"ש ועי"ז חשבינן לו כאלו היתה שביתתו שם ויש לו להלך אלפים לכל רוח ממקום ההוא ומשום דהמחבר כתב לשון דיעבד הוסיף הרמ"א דגם לכתחלה מותר לערב ולקמן בסימן תט"ו נתבאר דלכתחלה דוקא לדבר מצוה ובדיעבד אף אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב:
ב סָעִיף א (ב) שיצא וכו' - וה"ה אם שלח ע"י אחר להניח שם עירובו וכדלקמן בסימן שאחר זה:
ג סָעִיף א (ג) רחוק מהעיר בתוך התחום - אף שמביתו הוא יותר מאלפים לא איכפת לן כיון שהוא בתוך תחום העיר ולאפוקי אם הניח עירובו רחוק מהעיר יותר מאלפים אין עירובו עירוב שאינו יכול ללכת שם בין השמשות מאחר שהוא חוץ לתחום העיר:
ד סָעִיף א (ד) וקבע שביתתו שם - היינו שהניחו לשם קנית שביתה:
ה סָעִיף א (ה) אע"פ שחזר לעיר - היינו מבע"י דאלו נתאחר שם עד אחר בין השמשות אין צריך להניח שם מזון כלל כמבואר בת"ט ס"ז:
ו סָעִיף א (ו) וזהו הנקרא עירובי תחומין - נקרא כן לפי שהוא מערב תחום שלא היה יכול לילך בו תחלה עם התחום שהיה יכול לילך בו:
ז סָעִיף א (ז) לפיכך וכו' - ר"ל דעיקר שביתתו נעשה עי"ז במקום העירוב ולכן אם רוצה לחזור לעירו אינו רשאי להלך רק עד מקום שכלה מדת אלפים ממקום העירוב ואפילו אם עדיין לא יצא מביתו שלן שם מ"מ אם לפי המדה יש מהעירוב עד ביתו אלפים אסור לו להלך מביתו לצד האחר אף בתוך העיר אפילו אמה אחת ואף אם נמלך משביתתו לא מהני:
ח סָעִיף א (ח) עד סוף האלף - ואם כלתה המדה באמצע העיר אין לו להלך רק עד סוף מדתו וכנ"ל:
ט סָעִיף א (ט) פחות וכו' - לאו דוקא פחות אלא ה"ה אם כלתה מדת האלף בסוף העיר בשוה ג"כ כל העיר נחשב כד"א וי"א דדברי השו"ע בדיוקא הוא משום דמדה זו של אלפים אמה בינוניות מסורה לכל אדם וא"א לצמצם וע"כ החמירו הפוסקים שיהיה כלה המדה חוץ לעיר דוקא ובשעת הצורך יש להקל אף בכלתה מדתו בשוה עם העיר:
י סָעִיף א (י) מביתו - הא דנקט מביתו ולא כתב רחוק מהעיר אלפים דכשהוא רחוק מביתו יותר מאלפים אף דלמקום עירובו הוא רשאי לילך מביתו וכדלעיל בסק"ג אבל לחזור משם אחר שתחשך וללון בביתו אסור אלא צריך ללון באחד מבתי העיר הסמוך בתוך אלפים למקום עירובו:
יא סָעִיף א (יא) מהלך בכל העיר - דסבירא להו דאף שהניח עירובו רחוק אלפים מביתו שבעיר הואיל ולן בתוך העיר נחשבת כל העיר כד"א לענין שיהיה מותר להלך בכולה וכ"ש לחזור לביתו אבל לענין מדת התחום גם לדעה זו חשבינן העיר במדת אלפים כיון שכלתה מדתו בחצי העיר ולכן אסור להלך חוצה לה כלום. וכל זה בעיר שלן בה אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפים שלו באמצע העיר או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע. וע"י זריקה מותר לטלטל בכל העיר אם היתה רה"י וכמבואר לעיל סימן ת"ג ע"ש [אחרונים]:
יב סָעִיף א (יב) ויש להקל - וכ"כ הב"ח ושארי אחרונים:
יג סָעִיף א (יג) להחמיר - ר"ל דנימא דהוי ככלה מדתו באמצע העיר משום דעדיין יש עיבור לבני העיר דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר אלא להקל על מדת התחומין ולא להחמיר ונראה דבזה עכ"פ לא חשבינן העיבור עם העיר כד"א אמנם אם כלתה מדתו בסוף העיבור פשוט דנחשב הכל כד"א ומתחיל מדתו מסוף העיבור וחוצה:
יד סָעִיף א (יד) לצפון ולדרום - וה"ה לכל רוח ומשום מסקנת דבריו שבסוף הג"ה הזכיר צפון ודרום:
טו סָעִיף א (טו) נגד רוחב המקום - ר"ל אם היה בבית או בעיר אף שהיא יותר גדולה נותנין לו אלפים לכל רוח נגד רוחב המקום ההוא ואח"כ מוסיפין לו ג"כ זויותיהן למלאות שיהיה כטבלא מרובעת [דמה שכתב הרמ"א עם זויותיהן וכדלעיל וכו' גם ע"ז קאי] אבל לא יותר:
טז סָעִיף א (טז) שאין העירוב ברשות היחיד - ר"ל אלא הניח עירובו בשדה:
יז סָעִיף א (יז) ברוחב ארבע אמותיו - והיינו עצם רוחב תחומו שתופס בכל צד אלפים אמה נגד מקום שביתת האדם שהוא ד' אמותיו אכן כבר מבואר לעיל בסימן שצ"ט ס"י שממלאין הקרנות כל קרן בטבלא מרובעת של שני אלפים וזהו מה שכתב הרמ"א עם זויותיהן נמצא שמדת תחומו אחר מילוי הקרנות מכל צד נעשה כטבלא מרובעת של ד' אלפים אמה עם ד' אמות על ד' אלפים אמה וד' אמות ובכל שטח זה מותר לו להלך. אכן אם היתה מקום שביתתו גדולה כגון בעיר שמחזקת אלף אמה ברחבה ובארכה יהיה מדת תחומו טבלא של חמשה אלפים על חמשה אלפים וכן כל כה"ג:
יח סָעִיף א (יח) ומ"מ אם כלתה המדה וכו' - ר"ל דאף שכתבנו דאין לו רק רוחב ד"א נגד מקום שביתתו מ"מ אם פגע עיר בתחומו וכלתה מדתו בסופה נחשבת כל רחבה כד"א אפילו אם היא מחזקת יותר מארבעת אלפים אמה:
יט סָעִיף א (יט) סוף העיר - אבל אם כלה מדתו באמצע העיר אף לדעת הי"א הנ"ל שבאם לן בעיר מותר לו ג"כ ללכת בכל העיר אף אם רחב הרבה מאד מ"מ חוץ לעיר אף בצפון ודרום אין לו להלך אלא נגד רוחב מדת תחומו במקום שביתתו [ועד כלות אורך תחומו] ואם העיר רחבה ארבעה אלפים וד"א כמדת רוחב תחומו אין לו לצפון ולדרום נגד העיר כלל. ולדעת המחבר הנ"ל אף בעיר גופא אם היא רחבה יותר ממדת רוחב תחומו אינו מהלך כל רוחב העיר אפילו בשטח אותו חצי העיר ורק עד מקום רוחב תחומו עם הקרנות מאחר שכלתה מדתו באמצע העיר:
כ סָעִיף א (כ) ויש לו אלפים וכו' - כמה מהאחרונים חולקין על הרמ"א בזה משום דברבינו יונתן שממנו מקור דין זה מבואר להיפך דאין לו בצפון ודרום העיר כלום ורק אם העיר אינה רחבה כמדת רוחב תחומו שרוחב תחומו אחר מילוי הקרנות הוא ד' אלפים וד"א כנ"ל אז יש לו גם מחוץ לעיר מצפון ודרום עד כנגד רוחב תחומו ולא יותר ואם העיר גדולה שרחבה יותר מרוחב תחומו אף שבעיר עצמה מותר לילך בכולה אף כשהיא גדולה כאנטוכיא מאחר שבארכה כלתה מדתה בחוץ לעיר אבל מחוץ לעיר לצפון ודרום אין לו כלום ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
כא סָעִיף א (כא) לצפון ולדרום - למעוטי אלף אמה אורך שיש לו למערב העיר דשם חושבין לכו"ע רק כרוחב שביתתו וכמו אלף הראשונים שהם לצד מזרח העיר שהם ברוחב ד"א ועם מלוי הקרנות הוא רוחב ד' אלפים וד"א ולא יותר כן אלו:
כב סָעִיף א (כב) אע"פ שאין לו רוחב כ"כ וכו' - ר"ל דאם נחשוב הרוחב רק נגד מקום קניית העירוב לא יעלה כ"כ כמו עתה שחושבין רוחב העיר וגם האלפים אמה שמשני הצדדין אפ"ה שרי:
כג סָעִיף ב (כג) ברשות היחיד - היינו מקום שמוקף מחיצות:
כד סָעִיף ב (כד) ואפילו עיר חרבה - היינו שהיו בה דיורין ונחרבו ומחיצות החומה נשארו:
כה סָעִיף ב (כה) הראויה לדיורין - ר"ל אפילו אין בה דיורין אלא שהיא ראויה לדירה דאם אינה ראויה לדור בה כגון שנפרצו מחיצותיה או שהיא נמוכה הרבה וכיו"ב אינה נחשבת כד"א ומודדין האלפים ממקום הנחת העירוב:
כו סָעִיף ב (כו) את כולה - דחשבינן לה כולה כד"א וכ"ז כשהיו המחיצות מוקפות לשם דירה אכן אם לא היה רוחב הקיפה רק סאתים אפילו אינה מוקפת לדירה נחשבת כד"א וכמבואר לעיל בסימן שצ"ו ס"ב:
כז סָעִיף ג (כז) לא עשה כלום - שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר לו כארבע אמות:
כח סָעִיף ג (כח) אין מודדין - ואין מודדין כצ"ל. והוא דבר אחד:
כט סָעִיף ג (כט) המצטרפים לעיר - פי' בעבורה של עיר [והוא תוך שבעים אמה ושיריים וכנ"ל בסימן שצ"ח] ואפילו אם נתן אותו באמה אחרונה של העיבור אין נותנין לו הארבע אמות שנותנין לשאר מניח עירוב לצד חוץ כמבואר לעיל דכשמניח תוך מחיצה או מקום שנחשב כד"א אין לו לצד חוץ כלום והרי הוא כשאר בני העיר שמודדין תחומו תיכף מסוף העיבור והלאה [אחרונים]:
ל סָעִיף ד (ל) אינו כלום - כיון שא"א לו להגיע שם בין השמשות שהוא זמן קניית עירוב מאחר שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד:
לא סָעִיף ד (לא) תחום מביתו - דכשהוא עומד בביתו או בתחום ביתו אמרינן דמסתמא ניחא ליה לקנות שביתת ביתו כשאין עירובו עירוב ועיין מה שכתבנו בסימן תי"א במ"ב ובה"ל:
א סָעִיף א רחוק מהעיר וכו'. כן פשוט דלא כע"ש שכתב שצריך להניחו בתוך התחום מפתח ביתו דליתא דהא בפ"ו כ' הרמב"ם הטעם בנתגלגל חוץ לתחום שאינו עירוב משום שאינו יכול להגיע אל עירובו וכ"כ רש"י פ"ג ואם הוא תוך תחום העיר הרי יכול ליטלו אף על פי שהוא חוץ לתחום ביתו כמ"ש סי' שצ"ח כנ"ל פשוט ומה שהרמב"ם מצריך ליתנו בתוך אלפים של ביתו דאם נתנו חוץ לאלפים של ביתו אסור לשוב לביתו רק צריך ללון בשאר בתי העיר תוך תחום עירובו:
ב סָעִיף א וי"א אפי' וכו'. הואיל ולן בה אבל הגיע לעיר אחרת וכלתה מדתו באמצע העיר אסור להלוך יותר ומטלטל בכולה ע"י זריקה כמ"ש סימן ת"ג ואם כלתה מדתו בסופה כל העיר כד"א וה"ה במודד תחום מעירו ופגע בעיר אחרת ועיין בגמ':
ג סָעִיף א ומ"מ אם כלתה וכו'. ז"ל ד"מ כתב הר"ר יונתן אם הניח עירוב וכו' עד אבל אם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו לטלטל רק חצי העיר ברוחב ד' אמותיו ע"כ וצ"ע מאי נ"מ דמאחר דממלאין הקרנות א"כ מותר לילך בכל מרחב העיר דהוי כתוך תחום קרנות ואפשר לומר דכשהעיר כד"א נותנין לו בתחום בלבד רוחב העיר עכ"ל כוונתו כשכלתה בסוף העיר כל עיר כד"א ויש לו מן הצדדים אלפים לכל רוח וכשכלתה מדתו באמצע העיר נותנין לו גם כן מן הצדדין אלפים ובעיר אסור לילך רק ברוחב ד"א וכל שאר רוחב העיר עולה לו למדת אלפים מכאן ואלפים מכאן ועפ"ז דבריו כאן בש"ע ואשתומם על המראה דהרי הרר"י כתב בהדיא אף על פי שכלתה מדתו בסוף העיר אין לו לצאת חוץ לשער העיר לצד לצפון ולצד דרום כלל שהרי דרומו וצפונו למקום שנתן בו עירובו הוא נמשך ואין לו לילך לצפון העיר ודרומו כלל שהרי אין מגיעות תחום צפון ודרום של מקום שביתתו לתחום צפון ודרום של העיר ולכאורה משמע שאף לרוח מערבית אין לו אלא אלף אמה ברוחב ד"א ולא לכל רוחב העיר אף על פי שהיה לו בתחלה רשות בזה עכ"ל א"כ ש"מ דאסור להלוך לצפון ולדרום כלל דהא אין אנו מחשבין לו העיר למדת תחומו דהא יש לו מעירוב עד העיר אלף אורך וד' אלפים וד' אמות רוחב וכן מהעיר לצד המערב א"כ מהיכי תיתי לן ליתן לדרומו וצפונו ע"ש ומ"ש כשכלתה מדתה באמצע העיר אין להלוך יותר מד' אמותיו ר"ל מד' אמותיו אלפים לצפון ואלפים לדרום ואם היא רחבה יותר אסור להלך אבל כשכלתה בסוף העיר אפי' היא גדולה כאנטוכי' מהלך כולה אף בזה נסתפק שם:
ד סָעִיף ג וכן אם. אפי' נתנו בסוף העיבור אין נותנין לו ב' אמו' לצד חוץ כשעומד' במקום שנחשב לו כד"א אין לו לצד חוץ כלום כמי שעומד בדיר וסהר (תוס'):
א סָעִיף א מהלך. הואיל ולן בה אבל הגיע לעיר אחרת וכלתה מדתו באמצע העיר אסור להלך יותר ומטלטל בכולה ע"י זריקה כמ"ש סימן ת"ג. ואם כלתה מדתו בסופה כל העיר כד"א וה"ה במודד תחום מעירו ופגע בעיר אחרת ועיין בגמ' ועיין בספר אבן העוזר שהאריך בדין זה עיין שם בספר מגיני ארץ דפוס פרופס:
ב סָעִיף ג המצטרפים. אפי' אם נתנו בסוף העיבור אין נותנין לו ב' אמות לצד חוץ דכשעומד במקום שנחשב לו כד' אמות אין לו לצד חוץ כלום כמי שעומד בדיר וסהר תוספות דף ס' ע"ב:
א סָעִיף א (ס"ק א) רחוק מהעיר כו'. בתוך התחום מפתח ביתו ודייק כן מדקתני אח"ז כיצד הרי שהניח את ערובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר כו' וה"ט דאם מניחו רחוק מהעיר ותוך התתום העיר אבל חוץ לתחום ביתו אינו עירוב דא"כ מונח העירוב חוץ לתחומו דאינו עירוב כמבואר סוף הסימן ועל זה כתב מ"א דליתא דהא התחיל כאן רחוק מהעיר ולא הוזכר בית גם לפי הטעם שכתב הרמב"ם בנתגלגל ח"ל אין טעם לחלק בין תוך תחום ביתו או תוך תחום עירו: אסור לשוב כו' דהרמב"ם לשיטתיה דאם כלתה מדתו באמצע העיר אין לו כ"א חצי העיר וכ"פ הרב"י (ולדעת רמ"א בהג"הה דכל העיר נחשב כד"א באמת זה ליתא) ועכ"פ גם לדעת מ"א דרשאי להניחו תוך תחום עירו. אפי' היא רחוק מתחום ביתו אפי' עירב ע"י שליח ולא הניח עירוב ע"י עצמו צ"ל שהוא ב"ה תוך תחום העירוב ואפשר לדינ' מודה הע"ש ולא ידעתי במה חולק עליו:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) ומ"מ כו' ז"ל ד"מ כו' וצ"ע מאי נ"מ כו' דלפי הדין אם שבת במקום שאינו מוקף מחיצות יש לו ד"א ומאותן ד"א יש לו אלפי' אמה לכל רוח ברוחב ד"א נמצא יש לו שתי רצועות כמין שתי וערב ד' אלפים על ד' אלפים וד"א אבל רוחב כל רצועה אינה כ"א ד"א כרוחב מקום שביתתו ואח"ז ממלאים הקרנות שבאותו שתי וערב וא"כ יש לו טבלא מרובעת ד' אלפים וד"א אורך על ד' אלפים וד' אמות רוחב משא"כ כששבת בעיר דכל העיר נחשבת כד"א אפי' ארכה ורחבה אלף אמה וא"כ כשרחבה אלף אמה כשמודדים חוצה לה ב' אלפים מכל צד יש לו ב' רצועות כמין שתי וערב כ"א חמשת אלפים אמה אבל אין רוחב כל רצועה כ"א אלף אמה כרוחב ואורך העיר אלא שאח"ז ממלאים הקרנות של הרצועות נמצא י"ל טבלא מרובעת ה' אלפים על ה' אלפים ולכן כתב הרר"י אם כלתה מדתו בחצי העיר כיון דאין לו רק חצי העיר ואין כל אורך העיר נחשב לו כד"א ה"ה דרוחב חצי העיר שיש לו אינו נחשב כד"א ולכן אין לטלטל באותה חצי העיר כ"א ברוחב ד"א כפי רוחב רצועה שי"ל ממקום שביתתו שהיא במקום שאין מחיצות כנ"ל והיה ס"ד של הד"מ דמיירי שאין העיר רחב יותר מארבע אלפים וד' אמות ולכן הוי קשי' ליה מאי נ"מ כו' דמי גרע ע"י מחיצות העיר הא אפי' בשדה אף על גב שאין נותנים לו רק ב' רצועות כמין שתי וערב רחבן ד"א מכל מקום אח"ז ממלאים הקרנות ויש לו ד' אלפים וד' אמות אורך על ד' אלפים וד' אמות רוחב א"כ ה"ה כשכלתה מדתו בחצי העיר אף שאין העיר נחשב כד"א ואין לו כ"א רוחב העיר רצועה רחבה ד"א מכל מקום כשממלאים הקרנות כנ"ל מותר לילך כל רוחב חצי העיר אע"כ צ"ל דבאמת כך כוונת הרר"י שאין לו רק רצועה רחבה ד"א ואח"ז ממלאים הקרנות ורשאים לילך כל רוחב העיר וכיון שכן הדין בכלתה מדתו בחצי העיר משמע כשכלתה מדתו בסוף העיר יש לו יותר וע"כ צריך לומר דס"ל להרר"י כשכלתה מדתו סוף העיר כיון דכל העיר נחשב כד"א לאורכה ה"ה דנחשכת כד"א לרחבה וה"ה דנחשב כד"א לענין מדידת התחום ונותנים לו מן הצד לצפון ולדרום (כשהניח העירוב למערב העיר רחוק מן העיר אלף אמה דכה"ג מיירי כמבואר אח"ז) אלפים אמה מן העיר וא"כ כשהעיר רחבה ד' אלפים אמה יש לו נגד העיר מצפון לדרום רצועה שרחבה ד' אלפים וארכה (אם העיר ארכה ד' אלפים) שמנת אלפים אף על פי שבאותן אלף אמה שבין העיר לעירוב אין לו כ"א רצועה רחבה מן הצפון לדרום ד' אלפים וד"א כנ"ל כן הוא כונת ד"מ כפי הבנת מ"א: ואשתומם כו' ואין לו לילך חוץ נשער העיר לצד צפון כו' כלל והיינו כשהעיר רחבה ד' אלפים וד"א שאז כלתה תוך העיר לרחבה מדת הרצוע' של ד"א עם מילוי הקרנות שיש לו ממקום שביתתו: למקום שנתן בו ערובו הוא נמשך. ר"ל דהא לא שבת תוך העיר שינתן לו רצועה לצפון ולדרום מצד העיר כ"א מה שנותנים לו בצפון ודרום העיר הוא הואיל והוא עדיין תוך תחומו ממקום שביתתו חוץ לעיר א"כ מה שניתן לו בצפון ודרום העיר נמשך אחר מקום שנתן בו ערובו ואין לו כ"א ד' אמות עם מילוי הקרנות: שאף לרוח מערבית אין לו אלף אמה כו' דמיירי שהניח העירוב העיר רחוק מן העיר אלף אמה כנ"ל ואף אותן אלף אמה אין לו כפי רוחב העיר אף על פי שה"ל תחלה רשות בזה ר"ל תחלה קודם שהניח העירוב אלו היה שובת בעיר אז היה לו לצד מערב (מקום שהניח בו עתה העירוב) אלפים אמה אורך וברוחב נגד רוחב העיר ואח"ז היו ממלאים לו הקרנות כדלעיל מכל מקום עכשיו שהניח העירוב חוץ לעיר ועקר שביתתו מן העיר אין לו כ"א רצועה רחבה ד' אמות עם מלוי הקרנות ומ"ש כשכלתה מדתו באמצע העיר כו' והיינו קושית הד"מ כיון דגם אם כלתה מדתו בסוף העיר אין נותנים לו לצפון ודרום חוץ לעיר כנ"ל על זה כתב מ"א דמיירי שהעיר רחבה יותר מד' אלפים וד' אמות דכשכלתה מדתו בחצי העיר אין לו כ"א רצועה רחבה ד"א עם מילוי הקרנות נמצא אם העיר רחבה ח' אלפים יש לו באמצע העיר (אם הניח ערובו נגד אמצע העיר) ד' אלפים וד"א ואסור לו לילך אפי' תוך העיר לצפון ולדרום ב' אלפים פחות ב"א בצפון סמוך לחומת העיר וכן בדרום משא"כ כשכלתה מדתו סוף העיר כיון דכל העיר נחשב כד"א לארכה ה"ה לרחבה נחשב רק כד"א ולכן מהלך גם כל רחבה שהוא ח' אלפים אבל חוץ לעיר אפי' אמה א' לא יצא לצפון ולדרום אפי' אין העיר רחבה כ"א ד' אלפים וד' אמות כפי רוחב הרצוע' של ד"א עם מילוי הקרנות וגם בזה להתיר לו כל רוחב העיר תוך העיר כשהיא רחבה הרבה יותר משיעור המגיע לרצועה וכלתה מדתו בסוף העיר מסתפק כ"ש חוץ לעיר דודאי אסור:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) וכן אם כו' ב' אמות לצד חוץ היינו למאן דפוסק כר"א דא תן ד"א שיש לו הוא באמצען ומ"א העתיק לשון התוספ' דף ס' ע"ב שכתב כן לר"א ואם כן אמאי הוא כאלו נתנו בתוך העיר הא מרויח ב' אמות במקום שהניח העירוב ולחוץ וכנגדן מפסיד בצד שכנגדו ב' אמות: במקום שנחשב לו כד"א והיינו תוך עבורה של עיר: שעומד בדיר וסהר שיש לו מחיצות אפי' עומד בסופו ה"ה כאלו עומד באמצע וה"ה תוך עבורה:
א סָעִיף א ס"א מותר. ר"ל בזה לפי שלשון הרמב"ם וש"ע משמע דיעבד: מי שיצא כו'. ע"ג א' והרי נותן כו': לפיכך כשהוא. ס' ב': ואינו מהלך בעיר. כן מ' פשטא דגמ' ומפסיד את כל העיר כו' ואם איתא שמהלך בכל העיר אינו מפסיד אלא יתרון רוחק העירוב כ"ה בתוספתא דמכילתין ריש פ"ח ולדעת תוס' צ"ל דתוס' מיירי כשלא לן בביתו: תתקצ"ו. כן משמע שם נעשית לו העיר כו': וי"א. תוס' שם אין. ומהר"י אומר כו' ולפי גירסתם שם ע"ג בסוף התחום ואתי וביית בביתיה ושם ל"ח ב' מי סברת דמנח כו' וערש"י שם וע' בתוס': ואם כו' דלא. כמ"ש רש"י ל"ג א' ד"ה והוא לענין ד"א ע"ש: כ"מ שהניח. נ"ו ב': ואם אינו. מתני' מ"ט ב': ומ"מ אם. כנ"ל ונעשה לו כל העיר כד"א: ויש לו. עמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב המניח. כר"א כנ"ל כדברי המיקל בעירובין: אפי'. שם: או. שם:
ג סָעִיף ד ס"ד ויש לו. רש"י שם ד"ה חוץ לתחום ס"ד כו' ומתני' שם א' מותר כו' ואסור כו' וערש"י שם ד"ה מותר לביתו כו' וד"ה אסור לעירובו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.