א אוֹמְרִים בָּרוּךְ שֶׁאָמַר קֹדֶם פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, וְיִשְׁתַּבַּח לְאַחֲרֵיהֶם.
ב אִם סִיֵּם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר קֹדֶם שֶׁסִיֵּם הַחַזָּן, עוֹנֶה אַחֲרָיו אָמֵן.
ג אַחַר יִשְׁתַּבַּח יָכוֹל לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ וע"ל סי' רט"ו.
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בְּדִבּוּר, מִשֶּׁיַּתְחִיל בָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד סוֹף י"ח: וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה אֵין לְדַבֵּר בֵּין בָּרוּךְ שֶׁאָמַר לְיִשְׁתַּבַּח (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם כָּל בּוֹ) וע"ל סי' נ"ג וְנ"ד.
ה בֵּין הַמִּזְמוֹרִים הָאֵלּוּ שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבְאֶמְצַע הַמִּזְמוֹר שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.
ו צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין אֱלִילִים וּבֵין וְה' שָׁמַיִם עָשָׂה.
ז צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּפָסוּק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וְאִם לֹא כִּוֵּן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ פַּעַם אַחֶרֶת: הַגָּה: וְאוֹמְרִים פָּסוּק וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ אַחַר תְּהִלָּה לְדָוִד (טוּר וְכָל בּוֹ) וְכוֹפְלִין פָּסוּק כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ לְפִי שֶׁהוּא סוֹף פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה (טוּר) וְכֵן פָּסוּק ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד (אַבּוּדַרְהַם) כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִוְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, אוֹ לְפָסוּק וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךְ תִּשְׁתַּחֲוֶה, אֵין לִשְׁחוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁם כְּדִלְקַמָּן סי' קי"ג (הר"י ס"פ אֵין עוֹמְדִין וְר' יְרוּחָם נָתִיב י"א) וְנָהֲגוּ לַעֲמֹד כְּשֶׁאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, וַיְבָרֶךְ דָּוִד וְיִשְׁתַּבַּח.
ח אֵין אוֹמְרִים הַזְּמִירוֹת בִּמְרוּצָה, כִּי אִם בְּנַחַת.
ט מִזְמוֹר לְתוֹדָה יֵשׁ לְאָמְרוֹ בִּנְגִינָה, שֶׁכָּל הַשִּׁירוֹת עֲתִידוֹת לִבָּטֵל, חוּץ מִמִּזְמוֹר לְתוֹדָה: הַגָּה: וְאֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (טוּר), אוֹ בִּימֵי פֶּסַח, שֶׁאֵין תּוֹדָה קְרֵבָה בָּהֶם מִשּׁוּם חָמֵץ, וְלֹא בְּעֶרֶב פֶּסַח וע"ל סי' תכ"ט וְלֹא בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וע"ל סי' תר"ד וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (מִנְהָגִים):
א סָעִיף א (א) ברוך שאמר - שבח זה תקנוהו אנשי כנה"ג ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וסימנו ראשו כתם פז ר"ל ראש התפלה הוא ברכה של פ"ז תיבות ע"כ אין לגרוע ולא להוסיף על פ"ז תיבות. ונכון לאומרו מעומד ואפילו ביחידי. ואוחז ב' ציצית שלפניו בשעת אמירת ב"ש ולאחר גמר ב"ש ינשקם. בפה עמו בסגול. בתשבחות בחירק:
ב סָעִיף ב (ב) אם סיים - אבל אם לא סיים לא יענה אמן ופשוט דדוקא משעה שהתחיל ברוך אתה ד' וכו' דמתחלה שבחא בעלמא הוא. וכ"ז דוקא לענין אמן של ב"ש או של ישתבח אבל שאר אמנים מסיק המג"א בס"ק ג' דמותר לענות אפילו באמצע ברכת ב"ש או ישתבח כיון שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא אך אם הוא עומד אחר תיבת ברוך אתה ד' קודם שסיים מלך מהולל בתשבחות כתב הח"א דאסור לו לענות דבזה מקלקל לגמרי את הברכה:
ג סָעִיף ב (ג) החזן - אבל אם סיים עם החזן בבת אחת לא יענה אמן דנראה כעונה אמן אחר ברכותיו דקי"ל דהרי זה מגונה וה"ה בכל הברכות הדין כן לבד בישתבח או יהללוך אחר הלל או אחר שומר עמו ישראל לעד אם סיים בשוה עם הש"ץ או אם אדם אחר עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דבזה עונה אפילו אחר ברכת עצמו ואף דאנן לא נהיגין הכי כמו שכתב בסימן רט"ו מ"מ בכה"ג ודאי יש לסמוך על זה ואם סיים הוא ברכה אחת איזה ברכה שתהיה והש"ץ ברכה אחרת מותר לענות אמן [מ"א וש"ת וכן משמע מביאור הגר"א דלא כיד אהרן]:
ד סָעִיף ב (ד) אחריו אמן - ולא הוי הפסק בין הברכה להדבר דפסוקי דזמרה שבח הוא ואמן שבח הוא וכעין זמרה ולא הוי הפסק. ואם שח דברים בטלים בין ב"ש להודו אפשר דצריך לחזור ולברך משום הפסק ואפילו מלה אחת הוי הפסק [פמ"ג] ונ"ל שלפ"ז אפילו בשתיקה טוב לזהר לכתחלה שלא לשהות הרבה בינתים [עיין סימן ר"ו במ"א סק"ד ובחידושי רע"א שם]:
ה סָעִיף ג (ה) סימן רט"ו - דשם נתבאר בהג"ה דמנהגנו שלא לענות אמן:
ו סָעִיף ד (ו) ליזהר - דברוך שאמר הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה שלאחריה ובין ישתבח ליוצר הלא אסור להפסיק כדלקמן בסימן נ"ד ומיוצר והלאה הוי ברכות ק"ש. כתב בתשובת מקור ברוך סימן א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבהכ"נ בין ב"ש ליוצר ואין כח מנהג זה יפה לילך אחריו עי"ש:
ז סָעִיף ד (ז) מלהפסיק - בכל מקום שאסור להפסיק אפילו בלה"ק אסור לדבר. וכשצריך להפסיק מפני איזה אונס או בכי האי גוונא דסעיף ה' צריך לומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' עד ויברך דויד וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם:
ח סָעִיף ד (ח) בדבור - ואפילו ברוך הוא וב"ש אסור לומר כיון שלא הוזכרה בגמרא אבל אמן מותר לענות על כל ברכה ששומע אפי' באמצע פסוק של פסוקי דזמרה אם הוא במקום דסליק ענינא וכן כל ברכת הודאה מותר לברך כמו אשר יצר לאחר עשיית צרכיו וכיוצא בזה וכן לענות מודים דרבנן וכן לענות ק"ש עם הצבור שצריך שיקרא עמהם פסוק ראשון קורא ומכ"ש דמותר להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו:
ט סָעִיף ד (ט) סוף י"ח - וכשיש נפילת אפים לא ידבר עד אחר נפילת אפים [א"ר וח"א בשם שיטה מקובצת]:
י סָעִיף ד (י) לצורך מצוה - פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח"כ פסוקים הנוהגין די"א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה"ת. אין לקרות לס"ת לכתחלה מי שעומד באמצע פסוקי דזמרה רק לכהן אם אין שם כהן אחר וכן ללוי אם אין שם אלא הוא ורשאי לקרות בלחש עם הקורא אך לא יפסיק לומר לחזן לעשות מי שברך ואם החזן התחיל מעצמו ושכח שמו ושואלו מותר להשיבו מפני הכבוד. ואם הוא עומד סמוך לפרק שיכול לגמור עד הפרק בלי שהות קודם שיעלה יעשה כן אבל אם צריך לזה שהות לא ישהא מפני טורח הצבור [ש"א]. אסור לומר פסוק מי ימלל גבורות ד' וגו' אחר ב"ש קודם הודו ואחר כלות המזמורים יש נוהגין לאומרו. יש נוהגין לומר קדיש קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו:
יא סָעִיף ד (יא) לישתבח - אבל בין ישתבח ליוצר לדבר מצוה יבואר ס"ס נ"ד דיש מתירין:
יב סָעִיף ה (יב) מפני הכבוד - בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. בפסוק ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד לא יפסיק באמצע כמו בין ד' אלהיכם לאמת [א"ר]. כתב בדרך החיים כשצריך להפסיק והוא עומד סמוך לפרק יש לו ליזהר ולמהר לסיים עד הפרק כי טוב יותר להפסיק בין הפרקים מבאמצע הפרק ועיין לקמן בסימן ס"ו במ"א סק"א שכהיום שאין אנו רגילין לשאול בשלום בבהכ"נ בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים דק"ש ולא בפסוקי דזמרה:
יג סָעִיף ה (יג) ובאמצע המזמור - ר"ל באמצע הפרק ואלו הן באמצע הפרקים מהודו עד אמן והלל לה'. מן תנו עוז וכו' עד ברוך אלהים. מן אל נקמות עד על גאים. מן נפשנו חכתה לד' עד יחלנו לך. מן יהי שם עד על השמים כבודו. ובין הללויה להללויה. ומן ברוך ד' לעולם עד אמן ואמן. ומן ויברך דויד עד לשם תפארתך. ומן אתה הוא ד' לבדך עד במים עזים ומן ויושע עד ד' ימלוך לעולם ועד [דה"ח]:
יד סָעִיף ו (יד) להפסיק - מעט וכן יש להפסיק בין כי לכל דיש פסיק בין כי כל לכן הכף דגושה. ובין העמים לאלילים. ובין שמים לעשה צריך ג"כ להפסיק שלא תבלע המ"ם:
טו סָעִיף ז (טו) צריך לכוין - שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן:
טז סָעִיף ז (טז) פעם אחרת - עיין בח"א שהביא בשם הלבוש שצריך לומר מפסוק פותח עד סוף המזמור כסדר. ואם לא נזכר עד שכבר אמר מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור מ"מ יאמר אחר התפלה מפסוק פותח עד סוף המזמור:
יז סָעִיף ז (יז) לעולם ועד - ובשם האר"י כתבו שיש לומר ג"כ תרגום פסוק זה דהיינו שנים יאמר מקרא ואחד תרגום ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פרשה זו מעיקר שירה [ובשם הגר"א כתבו שלא לומר כי בא וגו'] מי כמוכה תנינא הכף דגושה אבל מי כמוכה קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. יש להפסיק בין במים ובין אדירים שהאדירים קאי על מצרים. ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו:
יח סָעִיף ז (יח) כשאומרים ב"ש - משמע בב"י דבשבת נכון ג"כ לעמוד כשאומרים הפסוק ד' מלך ד' מלך וגו' וכ"כ המ"א בשם בע"ה וכתב עוד בשם האר"י דכשהצבור היו אומרים ד' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם:
יט סָעִיף ז (יט) ויברך דויד - עד שיאמר אתה הוא ד' האלהים. האר"י ז"ל כשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד:
כ סָעִיף ח (כ) במרוצה - שלא ידלג שום תיבה ולא יבליעם אלא יוציא מפיו כאלו מונה מעות. וכתב ר"י חסיד מי שאינו מלובש היטב יתפלל בביתו בחורף בנחת [וצ"ע מלקמן סימן נ"ב ואפשר דר"ל שמחמת הקור אינו יכול לכוין גם בתפלת י"ח כראוי]:
כא סָעִיף ט (כא) בשבת ויו"ט - שאין תודה קריבה אז. יש מקומות שאומרים מזמור לתודה בר"ה ויוה"כ משום דכתיב בו הריעו לד' כל הארץ. ובמדינותינו אין המנהג לאומרו [פמ"ג]:
כב סָעִיף ט (כב) משום חמץ - כי עם התודה היו צריכין להביא עשרה לחמי חמץ גם בע"פ לא היו יכולין להביא תודה שמא לא יוכלו לאכלו עד זמן איסור חמץ ויצטרכו לשרפו ואסור לגרום לקדשים שיבואו לידי שריפה ומטעם זה ג"כ לא בעיו"כ מפני שממעט זמן אכילתם ומביאם לידי פסול. ומטעם זה ג"כ הנוהג לומר בכל יום פרשת קרבנות השייכים ליחיד לא יאמר בעיוה"כ דאין מביאין אותם בעיוה"כ כמו תודה זולת פרשת עולה יכול לומר [פמ"ג בשם תבו"ש] ואומרים מזמור לתודה גם בעט"ב ובט"ב [אחרונים]. אין לדלג ביו"ט הפסוק מזמור שיר ליום השבת דגם יו"ט נקרא שבת [בה"ט]:
א סָעִיף א אומרים ברוך שאמר. מעומד אפי' ביחיד [ב"ח תולעת יעקב], בפה עמו בסגו"ל, בתשבחות בחיר"ק, ויאחוז בב' ציציות שבטלית שהם כנגד פניו בשעת אמירת ב"ש [בכוונות]:
ב סָעִיף ב קודם שיסיים. אבל אם סיים עם החזן בבת א' לא יענה אמן דהוי עונה אמן אחר ברכותיו ולכאורה נראה דזה לא מקרי עונה אמן אחר ברכותיו כיון שעכ"פ הוא עונה על ברכת הש"ץ ומה אעשה וכבר הורה זקן ומ"מ נ"ל דאם סיים ישתבח ודכוותייהו עם הש"ץ עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דעונה עליהם אמן אחר ברכת עצמו כמ"ש סי' רט"ו ואף דאנן לא נהיגין הכי מ"מ בכה"ג שרי וה"ה אם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן:
ג סָעִיף ד צריך ליזהר. דב"ש הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה אחרונה ובין ישתבח ליוצר אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"ד וביוצר הוי ברכת ק"ש עסי' ס"ו, כתב בכוונות דמותר לענות אמן אחר ב"ש ונ"ל דאפילו באמצע הברכ' מותר לענות אמן כיון שלא הוזכרה בגמרא עסי' ס' בטור וכתב רש"ל סי' ס"ד שאסור לומר פ' מי ימלל וגו' אחר ב"ש ובכ"ה כתב יש נוהגין לומר קדיש קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו כו':
ד סָעִיף ה בין המזמורים כו'. כשצריך להפסיק יאמר ברוך ה' לעולם וגו' עד ויברך דוד וכשיחזור למקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקי' דהוי כמו ברכ' לפניהם ולאחריהם [ב"י אבודרהם ב"ח]:
ה סָעִיף ו צריך להפסיק כו'. גם בין כי לכל יש פסיק ולכן הכ"ף דגוש' ובין העמים לאלילים ובין שמים לעשה צריך ג"כ להפסיק שלא תבלע המ"ם [של"ה]:
ו סָעִיף ז צריך לחזור. ואף על גב דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונ' כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פ"א חוזר דיכול לכוון ע' סי' ס"ג ס"ד:
ז סָעִיף ז ואומרים פ' כו'. כב"י בשם הכל בו הטעם שאנחנו אומרים שנזכה לברך יה גם לעה"ב כמ"ש חז"ל כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכ"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב עכ"ל ולכן אומרים אותו גם במנח' ורש"ל כתב בתשוב' דהטעם לשלשולי הללוי' בתר הללויה לכן כתב דא"ל במנחה ובשחרית א"ל אשרי יושבי רק יתחיל תהלה לדוד אבל המנהג כמ"ש. מי כמוך תנינא הכ"ף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכ"ף רפויה, עם זו גאלת הגימ"ל דגושה ועבב"י בשם א"ח קצת רמז טעם לדבר, כ' בע"ה בשבת וי"ט יאמרו פ' ה' מלך ה' מלך וגו' בעמידה והאר"י כשהצבור אמרו ה' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם [הכוונות] וכשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד [כתבים]:
ח סָעִיף ז אין לשחות. ומהרי"ל השתחוה מיושב פניו כלפי מזרח ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחוה מעומד [ע"ה] עמ"ש סי' קי"ג ס"ג:
ט סָעִיף ז ויברך דוד. בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלקים ויכוין ר"ת אהי"ה ואח"כ ישב [הכוונות]. טוב לומר עם השירה פ' כי בא סוס פרעה וגו' [כתבים]: תמהתי על שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרי' ספ"ק דברכות כל פ' דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקי' עמ"ש סי' תכ"ב ס"ג ונ"ל הטעם דאמרי' בסוטה פ"ה משה אמר אשירה לה' והם אמרו אשירה לה' א"כ מתחלה נאמרה פסקי פסקי לכן אנן נמי אמרי' אותה כך והרוקח סי' שי"ט כתב תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקים פ' יהללו את שם וגו' כשמכניסים הס"ת וכן פסוק וקרא זה אל זה ואמר ונתן שם טעם לדבר ע"ש וצ"ע מנ"ל לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבינו עמ"ש ר"ס רפ"ב:
י סָעִיף ט מזמור לתודה. יש מקומות שאומרי' מזמור לתודה בר"ה וי"כ משום דכתיב בו הריעו' לה' כל הארץ [כ"ה]:
יא סָעִיף ט ולא בע"פ. שמא לא יוכלו לאכלו ויצטרכו לשרפו ומה"ט א"א אותו בעי"כ ובכ"ה כתב יש נוהגין לאומרו בעי"כ ובהג"מ כתב שיש שא"א אותו בעט"ב ולא בט"ב, וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י"ט בט"ב והיו מקריבין תודה:
א סָעִיף א אומרים ב"ש כו'. כתוב בתולעת יעקב בשם א"ז שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה ע"פ פיתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וקבלו לאומרו מעומד וכו' עכ"ל:
ב סָעִיף ג אחר ישתבח כו'. לפי שהוא סיום ברכת הזמירות ואמן מורה על סילוק השבח שאמר: כב"י בשם אבודרה' שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שדבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וברוך ש"כ לעולם כו' וכשחזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים. לפי שהם כמו ברכ' עכ"ל. וכ' בלבוש א"ל מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו קודם שיתחיל הודו לה' קראו כי אז נראה כמי שאומר מי ימלל כי אם מי שיוכל להשמיע ואני אשמיע אלא אחר המזמורים יאמר כן לרמז שעדיין יש להזכיר מלבד מה שזכרנו וא"א להזכיר כולם. מ"כ:
ג סָעִיף ז ואומרים פ' ואנחנו כו'. וכתב ר"ע לשלשולי הללויה בתר הללוים דכולהו פרשיות עד כהת"י איתנהו בסוף פירקי הללויה והללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא הוא מ"ה מוסיפין ואנחנו נברך יה עכ"ל רבינו כתב ב"י בשם א"ח יזהר לומר מי כמוך נאדר בקודש דגושה שאל"כ נמצא מחרף כמי שאומר ה' מיכה ומיכה הוא שגנב השם ועשה העגל שנ' ועבר בים צרה וא"ל מפ' כל עצמותי תאמרנ' ה' מי כמוכ' שהיא רפויה שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גאלת הגימל דגושה שאם תהיה רפויה נר' כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף עכ"ל:
א סָעִיף א ברוך שאמר. מעומד אפילו ביחיד תולעת יעקב ב"ח. ושבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו דיש בו פ"ז תיבות. טור בשם ספר היכלות. ע"כ אין לגרוע ולא להוסיף מפ"ז תיבות. נגיד ומצוה. משנת חסידים דף ס"ג ע"א. ואוחז בציצית בטלית שלפניו בשעת אמירת ב"ש וספר כוונות. בפה עמו בסגו"ל. בתשבחות בחיר"ק:
ב סָעִיף ב החזן. אבל אם סיים עם החזן בבת אחת לא יענה דהוי עונה אמן אחר ברכותיו אבל אם סיים ישתבח עם הש"ץ עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דעונה אמן אחר ברכת עצמו ואף דאנן דלא נהגינן הכי מ"מ בכה"ג שרי וה"ה אם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן מ"א והיד אהרן חולק עליו וכ' דאין נראה לחלק בין הברכות שוות לכשאינן שוות דהכל נראה כעונה אמן אחר ברכותיו ע"ש:
ג סָעִיף ד בדיבור. אבל מותר לענות אמן עיין מ"א. ועי' סימן ס"ו ס"ק ט' מש"ש: כ' בתשובת מקור ברוך סי' א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבה"כ בין ב"ש ליוצר ואין כח המנהג זה יפה לילך אחריו ועי' בתשו' פנ"י ח"א סימן ה' וכשצריך להפסיק בין ב"ש לישתבח אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד ויברך דוד וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר גם כן אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם ב"י אבודרה"ם ב"ח ואחרונים. אסור לומר מעמדות ותחינות בפסוקי דזמרה או בשעה שהש"ץ חוזר התפלה:
ד סָעִיף ו עשה. וכן יש להפסיק בין כי לכל דיש פסיק בין כי לכל לכן הכף דגושה. ובין העמים לאלילים ובין שמים לעשה צריך גם כן להפסיק שלא תבלע המ"ם. של"ה מ"א:
ה סָעִיף ז אחרת. אע"ג דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פסוק אחד חוזר דיוכל לכוין:
ו סָעִיף ז ועד. בספר נגיד ומצוה בשם האר"י כתב שיש לומר גם כן תרגום פסוק זה דהיינו שנים מקרא ואחד תרגום. ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פסוק זה מעיקר שירה ע"ש ועי' גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' ח'. כתב ב"י בשם א"ח מי כמוך תניינא הכף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. ע"ש. ויש להפסיק בין במים ובין אדירים. וי"ל השירה בכוונה ובשמחה זוהר בשלח:
ז סָעִיף ז ויברך דוד. בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלהים ועד בכלל וכשיגיע לואתה מושל בכל יתן צדקה שלשה פרוטות שנים יתן לגבאי והאחת יתן לקופה. משנת חסידים דף ס"ד ע"ב. המ"א מתמיה על המנהג שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרינן בס"פ קמא דברכות כל פסוק דלא פסקיה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש שמיישב המנהג:
ח סָעִיף ח במרוצה. שלא ידלג שום תיבה ולא יבליעם אלא יוציא מפיו כאלו מונה מעות. ד"מ. וכתב ר"י חסיד מי שאינו מלובש היטב יתפלל בביתו בחורף בנחת:
ט סָעִיף ט ויום טוב. לפי שאין תודה קריבה בהם. ויש מקומות שאומרים מזמור לתודה בר"ה וי"ה משום דכתיב בו הריעו לה' כל הארץ. כנה"ג:
י סָעִיף ט בע"פ. שמא לא יוכלו לאוכלו ויצטרכו לשרפו ומה"ט א"א אותו בעי"כ ובשיורי כה"ג כתב ומנהגינו לאומרו בע"פ ובח"ה דפסח ע"ש ובהגמ"נ כתב שא"א אותו בעט"ב ולא בט"ב וכ' רש"ל בתשובות סי' ס"ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י"ט בט"ב והיה מקריבין תודה. כתב בשיורי כנה"ג בקצת מקומות נוהגין כשאומרים מזמור שיר ליום השבת ביום טוב מדלגין מזמור שיר ליום השבת ומתחילין טוב להודות לה' כמ"ש הב"י בשם א"ח אבל אין חוששין לזה ואין לשנות דגם י"ט נקרא שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכ"כ הל"ח דגם ביום טוב אומרים הפסוק מזמור שיר ליום השבת וכ"כ הפר"ח:
א סָעִיף א (ס"ק א) אומרים ב"ש מעומד אפי' ביחיד. גוף הדין שאומרים ב"ש מעומד כ' רמ"א בפי' בסעיף ז' בהג"ה אלא שהוסיף מ"א שאפי' ביחיד צריך לעמוד אבל מדברי מ"א בסי' נ"ג ס"ק א' שהוכיח מהגהת רמ"א הנ"ל דס"ל דישתבח צריך לו' בעמידה אפילו ביחיד א"כ ה"ה ב"ש דהא בחד בבא כתבן רמ"א:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) קודם כו' אמן אחר ברכותיו. דמגונה כדלקמן סימן רט"ו: ישתבח דכוותיהו דהיינו יהללוך שבסוף הלל ואחר ברכת שומר עמו ישראל לעד בערבית דהם עכ"פ ב' ברכות סמוכים והוה סיום ברכות: לא נהיגין הכי. אלא דוקא אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון להפסיק בין ברכות דאוריי' לרבנן כמו שכ' סי' רט"ו:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) צריך כו'. וכ' רש"ל כו' מי ימלל כו' עיין בט"ז סק"ב:
ד סָעִיף ו (ס"ק ה) צריך כו' ולכן הכ"ף דגושה ר"ל אע"ג שאותיות הבאים אחר אותיות אהו"י צ"ל רפוים והכ"ף של כל היא אחר אות יו"ד מ"מ הואיל והוא פסיק הכ"ף דגושה כדינה:
ה סָעִיף ז (ס"ק ו) צריך לחזור והטעם דמה"ט החשיבו חז"ל אמירת תהלה לדוד כמ"ש ס"ק שאח"ז הואיל ונאמר' דרך א"ב בראשי הפסוקים וגם אית ביה האי פסוק פותח את ידיך שהוא שבח גדול שזן ומכלכל לכל העולמות ובין העולמות גדול וקטן שם הוא: כמ"ש סי' ק"א דאע"ג דמדינא אם לא כוון בברכת אבות שבח"י ברכות צריך לחזור ולהתפלל מ"מ עכשיו אין חוזרים שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין בעו"ה: עסי' ס"ג ס"ד כצ"ל. ר"ל שכ' שם אם לא כוון בפסוק ראשון של ק"ש צ"ל ולומר שמע ישראל ג"כ מה"ט כיון דאינו אלא פסוק א':
ו סָעִיף ז (ס"ק ז) ואומרים כו' שנזכה כו' ר"ל דכוונת אמירתינו פסוק ואנחנו נברך כו' הוא תפלה שיתקיים בנו הבטחתו שנזכה לעה"ב ונברך יה מעתה ועד עולם: לכן כ' דא"ל במנח'. קיצר בתשו' והכי איתא התם דבמנחה לא היה צריך לסיים בפסוק ואנחנו נברך כו' כיון דלא שייך לשלשולי הללויה כו' דהא אינו אומר במנחה שום מזמורי' של הללויה (ובשחרית הטעם כיון שאחר אשרי אומרים מזמורים שמתחילים בהללויה ומסיימים בהללויה מסיים גם אשרי בפסוק שמסיים הללויה) אעפ"כ היה אומר גם במנחה אחר אשרי פ' ואנחנו נברך כיון שהיה אומר קודם תהלה לדוד פ' אשרי כו' המסיים עוד יהללוך סלה א"כ התחיל בל' תהלה לכן היה מסיים בפ' ואנחנו נברך כדי לסיים בל' תהלה אבל בשחרית קודם למנצח לא היה מסיים באותו תהלה לדוד בפ' ואנחנו נברך דהוא לא היה מתחיל קודם תהלה לדוד בפ' אשרי כ"א במנחה כמ"ש מ"א אחר זה דהטעם דמוסיפים פ' אשרי הוא משום דצריכים לשהות שעה א' קודם שיתחיל להתפלל לכן ראו חז"ל לתקן לומ' פ' א' והוא שיעור השהיה וכיון דמפ' אשרי יושבי ביתך כו' דרשי' האי דרשא שצריכים לשהות שעה א' לכן תקנו לומ' אשרי קודם תהלה לדוד משא"כ בשחרית שתהל' לדוד הוא באמצע זמירות דל"ש טעם זה לא הי' אומרם וא"כ ה"ה קודם למנצח ג"כ לא היה אומר קודם תהלה לדוד פ' אשרי ג"כ מטעם הנ"ל דהוא באמצע התפלה ולכך לא היה מסיים גם פסוק ואנחנו נברך דקודם למנצח ליכא טעמא לשלשולי הללויה בתר הללויה ולא טעם כיון שהתחיל בלשון תהלה כנ"ל דהא לא התחיל בל' תהלה דהא לא היה אומר תחלה פ' אשרי וע"ש עוד שנוי'. אבל המנהג כמ"ש דהטעם באמירת ואנחנו נברך כמ"ש הכל בו שזה שייך כל פעם שאומרו וגם אשרי אנו אומרים כל פעם משום לא פלוג: מי כמוך תנינא ר"ל שבשירה והיינו ד' מי כמוך שנאמרה על הים ופסל מיכה עבר עמהם בים ואם היה אומר הכ"ף רפוי' היה נראה כחירוף ח"ו כאלו אומר מיכה והוא סמוך לשם אבל מי כמוך קמא דהיינו מי כמוך באלים אף שנא' בים מ"מ כיון דאינו סמוך לשם דהא תיבת באלים מפסיק לית לן בה וכן כל עצמותי כו' מי כמוך אף שהוא סמוך לשם מ"מ כיון דלא נא' פסוק זה בים ל"ל בה וראוי לאומרה כדינא בכ"ף רפוי' כיון שבא אחר אותיות אהו"י: הגימ"ל דגושה דרפוי' נראה כאלו הוא לשון מגואל ומתועב וגם כ' ט"ז ידמו כאבן יאמר הכ"ף דגושה שלא יראה ידמוך:
ז סָעִיף ז (ס"ק ח) אין לשחות כו'. עיין סי' קי"ג ר"ל דהא הטעם דאין להוסיף על הכריעות שתקנו חז"ל כדאית' סי' קי"ג ושם כתב מ"א וז"ל ואפשר שישחה מעט כמ"ש ס"ס נ"א א"כ ר"ל דוק' מעומד סתמ' שוחה כדינו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה משא"כ מיושב א"א לשחות כשיעור הזה וה"ל שחיה מועטת ושרי:
ח סָעִיף ז (ס"ק ט') ולויברך דוד כו' פ' כי בא סוס פרעה דהוא ג"כ שייך לשירה וכמ"ש הרמב"ם בהל' ס"ת שגם פסוק הזה צריך לכתוב תמונת השירה והעולם שאין אומרים פ' כי בא סוס כו' אפשר סומכים על הרמב"ן בפ' החומש פ' בשלח שהבי' דברי הר"א שגם הוא ס"ל דפ' כי בא סוס כו' הוא מדברי השירה והרמב"ן חלק עליו שאינו מדברי השירה וכן נמצ' הרבה ס"ת שפסוק זה אינו נכתב בתמונת השיר'. אעפ"כ אנחנו ראוי לנהוג בס"ת ע"פ דברי הרמב"ם לכתוב אותו פ' ג"כ בתמונת השירה. כי אנו סומכים עליו בכ"מ בדיני כתיבת ס"ת כמבואר בפוסקים אולם האומרים פ' כי בא סוס כו' אין ראוי שיכפלו פ' ה' ימלוך כו' דלדידהו פ' ה' ימלוך כו' אינו סוף השירה וראוי להם לכפול פסוק כי בא סוס כו' ובכל דברים כיוצ' בזה הטוב בעיני ה' הצנע לכת: ועיין בהרב"י. במנין שמות הוי"ה: ומחלק קצת פסוקים. שהמוהל אומר קצת פסוק והסנדק אומר קצת פסוק הנשאר כן הוא מנהג אשכנזי שמעתי
ט סָעִיף ט (ס"ק יא) ולא בע"פ שמא כו' דבפסח הטעם כיון שיש בו בלחמי תודה עשר חלות חמץ ובשבת וי"ט משום נדרים ונדבות אין קרבים בי"ט. בע"פ הטעם כיון דזמן אכילת תודה ולחמה ליום ולילה דהיינו ביום שחיטתו ולילה שלאחריו ובע"פ מחצות היום מדאוריי' אסור בחמץ ואסור לגרום לקדשים שיבאו לידי שריפה דהיינו למעט בזמן אכילתן ויצטרך לשרפו:
א סָעִיף ב ס"ב אם סיים כו'. כמ"ש בברכות מ"ה ב' העונה כו' והטעם דאמן הוא הסכמה כמ"ש בשבועות אמן קבלת דברים וכמ"ש ספ"ח אחד המברך ואחד העונה אמן כו' וא"כ אחר שמברך בעצמו מה צריך עוד לקבלתו וה"ה כאן דלא כמ"א וכמ"ש פ"ז דברכות ולא יזרוק כו' ופיר' תר"י לחד פרושא כו' שאם נפטר בברכת הש"ץ בעניית אמן לא יאמר חתימת הברכה עם הש"ץ דא"כ הוי עונה אמן אחר ברכותיו ור"ל דלכתחילה צריך להפטר בעניית אמן דדוקא בדיעבד מפטר בלא עניית אמן כמ"ש בפ"ג דסוכה שמע כו' יצא מ' בדיעבד:
ב סָעִיף ג ס"ג אחר כו'. שם וכפי' רש"י ותוס' בשם ר"ח וה"ג וכל הפוסקים וכמ"ש הרא"ש דא"א לומר דוקא אחר בונה ירושלים משום פועלים דהא ר"א עני ליה בלחישה ובירושלמי פ"ה תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור אית תניי תני ה"ז בור ואית תניי תני ה"ז חכם א"ר חסדא מאן דמר ה"ז חכם בעונה לבסוף ומאן דמר ה"ז בור בעונה על כל ברכה וברכה ולא אמרו בגמרא בונה ירושלים אלא לרבותא אע"פ שיש אחריה הטוב והמטיב ודעת הגאונים שאחר כל סוף הענין עונה אמן אפי' אחר ברכה אחרונה של אכילת פירות וכשיטתם שכתבו הטעם דה"ז בור משום שמפסיק אבל שיטת רש"י דוקא בסיום ברכות וכן סיום שבחות או תפלה וכ' כמו בסוף ברכות דק"ש שחרית וערבית וכ' הרא"ש ומרדכי וה"ה לישתבח ויהללוך וסוף שמונה עשרה. והרמב"ם כ' דוקא שקדמה לה ברכה אחת או יותר ור"ל שיהו שתי ברכות או יותר סמוכות זו לזו והתנאי השני שיהי' בסוף הענין לא בתחילתו וכתב כמו ברכת המלך וכהן גדול וסוף ברכות אחרונות דק"ש דערבית לאפוקי של שחרית שאין בה אלא ברכה אחת וכן ברכה אחרונה של ברכת הפירות וכיוצא ולאפוקי סוף ברכות של שתים לפני ק"ש וכן לפני מגילה ונר חנוכה שהן בתחילה וכדי שלא יפסיק כנ"ל וכ' הר"י בשם תוספתא אחר המצות ואחר הפירות העונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות אלא שמפרש דקאי על ברכה שלפניהם אבל לשון בסוף משמע כדברו הרמב"ם לכאורה אלא שהירושלמי הנ"ל דקחשיב קורא בתורה ומברך על המצות לכאורה דלא כהרמב"ם דבשלמא להגאונים י"ל לבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו אלא שי"ל דה"ז חכם לא קאי אכולהו ואחר ברכות ק"ש דערבית כתב הר"י והרא"ש בתשובה דהיינו אחר שומר עמו כו' וכמו בבונה ירושלים בבה"מ וכמו שכתב לקמן ס"ס רל"ו ובסי' רט"ו סעיף א' סתם כדעת הרמב"ם אלא שכ' ונהגו כו' וכתב הרל"ח שהוא ע"פ סברא אחרת דודאי סברת הרמב"ם נכונה דוקא בברכות סמוכות דלהכי נקט בגמ' בונה ירושלים אלא דוקא בדבר שאין לה אחיזה הראשונות עם האחרונות שיכול להפסיק ביניהם משא"כ בישתבח ויהללוך דהוי כסמוכות והוא דעת הטור שאע"פ שכ' בסי' רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם אעפ"כ כתב כאן לענות אמן אחר ישתבח ובסי' קי"א אחר גאל ישראל בלי שום מחלוקת ומ"מ נהגו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ע"פ הזוהר וכמ"ש לקמן ר"ס קי"א: ועיין לקמן כו'. דשם כתב דנוהגין כמ"ש תוס' ומרדכי שם דנהגו שלא לענות כ"א בבונה ירושלים לבד ולא מדינא אלא שכן נהגו:
ג סָעִיף ד ס"ד צריך כו'. הרי"ף והרא"ש וטעמם דבין ב"ש לישתבח לא יפסיק דהן סמוכות שלכן אינה מתחלת בברוך כמ"ש תוס' בברכות מ"ו א' ופסחים ק"ד ב' וכמש"ל ר"ס נ"ד ובין ישתבח ליוצר גם כן כמ"ש בירושלמי ושם ס"ג ובברכות ק"ש כמ"ש במתני' רפ"ב ובין גאולה לתפלה כמש"ש דף ב' וערש"י שם ושם ט' ב' ל"א א' וכ"ש בתפלה כמ"ש במתני' רפ"ה ישם כ"א ב': ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דבין ישתבח ליוצר מותר כמ"ש סי' נ"ד סעיף ג' לפי שהוא ענין אחר משא"כ כאן כנ"ל:
ד סָעִיף ה ס"ה בין כו'. דלא עדיף מברכות ק"ש והלל וגם כ' התוס' שם ושם דלהכי אינה מתחלת בברוך משום דסמוכות:
ה סָעִיף ו ס"ו צריך כו'. כמ"ש במ"ס ספ"ד אלא שהקורא כו' וזה ג"כ בסי' קל"ב ס"ב בהג"ה וכשמגיע אל כו' וה"ה בכ"מ כיוצא בו:
ו סָעִיף ז ס"ז צריך לכוין כו'. דעיקר אמירתו משום זה הפסוק כמש"ש ד' ב': ואומרים כו'. כדי לסיים הללויה הרא"ש ור"ל כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה כמו בכל המזמורים שאחריו דהללויה דכאן ריש פירקא הוא כמ"ש בפ' ע"פ טור בשם ר"ע וכל בו בשם בעל האשכול ואומרים ג"כ במנחה משום לא פלוג ב"י וכ' בכל בו עוד ט"א ע' מ"א: וכופלין כו' וכן כו'. ונ"ל שז"ש בפ"ג דסוכה ל"ט א' ר' כופל בה כו': כשמגיע כו'. ברכות ל"ד א' ב' ועתוס' שם בד"ה מלמדין כו': ונהגו כו'. לחומרא בעלמא וע"ל ר"ע נ"ג:
ז סָעִיף ח ס"ח א"א כו'. ע' סוף ת"ז סוף תיקון ג' קל"ט א':
ח סָעִיף ט ס"ט שכל השירות כו'. מ"ר פ' צו פ"ט ופ' אמור פ' כ"ז ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה: וא"א כו'. שאין קריבה בכולם כמ"ש בפ"ב די"ט י"ט ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.