א אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶם יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, בְּחִטִּים וּבִשְׂעוֹרִים וּבְכֻסְמִין וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּבְשִׁיפוֹן, וְהַמִּנְהָג לִקַּח לְכַתְּחִלָּה חִטִּים, (מַהֲרִי"ל), אֲבָל לֹא בְּאֹרֶז וּשְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת, וְגַם אֵינָם בָּאִים לִידֵי חִמּוּץ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם תַּבְשִׁיל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וּמָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה). וְהַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנָז לְהַחְמִיר, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ פָּשׁוּט דְּאֵין אוֹסְרִים בְּדִיעֲבַד אִם נָפְלוּ תּוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר לְהַדְלִיק בִּשְׁמָנִים הַנַּעֲשִׂים מֵהֶם, וְאֵינָן אוֹסְרִים אִם נָפְלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׁהוֹת מִינֵי קִטְנִיּוֹת בַּבַּיִת (ת"ה סי' קי"ג). וְזֶרַע אקליי"א (מַהֲרִי"ל) ואני"ס ואליינד"ר אֵינָן מִינֵי קִטְנִיּוֹת, וּמֻתָּר לְאָכְלָן בְּפֶסַח, כֵּן נ"ל.
ב הָעוֹשֶׂה עִסָה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח.
ג אִם לֹא בֵּרְרוּ הַחִטִּים מֵאֲכִילַת עַכְבָּר, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא בֵּרְרוּ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ דָּגָן שֶׁצָּמַח; מִיהוּ צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁאֵין בּוֹ כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁשִּׁים כְּנֶגְדּוֹ מִן הַהֶתֵּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ"ק וְת"ה סִימָן קי"ד).
ד הַחִטִּים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מַצַּת מִצְוָה טוֹב לְשָׁמְרָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם מַיִם מִשְּׁעַת קְצִירָה, וּלְפָחוֹת מִשְּׁעַת טְחִינָה. וּבִשְׁעַת הַדַּחַק מֻתָּר לִקַּח קֶמַח מִן הַשּׁוּק.
ה הָאִדָּנָא אָסוּר לִלְתֹּת בֵּין חִטִּים בֵּין שְׂעוֹרִים.
ו שַׂקִּים שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם קֶמַח כָּל הַשָּׁנָה, אִם רוֹצֶה לִתֵּן בָּהֶם קֶמַח וּמְכַבְּסִים אוֹתָם יָפֶה, צְרִיכִים לְהַתִּיר קֹדֶם הַכִּבּוּס כָּל הַתְּפִירוֹת שֶׁבָּהֶם בַּקְּצָווֹת אוֹ אִם הֵם מְטֻלָּאִים.
ז כְּשֶׁמּוֹלִיכִים הַשַּׂקִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קֶמַח מֵהָרֵחַיִם, אָסוּר לְהַנִּיחָם עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה שֶׁאֵין אֻכָּף אוֹ עוֹר עָב תַּחַת הַשַּׂק. הַגָּה: וְכֵן יִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה שַׂקִּין עִם קֶמַח זֶה עַל זֶה, בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין).
ח נוֹהֲגִים לְנַקֵּר הָרֵחַיִם מִשּׁוּם דְּזִמְנִין נָתְנוּ בָּהֶם תְּבוּאָה לְתוּתָה לְסֹלֶת. וְנוֹהֲגִים שֶׁקֶּמַח הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּטְחַן אַחַר הַנִּקּוּר שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ עַד לְאַחַר הָרֶגֶל. הַגָּה: וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה רְגִילִים לֵילֵךְ בְּעַצְמָם אֶל מְקוֹם הָרֵחַיִם לִרְאוֹת הֵם בְּעַצְמָם לִטְחִינַת קִמְחֵיהֶם (מָרְדְּכַי).
ט צָרִיךְ לִטְחֹן הַחִטִּים יוֹם אוֹ יוֹמַיִם לִפְנֵי הַלִּישָׁה; וְאִם טָחֲנוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לָלוּשׁ מַצָּה בּוֹ בַּיּוֹם לְפִי שֶׁהַקֶּמַח בִּשְׁעַת טְחִינָה רוֹתֵחַ וּמְחַמֵּם הַמַּיִם וְהָעִסָה נוֹחָה לְהַחְמִיץ.
א סָעִיף א (א) שיוצאים בהם וכו' - בליל ראשון של פסח:
ב סָעִיף א (ב) והמנהג וכו' - משום דהוא חביב לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצוה ואם אין לו חטים יקח למצות מאחד מהד' מינים החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון:
ג סָעִיף א (ג) אבל לא באורז - וה"ה דוחן ויליף לה בש"ס מקרא דאין יוצאין ידי חובת מצה בלילה הראשונה שהוא חובה אלא בדבר הבא לידי חימוץ ואלו אינן מחמיצין וכדמסיים לקמיה:
ד סָעִיף א (ד) ושאר מיני קטניות - וטטרקי שקורין אצלנו (גריקע) וקאקערוזי שקורין אצלנו (טירקישע ווייץ) ג"כ מיני קטניות הן (אחרונים):
ה סָעִיף א (ה) לידי חימוץ - ואפילו לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנפחה כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחון ומותר באכילה:
ו סָעִיף א (ו) ויש אוסרים - לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:
ז סָעִיף א (ז) ואין לשנות - ואפילו באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א:
ח סָעִיף א (ח) אם נפלו וכו' - דבהא לא נהגו להחמיר ומ"מ אותן גרגרין שמוצאין צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר:
ט סָעִיף א (ט) תוך התבשיל - ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר דאל"כ לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:
י סָעִיף א (י) וכן מותר להדליק - ר"ל אפילו לתתו אותם מקודם במים דבכה"ג בה' מיני דגן מתחמצים מ"מ שרי דלא נהגו איסורא אלא באכילה ולא בהנאה:
יא סָעִיף א (יא) ואינן אוסרין אם וכו' - ר"ל שאין צריך לדקדק לתלות הנר של שמן במקום רחוק מן השלחן משום חששא שמא ינטף על מאכל דאפילו ניטף אין לאסור דבכגון זה לא נהגו להחמיר כן מבואר בד"מ ומסיים עוד שם דאפילו כתשו אותן השומשמין שעושין מהן השמן במכתשת שכותשין שם חמץ נמי לית לן בה והטעם דאפילו נתערב בו משהו נמי בטל בששים קודם הפסח ואין לומר שמקבל טעם מהמכתשת של חמץ דהא צונן אין מפליט ומבליע. מיהו כ"ז בשמן שומשמין וכדומה שאינם חריף אבל בשמן זית אם כתש הזיתים בכלי שלתתו בו וכדומה בודאי נקלט בו טעם מכוסמת חמץ דהא זית הוא חריף כמבואר לעיל בסימן תמ"ז ס"ח ובדבר חריף אמרינן אגב דוחקא דכתישת המכתשת נותנת טעם בזיתים וליכא ס' בזיתים נגד הטעם וכדלעיל בסימן תמ"ז ס"ח עי"ש וע"כ בשמן זית לכו"ע צריך ליזהר שלא לתלות הנר בקרוב לשולחן שלא יטיף ל מיני מאכל:
יב סָעִיף א (יב) וכן מותר להשהות וכו' - ר"ל אפילו נפלו עליהן מים דבשאר תבואה כה"ג אסור להשהות בהא לא גזרינן דלא קבלו עלייהו רק לאסור אכילתן. וה"ה דמותר ליהנות מהן:
יג סָעִיף א (יג) ומותר לאכלן בפסח - ומ"מ צריכין בדיקה שלא יתערב בהן אחד מה' מינים וע"כ י"א דטוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה ועיין בט"ז וח"י בזה:
יד סָעִיף ב (יד) אם יש בה טעם דגן - ומשמע דאפי' אין בעיסה שיעור חטים שיהא כזית בכדי אכילת פרס ג"כ יוצא בה כשאוכל כזית מן העיסה אע"פ שהעיקר בו הוא האורז ובאורז אינו יוצא משום מצה כדלעיל שאני הכא כיון שמחוברים ביחד טבע האורז להיות נגרר אחר החטים וכשמתחמץ החטים מתחמץ ג"כ האורז ולהכי דינו כחטים וכ"ז בחטים ואורז אבל אם עירב קמח חטין עם קמח דוחן וכה"ג או אם עירב קמח של שאר מיני דגן עם קמח אורז ועשה ממנו מצה אינו יוצא בה ידי חובתו בשיש בה טעם דגן אא"כ יש בה קמח דגן שיהא כזית בכדי אכילת פרס דהיינו שבכל פרס ממנה יהא בה כזית מקמח דגן שבשיעור כזה חשבינן כל העיסה כולה כדגן ויוצא ידי חובתו בשאוכל כזית מן העיסה. וי"א שאפילו בחטין ואורז אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בשיש חטים באורז כדי אכילת פרס ובשאר מיני דגן אפילו בכדי אכילת פרס נמי לא מפני לאחשובי כל העיסה ככולא דגן אינו אא"כ יש רוב דגן ומיעוט אורז או שאר מינים דאז בטל האורז ברובא והוי ככולא דגן ולכתחלה נכון להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה ובשעת הדחק יש לסמוך אסברא ראשונה:
טו סָעִיף ג (טו) חטים - וה"ה שאר מיני דגן:
טז סָעִיף ג (טז) אין בכך כלום - שאין הגרגיר מחמיץ ממיעוט רוק שבפי העכבר ולכן אפילו אין ששים נגדן שרי בדיעבד ועיין לקמן סימן תס"ו מדין אכילת עכבר בקמח ומש"כ שם:
יז סָעִיף ג (יז) וכן וכו' - שצמח (שקורין אויס גיוואקסין) ר"ל דאף שדגן שצמח מחמת לחלוחית הארץ הוא חמץ גמור מ"מ כשלא בירר אין לאסור לפי שמתבטלין בתוך החטים הכשרים ומותר לטוחנן הכל ביחד. והסכמת הרבה אחרונים דמותר לאפות אפילו בפסח ואף דבפסח איסורו במשהו כבר נתבטל קודם פסח בששים וקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור מיהו בעל נפש יחמיר לעצמו לאפות קודם פסח כשיש מצומחים:
יח סָעִיף ג (יח) מיהו צריך לראות וכו' - קאי רק אדגן שצמח ולא אדלעיל:
יט סָעִיף ג (יט) שאין בו כ"כ וכו' - ואם יראה לו שאין ששים כנגדו צריך לברור המצומחים ואינו מחויב לנקות כולם אלא לפחות מהם עד שיהו ששים כנגדם:
כ סָעִיף ג (כ) ששים כנגדו - דאם ליכא ס' כנגדם אפילו בדיעבד אסורים בהנאה דדגן שצמח הוא חמץ גמור [ואפילו אם ספק אם היה ס' נגד המצומחים ג"כ אסור]. וצריך לבערם קודם הפסח ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערם ימכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ואם לא היה ס' נגד המצומחים י"א שמותר להוסיף עליהם עוד חטים כשרים כדי לבטלן בששים ולטחנן קודם פסח ולא מקרי זה מבטל איסור לכתחלה שאסור כיון דהוא קודם פסח ועדיין לא הגיע זמן איסורו ורוב הפוסקים אוסרין דכיון דמערב אדעתא דלאכול אותם בפסח הו"ל כמבטל בזמן איסורו. ומ"מ בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על המקילין:
כא סָעִיף ד (כא) שעושין בהם מצת מצוה - ר"ל המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות לקיים בהן מצות בערב תאכלו מצות הם צריכין שמירה יתירה ולא די לנו במה שאין לנו ריעותא של חשש חימוץ אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצה דכתיב ושמרתם את המצות והיינו שצריך שישמור לשם מצה:
כב סָעִיף ד (כב) משעת קצירה - ר"ל שישמור מעת ההיא והלאה שלא יפול עליהן מים לשם מצת מצוה אבל קודם קצירה שעדיין היו מחוברים אין לחוש אפילו שידעינן שירד עליהן גשמים. ועיין לקמן סימן תס"ז ס"ה דאפילו מחובר אם נתייבשו לגמרי ואין צריך עוד לקרקע מקבל חימוץ אם ירדו עליהן גשמים וע"כ המנהג לקצור דגן של שמורה בעודן לחין קצת:
כג סָעִיף ד (כג) משעת טחינה - לפי שאז מקרבין אותן אל המים וצריך שמירה:
כד סָעִיף ד (כד) מותר ליקח וכו' - דסמכינן אהני פוסקים דסבירא ליה דעיקר שמירה הוא מלישה ואילך וקודם לישה לא בעינן שישמור להדיא אלא אפילו בסתמא נמי לא מחזקינן איסורא ואפילו במקום שלותתין החטים דמסתמא אין שורין עד שתחמיץ אלא מציפין עליהן מים ומדיחין אותן וטוחנן מיד ואע"ג דפסק המחבר בס"ה דהאידנא אסור לו ללתות שאני הכא דהוא שעת הדחק וגם שמא לא לתתו אלו החטין. וכתבו האחרונים דעכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות אותם במים אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק דהוי ממש כדגן שנטבע המבואר בסימן תס"ז ס"ב דאפילו בדיעבד אסור מדינא דש"ס וגרע מלתיתה ואפילו לכל ימי הפסח אסור וכ"ש ליקח מהם למצת מצוה ויש הרבה פוסקים דס"ל דאפילו לשהות אותם בבית אסור משום בל יראה וכההיא דסימן תס"ז ס"ב בהג"ה שם. ואף אם עבר ושהה יש אוסרין ובא"ר בשם זקנו מתיר למכרם לעכו"ם לאחר פסח דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ:
כה סָעִיף ד (כה) קמח מן השוק - וחטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים שמירה משעת טחינה ואילך אכן ליקח חטים מבעל הריחיים שלוקח מדות כל השנה בשכר טחינתו אסור אפי' בדיעבד דהא רגילים הטוחנים לכבס אותם במים תחלה ויש להזהיר לההמון (ט"ז) עוד כתב הט"ז דבמקום שטוחנין החטים בריחיים שטוחנין המלצי"ן אסור ליקח קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק (ואפילו במקום שאין דרך ללתות אותם מתחלה) דמלצי"ן חמץ גמור הוא ומתערב בהם והאחרונים כתבו דבשעת הדחק אף זה מותר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתבטל קודם פסח וקמח בקמח הוי לח בלח ואין חוזר וניעור (וצריך לרקד אותם שמא נשאר פירור של המל"ץ בתוכם) מ"מ הנכון בזה לאפות הכל קודם פסח וכנ"ל בס"ב במ"ב. כתבו האחרונים דאף דמדינא א"צ שימור לשם מצה רק למצות של לילות הראשונות אבל לשארי ימים די כשאין בהם חשש חמץ ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה ועיין לקמן סימן ת"ס במה שכתבנו בזה:
כו סָעִיף ה (כו) האידנא וכו' - ר"ל דאף דבזמן הש"ס לא אסרו רק ללתות השעורים מפני שהן רכים [וה"ה שבולת שועל ושיפון ג"כ בכלל שעורים לענין זה] וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה אבל חטים שהן בטבען קשים אינם ממהרין להחמיץ ומותר ללותתן והאידנא אסרוה מפני שאין אנו בקיאין בלתיתה וכדלקמיה:
כז סָעִיף ה (כז) אסור ללתות - פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים וטוחנין אותם מיד ורש"י פירש לשורן במים מעט קודם הטחינה להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה ואסרו הגאונים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה שלא יבואו לידי חמוץ בשעת הלתיתה ועוד שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבוא לידי חימוץ. ואם עבר ולתת אסור לאוכלן וליהנות מהן בימי הפסח ומ"מ להשהות קמח החטים הלתותים מותר בפסח אם שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה אבל שעורים אפשר דאפילו באופן זה אסור להשהות לכתחלה דאפשר כיון דרכיכה נתחמצו ע"י הלתיתה:
כח סָעִיף ה (כח) בין חטים בין שעורים - והריפות שקורין גאגעלא"ך או גרויפי"ן העשויין מחמשת המינים אסור להשהותן לכו"ע ששורין אותן הרבה במים קודם כתיתתן ונעשים חמץ גמור ואף אם עבר והשהה אותן יש אוסרין למכור לעכו"ם אחר הפסח ובא"ר בשם זקנו מצדד להתיר למכור לגוי אחר הפסח אם לא נתבקעו ע"י שרייתן שכל שלא נתבקעו אינו ודאי חמץ אלא ספק חמץ ויש להקל בעבר עליו הפסח שאינו אלא איסור דרבנן ע"ש ומ"מ בגרויפי"ן שעושין משבולת שועל ששורין את הש"ש מקודם הרבה עד שמתבקעים הוא חמץ ודאי לכ"ע וע"כ אפילו למכרו לעכו"ם אחר הפסח אסור:
כט סָעִיף ו (כט) קמח כל השנה - ה"ה בנותן בו פעם אחת צריך להתיר התפירות [אחרונים]:
ל סָעִיף ו (ל) ומכבסים אותם יפה - והכבוס לפסח צריך להיות דוקא בשפשוף בחמין ולא בצונן וגם באפר וחביטה:
לא סָעִיף ו (לא) צריכים להתיר וכו' - הטעם שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא ע"י כיבוס וגרע עוד יותר שהמים נכנסים שם במקצת ומרטיב להקמח הנמצא שם ונדבק שם בהקמטים ויוכל להתערב אח"כ משהו מהם בהקמח וכתב המ"א בסי' תנ"א סקל"ו דגם צריך לגרור בסכין היטב את החמץ קודם הכבוס במקום שהיו התפירות:
לב סָעִיף ו (לב) בקצוות - וה"ה אימרא שקורין זוי"ם [אחרונים]. כתבו האחרונים דלכתחלה יותר טוב לקנות חדשים דאפילו כל השק קשה לכבסו היטב שלא ישאר בו מעט חמץ בנקבי האריגה. ובדיעבד אפילו לא התיר התפירות כלל קודם הכביסה ונתן קמח אין לאסור הקמח וכתב הח"א דאם נמצא בתוך התפירות כמו עיסה שנתייבש אפילו בדיעבד אסור אפילו קודם פסח שהרי פרורין לא נקרא לח וחוזר וניעור ולענין אם מהני ריקוד הקמח בזה עיין לקמן בסימן תס"ו ס"ד במ"ב ובה"ל שם:
לג סָעִיף ו (לג) מטולאים - וה"ה שק שנתן בו פ"א קמח של פסח ורוצה לכבסם וליתן בהם קמח צריך להתיר ג"כ התפירות והטלאים דאל"כ יתחמץ הקמח שבתוך הקמטים ע"י הכביסה:
לד סָעִיף ז (לד) ע"ג בהמה - כי הקמח מתחמם מגוף הבהמה שהוא חם ועי"כ הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישה ועוד שרגילות הבהמה להזיע תחת כובד המשא ואפשר שזיעת הבהמה מחמצת כמו מים ואם עבר והניח ע"ג בהמה אין לאסור בדיעבד ועכ"פ צריך להמתין מעל"ע עד הלישה שיתקרר הקמח וכדלקמן ס"ט:
לה סָעִיף ז (לה) וכן יזהר וכו' - ג"כ מטעם שמתחמם הקמח וכנ"ל ואם הניח צריך ג"כ להמתין מעל"ע וכנ"ל:
לו סָעִיף ז (לו) זה על זה - וה"ה שלא ישב על השקים של קמח וכנ"ל:
לז סָעִיף ח (לז) לנקר הרחיים - וגם לכסות כל הכלים בבגד פשתן או שירחצו את הכלים היטב שלא ישאר בהם קמח מחומץ מכל השנה ונכון לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הרחיים וכ"ש שאין משתמשין בכיס ישן אפילו ע"י הדחה ושפשוף והגעלה וכדלעיל בסימן תנ"א סי"ח בהג"ה ואין חילוק בכל זה בין אם הוא טוחן לצורך פסח אחר פורים או קודם פורים [כ"כ כמה אחרונים]:
לח סָעִיף ח (לח) משום דזמנין וכו' - וכן צריך ליזהר ג"כ כשטוחנן ברחיים תבואה לתותה לא יטחון באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת שהאבק פורח ומתערב יחד ואפילו אם נאמר דיש ששים מ"מ לכתחלה יש ליזהר ולכן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ממטה עד התקרה:
לט סָעִיף ח (לט) לסולת - וכ"ש במקומות שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ) ועודם לחים קצת ונדבקין ברחיים [לבוש] וכתבו האחרונים שמכל מקום בדיעבד או בשעת הדחק שא"א לנקר הרחיים כי הוא סמוך לפסח וכיו"ב מותר לטחון בלי נקור רק שיאפה הכל קודם פסח [ונראה דעכ"פ צריך לרקד הקמח שמא נתערב איזה פירור יבש בתוך הקמח] וה"ה אם טחנו לפסח ובאותו בית טחנו בריחיים תבואה לתותה אף שהאבק נתערב יחד אין לאסור בדיעבד כיון שהוא קודם פסח דאז בטל:
מ סָעִיף ח (מ) שומרים אותו וכו' - או אוכלים אותו קודם פסח והטעם בכ"ז שמא נתערב בהם מעט ממה שנדבק בריחיים:
מא סָעִיף ח (מא) לילך בעצמם - שמצוה בו יותר מבשלוחו. ועכ"פ ראוי להניח ברחיים שומר איש ירא שמים ובקי בדינים קצת ולא ע"ה כדי שלא יביא הדבר לידי חשש חימוץ וכ"ש שלא יושיב קטן לשומר:
מב סָעִיף ט (מב) יום או יומים - ועכ"פ לינת לילה לפחות ואפילו בנטחן ע"י בהמות ג"כ צריך להמתין דבזה ג"כ הקמח חם ואפילו אם מרקד הקמח לא אמרינן דמתקרר עי"ז:
מג סָעִיף ט (מג) שאסור ללוש - ואם עבר ולש אין לאסור בדיעבד רק שישמרנו היטב מחימוץ דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר מבשאר עיסות:
א סָעִיף א לא באורז. דאין יוצאין ידי חובת מצה בליל' הראשונה אלא בדבר הבא לידי חימוץ, טטרק"י אינו מחמיץ (מור"ם לובלין):
ב סָעִיף א מותר להדליק בשמנים. ומהרי"ל כ' שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשים אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהן מתחמצות מכח השמן עכ"ל ובד"מ כ' דאפי' שאר שמנים בדיעבד אין לאסור אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קודם הפסח וא"ל שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרי' אגב דוחקא בלע כמ"ש בי"ד סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית: ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינין אסור להשהותן בבית שמלחלחין אות' במים קודם כתישה:
ג סָעִיף א מותר להשהות. וה"ה דמותר ליהנות מהם (ת"ה) כת' בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה:
ד סָעִיף ב טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ כנ"ל להחמיר עבב"י:
ה סָעִיף ג מאכילת עכבר. דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה (טור וב"ח) ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ עס"ה ועמ"ש סי' תס"ו ס"ד:
ו סָעִיף ג מיהו צריך לראות. קאי אדגן שצמח וא"צ לאפותו קודם פסח דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור (ת"ה וב"ח) ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וסי"א בשם הרשב"א:
ז סָעִיף ד משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים:
ח סָעִיף ד קמח מן השוק. דלא מחזקי' איסורא שמע נגע בו מים (ש"ל ותניא) וכ' הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מגומבין שהי' אב"ד דק"ק ליסא דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב ועוד ראי' ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם ת"ה שמחזיקים הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים (עס"ח) וכן פסקו כל חכמי פראג שפעם א' הור' מור' א' ליקח מן השוק קמח וחזר בו וגזר תענית על שגגתו כ"ז שמעתי מפי מורי מוהר"ר חיים כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד בק"ק פוזנא עכ"ל וכ"כ בספר צ"צ ע"ש:
ט סָעִיף ה בין שעורים. בטור משמע דשעורים מדינא דגמרא אסור ללתות ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה עבי"ד סי' שכ"ד:
י סָעִיף ז ע"ג בהמה. שנתחמם מבהמה ועוד דלא ברירא לן אם זיעת בהמ' מחמצת ואף על גב דלפי הסברא אין מחמצת כמו זיעת אדם מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא כ"כ (ת"ה) ונ"ל דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת:
יא סָעִיף ח משו' דזמנין כו'. כשטוחנין ברחיים תבוא' לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת כי האבק פורח ומערב וקטן לא ישמור הרחיים (מ"צ) עסי' תנ"ח סי"ח:
יב סָעִיף ח לילך בעצמם. שמצוה בו יותר מבשלוחו:
יג סָעִיף ט יום או יומים. פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעי' מע"ל רק לינת לילה (ועבח"מ סימן ש"ו ס"ח ובסמ"ע):
יד סָעִיף ט י"א שאסור ללוש. ובמקומינו אין חוששין לזה ואפשר כיון שמרקדים הקמח מתקרר (כ"ה):
טו סָעִיף ז ומחמם המים. משמע דברתיח לבדה לא מחמיץ בלא מים וכ"מ בגמרא שהיו רגילין לעשות קמחא דאבישונא וכמ"ש סי' תס"ג וא"כ מ"ש ס"ז שלא להניח הרבה שקין זע"ז היינו קרוב ללישה אבל יום או יומים קודם לכן שרי וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן עב"י:
א סָעִיף א ויש אוסרין. הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז:
ב סָעִיף ג אין בכך כלום. הטעם בטור וז"ל ועוד אפי' אם יש בה נשוכים אינו א' מאלף ומתבטלים הם כשיטחון ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' שאינו טוחן כדי לבטלם וזה דלא כהגהות סמ"ק שכ' וז"ל צריך לבררו יפה שיהא בו ס' מאותן שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפיה גם צריך שתהא האפי' קודם הפסח דאי בשעת הפסח אפי' כל שהוא אסור. וע"כ נכון ליזהר שלא יהי' כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות בפסח עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח אלא אחר האפיה שאז נעשה חתיכה א' ממש ומ"ה הצריך לאפות קודם פסח וכ"כ הת"ה סי' קי"ד דלא קי"ל כסמ"ק אלא כסמ"ג דס"ל קמח בקמח מתערב והוו כלח בלח וכ"מ בתו' ע"א דף מ"ד ד"ה איתיבי' כו' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חטין וקמח שעורין שאינו ניכר פי' וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוי מין בשאינו מינו ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התור' וצריך מדרבנן ס' בכל מין במינו בלח. ומ"ה כאן ביש שם ס' מותר לאפותו אפי' תוך הפסח כיון שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור כמו בלח סי' תמ"ז אלא דקשה ממ"ש הש"ע סי' תס"ו דאם קודם הפסח נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב ואסור לאוכלו והוא מדברי מרדכי בשם מהר"י מוינ"א. וכבר נזכר שם במרדכי בשם הר"י מוינ"א דמה שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור וא"כ צ"ל דבדין דנתייבש הלחלוחית לא נתבטל כלל דקמח בקמח אינו מתערב כדעת הסמ"ק שזכרנו וא"כ פסקי הש"ע סתרי אהדדי. וצריך לחלק דס"ל דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכ' א' אלא אם יטחון אותם ביחד כמו שהוא ל' הטור שכ' ומתבטלים הן כשיטחון כו' דמשמע הטחינ' עושה תערובות כאלו הם חתיכה א' וזה הוי כאפיה לדעת הסמ"ק כמ"ש מ"ה התיר בש"ע ורמ"א כאן אם יש ס' כיון שנעשה התערובות קודם הטחינה אבל בסי' תס"ז דבא החימוץ אחר הטחינה דנתייבש הלחלוחית שעל השק ונעשה חמץ וא"כ בתוך הפסח אסור לאפותו לעשותו כחתיכה א' מ"ה גם קודם פסח אסור לאפותו דודאי אתי לאפותו גם בפסח ובזה מחמיר טפי מסמ"ק שמקיל באפייתו קודם הפסח כנ"ל ליישב דעת הש"ע שכאן הוא מיקל בצד א' יותר מסמ"ק ובסי' תס"ו מחמיר מצ"א יותר מסמ"ק דהיינו במקום שהיא מותר אז מותר אפי' תוך הפסח ובמקום שיש איסור אסור אפי' קודם הפסח. אבל מדברי התוס' שזכרתי מבואר שקמח בקמח מתערב תכף שנפל שם ע"ש ממילא יש היתר כשנתערב קודם הפסח אפי' אחר הטחינ'. ובלבוש פסק כאן כסמ"ק שיש לאפות קודם פסח בדגן שצמח קצתו. והנלע"ד כתבתי שנכון כפסקי הש"ע:
ג סָעִיף ד ועכברים שאכלו במקום אחד משק של קמח דינו מבואר בסי' תס"ו שיש לאחוז המקום ההוא ביד והשאר יאכל כמ"ש אי"ה בסי' תס"ו (ג) קמח מן השוק. הטעם דלא מחזקי' איסורא ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא:
ד סָעִיף ה האידנא אסור ללתות כו'. ע"כ אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיי' שלוקח מדות כל השנה דרגילי' הטוחנים להדיח החיטים תחלה ויש לגלו' דבר זה להמון עם למען ידעו שיש איסור בזה:
ה סָעִיף ו צריכים כו'. ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח כי ע"י כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי כנ"ל גם מן הדין נ"ל דאסו' וראיה ממ"ש הרא"ש בפ' כ"ש כ' אבי עזרי מעש' היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו א"א משום דאית בעור נקבי' ואמרי' בהעור והרוטב ואי אית בי' פילי אסור וכ"ש בשקי' שעשוי נקבים באריגתם ודאי נדבק שם הקמח ע"י הכביסה ואינו יוצא משם. גם המפות שעושין עליהם המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות מצות על השולחן החלק בלא מפה וכל ירא שמי' לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר:
ו סָעִיף ז שאין אוכף כו'. כי הקמח מתחמם בזיעת הבהמה:
ז סָעִיף ט יום או יומים. ומהרי"ו כת' ג' ימים:
א סָעִיף א קטניות. ה"ה טטרק"י וטעקרש"י וויי"ץ אינם מחמיצים:
ב סָעִיף א התבשיל. אפילו ליכא ס' ג"כ מותר באכילה מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מקרי תערובות כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י. כל מיני הריפות שקורין גרופי"ן העשויים מה' מינים אסור להשהותן בבית שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. ואם עבר עליו פסח אסורין בהנאה עח"י:
ג סָעִיף א להדליק. ומהרי"ל אוסר במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל. (כי כותשין במדוכה שכותשין בהם שעורים וד"מ שדא ביה נרגא דאפ"ה מותר המאכל דבטל ק"פ וא"ל שקיבל טעם מחמת דוחקא דזה אינו אלא בדבר חריף י"ד סימן צ') עמ"ש ס"ס תמ"ז ומשמ' ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית בפסח. מ"א ע"ש:
ד סָעִיף א ומותר. ומ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם אחד מה' מינים. כתב בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עניס וקימל עד יום אחרון של פסח כי א"א לבררם יפה וט"ז כתב שמעתי שמחלקים אותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאים אותו ממדינות אחרות אסור שגרעינן דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח. והח"י כתב לע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה:
ה סָעִיף ב טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ:
ו סָעִיף ג עכבר. דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב"א ורמב"ן והקשה פר"ח הלא מבטלו ק"פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע"ש וח"י כתב ע"ש רמב"ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ"א וע"ל סי' תס"ו סעיף ד':
ז סָעִיף ג לראות. קאי אדגן שצמח. וא"צ לאפותו ק"פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת"ה וב"ח והח"י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק"פ. ומ"מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ"א בסימן תנ"ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק"פ כמבואר לקמן סימן תס"ז. ח"י:
ח סָעִיף ד מצת מצוה. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש':
ט סָעִיף ד מים. אם העכו"ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ"א סימן תס"ז ס"ק ג' וע"ש בח"י:
י סָעִיף ד השוק. דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט"ז. אכן בתצ"צ סי' ל"ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח"צ דמי ע"ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר"ח) וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב וכ"פ כל חכמי פראג ע"ש ובח"י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע"ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מהר"ש ז"ל היה פ"א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ"ש ס"ק ח'. וכתב הט"ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח"י כ' עליו לעד"נ דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק"פ. מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק"פ. והח"י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע"ש:
יא סָעִיף ה ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש סי' תס"ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח"י. וכתב הט"ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה:
יב סָעִיף ה שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא"כ בחטים כמ"ש בס"ק י"א ח"י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ"א:
יג סָעִיף ו השנה. ה"ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש"ל סי' תנ"א ס"ק ל"א:
יד סָעִיף ו ומכבסים. כתב הט"ז וטוב לקנות חדשים ע"ש ועח"י:
טו סָעִיף ז בהמה. כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ"א ע' ח"י:
טז סָעִיף ז שקין. ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח"י ועמ"א ס"ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח"י וכ"כ נ"צ:
יז סָעִיף ח לנקר. כתב בתנ"ש סי' י"ב דל' יום ק"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הרחיים ע"ש ובסי' י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור ע"ש ומ"מ יאפה הכל קודם הפסח. ח"י:
יח סָעִיף ח שומרים. כתב א"ז ועתה נוהגין לכסות הרחיים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף הקמח הראשון ע"ש וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחיים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפי' ברחיים אחרת כי האבק פורח ומתערב והח"י כתב ולא ראיתי נזהרים בזה ע"ש. וע"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' מש"ש. קטן לא ישמור הרחיים. מ"צ:
יט סָעִיף ט יומים. פי' לכתחלה יטחון שני ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום אחד לפני הלישה. ונ"ל דלא בעי מעת לעת רק לינת לילה מ"א והח"י כתב דמל' הפוסקים משמע דבעי מעת לעת. ומהרי"ו כתב ג' ימים. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדיעבד. ח"י:
כ סָעִיף ט רותח. וכתב כנה"ג ששמע מחכם אחד דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר ואיני סומך על שמועה זו ע"ש: חטים שטוחנים ברחיים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים. אבל טוב להחמיר הלק"ט מ"א סי' י"א וע' כנה"ג מ"ש בשם הרדב"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) טטרקי הוא מה שאנו קורין הא"דין וטירק"שער וויי"ץ כ' ח"י הוא מין קטניות:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מותר כו' מקום שי"ל שיפלו. אף ע"ג שאם נפלו בתבשיל אין אוסרים כמ"ש רמ"א (וכ' ח"י ופר"ח הא דכ' בש"ע דאין אוסרים לא בעי ס' אבל רוב עכ"פ בעי' דבבציר מרוב מיקרי תערובות וה"ל כאלו הוא בעין) מ"מ לכתחלה יש ליזהר: ואפילו שמן זית. ר"ל דבזה אין לחוש שכתשו במכתשת שכותשים בו שעורים דידוע שי"ל כלים מיוחדים לשמן זית. מזה הוכיח מ"א דמותר לאכול שמן זית: שהן מתחמצות. ר"ל שהפמוטו' מתחמצות מכח שאר שמנים שהדליקו בה והשאר שמנים הם חמץ שכותשין אותו במכתשת שכותשים שעורים ובולע שמן זית מן הפמוטות ונאסר: ובד"מ כ' דאפילו שאר שמנים מותר לתלותן אפי' במקום שי"ל שיפלו לתבשיל דאין אוסרים בדיעבד כו' כצ"ל במ"א:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) מותר להשהות [וכ' בח"י הא דאיצטריך ש"ע לאשמעי' דמותר להשהותן אע"ג דאין איסורן כ"א משום דהני מידי דמדגן גזרי' אטו דגן: והא דגן גופא מותר להשהותו כ"ש אורז וכה"ג ותי' דס"ד דאורז וכה"ג דקליש אסורי' ואינו אלא חומרא. אם ישהנו בביתו פן יבא לידי אכילה שכיון דאיסורא קל בעיניו קמ"ל דשרי] כי א"א לבררן. והט"ז כת' דקרא"ם קימ"ל שדומה לדגן אסור ולא מהני ברירה ופעל"ד קימ"ל מתיר ט"ז שאינו דומה לדגן ע"ש ולענין חרדל עי"ל סי' תס"ד ובט"ז כאן:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) טעם כו' כזית בכא"פ כו' זהו לשון המשנה. ונחלקו הפוסקים י"א כמו דטעם כעיקר דאורייתא לענין איסור. ה"ה לענין לצאת ידי חובת מצה סגי בטעם. ויש פוסקים דלענין מצה לא. מהני טעם ודוקא בחיטין ואורז דהחיטין גוררים האורז. וגם האורז נעשה כחטין ולכן יוצא. ולפ"ז דוקא חטין ואורז. אבל לא חטין וד"א כגון קטניות או אורז וא' משאר ה' מינים כגון אורז ושעורים אינו יוצא בטעם וי"א דבעו דוקא כזית בכא"פ [ושיעור אכילת פרס עיין סי' תרי"ב סעיף ד' די"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים] ומחמיר מ"א כדעה ג'. אך גם בזה יש דעות חלוקים. י"א דבעי' שיאכל אכילת פרס וכיון שמעורב בו כזית הא אכל כזית ויצא אע"ג שהפסיק באכילת מין אחר הא תוך אכילת כ"פ מצטרף אפי' שהה וי"א אם כזית בכא"פ סגי אם אכל כזית ממנו. ופר"ח מחמיר ע"ש ועיין במ"א לעיל סי' ר"ח ס"ק ט"ו ובהל' חלה:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) מאכילת כו' עס"ה דשם מבואר דשעורים ממהרים להחמיץ. ועיין מ"ש סי' תס"ו לענין עכברים שאכלו מקמח:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) מיהו כו' קאי אדגן שצמח דבאכילת עכבר א"צ ס' כמ"ש סעיף קטן ה' בשם הרשב"א דאם אין שם ס' אסור להוסיף עד ס' דהוי כמבטל איסור דדי אם נתיר אם יש כבר ס' וע"ש במ"א ובפר"ח מחמיר אפילו יש כבר ס' אע"ג דאין כוונתו לבטל מ"מ הוי כמבטל א"ל דהא מצי לבררו ע"ש:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) קמח כו' וכ' הגאון כו' ובזה"ז כלם אפי' בני כפרים לותתי'. ומה"ט מ"ש ח"י בשם תשובת נ"ש דהתיר לטחון קודם שלשים יום בלי ניקור הרחים וה"ה אפילו שלשים לפסח אם הוא שעת הדחק. ולענ"ד מספק' לי מלתא טובא אם יש לסמוך ע"ז בזה"ז שעיינתי שם בסי' י"ב שטעמו להתיר א' שאין כוונתו לבטל ב' שמא לא טחנו בה כלל תבואה לתותה ואת"ל טחנו בה תבואה לתותה שמא אח"כ טחנו בה כמה פעמים שאינה לתותה ונתבטל החמץ בתבואה שאינה לתותה. ועוד כיון שיש טרחא בניקור והוצאות חשוב כמו דיעבד. ודי במה שהחמירו תוך שלשים וקודם שלשים לא מצינו מנהג יש לאוקמי אדינא עכת"ד. וכבר כתב בתשובת הרדב"ז וכ"כ בתשוב' ה"ה ח"צ דאין לסמוך על היתר תשובה כ"א שיהיה בנדון הבא לפניו כל הצדדים שכ' בתשו' דשמא לא התיר בעל התשוב' אלא בצירוף כל הצדדים. וא"כ לדידן דלותתין כל התבואות אזיל עיקר התירו שמא טחנו תבואה שאינה לתותה ולא נשאר כ"א ההיתר שאינו מתכוין לבטל והא כ' מ"א בשם הרשב"א בסי' תמ"ז ורמז עליו פה ס"ק ז' דאין להוסיף עליו עד שיהיה ס' אלא דוקא כשיש כבר ס' א"כ איך נתיר לעשות התערובות לכתחלה וטרחא והוצאות אין זה מספיק בשגם על ברירת חטים שצמח חולק פר"ח וכנ"ל ואיך נקיל כה"ג לכן נלענ"ד בזה"ז אין לסמוך על היתר זה:
ח סָעִיף ה (ס"ק ט) בין כו' עבי"ד סי' שנ"ד לענין חלה דאם לש עיסה של שיפון מצטרף עם עיסה של שעורים או כוסמין ולא עם מין אחר לדעה א' מזה משמע דהוי מין שעורים מדמצטרף עמו:
ט סָעִיף ז (ס"ק י) ע"ג בהמה כו' ר"ל דזיעת בהמה אינה מחמצת וטעם א' שנתחמם מן הבהמה עמ"ש מ"א ס"ק ט"ו:
י סָעִיף ח (ס"ק יא) משום כו' ע"ס תנ"א סעיף י"ח דנפה אין לה הכשר א"כ ה"ה כיס של רחיים וכ' ט"ז ס"ק ד' דיש להזהיר שלא ליקח חטין מבעל הרחיים שצריכים הטוחנים ליתן לו מכל שיטחנו שם והם נותנים לו מתבואה הלתותה כבר:
יא סָעִיף ט (ס"ק יג) יום כו' ועבח"מ כו' שכ' בש"ע על ענין מלמד שביטל ללמוד עם תלמידו יום או יומים ופי׳ סמ"ע דר"ל מעל"ע דהיינו ך"ד שעה דומי׳ מה שפי׳ חז"ל על קרא דפ׳ משפטים בעבד כנעני אך אם יום או יומים שר"ל יום שהוא כיומים דהיינו מעל"ע ע"ש וא"כ אפשר דה"ה הכא י"ל כן הכוונה וכן פי׳ ח"י באמת ומ"ש מ"א דסגי בלינת הלילה כתב ח"י הטעם דמדמה לה למים דבעי׳ מים שלנו וסגי בלינת לילה וכדאי׳ סי׳ תנ"ה והביא בשם מהרי"ו וכ"כ הט"ז דבעינן שיטחן ג"י קודם לישה:
יב סָעִיף ט (ס"ק יד) י"א כו׳ ובמקומנו א"ח לזה ואפשר כו׳ והח"י הביא סוף דברי כה"ג שסיים כה"ג בעצמו אף ע"פ ששמע כן מחכם א׳ מכל מקום אינו סומך על שמועה זו והוא נגד משמעות הפוסקים עכ"ל:
יג סָעִיף ט (ס"ק טו) ומחמם כו׳ וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן. הובא בב"י דאי׳ שם שר׳ אבהו צוה לטותנים שלא ינוחו השקים זה ע"ז והם דברי הגהות רמ"א בשם מרדכי בסעיף ז׳ וסיים שם בירושלמי הטעם דלא ירתיחו ויחמצו משמע דהחימום לבד גורם החימוץ. דויחמצו משמע מיד קודם שיתן עליו מים:
א סָעִיף א א והמגהג. וכ"מ בגמרא נ"ג א' אבל חיטי כו' ובירושלמי פ"ק דב"ב לחיטי דפסחא כו': וגם. שם: ומותר. שם קי"ד ב': ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורב בהן וא"א נבררו יפה לכך נהגו לאסור וסמך להמנהג ממ"ש מ' ב' ר"פ שרי כו' א"ר איכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה רבא ונראה לר"י כו' ואף שעדשים מין קטניות משום אחלופי כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר: והמנהג כו' כמ"ש בפסחים נ' ב' כבר קבלו אבותיכם כו' וירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונהיג בו איסור כו': מיהו כו' וכן כו' וכן. דבהא לא גזרינן וליכא מנהג: להשהות כו'. ר"ל אע"ג שנפל עליהן מים. ד"מ: ואג"ס כו'. עיין לעיל סימן ר"ד ס"א והשבת כו' וכסבר כו' שם:
ב סָעִיף ב ס"ב העושה כו'. וכ' הראב"ד והוא שיש בו כזית בכא"פ ובהלכות חלה כ' הראב"ד בעינן שיהא בו דגן כשיעור כרשב"ג דפסק הלכתא כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן ור"ל כמ"ש בתוספתא פ"ב דחלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשבג"א אינה חייבת בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור ואין אדם יוצא בו י"ח בפסח עד שיהא בו כשיעור ובירושל' שם פ"ג הלכה ו' מתניתין דלא כרשב"ג דרשבג"א כו' ר"י בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג א"ר הילא בין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם אמרינן עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן רב הונא אמר טעמא דגן אע"פ שאין רובה דגן כו' ע"ש ופסק כרב הונא שכן אמרו בגמ' דזבחים ע"ח אר"ל הפיגול כו' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ותי' רבא העושה כו' אימא סיפא כו' אלא מין בשאינו מינו כו' אלמא אע"ג דרובא אורז ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש בע"א ס"ז אר"י כל שטעמו וממשו כו'. ופירש"י בד"ה טעמו חלב נימוח שנפל כו' ור"ל אפילו יש בו כזית בכא"פ אין אסור מדאורייתא דקי"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא כמ"ש בחולין צ"ח וצ"ט רבא אמר ל"צ אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור כו' אבל בחולין מותר וע"ש ברש"י ושם ק"ח א' אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כו' א"ל דרך כו' ומ"ש בפסחים מ"ד משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא דנזיר וגיעולי מדין ב' כתובים א"נ נזיר להיתר מצטרף לאיסורי וגיעולי מדין חידוש הוא רש"י שם צ"ח ב' ותוס' שם ובע"ג שם הקשו על רש"י מהא דזבחים הנ"ל בחטים ואורז דנ"ט ברוב דאורייתא ושם אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא וע"כ מדאורייתא דומיא דרובא ופי' בשם ר' אליהו דמ"ש בע"א טעמו וממשו היינו כזית בכא"פ ואפילו אין ממשו כגון שנימוח וטעמו ולא ממשו היינו שאינו כזית בכא"פ וכ"כ בחולין שם בתי' השני וכ"כ הרא"ש שם ובהלכות חלה בשם ר' חיים. אבל ר"ת פי' דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו במין במינו אבל בשאינו מינו דאורייתא ולדבריו אפילו בפחות מכא"פ וכן תי' תוס' בחולין שם בתי' הראשון. וע' רא"ש שם אבל קשה ממ"ש בפסחים מ"ד וא"א כבא"פ דאורייתא כו' וע' תוס' שם ד"ה איתביה כו' וי"ל כו' אבל תוס' בחולין צ"ט א' סד"ה רבא תי' דשם במין במינו ע"ש. וכ' מיהו ק' כו' וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכן תי' ביבמות פ"ב א' סד"ה אלא. וצ"ל דתוס' דפסחים הנ"ל הוא לתי' ר"ח אבל צ"ע ההיא שתי מדוכות דשם וכן בכותח הבבלי דהוא מין בשא"מ וכן ק' לדברי הרשב"א שכ' אף לתי' הר' חיים אף בפחות מכא"פ הוא דאוריי' כמו כל חצי שיעור לר' יוחנן וההיא סוגיא דשם הוא לר"י ומדברי הרא"ש בחולין שם לא משמע כן שכ' והשתא לפסק ר"ת אם נשפך כו' ולא כ' ג"כ לדברי ר"ח משום דלדידיה חילוק בין כא"פ או לא ומ"ש בטי"ד סימן צ"ח ר"ח צ"ל ר"ת וכ"כ פר"ח וע' בראב"ד בפ"ה מה' נזירות שכ' דאף אם אין כזית בכא"פ אסור מדאורייתא וכ"כ הטור בסימן צ"ח בי"ד וכ' דעל כזית בלבד חייב אם יש כזית בכא"פ דההיתר נהפך לאיסור וכ"כ הרא"ש בה' חלה שמטעם זה העושה עיסה מן החטים ומן כו' אבל הרמב"ם סתם כאן וכן בה' חלה ומ' אפילו אין בו כזית בכא"פ ואין בו כשיעור וכ"כ הרמב"ן והביאו הרא"ש בהל' חלה והמ"מ שם וכ' משום גרירה ודוקא בחטים ואורז דאורז נגרר אחר חטים והטעם כמו דקים להו שאין בא לידי חימוץ אלא ה' מינין ולכך אין יוצא י"ח בפסח ואין חייב בחלה וכן קי"ל דאורז נגרר אחר חטים אפילו אין בו כזית בכא"פ ומתחמץ ולכן יוצא כו' וחייב בחלה וכן אמרו בירושלמי ריש חלה אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ודכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורים בלבד ר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה כו' ואינו נגרר אלא עם החטין בלבד. והרמב"ם לטעמיה אזיל שפי' טעמו וממשו שיש כזית בכא"פ ודוקא שאכל כל הפרס עד שאכל הכזית בתוכו בכא"פ ואז לוקין עליו ואם לאו אין אסור אלא מדרבנן כמ"ש בפט"ו מה' מ"א ובפ"ה מה' נזירות וכ' שם וע"ז נאמר וכל משרת כו' וכאן העושה עיסה כו' משמע דאף האוכל כזית ממנה יצא י"ח ולשיטתו דוקא בשאכל כל הפרס וע"כ צ"ל מטעם גרירה ובירושל' פ"ב דערלה ה' ז' ופ"ו דנזיר ה' א' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר ממל כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייע לר"ז כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה ע"ד דר' אבא בר ממל כיון שאכל ממנה כזית חייב כו' ע"ש ופלוגתא דר"ז ור"א הוא בפלוגתא דר"ע וחכמים בפ' וכל משרת כמ"ש בפסחים ובנזיר רק שבגמרא שלנו אמרו דלחכמים יליף כל התורה כולה מנזיר ובירושלמי אף לחכמים אינו רק בנזיר בלבד ולפיכך אפילו יש כזית בכא"פ אינו חייב רק בנזיר בלבד וז"ש כל נ"ט אין לוקין כו' ור"ל כפירש"י דוקא שנפל גוף האיסור ולא נמחה כיון דלירוש' אין טעם כעיקר רק בנזיר אבל בנזיר דטעם כעיקר דאורייתא אפילו נמחה האיסור חייב רק שיהא כזית בכא"פ ואכל כל הפרס כמ"ש מתניתא כו' וא"כ לגמרא דידי ה"ה לכל האיסורים וזהו כדברי הרמב"ם וז"ש הרמב"ם בהל' נזירות שם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כו' עד שיהא מדבר האיסור כזית בכדי כו' ור"ל דלא כר"א בר ממל דלדידיה אף אם אכל כזית בלבד חייב וכמ"ש בגמ' שם ושם לר"ע וז"ש הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ אין חייבין כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על עירוב חמץ כו' אם אכלן לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית בכא"פ אבל כו' אלא מכין אותו מכת מרדות וכן כ' במל"ת קצ"ח והשיג עליו הרמב"ן א' למה פ' כר"א ועוד דלר"א אפילו פחות מכזית בכא"פ לוקה כמ"ש בפסחים שם דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא באין בו כבכא"פ ועוד כבכא"פ אפילו כרת ליחייב. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק כן בכל האיסורין בפט"ו מהמ"א שבתערובות אפילו כזית בכא"פ אין בו כרת רק מלקות וכ"מ ברי"ף שם ע"ש שכ' אבל כו' אפילו לרבנן לקי וכמ"ש בע"א כל שטעמו וממשו כו' לוקין אבל פ' כחכמים דכזית בכא"פ מודים לר"א ואע"ג שאמרו שם דלרבנן לא קאי קרא דכל מחמצת אתערובות רק אנתחמץ מחמת דבר אחר וכן לר"א רק דר"א דרש כו' וחכמים לא דרשי היינו לס"ד דרבנן פליגי אפילו בכזית בכא"פ וכמ"ש שם א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כו' וכזית בכא"פ דאורייתא כו' אבל למסקנא רבנן מוקמי לקרא בכזית בכא"פ וע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי אמרו בע"א שם לוקין עליו משמע דאין בו כרת או כרת ליחייב או ליפטר גם כן אף מלאו כמו שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם אלא דכולם יליף מחמץ ובחמץ מפורש שהוא בלאו ואין בו כרת כמ"ש בפסחים שם ת"כ דר"י כל מחמצת כו' לרבות כו' יכול יהא ענוש כרת כו' ומזה ילפינן לגוף האיסור מעורב בו ואם אין בו רק טעמו ילפינן ממשרת ושניהם צריכי דה"א דאם גוף האיסור מעורב אף כרת ליחייב וז"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות דבר היתר כו' וכן כו' וע"ז נאמר וכל משרת חילקו לשני בבות ברישא שגוף האיסור מעורב בו וקמ"ל דאין היתר מצטרף לאיסור ולכן לא כתב במנין המצות נתחמץ מחמת ד"א שאם דעתו לפסוק כר"א לר"א עיקר הפסוק ע"ז נאמר ותערובות יליף מריבויא דכל ומ"ש בפ"ד תערובות חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא ומ' מדבריו אפילו אין בו כזית בכא"פ מדלא חילק וסתם וכמ"ש המ"מ שם בשם הרמ"ך לא משום דפ' כר"א שהרי פסק שם דאף על נוקשה בבל יראה כמ"ש שם בגדים שכבסו אותן כו' וכן ניירות כו' ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע דבלא"ה עובר על חמץ נוקשה בבל יראה ובחמץ נוקשה מודה ר"א דאין לאו באכילתן כמ"ש בגמ' שם ואין לומר דפ' כר"מ שהרי סתם מתנ' שיאור ישרף כו' דלא כר"מ וכן לא מנה במנין לאוין חמץ נוקשה ולא כללו ג"כ בתערובות אלא שפי' מ"ש מאן תנא קאי רק על סיפא הרי אלו באזהרה ולכן מציין על הרי אלו כו' אבל עובר על תערובות ונוקשה אף לחכמים דתערובות אף אם אין כזית בכא"פ מ"מ הרי לא בטיל ואיתא לאיסוריה רק באכילה אינו עובר כיון שא"א לאכול בכא"פ דאף בעיניה אינו עבר בכה"ג וכן נוקשה דבטלה דעתו האוכלו כיון דאינו ראוי לאכילה וכמ"ש בכותח אי בעיניה כו' ולכן שיאור ישרף ולא כמ"ש שישרף מרבנן דפשטא דמתני' משמע מדאורייתא כמו בסיפא והאוכלו פטור דמ"מ אסור רק פטור מדאורייתא וה"ה לרישא:
ג סָעִיף ג ג אם לא. עמ"א דמעט כו'. שהרי אף בלתיתה בחיטין שרי מדינא: מיהו צריך כו'. עמ"א. וראיה דקמח מקרי לח בלח ממ"ש במנחות כ"ב ב' תנן רי"א כו' מין במינו הוא כו' וע"ש בתוס' בד"ה מכאן. וא"ת בפ' הניזקין כו' וי"ל דדבר לח כו' בסוף מ' ביצה כו' וע' בתוס' יבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה לס' הראשונה של תוס' שם:
ד סָעִיף ד ס"ד החטים. כמש"ש ואפ"ה לא הדר ביה רבא כו': ולפחות. דרא"ש כ' דרבא מחמיר ע"ע היה וה"ק ואפ"ה שנדחו דברי רבא מ"מ לא הדר ומחמיר על עצמו ומביא ראיה מדקאמר שם מר בריה דרבינא כו' משמע דשאר החכמים לא היו עושין כן רק הוא לבדו היה מחמיר וכ' לשומרן משעת טחינה שאז מקרבין אל המים ואמרינן שם ודילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור כו' וכ"פ הר"ן אלא שכתב כן לשיטת הרי"ף דרבא מדינא קאמר וס"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא מ"מ ל"ד משעת קצירה רק קודם לישה כמ"ש בגמ' שם שימור מעיקרא בעינן וכ"כ רש"י בחולין ז' א' ד"ה דבמצוה: ובשעת הדחק. שעיקר שימור הוא מלישה כמ"ש שם ה"נ שימור דלישה הוי שימור ושם בציקות של א"י כו' דוקא בציקות דלא הוו להו שימור דלישה אלמא דלא מחזקינן איסורא שמא נגע בהו מים בטחינה וערא"ש שם וכ"כ הר"ן בשם גאון דלא מחזקינן איסורא ומ"ש בגמ' דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו לכתחלה. וכ"ז כ' לשיטת הרי"ף דקי"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא. ובירושלמי הביאו הרא"ש בריש פ"ג די"ט מ' דשימור דקרא מלישה ואילך כמ"ש שם מנין שאין טוחנין כו' ת"ל אך כו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך כו' וע"ש פ"א הלכה י':
ה סָעִיף ה ס"ה האידנא. ר"ל אף שמדינא דגמ' אין אסור אלא שעורים אבל חטים מותר ללתות הגאונים אסרוה לפי שאין בקיאין וכמ"ש הרי"ף:
ו סָעִיף ו ס"ו שקים כו'. כמ"ש בע"א ע"ה ב' ואי אית ביה קטרי שרי להו ובנדה נ"ו ב' א"נ דאשתכח בסטרא כו' בסטרא לא מתכבס: ומכבסים כו'. ר"ל כמ"ש תוס' בע"א שם ד"ה דכיתנא ושמא יש לחלק כו' ע"ש:
ז סָעִיף ז ס"ז כשמוליכים כו'. שמתחמם מהבהמה כמ"ש בנדה י"ד א' וז"ש שאין אוכף ואמר או עור עב כמ"ש בפ"ט דכלאים הכרים וכסתות כו' וטעמא משום דקשין הם כמ"ש בסוף פ"ק די"ט אלא בקשין וכמ"ש בי"ד סימן ש"א ס"א אבל בכרים וכסתות שהן קשים כו'. ואיסור הנתינה שלא יתחמם נלמד ממ"ש בהג"ה וכן כו': וכן יזהר כו'. ירושלמי פ"ג סוף הלכה א' ר' אבהו מפקיד לטחונייא דלא מיתן קופינא ר"ל שקים אלין על אלין דלא ירתיחן ויחמען וכ' המרדכי אפשר דוקא לדידהו דלתתי אבל לדידן ליכא למיחש ומ"מ טוב ליזהר אם אפשר וז"ש יזהר לכתחלה כו':
ח סָעִיף ח ס"ח ואנשי' מעשה. ירושלמי שם ר"ח בר פפא אזיל לגבי טחונייא:
ט סָעִיף ט ס"ט צריך כו' לפי שהקמח כו'. כן למדו מירושלמי הנ"ל מפקיד לטחונייא כו' דלא ירתיחן. ר"ל שלא ירתיח אחד מחבירו שהקמח רותח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.