Shulchan Aruch, Orach Chayim 436 — שולחן ערוך, אורח חיים תלו
א הַמְפָרֵשׁ מִיַּבָּשָׁה לַיָּם אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּבֵיתוֹ מִי שֶׁיִּבְדֹּק תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, זָקוּק לִבְדֹּק. וְלֹא יְבָרֵךְ אָז עַל בִּעוּר חָמֵץ (כָּל בּוֹ). קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, (טוּר). וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב פֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂהוּ אוֹצָר; וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הַגָּה: וְאוֹצַר חִטִּים שֶׁיֵּשׁ חִטִּים מְחֻמָּצִים בְּקַרְקָעִית הַבּוֹר, אִם נַעֲשָׂה הָאוֹצָר שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ זָקוּק לְבַעֵר אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וּמִיהוּ לְאַחַר פֶּסַח כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאוֹצָר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָן חִטִּים; וְאִם אֵין שָׁם חָמֵץ יָדוּעַ אֶלָּא סָפֵק, מֻתָּר לִמְכֹּר הָאוֹצָר כֵּן בְּיַחַד. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ע').
ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֹדֶם ל' יוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח אוֹ אַחֲרָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּיוָן שֶׁהוּא קֹדֶם ל' יוֹם וּכְשֶׁיַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בָּדַק, יְבַטֵּל כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַפֶּסַח וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַבִּטּוּל. הַגָּה: גַּם אִשְׁתּוֹ תִּבְדֹּק וּתְבַטֵּל בְּבֵיתוֹ, דִּילְמָא יִשְׁכַּח לְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא (כָּל בּוֹ).
ג יִשְׂרָאֵל הַיּוֹצֵא מִבֵּית עַכּוּ"ם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִכְנַס בְּבַיִת אַחֵר בְּעִיר זוֹ, אוֹ הוֹלֵךְ לְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהֲרֵי יְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר בְּאוֹתוֹ בַּיִת אַחֵר. אֲבָל אִם הוּא מְפָרֵשׁ אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְלֹא יִכָּנֵס בְּפֶסַח בַּבַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחָל עָלָיו חוֹבַת הַבִּעוּר כֵּיוָן שֶׁהוּא תּוֹךְ ל' יוֹם, וְצָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָעַכּוּ"ם שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ"ם יִכָּנֵס לַבַּיִת בְּפֶסַח; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּשֶׁנִּכְנָס בּוֹ הָעַכּוּ"ם (טוּר).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ואינו מניח בביתו וכו' - ר"ל שלא צוה לאחד קודם נסיעתו שיבדוק כשיגיע זמנו דאם מינה לאחד ע"ז שוב א"צ בעצמו לבדוק דשלוחו של אדם כמותו וכבר נתבאר לעיל סימן תל"ב במ"ב דלכתחלה טוב יותר למנות אנשים לבדיקה ואם אין לו יוכל למנות גם אשה לזה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) תוך שלשים יום - ואפילו אין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח ולא יראה החמץ שבביתו משום דמאז והלאה חל עליו חובת הבדיקה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) זקוק לבדוק - בלילה שלפני יציאתו לאור הנר וגם צריך אז לבטל החמץ שלא ראה כמו בליל י"ד ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום ואם יש לו בנים קטנים בביתו וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול ואין לו מי למנות על הבדיקה יוציאם מביתו לבית אדם אחר ושם יניח עבורם ויסגור את ביתו הבדוק שלא יכניס שם שום אדם עוד חמץ דאל"ה מה מועיל בדיקתו ואם מניח בביתו אשתו ובניו וב"ב הגדולים שיש בהן דעת ויכולין לבדוק א"צ לבדוק כלום קודם יציאתו אלא יצוה לאחד מהם שיבדוק ויבטל החמץ כשיגיע הזמן וכנ"ל בסק"א ועיין בסי' תל"ד שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא כשמגיע זמן הביטול: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ולא יברך אז וכו' - דכשבודק בליל י"ד תקנו לברך על ביעור חמץ לפי שמה שהוא מוצא בבדיקתו הוא מצניעו כדי לבערו למחר נמצא דהבדיקה הוא התחלת הביעור משא"כ כאן שלא יבערו מן העולם וישתמש בו כשאר הימים אלא שהוא מפנהו מבית זה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) אין צריך לבדוק - דלא חל עליו תקנת חכמים. ואם יש שם חמץ ידוע י"א דחייב לבער קודם שיצא ויש מקילין בדבר: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) יבטלנו - במקום שהוא דאף דאין רואה החמץ עובר משום בל יטמין דהא לא בטליה מעיקרא [הגר"א]: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) דעתו לחזור קודם הפסח - וכ"ש אם דעתו לחזור בתוך הפסח: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) צריך לבדוק - ואפילו יצא מתחלת השנה צריך לבדוק [אחרונים] ואפילו ביטל כבר מ"מ צריך לבדוק שמא יחזור וימצא ויאכלנו: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) דחיישינן שמא וכו' - ודוקא במפרש לים או יוצא בשיירא לדרך רחוקה אפילו דעתו לחזור זמן רב קודם פסח חיישינן שמא ישתהא אבל יוצא לדרך קרובה אפילו בתוך ל' יום לא חיישינן ומ"מ הכל לפי הענין דלפעמים אפילו בדרך קרובה אם מגביל זמן ביאתו בצמצום קרוב לזמן הבדיקה חיישינן שמא ישתהא וצריך לבדוק מקודם ויש מקילין בזה. ולמעשה יש לדון לפי קירוב וריחוק המקום: ש"ע סָעִיף א
י (י) ולא יהיה לו פנאי לבער - ר"ל וביו"ט לא יוכל לבערו מפני שאין מבערין החמץ ביו"ט ונמצא מקיים החמץ בביתו: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) אוצר - ואפילו אין שם חמץ ידוע אלא שהוא מקום שנשתמש שם חמץ ועתה רוצה להניח שם תבואה לאיזה זמן או עצים וכה"ג: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) זקוק לבדוק - ואפילו אין דעתו לפנותו עד אחר הפסח שלא יראה החמץ בפסח אפ"ה חל עליו חובת הבדיקה מקודם כיון שהוא תוך ל'. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) צריך לבדוק - שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא יגמור לפנותו אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג"ט מכוסה על החמץ דשוב לא הוי כמבוער ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר כיון שמכוסה מן העין: ש"ע סָעִיף א
יד (יד) ואם אין וכו' קודם הפסח - אלא לאחר הפסח: ש"ע סָעִיף א
טו (טו) אינו צריך לבדוק - דקודם ל' יום אין חל עליו חובת הבדיקה ואח"כ כשנעשה האוצר הרי הוא כמבוער כמו חמץ שנפלה עליו מפולת וסגי בביטול כשיגיע פסח וכנ"ל וכתב במ"א וכ"ז בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ ידוע צריך לבערו מתחלה ויש מקילין אפילו בחמץ ידוע וכנ"ל בסק"ה: ש"ע סָעִיף א
טז (טז) שיש חטים מחומצים - היינו שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצר עליהם ואפ"ה א"צ לבער כיון שנעשה האוצר קודם שלשים יום ורק שיבטלנו קודם הפסח אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפילו היה הנחתו תוך ל' א"צ לפנותו דבשעה שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת [וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו] ויבטלנו קודם פסח: ש"ע סָעִיף א
יז (יז) אסור ליהנות וכו' - דאף דחמץ שנפלה עליו מפולת מותר ליהנות מהן לאחר פסח הכא גרע טפי דהתם אין בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן הלא דעתו לפנותו בורו אחר הפסח והרי הוא כמבטל ומכוין לחזור ולזכות בו ופשוט דיכול למוכרו לכל האוצר קודם הפסח לעכו"ם ויהיה מותר אח"כ ליהנות ממנו: ש"ע סָעִיף א
יח (יח) ואם אין שם חמץ ידוע - ר"ל בעת שהניח מלמעלה האוצר אינו ידוע אם היה אז בקרקעיתו חטים מחומצים בודאי: ש"ע סָעִיף א
יט (יט) האוצר - אחר הפסח וליכא למיחש למידי דאף אם מצא עכשיו מחומצים שמא לאחר הפסח נעשה ועוד דשמא אין זו אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נחשבת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
כ (כ) וי"א דקודם וכו' - דעה זו בא להקל ולשונו מגומגם קצת ור"ל דמה שאמרנו דקודם שלשים יום א"צ לבדוק הוא אף כשדעתו לחזור קודם הפסח ורק שלא יהיה דעתו לחזור בתוך הפסח דדעה זו לא ס"ל מה שכתב לעיל דחיישינן שמא יבא ע"פ בין השמשות וכו': ש"ע סָעִיף ב
כא (כא) כיון שהוא קודם שלשים - אבל תוך שלשים שחל עליו חובת בדיקה אף שדעתו לחזור לביתו קודם פסח חיישינן שמא ישתהא ולא יבוא וע"כ צריך בדיקה. וכבר נתבאר לעיל בס"א דכ"ז במפרש לים ויוצא בשיירא לדרך רחוקה אבל בדרך קרובה ודעתו לחזור קודם הפסח לא חיישינן וסמכינן דיבדוק כשיבוא: ש"ע סָעִיף ב
כב (כב) וכשיגיע פסח יבטלנו - פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח: ש"ע סָעִיף ב
כג (כג) צריך לבדוק - דכשיבוא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה ועובר על בל יראה וב"י ודע דלדעה זו ה"ה העושה ביתו אוצר דלדעה ראשונה תלוי חובת הבדיקה באם דעתו לפנותו קודם הפסח ולדעה זו דוקא באם דעתו לפנותו תוך הפסח [ב"י] ולענין דינא פסקו הרבה אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה ומ"מ במקום הדחק כגון שיצא מביתו עם השיירא וכה"ג יש לסמוך אדעה אחרונה ואינו צריך לחזור אם אין דעתו לבוא תוך הפסח: ש"ע סָעִיף ב
כד (כד) ואם שכח ולא בדק - דאם בדק היה צריך לבטל ג"כ בשעת הבדיקה כמש"כ בריש הסימן: ש"ע סָעִיף ב
כה (כה) ולא יברך - דכיון דעיקר הביטול בלב דאפילו מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב [מ"א]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כו (כו) אינו צריך לבער בית הנכרי וכו' - ואפילו אם לא יכנוס לתוכה העכו"ם קודם פסח והטעם כדלקמיה [א"ר]: ש"ע סָעִיף ג
כז (כז) שהרי יקיים מצות ביעור וכו' - אין זה עיקר הטעם דכי מי שיש לו כמה בתים אינו מחוייב לבדוק רק בית אחד אלא משום דכיון שיוצא מבית העכו"ם שלא ע"מ לחזור מסתמא מפקיר הוא לחמצו הנשאר שם והרי הוא כמשליך אותו ברחוב ותו אין החמץ שלו ואינו עובר עליו בבל יראה אלא דמ"מ אם לא היה נכנס לבית אחר קודם פסח כגון שהוא מפרש לים או יוצא בשיירא דעת היש מי שאומר דכיון שהוא תוך שלשים מצוה עליו לקיים מצות בדיקה קודם שיצא מהבית בעוד שהחמץ שלו כיון שלא יקיים מצוה זו במקום אחר משא"כ כאן שיכנס לבית אחר ויקיים שם מצות ביעור אין שום טעם לחייבו: ש"ע סָעִיף ג
כח (כח) באותו בית אחר - או הוא או בעה"ב שדר אצלו דהוי כשלוחו לבער חמצו ושלוחו של אדם כמותו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג
כט (כט) וצריך לבער בית הנכרי וכו' - ואם יוצא מבית ישראל וישראל אחר נכנס בו לכו"ע א"צ לבדוק כי על ישראל השני חל חובת ביעור וה"ה כשיוצא מבית עכו"ם וישראל אחר נכנס תחתיו לדור שם א"צ לבדוק ועל ישראל השני חל החיוב: ש"ע סָעִיף ג
ל (ל) אע"פ שהנכרי יכנס לבית בפסח - ויביא שם חמצו בלא"ה אפ"ה צריך הישראל לבדוק חמץ שלו וכ"ש כשלא יכנס בו הנכרי: ש"ע סָעִיף ג
לא (לא) וי"א שאינו צריך וכו' - דהא הביעור אינו חובת הגוף אלא למי שיש לו חמץ צריך לבדוק ולבער וכאן שאין לו חמץ דהרי הוא מפקירו וכנ"ל אין עליו שום חיוב: ש"ע סָעִיף ג
לב (לב) כשנכנס בו הנכרי - עיין בח"י דלאו דוקא דאפי' אם אין נכנס בו גם כן אינו מחייב כיון שהישראל הפקיר חמצו לשם וכנ"ל. ולדינא יש דעות בין האחרונים אי כדעת המחבר או כהי"א שהובא ברמ"א ונראה דאם נכנס בו הנכרי יש להקל. ולענין אם מחויב לבדוק בליל י"ד החדרים שבדעתו למכרן למחר לנכרי עם החמץ שלהם יש דעות בין האחרונים שדעת המקור חיים והחיי אדם שצריך לבדקן מאחר שלע"ע החדרים לא נמכרו והם ברשות ישראל ואפילו אם נמכרו עדיין לא החזיק בהם הנכרי וגם המפתח הוא ברשות בעה"ב עדיין אמנם בתשובת בנין עולם סימן כ' חולק ודעתו דא"צ בדיקה דבזה עצמו שמוכר למחר לעכו"ם מקיים תשביתו וביעור ולא גרע מחמץ שמוצא אחר הבדיקה שמשייר למאכלו למחר ואינו מחויב לבער הכל ואף בזה בעת שמקיים בדיקה בביתו הוא משייר לאלו החדרים למוכרו למחר לעכו"ם וכן בתשובת חתם סופר סימן קל"א דעתו להקל כשמקיים מצות בדיקה בשאר חדרים וכן בספר אשל אברהם כתב דמסתברא להקל וכן פשוט המנהג עי"ש אך שצריך ליזהר שיבאר בעת המכירה שמוכר לו החדר וכל החמץ הנמצא בו (כדי לכלול בזה גם החמץ הנמצא בחורין ובסדקין) ולא יאמר לו בסתמא שמוכר לו החדר והיי"ש והשכר הנמצא בו [פתחי תשובה] ומ"מ אף דאין למחות ביד המקילין המוכר ביום י"ג שפיר עדיף טפי. כתבו האחרונים כל שלשים יום צריך לעיין בכל דבר העושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר כמ"ש סי' תל"ג בב"י ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום, וכ' הט"ז נראה דא"צ ביטול אלא כשיגיע הפסח יבטלנו וכ"מ מפירש"י עכ"ל אפשר שכוון למ"ש רש"י דכי הדר ימי הפסח עובר עליו דההיא שעתא לאו ברשותיה קיימא דלבטל' עב"ל /עכ"ל/ ול"נ שאין משם ראי' דזה קאי אהא דקאמר אם דעתו לחזור אפי' קודם ל' יום חייב לבער ועל זה כ' רש"י דאם לא יבער ויחזור בפסח יעבור עליו לכן חייב לבער ועוד דבגמרא דילן קאי על חמץ ידוע וחייב לבערו מן העולם אבל בש"ע פסק כהירושלמי דאפי' בספק חמץ צריך לבדוק וכיון דחל עליו חובת בדיק' צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים שמא יש שם גלוסקא יפיפיה דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח דשמא ישכח באותו פעם לבטל וכמו שכ' סי' תל"ד ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב א"צ לבדוק. דלא חל עליו תקנת חכמים אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא (ב"ח): ש"ע סָעִיף א
ג דחיישי' שמא כו'. וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפר' לים או יוצא בשיירא חיישי' שמא ישתהא עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישי' (הג"מ פ"ב ד"מ) א"כ משמע בשיירא ומפרש אפי' דעתו לחזור זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק קודם שיצא, ומיהו הכל לפי הענין אפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחלה דשמא יתאחר ביאתו: ש"ע סָעִיף א
ד אוצר. כלו' שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או דבר אחר: ש"ע סָעִיף א
ה ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל) ואפשר דהוא הדין להיוצא בשיירא תוך ל' ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק: ש"ע סָעִיף א
ו צריך לבדוק. דחיישי' שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו ג"ט ואח"כ יטרוד ולא יבדוק עבב"י: ש"ע סָעִיף א
ז א"צ לבדוק. אבל בחמץ ידוע צריך לבער וכמש"ל ואף על גב דחמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער כמ"ש סי' תל"ב ס"ב שאני הכא דמניח האוצר עליו בידים והוי כמטמין לכתחלה כמ"ש בהגהו' סמ"ק: ש"ע סָעִיף א
ח ואוצר חטים. נ"ל דמיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצ' עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער דנהי דפסקי' כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפי' קודם ל' היינו לכתחלה אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו א"צ לפנותו דהא י"א דאפי' לכתחלה א"צ לבער קודם ל' אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפי' נעשה תוך ל' א"צ לפנותו דבשע' שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו וכ"כ הרשב"א שאין לך אדם שמפנה בורו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ט אסור ליהנות. ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי אפשר דהא גרע טפי דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן דעתו לפנות בורו, (הרשב"א): ש"ע סָעִיף א
י יבטלנו. פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח וק' הא כ"כ בס"א וי"ל דקמ"ל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח ולא בא ובדעתו לבא תוך הפסח א"צ לשלוח שליח קודם פסח לביתו שיבדוק אלא די בביטול בעלמ' כיון שיצא בהיתר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא צריך לבדוק. דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשראוהו עובר עליו (רש"י) משמע דקודם שראוהו אין עובר עליו (ב"ח) וצ"ע דהא בגמרא דידן קאי על חמץ ידוע וא"כ אף על פי שלא ראוהו עובר עליו כיון שהו' ברשותו לכן נ"ל דה"ק דקוד' שרואהו י"ל שכב' נאכל או נאבד או ישראל מכרו מפני שהוא כמשיב אביד' כמ"ש סי' תמ"ג ס"ב אבל כשבא לביתו ורואהו עובר עליו עמ"ש סי' תל"ד: ש"ע סָעִיף ב
יב ואם שכח וכו'. משא"כ אם בדק היה צריך לבטל בשעת הבדיקה כמש"ל: ש"ע סָעִיף ב
יג ולא יברך. דכיון דעיקר הביטול בלב דאפי' מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב: ש"ע סָעִיף ב
יד גם אשתו. וא"ת דהא בר"ס זה כתב ואין מניח בביתו מי שיבדוק א"כ האיך כ' כאן שאשתו תבדוק וי"ל דאע"פ שמניח אשתו בביתו צריך לבדוק קודם שיצא דלכתחלה אין לסמוך על הנשים כמ"ש ססי' תל"ד (ב"ח) ול"נ דבעי' שיצוה וימנ' א' שיבדוק והכא מיירי שלא צוה לאשתו ואשמעי' דמ"מ תעשה כן וכמ"ש ססי' תל"ד ע"ש בב"י דשני הדינים ממקור א' הם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו א"צ לבער. כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו: ש"ע סָעִיף ג
טז וצריך לבער בית העכו"ם. משמע דבבית ישראל א"צ לבער, דעל השני חל חובת ביעור כמ"ש סי' תל"ז וכ"כ רש"י בהדי' דהשוכר עובר על בל יראה אם לא בטלו והראשון ה"ל כמי שאין לו בית והחמץ אינו שלו דהפקירו ופטור מלבער ומ"ש המרדכי דאפי' הוא בביתו של עכו"ם וכו' ה"פ ל"מ כשיוצא מבית ישראל ואין ישראל אחר נכנס לדור בו פשיטא דזקוק לבער דהא ישאר החמץ ברשות ישראל אלא אפילו הבית של עכו"ם ויהי' החמץ ברשות עכו"ם והעכו"ם יזכה בו אפ"ה חייב לבער כנ"ל דלא כב"ח גם מ"ש לפרש בדברי האגודה נ"ל דלא כוון האגודה לזה מעולם רק כוונתו דדוקא מפרש ויוצא בשייר' חיישי' שתאחר ביאתו משא"כ ביוצא לדרך וכמ"ש ס"א בשם הג"מ כנ"ל ברור דוק ותשכח: ש"ע סָעִיף ג
יז כשנכנס בו עכו"ם. אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם נ"ל דתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור וכמ"ש רסי' זה: כתוב במחזורים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל (ב"ח מהרי"ל) עסי' תמ"ד ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א זקוק לבדוק עמ״א בטור לבער ול׳ המחבר לבדוק כר״מ ז״ל פ״ב הי״ט כירוש׳ ויבואר לקמן אי״ה, ומ״ש בלילה כו׳ ביום ג״כ לאור הנר כמ״ש בב״י תל״ג היינו דפריך בירושלמי וכי יש חמה בלילה תפתר כשלא בדק ולא ביוצא לדרך ש״מ התם נמי בלילה לכתחלה ויראה דאסור בכל המלאכות הנזכרים בתל״א. ומ״ש על הט״ז יש בו מקושי ההבנה ואבאר כפי דעתי בעזה״י דעת הט״ז ב׳ דאף תוך ל׳ אין מבטל מיד רק כשיגיע ע״פ בה׳ יבטל אף דעתו בתוך הפסח (וט״ס בדפוס צריך לציין זקוק) ודייק מרש״י ו׳ א׳ כו׳ ודלמא במשנה פי׳ בודקין שלא לעבור ב״י דעדיין לא נתקן תרווייהו ע״פ ז״ל מ״ש רב יהודה אמר רב אמר שם ו׳ ב׳ הבודק צריך שיבטל א״כ לא היה לרש״י לפרש הבדיקה משום ב״י אלא ש״מ דהביטול בע״פ ופירש״י שפיר דאם לא יבדוק חיישינן בדרך ישכח הביטול ובימי הפסח כשבא לביתו עובר ב״י וע״ז כתב המ״א שאין ראיה דה״פ דמר״ה נמי דאם לא יבער פשיטא שגם הביטול לא יעשה עובר ב״י וכל שעושה הביטול פשיטא שצריך לעשות כתיקון חז״ל לגמרי אף בדיקה וביטול שמא הביטול לחוד ישכח כמ״ש בתל״ה ועי׳ אות י״ב משמע כן דאף קודם ל׳ לרש״י צריך ביטול וביעור ומיהו כשדעתו קודם הפסח לדיעה א׳ י״ל מודה המ״א דתרי חששות ל״ח ואי״ה בט״ז יבואר. ועוד דרש״י קאי על גמ׳ בבלי דזקוק לבער היינו חמץ ידוע דלספק א״צ כלל לבדוק ולא לבטל קודם הפסח רק כשיגיע פסח יבטל ושפיר א״צ כ״א ביעור לידוע משא״כ הש״ע פסק כירושלמי דאף ספק צריך בדיקה תוך ל׳ וקודם ל׳ כ״א כדיניה ממילא צריך כתיקון חז״ל אף הביטול מיד. ומ״ש שמא יש שם גלוסקא יפיפיה דמילת שמא ימצא גלוסקא לרש״י ודעתיה עליה וחס ל״ש בדעתו לחזור אחר הפסח משא״כ שמא יש באחת הזויות כרא״ש שם אז אף דעתו לחזור אחר הפסח צריך ביטול ומיד בשעת הבדיקה. ועח״י אות ג׳ כתב דבמקום שהוא בע״פ הוי שעת ביעור ולא ישכח וא״י דמפרש בים ושיירא הוי ליל י״ד לדידיה באין מקום ישוב כלאו זמן ביעוריה ופשע עיין מהרש״א ז״ל והט״ז גופא דכתב דא״צ לבטל מיד טעמא שרחוק מפסח אין טעם לבטל או וא״נ ישכח בע״פ הוי דרבנן משא״כ ב״י הוי ד״ת. ועי׳ מהרש״ל ומהרש״א פסחים ו׳ א׳ וכפי דעתי פי׳ דבריו דרש״י מוקי בין בספק ובין בודאי דבאין דעתו לחזור עד אחר הפסח תוך ל׳ זקוק כו׳ קודם ל׳ א״צ לבדוק ולא ביטול וכשיגיע ע״פ יבטל ועשאוהו כמפולת. ול״ח שמא ישכח לבטל א״נ כך ליכא איסור תורה ל״מ בספק חמץ לשיטת רש״י כל שא״י היכן הוא אין עובר כמ״ש בתל״ה ואפילו ודאי חמץ כ״ז שאין רואה אין עובר דאין מצוי בידך דשמא אכלוהו עכברים וכדומה וכמ״ש הב״ח כאן באורך לרש״י משא״כ דעתו לחזור תוך פסח ל״מ ודאי חמץ דשמא ישכח לבטל ע״פ וכשרואה אח״כ עובר ב״י אפי׳ ספק נמי כשימצא כו׳. ודוקא מפרש ושיירא דשם לית זמן ומקום בדיקה כמ״ש מהרש״א ז״ל אבל במקום ישוב זמן בדיקה לבני אדם קודם ל׳ א״צ כלל בדיקה וכשיגיע ליל י״ד יזכור כשיראה ב״א כו׳ ויבטל. ובאוצר ודעתו לפנות תוך הפסח צריך לבער מיד מר״ה דוקא בודאי חמץ ואף דל״ח שישכח הביטול שהוא בביתו חיישינן דילמא אתי למיכל בודאי חמץ כדמוכח מככר בשמי קורה ובספק חמץ סובר רש״י דלא אטרחוהו לחפש דילמא אתי למיכל אלא משום ב״י ואף דכל בודק צריך שיבטל מתקנת אמוראים י״ל אי לא יבדוק ישכח הביטול כמ״ש בתל״ה וכמ״ש מהרש״א ז״ל פסחים יו״ד ב׳ במשנה יע״ש היטב. וספק חמץ אין צריך לבער קודם ל׳ באוצר אף דעתו לפנותו תוך פסח וכשיגיע פסח יבטל משא״כ מפרש ושיירא אף ספק צריך לבדוק דיפשע כיון שאין במקום ב״א וכשימצא בביתו עובר כן נ״ל פי׳ מהרש״א ז״ל ועט״ז ב׳ וכאן ב״ג יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב אין עמ״א האדון ז״ל במלות קצרות כיון כוונה גדולה דקודם ל׳ לא חל הא תוך ל׳ חל ממילא אף ספק צריך ה״ה קודם ל׳ נמי בספק הא ודאי קודם ל׳ ואין דעתו עד אחר הפסח מבער כירושלמי ועיין עולת שבת ומפני שי״ל דירושלמי מיירי בדעתו לחזור קודם פסח וכרש״י לזה כתב ב״ח שמביא ראיה מהרמב״ם וכ״ה ל׳ המחבר וכפי׳ הר״ן ז״ל ואפ״ה דוקא ספק כו׳ ועא״ר וא״ז ב׳ וח״י ד׳ ובבלי אין חולק עם ירושלמי ולבדיקה שהיא ע״מ לבער קרי ביעור ב״ח וי״ל עוד דל״ת זקוק לבדוק ולהוציא מבית ולהשליך לחוץ נקיט לבער כמו ע״פ ביעור מן העולם כר״י דבעי שריפה ואף ה׳ וקודם לו ולרבנן נמי י״ל עיקר המצוה לבער מהעולם כנותר והבן. ועפר״.ח א׳ וי״ל החילוק בין ספק לודאי דהוי כמטמין וכ״ש ל״א דספק אין עובר מ״ה בספק לאו ב״י. ומ״ש הר״ב ואוצר כו׳ לכאורה אף ודאי חמץ קודם ל׳ א״צ ומיהו כד דייקת ביה יראה כהמ״א וכמ״ש באות ח׳ דאל״כ היה לומר בקיצור דין תשובת הרשב״א ז״ל לחלק לאחר הפסח כו׳ או לומר כונס אלא ה״ק ואוצר חטים שיש ודאי חמ״ץ א״ז קודם ל׳ לכתחלה אסור כירוש׳ ודיעבד קודם שרי ומינה ל׳ בודאי אף דיעבד צריך לפנות ולבער וכ״נ לכאורה מרש״י שם ד״ה אשר שהכניס ולא שכונס. ועי׳ ע״ץ נ״ץ ולמ״ש המ״א אתי שפיר ועי׳ לבוש ופר״ח וח״י וא״ר הסכימו דאף ודאי א״צ יע״ש. ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ג דחיישינן עמ״א ועט״ז ג׳ וח״י ו׳ כתב זמן רב איוצא קאי לא אחזרה ועיינתי בד״מ דפוס פיורדא התקי״ט הביא בזה״ל א״כ יוצא לדרך קודם פסח ודעתו לחזור זמן גדול קודם פסח יצטרך לבדוק וי״ל דוקא מפרש כו׳ ולרש״י אין לחלק עכ״ל ולא כתב אפי׳ מבואר בזמן רב אחורה קאי ובשיירא אפ״ה צריך לבדוק ובשאר דרכים כשמגביל החזרה זמן רב א״צ ולרש״י דעתו תוך הפסח אין לחלק (ולפ״ז רב דנקיט מפרש לאביי ניחא ולרבא י״ל דל״ת דאיירי בדעתו לחזור קודם פסח לז״א מפרש וע״כ באין דעתו עד אחר הפסח ואפ״ה תוך ל׳ זקוק) ולמ״ש מהרש״א ז״ל הביאותיו באות א׳ מ״ש לרש״י מפרש דבע״פ לא יהיה בישוב אף ספק חמץ לא סמכינן אביטול ע״פ שישכח משא״כ ביוצא צריך ויהיה במקום ב״א ליל י״ד בספק אטרחוהו ויבטל בליל י״ד במקום שיהיה או שיבא תוך הפסח. והמעיין ברש״י מפרש לים בשיירא למקום רחוק ולא במדבר שאין מקום ישוב י״ל דתרתי למה לי אלא לרבא אין דעתו לחזור תוך פסח רק אחריותו קודם בע״פ יש לחלק בין תוך ל׳ חל כו׳ יש לחוש בשיירא שמא יתאחר סמוך לחשיכה ובים אף מצור לצידון כיון בליל י״ד לא יהיה בישוב ישכח הביטול ומש״ה ציין רש״י ז״ל דעתו לחזור בימי פסח ארבא כי מקשה איך סתם אביי כו׳ משא״כ אביי שדעתו לחזור י״ל קודם בע״פ או אחריו והבן ובנ״ץ סוף הסימן הקשה על הלבוש במה שיראה מדבריו לחלק תוך הפסח בין שיירא יוצא לדרך ובא״ר ח׳ וא״ז ז׳ תי׳ דדקדק במלת לז״ה לומר בע״פ אין לחוש הא תוך הפסח אין חילוק ולע״ד י״ל דסובר כמהרש״א ז״ל וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ד אוצר עמ״א עשה כלומר ופי׳ עצים לא תבואה כרש״י וכמ״ש הלבוש רבותא תאמר דל״מ תבואה לעשות מביתו אוצר שיהיה תמיד כן דאין לחוש שמא ימלך ויפנה קודם פסח אפי׳ במניח באקראי עצים ל״ח ותוך ל׳ ל״מ בתבואה שיתעכב כו׳ אפי׳ עצים נמי ודוקא נשתמש הא ודאי חמץ אף קודם ל׳ כמ״ש באות ז׳. וע׳ לבוש ואי״ה באות ו׳ יבואר: ש"ע סָעִיף א
ה ואחר עמ״א וכ״נ מרש״י ד״ה אוצר שהכניס לא שכונס עמש״ל וקודם ל׳ אם דעתו לפנותו דיעבד צ״ע. ומ״ש ואפשר אף שחד דינא אית להו מ״מ אפשר דלא אטרחוהו כולי האי ועב״י. ואי״ה באות ו׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ו צריך עמ״א בב״י לדיעה א׳ דעתו לפנותו ע״פ חיישינן כיון שלא ידע בבירור שיש חמץ וכ״ה בלבוש משמע לכאורה בחמץ ידוע קיל טפי דזכור ול״מ למאן דחולק אירושלמי ועי׳ לבוש ס״א אפי׳ למ״ש המ״א אות א׳ וח׳ אפ״ה דיעבד בהניח אוצר קודם ל׳ א״צ לפנותו ובדעתו לפנות ע״פ י״ל אף קודם ל׳ צריך דיעבד לפנות האוצר בספק חמץ ובודאי קיל כאמור ועמ״ש אות ה׳ די״ל דל״ד לתוך ל׳ רחל חובת בדיקה. וע׳ לבוש ס״ב הכניס תבואה דיעבד ועלה קאי קודם ל׳ בדעתו לפנות צריך לבער היינו לפנות האוצר וי״ל בע״א וע״ש ס״א וצ״ע בזה: ש"ע סָעִיף א
ז א״צ לבדוק עמ״א במ״ש באות א׳ ובירושלמי דאוצר ומפרש חד דינא ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ח ואוצר עמ״א עמ״ש אות א׳ דברי הר״ב בודאי חמץ וכו׳ ותוך ל׳ דיעבד צריך לפנות שהניח על ספק חמץ שהיה מקודם כמ״ש באות ה׳ ויוצא לדרך קודם ל׳ ויש ודאי חמץ ג״כ דיעבד א״צ לחזור. ומ״ש דהא י״א קודם ל׳ הוא דיעה ב׳ ברש״י ועי׳ ירושלמי ובמפרש שם. ודעתו אחר פסח י״ל ודאי חמץ אף קודם ל׳ ודיעבד צריך לפנותו ע׳ ירושלמי שם: ש"ע סָעִיף א
ט אסור עמ״א העתיק תשובת הרשב״א ז״ל סי׳ ע׳ ועמ״א תל״ג אות י״ז במפולת שרי לאחר הפסח ורב האי ז״ל אסר ואמר דאף אם מותר במפולת אף דעתו לפנות הגל לבנות הכותל אבל לא דעתו לחפש אחר החמץ בגל ול״ש הערמה משא״כ כאן אסור לכ״ע אף בטלו דחייש להערמה כבסי׳ תמ״ח ועמ״ש אי״ה בט״ז ד׳: ש"ע סָעִיף א
י יבטלנו עמ״א בין דעתו לחזור אחר פסח או קודם פסח דקודם ל׳ א״צ לבדוק ע״ז כתב הר״ב דכשיגיע פסח ונמלך ולא בא יבטלנו במקום שהוא וקשה הא כבר כתב הר״ב בס״א כן כשדעתו לאחר הפשח ה״ה בנמלך וי״ל דקמ״ל דא״צ שליח כשנמלך לבוא תוך הפסח כיון שיצא בהיתר הא באיסור אף קודם ל׳ צריך שליח ועמ״ש באות ה׳. ואם דעתו לבוא ביום י״ד לדיעה זו לכאורה יבדוק בליל יציאה לדרך דמבהיק יותר ואפשר הוי כדיעבד כיון דקודם ל׳ הוא. ולפרש כשיגיע הפסח היינו ליל י״ד יבטל שם ולא סמוך בבואו לביתו ויבטל מיד דז״א ועוד הכל א״א לבטל דצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו ואם יפרש מה מהני. ועמ״ש אי״ה באות י״א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא צריך עמ״א בב״ח נמי תי׳ כעין זה דלרש״י בידוע שהיה לו חמץ אפ״ה כל שא״י בפסח אין עובר ב״י מ״ה דתלינן שמא יאכל ואין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי י״ל מדרבנן לא מ״ה והמ״א סובר דוקא כשיש ס״ס דאין מניח מי שיבדוק אבל מניח נשים וטף כו׳. ואם נאמר לבער ל״ד אלא מיירי בספק חמץ כמ״ש הע״ש י״ל לרש״י א״צ אף ביטול מ״ה בחמץ שא״י כמ״ש בתל״ה לרש״י ולפ״ז שפיר הגיה הר״ב כשיגיע פסח יבטלנו דל״ת לדיעה זו אף ביטול א״צ לרש״י קמ״ל בהא לא קיי״ל כרש״י עי׳ מ״ש בפתיחה מזה ועמ״ש באות י׳: ש"ע סָעִיף ב
יב ואם עמ״א עמ״ש א׳ דלא כט״ז ב׳ דאל״כ מאי איריא שכח ומיהו כשדעתו קודם הפסח לדיעה א׳ י״ל דמודה המ״א דתרי חששות שמא יבוא בה״ש וישכח הביטול ע״כ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
יג ולא עמ״א טור אפי׳ אומר בפה כיון דסגי בלב עמ״ש בתל״א. ומקרא מגילה אם נאמר הרהור כדיבור לכתחילה צריך לקרוא בי׳ וק״ש ברכות לאו אק״ש נתקנו עמ״א נ״ח אות ז׳. ועב״י תל״ד הקשה בירושלמי פ׳ כ״ש אמר רב צריך שיאמר כל חמץ שיש בתוך ביתי וא״י יבטל יע״ש ואפשר רב סובר תערובות ונוקשה עובר ב״י וכפירש״י בריש א״ע ומותר בהנאה כחזקיה עתוס׳ פסחים כ״ג ב׳ ד״ה מאי בינייהו ושלו הוא וצריך בפה כקושיית הר״ן ר״פ משא״כ לדידן או דתערובות אין עובר ב״י או דאסורין בהנאה וגלוי דעתא בלב סגי ומ״מ הל׳ דלא מצינו דתקנו קשה. וע״ד פלפולא בעלמא רב אמר בתוך ביתי לא ברשותי כי ב״י יש טעם מ״ה דילמא אתי למיכל מיניה כמ״ש הרשב״צ ז״ל ביבין שמועה מאמר חמץ ומקרא מסייעו לא ימצא כי כל אוכל כו׳ ומיהו שאור אין ראוי לאכילה אפ״ה עובר ב״י ונ״מ בתערובות דעובר ב״י מהטעם דילמא אתי למיכל ודוקא בתוך ביתו משא״כ במקומות אחרים שאין בא לשם ל״ש דילמא אתי למיכל לפלפולא בעלמא: ש"ע סָעִיף ב
יד גם עמ״א ולפ״ז א׳ י״ל דאשתו בחדר א׳ ותבדוק ותבטל כל מה שיש כו׳ ואף לא צוה לה וביטול שליח מ״מ י״ל זכין לאדם שלא בפניו עח״י אות י״ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו א״צ לבער עמ״א הנה פי׳ דברי ראבי״ה דמודה להטור דהפקר הוא ומ״מ א״י דהא נכנס בבית אחר ויבדוק ויבטל שם ויאמר כל חמץ שיש ברשותי וי״ל בל׳ זה אין נכלל חמץ שבבית עכו״ם אף א״ת בפקדון כה״ג מהני משא״כ כאן ועמ״ש בט״ז אי״ה מזה: ש"ע סָעִיף ג
טז וצריך עמ״א ועט״ז אות ז׳ ופסחים ד׳ א׳ ברש״י ד״ה חובת הדר ויש דיעות בזה לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ומיהו מהא דעל המשכיר כו׳ אין ראיה דנכנס בבית אחר אבל מפרש בשיירא י״ל דבודק תוך ל׳ יום עט״ז א׳: ש"ע סָעִיף ג
יז כשנכנס עמ״א משמע אף בית עכו״ם ובט״ז ד׳ ל״מ כן ועח״י ח״י דהתם ביתו הוא משא״כ בית עכו״ם א״צ בכ״ע: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) זקוק כו' יבדוק ביום והיינו לאור הנר וכדלעיל ר"ס תל"ג: אפשר שכיון למ"ש רש"י כו' דבריו סתומים פה הרבה וצריך אני להציע דברי הש"ס דאמרי' דף וי"ו ע"א ואר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר' קודם למ"ד יום אין זקוק לבער תוך למ"ד יוס (כיון דשואלים ודורשים אז בהל' פסח חל עליו החיוב) זקוק לבער. ואמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור. אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער. וכ' רש"י וז"ל אפי' מר"ה נמי דכי הדר בי' בימי פסח (דהוא הי"א שבסי' ב' דדעתו לחזור ר"ל תוך פסח) עבר עליו והאי שעתא לאו ברשותו לבטלה שהרי אסור כו' עכ"ל וא"ל דראייתו ממ"ש רש"י והא שעתא לאו ברשותיה משמע דאי הוי ברשותי' ומצי לבטל היה רשאי לסמוך על אותו ביטול ול"ח שמא ישכח וא"כ ה"ה תוך שלשים יכול לסמוך על הביטול של ער"פ ול"ח שמא ישכח. וכן ראיתי נדפס פי' זה ולא נהירא חדא דאין זה ראייה דאפ"ת דאין לסמיך על אותו ביטול מגזרה שמא ישכח מ"מ מה לו לרש"י לו' הטעם משום גזירה דרבנן הלא טוב טעמו שלרש"י דאפי' מן התורה ל"מ הביטול אז ועוד אדרבה מדברי רש"י הנ"ל משמע להיפך מדברי הט"ז דא"א דרשאי לסמוך על הביטול של ער"פ לא תי' רש"י כלום ניהו דכי הדר בימי פסח לאו ברשותי' לבטל מ"מ למה צריך לבער עתה יסמוך על הביטול בשל ער"פ ואולי נתכוין המ"א לדברי הב"ח שכ' על מ"ש הסמ"ק דמשמע מדברי רש"י דמיירי קודם ביטול ומי הכריחו לרש"י וכ' הב"ח דרש"י הוי ס"ל כמ"ש הר"ן מדאמר זקוק לבער ולא אמר זקוק לבדוק. אע"כ מיירי בחמץ ידוע. והיא גופא טעמא בעי למה נקט ר"י א"ר הדין בחמץ ידוע ולא בסתם בית לענין בדיקה ואע"כ דמיירי בלא ביטול ונקט חמץ ידוע לרבותא דאפ"ה קודם שלשים א"צ לבער משא"כ אי הוי מיירי בביטול דא"צ בדיקה אלא משום שמא יבואו לאכלו. א"כ אין רבותא יותר בחמץ ידוע מסתם בית והק' תו הב"ח דדברי ר"י א"ר א"ש משום רבותא דקול' דקודם למ"ד נקטי בלא ביטל אבל רבא דלא אשמעי' כ"א אסור' דדעתו לחזור אפי' קודם למ"ד צ"ל ה"ל לאשמעי' גם רבותא אפי' בטלו אפ"ה צריך לבער ומזה הוכיח דע"כ באם בטלו אפי' דדעתו לחזור א"צ לבער עכת"ד הב"ח ע"ש א"כ י"ל דגם הט"ז הכי ס"ל והוי מדמה תוך למ"ד לקודם למ"ד ודעתו לחזור. דהא דיניהם שוה שצריך לבער וכמו דקודם שלשים ודעתו לחזור אם ביטלו אין צריך לבער. ה"ה תוך שלשים אם ביטלו א"צ לבער ות"כ א"א דצריך לבטל בשעת הבדיקה הבדיקה היא ללא צורך ובביטול גרידא סגי אע"כ לא"צ לבטל ויסמוך על ביטול של ער"פ והא דאמר רבא אם דעתו לחזור כו' צריך לבער ולא סמכי' על ביטול של ער"פ שאני התם דאיכא חמץ ודאי וחיישי' שמא ישכח לבטל בער"פ משא"כ הכא דבדק וליכא כ"א מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה סמכי' על הביטול של ער"פ. וא"ל א"כ למה חייביהו חכמים ביוצא תוך למ"ד לבדוק ולא לבטל ה"ל לתקן אפכא לבטל ולא יהא צריך לבדוק. ז"א דטפי עדיף הכא דעי"ז יקיים כל תקנות חכמים לבדוק ולבטל והיינו עכשיו ביציאתו בודק ובער"פ יבטל דהא בלא"ה מסתמא יבטל ער"פ חמץ שיהיה לו אז. משא"כ אי יבטל עכשיו לא יקיים מצות בדיקה ועוד דצריך לעשות כתחלת התקנה שיבדוק תחלה ואח"כ לבטל. וחייבוהו בחיוב ראשון דהיינו הבדיק'. ודחה מ"א. ול"נ שאין משם ראייה כו' כוונתו דהט"ז דימה תוך למ"ד לקודם ל' אם דעתו לחזור ומ"א ס"ל דאין דומי'. דרש"י קאי על קודם למ"ד ודעתו לחזור דאז עדיין לא חל עליו צרכי פסח דהא הוא קוד' למ"ד אלא דצריך לבער שמא יחזור בפסח ויעבור על ב"י ולכן אם היה אחר הביטול אין צריך לבער כיון דבלא"ה אינו עובר שא"כ תוך למ"ד דכבר חל עליו חיוב צרכי הפסח ל"מ הביטול וצריך תרווייהו בדיק' וביטול תקנת חכמים בער"פ דלגבי דידיה יציאתו הוי כמו בער"פ: ועוד דבגמרא דילן כו' ר"ל דלפי דיחוי הראשון של מ"א מודה מ"א להט"ז ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור אם בטלו א"צ לבער כדמוכח מדברי רש"י כנ"ל אבל לפי דיחוי זה שכ'. ועוד דבגמ' כו' גם בזה חולק מ"א וס"ל דגם קודם למ"ד ודעתו לחזור ל"מ אם בטלו דהראב"י הבי' בשם הר"ן שכ' בשם הירוש' הא דאמרי' קודם למ"ד אינו זקוק לבער ה"מ בספק חמץ אבל ודאי חמץ לא וכ' הר"ן דהש"ס דילן חולק מדאמרי' אין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע אפי' בחמץ ידוע קודם למ"ד א"צ לבער ומשמע מדברי הר"ן דלפי הש"ס דילן אין חילוק בין חמץ ידוע לספק בכל ענין תוך למ"ד חל עליו חיוב חכמים אבל לא קודם למ"ד והמ"א ס"ל דרש"י ס"ל דגמ' דילן ס"ל דוקא בחמץ ודאי אז תוך למ"ד צריך לבער משא"כ בספק חמץ אפי' תוך למ"ד אין צריך לבדוק ובזה א"ש מ"ש הסמ"ק למה אוקמי רש"י קודם ביטול כיון דס"ל להש"ס בספק חמץ א"צ לבדוק כיון דליכא איסור בל יראה ה"ה בודאי חמץ אם בטלו ע"כ מיירי בלא ביטול ולכן כ' מ"א לדידן דקי"ל דאפי' בספק חמץ צ"ל תוך למ"ד אע"ג דליכ' בל יראה ה"ה דאפי' בטלו צריך בדיק'. וה"ה כשבודק צריך שיבטל כתיקון חכמים ואפי' קודם למ"ד ודעתו לחזור ואפי' ביטל צריך לבדוק ולבער: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) אצל כו' אבל אם יש כו' והיינו כדעת הירוש' הנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) דחיישינן כו' וא"ת כל היוצא כו' וא"כ למה נקט ר"י א"ר המפרש בים ויוצא בשייר'. ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאין נוהגים כן ביוצא לדרך: א"כ משמע כו כת' הח"י וז"ל הבין מ"א דהא דכ' בהג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי לכן פסק בדעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח חיישי' שמא יתעכב הנה בודאי שגגה גדולה יש בדבריו בראייה זו דהא דזמן רב איוצא לדרך קאי שיצא זמן רב קודם פסח. וכדאי' בש"ס ופוסקים אפי' מר"ה כו' עכ"ל ח"י. ובאמת פשט' דלשנ' משמע כמ"ש ח"י אולם הא סיים מ"א ואפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צ"ל כו' והא אפי' לפי הבנת מ"א דברי הג"מ דמ"ש אפי' זמן רב אדעתו לחזור קאי. ניהו דמוכח לפ"ז ביוצא בשייר' אפי' דעתו לחזור זמן רב קודם פסח צ"ל. אבל אינו מוכרח דבדרך קרובה ודעתו לחזור יום או יומים דצ"ל אע"כ מ"א כי כן מסברא דנפשיה דכן מסתברא ליה. וא"כ ממילא מוכח כהבנת מ"א דמ"ש הג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי. ואפי' כה"ג בהיוצא בשייר' צ"ל דאל"כ אלא דוקא בדעתו לחזור יום או יומים קודם פסח א"כ הדר' קו' הג"מ לדוכתי' כל היוצא לדרך הדין כן לפי סברת מ"א ומאי אריא דנקט ר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר'. אך הט"ז חולק על המ"א ולדינא הסכים הח"י עם מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד ס"ק ד אוצר כו' כלומר שנשתמשו כו' דאל"כ למה צריך בדיקה: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ה) ואח"כ כו' ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' כו' בגמ' נראה דדיניהם שוה דהא אמרי' אהא דאמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד כו' אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ואזדא רבא לטעמי' דגם באוצר אמר הכי וכמ"ש פה בש"ע ואולי ספקו של מ"א דדלמא דוקא באוצר אם עבר ולא בדק צריך לפנות דליכא טרחא מרובה כ"כ כמו ביוצא בשייר' לחזור לביתו או לשלוח שליח דהו' אפושי בטרח' ואפשר דכ"ה לא אטרחוהו רבנן: ש"ע סָעִיף א
ו (ס"ק ו) צריך כו' דחיישי' כו' דודאי באוצר ל"ל כמו ביוצ' בשייר' שיבא לביתו סמוך לפסח ולא יהיה זמן לבער החמץ משא"כ באוצר ל"ל שיפנה עד סמוך לפסח עד שלא ישאר לו זמן לבער החמץ הא הוא בביתו ויכול למנוע צפנות אוצרו כ"כ סמוך לפסח ואם יראה שהזמן קצר ימשוך ידו ולא יפנה יותר לכן כ' הרב"י דחיישי' שיפנה עד שלא ישאר עליו גוב' ג"ט ויהי' אז אפי' באמצע היום וימשך ידו לפנות יותר לסבה מה או למקרה ואח"כ ע"י טרד' ישכח ולא יתן אל לבו שאין עליו גובה ג"ט דכה"ג צריך ביעור: ש"ע סָעִיף א
ז ס"ק ח ואוצר כו' דהא י"א דאפי' לכתחלה כו' דפסקו כהש"ס דילן דס"ל דאפי' ודאי חמץ קודם למ"ד א"צ לבער: ש"ע סָעִיף א
ח (ס"ק ט) אסור כו' ואפי' למ"ד כו' דשרי וכמ"ש מ"א בסי' תל"ד ס"ק י"ז בשם הרשב"א שכ"כ בשם הירושלמי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט (ס"ק י) יבטלנו כו' וי"ל דקמ"ל היה דעתו לחזור ק"פ דלדעת י"א שבסעיף זה א"צ לבדוק. אלא שאח"כ בהיוצא בדרך נתחרט לבא תוך הפסח: ש"ע סָעִיף ב
י (ס"ק יא) צריך כו' עמ"ש סי' תל"ד ס"ק ה' אי עובר בחמץ שאינו ידוע לו ועיין במהרש"ל ובמהרש"א: ש"ע סָעִיף ב
יא (ס"ק יב) ואם כו' כמש"ל בס"ק א' דלא כהט"ז שם: ש"ע סָעִיף ב
יב (ס"ק יג) ולא יברך כיון דעיקר הביטול בלב כו' ואפי' למ"ד שצריך להוציא הביטול בשפתיו כמ"ש הר"ן הובא בב"י מ"מ אין לברך על הביטול שלא מצינו שתקנו חכמים נוסח ברכה על ביטול כ"כ הפר"ח וע"ש לדינא בט"ז ס"ק ו': ש"ע סָעִיף ב
יג (ס"ק יד) גם כו' ול"נ דבעי שיצוה כו' ומ"ש בריש הסימן ואינו מניחו בביתו כו' ר"ל שאינו מניח מי שצוה לו לבדוק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד (ס"ק טו) אין צריך כו' כיון דהנכרי כו' ר"ל ניהו דיקיים מצות ביעור במקום שיהיה ער"פ מ"מ הא צריך לבער לו חמצו שיש לו פה והוא תוך למ"ד חל עליו חיוב הביעור עז"כ כיון דהנכרי כו' והם דברי הטור: וכתבו האחרונים אפי' יכנס לבית אחד וידור שם ע"י שכירות עם המשכיר ויקיים שם המשכיר שהוא בעה"ב מצות ביעור ולא הוא ל"ל בה דהוי כאלו הוא מקיים מצות ביעור שם דהא המשכיר בודק ומבער גם חמצו של השוכר והוי המשכיר שלוחו של השוכר ושלוחו כמותו בכ"מ: ש"ע סָעִיף ג
טו (ס"ק טז) וצריך כו' משמע מדכפל וכ' צ"ל בית הנכרי דהא התחיל ישראל יוצא מבית הנכרי אלא לדיוקא אתי דוקא בית נכרי כו: וכ"כ רש"י בהדיא דף ד' דבעי מיניה מר"נ ב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד (והוא הדין המבואר בר"ס תל"ז) על מי לבדוק על המשכיר דחמירא דידיה או על השוכר דחמירא ברשותיה ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה ודחי שאני התם דאר"מ מזוזה חובת הדר ופירש"י חובת הדר לפי שמשמרתו וכתיב ביתך ביאתך כו' אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה האמרי' לקמן דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עכ"ל ואולם אינו מבואר להדיא מזה דהשוכר חייב לבטל דאפשר דר"ל דסגי בביטול והיינו המשכיר יבטל אך קצת ראיה יש משם ע"פ מ"ש מהרש"ל מדכ' רש"י אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן משמע דס"ל אלו היה דאורייתא ודאי הי' חיוב על המשכיר שהוא ביתו ע"ש. והוי ס"ל למ"א א"א המשכיר לבד יבטל בפה אז מתבטל ממילא ע"י יציאתו ואין השוכר צריך לבטל ניהו דבדיקת חמץ דרבנן מ"מ כל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ויהיה החיוב על המשכיר שהוא ביתו אע"כ ס"ל לרש"י דהשוכר צריך לבטל בפירוש והמשכיר ס"ל או דאין צריך לבטל כלל בפי' וסגי שמתבטל ממילא ע"י יציאתו וכיון דהשוכר צריך לבטל בפי' י"ל דהטילו עליו חכמים גם חיוב הבדיקה ואפי' נאמר דגם רש"י ס"ל דגם המשכיר צריך לבטל בפי' וכמ"ש מ"א בסי' תל"ז ס"ק ג' מ"מ כיון דעכ"פ בין שוכר ובין משכיר יש עליהם חיוב קצת ביעור דהיינו ביטלל מספקא להש"ס על מי הטילו חכמים הבדיקה אע"ג דהבית של המשכיר מ"מ י"ל דהטילו על השוכר הבדיקה כיון דגם עליו חל חיוב הביטול והחמץ ברשותו ה"ל כמי שאין לו בית ר"ל דניהו דכשיצא מפקירו מ"מ הוי כמו ביטול והא מדרבנן לא סגי בביטול ובעי גם בדיקה ולזה כ' דהוי כמי שאין לו בית לבדוק ועיין במ"ש אח"ז: ומ"ש המרדכי אפי' הוא בביתו של גוי כו' ר"ל דין זה שכ' בש"ע ישראל היוצא מבית גוי כו' הם דברי המרדכי וכ' שם לשון אפי' הוא בביתו של גוי כו' משמע דכ"ש כשיוצא מבית ישראל דלא כהב"ח דדייק מדכתב המרדכי אפי' הוא בביתו של גוי דכ"ש אם יוצא מבית ישראל דמה אם יוצא מבית גוי ויכנס בו גוי דאין ביעודו מהני לפסח דמ"מ הגוי יכניס בו חמץ בפסח אפ"ה צריך לבער כ"ש אם יכניס בו ישראל דישראל שני יבער גם חמצו מתוך הבית קודם הפסח: גם מ"ש לפרש דברי אגודה כו' שכ' ההולכים מביתם למקום אחר תוך למ"ד צריכין לבער וכ' ומיהו י"א דוקא במפרש ויוצא בשייר' ופירש הב"ח דבריו דהני י"א קאי איוצא תוך למ"ד ומניח אשתו בביתו ואז דוקא במפרש ויוצא בשיירא דלא יקיים מצות ביעור באותו מקום שיהיה בערב פסח אע"ג דאשתו תבער החמץ מביתו בער"פ בזה אין לסמוך לכתחלה על נשים משא"כ ביוצא לדרך סתם דקיים מצות ביעוד ערב פסח במקום שיהיה כה"ג רשאי לסמוך על אשתו ע"ש ומ"א ס"ל דאגודה קאי על רישא ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור קודם פסח דצריך לבער כמ"ש ר"ס ובזה מחלקים הי"א באגודה בין ביוצא בשיירא ובין הולך בדרך סתם כמ"ש מ"א ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ג
טז (ס"ק יז) כשנכנס כו' אבל כשמפנהו וכו' וכמ"ש ר"ס זה והח"י כ' דלא דק דבר"ס זה מיירי בביתו משא"כ הכא דהוי בית גוי (וחמצו מופקר הוא כיון שמניחו בבית גוי) והוא פשוט עכ"ל ודעת מ"א י"ל דמדמה בית גוי לביתו לענין זה היינו דנראה מלשונו שכ' בס"ק ט"ו כיון שהגוי נכנס בבית זוכה גם בחמץ שהרי ישראל הפקירו (ועיין בלשון הטור שם) משמע דתרתי בעי שהישראל הפקירו וגם הגוי יזכה בו וכן נראה מלשונו בס"ק זה דתרתי בעי ולכענ"ד דמה שהפקירו לחוד ל"מ. דלא עדיף מביטול דמדין הפקר נגעו בה ואפ"ה אמרו רבנן דל"מ ובעי גם בדיקה. וה"מ דהפקר ל"מ ואע"ג דטעם הבדיקה שלא יבא לאכלו בפסח כמ"ש התוס' דיש מכילתן. והכא ל"ש שיבא לאכלו דהא לא יכנס לבית זה בפסח. מ"מ הא כתבו התוס' שם דלא פלוג אפי' בדברים שלא היה ראוי לגזור שמא יבא לאכלו חייב לבדוק ע"ש. ומה"ט ה"ה הכא דהפקר ל"מ והיה צריך גם בדיקה ולחפש אחד כל חמץ שימצא ולכן בעי שיכנס בו גוי ויזכה בחמץ שבבית דודאי מהני דאטו אי בדק ונתן כל החמץ שמצא לגוי מי לא יצא ידי חובת ביעור. וה"ה כשזכה גוי בכל החמץ שבבית שהוא הפקירו סגי בזה. ולכן ס"ל למ"א דביוצא מבית גוי ולא יכנס בו שום אדם אע"פ שהוא הפקירו לא סגי בזה כיון דלא יזכה בו גוי וצריך ביעור. ולפי שסברא זו היתה פשוטה בעיני מ"א דהפקר לחוד ל"מ לכן אייתי ראיה מר"ס זה דלפ"ז יוצא מבית גוי אם לא נכנס בו אדם דומה ליוצא מביתו: ודע שכ' ח"י עמ"ש בש"ע דאם יוצא בשיירא כיון שלא יקיים שם מצות ביעוד כו' אע"ג שכ' לעיל ס"ס תל"ג דבתי ידים והכיסים צריכין בדיקה וזה יקיים עכ"פ. מ"מ אין זה עיקר מצות הביעור כ"א מתוך הבית ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק: ש"ע סָעִיף א
ב צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק: ש"ע סָעִיף א
ג דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן: ש"ע סָעִיף א
ד שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה: ש"ע סָעִיף ב
ו אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ואינו עט״ז ועמ״א י״ד. ומ״ש ביתו זוכה לו עמ״א ט״ז מרש״י ד׳ א׳ ד״ה חובת וי״ל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכ״ש כשאומר בפי׳ כן ורש״י קאי על המשכיר כמזוזה חובת הדר ה״ה חמץ חובת המשכיר ע״ז כתב כשיוצא מפקיר ליה ובדיקה דרבנן ר״ל ביטול ובדיקה בחמץ שא״י דלמא משכח גלוסקא ומשהה ועובר ואגב הצריכו בדיקה שלא ישכח הביטול כמ״ש בתל״ה בט״ז בשיטה הה׳ ומבעיא ליה אי על המשכיר הואיל דחמירא תחלה דידיה היה או על השוכר דברשותיה קאי עיקר הטעם דלמא ימצא גלוסקא שייך ביה. ומיהו תוך ל׳ ואין דעתו לחזור כלל תלוי במ״ש המחבר ס״ג ביוצא מבית עכו״ם ולהר״ב שם ה״ה כאן. אמנם ביוצא קודם ל׳ ודעתו לחזור (לכ״א מהפירושים) א״כ אף מניח בנים קטנים בביתו כי בא תוך הפסח ויראה חמץ שלו עובר עליו משא״כ של אחרים וקטנים דאין עובר. אפשר דמש״ה צריך לבדוק קודם הפסח אפי׳ קודם ל׳ וכאמור וצ״ע. כתב הב״ח ס״ב עמ״ש הטור ואין מניח דאם מניח שלוחו כמותו וכאלו הוא עצמו בודק. וכתב א״ר וא״ז אות א׳ דבדיקה א״צ שליחות אלא דצריך למנות שליח דחל עליו חובת בדיקה וכיון שממנה שליח הוי כאלו עצמו בודק. (אבל ביטול צריך שליחות. וכתב ע״ש דכשהוא בביתו מצוה בו וביוצא לדרך הקילו ונכון הוא עמ״א תל״ב אות ה׳) והשיג על השכ״ג בהגהות הטור אות ב׳ דכתב כשאין בעיר יכול לעשות שליח לביטול דלמ״ד ביטול מדין הפקר ואין שליח יכול להפקיר אין לחלק בין ישנו בעיר או לאו וכ״כ הפר״ח. ואני אומר דהוה קשיא ליה למ״ש הב״ח בתל״ד דאין לבטל ע״י שליח א״כ היוצא בשיירא חיישינן שישכח לבטל במקום שהוא שם וכ״ת יבטל עכשיו הא ליתא דכל שצריך לבטל עכשיו צריך ג״כ לבדוק דשמא ישכח הכל ותקנת חכמים כן הוא משו״ה כתב דאף שפקפק הב״ח בתל״ד היינו כשהוא בעיר משא״כ ביוצא לדרך אם כן ישכח הביטול במקום ההוא זכין לאדם שלא בפניו ויבטל השליח בי״ד ואמרינן ניחא ליה לבעל החמץ שיהא נכסיו מופקרים ונתונים במתנה להשליח כעין מ״ש הט״ז בתל״ה אות ו׳ יע״ש. ומכל הלין משמע דאם מניח בביתו בנים קטנים צריך לבדוק בעצמו ודלא כט״ז וי״ל. ועמ״א אות י״ד: ש"ע סָעִיף א
ב צריך עט״ז בדפוס ציינו על מלת צריך ובזה י״ל גם המ״א א׳ יודה דתרי חששות שמא יבוא ע״פ בה״ש ושמא ישכח הביטול ליל י״ד. וממ״ש הט״ז וכ״מ מרש״י וכמ״ש המ״א א׳ משמע אף דעתו תוך הפסח לבוא אפ״ה אין מבטל אז בשעת בדיקה וט״ס בדפוס והציון על מלת זקוק ואתוך ל׳ קאי. ועמ״א י״ב הוכיח מדכתב המחבר בשכח כשיגיע פסח יבטל משמע הא לא שכח יבטל מיד בשעת בדיקה דא״כ מה אתא לאשמעינן ועב״ח ס״ה הקשה כן על הטור דכתב קודם ל׳ א״צ לבדוק וכשיגיע פסח יבטל לאיזה צורך חזר וכתב דאם דעתו לבוא תוך פסח ושכח כשיגיע פסח יבטל ותי׳ דה״א יבטל מיד קמ״ל כשיגיע פסח יע״ש וכוונתו דאה״נ כשבודק מבטל אלא בשכח ונזכר ביום א׳ בדרך ימתין עד ע״פ וזה כמ״א: והוי יודע דתוך ל׳ ודעתו לחזור אחר פסח דבודק לפירש״י פסחים ו׳ ב׳ ימצא גלוסקא ודעתיה עלויה וחס עליה כו׳ משא״כ כשאין בביתו תוך פסח א״צ ביטול כלל רק בדיקה ומיהו למ״ד הביטול עיקר מ״ה צריך לבטל עמ״א תל״ד ט״ז א׳ תל״ה א׳ ותל״ד ג׳. ולפ״ז י״ל המחבר השמיט בס״א כשיגיע פסח יבטל דא״צ כלל לא בדיקה ולא ביטול מ״ה אף חדר שתשמישו תמיד כיון שא״י היכן הוא מ״ה א״צ כלום וכמ״ש התוס׳ ר״פ כ״ש ד״ה ואי ומדרבנן בדיקה דלמא חזי ומשהה וכשאין בביתו א״צ כלום וביעור וביטול בחמץ ידוע היכן אז מ״ה. ומש״ה בס״ב כתב דעתו לבוא תוך הפסח כשיגיע הפסח יבטל בשכח ה״ה בלא שכח אלא לאשמעינן בס״א א״צ כלל ביטול והר״ב הגיה בס״א דעת הטור בתל״א דביטול מ״ה אף בא״י מ״ד אמי שאכל חלב בשוגג: ש"ע סָעִיף א
ג דחיישינן עט״ז משמע במפרש במגביל יום א׳ חיישינן הא זמן רב לא ומינה בדרך קרוב אף יום א׳ לא חיישינן ואם מגביל לבוא ביום י״ד י״ל דצריך לבדוק בליל שיוצא דנר מבהיק יותר בלילה ע׳ בתל״ג מ״א א׳ וכאן מזה והמ״א ג׳ כתב להיפוך דבמפרש זמן רב נמי ובקרוב יום א׳ נמי כו׳: ש"ע סָעִיף א
ד שיש עט״ז וצריך ביאור ועח״י ח׳ ומ״א ח׳ והמעיין בתשו׳ הרשב״א ז״ל ע״ש שאל בעשה אוצר בבור מחטים יפים ואחר כך יש חשש שנתחמצו מלחות הבור וכתב השואל דאפשר שא״צ לפנות בורו וביטול סגי דהוי כעושה ביתו אוצר קודם ל׳ וע״ז השיב ז״ל דדינא הכי כאותה שאמרת דעושה ביתו אוצר והיינו אף תוך ל׳ א״צ לפנות בורו וכמ״ש המ״א ח׳ וז״ש השואל בכ״ף הדמיון כעושה כו׳ דבהיתר הניח אלא ליהנות אחר הפסח חולק שם אם יש חימוץ ודאי ונתחמץ בפסח אסור וא״צ אלא ספק שרי ליהנות והיינו משום דספק דרבנן הוא (ומ״ש עוד טעמים שם הם לסניפים) משא״כ הר״ב שחולק בין קודם ל׳ כו׳ בין בודאי ובין בספק כי רק לענין ליהנות חילק בספק שרי הא לבער תוך ל׳ אף בספק מבער וע״כ מיירי במניח חטים על חטים חמוצים בודאי וכמ״ש המ״א ח׳ ע״ז הקשה הט״ז דכה״ג ל״מ לכתחלה דאסור לעשות קודם ל׳ אף למאן דחולק אירושלמי דכיון דל״ד למפולת כמ״ש הרשב״א ז״ל לענין הנאה ה״ה לענין לבער ל״ד למפולת שהטעם היתר בעושה ביתו אוצר קודם הוי כמפולת כמ״ש רש״י שם משא״כ ביש חטים חמוצים אף שלא יהנה אחר הפסח מהם מ״מ הוי כמטמין לכתחלה ול״ד למפולת דאף שיבנה הכותל מ״מ אחר החמץ לא יחפש כלל. ואפשר אפי׳ בהניח דיעבד צריך לפנות כה״ג. גם בספק היינו שיש ספק אם יש באוצר זה בכרי זה חשש חימוץ אף תוך ל׳ שרי ומה״ת להחזיק ריעותא. ויותר יש לפרש ספק היינו בהניח חטים יפות וספק שמא נתחמצו מלחות הבור אפילו הניח תוך ל׳ א״צ לפנות דבהיתר הניח וכמ״ש המ״א ח׳: עי׳ ע״ש בספק למכור בחה״מ הוי ספק תורה היינו בלוקח מעות יותר בעד החטים בקרקעית הבור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה וי״א עט״ז הגיה בין אין דעתו לחזור אחר פסח או דעתו לחזור אחר פסח תוך ל׳ חייב לבדוק וע׳ ס״ג בזה וכתב שכ״ד רש״י אבל דעתו קודם פסח לא חיישינן שמא יבוא בה״ש ועח״י אות א׳ וי׳ דהמחבר כ״כ לשיטת הר״ן יע״ש. ולענ״ד יאמר הא דפירש״י דעתו לחזור תוך פסח אף שלכאורה פירוש הר״מ ז״ל נכון בסוגיא כמ״ש הלח״מ פ״ב הי״ט דאל״כ מ״ט דאביי י״ל דרש״י לשיטתיה כפי משמעות בכמה מקומות וכמ״ש מהרש״א ז״ל דף י׳ ב׳ במשנה תוך המועד דכל שאין חמץ ידוע הכין הוא אף חדר שמשתמשין כל השנה מ״ה א״צ ביטול ובדיקה וכמ״ש התוס׳ ר״פ כ״ש ד״ה ואי ומ״ש רש״י ר״פ בודקין שלא לעבור ב״י או חמץ ידוע או א״י כלישנא דבודקין ושמא יראה בפסח כו׳ א״כ כל שאין דעתו לבוא תוך פסח רק אחר פסח ל״ש הני חששות עובר דל״ש חל חובת ביעור ואף תוך ל׳ א״צ כלל בדיקה ולא ביטול כיון שא״י ולא יהיה בביתו בפסח ומשו״ה פירש״י דעתו תוך פסח מד״ה נמי בספק חמץ אבל אין דעתו תוך פסח אלא קודם פסח תוך ל׳ חל חובת בדיקה דאיכא נמי חששא שמא יתאחר ביאתו קודם ל׳ א״צ בדעתו קודם פסח ומשו״ה נד מפי׳ הר״מ ז״ל משא״כ המחבר דכתב קודם ל׳ אצ״ל אע״פ שדעתו קודם פסח או אחריו הוא מיותר דלדיעה א׳ נמי אחריו הכין הוא אלא לומר דל״פ אחריו אף תוך ל׳ א״צ קמ״ל דצריך או דכה״ג נמי הבדיקה מ״ה או דחל חובת הבדיקה אף דל״ש הני טעמים א״כ שפיר הקשה הט״ז וכדכתיבנא וע׳ אות ב׳ בזה: ש"ע סָעִיף ב
ו אבל עט״ז הר״ב בס״א דתוך ל׳ נמי אין לברך הוא הטעם כיון דחששא שמא יבוא בה״ש ואין מברך דלרש״י אין בודק תוך ל׳ כל שדעתו לבוא קודם הפסח כמ״ש באות ה׳ משא״כ כשדעתו תוך הפסח אפי׳ מר״ה מברך ומיהו למ״ש הב״י בשם המ״מ כו׳ יראה שכיון למ״ש בתל״ה אות ב׳. והעלה דתוך ל׳ ודעתו לבא תוך הפסח הוא דמברך וכפי הנראה הוא דעת הר״ב ג״כ בס״א ועח״י י״ג בשם כה״ג בהגהות הב״י ח׳ דאין לברך כלל יע״ש ועסי׳ תל״ג במ״א א׳ וכ״ף וכיון דאם הוא בביתו ובדק ליל י״ג צריך לחזור ולבדוק אין זה זמן ביעור ובספק ברכות שומעין להקל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ישראל עט״ז כתב זה לאפוקי מב״ח ס״ז ועמ״א אות ט״ז. ויראה דהב״ח נמי סתמא קאמר דאף שבודק ישראל ב׳ כל החמץ מ״מ כיון שאין הא׳ עושה שליח במה נפקע תקנת חז״ל על הא׳ תוך ל׳ ואה״נ דאם א׳ עושה שליל לב׳ ש״ד אף להב״ח ועמ״ש אות א׳ ומש״ה כתב הב״ח דאם מניח אשתו שלוחו כמותו והיינו דצריך לשוויי׳ שליח וה״נ כן. והנה לכאורה דעת ראבי״ה שחמץ שלו ועכ״פ צריך ביטול ומש״ה צריך ג״כ בדיקה כי ישכח אם לא שעשה שליח לבדוק ולבטל למ״ד שלוחו יכול לבטל וממה שטען הטור עליו דאין לך הפקר גדול מזה משמע דראבי׳ לא ס״ל כן ומיהו כשנכנס בבית אחר יבטל שם ונכלל בכלל דאומר ברשותי אלא דנראה דראבי׳ נמי ס״ל דהוי הפקר ורק דחל עליו חיוב הבדיקה כמ״ש הב״י. או יאמר דא״נ טעמיה דראבי׳ משום דחמירא דידיה וצריך ביטול וצריך ג״כ בדיקה כתיקון חז״ל כל המבטל בודק שמא ישכח הביטול לחוד היינו ביצא מבית עכו״ם משא״כ מבית ישראל כיון שישראל הב׳ יבדוק א״צ הא׳ לבטל כלל דשמא ימצא גלוסקא לא חיישינן שאין דר שם וכיון שבדק סומכין על החזקה כמ״ש הר״ן ז״ל ר״פ ועט״ז תל״ד אות ג׳ ותל״ה בחמש שיטות ומ״א כאן ט״ז. ומדסיים הט״ז כהטור דלאו ביתו הוא משמע אף שאין עכו״ם נכנס בו בפסח רק שישראל לא ישוב שם אחר הפסח אפ״ה א״צ לבדוק וזה דלא כמ״א אות י״ז יע״ש: כתב הב״ח בתשובה סי׳ קכ״ד דאם אומר בפירוש כל מה שמתחמץ בפסח יהא בטל הוי ביטול ובסתם לא דברשותו משמע מה שיש עכשיו. והאריך שם דהפקר חל על דבר שלב״ל עדיין ובתחלה כתב הטעם דאי בעי מחמץ מיד ולעשות הפקר קשה הא בפסחים ז׳ א׳ דקדים ומבטל מקמי דתחמיץ א׳ שבת וי״ט מבטל בלבו והטעם כמ״ש הר״ן ז״ל ר״פ דלאו ממון הוא ובגלוי דעתיה סגי והיינו שמבטל לכשיתחמץ דבעודו מצה הוי ממון דיליה ולא מהני בלב והתם לאו בידיה הוא לחמץ תוך הפסח ואפ״ה מהני. ומ״ש דנדר חל על דבר שלב״ל עי״ד י״ד כן הלכה דעל עצמו אוסר בנדר כו׳ ובהפקר צ״ע אם אמר הקמח שאקנה יהא בטל לכשיתחמץ ולפ״ז התנה ואמר כל החמץ שאקנה יהא בטל מעתה אם קנה בפסח ושכח התנאי בעת הקנין התנאי קיים ומקח בטל ובגלוי דעת סגי ואם זכר התנאי וקנה הרי ביטל התנאי עי״ד פי״א סי״ב ואע״פ שאין קנין לאיסורי הנאה כמ״ש הריב״ש הביאו המ״א תמ״ו והר״מ ז״ל כ״כ מפורש בפ״א מחו״מ קנה חמץ בפסח לוקה מ״מ אי התנאי קיים הקנין בטל ולאו דיליה הוא. ונ״מ למ״ד בלא בטלו חייב לבער בי״ט גם לאחר הפסח אי הוי חמץ שעבר הפסח בהפקיר בפני עדים למ״ד דלא חייש להערמה כה״ג גם לא הוה מעולם של ישראל כיון דשכח התנאי בשעת הקנין התנאי קיים והקנין בטל. ואי״ה יבואר עוד בתמ״ו ותמ״ח: מעשה באחד דר בבית אינו ישראל בליל י״ד ודעתו למחר ידור בבית א״י אחר ששכר כבר הנה בבית ב׳ ודאי חייב לבדוק בלילה אף לא לקח מפתח דבפסח החמץ בביתו ובישראל חבירו מ״ל על מי מוטל ובית שדר בלילה יראה דחייב לבערו דביוצא תוך ל׳ א״צ משא״כ זה שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה והרואה כו׳ וכה״ג בנר חנוכה ויברך לבדוק בבית שני ואח״כ ילך לכאן ע״ס ברכה מאחר שדר בליל י״ד כאן ועדיין חמץ שלו חל עליו כאן בדיקה אבל לא יברך כאן. או יעמיד שליח נ״ל: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בביתו. אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו ח"י בשם אחרונים דלא כב"ח ע"ל ס"ס תל"ד: ש"ע סָעִיף א
ב זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. וכ' הט"ז דאז אין צריך שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל. ומ"א השיג על הט"ז בזה דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך ג"כ ביטול. וח"י הסכים עם הט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג א"צ לבדוק. וכתב ב"ח ומ"א דאם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו לעולם קודם שיצא ועיין ח"י: ש"ע סָעִיף א
ד אוצר. כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או ד"א: ש"ע סָעִיף א
ה ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' תוך למ"ד ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ו א"צ לבדוק. אבל חמץ ידוע צריך לבער כמו שכתב ס"ק ג': ש"ע סָעִיף א
ז חטים מחומצים. הט"ז השיג על הרב בדין זה. והח"י מיישבו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח אשתו תבדוק. אפילו לא צוה לה שתבדוק. עמ"א ובח"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט היוצא מבית עכו"ם. אבל מבית ישראל וישראל אחר דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף ג
י מצות ביעור. לפי מש"כ הרב לעיל ס"ס תל"ג. דהכיסים ובתי ידים של הבגדים צריכין לבדוק א"כ יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לו' כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח"י. כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר חמץ בו באופן שלא יוכל להסירו בנקל. ב"ח ומהרי"ל: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ואינו מניח. דאל"כ לא חל עליו חובת הביעור דשלוחו כמותו כמש"ל: ולא יברך. כמ"ש הרא"ש ותקנו על ביעור חמץ לפי שמיד הוא מבטל ומצניע את הידוע לו עד שעה ה' ואז מבערו ועל עסק זה נתקנה הברכה כו' ע"ש משא"כ כאן שאין מבטלו וגם עדיין משתמש בחמץ: א"צ לבדוק. לשון הרמב"ם. ור"ל דוקא ספק חמץ וכמ"ש בירושלמי והביאו הר"ן ובספק אבל ודאי אפי' מר"ה וכ' אבל א"נ כן לפי גמרא שלנו שאמרו לבער. וכ"כ הטור וש"פ אבל הרמב"ם דרכו לנטות אחר הירושלמי ברוב מקומות וכן פסק בכל בו וכן לשון סמ"ג וסמ"ק: וכשמגיע כו'. דאל"כ עובר משום בל יטמין כמ"ש בפ"ק משא"כ ברישא דמבטל בשעת בדיקה כמ"ש שם הבודק כו' וניבטליה בארבע כו' משא"כ בסיפא וכ"פ מ"א דלא כט"ז וז"ש בס"ב ואם שכח כו' מ' בלא"ה מבטל בשעת בדיקה ועמ"א שם: ואם דעתו כו' קודם כו'. למד מהירושלמי דפ"ק היוצא לפרש כו' הדא דתימא בשיש בדעתו לחזור אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לל' יום צריך לבדוק כו' א"ר בא אפי' יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור ור"ל אין בדעתו לחזור קודם פסח אבל בדעתו לחזור קודם פסח א"צ שיבדוק אז וא"ר בא אפי' דעתו לחזור שמא ימלך ולא יחזור אלא בה"ש: וכן כו' קודם הפסח. ג"ז לשון הרמב"ם שם: מיהו לאחר. אע"ג דבירושלמי פ"ב אמר דבנפלה מפולת מותר לאחר הפסח שאמרו שם הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אר"י לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר"י כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא ר"י חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכייה לית כאן זכייה והוא אסור ור"ל פלוגתא דנדרים מ"ג א' במתני' ת"ק ור' יוסי ושם בגמ' אר"י מ"ט דר"י כו' נמצא בנפלה בין למ"ד משום הערמה מותר כנ"ל ובין למ"ד משום זכייה אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ולא קי"ל כוותיה דהלכה כסתם מתני' אלא שר"ה גאון אסר בכה"ג וצ"ל דכאן גרע ממפולת ודמיא להערמה: ואם אין כו' מותר כו'. אין שם באותו תשובה למכור אחר הפסח בספק חמץ אלא שדקדק כן מלשונו שכ' ואם היה ברור לנו שיש שם חטים כו' דה"ז כמבטל ומכוין כו' וצ"ע שלא צידד שם בספק אלא שא"צ לפנות אף אם נעשה בתוך שלשים משום ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם שמא נתעפש כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב וי"א דקודם. וכ"מ פשטא דגמ' דפריך ואי דעתו לחזור כו' וע' רש"י שם ד"ה אפי' כו' וכן העושה אוצר קשה לפי' הרמב"ם ועב"ח שנדחק מאוד. וכדעת הראשון בירושלמי וכ"כ הר"ן: ואם שכח. כנ"ל: ולא יברך. ע' מ"א וכ"כ הטור: גם אשתו. ס"ל דאפי' מניח אשתו בביתו צריך לבדוק כדעת הירושלמי שאמרו שם לא תיתני נשים מפני שהן עצלניות והן בודקות כ"ש ועסי' תל"ז ס"ד דלא קי"ל כהירושלמי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג ישראל היוצא. דקדק מדאמרי' המפרש ויוצא בשיירא שאין נכנס בבית אבל יוצא לדרך לא ועב"ח וז"ש אבל אם הוא כו': אע"פ שהא"י כו'. דטעמא דגמרא דתוך ל' יום חל חובת ביעור כיון שלא יבדוק בי"ד: וי"א. כיון שהא"י נכנס בו זוכה בחמץ וקודם זמן איסורו אם נותנו לא"י א"צ לבער כמ"ש בפ"ב וצ"ע לסברא זו דאף אם לא נכנס מ"מ הפקיר חמצו קודם איסורו בפלטיא וא"צ לבדוק כלל ומותר אף לאחר הפסח באכילה כמ"ש לעיל: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)