א הַמְפָרֵשׁ מִיַּבָּשָׁה לַיָּם אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּבֵיתוֹ מִי שֶׁיִּבְדֹּק תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, זָקוּק לִבְדֹּק. וְלֹא יְבָרֵךְ אָז עַל בִּעוּר חָמֵץ (כָּל בּוֹ). קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, (טוּר). וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב פֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂהוּ אוֹצָר; וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הַגָּה: וְאוֹצַר חִטִּים שֶׁיֵּשׁ חִטִּים מְחֻמָּצִים בְּקַרְקָעִית הַבּוֹר, אִם נַעֲשָׂה הָאוֹצָר שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ זָקוּק לְבַעֵר אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וּמִיהוּ לְאַחַר פֶּסַח כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאוֹצָר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָן חִטִּים; וְאִם אֵין שָׁם חָמֵץ יָדוּעַ אֶלָּא סָפֵק, מֻתָּר לִמְכֹּר הָאוֹצָר כֵּן בְּיַחַד. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ע').
ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֹדֶם ל' יוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח אוֹ אַחֲרָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּיוָן שֶׁהוּא קֹדֶם ל' יוֹם וּכְשֶׁיַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בָּדַק, יְבַטֵּל כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַפֶּסַח וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַבִּטּוּל. הַגָּה: גַּם אִשְׁתּוֹ תִּבְדֹּק וּתְבַטֵּל בְּבֵיתוֹ, דִּילְמָא יִשְׁכַּח לְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא (כָּל בּוֹ).
ג יִשְׂרָאֵל הַיּוֹצֵא מִבֵּית עַכּוּ"ם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִכְנַס בְּבַיִת אַחֵר בְּעִיר זוֹ, אוֹ הוֹלֵךְ לְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהֲרֵי יְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר בְּאוֹתוֹ בַּיִת אַחֵר. אֲבָל אִם הוּא מְפָרֵשׁ אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְלֹא יִכָּנֵס בְּפֶסַח בַּבַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחָל עָלָיו חוֹבַת הַבִּעוּר כֵּיוָן שֶׁהוּא תּוֹךְ ל' יוֹם, וְצָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָעַכּוּ"ם שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ"ם יִכָּנֵס לַבַּיִת בְּפֶסַח; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּשֶׁנִּכְנָס בּוֹ הָעַכּוּ"ם (טוּר).
א סָעִיף א (א) ואינו מניח בביתו וכו' - ר"ל שלא צוה לאחד קודם נסיעתו שיבדוק כשיגיע זמנו דאם מינה לאחד ע"ז שוב א"צ בעצמו לבדוק דשלוחו של אדם כמותו וכבר נתבאר לעיל סימן תל"ב במ"ב דלכתחלה טוב יותר למנות אנשים לבדיקה ואם אין לו יוכל למנות גם אשה לזה:
ב סָעִיף א (ב) תוך שלשים יום - ואפילו אין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח ולא יראה החמץ שבביתו משום דמאז והלאה חל עליו חובת הבדיקה:
ג סָעִיף א (ג) זקוק לבדוק - בלילה שלפני יציאתו לאור הנר וגם צריך אז לבטל החמץ שלא ראה כמו בליל י"ד ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום ואם יש לו בנים קטנים בביתו וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול ואין לו מי למנות על הבדיקה יוציאם מביתו לבית אדם אחר ושם יניח עבורם ויסגור את ביתו הבדוק שלא יכניס שם שום אדם עוד חמץ דאל"ה מה מועיל בדיקתו ואם מניח בביתו אשתו ובניו וב"ב הגדולים שיש בהן דעת ויכולין לבדוק א"צ לבדוק כלום קודם יציאתו אלא יצוה לאחד מהם שיבדוק ויבטל החמץ כשיגיע הזמן וכנ"ל בסק"א ועיין בסי' תל"ד שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא כשמגיע זמן הביטול:
ד סָעִיף א (ד) ולא יברך אז וכו' - דכשבודק בליל י"ד תקנו לברך על ביעור חמץ לפי שמה שהוא מוצא בבדיקתו הוא מצניעו כדי לבערו למחר נמצא דהבדיקה הוא התחלת הביעור משא"כ כאן שלא יבערו מן העולם וישתמש בו כשאר הימים אלא שהוא מפנהו מבית זה:
ה סָעִיף א (ה) אין צריך לבדוק - דלא חל עליו תקנת חכמים. ואם יש שם חמץ ידוע י"א דחייב לבער קודם שיצא ויש מקילין בדבר:
ו סָעִיף א (ו) יבטלנו - במקום שהוא דאף דאין רואה החמץ עובר משום בל יטמין דהא לא בטליה מעיקרא [הגר"א]:
ז סָעִיף א (ז) דעתו לחזור קודם הפסח - וכ"ש אם דעתו לחזור בתוך הפסח:
ח סָעִיף א (ח) צריך לבדוק - ואפילו יצא מתחלת השנה צריך לבדוק [אחרונים] ואפילו ביטל כבר מ"מ צריך לבדוק שמא יחזור וימצא ויאכלנו:
ט סָעִיף א (ט) דחיישינן שמא וכו' - ודוקא במפרש לים או יוצא בשיירא לדרך רחוקה אפילו דעתו לחזור זמן רב קודם פסח חיישינן שמא ישתהא אבל יוצא לדרך קרובה אפילו בתוך ל' יום לא חיישינן ומ"מ הכל לפי הענין דלפעמים אפילו בדרך קרובה אם מגביל זמן ביאתו בצמצום קרוב לזמן הבדיקה חיישינן שמא ישתהא וצריך לבדוק מקודם ויש מקילין בזה. ולמעשה יש לדון לפי קירוב וריחוק המקום:
י סָעִיף א (י) ולא יהיה לו פנאי לבער - ר"ל וביו"ט לא יוכל לבערו מפני שאין מבערין החמץ ביו"ט ונמצא מקיים החמץ בביתו:
יא סָעִיף א (יא) אוצר - ואפילו אין שם חמץ ידוע אלא שהוא מקום שנשתמש שם חמץ ועתה רוצה להניח שם תבואה לאיזה זמן או עצים וכה"ג:
יב סָעִיף א (יב) זקוק לבדוק - ואפילו אין דעתו לפנותו עד אחר הפסח שלא יראה החמץ בפסח אפ"ה חל עליו חובת הבדיקה מקודם כיון שהוא תוך ל'. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק:
יג סָעִיף א (יג) צריך לבדוק - שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא יגמור לפנותו אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג"ט מכוסה על החמץ דשוב לא הוי כמבוער ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר כיון שמכוסה מן העין:
יד סָעִיף א (יד) ואם אין וכו' קודם הפסח - אלא לאחר הפסח:
טו סָעִיף א (טו) אינו צריך לבדוק - דקודם ל' יום אין חל עליו חובת הבדיקה ואח"כ כשנעשה האוצר הרי הוא כמבוער כמו חמץ שנפלה עליו מפולת וסגי בביטול כשיגיע פסח וכנ"ל וכתב במ"א וכ"ז בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ ידוע צריך לבערו מתחלה ויש מקילין אפילו בחמץ ידוע וכנ"ל בסק"ה:
טז סָעִיף א (טז) שיש חטים מחומצים - היינו שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצר עליהם ואפ"ה א"צ לבער כיון שנעשה האוצר קודם שלשים יום ורק שיבטלנו קודם הפסח אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפילו היה הנחתו תוך ל' א"צ לפנותו דבשעה שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת [וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו] ויבטלנו קודם פסח:
יז סָעִיף א (יז) אסור ליהנות וכו' - דאף דחמץ שנפלה עליו מפולת מותר ליהנות מהן לאחר פסח הכא גרע טפי דהתם אין בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן הלא דעתו לפנותו בורו אחר הפסח והרי הוא כמבטל ומכוין לחזור ולזכות בו ופשוט דיכול למוכרו לכל האוצר קודם הפסח לעכו"ם ויהיה מותר אח"כ ליהנות ממנו:
יח סָעִיף א (יח) ואם אין שם חמץ ידוע - ר"ל בעת שהניח מלמעלה האוצר אינו ידוע אם היה אז בקרקעיתו חטים מחומצים בודאי:
יט סָעִיף א (יט) האוצר - אחר הפסח וליכא למיחש למידי דאף אם מצא עכשיו מחומצים שמא לאחר הפסח נעשה ועוד דשמא אין זו אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נחשבת:
כ סָעִיף ב (כ) וי"א דקודם וכו' - דעה זו בא להקל ולשונו מגומגם קצת ור"ל דמה שאמרנו דקודם שלשים יום א"צ לבדוק הוא אף כשדעתו לחזור קודם הפסח ורק שלא יהיה דעתו לחזור בתוך הפסח דדעה זו לא ס"ל מה שכתב לעיל דחיישינן שמא יבא ע"פ בין השמשות וכו':
כא סָעִיף ב (כא) כיון שהוא קודם שלשים - אבל תוך שלשים שחל עליו חובת בדיקה אף שדעתו לחזור לביתו קודם פסח חיישינן שמא ישתהא ולא יבוא וע"כ צריך בדיקה. וכבר נתבאר לעיל בס"א דכ"ז במפרש לים ויוצא בשיירא לדרך רחוקה אבל בדרך קרובה ודעתו לחזור קודם הפסח לא חיישינן וסמכינן דיבדוק כשיבוא:
כב סָעִיף ב (כב) וכשיגיע פסח יבטלנו - פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח:
כג סָעִיף ב (כג) צריך לבדוק - דכשיבוא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה ועובר על בל יראה וב"י ודע דלדעה זו ה"ה העושה ביתו אוצר דלדעה ראשונה תלוי חובת הבדיקה באם דעתו לפנותו קודם הפסח ולדעה זו דוקא באם דעתו לפנותו תוך הפסח [ב"י] ולענין דינא פסקו הרבה אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה ומ"מ במקום הדחק כגון שיצא מביתו עם השיירא וכה"ג יש לסמוך אדעה אחרונה ואינו צריך לחזור אם אין דעתו לבוא תוך הפסח:
כד סָעִיף ב (כד) ואם שכח ולא בדק - דאם בדק היה צריך לבטל ג"כ בשעת הבדיקה כמש"כ בריש הסימן:
כה סָעִיף ב (כה) ולא יברך - דכיון דעיקר הביטול בלב דאפילו מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב [מ"א]:
כו סָעִיף ג (כו) אינו צריך לבער בית הנכרי וכו' - ואפילו אם לא יכנוס לתוכה העכו"ם קודם פסח והטעם כדלקמיה [א"ר]:
כז סָעִיף ג (כז) שהרי יקיים מצות ביעור וכו' - אין זה עיקר הטעם דכי מי שיש לו כמה בתים אינו מחוייב לבדוק רק בית אחד אלא משום דכיון שיוצא מבית העכו"ם שלא ע"מ לחזור מסתמא מפקיר הוא לחמצו הנשאר שם והרי הוא כמשליך אותו ברחוב ותו אין החמץ שלו ואינו עובר עליו בבל יראה אלא דמ"מ אם לא היה נכנס לבית אחר קודם פסח כגון שהוא מפרש לים או יוצא בשיירא דעת היש מי שאומר דכיון שהוא תוך שלשים מצוה עליו לקיים מצות בדיקה קודם שיצא מהבית בעוד שהחמץ שלו כיון שלא יקיים מצוה זו במקום אחר משא"כ כאן שיכנס לבית אחר ויקיים שם מצות ביעור אין שום טעם לחייבו:
כח סָעִיף ג (כח) באותו בית אחר - או הוא או בעה"ב שדר אצלו דהוי כשלוחו לבער חמצו ושלוחו של אדם כמותו [אחרונים]:
כט סָעִיף ג (כט) וצריך לבער בית הנכרי וכו' - ואם יוצא מבית ישראל וישראל אחר נכנס בו לכו"ע א"צ לבדוק כי על ישראל השני חל חובת ביעור וה"ה כשיוצא מבית עכו"ם וישראל אחר נכנס תחתיו לדור שם א"צ לבדוק ועל ישראל השני חל החיוב:
ל סָעִיף ג (ל) אע"פ שהנכרי יכנס לבית בפסח - ויביא שם חמצו בלא"ה אפ"ה צריך הישראל לבדוק חמץ שלו וכ"ש כשלא יכנס בו הנכרי:
לא סָעִיף ג (לא) וי"א שאינו צריך וכו' - דהא הביעור אינו חובת הגוף אלא למי שיש לו חמץ צריך לבדוק ולבער וכאן שאין לו חמץ דהרי הוא מפקירו וכנ"ל אין עליו שום חיוב:
לב סָעִיף ג (לב) כשנכנס בו הנכרי - עיין בח"י דלאו דוקא דאפי' אם אין נכנס בו גם כן אינו מחייב כיון שהישראל הפקיר חמצו לשם וכנ"ל. ולדינא יש דעות בין האחרונים אי כדעת המחבר או כהי"א שהובא ברמ"א ונראה דאם נכנס בו הנכרי יש להקל. ולענין אם מחויב לבדוק בליל י"ד החדרים שבדעתו למכרן למחר לנכרי עם החמץ שלהם יש דעות בין האחרונים שדעת המקור חיים והחיי אדם שצריך לבדקן מאחר שלע"ע החדרים לא נמכרו והם ברשות ישראל ואפילו אם נמכרו עדיין לא החזיק בהם הנכרי וגם המפתח הוא ברשות בעה"ב עדיין אמנם בתשובת בנין עולם סימן כ' חולק ודעתו דא"צ בדיקה דבזה עצמו שמוכר למחר לעכו"ם מקיים תשביתו וביעור ולא גרע מחמץ שמוצא אחר הבדיקה שמשייר למאכלו למחר ואינו מחויב לבער הכל ואף בזה בעת שמקיים בדיקה בביתו הוא משייר לאלו החדרים למוכרו למחר לעכו"ם וכן בתשובת חתם סופר סימן קל"א דעתו להקל כשמקיים מצות בדיקה בשאר חדרים וכן בספר אשל אברהם כתב דמסתברא להקל וכן פשוט המנהג עי"ש אך שצריך ליזהר שיבאר בעת המכירה שמוכר לו החדר וכל החמץ הנמצא בו (כדי לכלול בזה גם החמץ הנמצא בחורין ובסדקין) ולא יאמר לו בסתמא שמוכר לו החדר והיי"ש והשכר הנמצא בו [פתחי תשובה] ומ"מ אף דאין למחות ביד המקילין המוכר ביום י"ג שפיר עדיף טפי. כתבו האחרונים כל שלשים יום צריך לעיין בכל דבר העושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל:
א סָעִיף א זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר כמ"ש סי' תל"ג בב"י ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום, וכ' הט"ז נראה דא"צ ביטול אלא כשיגיע הפסח יבטלנו וכ"מ מפירש"י עכ"ל אפשר שכוון למ"ש רש"י דכי הדר ימי הפסח עובר עליו דההיא שעתא לאו ברשותיה קיימא דלבטל' עב"ל /עכ"ל/ ול"נ שאין משם ראי' דזה קאי אהא דקאמר אם דעתו לחזור אפי' קודם ל' יום חייב לבער ועל זה כ' רש"י דאם לא יבער ויחזור בפסח יעבור עליו לכן חייב לבער ועוד דבגמרא דילן קאי על חמץ ידוע וחייב לבערו מן העולם אבל בש"ע פסק כהירושלמי דאפי' בספק חמץ צריך לבדוק וכיון דחל עליו חובת בדיק' צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים שמא יש שם גלוסקא יפיפיה דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח דשמא ישכח באותו פעם לבטל וכמו שכ' סי' תל"ד ס"ב:
ב סָעִיף א א"צ לבדוק. דלא חל עליו תקנת חכמים אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא (ב"ח):
ג סָעִיף א דחיישי' שמא כו'. וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפר' לים או יוצא בשיירא חיישי' שמא ישתהא עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישי' (הג"מ פ"ב ד"מ) א"כ משמע בשיירא ומפרש אפי' דעתו לחזור זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק קודם שיצא, ומיהו הכל לפי הענין אפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחלה דשמא יתאחר ביאתו:
ד סָעִיף א אוצר. כלו' שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או דבר אחר:
ה סָעִיף א ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל) ואפשר דהוא הדין להיוצא בשיירא תוך ל' ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק:
ו סָעִיף א צריך לבדוק. דחיישי' שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו ג"ט ואח"כ יטרוד ולא יבדוק עבב"י:
ז סָעִיף א א"צ לבדוק. אבל בחמץ ידוע צריך לבער וכמש"ל ואף על גב דחמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער כמ"ש סי' תל"ב ס"ב שאני הכא דמניח האוצר עליו בידים והוי כמטמין לכתחלה כמ"ש בהגהו' סמ"ק:
ח סָעִיף א ואוצר חטים. נ"ל דמיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצ' עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער דנהי דפסקי' כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפי' קודם ל' היינו לכתחלה אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו א"צ לפנותו דהא י"א דאפי' לכתחלה א"צ לבער קודם ל' אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפי' נעשה תוך ל' א"צ לפנותו דבשע' שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו וכ"כ הרשב"א שאין לך אדם שמפנה בורו ע"ש:
ט סָעִיף א אסור ליהנות. ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי אפשר דהא גרע טפי דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן דעתו לפנות בורו, (הרשב"א):
י סָעִיף א יבטלנו. פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח וק' הא כ"כ בס"א וי"ל דקמ"ל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח ולא בא ובדעתו לבא תוך הפסח א"צ לשלוח שליח קודם פסח לביתו שיבדוק אלא די בביטול בעלמ' כיון שיצא בהיתר:
יא סָעִיף ב צריך לבדוק. דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשראוהו עובר עליו (רש"י) משמע דקודם שראוהו אין עובר עליו (ב"ח) וצ"ע דהא בגמרא דידן קאי על חמץ ידוע וא"כ אף על פי שלא ראוהו עובר עליו כיון שהו' ברשותו לכן נ"ל דה"ק דקוד' שרואהו י"ל שכב' נאכל או נאבד או ישראל מכרו מפני שהוא כמשיב אביד' כמ"ש סי' תמ"ג ס"ב אבל כשבא לביתו ורואהו עובר עליו עמ"ש סי' תל"ד:
יב סָעִיף ב ואם שכח וכו'. משא"כ אם בדק היה צריך לבטל בשעת הבדיקה כמש"ל:
יג סָעִיף ב ולא יברך. דכיון דעיקר הביטול בלב דאפי' מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב:
יד סָעִיף ב גם אשתו. וא"ת דהא בר"ס זה כתב ואין מניח בביתו מי שיבדוק א"כ האיך כ' כאן שאשתו תבדוק וי"ל דאע"פ שמניח אשתו בביתו צריך לבדוק קודם שיצא דלכתחלה אין לסמוך על הנשים כמ"ש ססי' תל"ד (ב"ח) ול"נ דבעי' שיצוה וימנ' א' שיבדוק והכא מיירי שלא צוה לאשתו ואשמעי' דמ"מ תעשה כן וכמ"ש ססי' תל"ד ע"ש בב"י דשני הדינים ממקור א' הם:
טו סָעִיף ג א"צ לבער. כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו:
טז סָעִיף ג וצריך לבער בית העכו"ם. משמע דבבית ישראל א"צ לבער, דעל השני חל חובת ביעור כמ"ש סי' תל"ז וכ"כ רש"י בהדי' דהשוכר עובר על בל יראה אם לא בטלו והראשון ה"ל כמי שאין לו בית והחמץ אינו שלו דהפקירו ופטור מלבער ומ"ש המרדכי דאפי' הוא בביתו של עכו"ם וכו' ה"פ ל"מ כשיוצא מבית ישראל ואין ישראל אחר נכנס לדור בו פשיטא דזקוק לבער דהא ישאר החמץ ברשות ישראל אלא אפילו הבית של עכו"ם ויהי' החמץ ברשות עכו"ם והעכו"ם יזכה בו אפ"ה חייב לבער כנ"ל דלא כב"ח גם מ"ש לפרש בדברי האגודה נ"ל דלא כוון האגודה לזה מעולם רק כוונתו דדוקא מפרש ויוצא בשייר' חיישי' שתאחר ביאתו משא"כ ביוצא לדרך וכמ"ש ס"א בשם הג"מ כנ"ל ברור דוק ותשכח:
יז סָעִיף ג כשנכנס בו עכו"ם. אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם נ"ל דתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור וכמ"ש רסי' זה: כתוב במחזורים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל (ב"ח מהרי"ל) עסי' תמ"ד ס"ג:
א סָעִיף א ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק:
ב סָעִיף א צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק:
ג סָעִיף א דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן:
ד סָעִיף א שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני:
ה סָעִיף ב וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה:
ו סָעִיף ב אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך:
ז סָעִיף ג ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו:
א סָעִיף א בביתו. אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו ח"י בשם אחרונים דלא כב"ח ע"ל ס"ס תל"ד:
ב סָעִיף א זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. וכ' הט"ז דאז אין צריך שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל. ומ"א השיג על הט"ז בזה דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך ג"כ ביטול. וח"י הסכים עם הט"ז:
ג סָעִיף א א"צ לבדוק. וכתב ב"ח ומ"א דאם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו לעולם קודם שיצא ועיין ח"י:
ד סָעִיף א אוצר. כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או ד"א:
ה סָעִיף א ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' תוך למ"ד ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ"א:
ו סָעִיף א א"צ לבדוק. אבל חמץ ידוע צריך לבער כמו שכתב ס"ק ג':
ז סָעִיף א חטים מחומצים. הט"ז השיג על הרב בדין זה. והח"י מיישבו ע"ש:
ח סָעִיף ב אשתו תבדוק. אפילו לא צוה לה שתבדוק. עמ"א ובח"י:
ט סָעִיף ג היוצא מבית עכו"ם. אבל מבית ישראל וישראל אחר דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. מ"א ח"י:
י סָעִיף ג מצות ביעור. לפי מש"כ הרב לעיל ס"ס תל"ג. דהכיסים ובתי ידים של הבגדים צריכין לבדוק א"כ יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לו' כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח"י. כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר חמץ בו באופן שלא יוכל להסירו בנקל. ב"ח ומהרי"ל:
א סָעִיף א (ס"ק א) זקוק כו' יבדוק ביום והיינו לאור הנר וכדלעיל ר"ס תל"ג: אפשר שכיון למ"ש רש"י כו' דבריו סתומים פה הרבה וצריך אני להציע דברי הש"ס דאמרי' דף וי"ו ע"א ואר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר' קודם למ"ד יום אין זקוק לבער תוך למ"ד יוס (כיון דשואלים ודורשים אז בהל' פסח חל עליו החיוב) זקוק לבער. ואמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור. אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער. וכ' רש"י וז"ל אפי' מר"ה נמי דכי הדר בי' בימי פסח (דהוא הי"א שבסי' ב' דדעתו לחזור ר"ל תוך פסח) עבר עליו והאי שעתא לאו ברשותו לבטלה שהרי אסור כו' עכ"ל וא"ל דראייתו ממ"ש רש"י והא שעתא לאו ברשותיה משמע דאי הוי ברשותי' ומצי לבטל היה רשאי לסמוך על אותו ביטול ול"ח שמא ישכח וא"כ ה"ה תוך שלשים יכול לסמוך על הביטול של ער"פ ול"ח שמא ישכח. וכן ראיתי נדפס פי' זה ולא נהירא חדא דאין זה ראייה דאפ"ת דאין לסמיך על אותו ביטול מגזרה שמא ישכח מ"מ מה לו לרש"י לו' הטעם משום גזירה דרבנן הלא טוב טעמו שלרש"י דאפי' מן התורה ל"מ הביטול אז ועוד אדרבה מדברי רש"י הנ"ל משמע להיפך מדברי הט"ז דא"א דרשאי לסמוך על הביטול של ער"פ לא תי' רש"י כלום ניהו דכי הדר בימי פסח לאו ברשותי' לבטל מ"מ למה צריך לבער עתה יסמוך על הביטול בשל ער"פ ואולי נתכוין המ"א לדברי הב"ח שכ' על מ"ש הסמ"ק דמשמע מדברי רש"י דמיירי קודם ביטול ומי הכריחו לרש"י וכ' הב"ח דרש"י הוי ס"ל כמ"ש הר"ן מדאמר זקוק לבער ולא אמר זקוק לבדוק. אע"כ מיירי בחמץ ידוע. והיא גופא טעמא בעי למה נקט ר"י א"ר הדין בחמץ ידוע ולא בסתם בית לענין בדיקה ואע"כ דמיירי בלא ביטול ונקט חמץ ידוע לרבותא דאפ"ה קודם שלשים א"צ לבער משא"כ אי הוי מיירי בביטול דא"צ בדיקה אלא משום שמא יבואו לאכלו. א"כ אין רבותא יותר בחמץ ידוע מסתם בית והק' תו הב"ח דדברי ר"י א"ר א"ש משום רבותא דקול' דקודם למ"ד נקטי בלא ביטל אבל רבא דלא אשמעי' כ"א אסור' דדעתו לחזור אפי' קודם למ"ד צ"ל ה"ל לאשמעי' גם רבותא אפי' בטלו אפ"ה צריך לבער ומזה הוכיח דע"כ באם בטלו אפי' דדעתו לחזור א"צ לבער עכת"ד הב"ח ע"ש א"כ י"ל דגם הט"ז הכי ס"ל והוי מדמה תוך למ"ד לקודם למ"ד ודעתו לחזור. דהא דיניהם שוה שצריך לבער וכמו דקודם שלשים ודעתו לחזור אם ביטלו אין צריך לבער. ה"ה תוך שלשים אם ביטלו א"צ לבער ות"כ א"א דצריך לבטל בשעת הבדיקה הבדיקה היא ללא צורך ובביטול גרידא סגי אע"כ לא"צ לבטל ויסמוך על ביטול של ער"פ והא דאמר רבא אם דעתו לחזור כו' צריך לבער ולא סמכי' על ביטול של ער"פ שאני התם דאיכא חמץ ודאי וחיישי' שמא ישכח לבטל בער"פ משא"כ הכא דבדק וליכא כ"א מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה סמכי' על הביטול של ער"פ. וא"ל א"כ למה חייביהו חכמים ביוצא תוך למ"ד לבדוק ולא לבטל ה"ל לתקן אפכא לבטל ולא יהא צריך לבדוק. ז"א דטפי עדיף הכא דעי"ז יקיים כל תקנות חכמים לבדוק ולבטל והיינו עכשיו ביציאתו בודק ובער"פ יבטל דהא בלא"ה מסתמא יבטל ער"פ חמץ שיהיה לו אז. משא"כ אי יבטל עכשיו לא יקיים מצות בדיקה ועוד דצריך לעשות כתחלת התקנה שיבדוק תחלה ואח"כ לבטל. וחייבוהו בחיוב ראשון דהיינו הבדיק'. ודחה מ"א. ול"נ שאין משם ראייה כו' כוונתו דהט"ז דימה תוך למ"ד לקודם ל' אם דעתו לחזור ומ"א ס"ל דאין דומי'. דרש"י קאי על קודם למ"ד ודעתו לחזור דאז עדיין לא חל עליו צרכי פסח דהא הוא קוד' למ"ד אלא דצריך לבער שמא יחזור בפסח ויעבור על ב"י ולכן אם היה אחר הביטול אין צריך לבער כיון דבלא"ה אינו עובר שא"כ תוך למ"ד דכבר חל עליו חיוב צרכי הפסח ל"מ הביטול וצריך תרווייהו בדיק' וביטול תקנת חכמים בער"פ דלגבי דידיה יציאתו הוי כמו בער"פ: ועוד דבגמרא דילן כו' ר"ל דלפי דיחוי הראשון של מ"א מודה מ"א להט"ז ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור אם בטלו א"צ לבער כדמוכח מדברי רש"י כנ"ל אבל לפי דיחוי זה שכ'. ועוד דבגמ' כו' גם בזה חולק מ"א וס"ל דגם קודם למ"ד ודעתו לחזור ל"מ אם בטלו דהראב"י הבי' בשם הר"ן שכ' בשם הירוש' הא דאמרי' קודם למ"ד אינו זקוק לבער ה"מ בספק חמץ אבל ודאי חמץ לא וכ' הר"ן דהש"ס דילן חולק מדאמרי' אין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע אפי' בחמץ ידוע קודם למ"ד א"צ לבער ומשמע מדברי הר"ן דלפי הש"ס דילן אין חילוק בין חמץ ידוע לספק בכל ענין תוך למ"ד חל עליו חיוב חכמים אבל לא קודם למ"ד והמ"א ס"ל דרש"י ס"ל דגמ' דילן ס"ל דוקא בחמץ ודאי אז תוך למ"ד צריך לבער משא"כ בספק חמץ אפי' תוך למ"ד אין צריך לבדוק ובזה א"ש מ"ש הסמ"ק למה אוקמי רש"י קודם ביטול כיון דס"ל להש"ס בספק חמץ א"צ לבדוק כיון דליכא איסור בל יראה ה"ה בודאי חמץ אם בטלו ע"כ מיירי בלא ביטול ולכן כ' מ"א לדידן דקי"ל דאפי' בספק חמץ צ"ל תוך למ"ד אע"ג דליכ' בל יראה ה"ה דאפי' בטלו צריך בדיק'. וה"ה כשבודק צריך שיבטל כתיקון חכמים ואפי' קודם למ"ד ודעתו לחזור ואפי' ביטל צריך לבדוק ולבער:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אצל כו' אבל אם יש כו' והיינו כדעת הירוש' הנ"ל:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) דחיישינן כו' וא"ת כל היוצא כו' וא"כ למה נקט ר"י א"ר המפרש בים ויוצא בשייר'. ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאין נוהגים כן ביוצא לדרך: א"כ משמע כו כת' הח"י וז"ל הבין מ"א דהא דכ' בהג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי לכן פסק בדעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח חיישי' שמא יתעכב הנה בודאי שגגה גדולה יש בדבריו בראייה זו דהא דזמן רב איוצא לדרך קאי שיצא זמן רב קודם פסח. וכדאי' בש"ס ופוסקים אפי' מר"ה כו' עכ"ל ח"י. ובאמת פשט' דלשנ' משמע כמ"ש ח"י אולם הא סיים מ"א ואפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צ"ל כו' והא אפי' לפי הבנת מ"א דברי הג"מ דמ"ש אפי' זמן רב אדעתו לחזור קאי. ניהו דמוכח לפ"ז ביוצא בשייר' אפי' דעתו לחזור זמן רב קודם פסח צ"ל. אבל אינו מוכרח דבדרך קרובה ודעתו לחזור יום או יומים דצ"ל אע"כ מ"א כי כן מסברא דנפשיה דכן מסתברא ליה. וא"כ ממילא מוכח כהבנת מ"א דמ"ש הג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי. ואפי' כה"ג בהיוצא בשייר' צ"ל דאל"כ אלא דוקא בדעתו לחזור יום או יומים קודם פסח א"כ הדר' קו' הג"מ לדוכתי' כל היוצא לדרך הדין כן לפי סברת מ"א ומאי אריא דנקט ר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר'. אך הט"ז חולק על המ"א ולדינא הסכים הח"י עם מ"א ע"ש:
ד סָעִיף א ס"ק ד אוצר כו' כלומר שנשתמשו כו' דאל"כ למה צריך בדיקה:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) ואח"כ כו' ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' כו' בגמ' נראה דדיניהם שוה דהא אמרי' אהא דאמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד כו' אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ואזדא רבא לטעמי' דגם באוצר אמר הכי וכמ"ש פה בש"ע ואולי ספקו של מ"א דדלמא דוקא באוצר אם עבר ולא בדק צריך לפנות דליכא טרחא מרובה כ"כ כמו ביוצא בשייר' לחזור לביתו או לשלוח שליח דהו' אפושי בטרח' ואפשר דכ"ה לא אטרחוהו רבנן:
ו סָעִיף א (ס"ק ו) צריך כו' דחיישי' כו' דודאי באוצר ל"ל כמו ביוצ' בשייר' שיבא לביתו סמוך לפסח ולא יהיה זמן לבער החמץ משא"כ באוצר ל"ל שיפנה עד סמוך לפסח עד שלא ישאר לו זמן לבער החמץ הא הוא בביתו ויכול למנוע צפנות אוצרו כ"כ סמוך לפסח ואם יראה שהזמן קצר ימשוך ידו ולא יפנה יותר לכן כ' הרב"י דחיישי' שיפנה עד שלא ישאר עליו גוב' ג"ט ויהי' אז אפי' באמצע היום וימשך ידו לפנות יותר לסבה מה או למקרה ואח"כ ע"י טרד' ישכח ולא יתן אל לבו שאין עליו גובה ג"ט דכה"ג צריך ביעור:
ז סָעִיף א ס"ק ח ואוצר כו' דהא י"א דאפי' לכתחלה כו' דפסקו כהש"ס דילן דס"ל דאפי' ודאי חמץ קודם למ"ד א"צ לבער:
ח סָעִיף א (ס"ק ט) אסור כו' ואפי' למ"ד כו' דשרי וכמ"ש מ"א בסי' תל"ד ס"ק י"ז בשם הרשב"א שכ"כ בשם הירושלמי:
ט סָעִיף ב (ס"ק י) יבטלנו כו' וי"ל דקמ"ל היה דעתו לחזור ק"פ דלדעת י"א שבסעיף זה א"צ לבדוק. אלא שאח"כ בהיוצא בדרך נתחרט לבא תוך הפסח:
י סָעִיף ב (ס"ק יא) צריך כו' עמ"ש סי' תל"ד ס"ק ה' אי עובר בחמץ שאינו ידוע לו ועיין במהרש"ל ובמהרש"א:
יא סָעִיף ב (ס"ק יב) ואם כו' כמש"ל בס"ק א' דלא כהט"ז שם:
יב סָעִיף ב (ס"ק יג) ולא יברך כיון דעיקר הביטול בלב כו' ואפי' למ"ד שצריך להוציא הביטול בשפתיו כמ"ש הר"ן הובא בב"י מ"מ אין לברך על הביטול שלא מצינו שתקנו חכמים נוסח ברכה על ביטול כ"כ הפר"ח וע"ש לדינא בט"ז ס"ק ו':
יג סָעִיף ב (ס"ק יד) גם כו' ול"נ דבעי שיצוה כו' ומ"ש בריש הסימן ואינו מניחו בביתו כו' ר"ל שאינו מניח מי שצוה לו לבדוק:
יד סָעִיף ג (ס"ק טו) אין צריך כו' כיון דהנכרי כו' ר"ל ניהו דיקיים מצות ביעור במקום שיהיה ער"פ מ"מ הא צריך לבער לו חמצו שיש לו פה והוא תוך למ"ד חל עליו חיוב הביעור עז"כ כיון דהנכרי כו' והם דברי הטור: וכתבו האחרונים אפי' יכנס לבית אחד וידור שם ע"י שכירות עם המשכיר ויקיים שם המשכיר שהוא בעה"ב מצות ביעור ולא הוא ל"ל בה דהוי כאלו הוא מקיים מצות ביעור שם דהא המשכיר בודק ומבער גם חמצו של השוכר והוי המשכיר שלוחו של השוכר ושלוחו כמותו בכ"מ:
טו סָעִיף ג (ס"ק טז) וצריך כו' משמע מדכפל וכ' צ"ל בית הנכרי דהא התחיל ישראל יוצא מבית הנכרי אלא לדיוקא אתי דוקא בית נכרי כו: וכ"כ רש"י בהדיא דף ד' דבעי מיניה מר"נ ב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד (והוא הדין המבואר בר"ס תל"ז) על מי לבדוק על המשכיר דחמירא דידיה או על השוכר דחמירא ברשותיה ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה ודחי שאני התם דאר"מ מזוזה חובת הדר ופירש"י חובת הדר לפי שמשמרתו וכתיב ביתך ביאתך כו' אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה האמרי' לקמן דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עכ"ל ואולם אינו מבואר להדיא מזה דהשוכר חייב לבטל דאפשר דר"ל דסגי בביטול והיינו המשכיר יבטל אך קצת ראיה יש משם ע"פ מ"ש מהרש"ל מדכ' רש"י אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן משמע דס"ל אלו היה דאורייתא ודאי הי' חיוב על המשכיר שהוא ביתו ע"ש. והוי ס"ל למ"א א"א המשכיר לבד יבטל בפה אז מתבטל ממילא ע"י יציאתו ואין השוכר צריך לבטל ניהו דבדיקת חמץ דרבנן מ"מ כל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ויהיה החיוב על המשכיר שהוא ביתו אע"כ ס"ל לרש"י דהשוכר צריך לבטל בפירוש והמשכיר ס"ל או דאין צריך לבטל כלל בפי' וסגי שמתבטל ממילא ע"י יציאתו וכיון דהשוכר צריך לבטל בפי' י"ל דהטילו עליו חכמים גם חיוב הבדיקה ואפי' נאמר דגם רש"י ס"ל דגם המשכיר צריך לבטל בפי' וכמ"ש מ"א בסי' תל"ז ס"ק ג' מ"מ כיון דעכ"פ בין שוכר ובין משכיר יש עליהם חיוב קצת ביעור דהיינו ביטלל מספקא להש"ס על מי הטילו חכמים הבדיקה אע"ג דהבית של המשכיר מ"מ י"ל דהטילו על השוכר הבדיקה כיון דגם עליו חל חיוב הביטול והחמץ ברשותו ה"ל כמי שאין לו בית ר"ל דניהו דכשיצא מפקירו מ"מ הוי כמו ביטול והא מדרבנן לא סגי בביטול ובעי גם בדיקה ולזה כ' דהוי כמי שאין לו בית לבדוק ועיין במ"ש אח"ז: ומ"ש המרדכי אפי' הוא בביתו של גוי כו' ר"ל דין זה שכ' בש"ע ישראל היוצא מבית גוי כו' הם דברי המרדכי וכ' שם לשון אפי' הוא בביתו של גוי כו' משמע דכ"ש כשיוצא מבית ישראל דלא כהב"ח דדייק מדכתב המרדכי אפי' הוא בביתו של גוי דכ"ש אם יוצא מבית ישראל דמה אם יוצא מבית גוי ויכנס בו גוי דאין ביעודו מהני לפסח דמ"מ הגוי יכניס בו חמץ בפסח אפ"ה צריך לבער כ"ש אם יכניס בו ישראל דישראל שני יבער גם חמצו מתוך הבית קודם הפסח: גם מ"ש לפרש דברי אגודה כו' שכ' ההולכים מביתם למקום אחר תוך למ"ד צריכין לבער וכ' ומיהו י"א דוקא במפרש ויוצא בשייר' ופירש הב"ח דבריו דהני י"א קאי איוצא תוך למ"ד ומניח אשתו בביתו ואז דוקא במפרש ויוצא בשיירא דלא יקיים מצות ביעור באותו מקום שיהיה בערב פסח אע"ג דאשתו תבער החמץ מביתו בער"פ בזה אין לסמוך לכתחלה על נשים משא"כ ביוצא לדרך סתם דקיים מצות ביעוד ערב פסח במקום שיהיה כה"ג רשאי לסמוך על אשתו ע"ש ומ"א ס"ל דאגודה קאי על רישא ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור קודם פסח דצריך לבער כמ"ש ר"ס ובזה מחלקים הי"א באגודה בין ביוצא בשיירא ובין הולך בדרך סתם כמ"ש מ"א ס"ק ג':
טז סָעִיף ג (ס"ק יז) כשנכנס כו' אבל כשמפנהו וכו' וכמ"ש ר"ס זה והח"י כ' דלא דק דבר"ס זה מיירי בביתו משא"כ הכא דהוי בית גוי (וחמצו מופקר הוא כיון שמניחו בבית גוי) והוא פשוט עכ"ל ודעת מ"א י"ל דמדמה בית גוי לביתו לענין זה היינו דנראה מלשונו שכ' בס"ק ט"ו כיון שהגוי נכנס בבית זוכה גם בחמץ שהרי ישראל הפקירו (ועיין בלשון הטור שם) משמע דתרתי בעי שהישראל הפקירו וגם הגוי יזכה בו וכן נראה מלשונו בס"ק זה דתרתי בעי ולכענ"ד דמה שהפקירו לחוד ל"מ. דלא עדיף מביטול דמדין הפקר נגעו בה ואפ"ה אמרו רבנן דל"מ ובעי גם בדיקה. וה"מ דהפקר ל"מ ואע"ג דטעם הבדיקה שלא יבא לאכלו בפסח כמ"ש התוס' דיש מכילתן. והכא ל"ש שיבא לאכלו דהא לא יכנס לבית זה בפסח. מ"מ הא כתבו התוס' שם דלא פלוג אפי' בדברים שלא היה ראוי לגזור שמא יבא לאכלו חייב לבדוק ע"ש. ומה"ט ה"ה הכא דהפקר ל"מ והיה צריך גם בדיקה ולחפש אחד כל חמץ שימצא ולכן בעי שיכנס בו גוי ויזכה בחמץ שבבית דודאי מהני דאטו אי בדק ונתן כל החמץ שמצא לגוי מי לא יצא ידי חובת ביעור. וה"ה כשזכה גוי בכל החמץ שבבית שהוא הפקירו סגי בזה. ולכן ס"ל למ"א דביוצא מבית גוי ולא יכנס בו שום אדם אע"פ שהוא הפקירו לא סגי בזה כיון דלא יזכה בו גוי וצריך ביעור. ולפי שסברא זו היתה פשוטה בעיני מ"א דהפקר לחוד ל"מ לכן אייתי ראיה מר"ס זה דלפ"ז יוצא מבית גוי אם לא נכנס בו אדם דומה ליוצא מביתו: ודע שכ' ח"י עמ"ש בש"ע דאם יוצא בשיירא כיון שלא יקיים שם מצות ביעוד כו' אע"ג שכ' לעיל ס"ס תל"ג דבתי ידים והכיסים צריכין בדיקה וזה יקיים עכ"פ. מ"מ אין זה עיקר מצות הביעור כ"א מתוך הבית ע"ש:
א סָעִיף א ס"א ואינו מניח. דאל"כ לא חל עליו חובת הביעור דשלוחו כמותו כמש"ל: ולא יברך. כמ"ש הרא"ש ותקנו על ביעור חמץ לפי שמיד הוא מבטל ומצניע את הידוע לו עד שעה ה' ואז מבערו ועל עסק זה נתקנה הברכה כו' ע"ש משא"כ כאן שאין מבטלו וגם עדיין משתמש בחמץ: א"צ לבדוק. לשון הרמב"ם. ור"ל דוקא ספק חמץ וכמ"ש בירושלמי והביאו הר"ן ובספק אבל ודאי אפי' מר"ה וכ' אבל א"נ כן לפי גמרא שלנו שאמרו לבער. וכ"כ הטור וש"פ אבל הרמב"ם דרכו לנטות אחר הירושלמי ברוב מקומות וכן פסק בכל בו וכן לשון סמ"ג וסמ"ק: וכשמגיע כו'. דאל"כ עובר משום בל יטמין כמ"ש בפ"ק משא"כ ברישא דמבטל בשעת בדיקה כמ"ש שם הבודק כו' וניבטליה בארבע כו' משא"כ בסיפא וכ"פ מ"א דלא כט"ז וז"ש בס"ב ואם שכח כו' מ' בלא"ה מבטל בשעת בדיקה ועמ"א שם: ואם דעתו כו' קודם כו'. למד מהירושלמי דפ"ק היוצא לפרש כו' הדא דתימא בשיש בדעתו לחזור אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לל' יום צריך לבדוק כו' א"ר בא אפי' יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור ור"ל אין בדעתו לחזור קודם פסח אבל בדעתו לחזור קודם פסח א"צ שיבדוק אז וא"ר בא אפי' דעתו לחזור שמא ימלך ולא יחזור אלא בה"ש: וכן כו' קודם הפסח. ג"ז לשון הרמב"ם שם: מיהו לאחר. אע"ג דבירושלמי פ"ב אמר דבנפלה מפולת מותר לאחר הפסח שאמרו שם הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אר"י לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר"י כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא ר"י חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכייה לית כאן זכייה והוא אסור ור"ל פלוגתא דנדרים מ"ג א' במתני' ת"ק ור' יוסי ושם בגמ' אר"י מ"ט דר"י כו' נמצא בנפלה בין למ"ד משום הערמה מותר כנ"ל ובין למ"ד משום זכייה אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ולא קי"ל כוותיה דהלכה כסתם מתני' אלא שר"ה גאון אסר בכה"ג וצ"ל דכאן גרע ממפולת ודמיא להערמה: ואם אין כו' מותר כו'. אין שם באותו תשובה למכור אחר הפסח בספק חמץ אלא שדקדק כן מלשונו שכ' ואם היה ברור לנו שיש שם חטים כו' דה"ז כמבטל ומכוין כו' וצ"ע שלא צידד שם בספק אלא שא"צ לפנות אף אם נעשה בתוך שלשים משום ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם שמא נתעפש כו':
ב סָעִיף ב ס"ב וי"א דקודם. וכ"מ פשטא דגמ' דפריך ואי דעתו לחזור כו' וע' רש"י שם ד"ה אפי' כו' וכן העושה אוצר קשה לפי' הרמב"ם ועב"ח שנדחק מאוד. וכדעת הראשון בירושלמי וכ"כ הר"ן: ואם שכח. כנ"ל: ולא יברך. ע' מ"א וכ"כ הטור: גם אשתו. ס"ל דאפי' מניח אשתו בביתו צריך לבדוק כדעת הירושלמי שאמרו שם לא תיתני נשים מפני שהן עצלניות והן בודקות כ"ש ועסי' תל"ז ס"ד דלא קי"ל כהירושלמי:
ג סָעִיף ג ס"ג ישראל היוצא. דקדק מדאמרי' המפרש ויוצא בשיירא שאין נכנס בבית אבל יוצא לדרך לא ועב"ח וז"ש אבל אם הוא כו': אע"פ שהא"י כו'. דטעמא דגמרא דתוך ל' יום חל חובת ביעור כיון שלא יבדוק בי"ד: וי"א. כיון שהא"י נכנס בו זוכה בחמץ וקודם זמן איסורו אם נותנו לא"י א"צ לבער כמ"ש בפ"ב וצ"ע לסברא זו דאף אם לא נכנס מ"מ הפקיר חמצו קודם איסורו בפלטיא וא"צ לבדוק כלל ומותר אף לאחר הפסח באכילה כמ"ש לעיל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.