א תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, עוֹבְרִים עָלָיו מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, ז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט) כְּגוֹן הַמּוֹרְיָס וְכוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמַּדִּי וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח; כְּגוֹן עֲרֵבַת הָעַבְדָּנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ קֶמַח וְעוֹרוֹת, אֲפִלּוּ נְתָנָן שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הַבִּעוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ. וְאִם לֹא נָתַן הָעוֹרוֹת, וְנָתַן הַקֶּמַח קֹדֶם ג' יָמִים לִשְׁעַת הַבִּעוּר, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שֶׁהֲרֵי נִפְסַד וְהִבְאִישׁ; תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, חַיָּב לְבַעֵר. וְכֵן הַקִּילוֹר וְהָרְטִיָּה וְהָאִסְפַּלְנִית והתריאק "ה שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן חָמֵץ, מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁהֲרֵי נִפְסַד צוּרַת הֶחָמֵץ.
ב הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעִפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכֹל הַכֶּלֶב, וּמְלּוּגְמָא שֶׁנִּסְרְחָה, אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר.
ג בְּגָדִים שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתָם בַּחֲלֵב חִטָּה, וְכֵן נְיָרוֹת שֶׁדִּבְּקוּ אוֹתָם בֶּחָמֵץ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁאֵין צוּרַת הֶחָמֵץ עוֹמֶדֶת. הַגָּה: וְלָכֵן מֻתָּר לְדַבֵּק נְיָרוֹת בְּחַלּוֹן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לַפֶּסַח; וְיֵשׁ מַחְמִירִים אִם נִרְאֶה מִבַּחוּץ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קי"ז וּפְסָקָיו סִימָן קמ"ט וּמַהֲרִי"ו).
ד דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ חָמֵץ וְאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם כְּלָל אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל כָּל אָדָם, כְּגוֹן התריאק "ה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְקַיְּמוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִן הֶחָמֵץ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ. הַגָּה: וּלְקַמָּן סִימָן תמ"ז סָעִיף ד' בַּהַגָּה יִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים אִם נִתְבַּטֵּל קֹדֶם הַפֶּסַח, וְהָכִי קַיְמָא לָן.
ה שֵׁכָר שֶׁעוֹשִׂים מֵחִטִּים וּשְׂעוֹרִים חַיָּבִים לְבַעֲרוֹ. וְכֵן אִם הֶעֱמִיד גְּבִינוֹת בַּחֲלָא מִשֵּׁכַר שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים, חַיָּב לְבַעֲרָם.
ו נָהֲגוּ לְגָרֵר הַכְּתָלִים וְהַכִּסְאוֹת שֶׁנָּגַע בָּהֶם חָמֵץ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. וְאִם יֵשׁ חָמֵץ בְּסֶדֶק, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַטֵּט אַחֲרָיו, יָטִיחַ עָלָיו מְעַט טִיט.
ז בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר; וְאִם לָאו, אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ; וְאִם לָאו, חַיָּב לְבַעֵר.
ח הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּב' מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם, רוֹאִים כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ, חַיָּב לְבַעֵר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּעֲרֵבָה, אֲבָל בַּבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ, חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָם. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בַּעֲלִיָּה, חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בְּאַכְסַדְרָה, חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וְחֵצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ, הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִים בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ.
ט חָמֵץ שֶׁנִּתְעַפֵּשׁ קֹדֶם זְמַן אִסוּרוֹ וְנִפְסַל מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב, אוֹ שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ קֹדֶם זְמַנּוֹ (רַ"ן) וְנֶחְרַךְ עַד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכֶלֶב, אוֹ שֶׁיִּחֲדוֹ לִישִׁיבָה וְטָח אוֹתוֹ בַּטִּיט, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח.
י דְּיוֹ שֶׁהוּא מְבֻשָּׁל בְּשֵׁכַר שְׂעוֹרִים, מֻתָּר לִכְתֹּב בּוֹ.
יא עֲרֵבוֹת שֶׁלָּשִׁין בָּהֶן חָמֵץ, אֵין לִסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁרוֹחֲצִים אוֹתָן בְּחַמִּין וּמְנַקְּרִין הֶחָמֵץ מֵהֶן; כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַקְּרָן שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בָּהֶן בֵּין הַכֹּל כַּזַּיִת, וְהַכְּלִי מְצָרְפוֹ; וְצָרִיךְ לִתְּנָן בְּמַתָּנָה לְאֵינוֹ יְהוּדִי עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, אוֹ לְטוּחָן בַּטִּיט. וְהוּא הַדִּין לְבָצֵק שֶׁבִּכְלֵי נְסָרִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ. הַגָּה: וְטוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּכֵּלִים שֶׁמַּשְׁהִין בָּהֶם קֶמַח כָּל הַשָּׁנָה (מַהֲרִי"ו), וְכֵן בַּכֵּלִים שֶׁמַּנִּיחִים בָּהֶם פַּת כָּל הַשָּׁנָה. וּמַפָּה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל שַׂק קֶמַח, לֹא מְהָנֵי לָהּ נִעוּר וּצְרִיכָה כִּבּוּס כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלֶיהָ בְּפֶסַח (מַהֲרִי"ל).
א סָעִיף א (א) תערובת חמץ וכו' - הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו דלמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ אם עבר ושהה עד לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י ובב"י כמבואר לקמן סוף סימן תמ"ז. וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו דינא הכי דאף דאיסורו במשהו הרי אינו רק מדרבנן וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור דאורייתא להשהותם רק מדרבנן צריך לבערם בע"פ ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם ואם עבר ולא ביערם עד לאחר הפסח מותרין באכילה ואם אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר החמץ ולא נשאר בו אלא הטעם דלא היה בו ששים לבטלו אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם כעיקר מ"מ לענין בל יראה מצדד הח"י דאינו עובר כיון דאין בו ממשו של איסור ומ"מ מדרבנן בודאי אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר הפסח אין לאסור בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר ויש חולקין וס"ל דכיון שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור ג"כ מן התורה וממילא אם עבר ולא ביערו גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה. וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה חמץ בו ביום אע"פ שאין בתבשיל ששים כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה מותר להשהותו עד אחר הפסח [ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסימן תנ"א] ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח. ואם נתבשל או נכבש לכתחלה בתוך הפסח בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו צריך לבער [ח"א]:
ב סָעִיף א (ב) עוברים עליו וכו' - אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת [ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב] ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז:
ג סָעִיף א (ג) המורייס - מין מאכל הנעשה משומן דגים עם קמח קלוי מעט ומים וכותח נעשה ממלח וממי חלב ומתערב בתוכו גם פירורי פת ושכר המדי נותנין בו שעורין ומים להחמיצו:
ד סָעִיף א (ד) וכל כיוצא באלו וכו' - כגון חומץ האדומי ושארי דברים דקחשיב במשנה (דף מ"ג) שיש בהם תערובות חמץ. ויין שרף הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים דהוי חמץ גמור וגרע מתערובות חמץ ועיין בח"י ובמקו"ח דה"ה אם נעשה משמרי שכר ועיין בפמ"ג:
ה סָעִיף א (ה) ואינו ראוי לאכילה - ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ חמץ נוקשה דראוי לאכילה קצת אסור להשהותה:
ו סָעִיף א (ו) הרי זה מותר לקיימו - שהעורות גורמין שמסריח מיד:
ז סָעִיף א (ז) חייב לבער - דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמיה בס"ב לענין פת שעיפשה:
ח סָעִיף א (ח) מותר לקיימן בפסח - ולענין אכילה יתבאר לקמן בס"ד:
ט סָעִיף ב (ט) שעיפשה וכו' - ודוקא שעיפשה קודם זמן איסורו דאם עיפשה אחר זמן איסורו אף שעיפשה כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מ"מ חייב לבער כיון שנתחייב בה קודם שנתעפשה:
י סָעִיף ב (י) מלאכול הכלב - דאז אינו חייב בביעור דהוי כעפרא בעלמא אבל אם לא נפסל מאכילת כלב אף שלאדם נתקלקל ואינו ראוי מ"מ עדיין חייב לבער כחמץ גמור מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות:
יא סָעִיף ב (יא) ומלוגמא - היינו תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס ונותן ע"ג המכה:
יב סָעִיף ב (יב) שנסרחה - והיינו נמי דוקא שנסרחה מאכילת כלב כמו בפת הנ"ל. ואם החמיצה ולבסוף נסרחה אינו מותר לקיימה אלא כשנסרחה קודם פסח כנ"ל גבי פת ואם נסרחה קודם שהחמיצה אפילו בפסח שרי דכיון שנפסדה קודם שנתחמצה הו"ל כפת שנתעפש קודם זמן איסור:
יג סָעִיף ג (יג) שכבסו אותן וכו' - ר"ל אפילו סמוך לפסח:
יד סָעִיף ג (יד) בחלב חטה - היינו אפילו אם נראה עליהן קצת ממשות החמץ:
טו סָעִיף ג (טו) וכן ניירות וכו' - היינו ג"כ אפילו אם ממשות החמץ נראה קצת מבחוץ והטעם בכל אלה מפני שכבר נפסדה צורתו וכמו שמפרש:
טז סָעִיף ג (טז) מותר לקיימן - מ"מ אסור להציע בגדים המכובסים בחלב חטה על השלחן דלפעמים נמצא עליהן קצת ממשות מהחמץ ויש לחוש שמא יפרך קצת מהן לתוך המאכל וכ"ש שאסור להניח בתוכן קמח של פסח וצעיפי נשים הרגילין לתקנן עם קמח עד שנעשין עבין קצת שדרך ליפרך מהן אין ללובשן בשעת אכילה והמדקדקים נוהגים שלא לכבס בגדים וצעיפים בתוך ל' בחלב חטה אלא בשאר מינים שאינם מחמשה מיני דגן:
יז סָעִיף ג (יז) ויש מחמירין וכו' - דס"ל דכשניכר מבחוץ מקרי צורת החמץ עומדת עדיין אף שנתייבש ואין היתר לדידהו לענין דיבוק ניירות בחמץ אלא באופן שאין נראה מבחוץ ממשות החמץ. ובדיבוק הניירות בחלון צריך לדידהו לעשות הבצק בלילתו רכה מאד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהיה מבצבץ לחוץ כלל. מיהו אם נעשו קודם שלשים יום לכו"ע אין לחוש אף שנראה מבחוץ מפני שבודאי כבר נתקשו ומאיסי ודמיין לפת שנתעפש עד שנפסל מאכילת כלב וכן אם כל הדיבוק של חמץ בנייר היה פחות מכזית אף בתוך ל' יום א"צ לבער לכו"ע:
יח סָעִיף ד (יח) שנתערב בו - ר"ל קודם הפסח ואפ"ה אסור לאכלו דחוזר וניעור בפסח:
יט סָעִיף ד (יט) חמץ - היינו חמץ מעליא ורק ע"י שנתערב אינו ראוי למאכל דאי היה חמץ נוקשה קודם שנתעפש מותר להרבה אחרונים לאכול ואפילו כשנתערב תוך הפסח:
כ סָעִיף ד (כ) כל אדם - רק לחולים:
כא סָעִיף ד (כא) אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו - ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דהוא אכלו אחשביה:
כב סָעִיף ד (כב) הרי זה אסור לאכלו - ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח וכמו בפת שעיפשה לעיל בס"ג. ולענין רפואה עיין בסימן תס"ו שם באחרונים:
כג סָעִיף ד (כג) דיש חולקים ומתירים וכו' - ס"ל דכיון שכבר נתבטל קודם פסח לא אמרינן דחוזר וניעור אך מה שסיים והכי קיי"ל הוא פלא דהרי הוא כתב שם דהמנהג להקל בזה ולומר שכבר נתבטל הוא רק דוקא כשנתערב לח בלח ולא כשנתערב יבש ביבש אח"כ מצאתי שכבר התעורר בזה החמד משה:
כד סָעִיף ה (כד) חייבים לבערו - ועובר משום בל יראה אם לא ביערו. וגם יש בו כרת בשתייתו אם איכא כזית בכדי אכילת פרס ואפילו אי לית ביה שיעור זה עכ"פ טעם חמץ יש בו וקי"ל טעם כעיקר דאורייתא. אם נתערב השכר בדבר אחר אותו התערובות אסור בפסח ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
כה סָעִיף ה (כה) אם העמיד - אפילו יש בהגבינות ששים נגד החלא לא בטיל החלא דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ולא עוד שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאלו הוא בעין ממש ולפיכך מי דבש (שקורין מע"ד) שהחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ משמרי שכר וזה שבישל עתה רביעי או חמישי וכן לעולם חייב לבער אפילו מי דבש האחרון שכל אחד מהן ע"י המעמיד נעשה כולו חמץ ובזה אין להקל לשתות אפי' ביו"ט אחרון של פסח רק באותו מע"ד שאין בו חשש זה רק שנתבשל בכלי חמץ יש מקילין ביו"ט אחרון לשתותו מטעם דסתם כלים אינן בני יומן [אכן במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שמבשלין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונותנין טעם לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו בן יומו ועיין סי' תמ"ז ס"ה בהג"ה ובמ"ב] וכל זה כשמע"ד הראשון הועמד בשמרי שכר לבד [וכן מי דבש השני בשמרי מי דבש הראשון בלבד וכן כולם] אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ ובהצטרפותם הועמד הרי הוא מותר אף בשתיה בפסח אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר דכל זה וזה גורם (פירוש איסור והיתר) להעמידו הרי זה מותר אם אין בכח האיסור בלבד להעמידו כמו שנתבאר ביו"ד סימן פ"ז:
כו סָעִיף ה (כו) בחלא וכו' - או ביי"ש הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר. אם העמיד הגבינה ע"י קיבה והיא נכבש תחלה בכלי חמץ מעל"ע אסור לאוכלה ומותר להשהותה [רדב"ז] ועיין באחרונים שמצדדים דאם הועמד קודם פסח אין לאסור רק אם לא היה בגבינה ששים נגד הקיבה ובפסח דאיסורו במשהו אסור בכל גווני:
כז סָעִיף ה (כז) חייב לבערם - בע"פ וכן אם שפכו על הגבינות אחר שנעשו כבר יי"ש כדי לחזקם חייב לבערם אף שיש ס' בגבינות כנגדם דלטעמא עבידי ולא בטלי ומיהו כ"ז אינו אלא מדרבנן ובדיעבד אם שכח ולא ביערו בין בדבר המעמיד בין בדבר דלטעמא עבידא ועבר עליו הפסח יש להתיר במקום הפסד מרובה בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח וכן בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שחייב לבערה מן הדין אפילו יש בעיסה ששים נגדה ומטעם מעמיד דאין בטל אפילו באלף וכנ"ל אם שכח ולא ביערה ועבר עליה הפסח יש להתיר במקום הפסד מרובה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח:
כח סָעִיף ו (כח) ויש להם ע"מ שיסמוכו - ר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירא אלא יש לזה סמך מן הירושלמי דאיתא שם הטח ביתו בצק חייב לבער:
כט סָעִיף ו (כט) יטיח עליו וכו' - וזה מהני אפילו יש במקום ההוא כזית ויותר וכדלקמן בס"ט ע"ש:
ל סָעִיף ז (ל) אם יש כזית וכו' - ר"ל אף דבודאי מבטל ליה כשעשוי לחזק בו שברי העריבה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל:
לא סָעִיף ז (לא) עשוי לחזק בו וכו' או לסתום וכו' - ואין חילוק בין אם היה זה בשולי העריבה או למעלה בשפתה:
לב סָעִיף ז (לב) בטל במיעוטו - היינו אע"ג דאיכא פלגי זיתי טובא בשטח כל העריבה כיון דאינן במקום אחד בטל כל אחד במיעוטו לגבי הכלי:
לג סָעִיף ז (לג) ואם לאו חייב לבער - ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו ואפילו אין עשוי לחזק וכדמוכח בסי"א אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפילו פחות מכזית צריך ביעור ודוקא כשראוי לאכילה קצת אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער לכו"ע:
לד סָעִיף ח (לד) כל שאילו ינטל החוט וכו' - דהיה החוט עב וע"כ הוא מצרפן והוי כזית במקום אחד ולכן אינו מועיל אפילו היה עשוי לחזק:
לה סָעִיף ח (לה) אינו צריך לבער - ודוקא בשהיו במקום העשוי לחזק העריבה דאל"ה הכלי מצרפן וכנ"ל:
לו סָעִיף ח (לו) שפעמים מקבץ אותם - בעת שמכבד הבית והוי במקום אחד:
לז סָעִיף ח (לז) דבוקים וכו' - ר"ל בגומות שיש בהן כדי להשוותן והוי כמו עשוי לחזק דמבואר לעיל בס"ז דבזה אינו חייב לבער אא"כ יש כזית במקום אחד וי"א דאפילו אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית כ"א ואחד במקומו ולא חיישינן בזה שיתקבצו במקום אחד. ומ"מ ביטול צריך לכו"ע ואם לא ביטל קודם זמן איסורו צריך לבער אח"כ:
לח סָעִיף ח (לח) מבטלו בלבו ודיו - דזהו בעיא בגמרא אם מצטרפין ולכן כיון שביטל אח"כ הו"ל ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק:
לט סָעִיף ט (לט) קודם זמן איסורו ונפסל וכו' - ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב:
מ סָעִיף ט (מ) קודם זמנו - לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי:
מא סָעִיף ט (מא) או שייחדו לישיבה וכו' - שהיה לו גוש עבה של חמץ בין עיסה קשה ובין פת וייחדו לישיבה קודם פסח ואף דבדעתיה סילקו מתורת אוכל ובטלו רק לזה אפ"ה כ"ז שלא טח בטיט לא מהני ביטולו. וטח בטיט לחודיה לא מהני כ"ז שלא ייחדו לישיבה:
מב סָעִיף ט (מב) וטח אותו בטיט - ובזה מהני אפילו לא נפסל החמץ מאכילה והטעם משום דבטליה עי"ז משם אוכל. והנה מלשון המחבר משמע דצריך לטוח אותו מכל צד אבל בגמרא איתא וטח פניה בטיט ואולי דמפרש פניה היינו פני הפיכת שאור מכל צד:
מג סָעִיף ט (מג) מותר לקיימו בפסח - וה"ה דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא. ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו:
מד סָעִיף י (מד) דיו שהוא מבושל וכו' - ר"ל קודם זמן הביעור והטעם דעפצים ושאר דברים המרים שנתערב בו בודאי פגמוהו להשכר עד שאינו ראוי לשתיה אף לכלב ולכך מותר לכתוב בו במועד אבל אם בישל נכרי בפסח את הדיו הנ"ל אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל השכר מאכילת כלב קודם זמנו:
מה סָעִיף י (מה) מותר לכתוב בו - ולא חיישינן שמא ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו כדרך הסופרים וחמץ שנפסל מאכילת כלב הלא אסור באכילה וכנ"ל דזה דוקא כשאכלו בכונה ומשום דהוא אחשביה משא"כ בזה שהוא שלא בכונה אין קפידא [מ"א בשם תה"ד]:
מו סָעִיף יא (מו) אין לסמוך וכו' - לא מיירי לענין להגעילן ולהשתמש בהן בפסח דבזה א"צ לצירוף כזית דהא אפילו ישאר משהו אסור אלא מיירי לענין להצניען:
מז סָעִיף יא (מז) אי אפשר לנקרן - לאו דוקא אלא ר"ל דברוב הפעמים לא יוכל לנקרן כראוי ולכן יש להחמיר משום חומרא דחמץ בכל גווני וכתבו האחרונים דהכא מיירי בעריבות העשויות מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצין בין נסר לנסר ומצוי שם חמץ אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיוכל לנקרן כדי להצניען אבל לא להשתמש בהן בפסח ואם עבר ולש בהם בפסח אחר הגעלה מותר:
מח סָעִיף יא (מח) עד לאחר הפסח - לא שיאמר לנכרי כן אלא יתנם לו במתנה גמורה אלא שאחר הפסח יכול לחזור וליתנם ממנו וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח:
מט סָעִיף יא (מט) וה"ה לבצק וכו' - וכתב מהרי"ל דכן המנהג בדפי מולייתא ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בם עיסה לטוחן בטיט או למכור לנכרי. ולפי מה שכתבו האחרונים הנ"ל אם עשויות מחתיכה אחת די כשמנקרן היטב ומצניען במקום צנוע:
נ סָעִיף יא (נ) בכלים שמניחין בהם קמח - דשמא יש עליהם חשש חימוץ ונכנסו בין הסדקים:
נא סָעִיף יא (נא) בכלים שמניחים בהם פת - היינו סלים של נצרים עפני שיש בהם גומות וא"א לנקרן ויש להטמינם בחדר שאינו רגיל לילך שם:
נב סָעִיף יא (נב) וצריכה כיבוס - היינו כיבוס יפה בחמין ואפר וחביטה [אחרונים] ועיין לקמן סימן תנ"ג ס"ו ובמ"ב שם:
א סָעִיף א תערובת חמץ. כ' המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר (עסי' תרי"ב) וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעור אף על פי שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל והכ"מ הסכים לי"א: ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחל' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח ומכ"ש דשרי לשהותו מדאוריית' אבל מין בשא"מ אף על גב דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בבת א' אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא וע"ש בטור לדעת רש"י וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולשהותו (ודברי הב"י בכאן צע"ג) וכן כתב הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואף על גב דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף מדרבנן וכ"כ הר"ן ולדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי בי"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכיל' מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ודעת הש"ע כדעת התוס' שהרי פסק בססי' תמ"ז דחמץ נוקשה וכו' לא עבר עליו בבל יראה מן התורה א"כ ס"ל שאין לאו ג"כ באכילתו דהא פסק כהרמב"ם ורש"י אלו עוברין בבל יראה וכר"י דתניא כוותי' כל מחמצת לא תאכלו וכו' ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר משמע דנוקשה אינו בכלל לאו דלא תאכלו וכסתם מתני' שיאור האוכלו פטור ואפ"ה פסק חמץ נוקשה אסור להשהותו אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה כיון שלא עבר עליו בבל יראה ובתערובת חמץ פסק הש"ע כסתם מתני' דאלו עוברין וכדעת הרמב"ם ודוק בב"י: וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכיל' קצת דהא כ' הר"ן דגזרי' דלמא אתי למיכל מיניה וכ' הטור ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא (ולכן בעי' כזית בכא"פ) אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל (עס"ה) ומיירי במין בשא"מ וכמש"ל ועמ"ש סס"י תמ"ז ובי"ד סי' קל"ד כ' בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינ' (היינו כותח הבבלי כו') דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ככבשי' שדרכן לתת לתוכן יין וכו' ע"ש ותימא דהא בגמ' מוקי דכותח הבבלי מיירי שיש בו כזית בכא"פ הא לאו הכי שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ורי"ז כתב וז"ל נתערב קודם הפסח בטל בס' ודוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לתקנו ולעשותו עם חמץ כגון אלמוד"י שכתבתי למעלה אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם פסח אבל בע"א מותר עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא עירבו בכוונה אדעתא לשהותו אסור וכ"כ הרא"ש וטור עמ"ש ס"ח עססי' תמ"ז:
ב סָעִיף א ואינו ראוי לאכילה. דהוה ליה כנוקשה ע"י תערובות עיין במ"מ ספ"ד ועמש"ל:
ג סָעִיף ב שעיפשה. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער (מ"מ ראב"ד):
ד סָעִיף ג בגדים. נ"ל דמ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישי' שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל וראיי' ממ"ש בס"ס תמ"ז:
ה סָעִיף ג ויש מחמירין כו'. דאז צורת החמץ עומדת אבל אם נעשה קודם ל' כבר נתקשה ושרי כמ"ש סמ"ק גבי חבית (ת"ה) ולפ"ז לפי מ"ש רמ"א בסי' תמ"ז סס"ה כהמרדכי דבעי' ב' חדשים א"כ למה פסק כאן ל' יום וי"ל דשאני התם דחיישי' שיתן טעם ביין וישתה משא"כ כאן דאינו אלא לענין איסור שהייה בביתו: ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם שלשים יום וצ"ל דס"ל דמקרי נראה מבחוץ נ"ל דאם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכ"ע כמ"ש סס"ח וסי' תמ"ז ס"ה:
ו סָעִיף ד שנתערב בו חמץ. פי' חמץ גמור בעודו משובח:
ז סָעִיף ד אסו' לאכלו. אבל בהנא' מות' דלא עדיף מפת שעיפשה (ת"ה) ולענין רפואה עסי' תס"ו:
ח סָעִיף א שכר שעושי' כו'. דטעם כעיקר דאורייתא עמ"ש ס"א ואפי' נתערב השכר בד"א אותו התערוב' אסור בפסח (מהר"י סי' צ"ז):
ט סָעִיף א אם העמיד. אפילו יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דמדאוריי' בטיל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כת' דחשיב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאוריי' דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו וכמ"ש ס"א וביש"ש פ"ח דחולין סימן ק"ו חולק ופסק דדבר המעמיד בטל ובחמץ עכ"פ מותר להשהותו ע"ש ודבריו בטלים נגד כל הני רבוות' וגם בתשו' הרשב"א סי' תת"ן מביא בשם מהר"מ חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו והרמב"ן כ' בסי' ח' מעשה בא' שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמוכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא דאיתי' בעיני' ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד חשוב כאלו הוא בעיניה ועוד דלא שרי ר"ש אלא כששהא חמץ ואחר הפסח נתערב אבל כשנתנו לפני הפסח אסור להשהותו כדתנן ואלו עוברין וכו' עכ"ל ועמ"ש ס"א וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכתב רדב"ז ח"ב סי' תפ"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכל' ומותר להשהות' (כ"ה) ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה ודוק' שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש בי"ד ססי' פ"ז:
י סָעִיף א ואם לאו חייב לבער. ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבער אפי' אין עשוי לחזק וכמ"ש סעיף א' כן מוכח בסמ"ק אבל דעת הרבה פוסקים דאם אין עשוי לחזק ואפי' פחות מכזית חייב לבער ועס"ח ומ"ש סי' ת"ס ס"ג וכ' הג"מ בשם הרא"מ דדוקא כשראוי לאכילה קצת אבל מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער:
יא סָעִיף ח א"צ לבער. ודוקא במקום העשוי לחזק עס"ז:
יב סָעִיף ח הואיל ואלו וכו'. כתב הרא"ש דל"ד נקט דאפי' אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית והמ"מ והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים דה"ל כמו עשוי לחזק ופשוט דאפי' פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם צריכים ביעור וע' מ"ש סי' ת"ס ס"ג:
יג סָעִיף ח מבטלו בלבו. כיון דזה היא איבעיא בגמ' אם מצטרפין ולכן כיון שביטל ה"ל אח"כ ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק ועמ"ש סי' תל"ט:
יד סָעִיף א שאינו ראוי לכלב. אף על גב דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרים (הר"ן) ואין חילוק בין חמץ לשאור [רמב"ם ספ"א ומ"מ דלא כראב"ד] כ' הרא"ש ואלמוד"י שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר הפסח שחמץ ע"י תערוב' שעבר עליו הפסח מות' בהנא' ועוד שהרי חרכו קוד' זמנו ומותר בנא' לאחר זמנו ואנן לא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לעירובי ולשהויי לא (עמ"ש ס"א) ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא אמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחא למיכל פת חריך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"כ הטור אבל קשה דהא הי"א נמי לא אמרו אלא מותר בהנאה וא"כ במאי קמפלגי לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראוי לאכילה דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עליו א"כ הל"ל מותר באכילה לאחר זמנו אלא ע"כ מיירי שחרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל אבל גבי מורייס שראוי לאכילה ליכא היתר בחרכו וה"ל כשאר חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה כנ"ל ברור בפי' הרא"ש ומהתימא על הטור שכתב אסור לאכלו דאפי' בהנאה אסור:
טו סָעִיף י מותר לכתוב בו. ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכונה אסור דאחשביה (ת"ה) ועבי"ד ססי' קל"ד ס"ג:
טז סָעִיף יא א"א לנקרן. ורדב"ז ח"ב סי' תפ"ח כתב חומרא יתירא היא זו ולא נהגו בה אבותינו דהני נשי דידן מנקרין אותן היטב עכ"ל, ול"נ דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצים בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה א' ואין בהם שום סדק פשיטא דיכול לנקרן עסי' תנ"א סי"ז:
יז סָעִיף יא עד לאחר הפסח. ולא שיאמר לעכו"ם כן אלא יתנם לו במתנה גמור' ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו עסי' תמ"ח:
יח סָעִיף יא שמניחים בהם פת. היינו בסלים של נצרים וכתב מהרי"ו ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו:
יט סָעִיף יא כבוס. נ"ל דלא מהני הדחה בעלמא דאדרב' הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה ועבי"ד סי' קל"ח ס"ח ובש"כ שם:
א סָעִיף א תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד: תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד: כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן: ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך: עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א: עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד: נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו:
ב סָעִיף ג וכן ניירות כו'. ז"ד רמב"ם וקשה מ"ש מקולן של סופרים שאסרו במשנה תירץ ראבי"ה שמביא הטור נ"ל דקולן היינו שהנייר בעצמו מיתקן בכן כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדביקין הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי והמ"מ תי' דקולן היינו קודם שדבקו בו הניירות הוה נוקשה בעיניה ואסור לקיימה. אבל הרמב"ם מיירי אחר שדבקו בו הניירות והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות וז"ש שאין צורת החמץ עומדת ודבר ברור הוא שאחר שדבקו מותר לקיימן עכ"ל וכ' ב"י בזה אין אנו צריכים לדברי ראבי"ה שמביא הטור ולע"ד תמוה חילוק של ראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ובת"ה סי' קי"ז כ' ולכן נראה שיש להחמיר אם בא לדבק החלונות תוך ל' יום לפסח ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהא מבצבץ לחוץ בזה כ' הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד' והמחמיר לטוחו בטיט תע"ב וזהו יש מחמירין שמביא רמ"א כאן והיינו כדעת ראבי"ה והוא תמו' מטע' שכתבתי ותו ק"ל דגם בבגדי' מכובסי' במי קמח הרב' פעמי' נרא' על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח אלא ודאי דאע"ג שנרא' קצת אינו אוסר דמ"מ אין שם חמץ עליו כלל כדע' המ"מ ע"כ נ"ל דהרוצ' להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו דאין חילוק בזה ומה שמועיל טיחה בטיט בס"ו היינו לחומרא בעלמא דהא בלא הטיח' נמי שרי התם כיון שאין יכול לחטט אחריו וה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת משא"כ כאן שאתה בא לתקן איסור ע"י הטיחה וזה אין מסתבר אלא שמ"מ מועיל הטיחה שעל חמץ שהיא מבטל' צורתו וטעמו מחמת הטיט ודבוק הנייר בחלון יש לנהוג כמ"ש ת"ה תחלה לכסותו בבצק דק מאוד שלא יהא ממשות כלל אחר שיתייבש ואין חילוק בין נראה לחוץ או מה שבפנים כנ"ל נכון:
ג סָעִיף ד ולקמן יתבאר כו'. ולעד"נ דאפי' להחולקים יש לאסור באכילה בזה הטריא"קה דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו וכענין העמדת גבינות דבסמוך דלא מהני הביטול קודם הפסח:
ד סָעִיף ה וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר ונ עור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר:
ה סָעִיף ז ואם לאו אם היה עשוי לחזק כו'. כצ"ל ובש"ע ד"ק יש כאן ט"ס. וקשה לי בכל הני דסי' זה שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית הניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה וזה אינו אלא בכזית אלא לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו וח"ש אסור מן התורה אף שאין בו מלקות א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה. וע"כ דכל הנהו חיובים דכאן אינם אלא למלקות ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפקא מינה מזה. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכת' לא הארכתי לבאר מקום הלישה כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא אפי' דבוק לכותל עכ"ל למה תלה הדבר בקדושתן של ישראל תיפוק לי' מדינא דחייב לבער משום דילמא אתא למכלי' וזה אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור וא"ל דמיירי בענין דלא שייך חשש אכילה קשה דבדיקה ל"ל לפי טעם זה. ותו דבהדי' כ' ב"י בשם הגהות בשם ריא"ז דמיירי שראוי לאכול קצת כו' וי"ל דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם אלא דמ"מ בכזית חייב לבער משום דבל יראה אפי' רגע א' קודם שיהיה נדרסת עובר:
ו סָעִיף ח הואיל ואלו כו' דבוקים. אבל אם אינם דבוקים חייב לבער דשמא יתגלגלו להדדי:
ז סָעִיף ח אלא מבטלו כו'. דזה הוה בעיא בגמרא ולא איפשטא ולקולא אם ביטלו ואם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שאין יכול לבטל נראה דחייב לבער בכל גווני דאז הוי ספיקא דאורייתא:
ח סָעִיף ט מותר לקיימו. אבל באכילה אסור אע"ג דאינו ראוי לאכיל' מ"מ איהו אחשביה ליה לאכיל' כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא בי"כ כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור:
ט סָעִיף יא א"א לנקרן כו'. א"ל דה"ק אין לנקרן ולהגעילן להשתמש מהם בפסח דאם כן למה הוצרך לצירוף הכלי לכזית דהא אפי' בפחות מכזית אסור דחמץ במשהו אלא ודאי דה"ק אין לנקרן ולהצניען דאכתי יש חשש שמא יש שם כזית ויעבור על בל ימצא. ולענין להשתמש בפסח לא מיירי כלל ובהא ניחא לי מה דקשה שכאן הביא הטור קודם לזה דעת אבי העזרי דכתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה אבל אם לשין בה צריך לגורדה ולהגעילה ואח"כ מביא דברי הר"י מפר'"ש שכ' הדברי' שהעתיק כאן בש"ע משמע דלהר"י לא מהני הגעלה ובסי' תנ"א כתב הטור עריבה שלשין בה כל השנה צריכ' הגעלה אלמא דניתרת בהגעל' וניחא לי דגם הר"י מפרי"ש ס"ל שאפש' בהגעלה דהיינו כל מי שרוצה להשתמש בפסח ודאי טרח אנפשיה וגורד כל מה דאפשר בעולם כי אימת אכילת חמץ עליו ע"כ יש אפשרות לנקרו היטב שיהי' חלק ולהגעילו אלא שמי שאינו רוצה רק להצניעו אינו מטריח כ"כ רק שסומך על הניקור בזה כ' שא"א לנקרן כו' ולשון א"א הוא לאו דוק' גם בסמ"ק כ' בלשון זה משום דרוב פעמים א"א לנקרם כו' משמע דאינו מן הנמנע שינקרם כראוי והטור לא הביא דברי הר"י לחלוק על אבי עזרי רק שמביא חומרא של כל א' דאבי עזרי החמיר בענין הגעלה והר"י מפרי"ש מחמיר לענין אם רוצה להצניעם כנלע"ד ליישב דברי הטור אע"פ דלענין הלכה לא קיימא לן כן:
א סָעִיף א עוברים. הסכמת אחרונים אפי' דלית בה כזית בכדי אכילת פרס (הוא ד' ביצים מ"מ וכן עיקר) עובר בבל יראה ודוקא מין בשא"מ דאינו בטל מדאורייתא ברובא. אבל מין במינו מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר להשהותו מדאוריית' אך מדרבנן אסור להשהותו דלא יבא לאוכל ממנו בפסח וצריך לבערו מ"מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב"י כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ז ע"ש בדברי האחרונים. וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי. ומשום פליטת כלים דהיינו שנתבשל בכלי חמץ ב"י א"צ ביעור ומותר להשהותו דבפליטת כלים לא מקרי רק איסור משהו ונתבטל קוד' פסח. והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד אסור להשהותו מדרבנן (ואפי' למ"ד טעם כעיקר דאורייתא היינו לאכילה ילפינן ממשרת ולא לעבור בב"י ח"י) וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהות' רק מדרבנן נאסר להשהות' לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן. אם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סי' תמ"ז. והעולת שבת כתב בטעמו ולא ממשו דעובר על ב"י ובפליטת כלים שאסור להשהותם לכתחלה ע"ש. והח"י חולק עליו ופסק כמ"ש. וחמץ נוקשה ע' סי' תמ"ו סעיף י"ב דינו. וע' יד אהרן פלפול ארוך ובפר"ח:
ב סָעִיף א ושכר המדי. וכולם על ידי תערובת מים דאל"כ מי פירות אינן מחמיצין:
ג סָעִיף א וכל כיוצא. הרב בעל מ"ב סי' נ"ב והרב בעל ש"א חא"ח סי' י"ב ובס' ח"י סי' זה כולם שוים לטובה דביין שרף הנעשה משעורים שרויים במים וחייב בבל יראה וכ"כ רוב האחרוני' דלא כתשובת יד אליהו סי' כ"ו ע"ש וע' יד אהרן:
ד סָעִיף א מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק. אחרונים:
ה סָעִיף ב שעיפש'. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער. מ"מ ראב"ד:
ו סָעִיף ג בחלב חטה. וכתב המ"א ומ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה. וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך הבגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל ע"כ ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם ל' יום. והח"י כתב דאין קפידא כי אין דרך לפרר מהן שום דבר עיין שם:
ז סָעִיף ג נראה מבחוץ. ולא נעשית קודם ל' יום. וט"ז כתב שהבצק יהא דק שלא יהא ממשיות כלל כשיתיבש ואז אפילו אם נראה מבחוץ לית לן בה. ואם יש ממה שבחלון פחות מכזית א"צ לבער בכל ענין כמ"ש ס"ו מ"א. והמחמיר לטוחו מבחוץ בטיט תע"ב:
ח סָעִיף ד אסור לאכול ומותר בהנאה. (דלא גרע מפת שעיפשה. מ"א):
ט סָעִיף ד נתבטל. וט"ז כתב דאפי' להיש חולקים יש לאסור באכילה בזה דשמא החמץ מעמידו דלא מהני הביטול קודם פסח ע"ש והח"י חולק עליו ומתיר אפילו באכילה ע"ש:
י סָעִיף ה לבערו. ואית ביה כרת ובל יראה (אם אית ביה כזית בכא"פ) ואם נתערב בדבר אחר אסור כמו שאר תערובות חמץ. מהרי"ל סי' (צ"ז) [צ"ג]:
יא סָעִיף ה בחלא. אפי' שיש בהם ס' נגד החלא לא בטל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. וה"ה אם שופכין לתוכו חומץ או שכר או יין שרף. וכן כתב בתשובת נחלת שבעה סי' ל"ה שאם נתן בגבינה יין שרף כדי שיהיה הגבינה חריף וחזק ולא מכר אותם קודם פסח שאסור בהנאה משום דלטעמא עבידי ולא בטלי וכ"כ מהר"ם מלובלין בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר וכן הוא הסכמת האחרונים. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' ט"ז ובפנים מאירות סי' ק"ז. כתב הט"ז ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרי' של שכר אסור כל המע"ד בפסח ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמבואר בי"ד ס"ס פ"ז ונ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח ע"ש שהאריך והעלה דיש מקילין לשתות בי"ט אחרון של פסח מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט אחרון. ונראה דזהו משום דהוי ספק אם היה בן יומו כשבשל בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י. רק דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י אבל בי"ט אחרון אמרינן אפי' בחמץ סתם כלי אינו ב"י. אבל אם ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו ב"י ואם כן אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו"ט אחרון וכ"ש מליקח המע"ד מעכו"ם ביום טוב אחרון דשמא מעורב בו שכר עכ"ל וכתב הבאר היטב אשר לפני ואם לקח המע"ד קודם פסח מהשמרים יש להקל עיין שם. ולדעתי הוא צע"ג. גבינות שהעמיד בקיבה שהיתה בכלי בלוע מחמץ אסור לאוכלו ומותר להשהותו רדב"ז כנה"ג. ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה מ"א נ"ל שהיתה הקיבה מעל"ע בכלי חמץ כמ"ש בי"ד ס"ס פ"ז. וע"ל ס"ק א' וכ' הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שהעמיד בפסח ודו"ק. ולא ידעתי למה:
יב סָעִיף ח אלא מבטל. ואם אירע שלא ביטל חמץ חייב לבער בכל גוונ'. ט"ז:
יג סָעִיף י לכתוב. ודיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. ואם נפל דיו או חמץ שנפסל מאכילת כלב למאכל אפי' ברוב בעלמא בטיל. ח"י:
יד סָעִיף יא לבצק. וכן המנהג לעשות לדפי מוליית' ועצי' מגלגלין וכל הכלים ששמשו בעיסה מהרי"ל. וכ' שכנה"ג ונשי דידן מנקרין אותן היטב ומצניעין ואפי' עריבה שלשין בה נראה מב"ח דאינה אלא חומר' ועריבות העשויו' מחתיכה אחת ואין בה שום סדק פשיטא דיכול לנקרן:
טו סָעִיף יא בכלים. היינו סלים של נצרים:
טז סָעִיף יא שק. כ' לבוש אבל שקין עצמן לא סגי בניעור וכיבוס. כתב א"ז ה"ה שק חדש שנותנין בו קימחא דפסח' אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קימח' דפסח' צריך להתיר התפירות וכל הטלאים וכך היה דורש זקני הגאון ז"ל. וצ"ע אם נתנו בו קמח בדיעבד בתוך הפסח בלי היתר התפירות אם יש להתיר אפי' באכילה ובב"ח ס"ס תנ"ב החמיר אף בשק ישן שאין בו טלאים ותפירות וזקני ז"ל נהג להקל כמשמעות הש"ע וכן שכנה"ג כ' שנהגו כן ע"כ. וכתב מ"א ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבה הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה. וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו. וכן כרכום עמ"א סי' תס"ז ס"ק י'. ונ"ל הכל לפי המדינה:
א סָעִיף א (ס"ק א) תערובות כו' עס"י תרי"ב. מהו שיעור אכילת פרס די"א ארבע ביצים וי"א ג' ביצים שוחקות. שהרי יש שם כזית חמץ. ר"ל דוקא לענין אכילה בעי' שיהיה כזית בכא"פ. דהא לא עדיף מה שנתערב מאלו היה בעין ואלו היה בעין ואכלו בהפסקה שאכל מעט והפסיק ואכל מעט עד שהשלים לכזית ושהה מתחלת אכילה ראשונה עד לבסוף יותר מכא"פ אינו מצטרף כ"ש אם נתער' ויש תוך ד' ביצים לחד מ"ד או לאידך מ"ד תוך ג' ביצים פחות מכזית א"כ ע"כ כשיאכל כזית חמץ ע"כ צריך לאכול יותר מד' ביצים או ג' ביצים לכל חד כדא"ל וא"כ שוהה באכילת זית חמץ יותר מכא"פ ולא מצטרף משא"כ לענין בל יראה עכ"פ יש לו בביתו כזית אפי' מעור' בכמה ביצים מכ"מ עובר: ונ"ל דאם כו' ר"ל לפי שהכ"מ הסכים לי"א לכן כת' מ"א לבאר: דהא מדאורייתא מותר כו' דקיי"ל כר"ת דפסק כחכמים דמן התורה מין במינו בטל ברוב ומדרבנן צריך ששים: אבל מין בשא"מ כו' דקי"ל טעם כעיקר דאוריית' אלא שאין לוקין עליו. שהוא מצורף ממילא וכדעת י"א שהבי' לעיל וכמו שהסכים הכ"מ: וע"ש בטור לדעת רש"י דפסק להיפוך מין במינו אוסר במשהו מן התורה ומין בשא"מ הוי טעם כעיקר לאו דאוריית' וא"כ מתהפך הדין לרש"י ממ"ש לדעת ר"ת: אבל אנן ק"ל בתרווייהו כר"ת הן לענין מין במינו הן לענין טעם כעיקר וא"כ הדין כמ"ש מ"א ונ"מ בזה במה שאינו עובר על ב"י אפי' לדידן דקיי"ל כהתוס' דאפי' דבר שאינו אסור באכילה רק מדרבנן ואפ"ה צריך ביעו' וכמ"ש מ"א בס"ק זה מ"מ אם עבר והשההו היכא דלא עבר בבל יראה מותר לאחר הפסח וכדלק' ס"ס תמ"ז דכל היכי דלא עבר בב"י מותר לאחר פסח דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס והיכי דלא עבר על ב"י לא קנסוהו. ודבר שיש בו טעם חמץ דהיינו שאין ששים נגד החמץ ואין בו מממשו של חמץ כגון שנפל חמץ לתוך היתר חם וקיבל ההיתר טעם החמץ וסלקוהו לחמץ: אע"ג דוודאי אסור באכילה. אולם לענין ב"י דעת הע"ש דעובר על ב"י וח"י כ' דאינו עובר ולכן אחר הפסח דאפילו נחמיר לאסרו באכילה אבל עכ"פ בהנאה מותר. וכ' שמטעם זה התיר חמיו ה"ה מהר"ש מפראג בחמאה ששרה בו פת וקמח ועבר ושהה עד אחר הפסח דיוליך הנאת הפת וקמח לים והחמאה מותר למכור לגוי עכ"ל. והיינו שדרך העולם כשמבשלים החמאה להוציא צחצוחי זוהמא נותנים בו פת וקמח לשאוב הזוהמ'. ואח"כ מסנני' החמאה במסננת והמסננת קולט הזוהמ' והחמא' יורדת מתוך המסננת. והח"י כתב לקמן סי' תמ"ז ס"ק י"ז בנפלו פירורי פת תוך יין וסננו קודם פסח דמותר בפסח לכ"ע. ואפי' את"ל כמאן דאמר דע"י סינון מ"מ נכנם מעט מפרורי חמץ לתוך היין מ"מ כיון שהוא דק כ"כ ומתערב הוי לח בלח דקי"ל אם נתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור בפסח ע"ש. ואם כן ה"ה בחמאה הנ"ל דרכן לסנן קודם פסח ניהי דקודם סינון לא היה ששים בחמאה נגד הפת וקמח מ"מ אחר הסינון אפי' עבר מעט בפת וקמח עם החמאה נגד אותו מעט החמאה ודאי ששים וכיון דמקרי לח בלח ונתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור בפסח א"כ אם אתה בא לאסור החמאה ע"כ משום הטעם שקבלה קודם הסינון דאז לא היה ששים בחמאה וזה הוי טעם ולא ממש דהא סננו ובכה"ג ניהו דלכתחלה אסור להשהותה וצריך לבערו מדרבנן. מ"מ אם לא בערו לא עבר על ב"י ומותר אחר הפסח עכ"פ בהנאה ע"י פדיון ועס"ס תמ"ז. וכ' הטור כו' מותר לערבו כו' ר"ל ל"מ אם כבר נתערב למ"ד תערובת חמץ מותר מן התורה באכילה אע"ג דמ"מ אסור מדרבנן באכילה מ"מ מותר לשהותו אפי' לכתחלה אלא אפי' לכתחלה מותר לערבו כדי לשהותו ול"מ מבטל איסור לכתחלה כיון דעדיין זמן היתר הוא וכמ"ש מ"א לקמן סי' תרכ"ו ס"ק ג' וה"ה נוקשה בעינה למ"ד שאין באכילתו איסור תורה מותר לשהותו בעין לדעת הטור: ודברי הב"י כאן צע"ג. שכ' על מ"ש הטור תערובת חמץ לר"א הוי בלאו ואין בו כרת ולדבריו אסור להשהותו בפסח ולרבנן אפי' לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא ולדבריהם מותר להשהותו והבין הרב"י מל' זה דלרבנן ניהו דליכא לאו אבל עכ"פ יש איסור תורה באכילתו. ולכן תמה למה התירו הטור לשהותו והאריך בזה. וא"א לו' כן בכוונת הטור דהא כ' אח"ז להדי' הרי"ף פסק כחכמים שאין לאו' לא בתערובות ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן ולפ"ז מותר לערבו כו' ולשהוהו כו' עכ"ל הרי מבואר להדי' דמ"ש תחלה ולרבנן כו' אלא איסור' בעלמא ר"ל איסורא דרבנן וכן העיר בזה הט"ז ועוד הוסיף להקשות עליו ע"ש: אבל בתוספות ר"פ כו' דלא פלוג ור"ל דכתבו שני טעמים על מה שהחמירו בחמץ אע"ג שבטלו דמ"מ צריך לבערו משום שמא יבוא לאכלו אע"ג דבשאר איסורים ל"ח שמא יאכלו או משום דחמץ לא בדלי מיניה יש לחוש יותר שמא יבא לאכלו. או משום שהחמירה תורה יותר בחמץ משאר איסורים דהא אי לא בטלו עבר על ב"י משא"כ בשאר איסורים לכן החמירו ג"כ החכמים אפילו בטלו מ"מ צריך לבערו וע"ז כתבו דאפילו חמץ נוקשה למ"ד דלא עבר על ב"י. מ"מ צריך לבערו מדרבנן ל"מ לטעם א' דחיישי' שמא יבא לאכלו משום דלא בדילי דגם בנוקשה יש לחוש שמא יבא לאכלו. ואפי' לטעם השני דהטעם שהחמירו הואיל והחמירה תורה לעבור על ב"י והא בנוקשה לר"ת לא עבר ב"י מ"מ צריך ביעור משום לא פלוג: ממתני' דשיאור ישרף היא משנה דף מ"ח ע"ב שיאור ישרף והאוכלו פטור ומתני' ר"י דס"ל שיאור דהוי נוקשה אין אסורו כ"א מדרבנן ולכן האוכלו פטור ואפ"ה קתני ישרוף דאסור לשהותו וע"כ משום לא פלוג עכת"ד: ולדעת הטור. ר"ל דהטור קשי' מתני דשיאור ישרף: וצונן לא מהני וכמ"ש לקמן סי' תנ"ז סעיף ב' דצונן מעכבו מלהחמיץ: לכן ישרף ומקשים העולם כיון דמיירי בי"ט איך רשאי לשרפו דהא הטור פסק בסי' תמ"ו המוצא חמץ בביתו בי"ט אפילו לא בטלו אסור לשרפו בי"ט אלא כופה עליו כלי ולענ"ד לק"מ דהא התוס' שם הוסיפו להחזיק ראייתם הנ"ל דאי ס"ד נוקשה מותר לשהותה אמאי ישרוף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהיה מותר אפי' לר' יודא כו' עכ"ל וכת' מהרש"א וז"ל דמל' ישרוף לא מוכח דאסור להשהותו אי הוה אסור בהנאה גם אחר הפסח דלכך אמר ישרף דאינו עומד אלא לשרוף כיון דאסור מהיום ולעולם. אבל כיון דשרי לאחר הפסח כו' אמאי ישרף כו' עכ"ל והן הן דברי מ"א ניהו דמיירי בי"ט דאסור לשרפו מ"מ כיון דעכ"פ תחמיץ חימוץ גמור ויצטרך לשרפו בחה"מ שפיר אמר ישרף דעומד לשריפה ואין לו תקנה דמי קתני ישרף מיד ישרף קתני ובאמת ר"ל בזמן היתר שריפה ומזה לא דיברה משנה בזמן שריפה והוא פשוט. ודעת ש"ע כדעת התוספות דאפי' מה שאסור באכילה מדרבנן אסור לשהותו: דחמץ נוקשה כו' לא עבר כו' שכ' חמץ נוקשה כו' אינו אסור בהנאה אחר הפסח והטעם מפני שלא עבר על ב"י לא קנסוהו לדעת הטור הא אפילו לכתחלה מותר להשהותו דהא מוכיח מ"א אח"ז דהרב"י ס"ל נוקשה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן: א"כ ס"ל שאין לאו כו' אציע בקוצר דברי הש"ס המצטרך תנן אלו עוברים בפסח וחשיב ד' מיני מדינה כותח הבבלי כו' שהן חמץ דגן גמור ע"י תערובות. ועוד ג' מיני אומנות שהן נוקשה בעיניה. ופירש"י אלו עוברין בבל יראה אע"ג שלא מצינו רבויא דקרא אלא לענין איסור אכילה אבל לענין בל יראה לא מצינו ריבוי לענין תערובת או נוקשה מ"מ ס"ל לרש"י כיון דגילה קרא דיש להם דין חמץ גמור לענין אכילה ה"ה לענין ב"י (חוץ מכרת שמיעטו קרא בפי') אבל ר"ת חולק וס"ל כיון דליכא רבוי לבל יראה אינו עובר עליהן בבל יראה והא דקתני אלו עוברין ר"ל עוברין מעל השולחן עוד אמרינן דף מ"ג ע"א מאן תנא (דאתי' מתני' כוותיה) דחמץ גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו וא"ר יודא א"ר ר"מ היא דשמעינן ליה דס"ל דנוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובת דר"י ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובת חמיר מנוקשה. ור"נ אמר ר"א היא דשמעינן דא"ל חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה דס"ל מקשה חמיר ומסיק תני כוותיה דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות חמץ דגן גמור ע"י תערובת שיהיה בלאו והאי ברייתא אתיא כר"א ומסיים הש"ס ואלו נוקשה בעיניה לא אמר דעובר בלאו משמע דוקא חמץ דגן גמור ע"י תערובת לר"א בלאו אבל לא נוקשה בעיניה וע"כ מתני' דס"ל דגם על נוקשה עובר בלאו כר"מ אתי ולא כדאמר ר"נ דאתי' כר"א וע"ש בתוס' ע"כ. דהא פסק כהרמב"ם ורש"י דפ' אלו עוברין בבל יראה דהא כ' כאן תערובת חמץ עוברים עליו משום בל ירא': וכר"י דתני' כוותיה ר"ל אם כן דחמץ דגן גמור ע"י תערובת עובר על בל יראה למה פסק ס"ס תמ"ז בנוקשה בעיניה דלא עבר על ב"י כנ"ל עז"א משום דפסק כר"י דת"כ ולדידיה נוקשה קיל מחמץ דגן גמור ע"י תערובות לכן אע"ג שפסק חמץ דגן גמור ע"י תערובות עובר בל יראה מ"מ י"ל נוקשה דקיל לא עבר על ב"י. משמע דנוקשה כו' זהו הוכחה אחרת דלמאן דפסק כהאי ברייתא ל"מ שאין בנוקשה ב"י אפילו איסור אכילה ליכא גבי' מן התורה דהא הברייתא מיירי מאיסור אכילה דהא מרבה מקרא דכל מחמצת ל"ת. וניהו דלרש"י מאי דמרבינן מכל מחמצת עבר על ב"י. מ"מ הא הברייתא לא דיברה בפי' מבל יראה אלא מענין איסור אכילה משמע מדאמרינן ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר דליכ' אפי' לאו באכילה: וכסתם מתני' שאור האוכלו פטור. הוא משנה הנ"ל דף מ"ח ע"ב ור"ל דניהו דס"ל כר"י דא"ל נוקשה קיל מחמץ דגן גמור ע"י תערובת. ולכן ס"ל לר"א דבנוקשה ליכא לאו אף על גב דבחמץ דגן גמור ע"י תערובת איכ' לאו מ"מ מה ראה הרב"י לפסוק כר"א דלא כסתם משנה דאלו עוברין דחשיב גם נוקש' דעוברים עליו. ולכן פסק דפסק כסתם מתני' דשאור האוכלו פטור והוא סתמא בתרא דעדיף משא"כ בחמץ דגן גמור ע"י תערובת אע"ג דרבנן ס"ל דג"כ אינו אסורו כ"א מדרבנן אפ"ה פסק הרב ב"י דלא כוותייהו אלא דעובר על ב"י היינו כסתם מתני' דאלו עוברין דבחמץ דגן גמור על ידי תערובת לא מצינו סתם משנה דפטור וכמ"ש מ"א זה לבסוף. ואפ"ה פסק ח"נ אסור לשהותו כדמוכח ממ"ש ס"ס תמ"ז כנ"ל אע"ג דע"כ ס"ל דליכ' איסור תורה באכילתו דהא פסק כסתם משנה דשיאור האוכלו פטור וגם כמו שהוכיח מ"א מלשון הש"ס ואלו נוקשה בעיניה לא אמר כנ"ל וגם אי הוה ס"ל להראב"י דאיכ' לאו באכילה בנוקשה ה"ה דהיה עובר על ב"י כיון דפסק הרמב"ם ורש"י דאלו עוברים בבל יראה הרי דס"ל דזה תלוי בזה אי נתרבה לענין איסור אכילה ה"ה נתרבה לענין ב"י וכיון דמוכח מס"ס תמ"ז דס"ל דלא עבר על ב"י דהא מתירו אם עבר ושהה עד אחר פסח וע"כ משום דלא עבר על ב"י לא קנסוהו. א"כ ע"כ ה"ה דליכ' לאו באכילה: ואפ"ה פסק כו' בס"ס תמ"ז וע"כ צ"ל דס"נ כהתוס' דאפי'. מה שאין אסורו רק מדרבנן אסור לשהותו: ובתערובות כו' כסתם כו' כמ"ש לעיל: וחמץ נוקשה היינו כו' וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכילה קצת כו' דגזרי' כו' אבל אי אינו ראוי לאכילה כלל באמת מותר לשהותו ולא אמרי' בזה לא פלוג וכמבואר לקמן ס"ק ב': ובי"ד סי' קל"ד כתב הרב"י בשם הרשב"א כצ"ל: מחומץ יין. ר"ל מסתם יינם של גוי: ותימא דהא בגמר' מוקי כו' דאמרי' דף ע"ד ע"א אהא דאמרי' כזית בכא"פ דאורייתא אם כן אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי ואמרו דאין בו רק איסור דרבנן האיכ' כזית בכא"פ ומשני ניהו דאיכא בתערובות כזית בכא"פ מ"מ ס"ל לרבנן דמותר מן התורה. דממ"נ אי אכלי ע"י טיבול כדרד בני אדם א"כ שוהה הרבה ניהו דמעורב כזית תוך ג' או ד' ביצים מ"מ ע"י טיבול דשוהה הרבה ליכא כזית בכא"פ ואי אכליה בעיניה לא מ"י טיבול בטלה דעתו אצל כל אדם מבואר מזה דיש עכ"פ בהערובת כותח כזית בכא"פ ואיך יליף רשב"א מיני' אפילו ליכא בתערובת אלא דבר מועט ורשב"א משמע דהביא ראייה מכל ד' מינים. וגם דלמא כמו שכותח הוא כזית בכא"פ דלמ' גם הג' מיני מדינה אחרים כן הם וזיתים המצרי דהוא אחת מד' מינים א"ר יוסף דף מ"ב ע"ב תלתא שערי תלתא קורטמי תלת' מלחי משמע שיש הרבה חמץ בתוכו. וצ"ל כו' מדרבנן אסור. ומכל מקום צ"ב איך הביא רשב"א ראיה לזה מד' מיני מדינה שאני התם דהוי כזית בכא"פ: אבל היכ' דליכא ובטל במיעוטו דלמא אפי' איסור דרבנן ליכ': וצ"ל דהא דס"ל לרשב"א דאסור מדרבנן אמרו מסבר' דנפשיה דהוי כמו מידי דעביד לטעמיה דלא בטיל: ומ"ש כענין ד' מיני מידנה כו' אין כוונתו להביא ראייה מד' מיני מדינה כ"א להביא דוגמ' שעושין. כן ועיקרן נעשה כן לערבו בידים. ובשלמא לפי מה דהוי ס"ל למ"א מעיקרא דהרשב"א מן התורה אסר לה ע"כ אין הטעם משום דהוי כמו עביד לטעמיה. דהא אפי' עביד לטעמיה אין אסורו כ"א מדרבנן. וא"כ ע"כ צריך רשב"א ראיה לזה שאסור מן התורה ולכן ע"כ צ"ל מ"ש כענין ד' מיני מדינה הוא ראיה לדבריו. ולכן קשיא למ"א דמשם ליכ' ראיה דהוי כזית בכא"פ. משא"כ למסקנת מ"א דרשב"א מדרבנן אסרו. י"ל דמסברא אסרו דהוי כמו עביד לטעמיה ובאמת אינו מביא ראיה מארבע מיני מדינה כי אם מביאו לדוגמ' שעושין כן. ומשמע שם דאפילו לא עירבו בכונה אדעתיה לשהותו דכה"ג אי ערבו לשהותו היה א"ל דטעמיה דסבירא ליה כהרר"י שהבי' הטור ס"ס תמ"ז דאוסר הביאו מ"א שם ס"ק מ"ב אבל כיון שלא הוזכר הרי"ו דדעתו לשהותו משמע אעפ"כ אסור דס"ל כהרשב"א כיון דעקרו נעשה כך לא בטיל ועיין ס"ס תמ"ז:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) שעפשה כו' אחר זמן איסורא כו' כיון דחל עליו פ"א שם איסור חייב לבער אבל אם נסרח ואחר כך נתחמץ אפילו אירע כה"ג בפסח א"צ לבער כן מבואר שם. דהא ג"כ לא חל עליו שם איסור מעולם:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) בגדים כף ונ"ל דמ"מ אסור להציע כו' והח"י כ' דנוהגים ללבשן בשעת אכילה דאין דרך לפרור מהן. ומ"א מיירי בענין שמתקנין אותו עם קמח עד שהוא עב קצת שדרך לפרר עכ"ל משמע דבזה מודה הח"י דאסור ליתן לתוכן קמח אפילו באותן שמתקנין במה שקורין שקרא"פ ואין הקמח עליו עב: ממ"ש ס"ס תמ"ז שאוסר לשחוק בקר"טון. דשמא יפול מחמץ נוקשה שבהן לתוך מאכל ע"ש:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) וי"מ כו' גבי חביות שדבקו נסריו בבצק ומלאוהו יין תוך למ"ד יום אסור לשתות בפסח. אבל קודם למ"ד כבר נתייבש: וי"ל דש"ה דחיישינן כו' וחמיר גבי יין אלא דת"ה כתב דכאן סגי בלמ"ד יום והביא ראיה ממאי דסבירא ליה לסמ"ג גבי חביות היינו מכח ק"ו דאם סגי לסמ"ק בחבית בלמ"ד יום כ"ש כאן אבל לדידן ניהו דקיי"ל בחבית בעי' שני חדשים. מ"מ כאן דקיל סגי בלמ"ד יום: ובימי כו' קודם כו' ולא תוך למ"ד יום. דמקרי נראה כו' דאלת"ה הא כ' רמ"א דאפילו היש מחמירין לא מחמירין תוך למ"ד אלא בנראה מבחוץ: פחות מכזית אצ"ל דהוי עשויה לחזק וגם ליכא כזית מבואר סס"ח דאין צריך לבער:
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) שנתערב כו' חמץ גמור כו' דאי הוי קודם תערובות אינו ראוי לאכילה. א"כ למה אסרו באכילה ואפילו אין בו אלא כ"ש הא מסיק מ"א בסי' תמ"ז סעיף קטן ה' דנוקשה אפילו בפסח בטל בס' כ"ש כאן דנתערב קודם פסח דל"א דחוזר וניעור בפסח:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) אסור כו' דלא עדיף מפת כו' ואם כן צ"ל שנעשה הטריא"ק קודם פסח דוקא וכמ"ש מ"א גבי פת שעפשה בס"ק ג':
ז סָעִיף ה (ס"ק ח) שכבר כו' דטכ"ע דאורייתא עמ"ש ס"א דאפילו ליכא כזית בכא"פ מ"מ כיון דטכ"ע דאורייתא צריך ביעור דעכ"פ יש לו בבית כזית:
ח סָעִיף יא (ס"ק ט) אם העמיד כו' דחשיב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאוריית'. דאל"כ לא היה צ"ל כו' דהא ס"ל להטור דדבר שאין אסורו כ"א מדרבנן מותר לשהותו אע"כ דסבירא ליה דהוי דאוריית' ועדיף מתערובת דהוי כמו בעיניה אלא שאחרונים תמהו על הטור שסותר א"ע דבי"ד סי' פ"ז משמע דס"ל דדבר המעמיד בטל ככל איסורים ע"ש: ובחמץ עכ"פ כו' ניהו משום דאסורו במשהו יש להחמיר לענין אכילה והנאה אבל עכ"פ לשהותו מותר: וגם בתשו' הרשב"א כו' מוכח דלא כיש"ש: וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי כו' כ' בס' ח"מ וז"ל וגם היה נ"ל לפמ"ש הרב"י בי"ד ס"ס קט"ו גם הד"מ הביאו שם בחלב של ישראל שהעמידו וחמצו בחלב של גוי וחזר והעמידו בחלב זה חלב אחר ובאחר אחר דמותר להעמיד בחלב זה השלישי חלב רביעי דכבר כלה כח מעמיד האיסור בשלשה פעמים ע"ש שכ"כ בשם רי"ו ה"ה בנדון דידן אם היה רביע וכ"ש יותר שאין להחמיר כו' ומ"מ אין להקל נגד דעת הפוסקים עכ"ל ובפר"ח ס"ס תמ"ז מיקל בזה אולם בש"ע י"ד לא העתיקו לא הרב"י ולא רמ"א אלא הפר"ח העתיקו שם. אך בס' א"ז ס"ס תמ"ז פקפק על דינו של רי"ו והרב"י הנ"ל מהאי תשובת הרמב"ן בדבש וכן רמז עליו פה בס' א"ר ס"ק י"א וסיים ולדינא אפשר להקל בעבר ושהה עכ"ל והח"י כתב דא"ל דדבר המעמיד ניהו שאינו בטיל מ"מ לא עדיף מתערובות שאין ס' כנגדו. וקיימ' לן ס"ס תמ"ו אם עבר ושהה תערובות כה"ג מותר בהנאה רק שיוליך דמי הנאת איסור לים המלח וא"כ ה"ה די"ל כן בנאסר ע"י דבר המעמיד אלא כיון דהרבה פוסקים כתבו דהוי כאלו בעיניה א"כ גם אחר הפסח יש לאסרו וסיים מ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך ע"ז להתירו בהנאה ע"י הולכת הנאה לים המלח: כדתנן ואלו עוברין כו' עכ"ל ועמ"ש ס"א ר"ל כל שדרכו להתערב ולתקן הדבר ודאי דאין להשהותו: ה"ל זוז"ג ושרי ומבואר בש"ך וט"ז שם דאם היה בהאיסור לבד כדי להחמיץ אפי' יש גם בהיתר לבד כדי להחמיץ מ"מ אינו נקרא זוז"ג ואסור: וכתב רדב"ז כו' גבינה שהעמידה כו' ואסור וכ' בס' ח"מ לא הבינותי דהא קיי"ל הא דדבר המעמיד לא בטל דוקא כשאסור מצד עצמו אבל כשאיסורו מחמת דבר הבלוע ל"מ דבר המעמיד דהא אין הבלוע מעמיד והכא כיון דהקיבה אסורה משום שבלעה מכלי חמץ למה תאסר משום דבר המעמיד. והנה אין ס' רדב"ז ת"י. אך לענ"ד באמת לא אסר הגבינות משום דבר המעמיד אלא משום שלא היה ששים או אם נעשה בפסח משום משהו. ומ"ש שהעמידו בקיבה כו' המעשה כן היה: ול"ל דדינו כדבר כו' ר"ל כל מה דמקיל רמ"א בדבר שנתבשל בכ"ח ה"ה דמקילין הכא דהא מה שקיבל טעם ע"י כבישה בכ"ח וודאי דלא עדיף מאלו נתבשל בכ"ח: ודוק' שהיתה הקיבה מע"ל כו' ועמ"ש מ"א לקמן סי' תמ"ז ס"ק ט"ז ד"ה ודע דלא כו': ס"ק י' ואם לאו כו' וכמ"ש סי"א שכתב שא"א לנקרן כו' והכלי מצרפו כו' משמע דבעי' עכ"פ שיהיה בין הכל כזית: חייב לבער ועס"ח ר"ל שמשם גם כן משמע כסמ"ק דאי ליכא בין הכל כזית א"צ לבער שכ' אבל בבית כו' מפני שפעמים מקבץ אותם כו' משמע דאי לא היה מקבצם לא היה צריך לבער חצי זית וכן כל הדינים המוזכרים בסעיף ח' מוכיחים בהסמ"ק ולדעת הפוסקים החולקים על סמ"ק צ"ל בהאי דסעיף ח' שהן דברי הש"ס דמשמע דבלי צירוף חצי זית א"צ ביעור צ"ל או כמ"ש מ"א סעיף קטן י"ב בשם הכסף משנה ורמ"ך כיון שדבוקים הוי כמו עשוי לחזק או דסביר' ליה כמו שכ' מ"א בסס"ק זה הג"מ בשם הר"מ דחצי זית ומטונף קצת אין צריך ביעור ובקרקע ובכותלים הוי כמטונף קצת וכ"כ הפר"ח: ומ"ש סי' ת"ס ס"ג. ר"ל אע"ג דפרורים ממילא בטלו מ"מ בעיסה שמתקבצים הפרורים לא בטלו ממילא כן מבואר שם: וכתב הג"מ בשם הרא"ם. דוקא בשראוי לאכילה קצת כו' ולפ"ז הקשה הט"ז בס"ק ה'. כיון דראוי לאכילה עכ"פ צריך ביעור שלא יבוא לאכלו דמה"ט הצריכו החכמים בדיקה בכל חמץ. אע"ג שבטלו וע"ש מ"ש:
ט סָעִיף ח (ס"ק יג) מבטלו כו' ועמ"ש סי' תל"ט ר"ל אפי' נולד הספק קודם שבטלו: דהוי ספק תורה רשאי לבטלו. ולעשותו ספק דרבנן. ואם הוא לאחר זמן איסורו דאין יכול לבטלו. באמת צריך ביעור:
י סָעִיף ט (ס"ק יד) שאינו כו' ואין חילוק בין חמץ לשאור כו' דלא כהראב"ד דס"ל דפת שעפשה כו'. היינו דוקא בחמץ. אבל שאור כיון דראוי לחמץ בה עיסות אחרים אפילו עפשה אסור עד שייחדה לישיבה וטחה בטיט: ועוד שהרי חרכו כו' מותר בהנאה לאחר זמנו דהיינו אחר זמן איסורו דהיינו אפילו בפסח כ"ש שיש להתיר מוריי"ס אחר הפסח אבל לערובי ולשהויה לא עמ"ש ס"א דהיינו כדברי רשב"א ורי"ו שהביא מ"א סס"ק א' דהיכי שמכוון לתקן הדבר על ידי תערובות אסור אפילו לר"ש: משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר כו' דהא דחי ועוד רל"א חרכו קודם זמנו מותר באכילה כף לכן נ"ל דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו כו' א"כ הל"ל מותר באכילה כו'. מקשי' העולם וכן הקשה בס' ח"מ. מאי ראיה היא זה דהל"ל מותר באכילה. הא גם הי"א מודים דאסור באכילה. ולא שרי רק בהנאה. ולענ"ד י"ל דכוונת מ"א דהרא"ש בא להוכיח וע"כ לא שרי בהנאה אלא בחרכו. שאינו ראוי לאכילה כלל. והוי כעפרא אבל אי חרכו עד שקצת ראוי לאכילה עדיין שם חמץ עליו ואסור אפי' בהנאה. וא"כ מוריי"ס דראוי לאכילה אפילו בהנאה אסור. דהרא"ש כ' לעיל מזה די"א הא דאמרינן חרכו כו' מותר בהנאה. לאי דוקא הנאה אלא ה"ה אכילה. דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאף ע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם. מ"מ כיון דאיהו קאכל ליה אסור. וכ"כ הר"י ברצלוני' כו' עכ"ל וכתב הב"ח וק מאי נ"מ באכילה דידיה. וכי אלו אכל עפר לחייב בתמיה. ובפ' שבועות שתים בתרא תנן אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ולא אמריני כיון דאכיל ליה אחשבי' אכילה והתם לכתחלה לא משום דאמר לא אוכל סתם. אבל הכא דרחמנא אמר לא תאכל חמץ דוק' מאי דהוי לחם חמץ בלשון תורה. והאי עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולענ"ד דהרא"ש לשיטתיה ובוודאי מודה הרא"ש. דאע"ג דאחשבי' ע"י אכילתו מ"מ לא נעשה עי"ז אוכל גמור. כדמוכח מהא דרבא שבועה כו' אלא ס"ל מסברא דעכ"פ ע"י דאחשבי' נעשה כאלו הוא קצת ראוי לאכילה אע"ג דמצד עצמו אינו ראוי לאכילה כלל. מ"מ מה"ט א"א לחייבו גבי שבועה שלא אוכל ואכל. דהא עכ"פ אינו אוכל גמור. ומה"ט גם הכא גבי חמץ לא מקרי לחם חמץ. והיה ראוי להתירו. אלא ס"ל כמ"ש הר"ן כיון דאכיל ליה עכ"פ הנאה מעליית' הוי (וכ"כ התוס' בפסחים דף ך"ב ע"א ד"ה ור"ש כו' דלמ"ד אין בגידין בנ"ט. א"כ אכילת גיד לא הוי כ"א הנאה) אלא דאעפ"כ הר"ן התירו דהא מותר בהנאה. אבל הרא"ש דס"ל היכי דראוי לאכילה קצת גם ההנאה אסורה. לכן אפילו חרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל דההנאה מותרת מ"מ האכילה אסורה כיון דאכלי' משוי ליה קצת ראוי לאכילה ואז הנאה אסורה ואותו אכילה הנאה מיקרי כנ"ל וא"ש וס"ל להרא"ש מסברא דאפילו ראוי לאכילה קצת מצד עצמו. מ"מ אין בו איסור אכילה. משום דמקרי אוכל. כיון דמ"מ אינו אוכל גמור לא מיקרי לחם חמץ אלא דלשיטתיה אסורה האכילה מכח כ"ש אם אינו ראוי לאכילה כלל כנ"ל. והיינו משום דאכילה עכ"פ הנאה מיקרי כנ"ל ומזה הוכיח הרא"ש דהיכי דראוי לאכילה קצת. אפי' בהנאה אסורה דאל"כ הי' אפילו האכילה מותרת דהא כיון דאינו מאכל גמור אין באכילה איסור. כ"א משום דנהנה כנ"ל א"כ קשיא למה אמר חרכו כו' מותר בהנאה. הל"ל רבות' דמותר באכילה. ניהו דבחרוך הרבה עד שאינו ראוי לאכילה כלל. לא הוי מ"ל מותר באכילה. וכמ"ש הר"ן דאין דרך לאכלו. ונקט הנאה אורחא דמלת' מ"מ קשה דה"ל לאשמעי' בחרכו עד שעדיין ראוי לאכילה קצת. ולאשמעי' דאפי' באכילה מותר מטעם הנ"ל. א"ו דהיכי דראוי לאכילה קצת אפילו ההנאה אסורה. וכ"ש אכילה. ומיירי רבא דוקא בחרכו לגמרי. עד שאינו ראוי לאכילה. ואז ג"כ דוקא הנאה מותרת אבל לא האכילה כסברת הרא"ש. ואם כן כ"ש מורייס דראוי לאכילה ממש. דאפי' הנאה אסורה:
יא סָעִיף י (ס"ק טו) מותר כו' אסור דאחשבי' כמו שכתב בשם הרא"ש בס"ק שלפני זה. ועבי"ד ס"ס קל"ד סעיף י"ג. דמשם הקשה ת"ה דקיי"ל התם דיו המבושל בסתם יינם אפילו למ"ד סתם יינם מותר בהנאה. מ"מ אסור לכתוב בו שמא יתן קולמסו לתוך פיו. ומ"ש בדיו שיש בו חמץ ותירץ בת"ה שם דוקא בחמץ שנעשה הדיו קודם זמן איסורו דהוי כמו חרכו קודם זמן איסורו דלא חל עליו שם איסורו מעולם. לכן מותר בהנאה לאחר זמנו. וה"ה דהקילו מה"ט. ול"ח אפילו נותן בשוגג קולמסו תוך פיו. משא"כ בסתם יינם דכבר חל עליו שם איסור והוי כמו חרכו אחר זמנו והחמירו גם לענין החשש שמא יתן קולמסו לתוך פיו ע"ש. וכתב הח"י פת שעפשה או דיו שנתבשל בחמץ. אם נפל ממנו תוך התבשיל ברוב סגי לבטל וה"ה דיו שמדפיסים בו ע"ש:
יב סָעִיף יא (ס"ק טז) א"א לנקרן כו'. עסי' תנ"א סעיף י"ז דלדעת המחבר עכ"פ בעי הגעלה. ולדעת רמ"א שם לא מהני להו הגעלה ע"ש:
יג סָעִיף יא (ס"ק יז) עד כו' עסי' תמ"ח מבואר כן להדיא:
יד סָעִיף יא (ס"ק יט) כיבוס כו' ועבי"ד כו' ובש"ך דבכל איסור המתדבק בעי' כיבוס בחמין וחביטה ואפר וה"ה בשקים שנותנים בו קמח' דפסחא כשרוצה לכבסו צריך להתיר התפירות קודם כיבוס. וגם הכיבוס צ"ל באפר וחביטה. אבל מ"א לקמן סי' תנ"א סעיף י"א ס"ק ל"ו מקיל קצת ע"ש בשקים:
א סָעִיף א ס"א תערובת כו'. כל ד' סעיפים הראשונים לשון הרמב"ם ספ"ד: עוברים עליו. כפי' רש"י וכן פי' הגאונים וכתב המ"מ דוקא שיש בו כזית בכא"פ הלא"ה כיון שאין לאו באכילתו כמ"ש פ"א ה"ה בבל יראה ויש מן הגאונים שסוברין שאפי' בפחות מכאן עובר וכן פי' הרמ"ך דברי רבינו אבל הוא חלק עליו וע' מ"מ ספ"ד ודוקא בחמץ שיש בו כזית בכא"פ כו' אבל דברי הרמ"ך הן עיקר מדנקט כותח הבבלי ושכר המדי דאמרי' בגמ' דאין בהם כבא"פ ועוד מדחילק בפ"א באכיל' וכאן לא חילק ש"מ שבכ"ע הוא חייב וכ"כ כ"מ ומה שדימה המ"מ לאכילה הרמב"ם לא ס"ל כן שגם בחמץ נוקשה כתב ספ"ד בגדים שכבסו כו' וכן ניירות שדבקו ואון בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע הא לא"ה עובר אע"ג שהם חמץ נוקשה כמ"ש במתני' קולן של סופרים כו' וע' מ"מ שם וראב"ד שם בהשגות: כגון המורייס. ע' רש"י בע"ג כ"ט ב' ד"ה המורייס ועיין ברא"ש כל שעה ס"א ובפ"ב די"ט ט"ז ב' משמע דנותנים לתוכו קמח: וכותח כו. מתניתין. וכל כיוצא. שם: והתריאק"ה. כ"כ ר"ה גאון ולמד מהנ"ל והביאו הרא"ש. וכ' כ"ש מן מלוגמא:
ב סָעִיף ב ס"ב הפת כו' ונפסלה שם מ"ה ב' ת"ר הפת כו' וכ' הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב א"צ שריפה וכמש"ש כמאן כו' כלל אמרו כו' ועיין תוס' כ"א ב' ד"ה חרכו: ומלוגמא. תוספתא פ"ג ואע"פ שבירוש' פ"ב הלכה ו' דוקא בשנסרחה ואח"כ נתחמצה התם מיירי שנסרחה בתוך הפסח. מ"מ. וע"כ צ"ל כן דהא עריבת העבדנין שלא נתן עורות ופת שנתעפשה כולן נתחמצו קודם. אלא בתוך הפסח וכמ"ש בס"ט דבעינן דוקא קודם זמנו ע"ש אבל דעת הראב"ד ורא"ש וטור דאף קודם הפסח דוקא שנסרחה ואח"כ נתחמצה וכתב הטור ומה שלא חילקו בתוספתא בקילור ורטיה ואספלנית ג"כ משום דמיד הן מסריחין:
ג סָעִיף ג ס"ג בגדים כו'. למד מקדירות שמותר להשהותן אע"פ שבלועין זהו סברת יש מחמירין בהג"ה אבל ס' הראשונה בהג"ה ס"ל כמ"ש המ"מ שלמד מעריבה שנתן עורות וכ"מ לשון הרמב"ם שאין צורת כו' וכמ"ש בס"א אצל קילור שהרי נפסד כו' ושם החמץ בעין: וכן. כמו הקילור כו' ול"ד לקולן של סופרים דהתם מיירי קודם שדיבקו הניירות. מ"מ: ולכן. מדברי המ"מ שכ' שלמד מעריבת העבדנין כו': ויש מחמירין. וכן משמע מדברי טור בשם ראבי"ה שכ' הטעם משום שאז ניכר לכן מפרש דברי הרמב"ם באינו נראה וע' תה"ד ועיין ב"י ועיין מ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד דבר כו'. מדקאמר שם ושם אינו חייב לבער משמע דבאכילה אסור שם כ"א ומותר בהנאתו פשיטא ל"צ שחרכו כו' אבל באכילה אסור: ואע"פ שאין. ס"ל דאף שנתבטל קודם פסח בס' בפסח חוזר וניעור במשהו וכן דעת הרבה גאונים. מ"מ ע"ל סי' תמ"ז ס"ד:
ה סָעִיף ה ס"ה ושכר שעושין. דאף שכר המדי דרמי ביה שערי חייב לבער כמ"ש בס"א כ"ש זה שעיקרו משעורים ואף רבנן מודו בזה שהוא חייב כמש"ש מ"ד א' דרבנן מודו בכזית בכא"פ ואף לר"ת דמפרש מתניתין עוברין מן השלחן אבל אינו חייב לבער מודה כאן. הרא"ש: וכן אם. ר"ל אף לר"ת כנ"ל משום דכאן בעיניה הוא ולא תערובות כמ"ש בע"ז ל"ה א' הכא כיון דאוקומי קא מוקים כו'. וכ"ז הס' קמ"ל לדעת ר"ת:
ו סָעִיף ו ס"ו נהגו. וסמך לזה בירושלמי פ"ב הלכה ב' רב אמר הטח ביתו בצק חייב לבער. ראב"ן ס"ז: ואם יש חמץ. כמ"ש בגמ' מ"ה ב' אם טח כו' וע"ש ומרדכי וטור וכ"ה בירישלמי שם על מילתי' דרב כו' חייב לבער תניא ארשב"א בצק שעשאו כופה בטל פתר לה או חלוקין על רשב"א או אהן כופת מאוסה ור"ל שטח בטיט כמ"ש בגמ' וכ"פ הראב"ן וע' מרדכי:
ז סָעִיף ז ס"ז בצק כו'. כרב הונא שם דאמר סמי קילתי' כו' דתי' דאביי אתיא דלא כהלכתא דאוקים כרשב"א ואמרו שם דאין הלכה כרשב"א ורב אשי לפרושי מילתא דאביי קא אתי ולא לקבוע הלכה ועיין רז"ה וס' המלחמות: או לסתום. כפי' ר"ח והראשונים שפי' העשוי לחזק היינו בצק שנתמלא ופ' ר"ח כאבי' וכ"ד רש"י ותו' וע' טור וע' ס' המלחמות ואין חילוק בין בפנים בין מבחוץ או אשפתה או למטה אלא דלאביי בחוץ קי"ל כלישנא קמא ובפנים דיש לחוש שלא ידבק בליש' מחמרינן כלישנא בתרא וכ"כ התוס' ד"ה כאן כו' ושיטת הרז"ה כפרש"י דג' חילוקים שוליים ודפנות ושפה העליונה ולפרש"י שלא במקום לישה חמיר טפי דהיינו שפתה העליונה וכ"ט דפנות מבחוץ כמ"ש בגמ' שם אלא שהרז"ה וס' המלחמות אף ע"פ שפ' כאביי מ"מ בהא דאף כזית אין חייב לבער לא קי"ל כרשב"א כמ"ש בכופת אין הלכה כרשב"א נמצאו ד' שיטות רש"י ותו' ורז"ה ורמב"ן ודעת הרי"ף ורמב"ם כר"ה ואין חילוק כלל בין מקום למקום ועוד יש שיטה ששית הר' יחיאל מפרי"ש לפרש"י כמ"ש בסי"א:
ח סָעִיף ח ס"ח בד"א בעריבה. עמ"א ס"ק א': אע"פ שאם. ל"ד דאפי' בלא חוט כלל כמ"ש רש"י שם וכ"מ בגמ' מדאבעי' להו בבית ועלייה ושני בתים כו': הואיל כו'. כ' כן לתרץ קושיות תוס' ד"ה כאן דלדעת התוס' שלא במקום לישה דאין חשש שיתערב אפילו אין עשוי לחזק פחות מכזית בטל וה"ה לבית משא"כ להרמב"ם לכך כ' הואיל כו' והוי כעשוי לחזק וע' מלחמות שכ' כיון שדבוקה אין מקפיד כו' ע"ש: מבטלו. דספיקא דרבנן לקולא:
ט סָעִיף ט ס"ט חמץ כנ"ל ס"ב ודעת הראב"ד דשאור לעולם חייב לבער וכמ"ש בי"ט ז' ב' אבל כופת שאור גי' הראב"ד פת שאור כו' ואין הלכה כרשב"א. וכ"ז יש לדחות דמיירי שלא נפסל לאכול לכלב אבל בתוספתא והביאו הגמ' שם שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב וע"ש בראב"ד: קודם זמן כו' או ששרפו כו' קודם. כ"א ב' חרכו קודם זמנו כו': ונחרך עד. תוס' שם ולמדו מפת שעיפשה כנ"ל ושם מ"ה ב' הפת שעיפשה חייב לבער כו' וכגון שלא נפסל מכלב. הרא"ש שם: או כו' וטח. גמ' שם ודלא כרשב"א:
י סָעִיף י ס"י דיו כו'. כמו חרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו לאחר זמנו ול"ד לדיו מיי"נ שאסור בהנאה דהתם כחרכו לאחר זמנו וכמו מלוגמא בתוך הפסח שנתחמצה ואח"כ נסרחה שאסור לקיימו כמש"ל ואף שכ' בשם תו' דע"א פ"ב דלא מיבעיא לדעת האוסרין סתם יינם בהנאה אסור הדיו אלא אפי' לדעת ר"ת דמתיר סתם יינם בהנא' אסור הדיו דשמא יתן הקולמס לתוך פיו וה"ה כאן דמ"מ אסור באכילה כמ"ש בס"ד מ"מ האיסור אינו אלא כיון דבעי למיכליה אחשבה ולדידיה לא נפסל אפי' מאדם וערא"ש ר"פ כ"ש משא"כ כאן בלא כוונה ועי"ד סי' קל"ג סי"ג:
יא סָעִיף יא סי"א והכלי מצרפו. לשון הר"י מפריש וכשיטתו שכתב בהגהת סמ"ק ע"פ שיטת רש"י דשלא במקום לישה כגון בשפה העליונה מבחוץ דאף פחות מכזית חייב לבער היינו דאיכא פלגי זיתים טובא והכלי מצרפן אף בלא חיבור חוט והא דבעינן חיבור חוט היינו בדפנות דאין הכלי מצרף בדפנותיה מבחוץ וכמ"ש למטה ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה כאן דבית אע"ג דדמי לשפה העליונה מ"מ אין הבית מצרף כמו כלי וצריך לטעם זימנין דמיכנש ועב"ח. וכ"מ במתני' דקאמר אם יש כזית במקום א' פחות מכאן כו' משמע שאינו במקום א' וע"ז אמרו ל"ש אלא כו' וכ"ה בירושלמי שם ר' ירמיה בשם ר"ז שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף בתוך הכלי הכלי מצרף ודוקא בתוך אבל מבחוץ בדפנות לא וכנ"ל והוא כסוגיא דגמרא רק שבגמ' חששו זימנין דמיכנש ויש ליישב דהירושלמי ס"ל ג"כ לחשש דמיכנש רק שחשש מיכנש אינו אלא בבצק לח דמידבק אהדדי ונעשה כזית א' ובההיא מיירי שני חצאי זיתים דגמ' כמ"ש אם נטל החוט ונוטלין עמו וא"א אלא בלח כמ"ש בירושלמי כמש"ל וירושלמי לא איירי בבצק לח ושם אין מועיל וכמש"ש על מתני' כזית במקום אחד כו' בנקלף כולו כאחת ואע"פ שאמרו שם עד כדון לח יבש מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת התם שכבר מדובק כאחת אלא שאם נקלף היה מתפרד ובההיא ניחא מ"ש בפ"ק אי נימא משום פירורין כו' ולדעת הרמב"ם כל שאינו דבוקים בכותלים כו' אפילו כ"ש חייב לבער ולא בטלי אבל לפ"ז ניחא דדוקא מחמת צירוף אין הבית מצרף ואף גזירה דמיכנש לא שייך בדבר יבש ודלא כהרמב"ם שמצריך דבוקים וכ"ה בירושלמי שם שהקשה על מ"ש בתוך הכלי הכלי מצרף והא תנינן פחות מכאן בטל במיעוטו וזה ראיה לפי' הרי"ם שמתניתין מיירי בכה"ג דאיכא פלגי זיתים טובא כנ"ל ומשני כאן בתלוש כאן במחובר דמתניתין במחובר והירוש' בתלוש אלמא אף בתלוש בבית א"צ לבער בלא טעמא דמיכנש והירושלמי לא נחית לחלק בין עשוי לחזק או לא ובין במקום לישה' או לא שלא הזכירו מזה כלום שם מ"מ יש ליישב הסוגיא דירושלמי לפי הסוגיא שלנו דמה שחילקו בין תלוש ובין מחובר לשיטת רש"י היינו בדפנותיה וכענין שאמרו שני חצאי זיתים וחוט כו' דמיירי בדפנותיה כנ"ל ובתלוש בכ"ע הכלי מצרף אבל הבית בכ"ט אין מצרף. וכן שיטת התוס' שכל הראשונים הסכימו לפירושם יש לפרש ע"ד הרי"מ אע"ג דמתוספת לא משמע כן מ"מ לדינא יש לפרש שיטתם לפי הירושלמי דבמקום לישה ואין עשוי לחזק דאף פחות מכזית חייב לבער היינו דאיכא פלגי זיתים טובא וכן שיטת הרי"ף בכ"מ שאין עשוי לחזק ג"כ דאיכא פלגי זיתים טובא וא"צ לדחוק דשני חצאי זיתים בבית מיירי בדבוקים שדבוקים הוה כמו עשוי לחזק וגם ההיא דפירורים א"א ליישב אלא כפי' הרי"מ וכן עיקר כשיטת הרי"ף דרשב"א יחידאה הוא וכפי' הרי"מ: וצריך ליתנן. כמ"ש בסימן תס"ח ס"ג מהתוספתא ועמ"א: או לטוחן. כנ"ל מהא דכופת כמ"ש בס"י וס"ט: וה"ה לבצק. לרש"י דוקא בשפה העליונה ומבחוץ אבל להרי"ף בכ"מ כיון שאין עשוי לחזק וכן לשיטת התוס' כיון שהוא במקום לישה ואין עשוי לחזק: ומפה שהיתה כו'. ע' סוף ע"א ע"ה א' ב' הני דקולי כו' ועתו' שם ד"ה דכיתנא כו' וז"ש המ"א בס"ק י"ט נ"ל כו' הבצק נדבק כו' ואף שבתוס' לא כ' לחלק בין נדבק אלא בדבר רותח וע"ש ברא"ש והג"א מ"מ מסוגיא דזבחים ע"ט ב' מ' אף בתשמישו בצונן וע"ש רש"י ד"ה ואפי' וד"ה שאני:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.