א אֵין לָשִׁין אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ, בֵּין שֶׁהֵם מֵי בּוֹרוֹת וּמַעְיָנוֹת, בֵּין שֶׁהֵם מֵי נְהָרוֹת, וְשׁוֹאֲבִין אוֹתָם מִבְּעוֹד יוֹם סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה), אוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאֵין לָשִׁין בָּהֶן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ. וִיכוֹלִים לִשְׁאֹב יוֹם אֶחָד לְיָמִים הַרְבֵּה; וְאִם הַזְּמַן חַם יַנִּיחֵם בְּמַרְתֵּף שֶׁהוּא קַר. וְאִם הַזְּמַן קַר, יַנִּיחֵם בַּאֲוִיר כִּי הַמַּרְתֵּף הוּא חַם. וְצָרִיךְ לְהַשְׁכִּים וּלְהַכְנִיסָם לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁיִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן. הַגָּה: וְאִם לֹא הִכְנִיסָם בַּהַשְׁכָּמָה, אִם לֹא עָמְדוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהֻחַמּוּ, אֵינוֹ מַזִּיק. וְיוֹתֵר טוֹב לְהַעֲמִידָם תַּחַת הַתִּקְרָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לְהַכְנִיסָם בַּהַשְׁכָּמָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). וּכְשֶׁמּוֹלִיךְ הַמַּיִם תַּחַת אֲוִיר הָרָקִיעַ, יֵשׁ לְכַסּוֹתָן (ת"ה סִימָן קט"ו בְּשֵׁם סְמַ"ג וּסְמַ"ק וּמַהֲרִי"ק). כְּשֶׁחָל פֶּסַח בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לִשְׁאֹב הַמַּיִם אוֹר י"ג, דְּהַיְנוּ בְּלֵיל ה' (מָרְדְּכַי ספ"ק דִּפְסָחִים). לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִשְׁאֹב מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הַבְּאֵרוֹת (אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי); אֲבָל כְּשֶׁהַנְּהָרוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וּגְשָׁמִים טוֹב יוֹתֵר לִשְׁאֹב מִן הַבְּאֵרוֹת (מַהֲרִי"ו). וְאֵין לִשְׁפֹּךְ מַיִם שֶׁלָּנוּ מִכֹּחַ מֵת אוֹ תְּקוּפָה הַנּוֹפֶלֶת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה); וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה לְהָשִׂים בָּהֶם בַּרְזֶל. גַּם אָסוּר לִשְׁאֹב מַיִם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי לְמַצּוֹת שֶׁל מִצְוָה; וְאַף לִשְׁאָר מַצּוֹת, יִשְׁאַב יִשְׂרָאֵל (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִ"י ברי"ן וּמַהֲרִי"ל), אִם אֶפְשָׁר. וְנוֹהֲגִין לִטֹּל מַיִם מְיֻחָדִים לְמַצָּה שֶׁל מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין לִקַּח כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג; אֲבָל בְּשֶׁל עֵץ, אֵין לְהַקְפִּיד (כָּל בּוֹ).
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּיִם הַמְכֻנָּסִין בסיסטירנ"ה, מֻתָּר לָלוּשׁ בָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁאִיבָתָן; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדַּחַק.
ג אֵין לָלוּשׁ בְּמַיִם חַמִּין אֲפִלּוּ לֹא נִתְחַמְּמוּ אֶלָּא בַּחַמָּה, וְלֹא בְּמַיִם הַגְּרוּפִים מִדּוּד גָּדוֹל שֶׁנְּחָשְׁתּוֹ עָבָה, וְתָלוּי עַל מְקוֹם הָאֵשׁ וּמַיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ פּוֹשְׁרִים, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין הָאֵשׁ תַּחְתָּיו, וְאִם עָבַר וְלָשׁ בֵּין בְּאֵלּוּ בֵּין בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ, אָסוּר. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַתִּירִין בְּלָשׁ בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשׁוֹגֵג מֻתָּר, וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּלֹא דַּחַק יֵשׁ לְהַתִּיר אִם עָבַר בְּשׁוֹגֵג וְלָשׁ בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ (ר' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף).
ד מַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ שֶׁנִּתְבַּטְּלוּ חַד בִּתְרֵי בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ, לָשִׁין בָּהֶם.
ה נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן מֶלַח בַּמַּצָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר; וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד יֵשׁ לֶאֱסֹר (מָרְדְּכַי וְדִבְרֵי עַצְמוֹ).
ו לָשׁ הַמַּצָּה בְּקָצַח וְשׂוּמְשֻׂמִין וּבְמִינֵי תַּבְלִין, כְּשֵׁרָה כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טַעַם מַצָּה; וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִתֵּן בָּהּ תַּבְלִין, לְפִי שֶׁהוּא חַד וּמְחַמֵּם הָעִסָה. הַגָּה: וּפִלְפְּלִין, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר; וְכֵן אִם נָפַל בָּהּ סִיד (מַהֲרִי"ב).
א סָעִיף א (א) אין לשין וכו' - בין מצת מצוה בין שאר מצות:
ב סָעִיף א (ב) אלא במים שלנו - היינו לינה בכלי לאחר שאיבתן והטעם כתב רש"י בגמרא שהמעינות בימי ניסן הם חמין מפני שהחמה הולכת באותו זמן בשיפולי רקיע סמוך לארץ ומחממת המעינות ויש מפרשים מפני שבלילה החמה מהלכת למטה מהקרקע ומחממת המעינות ולפיכך אסרו חכמים להשתמש בהם לצורך לישה תיכף משיוציאן מן הארץ [דהוי להו כעין מים חמים שאסור ללוש בהם וכדלקמן סעיף ג'] עד שיעמדו בכלים ויצטננו מחמימתן ושיעור עמידתן בכלים וזמן שאיבתן מן הבאר יתבאר לקמיה:
ג סָעִיף א (ג) בין שהם מי נהרות - אף שאינן נמשכין ממעינות ולא שייכי הטעמים שכתבנו מ"מ יש להחמיר גם בזה לצננן לפי שהכה עליהם חום השמש ביום ונתחממו מעט:
ד סָעִיף א (ד) סמוך לבין השמשות - דלכתחלה ראוי ונכון לשאובן בין השמשות ממש כדי שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום שהמעינות צוננין ביום וי"ב שעות באויר בלילה אלא מפני שא"א לכיון ממש בין השמשות רשאי לשאוב סמוך לבין השמשות ואין להקל לכתחלה לשאוב הרבה מבעוד יום וכ"ש שלא לאחר לשאוב אחר כניסת הלילה ומ"מ בדיעבד שנשאבו הרבה מבעוד יום אין להחמיר ויכול ללוש בהם לכתחלה אחר לינת לילה ועיין בה"ל וכן אם שאבן בלילה קודם חצות מותר ללוש בהם למחר לכתחלה אך צריך להמתין י"ב שעות מעת ששאבן:
ה סָעִיף א (ה) או בין השמשות - כדי שיעבור על המים לילה שלמה שתלישה מן המחובר. ובין השמשות הוא לאחר שתשקע החמה עד צאת הכוכבים וביום המעונן יותר טוב להקדים מלאחר:
ו סָעִיף א (ו) הלילה כולה - ובשעת הדחק יש להקל ללוש בהם אחר עמוד השחר אע"פ שלא עמדו י"ב שעות:
ז סָעִיף א (ז) יניחם במרתף שהוא קר - ואם אין לו מרתף יניחם בתוך הבית ודוקא בחדר שאין מסיקין בו:
ח סָעִיף א (ח) כי המרתף הוא חם - ואם העמידן במרתף או בבית שמסיקין בו יבואר לקמיה בהג"ה:
ט סָעִיף א (ט) קודם שיזרח השמש - שלא יתחממו בחום השמש ומיירי שהמים עומדים מבחוץ במקום שהשמש עולה משם דאם יעמדו במקום שלא יוכל לראות פני השמש אין לחוש וכדלקמן בסימן תנ"ט ס"א עי"ש מיהו ביום המעונן בכל גווני צריך לדייק להכניסם קודם שעת הזריחה דיומא דעיבא כולו שמשא:
י סָעִיף א (י) עד שהוחמו - ואם נעשו פושרין כהוחמו דמי וכדלקמיה בס"ג. ופושרין נקרא כשנעשו כחמימות הרוק ועיין בשע"ת שכתב שכל שנתחממו חמימות קצת אע"פ שאינו כחמימות הרוק אין ללוש בהם ע"ש:
יא סָעִיף א (יא) אינו מזיק - ואפילו עמדו בשמש כל שלא הוחמו מותר ללוש בהם:
יב סָעִיף א (יב) וכשמוליך המים וכו' - ר"ל כשמוליכן בבוקר מן המרתף לבית הלישה כדי שלא יתחממו מהשמש. וכתבו האחרונים דטוב לכסותן גם בעת שמוליכן מן הנהר לביתו אף שכבר שקעה חמה כדי שלא יפול לתוכן שום דבר חימוץ ומטעם זה נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה בבגד לבן ונקי:
יג סָעִיף א (יג) יש לכסותן - ואם מוליך המים בכלי זכוכית אין מועיל מה שמכסה במפה מלמעלה כי השמש יוכל לחמם דרך עובי הזכוכית אא"כ יכסה במפה על הדפנות:
יד סָעִיף א (יד) יש לשאוב וכו' - לפי מה שכתב המחבר בסימן תנ"ח דיום י"ד שחל להיות בשבת לשין בע"ש אין רבותא כלל ודברי בעל הג"ה נאמרין לאותן שנוהגין לאפות בליל פסח במוצאי שבת וכמבואר שם בטור:
טו סָעִיף א (טו) דהיינו בליל ה' - דבע"ש בין השמשות אין יכולין לשאוב דאין שבת מכין ליו"ט וביה"ש ספק שבת הוא ומבעוד יום סמוך לבין השמשות ג"כ אין נכון שמא יאחר ויעשה זה ביה"ש [וה"ה אף האופין בליל יו"ט שני אסורין לשאוב בין השמשות של יו"ט ראשון דאין יו"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד] ואם שכח לשאוב בליל ה' יכול לשאוב בע"ש מבעוד יום אפילו בעוד היום גדול וכל זה ה"ה לאנשים שאופין הרבה ימים קודם פסח כשאופין ביום א' יזהרו לכתחלה להכין מים בליל ה' בדיעבד בע"ש מבעוד יום. אמנם אם שכח להכין מבעוד יום יכין ביה"ש ע"י עכו"ם ויש שמתירין אפילו ע"י עצמו:
טז סָעִיף א (טז) מן הנהרות - מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע ולכן הבארות רותחין קצת משא"כ בנהרות נהי דבמקום נביעתן הן רותחין מ"מ כשנמשכו למרחוק מתקררים:
יז סָעִיף א (יז) מהפשרת שלגים וכו' - דאז מי בארות מתקררין יותר מהם דבניסן החמה מהלכת בהרים כדי לפשר השלגים והם נעשין פושרין:
יח סָעִיף א (יח) ואין לשפוך וכו' - דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולאו דוקא במצת מצוה דה"ה בשאר מצות שצריך לפסח ומ"מ אם אפשר לו בקל להשיג מים אחרים שלנו נכון לעשות כן בשאר מצות ומים שהכין למצת מצוה אין נכון לשפכן אף אם אפשר לו בקל להשיג מים אחרים שנראה כמזלזל במה שכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע [ט"ז] וכ"ז שייך ג"כ לענין תקופה:
יט סָעִיף א (יט) טוב לכתחלה - היינו קודם שהתקופה נופלת:
כ סָעִיף א (כ) ברזל - ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם [ד"מ מ"א]:
כא סָעִיף א (כא) גם אסור לשאוב וכו' - דמכשירי מצוה הוא והוא רק לכתחלה:
כב סָעִיף א (כב) ואף לשאר מצות וכו' - משום שלא יתן לתוכו חמץ ומ"מ אין בזה קפידא משום שהמנהג לסנן:
כג סָעִיף א (כג) למצה של מצוה - ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה [אחרונים]:
כד סָעִיף א (כד) כלי חרס חדשים - אבל לא ישנים אפילו אם היו של פסח והטעם דכ"ח ישנים מאיסי ואין זה הידור:
כה סָעִיף א (כה) בשל עץ וכו' - וה"ה של אבן או כלי חרס מצופין (שקורין גלייזיר"ט) והנה כ"ז דוקא שלא נשתמש בהם אלא במים בלבד אבל אם היה בהם מי פירות (פי' כל המשקין חוץ ממים נקראין מי פירות לענין זה) טוב ליזהר שלא לשאוב בו אא"כ הגעילו מקודם לפי שמי פירות כשמתערב מעט מהם במים ממהרין המים להחמיץ העיסה שנילושה בהם כמו שיתבאר בסימן תס"ב ופשיטא דראוי לאסור מה שלוקחין חביות גדולות שמחזיקין בהם דבש ומדיחין אותן ומשימין בהם מים למצות בבתי האפיה דאיסור גמור הוא דמפליט המי פירות. ולכתחלה טוב ליזהר שלא לשאוב בכלי נחושת ואפילו הוא חדש לפי שהנחושת מחמם אבל בדיעבד אין לחוש ואפילו נשתהו הרבה ימים בתוכו המים מותר ללוש בהם ואפילו לכתחלה נוהגין היתר ללוש בכלי נחושת ואין נזהרין אלא שלא לשאוב בהם מים שהמים צריכין צינון לילה א' וכשהם בכלי נחושת אינן מצטננין בכלי נחושת כמו בשאר כלים:
כו סָעִיף ב (כו) בסיסטירנ"ה - הוא מין באר הבנוי תחתיו וסביבותיו וגם מלמעלה הוא מכוסה והרי הם כמכונסין בכלי ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע וגם מלמעלה אין החמה מכה אותם:
כז סָעִיף ב (כז) ואין להקל וכו' - שהרי אנו רואין שהמים שבתוכו אינו צונן כלל ויש לומר כיון דהבנין מחובר לקרקע אף שהוא מרוצף מ"מ מתחמם מחום השמש שמהלך מתחת הקרקע וע"כ צריך לינה כמו בשאר מימות אם לא בשעת הדחק. וכ"ז בשאין המים נובעין מתחת הרצפה אבל אם נובעים לתוכו מתחת הרצפה או שיש סילון השופך מים לתוכה תמיד כמו הרע"ר קאסטי"ן ששופך תמיד לתוכו מן הצנורות אין להקל אף בשעת הדחק שהרי המים שבתוך הבנין מתחברין עם המים שבקרקע. ומים שבפלומ"פ ודאי אין להקל אפילו בשעת הדחק שהרי אין מכוסה רק מלמעלה ולא מלמטה פמ"ג:
כח סָעִיף ב (כח) הדחק - ומ"מ אם יש לו מים שאובים שלנו בתוך ביתו טוב יותר שיקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו מבעוד יום או אחר תחלת הלילה. מי גשמים שנקלטו מן האויר אין צריכים לינה שכבר נתקררו באויר דרך ירידתם מיהו אם אינו לש תיכף בהם צריך שלא יעמידם במקום שתפוג צינתם וכדלעיל בס"א:
כט סָעִיף ג (כט) במים חמין - אפילו נעשו פושרין וכדלקמיה ואף אם נצטננו לגמרי יש אוסרים ללוש בהם כיון שהיו פעם אחת חמין ויש חולקים בזה ומתירים ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק או בהפסד מרובה כגון שעבר ולש בהם הרבה מצות:
ל סָעִיף ג (ל) מדוד גדול - ואפי' לא נתחממו אותן המים כלל בתוכו כי טבע זה הדוד לפי שתלוי תמיד על מקום האש להחזיק חומו בתוכו ולעשות המים ששופכין לתוכו פושרין:
לא סָעִיף ג (לא) שנחשתו עבה - היינו שהשולים שלו עבה ואין חילוק בין נחשת לחרס:
לב סָעִיף ג (לב) פושרין - דהיינו כחמימות הרוק או כמים ששואבין בקיץ מן הנהר:
לג סָעִיף ג (לג) אסור - היינו באכילה אבל בהנאה מותר אפילו לש בחמין:
לד סָעִיף ג (לד) דבשוגג מותר - אכל הני דחשיב בזה הסעיף קאי כיון דאין ניכר בו סימני חימוץ לא קנסוהו בשוגג:
לה סָעִיף ג (לה) ובשעת הדחק וכו' - ר"ל דבדיעבד אם לש בשוגג בכל אלו ואין לו עיסה אחרת סומכין להתיר וע"ז קאי רמ"א וכתב דבמים שלא לנו אפי' בלא דחק יש להתיר אם לש בשוגג משום דיש מתירין בדיעבד אפילו בלש בהם במזיד וכנ"ל ובשאר דברים מודה להמחבר דאין להקל כ"א בשעת הדחק:
לו סָעִיף ג (לו) אם עבר וכו' - כתבו האחרונים דהיינו דוקא אם עבר ולש בדיעבד אבל לכתחלה ללוש בהם אסור אפילו אין לו מים אחרים ויאכל בפסח דברים אחרים אמנם בלילה ראשונה כדי שלא יבטל מ"ע דאורייתא יש להקל ללוש בהם:
לז סָעִיף ג (לז) בשוגג ולש וכו' - ומ"מ אין ליקח אותם לצאת י"ח מצה לילה ראשונה אלא ישתדל להשיג מצות אחרות:
לח סָעִיף ד (לח) חד בתרי - לאו דוקא בתרי אלא ברובא והטעם כיון דרובו צונן מתקרר וכתבו האחרונים דאף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו:
לט סָעִיף ד (לט) לשין בהם - ודוקא אם נתערב המים קודם הלישה ונתבטלו אבל ליתן בעיסה חד בתרי במים שלנו אסור ואפילו בדיעבד יש לעיין אם עירב במזיד:
מ סָעִיף ה (מ) נוהגין שלא וכו' - לפי שי"א שהמלח מחמם את העיסה ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ:
מא סָעִיף ה (מא) במצה - היינו קודם אפייה אבל אחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצה במי המלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בחוה"מ ומ"מ למצת מצוה בשתי הלילות יש ליזהר:
מב סָעִיף ה (מב) ואפילו בדיעבד וכו' - ועיין באחרונים שהסכימו דאם נתן בה מעט מלח ואפה אותה מיד (דהיינו לא כשאר מצות דקי"ל בהו שהעסק שעוסקין בם בידים אינו מניחם להחמיץ) אין נאסר בדיעבד ועיין בבה"ל שכתבנו דבמלח שלנו שהוא תולדות המים אפשר דאין לאסור בדיעבד אפי' לא אפה אותה מיד:
מג סָעִיף ה (מג) יש לאסור - והפר"ח חולק וסובר דאין להחמיר בדיעבד במעט מלח ונראה דאם היה שוגג בזה בודאי יש לסמוך להקל. וכ"ז לענין אכילה אבל לענין הנאה אפילו להרמ"א שרי בדיעבד:
מד סָעִיף ו (מד) בקצח - קימ"ל בל"א:
מה סָעִיף ו (מה) כשרה כיון וכו' - מלשון זה משמע דאפילו אין בה רק כזית בכדי אכילת פרס ויש בה טעם מצה יוצא בה ועיין בפר"ח ובמ"א שדעתם דצריך לאכול כל אכילת פרס כדי שיהיה בזה כזית מצה חוץ מתבלין ועיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ב במ"ב שם לענין תערובות דגן עם שאר מינים דלכתחלה בעינן שיהיה רוב מן הדגן וה"נ בעניננו:
מו סָעִיף ו (מו) שיש בה וכו' - משמע דיוצאין בה י"ח בלילה הראשונה משום דלא חשיבא מצה עשירה וממילא אסור לאכלה בע"פ ומיהו י"א דאינה כשרה אלא בשאר ימים דאין בה משום חימוץ משום התבלין אבל היא בכלל מצה עשירה ואין יוצאין בה י"ח בשני לילות הראשונים ויש להחמיר:
מז סָעִיף ו (מז) ומכל מקום אין ליתן וכו' - ר"ל דלכתחלה אין נכון:
מח סָעִיף ו (מח) ופלפלין וכו' - אפילו קורט אחד עושה כל העיסה חמץ וכן מעט סיד ודוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר:
מט סָעִיף ו (מט) אסור - היינו באכילה ולא בהנאה. וזנגבי"ל דינו כפלפלין ואפשר דה"ה נעגעלי"ך וכרכום וי"א דכל מיני תבלין חוץ מפלפלין וסיד מותר בדיעבד אפילו באכילה:
נ סָעִיף ו (נ) סיד - היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה פשוט דאין אוסר:
א סָעִיף א סמוך לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בה"ש ממש כדי שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום שהמעיינות צוננין ביום וי"ב שעות באויר בליל' כמ"ש מהרי"ל אלא שא"א לכוין ממש ב"ה רשאי לשאוב סמוך לב"ה ואין להקל לשאוב ביום דלדעת רא"מ אינו נכון כ"ש שלא לאח' לשאוב בלילה דבהא כ"ע מודו וכ' ב"י דאם שאבן אחר תחלת הלילה אין להם תקנ' ואסורי' המים לעולם אליבא דרא"מ עכ"ל ד"מ וב"ח כ' דבדיעבד אם נשאבו בלילה יש להקל ללוש בהן ביום ועסי' רס"א שיעור ב"ה:
ב סָעִיף א אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש (ב"י א"ח) עסי' תנ"ט ס"ה:
ג סָעִיף א יש לכסותן. שלא יפול דבר לתוכן אבל אין לחוש שיתחממו שכבר שקעה החמה (ת"ה):
ד סָעִיף א בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בע"ש דצריכין לשאוב ב"ה ואין שבת מכינה לי"ט לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' (ב"י) ועס"ס תרס"ז וא"כ אף האופין בי"ט שני אסורין לשאוב ב"ה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד ועסי' תנ"ח ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבע"י ערסי' זה או יצוה לעכו"ם לשאוב בין השמשות עיין סי' ש"ז וסי' ת"ס או יקח מים השאובין בביתו אף על פי שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בע"א:
ה סָעִיף א מן הנהרות. מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע ולכן הבארות רותחין אבל הפשרת שלגים וגשמים לעולם רותחין:
ו סָעִיף א ולא מן הבארות. שהחמה מהלכת תחת הקרקע:
ז סָעִיף א אין לשפוך. דשומר מצוה לא ידע דבר רע:
ח סָעִיף א או תקופה הנופלת. ובי"ד סי' קי"ו כ' שאין סכנה אלא כששותה בשעת שהתקופ' נופלת (וכ"ה בס"ח):
ט סָעִיף א ברזל. ולא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם רק יתלנו במשיח' (מהרי"ל) ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם (הגמ"נ ד"מ): נוהגין לסנן המים (מהרי"ל) כ' מט"מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהי' בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב: (ונ"ל דע"י הגעלה שרי) גם לא יהא בכלי נחושת שמתחמם עכ"ל, ומיהו ראיתי נוהגין ללוש בעריבות של נחושת וכ"כ בסמ"ג ע"ש:
י סָעִיף א בשל עץ כו'. וה"ה כלי חרס מצופין עסי' תרע"ג ס"ג:
יא סָעִיף ב בסיסטירנ"ה. דהבנין מפסיק בינו לקרקע וגם מלמעל' הוא מכוסה והוי כאלו הן שאובין:
יב סָעִיף ג מדוד גדול. שחום הדוד מחזיק חומו (רש"י) ולא מיירי שנתחממו המים על האש דא"כ אפי' נצטננו לגמרי אסור אפי' אינו במולייר אלא שנתנו מים למולייר אף בלא אש אסורי' שהמולייר שומר חומו וכ"כ האגור בהדי' (תשובה רמ"א סי' ל"ה):
יג סָעִיף ג שנחשתו עבה. פרש"י שהשוליים שלו עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס ע' בשבת דף כ"א:
יד סָעִיף א ובשעת הדחק. פי' הב"ח שאם אין לו מים אחרים מותר ללוש בהם וחלק על הש"ע ול"נ דאף הש"ע לא נתכוין להתיר אלא אם לש בדיעבד ואין לו עיסה אחרת וע"ז קאי רמ"א וכ' ואפי' בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' ועמ"ש ס"א:
טו סָעִיף ד חד בתרי. משמע דבבציר מהכי לא בטיל (ב"י) אבל בסמ"ג וסמ"ק כתבו דבטיל ברוב וכ"מ בי"ד סי' צ"ח וקי"א ע"ש ולכאור' נרא' דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא שכשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע:
טז סָעִיף ה יש לאסור. ז"ל ד"מ ולפימ"ש סי' תס"ב אפי' בדיעבד יש לאסור וכ"פ המרדכי דהאוכל מצה מלוחה כאוכל חמץ עכ"ל, ונ"ל דאם נפל לתוכה גרגיר מלח תאפה מיד כמ"ש סי' תס"ב ואי משום שמחמם יש לסמוך על הכל בו שכ' דמעט מלח אינו מחמם ועבי"ד סי' צ"א:
יז סָעִיף ו כשרה. ומיהו צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין עיין במנחות דף כ"ג ע"ב בתו':
יח סָעִיף ו כיון שיש בה. משמע דיוצאין בה י"ח בליל' הראשונ' ומיהו ברמב"ם משמע דה"ל מצה עשיר' וכ"כ המ"מ פ"ו:
יט סָעִיף ה ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיס' חמץ וה"ה מעט סיד (ד"מ מהרי"ב) ונ"ל דוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר, וברמזים משמע דפלפלין שרי בדיעבד ומ"מ אין להקל עמ"ש ס"ה גבי מלח, ונ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום:
א סָעִיף א אין לשין כו'. וז"ל הרא"ש מפני שבימי ניסן המעיינות רותחין ועדיין ימות הגשמים וחמ' מהלכת בשיפולי הרקיע הילכך ממלא מבערב ומצטננין עד למחר. כ' אבי עזרי לפי טעם זה השואב בבוקר ומניחן עד הערב שפיר דמי אבל רא"מ הי' מפרש לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ הלכך אין להם תקנ' אלא שלא יהיו בליל' במחובר ולפ"ז השואבין בתחילת הלילה מותרים מיד ואסור לשואבן אחר תחילת הלילה עכ"ל וז"ל סמ"ג אומר הר"א ממי"ץ ואפילו לכתחילה לשין בהן היכא דלא אפשר כדאמר בשילהי כ"ש דרש רב מתנא בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגבי' שהיו סבורים שלנו היינו המים של רב מתנא אמר ליה אנא במים דביתו קאמינא פי' שהיו מלינים בלילה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופירש"י הטעם דמים שלנו לפי שהחמ' מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין ימות הגשמים כו' ולפי טעמו השואבן בבוקר ומשהן עד ערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראיה אך צ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכ' בלילה תחת הקרקע: ולפ"ז השואבן בתחילת הלילה מותר מיד ולפ"ז אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה עכ"ל הר"מ והר"י בר נתן פסק בפי' בפסחים אסור לאפות קודם ע"ה ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימור סוף הליל' גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' הרא"מ עכ"ל. הר"מ המזרחי כ' על מ"ש הסמ"ג ולא מצינו שהיו מתענין מלאכול נראה שהי' בתוך הפסח שהיו לשים במים שלא לנו וכשא"ל אנא בדביתו קאמינא מסתמא התיר להם ללוש במים שלא לנו שא"ת שבאותו יום לא אכלו מצה אלא פירות למה לא הזכירו זה בתלמוד ללמדינו זה וליכא למימר שהתיר להם המצות האפויות שהיו שוגגין בלישתן דדוקא עברה ולשה הוא דאסר רב אשי אבל שוגג לא ולא שיתיר להם לכתחלה דהא מסתמא ביערו כל המצות שלהם קודם שהלכו אצלו משום איסור חמץ (ולפ"ד לא היה צריך לזה דא"כ גם ע"ז קשה ה"ל לתלמוד להזכיר חידוש זה דשוגג מותר) שאם היה בשבת שלפני הפסח מאי ולא מצינו שהתענו דקאמר והלא בע"פ כבר אכלו חמץ ד' שעות ובערב כבר יכלו ללוש במים ששאבו בבוקר שכבר עברו עליהם י"ב שעות כדעת רש"י או שישאבו בתחילת הליל' שהן מותרים מיד כדעת הרא"מ כו' אך ק' מנ"ל דההיא דרשה היתה בתוך הפסח דלמא בשבת שלפני פסח הית' והתיר להם בע"פ משום קיום מצות דאכילת מצה ולא בתוך הפסח דאין שם קיום מצוה ע"כ דברי המזרחי. ומהתימא עליו לפי סברתו שהקש' דלמא בשבת שלפני פסח היתה למה הוצרך להקשות משום קיום מצות מצה ה"ל להקשות דלמא דרש להם בשבת שלפני פסח דלא ישאבו אלא במים שלנו וסברו מים של רב מתנא ולמחר בע"פ אמר להם שישאבו בע"פ בתחלת הליל' כדעת רא"מ דלא יצטרך לחלק בין לילה ראשונ' בין שאר הפסח דזהו חילוק דחוק כמ"ש עליו ב"י דכל שיש איסור חמץ אין חילוק בזה או ה"ל להקשו' מ"ש הוא עצמו להוכיח שסובר הרא"מ דהיה הדרש' בפסח ולא בשבת שלפני פסח וע"ז ה"ל להקשות מנ"ל להרא"מ באמת שלא היה בשבת שלפניו וכבר הרגיש בזה בב"י ולע"ד נרא' דאדרבא ס"ל להרא"מ דבשבת שלפניו הית' הדרש' כדרך כל הרוצה ללמוד וללמד הל' פסח קודם פסח ומ"ש המזרחי דהא כבר אכלו חמץ ד' שעות בע"פ ולערב ישאבו ויאפו תמהתי למה לא דקדק הרב מזרחי ל' הרא"מ שאמר שהתענו מלאכול ולמה לא אמר שהתענו לחוד והאי מלאכול שפת יתר הוא לכאור' אלא נראה דלאו תענית גמור כל היום קאמ' אלא על זמן האכיל' שהוא תחל' הליל' ממש דממהרין לאכול שלא ישנו התינוקות כמ"ש סי' תע"ב ותו דס"ל כמ"ש הטור בסי' תנ"ח בשם הר"י הכהן שבליל י"ט אין לטרוח ביו"ט לאפו' מצה מ"ה ניחא כאן וה"ק שא"ת ששאבו בתחלת ליל פסח ויתעכבו בשאיב' ובליש' ועריכה ואפיה יתבטל זמן אכיל' שהוא ע"פ הדין וע"כ אמר ולא מצינו שהתענו מלאכול פי' זמן האכילה הראוי' אלא ודאי שהתיר להם ללוש מיד במי' שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראי' דאיכ' למימר שהיו להם מים אחרים בבתיה' והיו ממתינים עד אחר חצות ואפו מצות אחר י"ב שעות ואכלו בערב אבל לפי' רא"מ יש ראי' כמ"ש ובזה מתורצים גם קושית אחרות של המזרחי שהביא ב"י ע"ש. כ' עוד המזרחי לדעת הרא"מ צ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחילת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהם מפני שצ"ל ביום מחוברין בקרקע שהקרקע ביום קרה ומקררתן דאלת"ה אין ראי' מפפוניא אף לפי דבריו דמצינו למימר שלשו מה שנשאבו ביום וכ"נ מדאמר השואבן בתחלת הלילה משמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחריו לא עכ"ל. והב"י חולק ע"ז דא"כ היכי קאמ' דאין לשין אלא במים שלנו דלילה מאי עבידתי' דאם נשאבו בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אפי' לנו אסור. ואם נשאבו בתחילת הלילה אפי' לא לנו מותר אלא ה"ל למינקט אין לשין אלא בנשאבו בין השמשות וע"כ פי' דלדעת רא"מ ג' חלוקים יש בדבר נשאבו ב"ה מותרין מיד נשאבו אחר תחילת הלילה צריך להמתין עוד יום ולילה נשאבו ביום צריך להמתין אותו יום ולילה שאחריו והיינו דאמר במים שלנו עד שילינו לילה א' שלימ' ויתקררו בקרירת' וכשנשאבו אחר תחילת הלילה הטעם מפני חום השמש שתחת הקרקע וכשנשאבו ביום אע"פ שהקרקע היא קר מ"מ אינם מתקררין מרתיחתן עד שיעבור עליהם י"ב שעות וכיון שהעולם חם ביום והמים מתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כמ"ש הרי"ף והר"ן אינם מתקררין עד ליל' א' אבל בנשאבו ב"ה אע"פ שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן סובר הרא"מ כיון שהעולם קר באותה שעה מיד הם מתקררים. ולפ"ז הא דאמר השואבן בתחלת הלילה מותרי' מיד ה"ק דאז הם מותרים מיד אבל אם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אסור עד שיעבור לילה שלימה והא דאמר אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר לאו למימרא דאין להם תקנ' לעולם אלא ה"ק דתקנ' די"ב שעות בתלוש לא אהני להו כשישאבו ביום או אחר תחילת הלילה אלא ליל א' שלימ' עכ"ד הב"י וק"ל טובא בפי' הרב"י דהא קפידת הלילה היא מא' משני דרכים דהיינו או מפני שבשיעור ליל' יצטנן הרתיח' שבה כבר כפירש"י או שבליל' עצמה יש בה רתיח' כפי' הרא"מ ולפי דברי הב"י של הרא"מ בנשאבו ביום נתחממו מחמת תנועתן ויצטרך להמתין ליל' אחת כדי שיתקררו ובשואב בלילה הם רותחים מצד הלילה להרא"מ א"כ יסבור הרא"מ תרי כוחות יש בליל' הא' קירור ותיקון על רתיחת' שנשאבו ביום והשני רתיחת המים במחובר בלילה למה כ' הרא"מ בנשאבו ב"ה שמותרין מיד מנליה הא כיון שעכ"פ יש רתיחה מחמת תנועת השאיבה ודאי גם בזה צריך לילה אחד שלימה לקרר כמו ביום. ומ"ש בית יוסף בזה כיון שב"ה קר מיד הם מתקררים הוא דבר תמוה מאוד דמנליה לר"מ שהרתיחה יתקרר ברגע א' כמימרא מיד כששואבן. ותו כיון שרתיחת היום ע"י תנועתן ורתיחת ב"ה שוין הם למה לא סגי בשואב ביום במה שימתין עד ב"ה ויתקררו כמו דסגי בנשאבו ב"ה. ואדרבה ק"ו הוא שיועיל קירור ב"ה לרתיחת שאיבה ביום שהוא זמן מרובה כיון שיועיל קירור ב"ה למה שנשאב ב"ה כיון שהרתיחות שוין ואיני יודע מקום ליישב דברי רבינו בעל ב"י בזה ומה חשש על ככה: ותו מה שדחק עצמו לפ' לשון אין להם תקנ' שזכר הרא"מ ועל מה שקשה מאי מייתי הסמ"ג ראיה מפפוניא מכח פי' הרא"מ ולא מפרש"י הא גם להרא"מ אין ראיה דשמא שאבו בתחלת הלילה פי' ב"י דהראיה של הסמ"ג היא מדאיצטריך הגמ' למיכתב האי עובדא דבפפוניא שהוא שלא לצורך ש"מ דקמ"ל דהיתר ללוש במים שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראיה די"ל דקמ"ל דיש היתר כשישאבו בבוקר וימתינו עד הערב משא"כ לרא"מ דלא סגי בכך א"כ ודאי נכתב בגמ' האי עובדא כדי להשמיענו דמותר מים שלא לנו היכא דלא אפשר אלו דבריו של ב"י אף שאין זה לשונו: ותמהתי למה נטה הרב כאן מדרכו דרך האמת בכל מקום ונטה עצמו לצד פלפלתא חריפתא ולפ' מה שלא עלה על דעת הרא"מ דהרי זכר הוכחתו מחמת שלא מצינו שהתענו מלאכול והרב"י השליך הוכח' זו וכ' הוכחה אחרת דהיינו למה הוצרך למיכתב האי עובדא בגמ' מה שלא נזכר בדברי הרא"מ ותו דלפי פלפול הב"י אף אנו נאמר דגם להרא"מ אין ראי' די"ל דקמ"ל תלמודא דהאי מים שלנו היינו מים דביתו פי' לילה ממש בעי' ולא שיעור לינה כמו לפירש"י דמהני אפילו ביום וזהו ודאי ראוי להודיענו בתלמוד ומו"ח ז"ל פי' ג"כ דלהרא"מ מהני לינת ליל' לנשאב יום ושיכל את ידיו לפ' גם דברי המזרחי שסובר כן והתרעם על ב"י שפי' בדברי המזרחי פי' מוטעה אלא דגם המזרחי ס"ל כן אלא דבשואב בליל' פי' דאין להם תקנה לעולם ותמוה הוא דהא בהדיא כת' המזרחי הא אם שואבן קודם תחילת הלילה או אחריו לא הרי מבואר דקודם הוי כלאחריו ממש ואין חילוק ביניהם. ותו דאין שום סברא לעולם לחלק בין פסול דמחמת רתיחת היום ובין פסול דרתיחת הלילה דמה נשתנה זה מזה ומי הוא הנביא שיגיד לנו שיש חילוק בזה דבגמ' לא הוזכר מזה כלל אלא לנו בעינן בלי שום תנאי. והנלע"ד דפי' הרב המזרחי בדעת הרא"ם הוא האמת הברור והוא בדרך הזה דלרש"י אין רתיחות לליל' מצד שהוא ליל' כלל אלא מצד שעדיין ימות הגשמים הם והמעיינות רותחים תמיד ביום ובליל' ולא בא הליל' אלא לתיקון הרתיחה והיינו שבזמן לילה יתקרר וא"כ ג"כ בממתין ביום שיעור לילה די בכך והרא"ם ס"ל דליל' דנקטו כאן היא בשביל שיש בה רתיחות מצד שהשמש הולכת תחת הארץ וביום פשיטא דיש חום השמש על הארץ ובודאי יש רתיחו' אלא דקמ"ל בגמ' דגם בלילה יש רתיחות כמ"ש ורתיחות הלילה ודאי אין לנו לו' דוקא כשהם מתחממים כל הליל' כולה דוקא יש רתיחות הא אם נפחת משיעור כל הלילה לא אין לנו לו' כן דא"כ למה הקפידו על לינת לילה שיהיה בתלוש הלא די במה שיהיו מקצת הלילה בתלוש אלא ודאי דגם במקצת הלילה יש חימום ועכ"פ ברוב הלילה. ודבר זה א"א להתברר ע"כ הרחיקו חכמים שיהיו תלושי' כל הלילה וגם זה לא ממש כל הלילה אלא אם בהתחלת' ממש נשאבו לא קבלו עדיין רת חות באותו משהו שהי' בלילה ולזה נקט הרא"מ היתר בנשאבו תחלת הליל' דמשמע בליל' ממש אלא שהוא שיעור קטן. והטור כ' והשואבן בערב עד שקיעת החמה מותרין מיד הוא בא להרחיק מן העביר' עוד ביותר שיזהר מלשאוב אפי' בהתחלת הלילה משום הטועין ונמצא דלק"מ מ"ש הב"י הל"ל אין לשין אלא במי' שנשאבו ב"ה דהאמת אין כן דאף שנשאבו בהתחלת הלילה מותר דג"ז מקרי מים שלנו ואין איסור אלא בנשאבו חלק גדול קצת בלילה וביום פשיטא ליה להרא"מ דאסור ולא מטעם שזכר הרב המזרחי לשיטת הרא"מ דבעי' שיהיה כל היום קריר מחמת קור הקרקע דע"ז ודאי יש להשיב כשישאבו ביום וישימם במרתף או במערה יתקררו ג"כ כמ"ש ב"י בזה. ותו דאם יש חימום ביום מה מועיל קרירת הקרקע אין זה אלא תימה אלא העיקר דיש חימום ביום ובלילה דביום השמש על הארץ ומחמם המים ובלילה השמש תחת הארץ ומחמם ונמצא שאין היתר אלא בשעה שאין חימום והיינו בתחיל' הלילה וכ"ש ב"ה שקודם לו וכל הנאסר דנשאב בשע' שיש רתיח' הן ביום הן אחר תחלת הליל' אין לו תקנ' כלל דה"ל כמים חמין שאין צינון מועיל בהם כלל וכל זה למד הרא"מ מל' התלמוד אין לשין אלא במים שלנו דא"ל דביום מותר הל"ל אלא בנשאבו ביום וגם א"ל דבמקצת הלילה אפי' בהתחלה אסור דהל"ל אלא בנשאבו ב"ה או אין לשין במים שנשאבו בלילה אלא ודאי דגם בליל' יש היתר דהיינו בהתחלת' ולזה אמר שלנו דהיינו כדרך הלינה שהיא קרוי' ע"ש רוב הלילה שזה קרוי לינה גם אצל האדם ובזה אנו לומדין שאם שאבן בתחלת הליל' קרוי' שפיר מים שלנו ונמצא דברי הרא"מ וסמ"ג נכונים וברורים דהרא"מ אמר דיש ראיה דלכתחלה יש להתיר במים שלא לנו היכא דלא אפשר דאל"כ מה עשו בני פפוניא אחרי שנודע להם האיסור כדי לאכול בערב בשעת אכילת מצה דהיינו בהתחלת הלילה תיכף דאז היה צריך לשאוב וללוש ולאפות ואין דבר זה כדאי להסתירו והיה לבעל התלמוד להשמיענו דדחינ' המצוה בזמנ' עבור זה אלא ודאי שזה אינו דמותר אפי' לכתחלה היכא דצריך לכך ודברי הסמ"ג במ"ש הר"י בר נתן שכ' דאסור לאפות קודם ע"ה דשמא סוף הלילה גורם הצינון וכ' ע"ז אמנם אין שייך איסור זה אלא לרש"י עכ"ל מדתלי ענין הליל' בצינון משמע שיש להריב"ן פי' אחר בדברי רש"י דהיינו שיש רתיחות מצד שהם ימות הגשמים והמעיינות רותחין וצריך צינון והצינון לא תלוי בזמן אלא דוקא בליל' שאז יש צינה אלא שגם בלילה עצמה י"ל דוקא סוף הלילה גורם הצינון כיון שרוח צפונית מנשבת אז כמ"ש הסמ"ק ע"כ כתב הסמ"ג אמנם אין איסור זה אלא לרש"י לשון אמנם משמע דלא ס"ל לריב"ן כרש"י שהביא הסמ"ג תחלה שבי"ב שעות תליא מלתא אלא דוק' בלילה דבצינון דלילה דוקא מישתרי אבל להרא"מ אין שייך איסור זה דסוף הליל' משום גורם הצינון דלהרא"ם לא תלינן צינון בלילה כלל אלא הליל' משתמש' לאיסור דוקא וא"כ מה לי לסוף הליל' או לתחילת' דאם נשאבו אחר תחל' הליל' תיכף נאסרו לעול' ואם בהתחל' הליל' אין כאן איסו' כלל א"כ מה לנו לעמוד השחר ונשא' עלינו לתרץ קושי' הרב"י על הרב המזרחי דבהג"מ אח' דברי הרא"ם ויש אוסרין כשנשאבו מבע"י אף כי לנו אח"כ כל הליל' ולדעת המזרחי היא סברת רא"מ ומאי ויש אוסרי' עכ"ל ותמהתי ע"ז דהא ב"י דחה אותה סברא שיהי' אסור אף בלינת לילה כשנשאבו מבע"י בכמ' הוכחו' לפי דעתו והרי בפירוש מצינו סבר' זו ליש אוסרי' וא"כ למה לא נייחס סבר' זו גם לרא"מ ולשון יש אוסרי' שזכר הגמ' הנ"ל אין מזה סתירה לדברי המזרחי כי בדברי רא"מ לא נזכר בפירוש איסור מבע"י כמ"ש היש אוסרים וכן תמצא בדברי הטור סי' תס"א אחר שכ' דברי ר"ת כתב ויש אוסרים ור"ת עצמו אלא שלא זכרו בפי' והדברים שזכרנו נזכרים בפי' בסמ"ק סי' רנ"א וז"ל ואין לשין אלא במים שלנו ויש מחמירין לשאוב המים בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ועוד דה"ל למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה רק מחצי לילה עד ע"ה שאז רוח צפונית היא מנשבת עכ"ל הרי מבואר כמ"ש דהיש מחמירין הוא דעת הרא"מ דבתחלת הלילה מותר רק מחמירין שלא לשאוב אפי' בתחלת הלילה רק בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר כיון שמצד הדין מותר בתחלת הלילה ואנן אינן מלאכי שרת לכוין איזה זמן מיקרי התחלה ע"כ בודאי מצד הדין הוא מחצי לילה עד ע"ה: ולענין הלכה כ' ב"י נקטי' לשאבן מבע"י או ב"ה ואין לשין בהם עד שיעבור עניהם הלילה כולם עכ"ל מ"ש מבע"י הוא לשיטתו שפי' דברי הרא"מ דבנשאבו ביום יש להם תקנה בלילה אח"כ אבל לפי' הרב המזרחי דבנשאב ביום ונשאב בלילה אחר תחלת הלילה אין תקנה לעולם ופי' זה הוא האמת גמור כמ"ש א"כ אין לנהוג לשאוב מבע"י אע"ג דאין לאסור השואבן מבע"י ומלינן אח"כ דיש לו לסמוך על דברי רש"י מ"מ לכתחלה ראוי להתרחק מלשאוב עד כי תשקע החמה והמתאחר קצת הוא מרויח טפי כי אפי' בתחלת הלילה יש היתר גמור כמ"ש וא"כ כל שספק לו בשקיעת החמה יאחר ולא יקדים עצמו ויוצא לד"ה וכ"כ המרדכי בפ' כ"ש וז"ל ועוד כתבו קדמונינו נהגו לשואבן אחר שקיעת החמה ובה"ג כ' מצוה למימלי מיא ביני שימשי וכוכבי עכ"ל וכן יש לנהוג הלכה למעשה:
ב סָעִיף א לכתחלה יש לשאוב כו'. דרש"י כ' דעיקר הקפידה במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחין אבל לא נהרות שבניסן אין החמה מהלכת במים אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות והכל בו כ' ע"ז ואין זה כלום שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומחממן ע"כ טוב עכ"פ לכתחלה לשאוב מהנהר כ"ז שאפשר:
ג סָעִיף א אין לשפוך כו'. הטעם במרדכי דליל שמורים הוא לה' וכ' עוד ואפי' בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם עכ"ל ומ"מ נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים משא"כ בליל דקודם פסח דהם של מצות מצוה אסור לשפוך אותם דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה וקל בעיניו מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע:
ד סָעִיף א ברזל. הברזל שמשים תוך המים יזהר שישים אותו בענין שלא יצטרך להכניס ידו בשעת לישה כי ידו מחמם המים גם יהי' הברזל נקי (כ"כ מהרי"ל):
ה סָעִיף ב בסיסטירנ"ה. הוא חדר הבנוי תחתיו וסביבותיו והרי הם כמכונסים בכלי ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע אלא שכ' ב"י שהוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר וע"כ אין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק דהיינו סמוך לשאיבתן:
ו סָעִיף ג ואפי' בלא דחק כו'. הרא"מ וסמ"ג וסמ"ק מתירין אפי' לכתחלה במקום שלא אפשר בענין אחר ונראה דבלילה ראשונ' יש לסמוך עליהם כדי שלא יבטל מ"ע דאכיל' מצה כיון דבשוגג מותר אבל לא בשאר הימים אלא יאכל דברים אחרים: הב"י הביא דברי המרדכי שכ' וז"ל מעשה אירע בפסח שחל בא' בשבת וגם נפל' התקופה בליל ה' שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במי' השאובין בלילה וכ' רי"ח דאין להקפיד דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע וכת' אח"כ המרדכי שלא אפו רק לצורך יום א' דאין י"ט מכין לחבירו גם הרוקח הביא דין זה אלא ששם כתוב שבליל ו' נפל' תקופ' רק ששם כתוב מעשה שהיה פסח בשב' ובודאי הוא ט"ס דמוכח וצ"ל בא' בשבת ודברי ב"י בזה מחוסרי' הבנ' לכאור' ורבי' מסתפקים כו' ונ"ל דבריו דהוא הבין שבליל שבת נפלה התקופה והיו שואבים מים בליל' ואפו מצות בליל מ"ש דהיינו ליל א' דפסח ובדרך זה מתפרשים דברי המרדכי ולא היו רוצים לשאוב בליל מ"ש דס"ל כרש"י דלעיל דבעי' י"ב שעות בכל גווני ולא חששו להתקופה שהיתה בשעת השאיב' וכת' בזה ר"י חסיד דשפיר עבדי דשומר מצו' כו' וממילא ס"ל דאופין בליל י"ט שחל בא' בשבת דאל"כ אלא אופין בע"ש אין מקום לפרש דברי המרדכי וכ' ב"י עוד דאפילו לפ"ז לא מתיישבים שפיר דברי המרדכי דיש לתמוה למה עברו על סכנת התקופה ולא שאבו מע"ש ביום ותירץ דשמא ס"ל דביום אין לו תקנ' כדעת הרא"מ וכפי' המזרחי בו וז"ש ב"י ואפשר דס"ל כמי שאומר דכל כה"ג לא חשיבי מים שלנו והיינו המזרחי אח"כ הקשה ב"י למה נסתפקו שם בשאיבת ליל שבת מחמת התקופה דמשמע דבלאו התקופה לא ה"ל לשום ספק הא אפי' בלא"ה יש איסור מחמת שאיבה בשבת וא"ת דכה"ג הותר בשבת תקשה לך הא ה"ל אפשרות להיות נזהר גם מהתקופה דה"ל לשאוב בע"ש ב"ה קודם התקופ' שהיתה בליל' מאי אית לך למימר דהיו מתייראין מאיסור שבת א"כ כ"ש קשה איך שאבו אח"כ בלילה ועוד למה היו חוששי' מהתקופה כלל כיון שלא היתה בשעת הליש' וע"ז השיב דס"ל דכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה יש סכנ' אפי' אח"כ ולא בא לתרץ בזה אלא קושיא אחרונה לאוד כנ"ל לפרש דברי ב"י לפי הבנתו. ומו"ח ז"ל כ' דרך אחר לפרש דבריו לפי הבנת ב"י ולא נייח לי כלל אבל האמת בדברי המרדכי דלא כדרך הב"י אלא דשאבו המים בליל מוצאי יום ה' רק שאח' שאיבתן היתה התקופה בלילה ההוא או בליל שבת דאין בזה נ"מ ומ"ה לא כ' המרדכי בליל ו' אלא בליל ה' שלפניו ואפו המצות בליל י"ט וקמ"ל שם שני דינים הא' מצד התקופה שאין מזקת במה שלשו מהם מצות אף שעבר' עליהם בתלוש שנית שבאותו ליל' לא היו אופי' רק לצורך יו"ט א' והני תרי דינים לא תלוים זה בזה אלא במעשה ההוא נתחדשו שני דינים ע"כ כ' המרדכי וגם נפלה כו' כלו' שעוד חידוש היה שם אבל בשבת פשיטא שאין שואבין כמ"ש הרוקח דדמי לממלא מים לגינתו וחורבתו בשילהי עירובין וא"כ כל קושיות של ב"י לא שייכים כלל להקשותם כנלע"ד:
א סָעִיף א לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בין השמשות ממש ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בה"ש לכן שואבין אותן סמוך לבה"ש אחר שקיעת החמה. (טרם זריחת הלבנה) ובדיעבד אם שואבן בעוד יום או ששואבן אחר תחילת הלילה נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י"ב שעות ובתשובת מ"ע סי' ל"ב כתב דאין להקל אלא אם כן בשעת הדחק או הפ"מ. וע' בט"ז שכתב שיותר טוב לאחר השאיבה מלהקדי'. אכן מהרי"ל כתב להיפך וז"ל יותר טוב להקדים קצת משיאחר ע"ש ונראין דבריו וכן משמעות המ"א. ח"י:
ב סָעִיף א אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש. ב"י ומ"א:
ג סָעִיף א לכסותן. ודוקא כלי חרס ועץ וכהאי גוונא מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי. ח"י ע"ש:
ד סָעִיף א בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בערב שבת שצריכין לשאוב בין השמשות ואין שבת מכינה לי"ט (ואי לאו משום הכנה ודאי דמותר דכל שבות ל"ג בה"ש) לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' ב"י וא"כ אף האופין ביו"ט שני אסורין לשאוב בין השמשות ביו"ט דאין י"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד. ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבעוד יום ערסי' זה. או יצוה לעכו"ם לשאוב בה"ש עסי' ש"ז. או יקח מים השאובין בביתו אע"פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בע"א. מ"א וע' ח"י:
ה סָעִיף א ברזל. ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים. ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם. ד"מ מ"א. וכתב הט"ז נ"ל דבשאר לילות אם לא שם בתוכו ברזל לשמור מפני התקופה יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים מה שאין כן במים אלו של מצת מצוה אסור לשפוך דנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש ועח"י נוהגין לסנן המים מהרי"ל. כתב מט"מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהיה בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש סימן תס"ב. (וכן אין ליקח כלי נחושת מ"א ולא ראיתי נוהגין כן) ונ"ל דעל ידי הגעלה שרי. מ"א:
ו סָעִיף א עכו"ם. היינו לכתחלה:
ז סָעִיף א מיוחדים. ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה מהרי"ל ומהרי"ו וכתב עוד מהרי"ל דיש נוהגין ליטול מים מיוחדים לכל לילה בפ"ע:
ח סָעִיף ב בסוסטירנ"ה. והוא מה שקורין בלשון הש"ס דות דהוא מים מכונסין בבנין שבקרקע שהבנין מפסיק בינו להקרקע וגם מלמעלה הוא מכוסה דהוי כאלו הן שאובין ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קאסטין בל"א אע"פ שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתו משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין בל"א רע"ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטין עצמו אם הוא מכוסה. ח"י:
ט סָעִיף ב הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו ביום או בלילה ח"י ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' צ"ז מיקל במי הגשמים שנקלטו מהאויר בלילה:
י סָעִיף ג שנחשתו. פירש"י שהשוליים עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס מ"א. כתב בהגמ"נ ר"י הלבן לא היה מניח ללוש במים שהיו בכלי נחושת שמחמם המים והיה מעשה ואסרו שאר הרבנים כמו כן. מיהו נוהגין ללוש בכלי נחושת וכ"מ בכנה"ג ועח"י ס"ק י'. וכתב א"ז מעשה בא לפני זקני ז"ל באחד ששם מי המצות בבית החורף חם ושאל אם היה הכלי חם כשלקחו ממנו ואמר לא והתיר:
יא סָעִיף ג פושרים. דהיינו כחמימות הרוק ומבואר בטור וב"י דבהנאה מותר לכ"ע אף בלש בחמין:
יב סָעִיף ג בשוגג. ואין לו עיסה אחרת עמ"א. וכתב ט"ז דבלילה ראשונה יש לסמוך כדי שלא יבטל מצות עשה דאכילת מצה אבל לא שאר ימים אלא יאכל דברים אחרים. (ומשמעות ח"י להיפך דלמצת מצוה עכ"פ לא יקחנו ע"ש):
יג סָעִיף ד בתרי. משמע דוקא חד בתרי ב"י אבל בסמ"ג והג"מ כתבו דבטיל ברוב וכ"מ בי"ד סי' צ"ח מ"א ומשמע מל' הפוסקים דאם נתערב תוך הלישה אינו בטל דדוקא נתערב קודם הלישה בעינן. (וח"י פסק בשם גיסו הגאון ז"ל שהתיר אפי' בשעת לישה) וא"ז העלה דבדיעבד יש להתיר אף כה"ג. וכתב המ"א ונראה דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא כשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין. וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע. וכתב הח"י וה"ה לחמי האור מהני האי צינון אליבא דכ"ע וכ"כ הע"ש:
יד סָעִיף ה מלח. אבל לאחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצות במי מלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בח"ה. ודוקא בח"ה שרי לקטוף אבל בשני לילות הראשונות אסור עיין ט"ז:
טו סָעִיף ה לאסור. היינו באכילה אבל בהנאה ודאי דמותר. ואם נתן בה מעט מלח אם תיאפה מיד מותר באכילה דממעט מלח אינו מחמם כל בו מ"א. וכל זה אם לש במים אבל אם לש במי פירות פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד:
טז סָעִיף ו בקצח. קימ"ל בל' אשכנז:
יז סָעִיף ו מצה. וברמב"ם משמע דהוי מצה עשירה. ולכ"ע צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין. מ"א:
יח סָעִיף ו ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיסה חמץ וה"ה מעט סיד ד"מ. ונ"ל דוק' כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר. נ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום. מ"א וא"ז פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין חוץ מפלפלין. ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה כמו במלח כמ"ש בס"ק ט"ו וכ"כ הב"ח והע"ש והח"י. עיסה שנילושה ביין ונתערב בו שכר כתב הכה"ג בהגהת ב"י דכיון שאין שם מים אין להקפיד ע"ש וע' בתשו' דרכי נועם חא"ח סי' ו' ובגינת ורדים כלל ד' סי' ט':
יט סָעִיף ו סיד. היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה פשוט דאינו אוסר. שבות יעקב חלק ב' סי' י"ג:
א סָעִיף א (ס"ק א) סמוך כו' דמן הדין כו' דאי' דף מ"ב ע"א אר"י אשה לא תלוש אלא במים שלנו: ופרש"י דקי"ל כר"נ שם דף צ"ד ע"ב בימות הגשמים חמה מהלכת בשפולי רקיע לפיכך כל העולם כולו צונן ומעיינות רותחות. ופירש"י שם בשפולי של רקיע סמוך לקרקע בשולי הכיפה. לפיכך כל העולם כולו צונן. שאינה מהלכת אלא בצדי העולם. ומעיינות רותחים דהיינו אצל המים מצדי העולם שהמעיינות באות מהם עכ"ל. וניסן עדיין נחשב מימות הגשמים. ולפ"ז אין חילוק בין לילה ליום בכל זמן מעיינות רותחת. דהא לעולם בימות הגשמים בין בלילה ובין ביום מהלכת בשפולי רקיע. אלא שבליל' מהלכת בגבנונית הרקיע והרקיע מפסיק בין החמה ובין הארץ. ולכך חשך ע"פ הארץ. וביום מהלכת בקערורית הרקיע לצד הארץ ולכן הארץ מאירה מאורה ולכן אין חילוק בין שאבן ביום או בלילה. המים חמין וצריכים צינון י"ב שעות. ולכן אם שאבן בבקר מותר ללוש עמהן לערב אחר עבור י"ב שעות ור"י דנקט מים שלנו דמשמע ששואבן לערב וילוש בבקר. אורחא דמלתא נקט שדרך לאפות ביום לכן צריך שילינו כל הלילה ואז רשאי לאפות מיד בשחר: ודעת ר"א ממיץ דקי"ל כהודאת חכמי ישראל לחכמי או"ה שם. דאין חילוק בין ימות החמה לימות הגשמים אלא כל עת ביום מהלכת למטה מן הרקיע (ולכן מאירה לנו) ובלילה הולכת למטה מן הקרקע (לפיכך קרקע העולפ מפסיק בין החמה ובינינו ולכן תחשך הלילה) ולכן ביום מעיינות צוננים ובלילה רותחים. שבלילה החמה הולכת סמוך למקום נביעת המעיינות. וביום שהחמה מרוחקת מהפ לכן הם מצטננים. ולפי דעתו אם שאבן בין השמשות מותר ללוש בהן מיד דכבר נצטננו במחובר י"ב שעות של היום. ובזה אין מחלוקת לדעת ר"א ממיץ. אלא אם שאבן ביום או בלילה. בזה נחלקו ר"א מזרחי עם הרב"י דלדעת ר"א מזרחי בין נשאבו ביום ובין בלילה אין להם תקנה לעולם. והקשה הרב"י א"כ למה קראן מים שלנו ממ"נ אם שאבן ב"ה א"צ לינה ומותרים מיד ואם שאבן ביום או בלילה הלא לא מהני לינה דהא אין להם תקנה לכן כ' הרב"י דדעת ר"א ממיץ. דאם שאבן ביום צריכים לינת לילה שאחריה ומהני לינה ואם שאבן בלילה צריכים לינת לילה שלימה דהיינו אותה לילה ששאבן ויום שאחריו ולילה שאחריו. וטעמו ונימוקו עיין בב"י כי האריך הרבה. ודעת ריצב"א היא ג"כ כדעת ר"א ממיץ בזה דקי"ל כהודאות חכמי ישראל אלא במה דס"ל לר"א ממיץ דאם שאבן ב"ה א"צ לינה דניצטננו י"ב שעות במחובר בזה פליג הריצב"א דבעי' שיצטננו כ"ד שעות ולכן צריך לשאבן ב"ה וא"כ נצטננו ביום י"ב שעות במחובר דהא ביום מעיינות צוננים. וצריכים לינה כל הלילה ומצטננים י"ב שעות בתלוש. דבלילה העולם צונן. וסבירא ליה למהרי"ל כדעת הריצב"א. ואין להקל לשאוב ביום (דהיינו קודם סמוך לב"ה שהוא לערך חצי שעה קודם ב"ה) דלדעת רא"ם אינו נכון. ר"ל לדעת ר"א מזרחי אין נכון לדעת ר"א ממיץ אפי' ילינו כל הלילה. דאין להם תקנה. אבל לדעת הרב"י מהני לינת לילה כנ"ל: דבהא כ"ע מודו. ר"ל בין ר"א מזרחי ובין הרב"י מודים דאין נכון לדעת ר"א ממיץ לשאוב בלילה אלא דבזה פליגי דלר"א מזרחי אין להם תקנה לעולם. ולהרב"י ניהו דלינת אותה לילה ששאבן לא מהני. מ"מ לינת לילה שאחריה מהני כנ"ל: ואסורים המים לעולם אליבא דר"א מזרחי כנ"ל: יש להקל חדא דיש לסמוך ע"ד רש"י דסגי בהמתנת י"ב שעה בין שאבן ביום או בלילה כנ"ל. ועוד דאפי' ר"א ממיץ לא החמיר אלא לכתחלה היכי דאפשר. אבל היכי דלא אפשר. אפשר גם הרא"ם מודה להקל: ודע דכ' הב"ח עוד קולא לדעת ראב"ן דס"ל לרש"י לא בעי' בלילה י"ב שעות אלא סגי עד לאחר שעלה ע"ה אם הלילה קצרה. והמחברים נקטו י"ב שעה לפירש"י היינו זמן מוגבל ביום אם שאבן בבקר דע"פ הרוב בניסן יום ולילה שוין והלילה י"ב שעות. לכן שיעורו ביום כשיעור המקומות שבניסן הלילה י"ב שעות משום לא פלוג. אבל אם שאבן בערב ב"ה סגי בהלנת לילה כמות שהיא אפי' קצרה מותר מיד שעלה ע"ה והעתקתי דבריו להיות תריס לעמא דארעא שאין ממתינים י"ב שעה ולשין בבקר השכם. דיש להם על מי לסמוך. אבל רוב הפוסקים לא כתבו כן ואין להקל. ועסי' רס"ה שיעור ב"ה והוא מהלך אלף ות"ק אמה קודם צ"ה. וכ' מ"א שם והוא כמו רביעית שעה ע"ש. ועיין פה בט"ז ד"ה ולענין הלכה כו' ועיין בח"י הסכים עם מ"א דעדיף טפי לשאוב מעט קודם ב"ה מאחר ב"ה דלא כט"ז:
ב סָעִיף א (סק"ג) יש כו' שלא יפול כו' ובח"י כ' דבשעת שאיבה דליכא טעם אחר אלא שלא יפול אינו אלא חומר' בענמ' וזהירות יתירות. אלא כוונת רמ"א כשמוליכים ביום תחת אויר הרקיע לבית הלישה אז צריך לכסותן שלא יתחממו:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) בליל ה' כו' פיר' לאותן שאופי' כו' ר"ל דהא מבואר סי' תנ"ח כשחל פסח ביום א' יש ללוש בערב שבת אחר חצות. ופשיטא דיש לשאוב ליל ה'. אלא רמ"א הוצרך לכתוב כן לאותן הנוהגים לאפות במ"ש וכמ"ש הטור סי' תנ"ח: ועיין סי' תרס"ז דאפי' הכנה קלה אסור מי"ט לחבירו: ער"ס זה דיש לסמוך בזה על דעת הרב"י ע"ש: ובדיעבד גם ב"ח מקיל אם נשאבו בליל'. וזה מיקרי דיעבד: עסי' ש"ז דשבות דשבות מותר במקום מצו'. לכן מותר לצוות לגוי: וסי' ת"ס ר"ל אע"ג דכ' רמ"א בסעיף זה דאסור לשאוב ע"י גוי. לזה הביא ראיה מסי' ת"ס שכת' דלישה ואפיה וודאי אסורה ע"י גוי ואפ"ה כ' מ"א שם היכי דא"א בענין אחר מותר ע"י גוי כשישראל עומד ע"ג כ"ש השאיבה. או יקח מים השאובים בביתו דהיינו שלנו אע"ג שלא נשאבו לשם מצוה:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) מן הנהרו' כו' ולכן הבארות רותחים משא"כ נהרות ניהו דבמקום נביעתן הם רותחים מ"מ כשנמשכו למרחוק מתקררים: אבל כו' לעולם רותחי' לכן בארות עדיפא:
ה סָעִיף א (ס"ק ז) אין כו' וכתב הט"ז דהמים השייכים למצת מצוה אסור לשפכן דנראה שמחזיק בדעתו שלא הגין המצו' וקל בעיניו מאמר הפסוק שומר כו' משא"כ שאר הלילות ניהו דגם הם בכלל שומר מצוה כו' מ"מ אם רוצה לשפכן רשאי. ומ"מ כתב בס' א"ר ובח"י בשם אגודה דגם במים השייך למצת מצוה אם אפשר לו בקל למצוא מים אחרים משכיניו הסמוכים לו. יש ליקח מים אחרים:
ו סָעִיף א (ס"ק ט) ברזל כולי יתלנו במשיחה ויוציא הברזל על ידי משיכת המשיחה ולא יצטרך להושיט ידו למים: ומיהו ראיתי נוהגים כו' ובח"י כתב דוקא המים אין להם להיות בכלי נחשת דצריכים צינון ממה שנתחממו במקום חבורן בבאר כנ"ל ואין טבע נחשת לצנן. אבל ללוש בהן אין קפיד':
ז סָעִיף א (ס"ק י) בשל עץ כו' וה"ה כו' דאיסור כלי חרס שאינו ניכר אם קצת חמץ דבוק בו. ואם הוא מצופה ניכר בו כמו בכלי עץ: וקצת ראיה מסי' תרע"ג דאם מדליק נרות חנוכה בכלי חרס צריך בכל לילה חדשים ואם הוא כ"ח מצופים דינו ככלי מתכת וא"צ חדשים:
ח סָעִיף ב (ס"ק יא) בסיסטרונ"ה דהבנין מפסיק כו' ר"ל שקרקעו מרוצף באבנים. ועיין בט"ז ס"ק ה' טעם מ"ש בש"ע ואין להקל כו' שכתב הרב"י שהוגד לו שגם מים אלו חמים בימות הגשמים כמו מי בארות וכתב ח"י דאין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קאסטין ניהו שמרוצף ומכוסה מ"מ כיון שהם נמשכים ע"י קורות חלולים ממעיין. א"כ לא עדיפא מן נהרות:
ט סָעִיף ג (ס"ק יב) מדוד כו' דא"כ אפי' נצטננו לגמרי אסור. עמ"ש בס' ח"י בשם מי"ט על מים שנתחממו באור ונצטננו והכרעתו:
י סָעִיף ג (ס"ק יג) שנחשתו כו' עיין בשבת דף מ"א כצ"ל שכ"כ רש"י שם:
יא סָעִיף ג (ס"ק יד) ובשעת כו' פי' הב"ח כו' וחלק על הש"ע כו' ול"נ כו' ר"ל דהב"ח הביא ב' דעות. א' רוב הפוסקים ס"ל הטעם לאסור דיעבד משום חשש חימוץ וא"כ אין חילוק בין שוגג למזיד ובכל ענין עכ"פ באכילה אסור ואפי' בשעת הדחק וקצת פוסקים מתירים דיעבד דס"ל דטעם איסור דיעבד משום קנם שעבר על דברי חכמים ולכן מקילים בשוגג או אפי' לכתחלה מותר ללוש בהן היכי דלא אפשר. והכריע ב"ח כרוב פוסקים לאסור אפי' בשוגג דיעבד. וסיים דלא כמה שפסק בש"ע להקל בשעת הדחק כו' עכ"ל. וע"כ הבין דבשעת הדחק ס"ל לש"ע דאפי' לכתחלה מותר ללוש בהן. דהא לא הביא הב"ח כ"א שני דעות הנ"ל וע"כ בש"ע פסק כחד מהני וע"כ צ"ל דפסק כדעת המקילים והם מתירים אפי' לכתחלה בשעת הדחק. ועז"כ מ"א ול"נ דאף הש"ע לא נתכוין להתיר אלא אם לש דיעבד כו' והוא הכרעה בין שני פוסקים הנ"ל. ור"ל ניהו דהש"ע מקיל יותר מן הב"ח דהב"ח אוסר אפי' דעבד שלש והוא שעת הדחק. מ"מ אינו מקיל בש"ע כ"כ כמו דס"ד דהב"ח אליביה דש"ע: וע"ז קאי רמ"א וכתב ואפי' כו' ר"ל דלפי פי' מ"א א"ש לשון רמ"א ואפי' כו' דהרב"י אינו מתיר כ"א דיעבד ושעת הדחק. ורמ"א מקיל יותר דבחד סגי דהיינו דיעבד אפי' ליכא שעת הדחק. משא"כ להב"ח דהמחבר מתיר בשעת הדחק אפי' לכתחלה: א"כ לא א"ש לשון אפי' שכתב רמ"א ניהו דרמ"א מקיל בחד צד דהיינו דעבד אפי' ליכא שעת הדחק דהאי קולא לא נזכר במחבר. מ"מ בחד צד המחבר הקיל יותר דבשעת הדחק אפי' לכתחלה מותר. ובס' א"ר לא הבין כן דברי מ"א וע"ש:
יב סָעִיף ד (ס"ק טו) חד כו' וכ"מ בי"ד כו' דנקט רובא היתר. משמע דברוב סגי אפי' אין היתר כפל האיסור. וכ"כ ש"ך י"ד סי' ק"ט ס"ק ו' להדיא. וכ"כ הפר"ח שם וכאן. אך לענ"ד אני נבוך בהדמיון בשלמא באיסור דמטעם ביטול אתיא עלה. א"כ גזרת הכתב הוא אחרי רבים להטות וסגי ברוב. אבל הכא מטעם צוננין אתינן אפשר קים להו דאי ליכא כפלים צוננים אין מצננים המים שלא לנו ואולי מלשון נתבטלו שכתב כאן אף שבאמת אין הטעם משום ביטול אלא מתורת צינון מ"מ דייק שיש לו דין ביטול:
יג סָעִיף ה (ס"ק טז) יש לאסור כו' ולפמ"ש סי' תס"ב. ר"ל דמלח י"ל דין מי פירות א"כ ה"ל מי פירות עם מים דממהרין להחמיץ. וע"ש במ"א סס"ק ז' חילוק בין מלח של ים ובין מלח שחופרים מקרקע ומחלוקת הפוסקים בזה: כמ"ש סי' תס"ב דגם מי פירות יש לו תקנה ע"י שיאפה מיד. וע"ש במ"א שהניח בצ"ע במעט מי פירות אם צריך לאפות מיד: ועבי"ד סי' צ"א דלענין איסור דקי"ל מליח כרותח. ג"כ קי"ל דע"י מליחה מועטת לא הוי כרותח:
יד סָעִיף ו (ס"ק יז) כשרה כו' עיין במנחות כו' דשם פריך הש"ס מהאי ברייתא דתניא תבלה (לעיסת פסח) בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה כו'. קס"ד דאפיש לה תבלין טפי ממצה. וקשיא תבטל הקמח לגבי תבלין (למ"ד בתר מבטל אזלי' ע"ש) ומשני הב"ע דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה ולא בטלה וכתב התו' ד"ה אלא כו' על קושיות המקשין יש לתמוה כו' דכיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרינן בזבחים דף ע"ח עשה עיסה מן החטין ומן האורז ואם יש בו טעם דגן כו' ואדם יוצא בו י"ח בפסח. וצ"ל דהך שמעתא פליגי אהאי דהתם. ואין להקשות אהאי דזבחים מהא דאמרינן בער"פ לא לכרוך איניש מצה ומרור בהדדי דלמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. דהתם חוזק כו' עכ"ל. ומדקשיא להו אהאי דזבחים ושבקו להקשות על תבלין. דסוגיא דמלחות דקיימו ביה. לכאורה משמע דס"ל דתבלין מצטרפים דלא כמ"ש מ"א ולכן לא קשיא דלבטלי תבלין דרשות למצה. דאדרבא גם התבלין מן המצוה דהא מצטרפים לשיעור אולם בער"פ דף קט"ו ע"א ד"ה אתי מרור כו' כתב וז"ל והא דשרי בהקומץ מצה מתובלת לא אתי בשמים ומבטלים למצה. דאין מן הבשמים כ"א דבר מועט עכ"ל: והיינו כמסקנת הש"ס במנחות דלא אפיש לה תבלין. וא"כ מה"ט לא הקשה במנחות על תבלין דעכ"פ למסקנא ניחא. משא"כ בהאי דזבחים גם לפי האמת קשיא. מ"מ לפי מ"ש מ"א דאין התבלין מצטרפים. א"כ לפי מ"ש מ"א סי' תנ"ג ס"ק ד' בעשה עיסה מן החטים ומן האורז דבעינן דוקא כזית כא"פ. ולא סגי בטעם דגן. ע"כ לא פסק כהפוסקים דס"ל דחטים גוררים את האורז: וכמ"ש שם. א"כ אורז דין תבלין יש לו. א"כ גם אין האורז מצטרף. וצריך לאכול כזית דגן. דהיינו אכילת פרס מן העיסה שיש בה כזית מצה וכדעת פר"ח שם וכמ"ש שם:
טו סָעִיף ו (ס"ק יח) כיון כו' משמע כו' הואיל וצריך ליתן טעם שיש בה טעם מצה. דכל ימי פסח אפי' ליכא טעם מצה מותר אם אין בו חשש חימוץ. ומיהו ברמב"ם משמע כו' שכתב פ"ה דין כ' מותר ליתן תבלין ושומשמין וקצח לתוך הבצק וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן ודבש וחלב כו' וביום א' אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד כו' כדי שיהי' לחם עוני כו' עכ"ל. הרי דכלל תבלין עם מי פירות. ומשמע דכלהו אין יוצאים בהם ביום א' דהוי מצה עשירה: וכ"כ המ"מ פ"ו דין ה' על השגת הראב"ד וכ' המ"מ דהתוספתא דקתני יוצאים במצה מתובלת ס"ל כר"י הגלילי דדרש לחם עוני למעט מעשר שני וא"צ מצה עניה ולא קי"ל הכי עכ"ל. הרי דמצה מתובלת ס"ל דהוי מצה עשירה:
טז סָעִיף ו (ס"ק יט) ופלפלין כו' וה"ה מעט סיד. כתב בספר באר היטב בשם תשו' שבות יעקב חלק ב' הא דאוסר רמ"א בסיד היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה נראה פשוט דאינו אוסר עכ"ל:
א סָעִיף א א אין לשין. רש"י כ' הטעם מפני שבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע והמעיינות רותחין כמש"ש צ"ד ב'. ורא"ם כ' הטעם מפני שבלילה חמה מהלכת למטה מן הקרקע וא"ר שם ונראין דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה רותחין. והרי"ף פי' מ"ש בסוף פ' כ"ש הגרופין שנשאבו בו ביום ומשמע מדבריו דהשאיבה מהמחובר הוא מחממתם וצריך לינה ולכן קרי להו גרופין דשאיבה מחממתן וער"ן. לדעת רש"י כל ששהה י"ב שעות בתלוש אפילו מבוקר עד ערב ש"ד ולרא"ם דוקא שלא היה בלילה במחובר ולדבריו אפילו לאחר תחילת הלילה מותר ללוש בהן כל שלא היה בתחילת הלילה במחובר אבל הר"י בר נתן כתב וכן סמ"ק בשם ר' יצחק והג"מ פ"ה דסוף הלילה גורם צינון דרוח צפונית מנשבת מחצי הלילה ואילך עד ע"ה כמ"ש בריש ברכות והיא קרה כמ"ש בב"ב כ"ה ב' וממזרים קרה זו רוח צפונית ולפיכך צריך לשהותן כל הלילה וכ"כ הרשב"א שצריך לשהותן כל הלילה: בין כו'. דלרש"י דוקא מי בורות ומעיינות אבל בנהרות אין חשש דדוקא מעיינות רותחין כמ"ש בגמרא מעינות רותחין והטעם שהן סמוך ליציאתן מן המקור וכן לפי' רא"ם וכתב רש"י ומ"מ אין לפרוץ גדר של ראשונים אבל לפי' הרי"ף מדינא אסור: מבע"י כו'. דר"א מזרחי כ' דלפי' ר"א ממיץ צריך דוקא לשואבן בה"ש שיהיו כל היום במחובר דביום מעיינות צוננין כמש"ש וכ"כ סמ"ק ויש מחמירין לשאוב בין יום ובין לילה ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבע"י אף שלנו אח"כ הלילה ודחה בסמ"ק שם מדלא הזכיר כ"א לינה ש"מ דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה וכן הב"י דחה דברי הרא"ם וז"ש מבע"י או בה"ש ר"ל רק שלא ישאבו אחר התחלת הלילה אבל ב"ה חשש להמחמירין וכ' סמוך לבה"ש ולא מבע"י אבל מסתימת כל הפוסקים וכן מלשון הגמ' משמע כדעת הש"ע וכן מלשון הרי"ף שכתב שנשאבו בו ביום: ואין לשין כו'. לחוש לדעת ריב"נ כנ"ל: ויכולין. לכל הפירושים הנ"ל: ואם הזמן. לקררם בפרט לפי' הרי"ף שהטעם שנתחמם בשאיבה וצריך לקררם: וצריך כו'. כמ"ש סוף כ"ש אין לשין בחמה: ואפי'. כמ"ש רפ"ג דיומא יומא דעיבא כולא שמשא למנ"מ לכדרש רבא אשה לא תלוש כו': ואם לא. כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תנ"ט ס"ח ועמ"ש שם: וכשמוליך כו'. עמ"א: כשחל. דאין שבת מכינה ליו"ט כמ"ש בריש י"ט ואזיל לטעמיה שפסק שצריך לשואבן בה"ש דוקא או סמוך לה ועמ"א: לכתחלה כו'. כנ"ל שהמעיינות רותחין משא"כ בנהרות: אבל כשהנהרות. כמ"ש שם שהחמה מהלכת בניסן בהרים כדי לפשר את השלגים והם פושרין: אין לשפוך. כמ"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועט"ז: וגם אסור. דמכשירי מצוה הוא וע"ל סי' ת"ס מש"ש: ואף. משום שלא יתן לתוכו חמץ: ונוהגין ליקח. כמ"ש במ"ס לענין נ"ח ודוקא בכ"ח ועמ"ש בסי' נ"ג ס"ג:
ב סָעִיף ב ס"ב י"א שמים. עמ"א: ואין להקל. שמ"מ מתחממין מחמת חיבורן לקרקע ועב"י:
ג סָעִיף ג ס"ג אין ללוש. פסחים לו א' ושוין שאין כו': אפי'. שם מ"ב א': ולא במים. שם: בין במים. לפי' הרי"ף דמים הגרופין היינו שלא לנו והאיבעיא קאי ג"כ אשלא לנו: ויש חולקים. לפירש"י שפי' הגרופין מדוד כו' כנ"ל וא"כ האיבעיא לא קאי כלל אמים שלא לנו: וי"א דבשוגג כו'. דעבר מ' במזיד כמ"ש בפ"ב די"ט י"ז איבעיא להו עבר ואפה כו' ושם איירי במזיד כמש"ש ת"ש כו' ובלבד שלא יערים כו' שאני הערמה כו' ת"ש המבשל כו' וסברא הראשונה ס"ל דמצינו ג"כ עבר בשוגג כמ"ש בפ"ג דשבת איבעיא להו עבר ושהה מאי וכפי' הרי"ף שם דאיבעיא להו על מצטמק ויפה אם אסור בשוגג ועיין תוס' שם וראיה מבציקות של א"י ולא חיישינן לכה"ג אבל רש"י והרא"ש דחו שם ואמרו משום דקרוב למזיד הוא וכ"ש להמפ' שלשו א"י בפנינו וערא"ש סכ"ו: ואפי' בלא כו'. כיון דיש מתירין אפי' במזיד כנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד מים שלא כו'. ול"ד בתרי אלא ברוב כמ"ש בסמ"ג והג"מ והטעם כיון דרובו צונן מתקרר וכמ"ש תוס' בשבת מ"ב א' ד"ה נותן. אלא נראה כמו שאומר ר"ת כו':
ה סָעִיף ה ס"ה נוהגין כו' ואפי'. שמביאין ראיה לאסור ממ"ש בפ"ח דשבת ובגיטין מצה דלא מליח ובחולין אמרו מליח כרותח והוי כנילוש בחמין וכנ"ל בס"ג ובפ"ד דשבת ולא במלח שמוסיף הבל וכן בפ"ב דב"ב מרחיקין את המלח משום חמימות וכמ"ש שם בגמ'. וז"ש ב"ה ואפי' בדיעבד כו' וכ"כ המרדכי וכנ"ל בס"ג אבל הרבה פוסקים מתירין ודוחין ראיותיהם ההיא דלא מליח ר"ל שמחוסר תיקון כמו דלא עפיץ וההיא דמליח כרותח אמרינן שם בהדיא דוקא שאין נאכל מחמת מלחו ועי"ד סי' צח וסי' קה וכן ההיא דשבת וב"ב שיש מלח הרבה וערשב"א סי' רכד דלא הוי כרותח אלא להבליע ולהפליט כו' אבל להחם כו'. והר"ן מביא ראיה להתיר ר"פ כ"ש ממ"ש ותיקא במיא ומילחא אסור משמע דוקא ותיקא אדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא וכ"כ הרשב"א אלא שכ' שנוהגין להחמיר:
ו סָעִיף ו ס"ו כיון שיש. בגמ' שם אמרינן דוקא דאפיש לה קמח וכ' תוס' דסוגיא זו פליגא על ההיא דזבחים שאמרו אע"ג דרובא אורז דנ"ט ברוב דאורייתא וקי"ל כסוגיא דזבחים דטעם בשא"מ בכא"פ דאורייתא לחייב עליה כמ"ש התוס' וכן פ' הטור בי"ד וז"ש הטוש"ע כייון כו': ומ"מ. שהראב"ד בפי"ב מהל' מעה"ק אוסר בתבשלין שהן מחמיצין ומ"ש במנחות תיבלה כו' וכן בתוספתא וירושלמי פרק כ"ש יוצאין במצה מתובלת איירי שתבלה לאחר אפייה אבל בירושלמי פ"ב הלכה ד' לא מ' כן שאמרו שם ר' סימון בשם ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יבוא בו משקין כו' והתניא יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בו טעם דין והוא שיהא בה רובה דגן סברין מימר מתובלת משקין. נאמר מתובלת שומשמין מתובלת אגוזים אלמא דמותר אף קודם אפייה דלאחר אפייה לא שייך משום מצה עשירה וכמש"ל בסי' תס"ב ס"ד וכ"כ הראב"ד בהל' מצה פ"ו משום מצה עשירה אסור: ופלפלין. דאין נקרא תבלין כמ"ש תוס' בפ"א די"ט בשם תוספתא והפלפלין ה"ה כתבלין ועיין תוס' דפסחים קטו א' ד"ה אתי כו'. והוא מחמם כמ"ש בנדה אכלה פלפלין וראתה וע"ש בש"ע סי' קכט: וכן. כמ"ש בפ"ג דשבת ופרק ב' דב"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.