א אַחַר הַבְּדִיקָה יְהֵא נִזְהָר בֶּחָמֵץ שֶׁמְּשַׁיֵּר לְהַצְנִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ בְּדִיקָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן אִם יִטְּלֶנּוּ עַכְבָּר בְּפָנָיו אוֹ אִם יֶחְסַר לַחְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁיַּנִּיחַ עֶשֶׂר כִּכָּרוֹת וְיִמְצָא תֵּשַׁע, אֲבָל בִּסְתָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חָסֵר מִמֶּנּוּ אִם לָאו, לֹא. וְאִם כָּפָה עָלָיו כְּלִי וְלֹא מְצָאוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק, שֶׁוַּדַּאי אָדָם נְטָלוֹ. לְכָךְ יִכְפֶּה עָלָיו כְּלִי אוֹ יִתְלֶנּוּ בָּאֲוִיר אוֹ יַנִּיחֶנּוּ בְּתֵבָה, מָקוֹם שֶׁאֵין עַכְבָּר יָכוֹל לָבֹא.
ב אַחַר הַבְּדִיקָה מִיָּד בַּלַּיְלָה יְבַטְּלֶנּוּ וְיֹאמַר: כָּל חֲמִירָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא (דְּאַרְעָא). הַגָּה: וְיֹאמַר הַבִּטּוּל בל' שֶׁמֵּבִין (מַהֲרִ"י ברי"ן). וְאִם אֲמָרוֹ בל' הַקֹּדֶשׁ כָּל חֲמִירָא כּוֹלֵל חָמֵץ וּשְׂאוֹר (ת"ה סִימָן קל"ד), אֲבָל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת צָרִיךְ לְהַזְכִּיר כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), וְטוֹב לַחֲזֹר וּלְבַטְּלוֹ פַּעַם אַחֶרֶת בְּיוֹם י"ד סוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית, קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית, שֶׁמִּשֶּׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית נֶאֱסָר וְאֵין בְּיָדוֹ לְבַטְּלוֹ. הַגָּה: וְאֵין לְבַטְּלוֹ בַּיּוֹם אֶלָּא לְאַחַר שֶׁשָּׂרַף הֶחָמֵץ, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת שְׂרֵפָה בֶּחָמֵץ שֶׁלּוֹ (מַהֲרִי"ו).
ג בְּבִטּוּל הַיּוֹם יֹאמַר: דַּחֲזִיתֵיהּ וּדְלָא חֲזִיתֵיהּ, דְּבִעַרְתֵּיהּ וּדְלֹא בִּעַרְתֵּיהּ.
ד שְׁלוּחוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל. וּכְשֶׁמְּבַטֵּל שָׁלִיחַ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: חֲמֵצוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי יְהֵא בָּטֵל וְכו' (תשו' מַהֲרִ"י ברי"ן). אִם אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, יְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא; וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן, טוֹב שֶׁתְּבַטֵּל אִשְׁתּוֹ.
א סָעִיף א (א) אחר הבדיקה - וה"ה בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זוית אחת וילך לבדוק זוית אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזוית שכבר בדק:
ב סָעִיף א (ב) שמשייר - לאכילתו וה"ה החמץ שמוצא בבדיקתו ומניחו כדי לבער למחר והעולם אין מצניעים אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה אבל שאר החמץ אין נזהרין בהן ומוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:
ג סָעִיף א (ג) כדי שלא יצטרך בדיקה וכו' - ומ"מ א"צ לברך שנית על בדיקה זו. ואם בדק ולא מצאו צריך לבטל פעם אחרת דזה החמץ שגרר העכבר אחר הבדיקה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו או כדי לבערו למחר ומיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשעת השריפה:
ד סָעִיף א (ד) אינו צריך לבדוק - ודוקא בהניח במקום גבוה שאין יד התינוקות ממשמשין שם:
ה סָעִיף א (ה) יכפה עליו כלי - וליתן החמץ בכלי ולכסותו אסור מפני שדרכן של שרצים לגלות אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות [מ"א וש"א]:
ו סָעִיף ב (ו) מיד בלילה יבטלנו - הטעם הוא דאע"ג דמדאורייתא בבדיקה לבד סגי דמן התורה סגי באחד מהן או בביעור או בביטול דאפילו אם ישאר שם חמץ בבית אינו עובר עליו כ"ז שלא נודע לו כיון שבדק היטב ועשה כל מה שמוטל עליו מ"מ חכמים חששו שמא ימצא גלוסקא יפה שאינה נבטלת מעצמה כמו פירורין וישהה מעט קודם שישרפנו ויעבור עליו בבל יראה אבל אם יבטלנו שוב אינו עובר בכל גווני בבל יראה דהוי הפקר ולאו דיליה הוא:
ז סָעִיף ב (ז) דלא חזיתיה ודלא בערתיה - אבל מה שראה וביער אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו למחר ולכך אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ:
ח סָעִיף ב (ח) וליהוי כעפרא דארעא - ונכון שיאמר וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ולכו"ע מהני לשון זה של הפקר אף שאמר לשון זה בינו לבין עצמו ולא בפני אנשים [אחרונים]:
ט סָעִיף ב (ט) בלשון שמבין - שהרי הבטול הוא מתורת הפקר ואם אינו יודע מה מהני הבטול. וע"כ טוב ללמוד לע"ה שאינם מבינים בלה"ק או אשה מבטלת שתאמר בלשון שמבין דהיינו (אללען חמץ אדער זויער טייג וואס עם איז אין מיין רשות זאל זיין הפקר אונד זאל ניט זיין גירעכינט נאר אזוי וויא ערד אין גאס) ואם אמר ע"ה בלה"ק אם יודע לפחות ענין הבטול שיודע שמפקיר חמצו יצא בדיעבד אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחנה לא יצא אפילו בדיעבד:
י סָעִיף ב (י) בלשון הקודש - לאו דוקא ור"ל בלשון תרגום כמו שאנו אומרים:
יא סָעִיף ב (יא) וטוב לחזור ולבטלו - לפי שרגילין לקנות פת ביום י"ד למאכל וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוין לבטלו [ואף אם כוון לבטלו הלא חוזר וזוכה בו] ויש לחוש שמא ישאר ממנו כזית ויעבור עליו לכך חוזר ומבטלו ומ"מ אין לסמוך על בטול היום לבד ושלא לבטל בלילה דחיישינן שישכח לבטל עד שעה ששית דאז לא מהני בטול:
יב סָעִיף ב (יב) אלא לאחר ששרף החמץ - וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית ואח"כ יבטלנו ג"כ תיכף קודם שיותחל שעה ששית:
יג סָעִיף ג (יג) בבטול היום יאמר דחזיתיה וכו' - דבטול היום אינו אלא משום הנשאר וכדלעיל בסקי"א:
יד סָעִיף ד (יד) שלוחו - היינו כשצוה לשליח לבטל חמצו אבל אם צוה לו לבדוק לכו"ע אינו יכול לבטלו [מ"א וש"א]:
טו סָעִיף ד (טו) יכול לבטל - דאע"ג דבטול הוא מטעם הפקר והאומר לחבירו לך והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו הכא לענין חמץ יש להקל שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו שהרי אסור בהנאה אלא שהתורה העמידו ברשותו לענין שיעבור עליו לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו דלא ניחא ליה דליהוי ליה זכותא כלל בגויה סגי ויש מחמירין בזה ובשעת הדחק יש להקל דרוב הפוסקים הסכימו לדעת המחבר ומ"מ כ"ז דוקא כשעשה שליח ע"ז ובלא שליחות אין יכול לבטל חמצו של חבירו אף היכא דזכות הוא לו כגון שהוא בדרך ושכח לבטל [פמ"ג בפתיחה]:
טז סָעִיף ד (טז) חמצו של פלוני - דהיינו שלא יאמר דאיכא בביתא הדין דלמא יש לו במקום אחר וכתבו האחרונים שיאמר ביום כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני דידע ביה ודלא ידע ביה וכו' ובלילה אמר דלא ידע ביה. אפוטרופוס של יתומים חייב לבדוק ולבער ולבטל ובמקום שנותנין שכר על הבדיקה נותן שכר ואם עבר ולא ביער ולא ביטל ועבר עליו הפסח אין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה. ויתום קטן שאין לו אפוטרופוס ועבר עליו הפסח אפשר שאין לאסור החמץ שלו דלמאן נקנסיה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכ' בזה]:
יז סָעִיף ד (יז) אם אין האיש בביתו - ולא מינה שליח לבטלו. ולפי מה שכתבנו מקודם דיש מחמירין דלא מהני שליח לבטל נכון שיבטל שם במקום שהוא בעצמו ג"כ אפילו אם עשה שליח לבדיקה ובטול:
יח סָעִיף ד (יח) ואם אינו עושה כן - לכאורה מנא ידעה האשה שאין הבעל מבטל במקומו אלא הכונה שאין הבעל רגיל לעשות כן וא"כ חיישינן שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אף שלא צוה לה לבטל דמסתמא כמו שנתן לה רשות דמי וראוי להזהירה ע"ז ומ"מ אין כדאי לכתחלה לסמוך לגמרי על בטול אשתו כיון שמ"מ אינו שלה ויבטל במקום שהוא:
יט סָעִיף ד (יט) שתבטל אשתו - ותאמר כל חמירא דאיכא ברשות בעלי דידע ביה וכו' ואם אינה מבינה לה"ק תאמר בלשון שמבינה וכנ"ל. ואפילו אם אינה יודעת בעצמה לבדוק ומינתה שליח לבדוק חדריה מחמץ מ"מ הבטול טוב יותר שתעשה בעצמה בלשון שמבינה שאף להבעל בעצמו יש מפקפקים על מינוי השליחות על הבטול וכ"ש לאשתו שהחמץ בעצם אינו שלה. ואלמנה כיון שהחמץ שלה תוכל לבטל בעצמה או לעשות שליח וכנ"ל לגבי איש:
א סָעִיף א אחר הבדיקה. והוא הדין בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצ' לאכול (ב"ח) והעולם אין מצניעי' אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיק' אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:
ב סָעִיף א יטלנו עכבר. כ' הר"ן צריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל ע"כ ולי נראה דלפמ"ש הטור שלא יאמר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שבבתים אחרים א"כ אף החמץ שגרר' החולד' חוזר ונתבטל ואין צריך ביטול אחר עכ"ל ד"מ ול"נ דלא כיון הר"ן לזה אלא כוונתו דזה החמץ שגרר אחר הבדיק' לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו וא"כ אם בדק שנית ולא מצא צריך ביטול שנית מיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשע' השריפ':
ג סָעִיף א א"צ לבדוק. וצ"ל דמונח במקו' גבו' שא"א לתינוקו' ליטלו דאל"כ צריך בדיק' שנית עמ"ש ססי' תל"ט:
ד סָעִיף א יכפה עליו כלי. וכ"כ הרא"ש ורי"ו בשם הירושלמי דלא כב"ח שאוסר לכתחלה בכפי' כלי ואף על גב דבפסח לא סגי בכפית כלי כמ"ש בסימן תמ"ו שאני התם דחיישי' שישכח ויאכלנו אבל הכא ליכא לחיחש /למיחש/ שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות כמ"ש הר"ש פי"א דפרה ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאי' בחולין ד' י' אבל כשכופ' עליו כלי רחב אין יכולין לגלות:
ה סָעִיף ב יבטלנו. דהשתא אפי' נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו (טור) דאם לא ביטלו עובר עליו אף על פי שלא ידע וכ"כ בסי' תמ"ו מ"ד אמי שאכל חלב בשוגג וז"ל הרמב"ם פ"ג אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל וכו' ע"ש משמע דאם לא ידע בו מתחל' אינו עובר עליו כלל וכ"מ מל' הרא"ש גבי גלוסקא וע' בתו' ריש כל שעה: ודע דפירורין ממילא בטלי והביטול הוא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה עסי' ת"ס ס"ג:
ו סָעִיף ב ואם אמרו. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלה"ק יצא ונ"ל דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שיודע שמפקי' חמצו אבל אות' שאין מביני' כלל וסוברי' שאומרי' איזה תחינה פשיטא דלא יצאו דהא בטול מדין הפקר ובעי' שיהא פיו ולבו שוין וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו שהבודק לאשה תבטל בל' שמבינ' ובסדה"י כתוב טעם למה נוהגין לאומרו בל' תרגום:
ז סָעִיף ב וטוב לחזור ולבטל. לפי שזכ' בפת שאכל ושמא ישאר ממנו כלום (טור) אבל אין לסמוך על ביטול היום ושלא לבטל בלילה דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישי' שישכח לבטלו ואפי' לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטלו באותו פעם מ"מ חיישי' שישכח מלשרפו עד אחר שעה ששי' דאז ל"מ ביטול:
ח סָעִיף ב אלא לאחר ששרף. וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית:
ט סָעִיף ד שלוחו. פי' שצוהו לבטל אכל כשצוהו לבדוק אין יכול לבטל ובד"מ כתוב בשם מהרי"ל שצריך שיעמוד אצלו וכמ"ש סוף סי' תרע"ו וב"ח פסק דאין לבטל ע"י שליח:
י סָעִיף ד ואם אינו עושה כן. פי' שאינו רגיל לעשות כן וא"כ חיישי' שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אבל באמת לא מהני כ"כ בטול האש' כיון שאינה שלה עיין בלבוש סי' תל"ו סס"ב:
א סָעִיף א בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל':
ב סָעִיף א אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ:
ג סָעִיף ב בליל' יבטלנו. בטור כתוב דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוה הפקר ולאו דיליה הוא אין פי' שיעבו' על מה שלא ידע אם לא יבטל אלא ימצא אותו אח"כ דשגיאות מי יבין וכ"מ מדברי הרא"ש שכ' בפירורין אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא ה"ל כידוע וא"כ בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו וע"ז פריך בגמרא וכי משכח להו לבטיל אלא פי' דנשאר חמץ שלא מצא בבדיקתו וימצאנו תוך הפסח דהכי אמרי' בגמ' דף ו' אר"ח הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפ' ומשהא אפי' רגע א' ועובר עלי' בבל יראה. ואח"כ מקשי' וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא. והקשו התו' ולפירש"י מה מקשה המקשן הא כבר אמר שחס עלה לבטלה אלא הפירוש של ודעתי' עליה הוא שלא בטל מאליו ול"נ דלק"מ דמתחלה אמר שאם לא יבטל אלא יסמוך עלמה שיוציאנ' לשריפה אם ימצאנה שמא יחוס מלשורפ' קצת ויעבו' וע"ז פריך דאי משכח לה לבטל' ובביטול לא חיישי' שמא יחוס מלבטל' כיון דאינו מבערה מן העולם:
ד סָעִיף ב דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן:
ה סָעִיף ב וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל:
ו סָעִיף ד שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין:
ז סָעִיף ד ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל:
א סָעִיף א אחר הבדיקה. ל"ד דה"ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ב"ח וח"י והיד אהרן ומ"א. ובחנם השיג עליו הט"ז בזה ע"ש. והעולם אינן מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה. אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. אחרונים:
ב סָעִיף א אחרת. (וה"ה דצריך אז לבטל שנית. ב"י בשם ר"ן). ומ"מ אינו צריך לברך שנית. ח"י:
ג סָעִיף א א"צ. אם א"א לתינוק ליטלו. מ"א:
ד סָעִיף א בתיבה. ובח"מ סימן רצ"א סי"ג פסק רמ"א דתיבה חתורה אצל עכברים ע"ש וי"ל ודו"ק:
ה סָעִיף ב חמירא. לפי שלחם היא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכך ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקים והמקטריגים. סדה"י:
ו סָעִיף ב בלשון. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלשון הקודש יצא ודוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שמפקיר חמצו דאם אינו יודע לא יצא וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו ומ"א ועיין ח"י:
ז סָעִיף ב כל אחד. המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה. כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ב"ח ח"י:
ח סָעִיף ד אינו. פי' שאינו רגיל לעשות כן וחיישינן שמא ישכח. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים ח"י. והב"ח פסק דאין לבטל על ידי שליח ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ עיין ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) אחר הבדיקה וה"ה בשעת הבדיקה כו' ר"ל דודאי קודם הבדיקה א"צ לזהר דהא אפי' יטלנו עכבר לפניו ויהיה צריך בדיקה מה בכך הא באמת צריך לבדוק דהא עדיין לא בדק וכמ"ש הט"ז אבל בשעת בדיקה צריך ליזהר דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זויות אחת וילך לבדוק זויות אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזויות שכבר בדק: והעולם כו'. גם מצניעים החמץ שמשייר לאכילתו. מ"מ המון עם טועים וסוברים שאין הבודק רשאי לראות אותו חמץ כי לפי טעותם כל חמץ שרוא' הבודק בשעת הבדיק' צריך לבער ולכן מטמינים אותו לבל ישזפנו עין הבודק וטח עיניהם מראות והוא מחסרון ידיעתם:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) יטלנו כו' נריך לבטל פ"א. ר"ל אם בדק שנית ולא מצא מה שגרר העכבר: עכ"ל הרב"י צ"ל עכ"ל ד"מ ובס' ח"י כ' שלא מצא כן בהרב"י ובאמת כן הוא שלא נמצא בב"י כ"א בד"מ. ול"נ דלא כיון הר"ן כו' דהד"מ הבין דכוונת הר"ן במ"ש שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל משום דנוסח הר"ן היה בביטול לומר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא (ובאמת לפי מה שראיתי בר"ן משמע שגם הוא היה נוסחתו כנוסחת הטור וז"ל על מ"ש הרי"ף אר"י הבודק צריך שיבטל והיכי מבטל אמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה כו' וע"ז כתב הר"ן ל' זה אינו בגמ' אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים ז"ל עכ"ל ועיין בב"י)וא"כ כיון שגררתו החולדה חוץ לבית לא היה בכלל הביטול. ולפ"ז לפמ"ש הטור שלא לומר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא דאיתא ברשותי כדי לכלול גם חמץ שיש לו במקומות אחרים א"כ גם חמץ שגררה החולדה חוץ לבית הוי בכלל ביטולו וע"ז כ' מ"א דאין זה כוונת הר"ן אלא דאפי' נוסחת הטור שאומר ברשותי מ"מ אין החמץ שגררה בכלל הביטול: שהרי שייר' כו' ומה"ט אומרים בלילה דלא חמיתיה כי החמץ שרואה ומשיירו למחר אינו מבטל: מיהו אנו נוהגים בלא"ה לבטל כו' אע"ג שכ מ"א בס"ק ז' דאפי' לדידן שנוהגים לשרוף קודם שש אין לסמוך על ביטול היום היינו בקבע ולשנות מנהג הש"ס שהיו מבטלים בלילה אבל בנידון זה שכבר ביטל בלילה כתקנת הש"ס אלא ע"י מקר' צריך לבטל שנית יש לסמוך על ביטול היום ולא ח־ישינן שישכח לשרפו עד אחר שש דהוא חשש רחוק:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) א"צ כו' ס"ס תל"ט ס"ק ו' בשם התוס':
ד סָעִיף א (ס"ק ד) יכפה כו' ואע"ג דבפסח לא סגי בכפיית כלי והבין הח"י דכוונתו שהמוצא חמץ בחש"מ דקיי"ל רסי' תמ"ו שצריך לבערו מיד. ומזה קשיא ליה למ"א למה לא סגי גם שם בחש"מ בכפיית כלי. וכתב ע"ז דלק"מ דבחה"מ דע"כ צריך לבערו אמאי יכפה עליו כלי הא זריזים מקדימין כו' משא"כ הכא כו' ע"ש. ולענ"ד לא לזה נתכוון מ"א אלא כוונתו לדחות ראיית הב"ח שכ' וז"ל וכ"מ (דאין לסמוך לכתחל' על כפיית כלי) לחד פי שכ' רש"י בהאי דמוצא חמץ בי"ט דכופה עליו כלי דהיינו משום דלא אפשר אבל היכי דאפשר לא סמכי' אכפיית כלי משום דהכלי ניטל לצורך עכ"ל הב"ח. ר"ל אהא דאמר ר"י א"ר דף וי"ו ע"א המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי ואמר ר"י א"ר חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ע"ז כ' רש"י ולא סגי ליה בחמצו של גוי בכפיית כלי שהכלי ניטל לצורך. ומיהו האי דלעיל (ר"ל במוצא חמץ בי"ט) לא אפשר ליה במחיצ' דבי"ט אסור לעשו' מחיצה ועוד כ' רש"י טעם אחר ע"ש. ולזה נתכוון מ"א במ"ש ואף ע"ג דבפסח לא סגי ליה בכפיית כלי ר"ל בחמצו של גוי ומ"ש כמ"ש סי' תמ"ו או דט"ס הוא וצ"ל וכמ"ש סי' ת"מ ס"ב או כיון דקושית רש"י הוא מהאי דסי' תמ"ו כתב סי' תמ"ו אבל יותר נראה דט"ס הוא וצ"ל סי' ת"מ: כמ"ש הר"ש רפי"א דפרה שכ' על הברייתא שהובא בחולין דף י' ע"ב צלוחית של מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמאה אבל הניחה מכוסה ומצא' מגולה טהורה. ואריב"ל מ"ט מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן של שרצים לכסות. ולכן ברישא דמצאו מכוסה וע"כ אדם כיסהו וחיישינן שמא אדם טמא היה וטמאוהו. אבל סיפא דמצאו מגולה תלינן דודאי שרץ גלוהו שדרכן לגלות ואין בו טומא אבל לא חיישינן לאדם דדרכן של בני אדם לכסות ולא להניח דבר מגולה מפני שרצים כן פי' הר"ש. ומ"א נקט דברי הר"ש שמזה ראייתו יותר פשוטה אך גם לפירש"י שם וכן פי' הרמב"ם פט"ו מה' פרה לודאי גם ב"א לפעמים מגלים ואפ"ה בסיפא טהורה דהוי ס"ס חדא שמא שרץ גלוהו ואת"ל אדם שמא היה אדם טהור ה"ה הכא יש לסמוך לכתחלה ול"ל שמא יגולה ע"י אדם והעכברים יגררוהו דהוי ג"כ ס"ס חדא שמא לא יתגלה ואם יגלהו שמא יכסהו ואם לא יכסהו שמא לא יטלנו עכבר ואפי' יטלנו עכבר שמא יאכלוהו ואע"ג דאין לעשות לכתחלה ס"ס בכה"ג דאיכא ספיקא טובא וחשש בעלמא סמכינן וכ"כ בס' ח"י ע"ש ומ"ש בש"ע באר היטב עמ"ש בש"ע או יניחנו בתיבה ממ"ש בח"מ סי' רס"א דסתם תיבה חתורות אצל עכברים לק"מ דהא כ' רמ"א דהכל לפי ענין וכאן לפי שעה עד מחר ודאי לא הוי חתורות לענין עכבר:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) יבטלנו כו' מ"ד אמי שאכל כו' הם דברי מ"א לתת טעם לדברי הטור: משמע דאם לא כו' דלא כהטור: וכ"מ מל' הרא"ש כו' אהא דאמרי' דף ו' ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ואמרי' מ"ט אי נימא משום פירורין וכ' הרא"ש דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהן בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה כו' ואע"פ שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל ירא' איכא כו' ופריך הא לא חשיבי הפירורים וממילא בטלו והוי הפקר ואמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה דדעתו עליה כלומר חיישי' שמא בא' מן הזויות היתה גלוסקא יפה שדעתו עליה ולא בטלי ממילא ולכן צריך ביטול ופריך וכי משכח לבטלו ולמה הצריכו לבטלו בשעת בדיק' ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן איסוריה דלא מצי מבטל כו' עכ"ל הגמ' והרא"ש ומדהוצרך הרא"ש לומר גבי פירורים דקי"ל שלא מצא כו' ולדעת הטור אפילו לא קים לן שיש שם פירורים צריך לבטל שמא יש שם פירורים ואפי' לא ידע עובר לולי דלא חשיבי אע"כ דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם דאם אין לו ידיעה בתחלה אינו עובר לכן הוצרך לומר דקים לן כו' וכה"ג אפי' לא ידע עובר דהוי כאלו ידע וכן בגלוסקא משמע מלשונו כשהיה בא' מן הזוית ראוהו ועיין בב"ח וט"ז והוא דלא כמ"ש הפר"ח בסי' תל"א שמשוה דעת הרא"ש לדעת הטור דאפי' לא ידע תחלה עובר. וכ' לפ"ז מ"ש רבא שמא ימצא גלוסקא יפה תיבת ימצא הוא לאו דוקא דאפי' לא מצאה רק שהיא ברשותו עובר לדעת הטור וכבר כתבתי בע"ה בחדושי הש"ס דלפ"ז לא הבנתי קושית הש"ס וכי משכח לבטליה דאכתי איכא למיחש שמא לא ימצאנו כלל ואי לא הוי מבטל ליה הוי עובר לדעת הטור לכן י"ל לענ"ד דשמא ימצא דוקא כי הוא מילתא דלא שכיח שבבדיקתו בחורין וסדקים לאור הנר אם יש שם גלוסקא יפה שלא ימצאנו. ואף שאפשר ע"י מקרה לא ראוהו בבדיקתו מ"מ כל הלילה ויום ערב פסח אם הוא בא' מן המקומות לא שכיח שלא יראנה(ושתהא הגלוסקא יפה בחור לא שכיח)ומשום מילתא דלא שכיחא לא עבדי רבנן תקנתא. וא"כ אי לא ימצא כלל לא הוי צריך ביטול דהיינו תולין דודאי ליכא גלוסקא ולכן צ"ל דחיישי' שמא באמת ימצאנו אלא שיהיה אחר זמן איסורו. ולפ"ז צ"ל מ"ש הטור שצריך שיבטל דהשתא אפי' נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר דמשמע דמה"ט צריך שיבטל שמא יש בביתו חמץ ע"כ זה ליתא דהא מהי"ט לא היינו צריכים לתקן שיבטל דהא לא שכיח אלא כ' האמת דאפי' לא ימצאנו כלל הי' עובר אבל השתא דבטלו אינו עובר כן צ"ל לדעת הטור: וע' בתוס' ריש כ"ש (דף כב) ר"ל דמשמע מדבריהם שגם הם חולקים על הטור וקצת קולא יותר מהרמב"ם דאהא דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה וחיה כו' ומסיק וצריכא דאי תנא בהמה ה"א דאי משיירה חזי לה אבל חיה אי משיירי מצנעי לה אימא לא. ואי תני חיה משום דאי משייר' מיהת מצנע' אבל בהמה זימנין דשיירה ולא מסיק אדעתיה וקאי עלה בבל יראה אימא לאצריכא. וכ' התוס' וז"ל וא"א חיה משום דמצנע לה ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא. וכ"מ בפ"ק דפריך וכי משכח לה לבטל' משמע דכל כמה דלא משכח לה לא עבר בב"י עכ"ל התוס': ודע דפרורים כו' עסי' ת"ס ס"ג. דפרורי עיס' לא בטלי ממילא כי נדבקי' יחד וחשיבי.
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) ואם כו' בלה"ק יצא ואח"כ מתחיל ענין בפ"ע כל חמירא כולל כו' ולגירסא זו קאי אדלעיל שכ' שיאמר בל' שמבין מ"מ אם אמרו בלה"ק אפי' אינו מבין יוצא. ועל זה כ' מ"א דלפחות צריך לידע שהפקיר חמצו. אבל לא ידעתי מה הפרש בין לה"ק ללשון אחר ה"ה אם אמרו בל' אחר שאינו מבין ויודע שבזה מפקירו ג"כ ראוי לצאת וע' באחרוני': שהבודק לאשה תבטל כו' דטוב שלא לבטל ע"י שליח וכמ"ש בסוף הסי' וכיון דהאש' מבטל' וע"פ הרוב אינה מבינה לה"ק תבטל בל' שמבינ' כו': ובסדה"י כ' הטעם כו' הובא בס' א"ח שלא יקטרגו המקטריגי' שנרא' הביטול זלזול לפת שהוא חיי אדם ואע"פ שמוכרח לקיו' מצות ה' לבל יעבור בבל יראה צ"ל שהי' לו לחפש אוכלי' קודם לזה כדי שלא ישאר לו חמץ שיהי' צריך לזלזל בו לבטלו:
ז סָעִיף ב (ס"ק ז') וטוב כו' לפי שזכה בפת כו' דהא דהוצרך לו' ששוב זכה כו' ת"ל שמעולם לא הי' בכלל ביטול הליל' דהא בביטול הליל' אומר דלא חזיתי' שאין כוונתו לבטל מה שמשייר למאכלו וכן הק' הט"ז אלא די"ל דאי מה"ט למה צריך לבטל שנית ביום טפי הל"ל בלילה דחזיתי' ודלא חזיתי' כמו ביום ולא יצטרך לבטל שני' ביום לכן אמר דלא סגי בזה דהא שוב זוכה בו כשבא לאכלו. ועמ"ש הט"ז: ואפי' לדידן כו' ר"ל בזמן הש"ס ניחא שלא הי' זמן קבוע לשורפו ויש שהם מאחרי' עד אחר זמן איסורו דאז לא מצי לבטל משא"כ לדידן שנוהגי' לשרוף כו':
ח סָעִיף ב (ס"ק ח) אלא הו' קודם שעה ו' דאח"כ לא מצי לבטל וכ' רמ"א שאין לשרו' בלילה עיין לקמן סי' תמ"ה ס"א בהג"ה: ס"ק ט' שלוחו כו' א"י לבטל דמן הסתם אם עשאו שליח לבדוק לא עשאו שליח גם לבטל: וכמ"ש ס"ס תרע"ז שכ' מ"א בשם הב"ח אי מדליק נ"ח לאש' תעמוד האשה אצלו בשעת ברכ' דמצות שהיא חובת הגוף קשה לעשות ע"י שליח (לאפוקי הפרשת תרומה וכדומה דהוי חובת התבואה) לכן עכ"פ תעמוד אצלו ה"ה הכא: וב"ח פסק כו' הר"ן כ' אע"ג דבכל התורה שלוחו כמותו (חוץ משני דברים המבוארים שם) מ"מ כיון דהביטול הוא מטעם הפקר אם אומר אדם לחבירו שיפקיר נכסיו וכן עשה חבירו ואמר נכסי פלוני יהיו הפקר ל"מ דהא במה שאמר לחבירו שיפקיר בזה לא יצאו נכסים מרשותו. וא"כ אמירת חבירו שאמר נכסי פ' יהיה הפקר א"א שעי"ז יצאו מרשותו וה"ה לענין ביטול והב"י כ' עליו כיון דאקילו בי' דאפי' ביטול בלב מהני אע"ג דבהפקר ל"מ בלב. והיינו מטעם שכתב הר"ן כיון דבלאו הכי חמץ אינו ברשותו ש"א אלא שעשאה התורה כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ובב"י א"כ בגילוי דעתו בעלמא סגי אפילו בלב. וא"כ ה"ה דסגי ע"י שליח והב"ח דחה טעם הרב"י אדרבה הבו דלא להוסיף עליה וכיון דמצינו קולא אחת ניקל קולא אחריתי. אדרבה כיון שהקילו בה א' אין ראוי להקל יותר גם ע"י שליח. והט"ז הסכים עם הרב"י וכ' וז"ל דאמרי' כיון שרוצה להפקיע א"ע מאיסור חמץ. מסתמא נתן החמץ במתנ' לה שליח כדי שיהיה יוכל לבטלו ע"ש. ועדיין לא ידעתי במה זכה השליח באותו חמץ כיון שלא עשה שום קנין ועכ"פ צריך שוב לו' סברת הרב"י דבגילוי דעתו סגי. וכ' הט"ז לפי סברתו לא יאמר השליח חמצו של פלוני ע"ש:
ט סָעִיף ד (ס"ק י) ואם כו' פי' דאל"כ מנא ידעה האשה שאין הבעל מבטל במקומו:
א סָעִיף א ס"א או יתלנו כו'. סה"פ וטור וכמ"ש בפ"ג די"ט לשמרו מן העכברים: או יניחנו כו' מקום כו'. אבל סתם תיבות חתורות הן אצל העכברים כמ"ש בח"מ סי' רצ"א סי"ג בהג"ה י"א כו' והכל כו':
ב סָעִיף ב ס"ב מיד. שם וליבטליה כו': כל חמירא. כ"כ הרי"ף והגאונים וכ"ה בירושלמי פ"ב הלכה ב' רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל. וכ' הג"מ והטור שלא יאמר בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול כל מקומות כמ"ש בגמרא אין לי אלא בבתים כו' וז"ש דאיתיה ברשותי וכ"ה ברי"ף ורא"ש: ויאמר. כמ"ש בתרומות ובשבועות שיהא פיו ולבו שוין ועמ"א ס"ק ו': ואם אמרו. ר"ל בלשון תרגום: אבל בשאר כו'. שכל בו כתב לומר חמירא וחמיעא שחמץ ושאור ב' דברים הן וכ' ת"ה דלשון חמירא כולל אף חמץ כמ"ש בפ"ק בעירו חמירא דבני חילא דחמירא דידיה הוא ובפ"ב זבינו חמירא דבני חילא וז"ש בהג"ה אבל בשאר כו'. אבל בירושלמי הנ"ל לא מ' כן שהרי בלה"ק ודאי חמץ ושאור ב' דברים הן כמ"ש בתורה ואעפ"כ לא אמר בירושלמי רק כל חמץ שיש כו': וטוב. עמ"א והגמרא לא הצריכוהו שאמרו ומה שמשייר כו': שמשתגיע. גמרא שם: ואין לבטל. עמ"א ואע"ג שבגמרא משמע שהיו שורפין בשש כמ"ש אימתי בשעת ביעורו וע' תוס' ורא"ש שם וכן כאן כיון דלאו שעת ביעורו כו' לפי שלא היו מבטלין ביום: כדי לקיים כו'. דשיטת רש"י דביטול הוא מד"ת ולא הבדיקה ומהני אפי' לחמץ ידוע כמש"ש ז' א' הכא בתלמיד היושב לפני רבו כו' וספ"ג במתני' ההולך כו' ושם ו' ב" ותוס' הקשו עליו דא"כ במאי איפלגו ר"י ורבנן בביעור חמץ ומפיק לה ר"י מקראי ורבנן השיבו לא מצא כו' והתורה אמרה תשביתו כו' ושם ה' א' ר"ע אומר כו' ומצינו כו' ועוד פריך בדיקה לאור הנר מנלן ופי' דבדיקה מדאורייתא והביטול מטעם הפקר הוא ועתוס' ד' ב' ד"ה מדאורייתא כו' אבל הר"ן כ' דמדאורייתא בחדא סגי אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של ב"א ואין הדעות שוות החמירו חכמים בבדיקה דוקא וא"צ ביטול לדינא דמתני' ואח"כ חידש רב יהודה ביטול שמא ימצא כו' והוא ע"ד רש"י ע"ש בר"נ ריש פסחים ודעת הרב כאן לפ"ד התוס' שהלכו האחרונים לשיטתן ה"ה המרדכי והג"מ וסמ"ג וסייעתם:
ג סָעִיף ג ס"ג בביטול. דביטול היום אינו אלא משום הנשאר כנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד שלוחו. כמ"ש בפ"י דנדרים ע"ב ב' האומר לאפטרופוס כו' ואפי' לר' יאשיה משום דכתיב אישה כו' וע' בפ' השואל בתוס': וכשמבטל. דא"א לומר בהדין ביתא כנ"ל לכלול כל החמץ שבכל רשותו: אם אין. כמ"ש בפ"א דפסחים הכא בתלמיד היושב כו' ובסוף פ"ג ההולך לשחוט כו': ואם אינו כמ"ש בפ' הדר מהו למיגר מדביתהו הכא מ"ד כו' אשתו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.