Shulchan Aruch, Orach Chayim 457 — שולחן ערוך, אורח חיים תנז

סָעִיף א

א (א) שלא להרבות בה וכו' - כמבואר בסימן שלפני זה: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) לקרב העיסות - ר"ל אחר שלש עיסה הראשונה תהא מונחת על השלחן ואחד יעסוק בה עד שילושו עוד עיסה אחרת [או שילושו שתי עיסות בב"א בשתי עריבות] ובין שניהן בודאי יהיה שיעור חלה: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) שישקו זו בזו - ר"ל שידבקו העיסות זו בזו עד שאם יתפרדו יתלשו אחד מחברתה מעט ודיבוק כזה מחשבן לעיסה אחת וכשניטל חלה מאחת סגי וכתבו האחרונים דאם העיסות נילושות קשה א"א לדבקן ביחד אח"כ היטב ואין כאן צירוף וע"כ יצרפם ע"י כלי או ע"י כיסוי מפה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) דשמא יש וכו' - ר"ל וא"כ כשיפריש חלה בברכה תהיה ברכתו לבטלה ועוד דחיישינן אם יש איזה מן העיסות שאין בהן שיעור חלה א"כ הפרשתן לאו כלום הוא ושמא אח"כ לאחר אפייתן יכניסן להמצות בכלי אחד ויצטרפו ויתחייבו בחלה מן הדין ונמצא אוכל טבל. ובמקום שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה וכמו שהובא בסוף סימן שלפני זה במ"ב הם מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפ"ע ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה ואם אדם אחד מפריש לכל העיסות די בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק בינתים בשיחה שאינה מענין הלישה. כתבו האחרונים שהמנהג שקצת נוהגין לכפול העיסה בשעת הפרשה כדי להפריש החלה משני קצותיה הוא מנהג שאינו נכון ודי להפריש מקצה האחד: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ואם אי אפשר וכו' - דאם אפשר טוב יותר להפריש מן העיסה כדכתיב ראשית עריסותיכם הרי דעיקר מצותה לכתחלה הוא בשעה שהיא עיסה עדיין: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) אחר אפייה מיד שיתן וכו' - ואף בחלת חו"ל כן ואע"ג דבחלת חו"ל דאוכל והולך ומשייר קצת לחלה היינו בעיסה אחת גדולה אע"ג שנתחלקה אח"כ לכמה ככרות כיון שתחלתן היו מחוברין מעיסה אחת הקילו בחו"ל דלא בעינן מוקף ומחובר בשעת הפרשה משא"כ כאן שהם מעיסות מחולקות אף שהיו מונחים פ"א בסל מ"מ לא הוי כחיבור גמור להקל לאכול קודם הפרשה. ואפילו אם היה בכל עיסה כשיעור חלה ג"כ בעינן שיהיה מן המוקף בשעת הפרשה כיון שאינם מעיסה אחת וכמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג ס"א בהג"ה: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) בסל - ואם סל גדול צריך לקרבם שיגעו זה בזה אכן אם יש בכל עיסה שיעור חלה דפסק הרמ"א לקמיה דא"צ צירוף סל ה"ה נגיעה להדדי לא צריך בין כשהם מונחים בסל בין כשהם מונחים בבית דהבית מצרפן ויכול להפריש מזה על זה וזהו דוקא כשהם מונחים בלא כלים אבל אם הם מונחים בכלים צריך לקרב הכלים להדדי ויהיו פתוחים למעלה [דאם הם סתומים אפילו הם מקורבים לא מהני] וכ"ז כשיש בכל עיסה שיעור חלה אבל אם אין בכל עיסה שיעור חלה וצריכינן לצירוף אין להקל אף שהכלים פתוחים ומקורבים להדדי אא"כ יניחם בתוך סל אחד או שיכסה עליהם במפה ועיין בה"ל: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) ושכח להפריש - ר"ל בעודה עיסה דלכתחלה נכון יותר להפריש מן העיסה וכדלעיל בסק"ה: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) אחר כך - ר"ל אחר האפייה: ש"ע סָעִיף א

י (י) ואפילו צירוף סל וכו' - כיון שיש בכל אחת כשיעור יוכל להפריש ממצות עיסה אחת על הכל ורק בעינן שיהיה הכל מונח לפניו בבית וכדלעיל בסק"ז ואם לא היה לו כ"א עיסה אחת אף שנתחלקה לכמה מצות כיון שנילושה מתחלה ביחד יכול להפריש מאחת על שאר המצות אף שאינם לפניו דבכגון זה אין צריך מן המוקף בחלת חו"ל וכדלעיל בסק"ו עי"ש. אם שכח להפריש חלה בעיו"ט ונזכר ביו"ט אם לא היה שיעור חלה בכל עיסה ונצטרפו בכלי ביחד ביו"ט דאז בא חיוב החלה ביו"ט דעת כמה אחרונים דמותר להפריש חלה ביו"ט אבל אם נצטרפו בכלי קודם יו"ט או שהיה בכל עיסה שיעור חלה שאז בא החיוב חלה קודם יו"ט אסור להפריש חלה ביו"ט אלא אם מינכר מצותיה של כל עיסה ועיסה בפני עצמה מותר לאכול כל מצותיה של העיסה ולשייר מאחת ממצותיה מעט על סמך שיפריש ממנה בחוה"מ מעט לשם חלה וישרפנה אבל אם נתערבו המצות צריך לשייר מכל מצה ומצה מעט ואחר יו"ט יצרף כל החתיכות בכלי אחד ויקח חלה מן חתיכה אחת (דהיינו שיפריש ממנה מעט) על כולן או שיעשה באופן זה שילוש ויאפה עיסה קטנה פחות מכשיעור ביו"ט ויצרפם עם המצות בסל אחד כדי שיתחייב בחלה ואח"כ יכול להפריש מעיסה זו על כולם כיון דחיוב של עיסה זו בא עתה ביו"ט רשאי להפריש ממנה ביו"ט ואפי' לא היה בכל עיסה כשיעור ונצטרפו כל המצות בכלי אחד קודם יו"ט ג"כ נכון לעשות תקנה זו. ולכתחלה כל שהוזכר קודם לילה יפריש תיכף חלה ולא יניח להפריש ביו"ט: ש"ע סָעִיף א

יא (יא) מכל אחד ואחד - דאם יקח מאחת יש לחוש שמא זו מאותה שכבר נפטרה וא"כ הוי ליה מן הפטור על החיוב: ש"ע סָעִיף א

יב (יב) ויקח ממנה וכו' - ר"ל שיכוין בהפרשתו לפטור את כל העיסות החייבות וצריך שיהיו כולן מונחין לפניו בבית אחד וכנ"ל בסק"ז: ש"ע סָעִיף א

יג (יג) ואם מכיר וכו' - ר"ל ר"ל שהיא מעיסה שלא הופרש עדיין חלתה ממנה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

יד (יד) לא יקרא שם - ר"ל שאם רוצה להפריש עוגה קטנה לחלה צריך ליזהר שלא יקרא לה שם חלה קודם אפייתה אלא יקראנה עוגה או מצה [וגם שלא יהיה במחשבתו שתחול עליה קדושת חלה עד אחר אפייתה דקדושת תרומות ומעשרות הוא ע"י דיבור או מחשבה לבד כמבואר בשו"ע יו"ד סימן של"א] ואם אינו רוצה כלל לאפות עוגה מיוחדת בשביל חלה אלא יאפה סתם ואח"כ יפריש מצה אחת או חתיכה אחת ממצה על כולם בשביל חלה ג"כ שפיר דמי ואופן ההפרשה לאחר אפיה כבר נתבאר לעיל בסק"ז: ש"ע סָעִיף ב

טו (טו) אינו רשאי לאפותה - כיון שאין באפיה זו צורך אוכל נפש ודוקא כשבעליו קראו לה שם אבל באחר אף ע"פ שקורא לה שם ל"ל בה דאין לאחר רשות לתרום. ולענין משרתת בבית עיין ביו"ד סי' שכ"ח באחרונים שם: ש"ע סָעִיף ב

טז (טז) תחמיץ - ואע"ג דהקדש הוא ואינו שלו מ"מ עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מתשיל עליה והוי חולין: ש"ע סָעִיף ב

יז (יז) ואינו רשאי וכו' - פי' דלשרוף מיד קודם שתחמיץ ג"כ אינו יכול דאין שורפין קדשים ביו"ט: ש"ע סָעִיף ב

יח (יח) יטילנה וכו' - אבל לכתחלה לא יסמוך על עצה זו לקרות שם חלה בעודה עיסה ולהטילה לצונן דחיישינן שמא לא יזהר יפה שיהיו המים צוננים: ש"ע סָעִיף ב

יט (יט) לצונן - וכשרואה שהמים מתחממין קצת בעמדם בבית יזהר להחליפם במים צוננין [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב

כ (כ) ואם יש כהן וכו' - המחבר מיירי בחלת א"י שאינה נאכלת לכהנים בזמן הזה שכולנו טמאי מתים ונטמאת החלה ואסורה להאכיל אפילו לכהן טהור ולפיכך אסור לאפותה ביו"ט בכל גווני וע"כ לא הזכיר פרטים אלו והרמ"א מיירי בחלת חו"ל שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זב או בעל קרי אבל כהן הטהור מזב ומקרי כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום א' שאינו מטמא בקרי וגם מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן ט' או גדול שטבל לקריו רשאי לאכול חלת חו"ל כמ"ש ביו"ד סימן שכ"ב לפיכך כתב הרמ"א דאם יש כהן קטן וכו' דאף שקרא לה שם חלה רשאי לאפות אף ביו"ט שהרי ראויה לאכילה: ש"ע סָעִיף ב

כא (כא) או גדול שטבל לקריו - ר"ל אע"פ שלא העריב שמשו וטוב ליזהר שיאכל מיד אחר טבילתו ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהן חשש קרי ויהא אסור לאכול חלה זו עד שיחזור ויטבול: ש"ע סָעִיף ב

כב (כב) שאין מאכילין וכו' - שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדלמא נתחללה אחת מאמותיו. ומ"מ לדינא דעת הרב כדעה הראשונה דנותנין לקטן או לגדול שטבל לקירויו [ש"ך ביו"ד סי' שכ"ב אות ט'] וכתב הפמ"ג ומ"מ לא ראיתי לנהוג כן אף בפסח. ובמדינותינו יש באיזה מקומות שנותנין לכהן גדול שטבל לקריו בפסח ועיין במ"א שכתב טעם למה דוקא בפסח המנהג ליתן: ש"ע סָעִיף ב

כג (כג) ביו"ט - של פסח. ובביאור הגר"א מפקפק ע"ז: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א טוב לקרב. ויש מניחין העיסה בכפל בשעת הפרשת חלה ואינו נכון (של"ה) המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה (ד"מ) ומ"מ די בברכה א' לכולן אם לא הפסיק בנתיים בשיחה שאינה מענין הלישה עבי"ד סי' י"ט ועמ"ש סי' תל"ב ולענין ברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה (ד"מ ל"ח) ובדרישה בי"ד סי' שכ"ח כת' טעם להנוהגים לו' בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע"ש וגם נתן טעם למה שנוהגים לעשותה תחילה כעין מצה ואח"כ משליכה לאור ומסיים שבבית רש"ל נהגו לשורפה בלא תיקון וכ"כ מט"מ: ש"ע סָעִיף א

ב ואם א"א וכו'. דלכתחלה צריך להפריש בעודה עיסה דראשית עריסותיכם כתיב (בית יוסף וש"ל): ש"ע סָעִיף א

ג לא צריך. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו דאף דקי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מכל מקום לכתחלה בעי' שיהא מן המוקף (כ"מ בטור וכפי דעת הרא"ש פ"ג דפסחים) והקש' הב"ח דהא בטור י"ד כ' שמותר לאכול לכתחלה ואח"כ מפריש וכ' לחלק בין ב' עיסות והרא"ש פ"ג דפסחי' מיירי בעיס' א' דהא חולק על רש"י ע"ש ונ"ל לחלק דעכ"פ החלה עם מה שמפריש ממנה בעי' מן המוקף (ע' נה"ח): כתב מהרי"ל דמותר לשורפה במדורת ישראל דהא רש"י פסק דישראל מותר לאוכל' ע"י ביטול ברוב וכדאי הוא לסמוך עליו ליהנות ממנו ועבי"ד סי' שכ"ג ויש מחמירין: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד לא יקרא שם. אלא יקראנה קוכי"ן בל"א (מהרי"ל) ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אף על פי שקורא לה שם ל"ל בה דאין לו רשות לתרום: ש"ע סָעִיף ב

ה תחמיץ. ואף על גב דהקדש הוא ואינו שלו עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והוי חולין: ש"ע סָעִיף ב

ו יטילנה לצונן. צ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין עבי"ד סי' ל"ו ובש"כ וע"ל סי' תנ"ט ס"ד: ש"ע סָעִיף ב

ז קטן. פחות מט' שנים (ד"מ רי"ו) פי' דאמרי' מסתמ' לא ראה קרי אבל אי ידעי' דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו: ש"ע סָעִיף ב

ח שטבל לקריו. נ"ל דאם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא כדאיתא פ"ח דמקואות לכן יאכל תכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בנתים ועיין סימן תר"ו דיני טבילת קרי ועססי' פ"ח: ש"ע סָעִיף ב

ט שאין מאכילין. שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדילמא נתחללה א' מאמותיו וכ"פ רש"ל ומהרי"ל והש"כ בי"ד סימן שכ"ב כתב צריך טעם למה נוהגין בפסח ליתן חלה לקטן ובשאר ימות השנה אין נוהגים ליתן לקטן עכ"ל ואפשר מפני שהחלות מרובות ואם לא יאכלנו לא יהיו מחזיקים אותו ככהן כמ"ש רש"י בחולין פי"ח גבי מתנות כהונה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א טוב עמ״א בכפל למה. ואינו נכון ג״כ דאין להניח רגע בלי עסק כבסי׳ תנ״ט רק א׳ יערוך ויגלגל וא׳ יקח חלה א״ר וח״י ב׳. והפסיק בשירה חוזר ומברך כבסימן י״ט בי״ד ול״ד לתל״ב אם שח באמצע בדיקה דאין חוזר דחיובא לסיים הבדיקה עח״י שם ח׳: שאלה חלה חמוצה שנפלה לתבשיל מהו ועח״י. הנה בע״פ עד הלילה אם במינה בעי ק״א למצח אפויה ולא״מ ששים עי״ד שכ״ג ס״א ואם החמיצה תחלה ואח״כ קרא לה חלה אף אם נאמר דאיסור חע״א לקוברו בין רשעים גמורים ביבמות ל״ג רק דאין לוקה ב׳ אפי׳ הכי ל״ש כאן איסור חלה דאין כאן נתינה לכהן דאסור בהנאה ובפסחים ל״ג א׳ דאחמיץ במחובר בעינן ראשית ששיריה ניכרין זהו לר״י הגלילי דחמץ מותר בהנאה משא״כ לדידן אין זה חלה כלל אף חלת האור כה״ג ובפסח במשהו אוסר דאף אם נימא דאין איסור חל כלל על איסור חמץ הוי כולל עמ״ש בפתיחה בריש הספר וחליטה עסי׳ תנ״ד במ״א וח״י. ועמ״ש אי״ה באות ב׳ במ״ש טוב לקרב: ש"ע סָעִיף א

ב ואם עמ״א ומ״ש המחבר ויותר נכון ע״י צירוף סל היינו מפני המהירות א״א לשהות ולקרב עיסה אל עיסה וגם ישאר קצת פנוי לכן יניח בסל אח״כ. ומ״ש המחבר טוב לקרב אם מפני הברכה היל״ל שמא אין בכ״א שיעור חלה אלא אף שיש בא׳ שיעור חלה ובאחרים לית ויברך על א׳ כבאות א׳ מ״מ חיישינן שאח״כ ע״י צירוף סל יתחייבו השאר ואוכל טבל כי מה שנתן תחלה לאו כלום דפטור היה עט״ז ב׳ ועיין לבוש. וסל מצרף כיון שהיה רגע שם אף נטל מתוכה נתחייב בחלה וזה פשוט. ועד״מ צירוף כלי דוקא של אדם א׳ ומין א׳ הא לא״ה אין הכלי מצרפו ועמ״ש בס״ז: אם אפשר למדוד בצמצום ומעט יותר אין כ״כ קפידא עב״י א״כ טוב ליקח חלה מעיסה מלצרף בסל וד״מ ופסחים מ״ח ב׳ הני נשי כו׳ י״ל בפסח מיירי דלא היו רוצין למדוד עח״י ה׳: ש"ע סָעִיף א

ג לא עמ״א עט״ז ב׳ וה׳ ושם פירשנו די״ל דמש״ה לא כתב הרא״ש הקפה דא״צ נגיעה כ״א שתיהן לפניו סגי יע״ש ומ״ש דהטור סובר דיעבד דוקא וההוא דשמואל בי״ט דא״א בע״א. ומ״ש דהא חולק על רש״י היינו דצריך ששיריה ניכרים ועי״ד שכ״ג ס״א בהג״ה ששיריה ניכרים הא לא״ה הוי טבל וממילא כיון דצריך לשייר מעט יותר ומפריש על המותר אותו המעט עם החלה יהיו מוקפים ושם מבואר החילוק בין ב׳ עיסות דאף בחלת ח״ל צריך להיות מן המוקף לעיסה א׳: ודע חלת ח״ל שנילוש מעי״ט ושכח ליטול חלה ונטל בי״ט אי יש להתיר לאכול השאר הכל דיעבד או נאמר דהוי כמעשר פירות דלא יאכל בו ביום אפשר תליא במחלוקת רש״י ותוס׳ ביצה ט׳ א׳ אי הוי מתקן בחלת ח״ל או לאו והבן. ועסי׳ תק״ו ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד לא עמ״א ועפר״ח הקשה דלבטל מקמי דתחמיץ וי״ל דצריך ביעור מדרבנן לא עבדינן תקנה במידי דאסור מדרבנן עכ״ל ועמ״ש בט״ז ובא״ר אות ה׳ בשם כל בו דבעלים אין שלו והכהן לא הגיע לידו והקשיתי יתן לכהן. ומתני׳ י״ל חלת א״י דבעינן נתינה לכהן ומ״מ קשה יתן לכהן ויבטל קודם שתחמיץ ונהי דבחה״מ מנקברים אפרן אסור ישהה עד לאחר הפסח ויהנה בגחלים ומ״ש הפר״ח דאסור מדרבנן חלה י״ל בדיל מיניה ועפ״י פסחים: ש"ע סָעִיף ב

ה תחמיץ עמ״א ובהקדש דלא אמרינן הואיל עתוס׳ פסחים מ״ו ב׳ ד״ה הואיל שני. וער״מ חו״מ פ״ה ה״ז וה״י ובלח״מ וי״ל דלרבה דהלכתא כוותיה ע״כ תנור מקדש להא מילתא דלא מצי פריק דאל״כ אמאי אין דוחה י״ט נימא הואיל ולא ניחא ליה כתי׳ התוס׳ ד״ה הואיל ראשון: ש"ע סָעִיף ב

ו יטילנה עמ״א ותקנה לכהן קטן או יבטל מקודם כיון דבלא״ה אין נותנין לכהן ולפרר ולזרות לרוח עמ״ש בט״ז וערש״י ביצה כ״ז ב׳. משמע כל מיני ביעור אסור ולהטיל לים ג״כ. ועוד אסור בטלטול הוא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב

ז קטן עמ״א ועח״י אות י״ב תמה דבנדה ל״ב וכ״פ הר״מ ז״ל בפ״ה משא״ה ה״ב דקטן פחות מט׳ שנים אין מטמא בש״ז יע״ש וא״ר אות ט׳ תי׳ דלזיבה קרי ש״ז דקטן בן יומו מטמא בזיבה כמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מה׳ משכב ומושב ה״ד יע״ש. עיין ב״י מ״ש אם יותר מבן ט׳ אין נאמן לומר שלא ראה ק״י ועש״ך י״ד קכ״א אות ל״א בדרבנן משמע דנאמן היכא דלא איתחזק י״ל דחזקה שראה כמ״ש הב״י: ש"ע סָעִיף ב

ח שטבל עמ״א ובי״ד שכ״ב ס״ה י״א דבעי הערב שמש וא״כ מלת תיכף אינו אליביה דכ״ע ואי״ה באות ט׳ יבואר עוד. עי״ד שכ״ג מותר לבטלה ברוב משמע אף ביד לכתחלה ובי״ט י״ל אין מבטלין איסור עסי׳ שכ״ג אות י״א במ״א משא״כ עד הלילה וצ״ע ועב״י: ש"ע סָעִיף ב

ט שאין עמ״א אף לגדול שטבל והעריב שמש אין נותנין לו. עש״ך י״ד שכ״ב אות ט׳ דעתו דדעת הר״ב כדיעה א׳ בסתם דנותנין לקטן או לגדול שטבל לקריו דגם בהר״ב הוא דיעה א׳ בסתם עיקר ועש״ך רמ״ב ומ״ש בהנהגות או״ה בפריי לי״ד ומ״מ לא ראיתי עתה לנהוג כן אף בפסח: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א (ס"ק א) טוב כו' ויש מניחים כו' וכ' של"ה שנמשך הטעות ממ"ש בש"ע לכן טוב לקרב העיסות ונתחלף להם בין עיסות לעיסה וסברו דר"ל לקרב העיסה השני קצוות. ולא שפיר עבדי משום שמתחמם העיסה בשפשוף זה שמשפשפים ידיהם בחיבור העיסה מקצה אל קצה סביב המגלגל' עכ"ל ע' בי"ד סי' י"ט כצ"ל לענין אם כבר הפריש מעיסה א' וקודם שהפריש מעיסה שניה שח יש מחלוקת הפוסקים שם לענין הברכה כה"ג בשחיטה וה"ה הכא: סי' תל' ב ס"ק ג' ד' כ' טעם כו' כיון דהטור הביא שם י"א דגם כל השנה צ"ל להפריש תרומה. שצ"ל מבורר בל' הברכה שם המצוה וחלה פירושו עוגה ולכן צ"ל תרומה דכן שם המצוה: דכן כתיב חלה תרימו תרומה. הרי דשמה תרומה אלא דאות' תרומה תהיה חלה. וניהו דבכל השנה אין מדקדקים בכך ואומרים להפריש חלה. מ"מ בפסח מדקדקים יותר לומר תרומה. כיון שאז עושים מצות רקיקים דוגמת עוגה א"כ אם יאמר להפריש חלה דהיינו עוגה לא יהיה מבורר כלל בל' הברכה דהא כל המצות הן עוגות. לכן מדקדקים בפסח יותר לומר תרומה. ואעפ"כ אומרים ג"כ תיבת חלה צ"ל למענו השינוי בברכה בין הנוסח של כל השנה אומרים גם תיבת חלה כמו שאומרים כל השנה אלא מוסיפים תיבת תרומה. תחלה כעין מצה: משום דכתיב חלה תרימו. משמע שהתרומה תהי' כעין חלה דהיינו עוגה אלא שבכל השנה שאין אנו מדקדקים בלחם לעשותן עגות גם בחלה אין מדקדקים דהא כתוב חלה תרימו תרומה ור"ל חלה אחת תרימו דומה למין התרומה שמפריש ממנה. משא"כ בפסח שעושין המצות רקיקים צ"ל גם החלה כן: בלי תיקון. דלא משמע ליה חלה דקרא שצ"ל רחבה כעין עוגה וא"כ דוקא במצה מדקדקים לעשות רקיקים רחבים שלא יבאו לידי חימוץ. אבל החלה שורפים מיד ול"ל לחימוץ ע"ש בדרישה: מיהו כ' מהרש"ל בתשובה סי' נ"ח שהיכי דצריך צירוף סל כמ"ש בש"ע אז צריך להפריש חלה שלמה ע"ש טעמו: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ג) לא צריך כו' כ"מ בטור שכ' וז"ל אפי' אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר. דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל מדכתב אפי' אם שכח כו' משמע דלכתחלה אין לעשות כן: והקשה כו' שמותר כו' דהא סיים חלת חוץ לארץ אוכל כו' משמע אפי' לכתחלה: כ' לחלק כו' חסר פה ואעתיק ובקצרה ותי' הב"ח לפי שהוקשה להטור דברי הרא"ש שסותרים זא"ז דבפ"ג דפסחים כתב הרא"ש דאם היה בו שיעור חלה בעי' הקפה ובפ"ק דביצה כ' איפכא ומיהו מוקף וודאי לא בעי מדשרי' אוכל והולך ואח"כ מפריש. לכן חילק הטור בין לכתחלה לדיעבד. אבל הב"ח אין נראה לו כן דא"כ גם לשמואל דהוא מרא דהאי שמעת' דאמר חלת ח"ל אוכל והולך כו' הוא לאו דוקא ור"ל דוקא דיעבד לכן כ' הב"ח דלא כהטור ומיישב דברי הרא"ש ומחלק בין ב' עיסות ובכ"א שיעור חלה אז בעי הרא"ש מוקף כיון שלא נילושו יחד. אבל בעיסה א' שיש בה שיעור חלה לא בעי' הקפה ובזה אמר שמואל אוכל והולך כו' עכת"ד: וקשה דהא הרא"ש פ"ג דפסחים כצ"ל: דהא חולק על רש"י כו' ר"ל דלפמ"ש הב"ח א"כ צ"ל דהרא"ש בפסחים שכ' דבעי' מוקף ע"כ בשני עיסות ובאמת משמע דהרא"ש שם מיירי בעיס' א' דהא דתנן דף מ"ו כיצד מפרישים חלה בטומאה בי"ט. רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה והוא הדין שכתב פה סעיף ב'. וכ' רש"י סוף השטה דף מ"ח ע"ב וז"ל והאידנא קי"ל כר"א כו' ולא קרינן לה שם אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה נותנן לכלי והוא מצרפ' ונוטל הקטנה וקורא שם ומברך ומצניעה ושורפ' משתחשך עכ"ל: ומתני' הא מיירי בעיסה א'. וכן רייק ל' רש"י שכתב חרר' קטנ' אצל גדולה. וכן מ"ש אופה שניהם מכ"ז משמע דבעיס' א' מיירי. ועז"כ הרא"ש וז"ל נראה מדבריו דאפי' היה שם כדי חיוב חלה מתחלה בעי צרוף סל. ואינו נראה אלא כה"ג א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף עכ"ל: הרי דאפי' בעיסה אחד מצריך הרא"ש הקפה: ונ"ל לחלק כו' ר"ל דאין חילוק בין עיסה א' לשתי' אלא כיון דקי"ל שצריך לשייר יותר משיעור חלה דבעי ראשית שתהי' שירי' ניכרים וכמ"ש הרא"ש והכי קי"ל בי"ד סי' שכ"ג בהגה דלא כרש"י עז"א הרא"ש דאותן שירים עם מה שמפריש לחלה צריכים להיות מוקף. כיון דשניהם עדיין בעולם בשעת הפרשה אבל וודאי דמותרת לאכול לכתחלה ומפריש לבסוף דלא כהטור. ולענין נגיעה אי בעי' שיגעו זה בזה כתב בי"ד סי' שכ"ה דאם יש בכל עיסה כשיעור (וכתב ש"ך דה"ה אם יש רק בעיסה א' כשיעור ובעיסה שניה ליכא שיעור מ"מ דינן כאלו היו שניהם כשיעור) א"צ לא צירוף סל ולא נגיעה ובאין בשום עיסה כשיעור דבעי' צירוף סל. כ' בנ"ה שם דגם נגיעה בעי. וע"ש שהביא דעות פוסקים דס"ל דאפי' שניהם כשיעור מ"מ צריך צירוף סל. וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"ח וכתב רש"ל דגם נגיעה בעי ע"ש ולכתחלה יש להחמיר לצאת ידי כלם. וצירוף סל היינו בכלי שיש לו תוך. אבל ע"ג שלחן לא מהני. וה"ה בכלי שי"ל תוך ויוצא עוגה אחת כלה למעלה מן הכלי לא מהני. ואם מכסן במפה או כרכן במפה הוו צירוף: וכ' רש"ל בתשובה. דאם יש עיסה שאין בה שיעור ופת אפוי' כשיעור אין לצרפן יחד דהוי כשני מינים זה עיסה וזה אפוי. אבל אם העיסה יש בה לבד כשיעור מצי לצרפן עם האפוי ע"ש. ודין ב' עיסות א' יש בו כרכום. וא' לית בה כרכום ע"ש בש"ע ובט"ז ובנ"ה. ואם שכח להפריש חלה בעי"ט ונזכר בליל י"ט. אם לא היה בכל עיסה לבד כשיעור כ' ח"י דרשאי לצרפן בי"ט ולהפריש מהן חלה בי"ט. דהוי כפירי דטבילי בי"ט וכעיסה שנלוש' בי"ט דרשאי להפריש בי"ט כיון דהחיוב לא בא עד י"ט. ואם היה בכל העיסה לבד כשיעור. אם נצטרפו מעי"ט כ' פר"ח א"כ נעשו עיסה אחת מעי"ט לכן מותר לאכול מהן בי"ט ומשייר ממצה אחת ומפריש לאחר י"ט כדין חלת ח"ל כנ"ל. ואם לא נצטרפו מעי"ט אם כן היה צריך לשייר מכל עיסה. וכיון דמכל עיסה נעשו מצות הרבה ונתערבו היה צריך לשייר מכל מצה. אם כן אסור לצרפן בי"ט וע"י הצירוף לא יצטרך לשייר כי אם ממצה א'. דזה מיקרי תיקון ואסור כמו להפריש חלה לכן כתב התוספות בביצה דף ט' דכה"ג צריך לשייר מכל מצה. ואחר י"ט יצרף כל החתיכות בסל ויפריש חתיכה אחד מן החתיכו' על כלן. והמרדכי אוסר כה"ג לכן הסכים המרדכי לתקנה שני' שכתב התוספות שילוש בי"ט עיסה שיעור חלה. שהיא עצמה חייבת בחלה ומותר להפריש ממנה בי"ט לאחר אפיה ויפטור בזה גם האחרות: כתב מהרי"ל דמותר כו'. ר"ל אע"ג דישראל מותר ליהנות ממנה היינו הנאה שאינה של כילוי אבל של כילוי אסור לזר כ"כ ש"ך סי' שכ"ב סק"ח: ע"י ביטול ברוב (ואפי' לכתחלה רשאי לבטלה) ניהו דלא קי"ל הכי אלא במין במינו בעי ק"א ושלא במינה בעי' ששים כמ"ש רמ"א בי"ד ר"ס שכ"ג מ"מ לענין הנאה של כילוי יש לסמוך על רש"י דהא א"א לשרוף החלה לבדה בלי עצים א"כ נתבטלה ברוב עצים: ועבי"ד ס"ס שכ"ג דיש מחמירים דצריך לעשות לה מדור' בפ"ע שלא יהנה ממנה. וסיים שם רמ"א ונוהגים להשליכה לתנור קודם שאופין הפת: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ד) לא כו' אבל באחר כו' ולענין משרתת בבית עבי"ד סי' שכ"ח בש"ך ס"ק ה' ובט"ז שם: ש"ע סָעִיף ב

ד (ס"ק ו) יטילנה לצונן. צ"ע אם י"ל ע"ז בזה"ז שגם צוננים כו' ר"ל כיון שגם צוננים העומדים בבית ל"מ צוננים לכן צ"ע אם אנו בקיאים מהו נקרא צונן גמור וח"י כתב לא ידעתי מאי מספק' ליה בדבר שפשט התירו בכל הפוסקים ולא הוזכר חומרא זו: עבי"ד כו' מהו נקרא פושרים: ש"ע סָעִיף ב

ה (ס"ק ז) קטן כו' פי' דאמרינן כו' מדכתב רי"ו הובא בב"י ואם יש כהן קטן פחות מט' שנים שלא יצא טומאה מגופו כו' דמשמע דבעי' שלא יצא טומאה מגופו אפי' הוא קטן מבן ט' אלא סתמא דמלתא אמרינן שלא יצא טומאה מגופו משא"כ ביותר מבן ט' וסתמא יצא טומאה מגופו. והח"י כתב עליו ששגג בזה דמבואר בנדה דף ל"ב דדוקא באשה קטנה הדין כן. אבל בקטן מגזרת הכתוב אפי' ראה קרי קודם שהוא בן ט' אינו מטמא וכן פסק הרמב"ם ובספר א"ר כ' שמצא בראב"ן להדיא כמ"ש מ"א וא"כ ע"כ צ"ל דחולק על הרמב"ם וא"כ מה"ת נוציא ל' רי"ו מפשטו וכמ"ש ח"י לפרש דברי רי"ו דאדרבא י"ל דהלשון דוקא וס"ל כראב"ן דלא כהרמב"ם וראייתו מש"ס דנדה. מה שתירץ הראב"ן יתרץ גם רי"ו: ש"ע סָעִיף ב

ו (ס"ק ח) שטבל כו' לכן יאכל תיכף כו' אך בי"ד סי' שכ"ב סעיף ה' כ' רמ"א די"א דבעי' גם הערב שמש: ועסי' תר"ו כו' שכ' כמה קולות לענין טביל' בעל קרי: ש"ע סָעִיף ב

ז (ס"ק ט) שאין כו' כמ"ש רש"י בחולין פ' יו"ד כצ"ל והוא בדף קל"ג דאמרי' דאביי מדשמע הא דתנן והצנועי' מושכי' את ידיהם גבי חילוק לחם הפנים. לא הוי שקיל מתנות כהונה כ"א בעיה"כ שהמתנות מרובים כדי להחזיק א"ע בחזקת כהן. ופריך ולפרוש ידי' ר"ל ע"י שיהי' נושא כפיו בזה היה די להחזיק א"ע בכהן ומשני אנסי' ליה עדנא ולא היה אפשר לו לישא כפיו לכן בגדול שנושא כפיו כבר מוחזק לכהן בלי אכילת חלה אבל קטן דאינו נושא כפיו בפ"ע אלא עם כהנים אחרים כדלעיל סי' קכ"ח סעיף ל"ד יחזק א"ע לכהן ע"י אכילת חלה בערב פסח שהחלות מרובים: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א טוב לקרב העיסות. כ' ב"י שיגעו העיסות זו בזו עד שידבק מעט מזו לזו וכ"כ רבי' בי"ד סי' שכ"ה עכ"ל ובגמ' איתא בלשון נושכות זו בזו ובי"ד סי' שכ"ה הבאתי דברי ת"ה דצריך שאם יתפרדו יתלשו א' מחבירתה מעט וא"כ כל שהעיסה נילוש בקשה אע"פ שהם מונחות זע"ז אינ' נדבקין יחד ואין כאן צירוף ע"כ יש לעשו' ע"י צירוף כלי וכ' ב"י שכלי שאין לו בית קיבול כ' רמב"ם שהוא ספק אם מצרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצרפן ע"כ וכן יש לנהוג: ש"ע סָעִיף א

ב דשמא יש בהן א' כו'. וחיישי' שמא אח"כ יבוא לידי חיוב מחמת צירוף ונמצא אוכל טבל כ"כ הרא"ש פ"ק דביצה כמ"ש בסמוך וכ' מו"ח ז"ל לכאורה משמע מל' רבינו דצירוף סל מהני אפי' אם אינן נוגעים גם בי"ד סי' שכ"ה כ' בסתם הסל מצרפן אבל בסמ"ק הלכות חמץ כתב דוקא שיגעו יחד וכ"כ התו' בפ' א"ע דף מ"ו בד"ה הואיל ומדברי הרא"ש בה' חלה נראה שהסכים לזה שכ' וז"ל ר"א לא בעי נשיכה אבל נגיעה בכלי בעי כו' וצ"ל דרבינו קיצר בזה עכ"ל וז"ל התו' פ' א"ע שם מיהו נ"ל דאם נתונה לסל בעי' נמי נגיעה בהדדי משום נטילת חלה מן המוקף כו' עכ"ל וא"כ דלא הצריכו הנגיעה אלא דליהוי מן המוקף אבל משום צירוף שיעור חלה די בצירוף ע"י סל אפי' לא נגעו בהדדי ע"כ יפה עשו הטור והש"ע שלא הצריכו כאן נגיעה דאנן קי"ל לא בעי' מן המוקף כמ"ש רמ"א בי"ד סי' שכ"ג דעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפ"ע אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף מ"ה א"צ נגיעה אהדדי בסל אלא אם יש חיוב בכל א' לבד רק שרוצה להפריש מזה על זה דצריך מוקף משא"כ באם אין בכל א' חיוב רק שחייב ע"י צירוף א"צ מוקף והרא"ש שכ' לא בעי נשיכה אלא נגיעה בכלי לא נגיעה להדדי קאמר אלא נגיעה ע"י כלי סגי לענין שיעור חלה וכ"כ בהדיא פ"ק דביצה וז"ל ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ ואם היה מפריש חלה קודם שצרפם בכלי לא מיפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל עכ"ל הרי דלא צריך להיות מן המוקף ובפ' א"ע כ' דל"צ צירוף סל אלא באין בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף עכ"ל הרי דצריך להיות מן המוקף אלא ע"כ כיון שיש חיוב לכל אחד בפ"ע ורוצה לתרום מאחד על חבירו אז צריך מוקף ובזה הצריכו בתוספות בשם ר"י גם בסמ"ג משום מוקף שיגעו להדדי אפי' בסל א' וזה דלא כדעת הרא"ש והטור דלענין מוקף לא צריך רק לקרב יחד ולא סל ואפשר דגם ר"י לא בעי כאן לו' דצריך סל ונגיע' אלא ה"ק אף על פי שהם בסל צריך נגיעה ונגיעה נחוד סגי דלענין מוקף א"צ סל אבל כאן שרוצה לצרפן בשביל שיעור חלה א"צ נגיעה כלל להדדי רק צירוף כלי ובסמוך נזכיר לתרץ דברי הרא"ש והטור אפי' ביש שיעור חלה לענין מוקף: ש"ע סָעִיף א

ג ואם היה בו שיעור כו'. בטור כתב ואפי' אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולכאורה קשה דהא שמואל מתיר אפי' לכתחלה ולמה כ' שכח ואכל וזה הקשה מו"ח ז"ל והאריך בתירוצים ונלע"ד דלק"מ דודאי מותר לכתחלה לסמוך ולאכול ע"ד שישייר אח"כ כיון שיש שיעור חלה בעת שמתחיל לאכול דה"ל כאלו הפריש בעת ההיא אבל אם שכח להפריש ונשתייר אח"כ שלא כשיעור ה"א דאותה שעה שהזכיר כיון שאין שם שיעור צריך לצרף עיסה אחרת קמ"ל דל"צ כיון שהיה תחיל' כשיעור ובא"י צריך באמת לצרף אות' כ"ה פשוט וברור: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד אינו רשאי לאפותה. שהרי אינה ראוי' לאכיל': ש"ע סָעִיף ב

ה ואינו רשאי לשורפה. שאין שורפין קדשים בי"ט וסיים הטור כאן הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפייה ואז יצרף הכל בסל ויפריש א' על הכל עכ"ל. וק"ל דהא היה בעיס' תחלה שיעור חלה דהא לא לש אלא עיסה א' וא"כ א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כמ"ש הטור עצמו קודם לזה דצירוף סל א"צ רק בלא היה שיעור חלה הסל מצרף הכל לחלה משא"כ בחיוב דהקפה כשיש שיעור חלה ונראה דל"ד נקט הטור כאן צירוף אלא נתכוין שיהיו קרובים להדדי וא"כ אפי' כשמונחים סמוכים זה לזה אפי' על השלחן סגי ויש כאן מקום עיון במה דמשמע שיש חיוב להקיף באם יש שיעור חלה וכמ"ש הטור קודם לזה אלא יקרב כל הככרות יחד כו' ובאשר"י פ"ק דביצה כתוב ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום מוקף כו' כמ"ש בסמוך וא"כ למה כ' הטור בסי' זה דבעינן הקפה ומביא ג"כ הך דחלת ח"ל אוכל והולך דמשמע אפי' לכתחלה לא בעינן מוקף דהא כשמפריש אח"כ החל' על מה שאוכל הרי אין כאן מוקף ובאמת י"ל כן גם על הרא"ש שכתב בפ' א"ע דביש שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא ש"מ דהקפה מיהו בעינן בזה י"ל דשם קאי לפרש דברי ר"א דאמר הסל מצרפן לחלה ותנא בא"י קאי דבעינן מוקף ולא מיירי שם מחלת ח"ל אבל על הטור קשה דהצריך הקפ' משמע אפי' בח"ל וזה סותר מ"ש אח"כ אוכל והולך וכו' ועי"ל דברי הרא"ש בלא הטור דבפרק א"ע מיירי שיש שם שני עיסות שיש בכל א' שיעור חלה ורוצה להפריש מא' על חבירו דבזה בעי' מוקף דזה אינו בכלל חלת ח"ל אוכל והולך כמ"ש ב"י בשם המרדכי היכא דשכח בעי"ט ולא הפריש חלם דאין בזה היתר לסמוך על שיור המצ' להיות אוכל ואח"כ מפריש דזה אינו אלא אם העיסה נילש ביחד משא"כ במצות דכל עיסה נילוש לבדה אין להם דין זה מ"ה ניחא מ"ש הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף היינו כשלש רק עיסה אחת שיש בה שיעור ומחלקה למצות בזה לא בעי' מוקף אבל בטור א"א לומר כן שהרי כ' ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד אחר אפיה כו' הרי דלא מיירי מהפרשה מעיסה על חברתה דאל"כ למה לו להזכיר השכחה אלא פשוט דלא מיירי אלא בענין תיקון העיסה ההיא ששכח להפריש וקאמר ע"ז דבעי' שיקרב והיינו הקפה ואח"כ אמר חלת ח"ל אוכל והולך כו' ואין בידי ליישב דברי הטור אלא בדרך זה דלא ס"ל הא דכת' הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף אלא בעי' מוקף אפי' בחלת ח"ל ול"ד לההיא דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דשם כשמתחיל לאכול אותם עיס' נותן עיניו שיפריש אח"כ על הכל ודמי למפריש ממש בעת ההיא וה"ל מוקף משא"כ בשכח להפריש וחלק העיסה לככרות כשבא להפריש צריך הוא להקיף וכן בלש עיסה בי"ט בפסח דאינו קורא שם עד אחר אפייה ואז הוי התחלה שלו להפריש וצריך להיות מוקף והא דמייתי הטור כאן ההיא דחלת ח"ל אוכל והולך כו' אינו אלא לענין שיפריש על המותר ולא בעי צירוף לעיסה אחרת כמ"ש בסמוך אבל לא לענין הקפה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ב

ו או גדול שטבל כו'. משמע שגרס בטור או אפילו גדול שראה קרי וטבל) יכול לקרות לה שם מפני שראוי לו ע"י שיבטלנו ברוב וכו': ש"ע סָעִיף ב

ז פחות מכשיעור. פי' ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי א' ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א טוב עט״ז ועח״י אות ד׳ שחותכין משניהם יחד וע״י כן נדבק העיסה יחד אף בעיסה קשה. ועי״ד שם דוקא מין במינו יע״ש בשכ״ה בט״ז וש״ך א׳ ובשכ״ד בט״ז ב׳. ויראה ה״ה צירוף כלי דוקא עמין א׳ הא ב׳ מינים לא וכ״ש הוא מעיסה דהא לת״ק פ״ב מ״ד הסל אין מצרף ומיהו י״ל בעיסה מקפיד הוא משא״כ בצירוף סל אחר אפייה ואין נוגעת מצטרף משמע אף בא״מ מצטרף וער״ש פ״ד מ״א משמע צירוף סל נמי בעינן מינו ודוחק לומר למ״ד בעינן נשיכה עיין מ״ד פ״ב יע״ש וצ״ע. והרע״ב שם פי׳ מין במינו צירוף סל ושוב בכ״מ בפרק ששי מה׳ בכורים הי״ז בשם הרשב״א ז״ל דבסל נמי מין במינו דוקא ויראה ממ״ש הרע״ב שם מטמאה וטהורה יע״ש. וכלי שאין לו לבזבז ספק הוא עכ״מ פ״ו מה׳ בכורים הי״ז וחלת ח״ל דרבנן ספק לקולא וה״ה עתה בחלת א״י עכ״מ שם ובי״ד שכ״ב בש״ך ד׳. ואם הניח מצות בסל ועליונות אינן במחיצות הסל ספק הוי כבסי׳ שכ״ה ס״א בהג״ה ובש״ך ג״ד וט״ז ב׳ ואם לקח מעליונות חלה על כל הסל לכאורה ספק דרבנן לקולא דבעי׳ שמא טבלא שאין לבזבז מצרף הכל עליונות ותחתונות יחד ומחיוב על חיוב לקחה וחכם אחד אמר לי דאין ספק מוציא מידי ודאי כי כבר נתחייב תחתונות בצירוף סל וספק אם הופרש מחיוב עליהם והנה בש״ה כתבנו די״א בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי עיין במקוואות טמא שירד לטבול ועי״ד ק״י והנה י״ל ספק חזקת איסור בדרבנן לחומרא בספק מעשה ולא בספק בעיא ופלוגתא דרבוותא כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין דמה״ט בשהה מיעוט סימנים עי״ד וכאן אין להאריך ונראה ליטול מהתחתונות בלא ברכה וצ״ע כי שמא יבוא להפריש על מקום אחר ומכסה במפה היינו יניחם במפה וישים מפה זו ג״כ על המצות ואם מונח בטבלא ולמעלה במפה לא עש״ך שכ״ה ה׳ והיינו בחדא מפה מלמטה ולמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרפות הכל כיון שמצדדין מכוסין: ש"ע סָעִיף א

ב דשמא עט״ז כלל כוונתו דלש ב׳ עיסות ובכ״א כשיעור צריך להקיף זה אל זה קצת סמוכים שיפריש מא׳ על חבירו משא״כ כשאין בכ״א שיעור חלה וע״י צירוף כלי הוא דנתחייבו א״צ מן המוקף א״כ מש״ה לא הזכירו כאן מוקף והתוס׳ באלו עוברין מ״ו ב׳ ד״ה הואיל דבסל בעי נגיעה היינו כשיש בכ״א שיעור חלה דבעי מוקף אז צריך סל ונגיעה דלא כהרא״ש דמוקף לחוד סגי א״נ התוס׳ נמי סוברים דאין צריך סל כ״א ה״פ דסל לא מהני ובעי נמי נגיעה וזה בחלת ח״ל דמדרבנן אז יש חילוק בין יש בכ״א שיעור חלה צריך הקפה שיפריש מא׳ על הכל ובין כשאין בכ״א שיעור חלה כ״א בצירוף אז א״צ הקפה ומש״ה חלת ח״ל אוכל והולך ואח״כ מפריש שהיה מעיסה א׳ ועח״י אות ב׳ ומחלת ח״ל דאוכל ואח״כ מפריש לא חיישינן דאישתלי דזכור הוא. משא״כ שיפריש מכל עיסה לבדו ושמא יש בהם שאין חייב בחלה ולא הוי הפרשה ואח״כ בסל יתחייבו ולא יפריש ויאכל טבל וע׳ בפי׳ הרע״ב פ״ב דחלה מ״ד הקפה א״צ נגיעה ומ״מ טמאה וטהורה בעי׳ נגיעה ומשמע אף שיש בכ״א כשיעור ומשמע באין בכ״א כשיעור בעי סל ונגיעה ממש לצירוף שיעור חלה ועתי״ט שם והבן ועיין ר״ש שם ואי״ה באות ה׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

ג ואם עט״ז בב״ח משמע דחלת ח״ל לכתחלה ראוי ליטול חלה וההיא דשמואל בביצה ט׳ מיירי בי״ט ושבת שא״א להפריש אוכל ומפריש למחר. והט״ז פירש דלכתחלה נמי רשאי לאכול ואח״כ מפריש רק הואיל ויודע בשעה שמתחיל לאכול ויש בעיסה כשיעור חלה מ״ג ביצים הוי כאילו הפריש חלה באותה שעה כשנתן דעתו לכך שיאכל ויפריש לאחר מכן משא״כ שכח בעת שהתחיל לאכול וסבור שא״צ ליתן חלה וכדומה ה״א כשנזכר אח״כ בעת שאכל קצת ואין בו שיעור מ״ג ביצים שיצרף בסל עם אחרים דוקא קמ״ל דא״צ בחלת ח״ל משא״כ חלת א״י כה״ג בשכח ואכל טבל ונזכר אח״כ כשאין בפת שיעור חלה צריך לצרף אחרת עמה וצ״ע כעת מנא ליה הא: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד אינו עט״ז דכולנו טמאים ואסור לאכול חלה בטומאה וגם החלה טמאה ואם יש כהן קטן ע׳ באות ו׳. ואף בטלטול אסור דהוי מוקצה: ש"ע סָעִיף ב

ה ואינו עט״ז ולשורפה או להאכילה לכלבים קודם שתחמיץ אין מבערין קדשים בי״ט ערש״י ביצה כ״ז ב׳ ולפררה ולזרות לרוח נמי ביעור הוא. ועוד דמוקצה הוא ואסור בטלטול. ולבטל קודם שתחמיץ אין שלו והכהן אין בידו א״ר ה׳ בשם כל בו וקשה יתן לכהן והכהן יבטלו. ומ״ש לענין הקפה בחלת ח״ל עיין באות ב׳ וג׳ ואי״ה במ״א ג׳ יבואר עוד: והנה חלת ח״ל קיי״ל דלא בעי ממוקף הא חלת א״י בעינן מוקף אף בזמן הזה ומוקף היינו סמוך לא נגיעה ממש וההוא דעיסה טהורה וטמאה שאני דמקפיד בלא יגעו זה בזה מש״ה בעי חוט בצק ביניהם וע׳ בפי׳ הרע״ב פ״ב דחלה מ״ד וההוא דמ״ח תי׳ בירושלמי דטמאה וטהורה מקפיד יע״ש ועשו״ת הרשב״א ז״ל תתל״ד הביאו הפר״ח כאן ובי״ד שכ״ה ס״ב דמוקף סמוכים וא״צ נגיעה הן חלת א״י או ח״ל ביש בכל עיסה שיעור חלה דצריך גם בח״ל מוקף כבסי׳ שכ״ג בהג״ה כ״ז שרוא״ה שתיהן בבת א׳ שפיר דמי ויש לעיין עיסה עם כרכום ואחד בלא כרכום או פת קיבר ופת נאה שמקפיד על תערובתן י״ל דבעי נגיעה ממש כמו טמאה וטהורה אבל בש״ך י״ד שכ״ו כתב ביש בכ״א שיעור חלה כרכום ולבן אין צריך נגיעה כ״א שתיהן לפניו וצ״ע ועיין תה״ד קפ״ד. ומין ושאינו מינו אין נותנין חלה מזה על זה כמבואר בי״ד סי׳ שכ״ד ס״ב: ש"ע סָעִיף ב

ו או עט״ז בטור שלש גירסות גדול שראה קרי וטבל שמבטלו ברוב וי״ג גדול שראה קרי וטבל אי יבטלו ברוב וי״ג גדול שראה קרי שראוי לבטל ברוב עב״י וב״ח והט״ז ז״ל הוכיח מדהשמיט כאן ביטול ברוב משמע דגורס ראה קרי וטבל ולבטל ברוב והיינו בלא הערב שמש ראוי לו ע״י ביטול ברוב אבל בלא טבל לא מתיר די״א דבעי הערב שמש ומש״ה בטבל ע״י ביטול עכ״פ יש להתיר בלא הערב שמש ומש״ה בכאן ביטול ברוב דבי״ד שכ״ב ס״ה פסק דא״צ הערב שמש והר״ב שהגיה דבעי הערב שמש וי״א להלכה סובר כהמחבר. ומ״מ קשה היל״ל או מבטלה ברוב כמ״ש המחבר בשכ״ג שם ס״א ועש״ך שם אות י׳: ש"ע סָעִיף ב

ז פחות עט״ז עיין אות ב׳ דשמא ישכח ולא יטול חלה ואח״כ יבוא צירוף סל ויאכל טבל הלכך בחול אסור לעשות כן הן שילוש פחות משיעור עיסה א׳ אסור דאסור להפקיע חלה בכוונה הן שילוש קב קב ולסמוך על צירוף סל אח״כ יש איסור שמא ישכח ויאכל טבל ובי״ט פסח יש היתר ללוש עיסה א׳ פחות משיעור מפני שא״א לקרות שם בעודו עיסה ולאפות מטעם הואיל כל חדא חזיא ליה טוב יותר ללוש פחות מכשיעור ולא ילוש עוד באותו היום ועפר״ח וא״ר י״ב וזה אפשר כוונת הט״ז לתרץ הקושיא צירוף סל וכאמור ועח״י אות ט״ז ואי״ה במ״א יבואר עוד: עיין במ״א תק״ו אות ח׳ ע״פ בשבת ולא נטל חלה מחמץ מע״ש אין תקנה ועיין אות יו״ד שם ובשבת ל״ש זה. ואם חל יום א׳ פסח בשבת ולא היו בעיסות בכ״א שיעור חלה ונצטרפו בשבת על ידי צירוף סל אסור להפריש בשבת ובי״ט כה״ג עח״י אות ח׳ מיקל דהוי כלש בי״ט ובא״ר אות ד׳ יע״ש ועיין לבוש אם שכח להפריש חלה מעי״ט ממצה מפריש ממצה שנייה לאחר שבוצע חצי לאפיקומן ובט״ז ד׳ הקשה דאין מפרישין מעיסה שנילוש מעי״ט אלא יפריש מיד קודם הלילה ממצה השנייה יע״ש ומיהו אם יש לו אחרות יפריש מהם ואי״ה במ״א יבואר עוד בזה ואי״ה בתנ״ח יבואר עוד מענין חלה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א להרבות. אפי' אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים אפ"ה לא ירבה שיעור העיסה ואם היה יותר ה' או ו' ביצים אין קפידא אפי' למצה של מצוה. מהרי"ל ח"י: ש"ע סָעִיף א

ב לקרב. דלכתחלה צריך להפריש מהעיסה דראשית עריסותיכם כתיב. ב"י: ש"ע סָעִיף א

ג בסל. וכלי שאין לו בית קיבול ספק אם מצטרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצטרפין וכן יש לנהוג ט"ז. כתב של"ה דיש למחות בכופפין העיסה ולוקחין חלה משני קצוות אלא יקח מקצה אחד וא' יערוך בגלגל בקצה השני שלא יונח פנוי. המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה. ד"מ. וצ"ל דהוא ע"פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות וכ' המ"א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה. ועכשיו נהגו ע"פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה: ולענין הברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה ד"מ וט"ז י"ד סי' שכ"ח ע"ש. ובדרישה י"ד שם כתב טעם להנוהגין לומר בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע"ש וגם נתן טעם למה שנוהגין לעשות החלה תחלה כעין מצה ואח"כ משליכ' לאור ומסיים שם שבבית מהרש"ל נהגו לשורפה בלי תיקון וכ"כ מט"מ ואם נפלה החלה לתוך התבשיל רותח הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר בי"ד סי' שכ"ד יש לדון בזה דין איסור חמץ עיין סי' תנ"ד סעיף ג'. והח"י בשם חמיו כתב שמותר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ד ל"צ. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו אף דקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ לכתחלה בעי שיהא מן המוקף מ"א. וח"י כתב דא"צ מן המוקף דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ועיין אחרונים. כתב במ"מ ומנהגים ולבוש אם שכח להפריש מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כן שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח השני מצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור לחו"ה (מותר להנות בעת שריפתה מהרי"ל אלא שסיים ומ"מ נכון לעשות מדורה בפ"ע) ושורפין בח"ה ונ"ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחלה פרוסה קטנה מיד ביום שמא יחזור וישכח דהא בלא"ה יבצענה בלא ברכה עכ"ל. וכ' הח"י וכן ראוי לנהוג שלא להמתין עד הליל' דהא בלא"ה עיסה שנילושה מעי"ט אסור להפריש ממנו בי"ט כמ"ש סי' תק"ו ע"ש (ואם לא היה בה כשיעור וא"כ בערב יו"ט לא היה חייב בחלה כלל אלא דבי"ט ע"י צירוף נתחייבו ודאי דיפריש ממנה בי"ט): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה לא יקרא. אלא יקראנה קוכי"ן בל"א מהרי"ל. ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אע"פ שקורא לה שם ל"ל בה דאין לו רשות לתרום. מ"א: ש"ע סָעִיף ב

ו לאפותה. שהרי אינה ראויה לאכילה: ש"ע סָעִיף ב

ז לשרפה. שא"ש קדשים בי"ט: ש"ע סָעִיף ב

ח לצונן. וכ' המ"א וצ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין ע"ש והח"י מתיר בפשיטות. (ובפר"ח סיים ומתחממין קצת יחליפם וע' יו"ד סי' ל"ו ע"ש): ש"ע סָעִיף ב

ט קטן. פחות מט' שנים ד"מ מהרי"ו. וכ' המ"א פי' דאמרי' מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו עכ"ל. ואשתמיטתא ליה סוגיא דש"ס ר"פ בנות כותים והרמב"ם להדיא פ"ט מה' אבות הטומאה דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא. ח"י: ש"ע סָעִיף ב

י שטבל. נ"ל דאם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא לכן יאכל תיכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בינתים וע' סי' תר"ו. מ"א: ש"ע סָעִיף ב

יא כהן. שאין מחזיקין אותו בכהן ודאי דדילמא נתחלל רש"ל ומהרי"ל וע' בש"ך י"ד סי' של"ב שכתב שבפסח נוהגין ליתן לכהן קטן משא"כ בכל השנה ועמ"א הטעם. ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע"פ או בח"ה. ובי"ט אינו קורא שם עד אחר אפיה שהוא היותר נכון. ח"י: ש"ע סָעִיף ב

יב פחות. וכתב הט"ז ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי אחד ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל ע"ש. והח"י כתב וחששא רחוקה היא ע"ש: ש"ע סָעִיף ב