א י"ד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בּוֹדְקִין לֵיל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וּמְבַעֲרִים הַכֹּל לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּמְשַׁיְּרִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, דִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית זְמַנָּהּ אַחַר הַמִּנְחָה וְאָז אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ לֹא בְּמַצָּה וְלֹא בְּחָמֵץ אֶלָּא בְּמַצָּה עֲשִׁירָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תס"ב סָעִיף ד' בְּהַגָּה, יְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בְּמִינֵי פֵּרוֹת אוֹ בְּבָּשָׂר וְדָגִים כְּדִלְעֵיל סִימָן רצ"א סָעִיף ה' בְּהַגָּה.
ב טוֹב לְבַעֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בִּשְׁאָר שָׁנִים לְבַעֵר אַחַר חֲצוֹת. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, יְבַטְּלֶנּוּ (טוּר).
ג אֵין מְבַשְּׁלִין לְשַׁבָּת זֶה דַּיְסָא וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ פַּת הַצְּנוּמָה בַּקְעָרָה. הַגָּה: וְאִם עָבַר וּבִשֵּׁל וְהַמַּאֲכָל דָּבוּק בַּקְּדֵרָה וְאִי אֶפְשָׁר לְקַנְּחוֹ, יֵשׁ לַהֲדִיחוֹ מְעַט לְהַעֲבִיר הֶחָמֵץ (מַהֲרִי"ו).
ד אַחַר שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת זֶה סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, יְנַעֵר הַמַּפָּה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ, וִיקַנַּח הַקְּעָרוֹת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְיִטְמְנֵם מִן הָעַיִן עִם שְׁאָר כְּלֵי הֶחָמֵץ, וְאִם נִשְׁאַר פַּת יָכוֹל לִתְּנוֹ לְעַכּוּ"ם עַל מְנַת שֶׁלֹּא לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, דֶּרֶךְ הַעֲרָמָה, וְדָבָר מוּעָט.
ה אִם נִשְׁאַר חָמֵץ אַחַר שֶׁאֲכָלוֹ, מְבַטְּלוֹ וְכוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וּמְבַעֲרוֹ.
ו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר הֶחָמֵץ בַּבַּיִת אַחַר סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, צָרִיךְ לְבַטֵּל הֶחָמֵץ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְבַטֵּל בִּשְׁאָר שָׁנִים.
ז הַהוֹלֵךְ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לָמוּל אֶת בְּנוֹ אוֹ לֶאֱכֹל סְעֻדַּת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר; וְאִם לָאו, יְבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ. וְאִם הָיָה הוֹלֵךְ לְהַצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִן הַדְּלֵקָה וּמֵהַמַּפֹּלֶת וּמִיַּד עַכּוּ"ם, יְבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ וְלֹא יַחֲזֹר אֲפִלּוּ יֵשׁ שְׁהוּת. וְאִם יָצָא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, יַחֲזֹר מִיָּד; עַד כַּמָּה הוּא חוֹזֵר, עַד כַּבֵּיצָה, פָּחוֹת מִכָּאן מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ.
ח הָיְתָה לוֹ עִסָה בְּבֵיתוֹ וְהוּא טָרוּד בְּמָקוֹם אַחֵר וְיָרֵא שֶׁמָּא תַּחְמִיץ, מְבַטְּלָהּ בְּלִבּוֹ קֹדֶם שֶׁתַּחְמִיץ; אֲבָל אִם הֶחְמִיצָה אֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל, אִם הוּא אַחַר זְמַן אִסוּרוֹ.
א סָעִיף א (א) בודקין וכו' - וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל י"ד [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) ליל י"ג - שלמחר בע"ש א"א לבדוק דאין בודקין לאור החמה וכנ"ל:
ג סָעִיף א (ג) ומשיירין וכו' - וצריך ליזהר להניחו במקום מוצנע וכדלעיל סימן תל"ד סעיף א':
ד סָעִיף א (ד) לצורך השבת - ובשבת זה משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול [אחרונים]:
ה סָעִיף א (ה) לא במצה - דהא אסור לאכול מצה בע"פ וכדלקמן בסימן תע"א:
ו סָעִיף א (ו) מצה עשירה - היינו שנילושה במי פירות לבד:
ז סָעִיף א (ז) קודם שעה עשירית - דמשם ואילך אפילו מצה עשירה אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתאבון וכדלקמן בסימן תע"א ס"ב:
ח סָעִיף א (ח) יקיים וכו' במיני פירות - עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין וע"ש דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה דיכול לקיים בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון. ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה:
ט סָעִיף ב (ט) קודם חצות - לאו דוקא ור"ל בתחלת שעה ששית כמו בשאר שנים:
י סָעִיף ב (י) וביום השבת יבטלנו - וכדלקמן בס"ו ואינו צריך לבטל בע"ש בשעת ביעורו דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת ויש לחוש שמא ישאר מהם מעט:
יא סָעִיף ג (יא) דייסא וכיו"ב - דבר שדרכו לידבק בכלי כי יצטרך להדיחם אחר האכילה משום איסור חמץ ואסור כיון שאין צריך להם שוב באותו היום כבסימן שכ"ג ס"ו:
יב סָעִיף ג (יב) הצנומה - יבשה:
יג סָעִיף ג (יג) וא"א לקנחו - דאם אפשר בקינוח לבד אסור להדיח שלא לצורך:
יד סָעִיף ג (יד) יש להדיחו מעט - ר"ל רק בכדי שיעבור החמץ וכדמסיים ואע"ג שהוא שלא לצורך שבת שרינן בדיעבד משום איסור חמץ. ומ"מ אם אפשר להדיח ע"י עכו"ם עדיף אם א"א בקינוח. כתבו הפוסקים שטוב שיבשלו בכלים חדשים המוכנים לפסח. וכהיום נהגו בכמה מקומות במדינתנו שאחר התפלה אוכלים מאכלים קרים של חמץ ואחר חצי היום אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ושנתבשלו בכלים של פסח ויוצאים בזה סעודה ג':
טו סָעִיף ד (טו) ינער המפה - ואותן פירורין דקים וקינוח הקערות אין צריך להוציאן מרשותו דנדרסין ברגלים ומתבערים מאליהן ומ"מ טוב שיכבד הבית אח"כ ע"י עכו"ם ואם אין לו עכו"ם יכבד בעצמו ע"י שינוי בבגד [אחרונים]:
טז סָעִיף ד (טז) יכול ליתנו וכו' - במתנה גמורה ושרינן זה בשבת לצורך מצוה כדי שלא יהיה החמץ ברשותו וכמו שנתבאר בסימן ש"ו:
יז סָעִיף ד (יז) ע"מ שלא לצאת בו - לאו דוקא ור"ל שלא ע"מ לצאת בו ואפילו בסתמא שרי ולאפוקי היכא דאמר לו ישראל בהדיא דאסור משום שבות דאמירה לעכו"ם ומ"מ בעל נפש ראוי שיתנה עמו ע"מ שלא להוציא [כן משמע בהגהת מיימוני שם]:
יח סָעִיף ד (יח) לר"ה - אבל לכרמלית דאינו אלא שבות מותר אפילו לומר לו בהדיא להוציאו דשבות במקום מצוה שרי. ועיין בסימן שמ"ה דיש דעות בפוסקים דר"ה הוא דוקא בששים רבוא ולדידהו כל עיירות שלנו כרמלית הן:
יט סָעִיף ד (יט) דרך הערמה - ר"ל אף דדעתו היה שיוציאנו לחוץ מ"מ שרי כיון שאינו אומר לו בהדיא:
כ סָעִיף ד (כ) ודבר מועט - אבל הרבה אסור דמוכחא מילתא שנותן לו להוציאם מיהו דבר מועט מותר ליתן לו אפילו כמה פעמים דעכ"פ אינו אלא הערמה ושרי. ודבר מועט הוא כדי סעודה אחת ובכרמלית מותר בכל גווני וכנ"ל. אם יש לו חמץ הרבה בחדר מיוחד ושכח למכור אותו בע"ש צריך ליתנו במתנה לנכרי ויכול ליתנו לנכרי מכירו ומיודעו שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח רק דצריך להקנות לו בקנין המועיל דהיינו בהגבהה או במשיכה שימשכנו העכו"ם לרשותו ואם החמץ רב שא"א למושכו יקנה לו במסירת המפתח ואף שאסור ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה מותר. ואם ירא ליתן במתנה שמא לא יחזירו לו יש מהאחרונים שמצדדים דיכול גם למכור לעכו"ם ולא מיקרי מקח וממכר בשבת כיון שאינו עושה אלא להנצל מאיסור חמץ אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דמכירה אסור בכל גווני אפילו אינו לוקח מעות ממנו כלל אלא קוצץ עמו סכום המקח או מוכרו לו כשער שבשוק בלי קציצת סכום המקח ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקניה אע"פ שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ לא התירו חכמים בשבת מקח וממכר גמור אפילו לצורך מצוה וכמו שנתבאר בסימן ש"ו סעיף ו' עיי"ש במ"ב:
כא סָעִיף ה (כא) מבטלו וכופה וכו' - ומיירי דלית כותי או כלב ליתנו לו דאל"ה אף שכבר עברו ארבע שעות ועומד בשעה חמישית יטלטלו ויתן להם וכן מותר לטלטלו ולהשליכו לביה"כ אם יש לו ביה"כ בחצירו ואם נשתהה עד שעה ששית דאז אסור בהנאה ואסור בטלטול אפ"ה שרי ע"י עכו"ם שיזרקו בנהר או לביה"כ:
כב סָעִיף ו (כב) צריך לבטל החמץ כדרך וכו' - היינו בסוף שעה חמישית וכנ"ל בסי' תל"ד ס"ג. ואפילו אם כבר ביטל מאתמול וכנ"ל בסק"י ע"ש:
כג סָעִיף ז (כג) למול את בנו - ולסעודת ברית מילה משמע דלא מיקרי מצוה לענין זה לבטל מצות ביעור:
כד סָעִיף ז (כד) סעודת אירוסין - וה"ה סעודה שעושין בשעה שהכלה מקבלת סבלונות וכתבו האחרונים דה"ה בזמנינו כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים ג"כ מקרי סעודת מצוה:
כה סָעִיף ז (כה) בבית חמיו - משמע דדוקא בחתן עצמו מיירי ויש שמקילין ג"כ באחר אם קרוי לסעודת אירוסין:
כו סָעִיף ז (כו) ונזכר שיש לו חמץ - וה"ה אם מסתפק שמא יש לו חמץ [מחי' מהר"ם חלאווה] וכ"כ האחרונים:
כז סָעִיף ז (כז) יחזור ויבער - מאחר שלא יתבטל המצוה ע"י הביעור יקיים שניהם ומשמע דמצות ביעור קודמת:
כח סָעִיף ז (כח) ואם לאו וכו' - ר"ל שאם יחזור וישתדל אודות הביעור לא ישאר לו זמן ביום לעשות המילה או הסעודה:
כט סָעִיף ז (כט) יבטלנו בלבו - במקום שהוא שהרי אחר הביטול א"צ לבערו אלא מד"ס ובמקום מצוה העמידו חכמים על ד"ת. ומיירי שהוא עדיין בשעה חמישית שיכול לבטל אבל אי קאי כבר בשעה ששית ע"כ יחזור לבער שהרי אז אינו ברשותו לבטל ואע"ג דעי"ז יתבטל מצות מילה עשה דתשביתו חמיר טפי שהוא עובר עליה בכל רגע משא"כ במילה ואינך אכן אם הולך להתעסק במת מצוה [שאין לו קוברין ומוטל ע"פ השדה בבזיון שכל הפוגע בו חייב לקוברו] ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ואפילו בתוך הפסח שבכל שעה עובר בבל יראה ואפילו יש שהות ביום יוכל לחזור לביתו ולבער החמץ ולחזור ולילך ולקברו בו ביום אעפ"כ אסור לו לזוז ממנו עד שיקברנו שגדול כבוד הבריות כזה שדוחה כל המצות שבתורה בשב ואל תעשה:
ל סָעִיף ז (ל) אפילו יש שהות - לבער חמץ ולחזור ולהציל והטעם משום הצלת נפשות הקילו לסמוך על הביטול לכתחלה ואפילו במקום שיכול לקיים שניהן. וכתב המ"א דלאחר שעת הבעור דלא מהני ביטול יחזור לבער כיון שיש שהות להציל אח"כ ודוקא כשברי לו שגם אח"כ יכול להציל אבל מספיקא לא יחזור ורבים מהאחרונים כתבו בשיש שהות בודאי אח"כ להציל ג"כ לא יחזור לבער דדילמא אדהכי והכי מטריד ולא יכול להציל אח"כ:
לא סָעִיף ז (לא) לצורך עצמו - עיין באחרונים דלאיזה פוסקים אפילו הוא מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות לגבי מצות בעור וע"כ צריך לחזור ולבער בכל גווני והטעם לפי שמעשה המצות הוא גדול מהלימוד אפילו מצוה דרבנן כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים:
לב סָעִיף ז (לב) יחזור מיד - לבער כמצות חכמים ואפילו כבר החזיק בדרך שאין דוחין מצות חכמים מפני דבר הרשות:
לג סָעִיף ז (לג) עד כמה הוא חוזר - קאי על כל מה שנזכר לעיל דאפילו אם הלך לדבר הרשות כיון שהחזיק כבר בדרך לא הטריחוהו חכמים לחזור כשהחמץ הוא פחות מכביצה אלא די לו בביטול ואם הגיע שעה ששית שאין יכול שוב לבטל צריך לחזור מיד אפילו אין שם אלא כזית חמץ שהרי כל זמן שאין מבערו מן העולם לגמרי הוא עובר על מ"ע של תורה אבל אם אין שם אלא פחות מכזית לא הטריחוהו חכמים לחזור אלא ילך לדרכו וכשיחזור לביתו יבער ואם הוא יו"ט או שבת יכפה עליו כלי עד הערב וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו ע"ש:
לד סָעִיף ח (לד) היתה לו עיסה - פי' אפילו אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאותה שעה עדיין לא החמיץ הוי דינו כמו קודם זמן איסורו:
לה סָעִיף ח (לה) והוא טרוד במקום אחר - ר"ל שמחמת זה א"א לו לבוא לביתו מיד לאפותה וירא שמא תחמיץ קודם שיבוא לביתו:
לו סָעִיף ח (לו) אבל אם החמיצה - ואם שהה העיסה שיעור מיל בודאי החמיצה ולא מהני ביטול:
לז סָעִיף ח (לז) אין הביטול מועיל - ועובר בכל שעה על בל יראה וצריך לילך תיכף לביתו ולבער:
א סָעִיף א ומשיירין וכו'. ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה (ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו):
ב סָעִיף א או בבשר ודגים. פי' אם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירו' כמ"ש סי' רצ"א ובשל"ה כ' בשם הזוהר שרשב"י הי' עוסק בתורה במקום סעודה שלישית וכ' מהרי"ל והי' ראוי לעשות במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל:
ג סָעִיף ב וביום השבת יבטלנו. ונ"ל דביום ו' בשעת הביעור א"צ לבטל וכ"מ מל' רמ"א דאל"כ קשה הא כתבו הרב"י בס"ו ומה חידש רמ"א:
ד סָעִיף ג אין מבשלין כו'. טוב לבשל בכלים חדשים (מהרי"ו):
ה סָעִיף ג להדיחו מעט וכו'. פי' אף על גב דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מות' כדי להעביר החמץ עסי' שכ"ג וסי' תנ"ט ס"ד:
ו סָעִיף ד ינער המפה. שהפירורין נדרסין ברגלי' וגם אין בהם שיעור ובטלי' (הרא"ש) עמ"ש סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ז:
ז סָעִיף ד ע"מ שלא לצאת. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציא' לר"ה ועסי' שכ"ה ס"ב דלדידן דל"ל ר"ה מותר לצוות לו להוציאם וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג ע"ש ובעיר המוקפ' מחיצה ומעורבת לכ"ע שרי עמ"ש סי' רנ"ב סס"א ועסי' תמ"ו:
ח סָעִיף ד ודבר מועט. פי' בכ"פ נותן לו מעט אבל הרב' בבת א' אסו' דמוכחא מלתא שנותן לו להוציאם:
ט סָעִיף ז סעודת אירוסין. דין זה הוא במשנה שלימה פ"ג דפסחים וא"כ משמע שמותר לעשו' סעודת אירוסין בע"פ וכ"ש בע"ש דהא מוכח ריש פ' ע"פ דע"פ חמיר מע"ש וא"כ תימה על מש"ל בסי' רמ"ט ס"ב דאסור לעשות סעודת ארוסין בע"ש והוא מהירושלמי והוא חולק על תלמוד שלנו דבפ"ק דכתובות אית' בירושלמי דאסור לישא בע"ש מפני כבוד השבת ובגמ' דידן לא חיישי' לזה, ומ"מ צ"ע היאך יחלוק הירושלמי על המשנה דמותר לעשות סעודת אירוסין לכן נ"ל דה"פ אסור לארס בע"ש הדא דאיתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש) אבל לארס מותר (פי' מותר לארס בע"ש שמא יקדמנו אחר) ואז מותר ג"כ לעשות סעוד' וכמ"ש רמ"א שם דסעוד' שזמנ' קבוע בע"ש וסעודת סבלונות שהיא סעוד' שניה שאחר סעודת ארוסין היא ג"כ סעודת מצוה (ב"ח) וכ"מ בגמ' ורא"ש וטור וכ"כ הריב"ש סי' ר"ס דלא כב"י וכ' רמ"מ סי' ק"ט דסעודת סבלונות שעושין באשכנז בליל' שקודם החופ' שהחתן משלח סבלונות קודם אכיל' אף על פי שעדיין לא נתארס מקרי סעוד' מצוה עכ"ל ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונ' ועושין סעוד' שקורין סעודת קנין צ"ע אי מקרי סעודת מצוה ונ"ל דמקרי סעודת מצוה:
י סָעִיף ז בבית חמיו. וכ"ה במשנה משמע דדוקא החתן אינו מחויב לחזור דא"א לקיימה ע"י אחרים ולכן קאמר בירוש' דעדיפא מת"ת ע"ש וכדאמרי' פ"ק דמ"ק דמצו' שא"א לקיימ' ע"י אחרים עדיפא מת"ת אבל אדם אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור דהא אפי' הולך אצל רבו צריך לחזור עבב"י והרמב"ם כ' מי שיצא לעשו' מצוה או לאכול סעוד' של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דלא ס"ל לחלק בין מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים או א"א לעשות ע"י אחרים:
יא סָעִיף ז יבטלנו בלבו. דבמקום מצוה אוקמוה אדאוריית' ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עש' ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ומ"מ נ"ל דמת מצוה עדיף מהשבתת חמץ דהא דחי אפי' פסח שיש בו כרת ועסי' תרפ"ז איז' נקרא מ"מ, ונ"ל דאפי' יש חמץ בביתו בפסח שעובר בלאו אפ"ה מ"מ עדיף כדאי' פ"ג דברכות דשב ואל תעשה עדיף:
יב סָעִיף ז אפי' יש שהות. והטעם דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי (מ"מ ורש"י ור"ן) וא"כ משמע דבשעה ו' יחזור דל"מ בטול ונ"ל דוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיק' לא יחזור דספק נפשות דוח' אפי' שבת החמורה:
יג סָעִיף ז לצורך עצמו. והטור כ' דאפי' מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור וכ' בש"ג הטעם דה"נ מצי ללמוד בביתו ולקיים המצוה ג"כ עכ"ל וק' דהא מותר לכהן לטמא בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד לפני רבו אף על פי שיש לו רב בעיר דלאו מכל אדם זוכ' ללמוד כדאי' פ"ק דע"א וא"כ ה"נ דרבנן הוא וי"ל דעכ"פ יש כאן איסור דאורייתא בחמץ הזה אם לא היה מבטלו א"נ שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אח"כ לרבו ללמוד וא"כ דברי הש"ג אין עולים כהוגן ועמ"ש סי' תט"ו דפעמי' מערבין לדבר הרשות ולזה נתכוין הטור כגון שמערב ברגליו וכ"ה בהדיא בפירש"י ונ"ל דהרא"ש היה לו גירסא אחרת ברש"י ע"ש:
יד סָעִיף ז פחות מכאן. אבל אם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן אסורו דלא מצי לבטולי אפ"ה א"צ לחזור (כ"מ בתוס') ועמ"ש סי' תמ"ב ס"ז:
א סָעִיף א ומשיירין מזון ב' סעודו'. הב"י הביא דברי הרי"ף ומה דקשה עליו ומה שתי' עליו ולעד"ן דהרי"ף מפ' בפ' א"ע דמ"ש ר"א ב"צ חולין בזמנן לאו כל החולין קאמ' אלא מה שיצטרך לבער מן החולין דהיינו אחר מזון שתי סעודות דהוא משייר בע"ש בריוח גדול דהכי משמע טעמ' דידי' והיינו שיש ג' מחלוקו' דת"ק סבר מבערין הכל מלפני שבת ובודאי צריך לשייר ב' סעודו' אלא דמשער כ"כ בצמצו' באופן שלא יצטרך לשום ביעור בשבת כי ס"ל שיש איסור לעשות ביעור בשבת וחכמי' ס"ל בזמנן דהיינו כיון שעיקר זמן הביעור בי"ד יש לעשות כן אפי' בשבת ובע"ש לא יבער כלל וראב"צ ס"ל דיש עכשיו זמן ביעור אפי' בע"ש אלא דיש חילוק דמידי דל"צ כלל בשבת כגון תרומה שאין זמן אכילתה קבוע' בשבת יבער בע"ש אבל חולין דהיינו במה דצריך לשבת ישייר בריוח באופן שיבא ודאי לידי ביעור בשבת זה יעשה בשבת דאי תימה כל החולין יבער בשבת ק' מ"ש מתרומה וזה מדוקדק מל' הבריית' שאמר ראב"צ פ"א כו' הגיע עת לבער את החמץ דק' למה אמר החמץ בה"א הל"ל הגיע עת ביעור חמץ אלא ודאי דעל החמץ הנשאר קאמר אבל עיקר החמץ נתבער מע"ש ומ"ה שפיר קאמר רי"ף דס"ל לראב"צ כר"א ברתות' דר"א ברתות' אמר בפי' כן דמשיירים ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דקש' האיך תלוי בזה שיעור האכילה דשיעור האכילה הוא דין השייך בלא שבת ותו ק' דל"ל כלל לו' משיירין מזון כו' דודאי גם חכמים ס"ל כן אלא ע"כ דה"ק ומשיירין מזון ב' סעודות בריוח כדי לאכול עד ד' שעות והיינו אפי' שיעור שאינו מצומצם והמותר יבער בשבת וא"כ דברי הרי"ף הווי' כרמב"ם וכדברי הטור והכל ניחא ברווחא לפע"ד הך ביעור דשבת במה שנשאר צ"ל דהיינו שמבערו מן הבית קודם זמן איסורו אבל לא שאר השבתה מהעולם כדמוכח בסי' תמ"ו ע"ש:
ב סָעִיף א דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כצ"ל:
ג סָעִיף א קודם שעה י'. דמשם ואילך אסור לאכול פת כמ"ש סי' תפ"א ומצה עשירה פי' שנלושה במי פירות:
ד סָעִיף ג דייסא כו'. כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת:
ה סָעִיף ד לר"ם כו'. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום:
ו סָעִיף ה וכופה עליו כלי. פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו:
ז סָעִיף ו צריך לבטל החמץ כו'. תמהתי על אשר לא כתבו שצריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה אע"פ שאינו אור לי"ד ואפשר שזה נכלל במ"ש מבערי' הכל לפני השבת ר"ל כדין ביעור ביום י"ד והשייך קודם לו.
ח סָעִיף ז סעוד' אירוסין. בגמ' פליגי ר' יהודה ור"י בסעודה שניה של אירוסין דלר"י רשו' ולר"י מצוה ופירש"י סעודה שני' כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם וקי"ל כר' יוסי ורמב"ם לא נקט השני' שהי' נקראת סבלונות אלא סתם אירוסין והיינו תרוייהו דשייכים זה אח"ז בזמן האירוסין והטור נזהר וזכר בפי' הראשונה של אירוסין או של סבלונות פי' השני שאחרי' והב"י הבין דסבלונות היא מלתא אחריתא ואינה נקראת שניה של אירוסין ומ"ה כ' דהטור פוסק כר"י ואישתמיטתיה דברי רש"י:
ט סָעִיף ז ואם יצא לצורך עצמו. הקשה הרא"ש דהא אין מערבין כלל לדברי הרשות ופי' בשם ירושל' דהיינו שהולך אצל רבו ללמוד כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי סעודת אירוסין ושחיטת פסחו ומילת בנו ואיני יודע למה לא העתיק זה בש"ע ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצ' ובלבוש רוצ' להחמי' דבדבר רשו' חוזר אפי' בחצי ביצה ואין לו שום ראי' והוא עצמו כ' דאין משמעות המשנ' כך אלא שרוצ' לחלק ג' חלוקים דהיינו בין מצוה ולימוד לענין אפי' כביצה ועוד חילק בפחות מכביצה בין ללמוד ובין רשו' ואינו כן דאין כאן אלא ב' חלוקים דהיינו מצוה ולימוד ותו לא וע"כ כ' ל' לצורך עצמו בהולך אצל רבו:
י סָעִיף ח הית' לו עיסה. פי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאות' שעה עדיין לא החמיץ הוה דינו כמו קודם זמן איסורו
א סָעִיף א מזון. כתבו האחרונים דמ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה עסי' רצ"א ס"ג ואם שכח להפריש חלה בערב שבת זו מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו מ"א בסי' תק"ו סעי' ג' ע"כ. וכתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שיתן המשויר לכהן קטן בענין זה ודו"ק. ולא הבנתי דבריו דמאי מהני זה סוף כל סוף היאך הפריש חלה ודו"ק:
ב סָעִיף א פירות. ושל"ה בשם הזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג'. וכתב מהרי"ל והיה ראוי לעשותה במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן:
ג סָעִיף ג דייסא. וטוב לבשל בכלים חדשים. מהרי"ו:
ד סָעִיף ג להדיחו. פי' אע"ג דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מותר כדי להעביר החמץ:
ה סָעִיף ד ע"מ. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציאם לר"ה. ולדידן דלית לן ר"ה מותר לצוות לו להוציאם. וליתן לו הרבה בבת אחת. מ"א ט"ז. כתב מהרי"ו שאם אין עכו"ם לכבד את הבית יכבד ישראל ע"י שינוי בבגד. וכתב ב"ח שהמנהג ליתן לכלבים ולא לחזיר:
ו סָעִיף ה נשאר. פי' ואין עכו"ם שיקבל ממנו. אם שכח למכור בערב שבת חמצו שיש לו בחדר מיוחד צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם החדר עם מסירת המפתח ואפשר דאפי' מכירה גמורה גם כן שרי כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ. ח"י ע"ש:
ז סָעִיף ז אירוסין. היינו אם אירס בערב שבת אז מותר ג"כ לעשות סעודה משא"כ אם אירס קודם אסור לעשות סעודה בע"ש כמ"ש סי' רמ"ט ס"ב מ"א. וה"ה סעודה של סבלונות או סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג"כ מיקרי סעודת מצוה. מ"א וח"י. וע' בחות יאיר סי' ט' שהאריך לבאר איזה דבר מיקרי סעודת מצוה ובסוף התשו' כתב ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מא"ל ודאי לא מיקרי סעודת מצוה ע"ש:
ח סָעִיף ז חמיו. ל"ד החתן עצמו אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה. אחרונים (וח"י העלה דוקא חתן ולא אחר. דהא אפי' כשהולך אצל רבו חוזר):
ט סָעִיף ז יבטלנו. ואם הוא אחר זמן הביעור דאז אינו יכול לבטלו חוזר ומבער וכתב המ"א אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר ומבער ובספר אבן העוזר פוסק דה"ה לכל דבר מצוה אינו חוזר לבער והטעם דכתבו התוס' דמשהה חמצו ודעתו לבערו לא עבר עליו בב"י כיון דלאו הניתק לעשה הוא ע"ש: (וע' בספר אלי' רבה מה שתמה על מ"א בזה ובלא"ה במקום מצוה אוקמיה אדאורייתא. אחרונים):
י סָעִיף ז שהות. ואפילו לאחר זמן הביעור שאין יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ"ה לא יחזור כ"כ הכ"מ פ"ג מהלכות חמץ ומצה דלא כמ"א שכתב להיפך ע"ש:
יא סָעִיף ז עצמו. אפי' אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור. עמ"א וח"י:
יב סָעִיף ז פחות. ואם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן איסור דלא מצי לבטל אפ"ה א"צ לחזור. מ"א וח"י:
א סָעִיף א (ס"ק א') ומשיירים כו' יפסיק כו'. וכתב מגן אברהם לעיל סי' רצ"א ס"ק וי"ו וז"ל ויקום וילך מעט וימתין מעט בנתים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתן דהוי כסעודה א' עכ"ל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) או בבשר כו' פי' אם י"ל כו' כוונתו לבל תטעה בלשון הש"ע דפירות ובשר ודגים שוין לצאת אדרבה הא רמ"א הקדים פירות לבשר ודגים קמ"ל דהל' לאו דוקא דאם אפשר בבשר או דגים עדיף מפירות. ובח"י כתב דלשון רמ"א דוקא דבער"פ עדיף לעשות בפירות דאין משביעין כ"כ כמו בשר ודגים ואינו מוכרח בפרט דאינו אוכל כ"א דבר מועט. במצה מבושלת דמותר לאכלה בערב פסח כיון דאין יוצאים בה בלילה וכמ"ש סי' תס"א סעיף ד'. וכתב הפר"ח הא דכתב דצ"ל קודם שעה יו"ד היינו באוכל מצה עשירה משום דאסור לאכול פת משעה יו"ד ואילך כדלקמן סי' תע"א אבל פירות ובשר ודגים מותר אפי' לאחר שעה יו"ד. מ"מ בין אוכל מצה עשירה או פירות ובשר ודגים לא יאכל יותר מכזית כיון דסגי בזה לצאת ידי סעודה ג'. וע"ל ר"ס רצ"א בש"ע ומ"א דמשמע לכתחלה בעי' יותר מכביצה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) וביום כו' ונ"ל דביום וי"ו כו' אין צריך אבל בליל י"ג בשעת בדיקה וודאי צריך לבטל וכ"כ הט"ז ס"ק ז': וכ"מ מל' רמ"א והיינו מדלא כתב וגם ביום השבת יבטלנו ומ"ש מ"א דאל"כ קשה כו' היא ראייה אחרת. ומה חידש א"ו לדיוקא אתי דוקא ביום השבת אבל לא ביום ו' בשעת הביעור:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) אין כו' בב"ח ובפר"ח הוסיף וז"ל אני נוהג בביתי לבשל בקדירו' חדשות ומוכנות לפסח ובכף חדשה מוציאים התבשיל מן הקדירה ומניחים בקערה של חמץ כו' עכ"ל והטעם נלע"ד דהא דאין מבשלים דייסא הוא מפני שנדבק בקדירה. וניהו דקדירה בלוע מותר להשהות בפסח כמ"ש רסי' תנ"א אבל מה שהוא דבוק והוא בעין צריך קינוח וביעור. וכדי שלא יצטרך לקנח בשבת אין מבשלים דייסא אלא בשר וכדומה שאינו נדבק: אלא שמהרי"ו חשש שלפעמים גם מבשר וכדומה נשאר מעט דבוק ובשלמא אי נתבשל בקדירה חדשה מה בכך הא אין בדיבוק חימוץ גמור משא"כ אי היו מבשלים בכלי חמץ א"כ הבשר שמתבשל בו מקבל מהחמץ הבלוע בקדירה ונעשה גם הבשר חמץ. ואם היה נשאר דבוק מהבשר היה צריך שוב קינוח לכן מבשלים בכלי חדש. ולכן הוסיף הפר"ח כיון שדרך לאכול הבשר בקערה חמוצה דהא אוכלים עמו לחם חמץ. א"כ אם יערה מקדירה חדשה המוכנות לפסח בעוד התבשיל חם לקערת חמץ ניהו דבדיעבד ל"ל בה אבל לכתחלה אין לעשות כן כמבואר בי"ד סי' ק"ה סעיף ג' בהגה משום דהבל העולה מחברן. ועולה הבל חמץ לקדירה של פסח (וע"ש בפליתי) לכן מוציאים בכף חדשה וכ"ש שא"א להוציא בכף חמץ:
ה סָעִיף ג ס"ק ה להדיחו כו' אע"ג דאסור כו' לכן אם אפשר על ידי קינוח עדיף טפי. ומכל מקום נלע"ד אם אפשר להדיח על ידי גוי עדיף אם אי אפשר בקינוח ועכ"פ יזהרו שע"י ההדחה לא יבואו לידי מלאכה דאוריית' דהיינו ע"י סדין וכדומה:
ו סָעִיף ד ס"ק ו ינער כו' עמ"ש סי' תל"ד דפרורים ממילא בטלי: וסי' תמ"ב סעיף ח' בשני חצאי זתים דאם א"א לבטלו צריך ביעור היינו משום דע"י כיבוד נדבקים יחד ויהיה כזית והיינו דוקא בפרורי בצק. ולא בפרורי לחם דאין מתדבקי' כמ"ש מ"א סי' ת"ס ס"ק ב':
ז סָעִיף ד ס"ק ז ע"מ כו' פי' שנתנן לו סתמא כו' כן מבואר ר"ס שכ"ה דאם אינו מצווה לגוי להוציא מותר: דל"ל ר"ה ולא הוי רק כרמלית דליכא רק שבות דרבנן מותר ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום צורך מצוה לבער החמץ. וכתב מ"א לעיל סי' שכ"ה ס"ק וי"ו דמכל מקום אסור לישראל ליתן לגוי בידו כיון דאפשר בלא"ה שיאמר לגוי שיקחהו מה לו לישראל לעשות חצי מלאכת שבות דהיינו העקיר' של ההוצא': עמ"ש סי' רנ"ב דבמוקף חומה דוקא במכירה אסור ע"ש כ' בח"י אם שכח למכור החמץ ליתן לגוי החדר עם החמץ במתנה ביום שבת ואם אינו מאמין לגוי ואולי יחזיק בו ולא יחזיר לו אחר הפסח אפשר דאפי' מכירה שרי כיון דאין כוונתו רק לסלק איסור חמץ: וע' סי' תמ"ו ר"ל אם אפשר לבער בשבת בענין אחר:
ח סָעִיף ד (ס"ק ח) ודבר מועט פי' בכל פעם כו' וכ' פר"ח דשיעור סעודה אחת הוי דבר מועט:
ט סָעִיף ז (ס"ק ט) סעודת כו' דהא מוכח ר"פ ע"פ כו' דתנן ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ופריך מאי ארי' ערבי פסחים אפי' ע"ש ועי"ט נמי דתני' לא יאכל אדם בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה כו' דברי ר' יהודה ור"י מתיר ומשני ל"צ אלא לר' יוסי דבער"פ מודה משום מצה. רפ"א אפ"ת ר"י התם מן המנחה אסור והכא בער"פ אפי' סמוך למנחה אסור עכ"ל הגמ' הרי דלכ"ע ער"פ חמיר לענין אכילה ביום מערב שבת. מפני כבוד השבת. שיאכל סעודת שבת לתיאבון וה"ה דסעודת אירוסין אסור ובגמרא דידן ל"ח לזה כדאיתא ריש כתובות דף ה' ע"א ונתן טעם אחר ולדידן קי"ל דמותר כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ס"ד וה"ה סעודת אירוסין שרי לדידן: לכן נ"ל דה"פ כו' דמשכחת לה דגם הירושלמי מודה אם אירס בע"ש מותר לעשות גם סעודה בע"ש וכה"ג מיירי מתני' דלא כמו שנראה מדברי רמ"א סי' רמ"ח דבכל גווני אסור סעודת אירוסין בע"ש: קבוע בע"ש מותר כצ"ל: וסעודת סבלונות כו' דהש"ס פריך על מתני' הנ"ל והא תניא ההולך לאכול סעודת אירוסין בב"ח חוזר מיד ואר"י הא ר' יהודה דס"ל בברייתא שם. דהוי רשות ומתני' ר"י דס"ל דהוי מצוה. והשתא דאר"ח מחלוקת בסעוד' ב' אבל סעודה א' ד"ה מצוה אפ"ת הא והא ר' יוד' ול"ק הא בסעודה א' הא בסעודה ב'. ובתר הכי תני' סעודת סבלונות ר' יודא אומר רשות ורי"א מצוה. וכ' הטור וז"ל ההולך כו' לאכול סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות כו' אם יכול לחזור כו' והבין הרב"י דסעוד' אירוסין ושל סבלונות הם תרי עניני. ובסעודת אירוסין גופא יש סעודה א' ושני. ולפ"ז מ"ש הטור לאכול סעודה א' של אירוסין בא למעט סעודה שנייה והיינו כר"י אע"ג דקי"ל ר"י ור"י הלכה כר' יוסי. לזה כ' הרב"י כיון דלר"י א"ש בין משנה ובין ברייתא (כצ"ל דבריו) לכן פסק כוותי' וסעודת סבלונות פסק דהוי מצוה כרבי יוסי וכהכלל דהלכת' כוותיה נגד ר' יודא אבל הב"ח חולק. דסעודת אירוסין וסבלונות חדא היא וסעודה שניה של אירוסין היא נקראת סעודת סבלונות ופלוגת' דברייתא שנייה בסעודת סבלונות היא עצמה הפלוגתא שבברייתא ראשונה בסעודה שניה כדאמר ר"ח א"כ א"ש פסק הטור דפסק כר' יוסי. ולכן כ' לאכול סעודה א' של אירוסין או של סבלונות והיא נקראת סעודה שניה של אירוסין שניהם הוי מצוה: צ"ע אי מקרי סעודת מצוה. ר"ל הסעודת קנין אבל בלילה שקודם החופה במדינתינו שאין שולחים באותו לילה סבלונות ודאי לא הוי סעודת מצוה וכ"כ מ"א ר"ס תקנ"ח:
י סָעִיף ז (ס"ק י) בבית כו' דעדיפא מת"ת דאהא דתנן התם ההולך לשבות שביתת הרשות יחזיר מיד והוא מ"ש בש"ע סוף סעיף זה מפרש בירושלמי שהולך להניח עירובי תחומין לילך אצל רבו או למי שגדול ממנו בחכמה וסיים כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד. דקרי לי' רשות גבי מל בנו וסעודת אירוסין ולגבייהו אם יחזור ויבער יתבטל מן המצוה לא יחזיר ודי לו לבטל החמץ ולילך אצל רבו לא הותר לו אלא צריך לחזור מיד: וכדאמרינן פ"ק דמ"ק (דף ט' ע"א) דרמי קראי אהדדי כתיב פלס מעגל רגליך. וכתיב אורח חיים פן תפלס. ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן כו': אבל אדם אחר כו' דהא אפי' הולך אצל רבו כו' ר"ל דבאדם אחר הוי מצוה שאפשר להתקיים ע"י אחרים כה"ג ת"ת עדיף והא אפי' הולך אצל רבו דהוי ת"ת צריך לחזור כ"ש אדם אחר ההולך לסעודת אירוסין משמע דלא ס"ל לחלק כו' דהא לא כ' בבית חמיו והראי' מן הירושלמי. אפשר דלא ס"ל כהירושלמי וס"ל הטעם כמ"ש מ"א בס"ק י"ג בשס ש"ג. או ס"ל כפירש"י דשביתת הרשו' לא לילך אצל רבו אלא לצורך עצמו וע"ל ס"ק י"ג:
יא סָעִיף ז (ס"ק יא) יבטלנו כו' מצוין בטעות וקאי ארישא ההולך לדבר מצוה משא"כ במילה ואינך לא הבנתי הא גם מילה אפי' שלא בזמנה כל שעתא עובר וכמ"ש מ"א לעיל סי' רמ"ט ס"ק ה' דמה"ט מותר לעשות סעודת מילה שלא בזמנה בע"ש דהוי זמנה קבועה וכ"כ לקמן סי' תקס"ח ס"ק יו"ד מדברי התו' ע"ש. ולכאורה עלה ברוחי ניהו דגם אם עבר יום ח' החיוב על האב למוהלו מ"מ אין בו חיוב דאורייתא. דהא בקידושין דף כ"ט ילפינן דהאב חייב למול בנו מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלקים והא אברהם מל יצחק ביום ח'. ניהו דהבן עובר כל היום כשיגדיל מקרא דוכל ערל זכר אשר לא ימיל בשר ערלתו ונכרתה. אבל על האב אין חיוב מן התורה. אבל מלשון רמ"א בי"ד סי' רס"א בהג"ה ובד"מ שם בשם הכל בו משמע דהוי עשה דאוריי על אב וב"ד. וכן משמע מתוס' דקידושין שכתבו דמה"ט הוי מ"ע שלא הזמן גרמא דמן יוס ח' ואילך אין לה זמן קבוע הרי דקראו מה שהחיוב על אב למול מ"ע שאין הזמן גרמא. דהא דחי אפי' פסח שי"ב כרת כדאיתא בברכות דף י"ט ע"ב דדרשי' מולאחותו דמטמא למת מצוה אפי' הולך לשחוט פסחו. ואע"ג דגם עשה דתשביתו דוחה פסח אם הוא מתחלת שש. ה"ט דתשביתו כל שעתא עובר והא מעלה זו יש גם למת מצוה ולכן ס"ל למ"א מסבר' ידעדיף מעשה מתשביתו. שעובר בלאו. דבער"פ ליכא לאו רק עשה דתשביתו אע"ג דבלא"ה כ' מ"א סי' תמ"ו בשם התו' דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר היינו דוקא אם אינו יכול לבער עכשיו וע"ש סי' תמ"ו סס"ק ב': דשב וא"ת עדיף דשם בברכות אמרי' המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ופריך דנילף ממת מצוה דדוחה פסח והיינו משום כבוד הבריות דקבורת מ"מ הוי כבוד הבריות. וה"ה דלא יהיה צריך לפשוט כלאים בשוק משום כבוד הבריות ומשני שאני פסח דהוי שב וא"ת לכך דוחה משא"כ כלאים אע"ג שכבר לבש הוי קום ועשה ע"ש ברש"י וה"ה הכא:
יב סָעִיף ז (ס"ק יב) אפי' כו' ונ"ל דוקא כשברי כו' אבל הכ"מ כ' דנ"ל אפי' ברי לו מ"מ לא יחזור דלמא יטרוד בביעור חמץ ויתבטל מהצלות נפשות וכ' דאפשר גם רש"י והמ"מ מודים ע"ש:
יג סָעִיף ז (ס"ק יג) לצורך כו' פ"ק דע"ז דף י"ג ע"א: אם לא היה מבטלו. ור"ל דעיקרו דבר תורה וגם כשבא הנידון לידו הוי דאורייתא אלא שהוא עושה שיהיה איסור דרבנן: וא"כ דברי הש"ג אין עולים כו' היינו לפי תי' השני דהא הש"ג נתן טעם שיכול ללמוד בביתו. ומ"א הוכיח דע"כ הטעם משום שאין הביטול תורה כי אם לפי שעה ואפי' אין יכול ללמוד בביתו: כגון שמערב ברגליו. דכ' מ"א שם בשם הרשב"א דדוקא במערב בפת אין מערבים כ"א לדבר מצוה משא"כ כשמערב ברגליו וע"ש הטעם: ולזה נתכוין הטור שכ' וז"ל ההולך לעשות עירוב כדי לילך לצורך דברי רשות חוזר מיד ואפי' הולך לערב כדי לילך ללמוד כו' עכ"ל. ויקשה איך כ' לעשות עירוב לצורך דברי רשות הא קי"ל אין מערבים אלא לצורך מצוה אע"כ מיירי במערב ברגליו דמותר אפי' לדבר הרשות: וכ"ה בהדי' בפירש"י ונ"ל דהרא"ש ה"ל גרס' אחרת כו' דרש"י כ' ההולך לשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כו' לדבר הרשות עכ"ל הרי דמיירי דמערב ברגליו. והרא"ש שהק' על רש"י וכ' וז"ל רש"י פי' דס"ל מערבים לדבר הרשות ולא נהירא דא"כ הוי סתם משנה דלא כהלכתא כו' ובירושלמי מפרש כו' ההולך אצל רבו כו' עכ"ל וע"כ צ"ל דה"ל גרס' אחרת ברש"י דלגרסתינו לק"מ דמערב ברגליו מותר לדבר הרשות. והיינו לפי מאי דס"ל למ"א דעל הרשב"א דבמערב ברגליו מותר לדבר הרשות אין חולק. אולם התוס' שם דף מ"ט ד"ה לשבות כו' העתיקו לשון רש"י כפי שהוא גרסתינו שהיה. הולך להחשיך על התחום כו' ואפ"ה הקשה דתיקשי למ"ד אין מערבין אלא לד"מ וע"כ צ"ל דפליגי מל הרשב"א בזה.
יד סָעִיף ז (ס"ק יד) פחות כו' כ"מ בתוס' דף מ"ט על מאי דס"ל לרבנן שם ביצא חוץ לירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ולא עבר צופי' צריך לחזור ולשרפו בפני הבירה וס"ל לרבנן דבחמץ השיעור הוא לחזור כביצה דוקא אבל בשר קודש אף בכזית צריך לחזור. וכ' התוס' הטעם דבחמץ א"ל תקנת' לבטל לא החמירו עד כביצה. אבל בשר קודש דל"ל תקנת' בביטול לכן החמירו בכזית הרי דאפי' בשר קודש דל"ל תקלה בביטול אפ"ה על פחות מכזית אינו חוזר ה"ה בחמץ לאחר זמן איסורו אע"ג דאינו יכול לבטל הדין כן:
א סָעִיף א ס"א בודקין כו'. כמש"ש ד' א' והשתא דקי"ל כו' ארנב"י בשעה כו' וכמ"ש בירושלמי שם והבאתי בסי' תנ"ג סי"א: ומבערין כו'. בר"מ שם דר"א איש ברתותא שם י"ג א' ס"ל כוותיה ואיפסק שם הלכתא כוותיה רמב"ם. דלא כרי'"ף שכ' דר"א א"ב ס"ל כר"א בן צדוק וסובר דמ"ש ומבערין הכל כו' קאי אסיפא על תרומה וע' בהשגות שם: ומשיירין. שם י"ג א': דסעודה. עמ"ש סי' רצ"א ס"ב: לא במצה. כמ"ש בירושלמי ר"פ ע"פ והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דפסחים שם האוכל מצה בע"פ כו': אלא כו' וצריך. כמ"ש ר"פ ערבי פסחים לא יאכל כו' ואמרו שם ק"ז ב' דסמוך למנחה קטנה ושם ק' ב' כאן קודם תשע וכו'. וכת' תוס' שם צ"ט ב' ד"ה לא יאכל כו' וא"ת כו' וי"ל דאיירי במצה עשירה כו' וכת' הרא"ש שכן היה נוהג ר"ת בע"פ שחל בשבת כו': ובמדינות כו' יקיים כו'. דמחלוקת בפוסקים אם דוקא בפת או מיני תרגימא והכריעו כדעת האומרים דוקא פת אבל במקום דא"א יש לסמוך כו' וכמ"ש סי' רצ"א ס"ו ועמ"ש שם וזה יכול לעשות אפי' לאחר שעה עשירית כמ"ש שם ק"ז ב' ודלא כתוס' דהוכחת תוס' דמצה עשירה מותר בע"פ מכח קושייתם מ"ש ע"פ סמוך למנחה כו' ע"ש תוס' דע"פ צ"ט ב' ד"ה סמוך אבל הרמב"ם פי' שם דאירקא וש"ד קאמר דאכילה אסור בהן וכמ"ש בסי' תע"א מעט בו' וכמש"ש ולכן אין נוהגין ג"כ במצה מבושלת וכ"ה בזוהר פ' אמור דסעודה זו נדחית מכל וכל ש"מ דאין תקנה לדבר כלל וכס' דאין יוצאין בסעודה ג' אלא בפת וא"א כלל כנ"ל ועמ"א מ"ש בשם המרדכי וב"ח וכל בו וכן עיקר: או. עמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב וביום. שם ז' א' בשלמא שבת כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אין. עט"ז והדחה שלא לצורך אכילה אסור כמ"ש בפ' ט"ז דשבת: ואם כו'. עמ"א וע' תוס' ו' א' ד"ה כופה. א"נ כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ע"מ שלא. עמ"א וכמ"ש בירושלמי אין נותנין לא"י ע"מ לצאת כמ"ש בסי' סכ"ה ע"ש: לר"ה. עט"ז וכ"כ בסי' שכ"ה דהוי שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש פ"ו דעירובין: ודבר. עמ"א וכמ"ש בשבת נותנין מזונות וכ' תוס' דוקא מזונות וכמ"ש הרמב"ם לאכלן:
ה סָעִיף ה ס"ה אם נשאר. כמ"ש בס"ב: וכופה. כמ"ש שם בי"ט:
ו סָעִיף ו ס"ו אע"פ. שמא נשאר כמ"ש סי' תל"ד ס"ב:
ז סָעִיף ז ס"ז ואם יצא. לשון הרמב"ם: עד כביצה. כחכמים: פחות מכאן וכ"כ רש"י שם וכ"ה בירושל' שם והביאו תוס' ד"ה וחכמים:
ח סָעִיף ח ס"ח אבל אם. שם בגמרא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.