א בְּלֵיל שֵׁנִי אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית מַתְחִילִין לִסְפֹּר הָעֹמֶר, וְאִם שָׁכַח לִסְפֹּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וְסוֹפֵר כָּל הַלַּיְלָה. וּמִצְוָה עַל כָּל אֶחָד לִסְפֹּר לְעַצְמוֹ. וְצָרִיךְ לִסְפֹּר מְעֻמָּד וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה. וְסוֹפֵר הַיָּמִים וְהַשָּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם יוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשִׁבְעָה יָמִים וְאָז יֹאמַר: הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד בָּעֹמֶר, וּבְיוֹם שְׁמִינִי יֹאמַר: הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, וְכֵן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יֹאמַר: הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת בָּעֹמֶר, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עַד מ"ט יוֹם.
ב אִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וּבֵרְכוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר, חוֹזְרִים לִסְפֹּר כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְהַמְדַקְדְּקִים אֵינָם סוֹפְרִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת.
ג הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר מִבְּעוֹד יוֹם, מוֹנֶה עִמָּהֶם בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם יִזְכֹּר בְּלַיְלָה יְבָרֵךְ וְיִסְפֹּר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עָנָה אָמֵן עַל בִּרְכַּת הַקָּהָל, אִם הָיָה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ וְיִסְפֹּר בַּלַּיְלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ד מִי שֶׁשּׁוֹאֵל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כַּמָּה יְמֵי הַסְפִירָה בְּזֶה הַלַּיְלָה, יֹאמַר לוֹ: אֶתְמוֹל הָיָה כָּךְ, שֶׁאִם יֹאמַר לוֹ: הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִמְנוֹת בִּבְרָכָה; אֲבָל קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵין זְמַן סְפִירָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הַגָּה: וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, אֲסוּרִין לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּסְפֹּר. וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל לֶאֱכֹל, פּוֹסֵק וְסוֹפֵר; מִיהוּ אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֶלָּא גּוֹמֵר אֲכִילָתוֹ וְסוֹפֵר אַחַר כָּךְ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְמָאן דְּאָמַר סְפִירָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרַיְתָא).
ה אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַחֶשְׁבּוֹן, וּפָתַח אַדַּעְתָּא דִּלְסַיֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מֵחֲבֵרוֹ, וְשָׁתַק עַד שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ וְסִיֵּם כָּמוֹהוּ, יָצָא.
ו אִם פָּתַח וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אַדַּעְתָּא דְּלֵימָא הַיּוֹם ד', שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁהֵם ד', וְנִזְכַּר וְסִיֵּם בְּה', וְהֵם ה'; אוֹ אִיפְּכָא, שֶׁהֵם ד' וּפָתַח אַדַּעְתָּא דְּלֵימָא אַרְבָּעָה, וְטָעָה וְסִיֵּם בְּה', אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
ז שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ כָּל הַלַּיְלָה, יִסְפֹּר בַּיּוֹם בְּלֹא בְּרָכָה.
ח אִם שָׁכַח לְבָרֵךְ בְּאֶחָד מֵהַיָּמִים, בֵּין יוֹם רִאשׁוֹן בֵּין מִשְּׁאָר יָמִים, סוֹפֵר בִּשְׁאָר יָמִים בְּלֹא בְּרָכָה; אֲבָל אִם הוּא מְסֻפָּק אִם דִּלֵּג יוֹם אֶחָד וְלֹא סָפַר, יִסְפֹּר בִּשְׁאָר יָמִים בִּבְרָכָה.
ט לֵיל שַׁבָּת וְלֵיל יוֹם טוֹב מְבָרְכִים וְסוֹפְרִים אַחַר קִדּוּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת; וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, קֹדֶם הַבְדָּלָה אַחַר קַדִּישׁ תִּתְקַבַּל; וּכְשֶׁחָל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, דְּאָז אוֹמֵר קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה בְּפַעַם אַחַת, יֵשׁ לִסְפֹּר קֹדֶם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַכּוֹס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וְאִם אֵין לוֹ יַיִן וְצָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יקנה"ז, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ"ו.
י אָסוּר לֶאֱכֹל חָדָשׁ אַף בַּזְּמַן הַזֶּה, בֵּין לֶחֶם בֵּין קָלִי בֵּין כַּרְמֶל, עַד תְּחִלַּת לֵיל י"ח בְּנִיסָן; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד תְּחִלַּת י"ז בְּנִיסָן.
א סָעִיף א (א) בליל שני - כתבו האחרונים דאומרים מערבית השייך ליום ב' אפילו חל ליל שני במו"ש ואע"פ דבשארי חגים שחל יום ראשון בשבת אומרים מערבית של יום א' בליל שני שאני הכא דהמערבית הוא מענין של ספירה:
ב סָעִיף א (ב) אחר תפלת ערבית - וקודם עלינו דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה:
ג סָעִיף א (ג) מתחילין לספור וכו' - ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות:
ד סָעִיף א (ד) הולך וסופר וכו' - דכל שלא עבר הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה:
ה סָעִיף א (ה) לספור לעצמו - דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ. כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ואם אינו מבין אפילו סיפר בלשה"ק אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה:
ו סָעִיף א (ו) וצריך לספור מעומד - וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה. ובדיעבד אפילו אם סיפר מיושב יצא [פוסקים]:
ז סָעִיף א (ז) וסופר הימים והשבועות - דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות י"א שיצא בדיעבד וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור מונה שאר ימים בברכה] ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל לכו"ע לא יצא:
ח סָעִיף א (ח) בעומר - וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא:
ט סָעִיף א (ט) וביום שמיני יאמר וכו' - ואם לא אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד וכו' נמי יצא שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד בלחוד נמי יצא שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו. אומרים שבוע אחד ולא אחת. וכן אומרים שני שבועות ולא שתי דשבוע לשון זכר. עד עשרה אומר ימים ומי"א ואילך אומר יום. כן יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום וכל אלו הדברים אינן לעיכובא אלא לצחות הלשון:
י סָעִיף א (י) ועל דרך וכו' - ומנהג לומר אחר הספירה יהי רצון וכו' שיבנה בהמ"ק וכו' כלומר ואז נקיים מצות הבאת העומר ויש נוהגים ג"כ לומר מזמור אלהים יחננו וגו':
יא סָעִיף א (יא) זה וכו' - כתבו האחרונים דאם אמר בלשון אחר כגון ביום ל"ט אמר היום ארבעים חסר אחת נמי יצא:
יב סָעִיף ב (יב) חוזרים וכו' - הוא מדברי הרשב"א בתשובה סימן קנ"ד ומבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב קודם ולענין מעריב אין להם לחזור ולהתפלל משום טרחא דציבורא (וכדלעיל ריש סימן רס"ג סעיף י"ד) רק לענין ספירה לא משגחינן בטרחא דידהו כי איך יאמר למשל עשרה ימים ואינן אלא תשעה כי אותו היום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים עכ"ד שם:
יג סָעִיף ב (יג) לספור כשתחשך - ובברכה כדין:
יד סָעִיף ב (יד) והמדקדקים - ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה:
טו סָעִיף ב (טו) וכן ראוי לעשות - ר"ל לכתחלה ומ"מ בדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל אבל הא"ר מפקפק בזה ומצדד דנכון שיחזור ויספור בצה"כ בלי ברכה:
טז סָעִיף ג (טז) מבעוד יום - יש מאחרונים שפירשו דהיינו בין השמשות דהוא ספק לילה ויוצאין אז ידי ספירה לפוסקים דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן אכן הוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים וכנ"ל וקאמר המחבר דהוא ימנה עמהם פן ישכח אח"כ ויחשוב בדעתו אם אזכור אח"כ בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו וכדלקמיה בהג"ה. וע"כ כשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור ועיין בה"ל:
יז סָעִיף ג (יז) שלא לצאת - ודוקא אם מתכוין שלא לצאת אבל בסתמא יצא למ"ד דמצות א"צ כונה ואף דפסקינן לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה אפשר לענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחוש להך דעה:
יח סָעִיף ג (יח) ויברך ויספור בלילה - ואפילו בע"ש שכבר קיבל שבת וגם התפלל עם הצבור אפ"ה יברך ויספור בלילה כיון שלא רצה לצאת במה שסיפר עמהן ביה"ש. כתבו האחרונים דאם יצאו הכוכבים מותר לו לספור אפילו לא התפלל עדיין מעריב ואפילו הוא במו"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפילו לקדש ולהבדיל מותר קודם תפלה אלא שאסור במלאכה עד שיבדיל:
יט סָעִיף ד (יט) בין השמשות וכו' - נקט בין השמשות משום דבדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל וכ"ש אם שאל אותו אחר צה"כ שצריך ליזהר מלהשיב היום כך וכך:
כ סָעִיף ד (כ) היום כך וכך - ואפי' בלשון לע"ז. ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך:
כא סָעִיף ד (כא) אינו יכול וכו' - דאע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד וכנ"ל בסק"ח:
כב סָעִיף ד (כב) לחזור ולמנות בברכה - שכבר יצא בזה ידי ספירה למ"ד מצות א"צ כונה ואף דאנן קי"ל דצריכות כונה וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח"כ. ויש עוד עצה שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה. כתבו האחרונים דמיירי ששאל אתו קודם שהגיע לשבועות הא אי שאל לו בשעה שהגיע לשבועות אפילו אמר לו היום כך וכך לאו כלום הוא כל שלא הזכיר שבועות וצריך לחזור ולספור בברכה:
כג סָעִיף ד (כג) וכשהגיע הזמן - ר"ל צאת הכוכבים ואפילו אם כבר התפללו ק"ש ותפלה דאל"כ בלא"ה אסור משום ק"ש ותפלה. והסכימו האחרונים דלפי מאי דפסקינן לעיל בסימן רל"ה להחמיר מחצי שעה קודם הזמן ה"ה הכא יש לנו להחמיר שלא לאכול מחצי שעה הסמוך לספירה והלאה [אפילו אם כבר הקדים והתפלל] אך במקום שהמנהג שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר בקודם זמנו:
כד סָעִיף ד (כד) לאכול - וה"ה שאר מלאכות וכדלעיל בסימן רל"ב ורל"ה:
כה סָעִיף ד (כה) פוסק וסופר - היינו למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכדמציין בהג"ה וא"כ לדידן דנקטינן ספירה בזה"ז דרבנן אינו פוסק וכדלעיל בסימן רל"ב לענין מנחה ויש מאחרונים שכתבו דלפיכך חשש הרמ"א פה בעניננו להחמיר כאותו דעה שהוא דאורייתא משום דהוא דבר שאין בו טורח כלל להפסיק מעט ולספור:
כו סָעִיף ד (כו) קודם שהגיע הזמן - ולפי מה דכתבנו לעיל דמחצי שעה סמוך לזמן מתחיל האיסור יהיה שייך דינא דרמ"א כשהתחיל לאכול ביותר מחצי שעה קודם הזמן:
כז סָעִיף ד (כז) א"צ להפסיק - אפילו למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא כיון שיש עוד שהות לספור:
כח סָעִיף ה (כח) ופתח - את הברכה:
כט סָעִיף ה (כט) וסיים כמוהו יצא - ר"ל אף בברכה דאדעתא דהכי פתח הברכה וסיים ואיכא סיום ופתיחה ומ"מ לכתחלה אין לו לברך אלא א"כ יודע מתחלה איזה יום היום דאסור להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה להמצוה יותר מכדי דיבור:
ל סָעִיף ו (ל) וסיים בה' - ר"ל שסיפר חמשה ימים:
לא סָעִיף ו (לא) וטעה וסיים וכו' - ר"ל שסיפר חמשה:
לב סָעִיף ו (לב) אינו חוזר ומברך - האחרונים תמהו על דין זה דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי סיפר כדין אע"ג דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו סיפר יום שאינו והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו. ודע עוד דאף דבשו"ע מיירי שבעת הברכה היה יודע יום הספירה ובירך אדעת לספור כהוגן אלא שאח"כ טעה וסיים שלא כהוגן אבל כמה אחרונים הסכימו דאף אם בעת הברכה היה דעתו ג"כ על יום אחר וכן סיפר בטעות מ"מ אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום ד' בעומר ובתוך כ"ד נזכר שהוא יום חמישי דיו שיסיים חמישי בעומר ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום ה' כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור:
לג סָעִיף ז (לג) יספור ביום - כדעת הרבה פוסקים דבדיעבד ספירת יום עולה לספירה:
לד סָעִיף ז (לד) בלא ברכה - דיש לחוש לדעת הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה וכשמברך ביום הוא לבטלה מיהו מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שאינו סופר עוד בברכה וכדלקמיה:
לה סָעִיף ח (לה) שכח לברך וכו' - ר"ל שלא סיפר ולא נזכר עד ספירה שאחריה. וה"ה אם נודע לו שאתמול טעה במנין וספר ספירה אחרת דינו כמו שלא סיפר כלל:
לו סָעִיף ח (לו) סופר בשאר ימים - כדעת הרבה פוסקים דאין ספירת הימים מעכבין זה את זה וכל יומא ויומא מצוה בפ"ע היא:
לז סָעִיף ח (לז) בלא ברכה - לחוש למ"ד דספירת שבע שבתות תמימות בעינן והא ליכא דהא חסר חד יומא ונכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור [א"ר ופר"ח]:
לח סָעִיף ח (לח) יספור בשאר ימים בברכה - דאיכא ספק ספיקא שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע. וה"ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק אם לא חזר וסיפר יספור שארי לילות בברכה [אחרונים]. ולכן אם טעה בימים ולא טעה בשבועות או טעה בשבועות ולא טעה בימים דדינו לחזור ולספור בלא ברכה וכנ"ל בסק"ז אם לא חזר וסיפר אפ"ה מונה שאר ימים בברכה ועיין ביאור הלכה:
לט סָעִיף ט (לט) אחר קידוש בבהכ"נ - שכל מה שנוכל להקדים קדושת היום יש לנו להקדים ואם סופר בביתו יספור קודם קידוש דאסור לאכול קודם ספירה וכנ"ל:
מ סָעִיף ט (מ) קודם הבדלה - דאפוקי יומא מאחרינן ליה כל מה דאפשר:
מא סָעִיף ט (מא) אחר קדיש תתקבל - ר"ל מה שאומרים אחר ויהי נועם ואתה קדוש דאז הוא גמר התפלה דקדיש קמא אינו גומר שאינו קדיש שלם. ויתן לך אומרים אחר הספירה:
מב סָעִיף ט (מב) וכשחל יו"ט האחרון וכו' - להכי נקט יו"ט אחרון דשביעי של פסח אינו חל במו"ש וליל שני של פסח אין מקדשין בבהכ"נ כמ"ש בסי' תפ"ז [הגר"א וח"י]:
מג סָעִיף ט (מג) יש לספור קודם - כנ"ל דאפוקי יומא מאחרינן כמה דאפשר אע"ג שמקבל הכא קדושת יו"ט בקידושו מ"מ קדושת שבת גדולה מקדושת יו"ט ודעת הט"ז דלאו דוקא אם חל יו"ט אחרון במו"ש דה"ה אפילו בחול נמי יש להקדים ספירה לקידוש דטפי עדיף לאחר קדושת יום השביעי שהוא מן התורה מלקבל קדושת יו"ט אחרון שאינו אלא מדרבנן אבל האחרונים חלקו עליו:
מד סָעִיף י (מד) אסור לאכול חדש - היינו תבואה שנשרשה אחר ט"ז בניסן שהוא זמן הקרבת העומר דאם נשרשה קודם העומר העומר מתירה כדאיתא ביו"ד סימן רצ"ג וע"ש עוד שחדש שייך רק בחמשת המינים חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:
מה סָעִיף י (מה) אף בזמן הזה - מדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' בכל מושבותיכם משמע מזה דאף בחוץ לארץ נוהג איסור עד עצם היום דהיינו יום הבאת קרבן שהוא ט"ז בניסן ומשום ספיקא דיומא מחמרינן עוד על יום אחד. והנה ביו"ד סימן רצ"ג כתב רמ"א היתר לחדש דהוי ס"ס חדא שמא התבואה היא משנה שעברה ואת"ל משנה זו דלמא נשרשה קודם לעומר וה"ה אם הוא מקום שמביאים תבואה ממקומות אחרים שתבואתן נשרשת קודם לעומר וכתבו האחרונים דבמדינת פולין אין להקל כ"א בחטין ושיפון דרובא דרובא נזרעים בחודש חשון ואין שייך בהם חדש [אם לא אותן שידועין שנזרעו בקיץ] אבל שעורים ושבולת שועל וכוסמין רובן וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין רגיל להביא שם תבואה ממדינות אחרות אין להקל בם. ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש ויש שלמדו עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מד"ס שגזרו משום א"י ולא גזרו אלא במקומות הסמוכין לא"י כגון מצרים ובבל ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני. ודע עוד דאף שכתבנו לעיל בשם האחרונים דבחטין אין לחוש כלל שמא הם של חדש מפני דהרוב נזרעו בודאי בחודש חשון כהיום שדרך להביא ע"ד מסלת הברזל קמח חטים ממקומות הרחוקין וידוע שבפנים רוסיא נמצא הרבה מקומות שנזרעו החטין בקיץ ומצוי שם חדש כמעט יותר מן הישן אם יודע שבא הקמח משם צריך ליזהר בזה בימות החורף שאז כבר נעשין הקמח מתבואה חדשה. ולענין שכר ויתר דיני חדש עיין ביו"ד סי' רצ"ג ובאחרונים שם:
מו סָעִיף י (מו) בין קלי - גרעינים של חמשת המינים הנ"ל הקלויין באור:
מז סָעִיף י (מז) בין כרמל - היינו שנתמולל ביד ולא הובהב באור:
מח סָעִיף י (מח) עד תחלת וכו' - וכתבו האחרונים דאף הנזהרים מחדש אינם נזהרים בפליטת כלים אם לא שברור לו שנתבשל בו מתבואה חדשה ונראה שאף בזה אין להחמיר רק בתוך מעל"ע מן הבישול הראשון:
מט סָעִיף י (מט) ובא"י עד תחלת וכו' - דשם אינו אלא יום אחד והא דמחמרינן כל יום ט"ז משום דכתיב עד עצם היום הזה וקי"ל דעד ועד בכלל:
א סָעִיף א אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני מעריבים השייכים לשני משום בכור לספירה (לבוש) משמע דאם חל ז' של פסח בשבת אומרי' ביום אחרון מעריבים השייכים לז' עמ"ש סי' תרמ"ב דבפוזנא אין נוהגין כן אבל בגמ' סוף סוכה משמע דלעולם האחרון נדחה ע"ש: מתחילין לספור. הקש' הכ"מ פ"ו דסוכ' היאך מברכין על הספיר' ביום טוב שני ולא חיישי' לזילותא די"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכ' בשמיני וי"ל דהתם או' על הכוס את יום ש"ע הזה ואם יברך על הסוכ' סתרי אהדדי משא"כ כאן א"נ כיון דאנן בקיעינן /בקיאינן/ בקביעא דירחא א"כ מדינא אין צריך לישב בשמיני בסוכ' לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום לכן מברכין עכ"ל, נשים פטורו' מספיר' דהוי מ"ע שהז"ג (רמב"ם וכ"כ בזוהר תצו' ע' שי"ט) ומיהו כבר שווי' עלייהו חובה:
ב סָעִיף א לספור לעצמו. ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו) עסי' נ"ט ס"ד הרי דס"ל דעכ"פ צריך שיספור בעצמו וכמ"ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ"ל:
ג סָעִיף א מעומד. ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם):
ד סָעִיף א והשבועות. נ"ל דאם ספר הימי' לחוד ולא ספר השבועות א"צ לחזור כדאי' בגמ' למ"ד ספירה דרבנן וב"י כ' בשם רוב הפוסקים דקי"ל ספירה בזמן הזה דרבנן ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור:
ה סָעִיף א היום. לא יאמר שהיום וכו' דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעל' הימנו אלא יאמר היום יום וכו' שבועו' וימי' הם ל' זכר כדכתיב שבע' שבועות, יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון א' ועשרים יום ע' בא"ע סי' קכ"ו מיהו ביומא דף נ"ה איתא דהכל לפי מנהג המדינה בחשבונם ובמדינתינו אף בלשון חול מזכירין מנין המועט קודם: יש נוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה:
ו סָעִיף ב עד צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשו' יצא:
ז סָעִיף ג המתפלל עם הצבור וכו'. ז"ל הרשב"א סי' רל"ה מי שאמר זה למנות עם הצבור מבע"י תלה בוקי סריקי ברבינו דכל שמנה מבע"י לא עשה ולא כלום ואדרבא כמעיד מה שאינו ואם מתירא שמא ישכח בספירה ויסמוך על ספירה זו כמו בק"ש של ערבית א"כ כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך הוי ברכ' לבטל' עכ"ל וכ"מ מל' האבודרהם שסיים אבל הרמב"ם כ' מנה ולא בירך יצא עבב"י מ"מ ס"ל שתקנתו קלקלתו דשמא יצא בראשונה ואסור שוב לברך וא"כ צ"ע למה כתבו הרב"י, ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית והב"ח כתב דלא קי"ל הכי: ונ"ל דמותר לספור אחר צ"ה אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפי' במ"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפי' לקדש ולהבדיל מותר קודם תפל' ומזכי' רצה בב"ה כמ"ש סי' ער"א ורצ"ג וסי' רס"ז, ובס' חנוכת הבית תמה על מה שנהגו לספור קודם ההבדל' דהרי עדיין שבת הוא ע"ש ונ"ל דאין בכך כלום דבאמת שבת כבר חלף והלך לו רק שאסורי' במלאכ' עד שיבדיל כנ"ל:
ח סָעִיף ג דעתו שלא לצאת. קשה דהא אפי' בסתם לא יצא דבעי' שיתכוין לצאת כמ"ש סי' ס' ס"ד ואפשר כיון דאסור לברך ברכה לבטלה אם היה סתם אסור לברך שני' כיון די"א מצות א"צ כוונ' כנ"ל:
ט סָעִיף ד היום כך וכך. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום ל"ל בה (ט"ז):
י סָעִיף ג אינו יכול לחזור ולמנו'. אף על גב דלא אמר בעומר יצא בדיעבד ואף על גב דלא כיון לצאת כמ"ש ס"ג:
יא סָעִיף ד וכשהגיע הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קוד' הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ורל"ה ונ"ל שזהו היה טעם רש"ל שלא אכל עד אחר הספירה מפני שיוצאין מב"הכ חצי שעה סמוך לב"ה וס"ל דאסור לאכול, ע' במט"מ ושל"ה, ודעת רמ"א צ"ל כיון דיש לו זמן לספור כל הלילה וכל היום שלאחריו לא מחמרינן כולי האי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא לכן יש להחמיר, אך במקו' שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב ואפשר דבזה מיירי רמ"א ולכן כ' וכשהגיע הזמן וכו':
יב סָעִיף ו וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי או' שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא אח"כ /אא"כ/ הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אף על פי שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז:
יג סָעִיף ז בלא ברכה. משום דכתיב תמימות תהיינה:
יד סָעִיף ד אחר קידוש. משום דמקדמי' שבת כל מאי דאפשר אבל בביתו יספור קודם קידוש ועוד דאסור לאכול קודם ספירה כמ"ש ס"ד:
טו סָעִיף ט קודם הבדלה. דאפוקי יומא מאחרי' ליה כמו דאפשר:
טז סָעִיף ט יש לספור וכו'. שלא תהא שבת עליו כמשאוי:
יז סָעִיף י אסור לאכול חדש. ועבי"ד סי' רצ"ג שכ' רמ"א היתר לחדש ובשל"ה כתב שזה אין שייך במדינו' פולין שרוב התבואה וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין מביאין שם תבואות ממדינות אחרות, מיהו זה דוק' בשעורי' ושבולת שועל וכוסמין אבל חטים ושופין רובא דרובא נזרעים בחשון ולכן אין שייך בהם חדש וע"ש בש"כ שכ' היתר שכר הנעש' מחדש וכתוב בתשו' רמ"א דאף הנזהר מחדש א"צ לחוש לפליטת הכלים דהא כל חדש בזמן הזה אינו אלא ספיקא דרבנן דהא אפי' אם היה ודאי איסור היה בטל ברוב מדאורייתא כ"ש חדש שאינו אלא חומרא בעלמא דהא כ' מהרא"י דאין לדרוש ברבים לאסרו משום דאזלי' בתר רוב דגן שבא מן הישן לכן נ"ל דליכא למיחש כולי האי לפליטת הכלי עכ"ל, הנה מ"ש דבטל ברוב מדאוריית' פי' טעם החדש בטל ברוב מדאוריי' וזה דוקא מין במינו כגון אם בישל מתחלה חטים ועכשיו מבשל ג"כ חטים אבל אם בישל עכשיו בשר ה"ל מין בשאינו מינו וצריך מדאורייתא ס' עבי"ד סי' צ"ח, ומ"ש דאזלינן בתר רוב דגן היינו בדבר שהוא ספק מאיזה תבוא' נעשה אבל אם ברי לו שנעש' מתבוא' חדש' אסור אף בפליטת הכלים דהוי ודאי ולא ספק: ונ"ל דהעולם סומכין על מ"ש ר"ב דחדש בח"ל מדרבנן (וכ"כ בליקוטי מהרי"ל) לא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לא"י עכ"ל, וכ"כ בת"ה סי' קצ"א בשם א"ז דחדש דרבנן והטעם דס"ל שהלכה כת"ק ואף על גב שסתם משנה בסוף ערלה כר"א מ"מ ה"ל סתם ואח"כ מחלוק' ועוד כיון ששנה בקידושין דברי ת"ק בסתם ה"ל ג"כ סתמא כדאיתא ריש ביצה ואם כן סתמא בתרא עדיף כמ"ש התוספ' בחולין דף מ"ג, ואף על גב דאין סדר למשנה מ"מ הדרינן לכללא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כת"ק (ובכ"ה בכללי הגמרא סי' ל"ב כתב בשם רי"ט דבשני סדרים נמי אין סדר למשנה אבל בכ"מ פ"ט מרוצח כתב דבב' סדרים יש סדר ועי' בתי"ט פ"ק דקידושין ופ"ט דסוטה ופ"ז דתרומות עכ"ל כ"ה ובתוס' יבמות דף מ"ב ובסוף שבת מוכח דבב' סדרים נמי אין סדר) ומ"ש הרא"ש דר"ע פליג עלי' דת"ק אינו קושיא דאף ת"ק ס"ל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ומוקי לה בתבוא' הבאה מא"י לח"ל כדמפרש בירוש' וס"ל לר"ב דאף לת"ק אסור חדש מדרבנן ודוק' במקומות הסמוכין לא"י דומיא דתרומ' כמ"ש התוס' כנ"ל לדעת ר"ב וליישב מנהג העול' וכמדומה שכ"כ התי"ט אבל בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו ליזהר:
א סָעִיף א מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן.
ב סָעִיף א ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א': מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה:
ג סָעִיף א היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד: אין לומר שהיום אלא היום:
ד סָעִיף א שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר:
ה סָעִיף ב עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה:
ו סָעִיף ג מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה:
ז סָעִיף ד שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך:
ח סָעִיף ה וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ כנ"ל:
ט סָעִיף ו פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא ל"ד לשם ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאוריי' מ"מ ברכות אין מעכבו' וי"ל כיון שעכ"פ הספיר' דאוריי' כוי כאלו גם הברכו' דאוריי' וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבו' אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות דראשונ' קשה כיון דעכ"פ סיים כראוי ולא גרע מאלו לא בירך כלל וסיפר דיצא דברכות אין מעכבות ומטעם זה חלק בעל הלבוש על דין זה וא"כ נשויניה לאבי עזרי לטועה בדבר זה כי הוא נסתפק בדין זה אם צריך לברך אם לא ומה ספק יש בדבר. ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו. והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד ובל' הברכה יש ריעותא דהיינו או שטעה מתחלת' כשאמר בא"י אמ"ה היתה כוונתו בטעות וקודם שסיים ברכתו נזכר על האמת או להיפך שבתחלה היה בדעתו אמת ובסוף הברכ' טעה בדעתו ומיבעי' לן אם הוי הברכה ברכה בדיעבד ויספור אח"כ בלא ברכה שנית א"ד דברכה זו לא הוי ברכה כלל וכאלו לא בירך כלל דמי וצריך לברך שנית והוי ממש כמו בפתח אדעתא דחמרא שמביא ב"י ובזה פסק ב"י וש"ע לדידן דס"לן (דספיר' בזה"ז) דרבנן א"צ לחזור ולברך ואע"ג דמ"ש בסוף דאם דעתו דלסיים כמו ששמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו דשם הוי הסיום כספירה ממש היינו דוקא שם שכבר הית' הברכ' כראוי בפתיח' וחתימ' והספיק' היא הסיום בזה משא"כ בריש' דיש ספק בברכ' עצמה והסיום הוא בברכ' עצמה ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברבה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון:
י סָעִיף ט אחר קידוש. דעיולי שבת ניחא לן טפי ובמ"ש ניחא לאחורי אפוקי שבתא רק בי"ט אחרון של פסח במ"ש שיש קידוש והבדלה מצרפין לקידוש עם הבדל' וסופר קמי קידוש. ונ"ל דבליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קוד' קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. נרא' פשוט דמי שטעה בספיר' היום ולא נודע עד יום שאחריו דס"ל כאלו שכח לגמרי לספו' אלא דאם טעה בימי' אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכו:
יא סָעִיף י אסו' לאכול כו'. דין חדש והיתר שלו בזמן הזה עבי"ד סי' רצ"ד בעזה"י דבר הגון והיינו בח"ל: כתב ב"י בסי' תפ"א בשם האגור המהדרין שבישראל נוהגין בליל שני של פסח כליל א' לכל דבר אבל מי שרוצ' לאכול ולשתות ליל ב' אחר גמר ההלל אין עליו כלום אלא שאין ראוי להוציא עצמו מן המהדרין ועובר על דברי חכמים:
א סָעִיף א בליל. ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה מ"מ ביום שני של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין:
ב סָעִיף א לספור. עיין מ"א ובח"י נשים פטורות מספירה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא רמב"ם. ומיהו כבר שווייא עלייהו חובה. מ"א:
ג סָעִיף א על. ואם ירצה שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכתיב וספרתם שתהא ספיר' לכל א' ואחד וע' מ"א וח"י ואם עבר ושמע הספירה מאחר יצא אם נתכווין שומע ומשמיע פר"ח ע"ש וע' יד אהרן בהגהת ב"י. ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ"א:
ד סָעִיף א מעומד. דכתיב בקמה תחל לספור א"ת בקמה אלא בקומה ובדיעבד אם מנה מיושב יצא. רמב"ם:
ה סָעִיף א ולברך. הא דמברכין על ספיר' זו ולא על ספירת נדה עיין הרדב"ז חלק א' סי' כ"ז ועיין בח"י. והא דאין מברכין זמן אספיר' לפי שליכא שמחה והנאה. אחרונים ועיין ח"י:
ו סָעִיף א והשבועות. ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות. או שספר השבועות לבד ולא הימים צריך לחזור ולספור בברכה פר"ח וכ"כ מהר"ש הלוי חא"ח סי' ה' אבל הכה"ג והמ"א והח"י הסכימו דיצא בדיעבד. לכן נ"ל דיספור בלא ברכ' דברכות אינן מעכבות. וכתב עוד הכנה"ג בשם מהר"ש הלוי והסכים עמו שאם מנה בר"ת כגון היום ד' ימים או אם אמר ח' ימים שהוא שבוע אחד ויום אחד יצא י"ח והפר"ח כ' דלא יצא י"ח. אם אמר ארבעים חסר אחת לעומר יצא. מהר"י מולכו יד אהרן:
ז סָעִיף א היום. ולא יאמר שהיום אחרונים. והח"י כתב דמאן שאומר שהיום לא אשתבש עיין שם:
ח סָעִיף א בעומר. וכ"כ הט"ז וגירסת האר"י ז"ל לעומר וכ"כ בשל"ה:
ט סָעִיף א אחד. ולא יאמר אחת כי שבוע לשון זכר. ויאמר לעולם מנין המועט תחלה כגון אחד ועשרים יום ועד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לה"ק ונוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה ועיין מ"ש הח"י בזה:
י סָעִיף א מ"ט. עיין מ"ש הרא"ש בפ' ע"פ יש מקשים כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום וכו' שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות א' מונה אותם בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון הא' וכו' ע"ש. דלפ"ז צ"ע מאי בעי בגמ' פרק א' דקידושין דף ל"ח ע"א תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה והא מ' שנה חסר שלשים יום ע"ש. וכפי מ"ש הרא"ש מאי קושיא הא דרך המקרא כך ועיין יד אהרן:
יא סָעִיף ב חוזרים. דהיינו בלא ברכה. שכנה"ג:
יב סָעִיף ב צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשות יצא מ"א. ולדעת קצת פוסקים אפילו לכתחלה יש לספור בספק חשיכה ועיין ב"י ובב"ח ובט"ז:
יג סָעִיף ג מבעוד יום. עיין ט"ז ומ"א וח"י. ונ"ל דמותר לספור אחר צאת הכוכבים אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפילו במ"ש. מ"א ע"ש:
יד סָעִיף ג שלא. היינו בברכה אבל בספירה עכ"פ מחויב לספור לעצמו כמ"ש בס"ק ג'. וכתב המ"א ודוקא כשהיתה כוונתו שלא לצאת אבל מן הסתם משמע דאין לברך שנית מספק ע"ש וכ"כ הע"ש. אבל משמעות הט"ז בס"ק ו' אינו כן ע"ש. ועיין ח"י ס"ק ט"ו:
טו סָעִיף ד היום. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה. ט"ז ומ"א:
טז סָעִיף ד בברכה. אע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד. מ"א:
יז סָעִיף ד הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קודם הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ונ"ל דמיירי במקום שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה ואז אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב. מ"א ועיין ח"י:
יח סָעִיף ה יצא. משמ' דיעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור כמה ימים יש בימי הספירה. ט"ז:
יט סָעִיף ו ומברך. וכן הסכמת אחרונים רק דיספור שנית בלא ברכה ועיין ח"י מ"א:
כ סָעִיף ח בלא. ודוקא כשדלג יום שלם דאז לא הוי תמימות אבל אם שכח בלילה וספר ביום מחרתו יש לספור בימים הבאים בברכה לבוש וע"ת וכן נוהגין ומ"ש הבאר היטב אשר לפני בשם הט"ז לא דק ע"ש: כתב השל"ה במקום שיש חבורה שמתפללין מעריב בזמנו ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה ק"ש בזמנו וספירה בציבור:
כא סָעִיף ט קידוש. משום דעיולי שבת ניחא לן טפי אבל בביתו יספור קודם קידוש כי אסור לאכול קודם ספיר' אחרונים:
כב סָעִיף ט תתקבל. וכן נוהגין:
כג סָעִיף ט של פסח. אבל יום ב' של פסח אין מקדשין כלל בבה"כ כמש"ל סי' תפ"ז: וכתב הט"ז ונ"ל דבליל י"ט אחרון לעולם יש לספור קודם קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא למשוך עליו קדושת יום ז' שהוא מן התורה וקדושת יו"ט אחרון הוא דרבנן עכ"ל והח"י כתב שהוא נגד משמעות הרב דמשמע לעולם יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במ"ש וכן נוהגין:
כד סָעִיף י חדש. כתב המ"א העולם סומכין על מ"ש רמ"א דחדש בח"ל מדרבנן ולא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לארץ ישראל עכ"ל: מ"מ בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו לזהר ע' מ"א וע' ח"י וע' בי"ד סי' רצ"ג בש"ך:
א סָעִיף א אפי' כו' השייכים לז': ומערבית של יום אחרון נדחה. סוף סוכה דף נ"ה ע"א דחשיב שם המזמורים שהיו אומרים בששת ימי חוה"מ דסוכות. ואמר דביום הששי היו אומרים מזמור פ"ב מזמור לאסף כו' ימוטו כל מוסדי ארץ כו' וכשחל א' מימי הח"מ בשבת שהיו אומרים שיר המיוחד לשבת ימוטו נדחה. דהיינו שיר של יום ששי של חה"מ למשל אם חל ב' דחול המועד בשבת היה נדחה של יום ב' וביום ג' היו אומרים שיר של יום ב'. וביום ד' היו אומרים שיר של יום ג' עד שביום ששי היו אומרים של יום ה'. א"כ לעולם ימוטו שהוא של יום ששי שהוא אחרון נדחה והוא דלא כמנהג פוזנא:
ב סָעִיף א (ס"ק ד) והשבועות כו' דקי"ל כו' דרבנן. והא דכ' רמ"א סעיף ד' ואם התחיל לאכול פוסק ואי הוא דרבנן א"צ לפסוק וכדלעיל סי' רל"ה סעיף ב' תי' בח"י כיון דיש פוסקים דהוי דאורייתא ניהו דלא קי"ל כוותייהו מ"מ כיון דאין בזה הפסד במה שמפסיק קצת לספור יש לצאת גם דעת הפוסקים דהוי דאורייתא: ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור בשם ראבי"ה דיש לספור כן לכתחלה. והיינו עד ז' ימים יספור ימים וכשיגיע יום ז' יאמר היום שבוע אחד. וביום ח' יאמר היום שבוע א' ויום אחד. ואצ"ל היום ח' ימים שהן שבוע א' ויום א' וכן משם ואילך ע"ד זה ניהו דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בדיעבד יש לסמוך עליו:
ג סָעִיף א (ס"ק ה) היום לא יאמר שהיום. ובח"י כ' דגם מי שאומר שהיום לא משתבש ע"ש: לשון זכר ולכן יאמר שבוע אחד ולא אחת. וכן שני שבועות ולא שתי שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה כולם בה' בסוף תיבה. אבל שמונה דבין לזכר ובין לנקבה יש ה' בסוף ואין חילוק כ"א בנקודה: וכתב הב"ש באה"ע סי' קכ"ו ס"ק ט' בשם הלבוש לזכר הנו"ן בקמץ ולנקבה בסגול ובשם תי"ט במס' טהרות פ"ה כתב להיפך לנקבה בקמץ כמו רועה היא: עיין באה"ע: וכתב עוד שם דעד עשרה יאמר ימים ומאחד עשר ואילך יאמר יום: וכ"כ ח"י פה בשם ש"ל שכן הוא צחות לה"ק ובדיעבד אין זה מעכב ע"ש באה"ע. ואם יאמר בעומר או לעומר יש מחלוקת ודעביד כמר עביד כו': ביומא דף נ"ה כשהכ"ג היה מונה ההזאות ביוה"כ פליגי ר"מ ור"י. ר"מ ס"ל כך הי' מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים כו'. ור"י ס"ל שהיה מונה אחת אחת ואחת שתים ואחת כו' ואמרי' דלא פליגי מר כי אתרי' כו' ופירש"י דבאתריה דר"מ היה מונין המועט תחלה ובאתריה דר"י היו מונין המרובה תחלה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) עד כו'. יצא די"א לכתחלה יש לספור ב"ה. וס"ל דהכי עדיף שיהיו תמימו' וניהו דלא קי"ל כוותייהו אבל דיעבד יש לסמוך עליהם:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) המתפלל כו' וכ"מ מלשון אבודרהם שממנו הדין שהוזכר בש"ע שכתב תחלה כתב במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבע"י מונה עמה' בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין נמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה אבל כתב הרמב"ם אם מנה כו' וכן עיקר עכ"ל: עבב"י משמע דס"ל כצ"ל וא"כ צ"ע כו' דהא האבודרהם גופיה הסכים עם הרמב"ם וס"ל דאין נכון לעשות כן: אין אני מכוון לצאת והיינו סתמא דלא יצא וה"ה אפי' הוי ס"ל להרב"י דא"צ כונה המ"ל שמתכוין שלא לצאת דלכ"ע לא יצא אפי' א"צ כונה אלא שהמ"א האמת כתב דהרב"י ס"ל דצריכות כונה גם הרב"י בסי' תקפ"ט הביא בשם הרא"ה דלמ"ד א"צ כונה אפי' אמר בפי' שאין רצונו לצאת מ"מ יוצא אבל לא קי"ל כוותיה ועבב"י סי' תע"ה: בע"ש מבע"י כיון שכבר עשאו לילה לענין שבת ה"ה לענין ספירה והביא' ח"י בשם פסקי תו דמנחות דאפילו בחול אם התפלל ערבית יוכל לספור דכמו דהוי לילה לענין ק"ש ותפלה ה"ה לענין ספירה וכתב שע"ז סומכים הצבור שסופרים מבע"י כמ"ש המ"א בשם הרשב"א ואבודרהם ודלא כהט"ז שכ' דמיירי בין השמשות. אבל לא קי"ל בזה כהפסקי תוספות ע"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) דעתו כו' דבעי' שיתכוון כו' ואף ע"ג דכתב מ"א שם בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כונה והא רוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן כמ"ש לעיל. מ"מ ניהו דהמ"א הביא שם דברי הרדב"ז אבל כיון דבש"ע שם סתם דצריכה כונה משמע דלא ס"ל כהרדב"ז ואפי' מצוה דרבנן צריכה כונה:
ז סָעִיף ד (ס"ק י) אינו כו' ואע"ג דלא כיון כו' כ"ש לדעת הרדב"ז שכתב בס"ק ח' ודלא כמ"ש הט"ז ולפמ"ש הח"י הבאתי בס"ק ז' בשם פסקי התוספות דלאחר שהתפללו ערבית אפילו עדיין יום יוצא בספירה א"כ גם כה"ג אם התפללו ערבית אף שעדיין יום יש ליזהר שלא לו' לחברו כמה ימים יש:
ח סָעִיף ד (ס"ק יא) וכשהגיע כו' צ"ע כו' ובח"י כתב ליישב דמיירי במקום שמתפללים ערבית בזמנו. דחצי שעה לפניו בלא"ה אסור משום ק"ש ותפלה. קמ"ל רמ"א דאף אחר ק"ש ותפלה לא יאכל קודם ספירה כיון שהגיע זמנה:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) וטעה כו' וב"ח פסק בזה כו' ר"ל בדין השני אבל בדין א' שהי' סבר שהיום ד' וסיים ה' והוא ה' מודה דיצא כיון שאמר כדין לא איכפת לן בכוונתו: והכי קי"ל סי' ר"ט: ומ"ש סעיף ה' אם אינו יודע ופתח כו' שישמע מחבירו כו' יצא. כתב הט"ז דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא יתחיל לברך עד שידע כמה ימים יש:
י סָעִיף ז (ס"ק יג) בלא ברכה. מצויין בטעות. ושייך לסעיף ח'. אם שכח כו' סופר בשאר הימים בלי ברכה ועלי' אמר הטעם משום דכתיב כו'. ומ"ש בסעיף ח' אם הוא מסופק כו' יספור שאר ימים בברכה הם דברי ת"ה סי' נ"ז ונתן טעם דלמ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא הוי ספק תורה וצריך לספור ואע"ג דהתו' ס"ל דספירה בזה"ז דרבנן הא התו' ס"ל דאפי' ודאי שכח יום א' סופר שאר הימים בברכה וליכא בזה משום תמימות דכל יום מצוה בפני עצמה וניהו דלא קי"ל כוותיהו בזה מ"מ בספק לכ"ע יש לספור וגם יברך דהא איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן עכת"ד א"כ לפמ"ש מ"א בסי' רט"ו ס"ק ז' בשם הרמב"ם דברכה לבטלה הוי דאורייתא ה"ל למימר שלא יברך. אכן הפר"ח כתב בשם ת"ה הטעם באופן אחר. דהוי כעין ס"ס א' שמא ספר ואת"ל שלא ספר דילמא קי"ל כהתוספות דכל יום מצוה בפ"ע וצריך לספור ע"ש:
יא סָעִיף ט (ס"ק יד) אחר כו' אבל כו' קודם קידוש דהא כבר קיבל שבת בבה"כ. ועוד כו' קודם ספירה כצ"ל:
יב סָעִיף ט (ס"ק טו) קודם כו' דאפוקי כו' ומה"ט כתב הט"ז דאפי' חלו יום ז' ויום ח' בחול אפ"ה יש להקדים לספור ליל ח' קודם קידוש דהא קדושת יום ז' היא יותר מקדושת יום ח' דיום ח' אינו אלא מדרבנן. וח"י חולק דלשון ש"ע לא משמע כן:
יג סָעִיף י (ס"ק יז) אסור כו' כתב רמ"א היתר דהוי ס"ס חדא שמא הוא משנה שעברה ואת"ל משנה זו דלמא נשרשה קודם לעומר: ושיעור השרשה כתב שם הש"ך ס"ק ב' בשם ת"ה דסגי בג' ימים. ובנ"ה שם השיג עליו דבעינן שתי שבתות ע"ש. וה"ה במקום שמביאים תבואה ממקומות אחרים שתבואתן נשרשת קודם עומר עומר. ובשל"ה. בשער האותיות: וע"ש בש"ך שכתב היתר כו' דמשקין היוצא ההן אין כמותן אבל כל האחרונים חלקו על היתר זו דמוכח דמשקין היוצאים כמותן: הי' בטל ברוב כו' דנגד הפליטה ודאי יש רוב ובטל מן התורה אלא מדרבנן בעי' ס' וגם לא בטל כלל דהוי דשיל"מ. וכיון דהוי ספק חדש כיון דלא ידעינן ודאי שהיא מתבואה חדשה הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא: ה"ל מין בשאינו מינו. וקיי"ל טעם כעיקר דאוריי'. וצריך ס' מן התורה: אף בפליטת כלים. וכתב הט"ז בי"ד ה"ה מה שנילוש בשמרי שכר אסור וה"ל דבר המעמיד ע"ש: ונ"ל דהעולם סומכים כו'. ודע דעכ"פ כל ימי הקיץ עד איזה שבועות אחר הקציר ל"ל משום חדש. דעל פי הרוב אין אוכלים ומוכרים מיד תבואה חדשה אחר הקציר וגם צריך זמן מה לדישה: על מ"ש רבינו ברוך הובא בתשו' הרא"ש שהביא הרב"י בי"ד סי' רצ"ג: כיון שא"א סמוכים לא"י כמ"ש התוספ' לענין תרומה וכמ"ש סס"ק זה: שהלכה כת"ק ר"ל דבקידושין דל"ז פליגי ת"ק ס"ל דאין חדש נוהג בח"ל ור"א ס"ל דנוהג בח"ל: סתם ואא"כ מחלוקת דהא קידושין שהוא סדר נשים הוא אחר ערלה שהוא בסדר זרעים: ואף ע"ג דאין ס' למשנה ר"ל אפי' בשני סדרים וכמ"ש אח"ז: מ"מ מהדרי' לכללן כו' הלכה כת"ק לא זכיתי להבין דודאי סתם משנה עדיף מת"ק והא א"א דאין סדר היינו דלא ידעינן מי ואיזה משנה נשנה באחרונה וא"כ אפי' היו דברי ת"ק סתם משנה אעפ"כ אין הכרע לפסוק כוותיה דילמא סתם דערלה היא אחרונה וסתם בתר' עיקר כ"ש דהאי דקידושין אינו סתם גמור כ"א דברי ת"ק ומאי הכרע יש לפסוק כת"ק דלמא סתם לערלה נשנה אחריו והלכה כסתם דערלה. ומ"ש הרא"ש דר"ע פליג כו' דהרא"ש ס"נ דפלוגתא דת"ק ור"א היא דכתיב גבי חדש ממושבותיכם וס"ל לר"א דכ"מ דכתיב מושבות ר"ל כל מקום שאתם יושבים אפי' בח"ל ות"ק סבר מושבותיכם פירושו דוקא לאחר ירושה וישיבה ואשמעינן דקודם לכן היו פטורים אבל אין פירושו שיהיה נוהג בכל מקום אפי' בח"ל וא"כ הדרינן לכלל' דכיון דחובת הקרקע היא אינו נוהג אלא בארץ ושם בקידושין הובא פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל בזה דר"ע ס"ל מושבותיכם רצה לומר כ"מ שאתם יושבים ור' ישמעאל ס"ל לאחר ירושה וישיבה וקי"ל הלכה כר"ע מחברו א"כ קי"ל דמושבות היינו בכ"מ שאתם יושבים והיינו כר"א דחדש נוהג בח"ל: הבאה מא"י לח"ל וכ"מ שאתם יושבים והיה חל איסור חדש על תבואות א"י אבל מה שנזרע בח"ל אין חדש נוהג בו כיון שהוא מצוה תלויה בקרקע. כמ"ש התוס' לענין תרומה במס' ע"ז דף נ"ט ע"א ובחולין דף ז' ע"א:
א סָעִיף א ס"א וסופר הימים כו'. עבה"ג וכן ס"ל רבנן דבי רב אשי שם: כיצד כו'. לאפוקי מי"א שאינו סופר השבוע אלא בסוף השבוע וע' בטור וב"י ולאפוקי מי"א שבשבוע הב' א"צ למנות ימי השבוע שעברה לומר ח' ימים אלא שבוע אחד ויום א' לבד וע"ש ושם:
ב סָעִיף ב ס"ב אם טעו כו'. כמ"ש בברכות כ"ז ב' שאני צבור כו' משא"כ כאן שא"צ לצבור: והמדקדקים כו'. כמ"ש בריש ברכות ובספ"ב דמגילה והא קי"ל דעד צה"כ כו' ולאפוקי מדעת התוס' במנחות ס"ו א' ד"ה זכר. דמ"ש כיון שהוא ספיקא דרבנן מ"מ אינו נכון שיכניס עצמו לספק דרבנן ומ"ש משום תמימות הא בזמן הבית לד"ה בלילה ואין להחמי' בזה"ז יותר. ר"ן:
ג סָעִיף ג ס"ג המתפלל כו'. היינו בה"ש שיוצא בדיעבד כיון שהוא ספיקא דרבנן כנ"ל וכמ"ש בס"ד וס"ל דברכה מעכב לענין זה שיחזור ויברך וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. אבל הרד"א עצמו חזר בו וכ' אבל הרמב"ם כ' אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך כו' ואפשר דס"ל לש"ע כדעתו הראשונה דמרמב"ם אין ראיה דשם איירי שיוצא ידי ספירה וז"ש הרב בהג"ה אם היה דעתו כו' דוקא לענין הברכה אבל בסעיף ד' כת' דברי הרד"א בחזירתו ומק"ש אין ראיה כמ"ש הרשב"א דברכות לא על ק"ש נתקנו וכמש"ש. וע' ברשב"א סי' רל"ה שתמה מאד ע"ז וכ' שם שאחר כת' כן בשם רש"י וכ' הוא שלאו רש"י חתום עליו: שלא לצאת. ר"ל אף למאן דאמר מצות א"צ כוונה כמ"ש תוס' בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר ע"ש:
ד סָעִיף ד ס"ד מי ששואל כו'. למ"ד מצו' א"צ כוונה: וכשהגיע. כמ"ש בפ"א דברכות שלא יאמר אדם כו' ובפ"א דשבת לא ישב כו' וזהו לדברי התוס' דברכות ד' ב' ד"ה וקורא כו' וטור בסי' רל"ה אבל לפ"ד ב"י וכמ"ש בש"ע שם חצי שעה קודם כמו במנחה ה"ה כאן: ואפי' כו'. שם מפסיקין לק"ש ורמב"ם וראבי"ה ס"ל דספירה בזה"ז דאורייתא ואע"ג דאמימר ס"ל שהוא דרבנן רבנן דר"א ורבא דס"ל כאביי ע"כ ס"ל שהוא דאורייתא אבל התוס' ס"ל דל"פ עליה אלא אף שהיא דרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כו': מיהו כו'. כמ"ש הר"ן בשבת שם דאפי' לק"ש אם התחיל בהיתר א"צ להפסיק ממ"ש בפ' ע"פ רי"א אין מפסיקין לשבתות וע' תוס' שם ק' א' ד"ה אין כו' וכ"ש לפי' רשב"ם ד"ה ולא כו' ואע"ג דאמרי' שם אין הלכה כו' אלא פורס כו' משום דקידוש במקום סעודה ומקמיה סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא לא וע' סי' רל"ה ס"ב והר"ן אזיל לטעמיה שכ' בע"פ שם על מ"ש שם ושוין שאין כו' ואם הביא כו' ושוין קאי משחשיכה אבל סיפא ואם הביא מיירי מבע"י וכ"כ במלחמות בשם הראב"ד וכ"כ בטוש"ע לעיל סי' תע"א ס"ב דוקא קודם שעה עשירית ועמש"ש:
ה סָעִיף ה ס"ה אם כו' ושתק כו'. ע' רא"ש פ"א דברכות סי"ד והקשה הראב"ד כו' ונראה כו' משא"כ בכה"ג ולפיכך אף לדעת התוס' שם שפסק הבעיא לחומרא כאן יצא ועס"ג:
ו סָעִיף ו ס"ו אם פתח כו'. שם בגמרא ופ' רב אלפס לקולא: אדעתא. כפירש"י שם: או איפכא. כפי' הרמב"ם וע' סי' ר"ט ס"א: אינו חוזר כו'. ובטור כת' בשם ראבי"ה שיברך והוא מדברי המרדכי ספ"ב דמגילה וכת' דכיון דנשאר הבעיא בספ"ק דברכות ואזלינן לחומרא כמש"ש בפ"ג ספק אמר אמת ויציב כו' הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר וכת' ב"י וכבר כ' שרוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן. לכן פ' דאינו חוזר ומברך ודברי ראבי"ה הן כשיטת ר' יונה שהביא הרא"ש בר"פ כיסוי הדם אבל הרא"ש חלק עליו וכן הטוי"ד סי' כ"ח וכן בכמה מקומות פסק הרמב"ם וש"ע דלא יברך ולכן דברי הטור וב"י כאן תמוהים רק בסי' ס"ז כ' הרמב"ם והטוש"ע שקורא ק"ש בברכותיה וכבר נשאל הרשב"א סי' ש"כ ע"ז ע"ש שנדחק בזה וכת' דק"ש שאני שכך היתה התקנה ולאפוקי מדברי ב"י שכת' שדעתו כדעת הר' יונה וליתא ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה וכן משמע בדבריו הנ"ל שכ' שפתח בד' וסיים בה' ולא כ' וסיים אדעתא דה' ע"ש ובכה"ג סי' ס"ז חילק בין ספק אם הוא חייב באותו המצוה דאז אינו מברך כמו בש"ע בסוכה משא"כ בספק אם עשה המצוה כבר או לא:
ז סָעִיף ז ס"ז שכח כו'. מנחות ע"ב א' נקצר ביום כשר והתנן כו' ופ' בה"ג כסתמא דמנחות ור"ת פ' כסתמא דמגילה הואיל ותני לה בהדי הלכתא פסיקתא וכמ"ש בב"ק ק"ג ובע"א ו' ועוד דקי"ל כר' ישמעאל דדחי שבת ור"ג וב"ד ס"ל כוותיה וכן ר' יוחנן וע"כ נקצר ביום פסול וע' תוס' שם ס"ו א' ד"ה זכר. ובמגילה שם כ' אף לסתמא דמנחות ספירה דוקא בלילה דשנה עליה הכתוב תמימות וכ' שם כמ"ש בש"ע כאן:
ח סָעִיף ח ס"ח אם שכח. במנחות שם כ' בשם בה"ג שלא יספור עוד ותמהו עליו ובמגילה כ' כמ"ש בש"ע משום דבעינן תמימות: אבל אם. די"א דספירה בזה"ז דאורייתא כנ"ל ואמרי' בפ"ג דברכות ספק אמר אמת ויציב כו' ואע"ג דתוס' במנחות ורא"ש ס"ל שהוא דרבנן מ"מ כ' דאף בודאי לא ספר שסופר בשאר לילות דכל לילה מצוה בפ"ע. וכ"ז לדעת הפוסקים דבספק דאורייתא מברך ועמ"ש בס"ס תל"ה וע' סי' ס"ז ומש"ש וצ"ע:
ט סָעִיף ט ס"ט ליל שבת כו' ובמ"ש כו'. כמ"ש בפ"ח דברכות נ"ב א' ובפ' ע"פ ק"ה ב' שאני בין עיולי כו': אחר קדיש תתקבל. דקדיש שלפניה אינו שלם: וכשחל. דשביעי אינו חל במ"ש וי"ט שני אין מקדשין בבה"כ כמ"ש בסי' תפ"ז ס"ב וע"ש: יש לספור. דאפוקי יומא עדיף מעיולי יומא וראיה ממ"ש רשב"ם בפ' ע"פ ק"ב ב' ד"ה רב. א"נ כו' ולא אמר משם עיולי יומא וכ"ש בי"ט שני דרבנן ושבת דאורייתא. ול"נ ראייה ממ"ש בברכות שם וסברי ב"ש כו' שאני אלמא דחינן טעמי דב"ש משום אפוקי יומא ואפ"ה בעיולי יומא הצריך להני טעמא ואע"ג דב"ש לא ס"ל הני טעמא דב"ה:
י סָעִיף י ס"י אסור. כסתם מתני' דסוף ערלה ואע"ג דפליג עלה סתם מתני' דפ"א דקדושין הא אמרו שם מאן תנא כו' אלמא יחידאה ואינו סתם ור"ע ס"ל כר"א ובמנחות ס"ח ב' רבנן דר"א ורבינא ס"ל דאורייתא בח"ל וע' בי"ד סי' רצ"ג ס"ג וע' מש"ש בראיות ברורות שהעיקר דקיימא לן כר"א: אף בזה"ז. מנחות שם: בין כו'. מפורש בתורה: עד. מנחות שם כרבינא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.