א מֻתָּר לִטְחֹן קֶמַח לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ כִּוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְלָקֹץ עֵצִים מֵהַמְחֻבָּר וּלְהַטִּיל שֵׁכָר, בֵּין שֶׁל תְּמָרִים בֵּין שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אָסוּר. וּמִיהוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְצַמְצֵם, אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּהַרְוָחָה, וְאִם יוֹתִיר יוֹתִיר; אֲבָל לֹא יַעֲרִים לִטְחֹן אוֹ לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר יוֹתֵר, בְּכַוָּנָה, אוֹ אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח אוֹ שֵׁכָר יָשָׁן לֹא יַעֲרִים לַעֲשׂוֹת אַחֵר וְיֹאמַר: מִזֶּה אֲנִי רוֹצֶה; אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ לֶחֶם, מֻתָּר לִטְחֹן לְפַת דְּפַת חַמָּה עָדִיף; וְהוּא הַדִּין בְּשֵׁכָר, אִם הֶחָדָשׁ עָדִיף, בְּלֹא הָעֲרָמָה שָׁרֵי (הַמַּגִּיד פ"ז).
ב מֻתָּר לַעֲקֹר פִּשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכַסוֹת בּוֹ אֶת הָאֳכָלִים; וְלַעֲקֹר כְּשׁוּת, שֶׁרָאוּי לְהַטִּיל בּוֹ שֵׁכָר לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְלַעֲקֹר שׂוּמְשֻׂמִין, שֶׁהַיְבֵשִׁים שֶׁבּוֹ רְאוּיִים לֶאֱכֹל מִיָּד.
ג פֵּרוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ קְצָת וְנֶאֱכָלִין עַל יְדֵי הַדַּחַק, מֻתָּר לְלַקְּטָן כְּדֵי לְאָכְלָן; וְאִם לְקָטָן לְאָכְלָן וְהוֹתִיר, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַתְלִיעוּ אִם לֹא יִכְבְּשֵׁם לְהוֹצִיא לֵחָה מֵהֶם, יָכוֹל לְכָבְשָׁם. אֲבָל אָסוּר לְלַקְּטָם תְּחִלָּה כְּדֵי לְכָבְשָׁם; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא אַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ וּלְכָבְשׁוֹ.
ד צָד אָדָם דָּגִים כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לָצוּד, וּמוֹלֵחַ הַכֹּל בַּמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד אִם יִסְחֹט אוֹתָם בְּיָדוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ. וּמֻתָּר לְצוּדָן בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (מָרְדְּכַי).
ה כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּשֶׁעוֹשִׂין אוֹתָם אֻמָּנֵיהֶם עוֹשִׂין בְּצִנְעָה; כֵּיצַד, הַצַּיָּדִים (שֶׁל) חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְהַטּוֹחֲנִין וְהַבּוֹצְרִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹשִׂים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַגָּה: וּמֻתָּר לַחְלֹב הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קנ"ג וּבֵית יוֹסֵף).
א סָעִיף א (א) לצורך המועד - שאין לו קמח בביתו ואפילו יכול לקנות או לשאול מחבירו וכדלקמן בסימן תקל"ז סט"ו. וה"ה דגם שארי מלאכות יכול לעשות בכגון זה דהיינו קוצר ובורר וכו' וכמבואר שם בסעיף הנ"ל:
ב סָעִיף א (ב) אפילו כיון מלאכתו - ר"ל שהיה יכול לתקן מעיו"ט ומדעתו הניח ד"ז לעשותו בחוה"מ דבכמה מקומות מחמרינן בזה אבל בצרכי אוכל לא החמירו בזה:
ג סָעִיף א (ג) ולקוץ עצים - להסיק תנורו וכדמסיים בסוף. ועיין לעיל בסימן תק"א סק"ח במ"ב מה ששייך לענינינו:
ד סָעִיף א (ד) בין של שעורים - דאיכא טרחא מרובה:
ה סָעִיף א (ה) אבל לא יערים לטחון וכו' - ואם בעל הטחנה אינו רוצה לטחון שיעור מועט יכול לטחון אפילו הרבה ולא הוי כמכוין להותיר שהרי טוחן המותר בשביל אותו מועט שהוא צריך:
ו סָעִיף א (ו) יותר בכוונה - ואם הערים מותר בדיעבד כיון שאוכל עכ"פ קצת מן הקמח או מן השכר וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן תק"ג ס"א בכה"ג ומיהו להמפרשים שפירשו שם דדוקא בהזיד אבל בהערים אסור אף בדיעבד אפשר דה"ה הכא אסור:
ז סָעִיף א (ז) ויאמר מזה אני רוצה - ואע"פ שאוכל מזה שטוחן מ"מ הערמה היא שהרי אין צריך לזה:
ח סָעִיף א (ח) בשכר - וכן בחטים ושעורים וכה"ג אם יש לו קמח מהם שאינו יפה כ"כ מותר לטחון אחרים שיפים יותר מהם:
ט סָעִיף א (ט) עדיף בלא הערמה - ר"ל שבאמת החדש עדיף ואינו מתכוין להערמה. ודע דיש פוסקים שסומכים להקל בהערמה דיש לו ישן ואומר בשכר חדש אני רוצה ושותה גם מן החדש ואין למחות למי שרוצה לסמוך אסברא זו ומ"מ יש שכתבו דגם פוסקים אלו אינם מקילים אלא בזה דאין הערמה ניכרת שאין הכל יודעים שיש לו שכר ישן אבל לא בטוחן חטים או עושה שכר ומערים לעשות יותר אלאחר יו"ט שהכל רואין שהוא טוחן הרבה כדרך שהוא טוחן בחול:
י סָעִיף א (י) שרי - כתב הח"א נ"ל דאפילו יש לו פת נקיה מותר לאפות פת הדראה לצורך חוה"מ אע"ג דביו"ט אסור בחוה"מ שרי ובלבד שצריך עכ"פ ג"כ קצת במועד ועושה בהרוחה ואם יותיר יותיר:
יא סָעִיף ב (יא) מפני וכו' האוכלים - כגון תאנים ותמרים המיבשין אותן בחמה וצריכין לכסותן בלילה מפני הטל. וכ"ז אם הוא עושה לצורך זה ואפילו בזה לא שרי ליה לעקור אלא בכדי מה שהוא צריך. וה"ה אם הוא צריך לזרע הפשתן לצורך חפיפה ששורין אותו והנשים חופפות בו להחליק בשרן ולצחצח מראיהן דשרי לעקור הפשתן בשביל זה ואע"ג דבשביל זה לא היה לו לתלוש רק ראש הגבעול לא הטריחוהו חכמים לשנות מכפי מה שהוא עושה בחול ושרי לעקור עם השורש. וגם בזה אינו מותר אלא בכדי צרכו וכנ"ל:
יב סָעִיף ב (יב) שראוי להטיל בו שכר - צ"ל להטיל בשכר שמערבין אותו בשכר לתת בו חורפא וגם בזה אם הוא עושה לצורך זה וגם רק בכדי מה שהוא צריך למועד וכן לענין שומשמין דלקמיה:
יג סָעִיף ב (יג) ולעקור שומשמין - אינו שומשמין שלנו שהם מאכל גמור אלא הוא מין זרע שעושין מגרעיניו שמן או מטגנים אותן בדבש וראוים לאכילה ואינן ראוים לכל זה אלא בשעה שהן יבשין אבל הלחים צריך להכמישן ולייבשן ולא חזו עד לאחר המועד:
יד סָעִיף ב (יד) שהיבשים שבו וכו' - ומשמע דשרי ליה לעקור בלי ברירה ואח"כ יברור הראוים לאכילה ולשמן:
טו סָעִיף ג (טו) יכול לכבשם - ר"ל אע"ג דשוב לא יהיו ראוין לכל ימות החג וא"כ טרח רק לימי החול אפ"ה שרי דהוי דבר האבד:
טז סָעִיף ג (טז) ואם הוא דבר שאינו נמצא וכו' - וה"ה אם יתייקר אח"כ וכמו בפרקמטיא לקמן סימן תקל"ט ס"ה:
יז סָעִיף ג (יז) מותר לקנותו ולכבשו - אע"ג דאינם ראוים למועד עצמו והטעם דמדמינן לה לפרקמטיא דשרי בכהאי גוונא וכדלקמן בסימן תקל"ט ס"ה ועיין בביאור הלכה בשם אחרונים דדין זה אינו מוסכם לכו"ע:
יח סָעִיף ד (יח) כל מה שיכול לצוד - ומשמע דאפילו הוא מוכח בודאי שהוא יותר מכדי הצורך למועד ג"כ שרי ולא דמי לקמח בס"א וכה"ג דאינו מותר אלא בכדי צורכו בהרוחה. שאני הכא שאין כל דג שוה בטעמו ועל כל צידה י"ל שמא ימצא משובחים ביותר והוא כבוד יו"ט:
יט סָעִיף ד (יט) ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביו"ט ולאו לצורך חול בלחוד טרח:
כ סָעִיף ד (כ) ומותר לצודן בפרהסיא שניכר וכו' - וכמו שמותר בתבלין בסימן תקל"ט ס"י ומשמע לפ"ז דלאו דוקא בצודה לעצמו אלא אפילו בצייד שאומנתו ופרנסתו מזה ג"כ מותר בפרהסיא ועיין מה שנכתוב לקמיה שיש חולקין בזה. זבובים ויתושים אם הם מצערין את האדם מותר להורגן בחוה"מ דאין לך צורך אדם גדול מזה ואע"ג דמצי להבריחם מיד יחזרו עליו [רדב"ז ח"ב סימן תשכ"ו]:
כא סָעִיף ה (כא) כל מלאכות שהם לצורך המועד - ר"ל אף שבאמת היא לצורך המועד מ"מ כשעושין וכו' ומיירי במין מלאכה שאינו מוכח להרואה שהיא לצורך המועד כגון הני דמסיים ועיין לקמן סימן תקל"ט ס"י:
כב סָעִיף ה (כב) אומניהם - דבאדם פרטי שעושה לעצמו אינו עושה בשיעור מרובה וכו"ע ידעי דלצורך היום הוא משא"כ באומן שעושה הרבה ביחד אמרי דבמלאכתו הוא עוסק כבשאר ימות השנה ולאו ליו"ט הוא מכין:
כג סָעִיף ה (כג) של חיות ועופות - הרמ"א השמיט דגים דסבר דבדגים שאינן מתקיימים הרבה אפילו בצייד ידעי כו"ע דליומא הוא צודה ולא אלאחר יו"ט ובה"ג מותר בפרהסיא וכמו שכתבתי לעיל בס"ד מיהו כמה פוסקים חולקין בזה ואסרו לצייד שמלאכתו בכך לצוד דגים בפרהסיא. כתבו הפוסקים אם נהגו ציידין שלא לצוד בחוה"מ רשאין לחזור ממנהגן ואין זה כמי שנהג מנהג של מצוה ואדרבה ממעטין הן בשמחת הרגל ומבואר בירושלמי דציידי חיה ועוף ודגים מותרים לצוד אפילו במצודות גדולות וכה"ג כדי להרבות שמחה ברגל דאם אי אתה מתיר להם אלא בחכה ומכמורות אין צדין אלא מעט וממעטין בשמחה. מי שיש לו בריכה גדולה וחופר בצדה שיזובו המים ויצוד הדגים מצדד במ"א שי"ל שאסור דמוכחא מילתא טפי שהוא לצורך חול ונ"ל דיש להקל בזה ע"י עכו"מ אם רוצה לאכול הדגים במועד:
כד סָעִיף ה (כד) הרי אלו עושים בצנעא - היינו בין הצידה והטחינה והבצירה ובין המכירה וכעין שנתבאר לקמן סימן תקל"ט סי"א ועיין בבה"ל דלענין מכירת דגים מי שנוהג להקל בפרהסיא אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך:
א סָעִיף א אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אכיל' לא גזרו כיון מלאכתו:
ב סָעִיף א לא יערים. נ"ל דאם הערים מותר לאכלו עסי' תק"ג ס"ג:
ג סָעִיף א או שכר ישן. דעת הרמב"ם דאעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והקשו המפרשים עליו עבב"י ונ"ל דס"ל להרמב"ם מדפריך סתמא דתלמודא בפ' תולין מזה ומשני הכא לא מוכחא מילת' ופי' רש"י שאין הכל יודעים שיש לו ישן ע"ש ש"מ דהלכתא הכי כנ"ל ברור וכ"מ סימן של"ה סס"ג ע"ש מ"ש ובגמרא:
ד סָעִיף א וה"ה בשכר. ובחטים ובכל דבר:
ה סָעִיף ב מותר לעקור. וכתב רי"ו דאינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך אבל המ"מ פי' שפשתן צריך לנוי הנשים לחוף בו הפנים ולפי שאין דרך הפשתן לעקרו לחצאין התירו לעקרו כלו כיון שצריך למקצת עכ"ל ב"י ונ"ל דלא כיון יפה דאף המ"מ מודה דאינו יכול לעקור אלא מה שצריך דלא עדיף מדבר שהוא צורך אכילה אלא כונתו שהנשים א"צ לכל הגבעול אלא לזרע הפשתן וה"א שלא יעקור אלא יקצור ראש העליון קמ"ל דשרי לעקור כולו וכ"מ בר"ן כנ"ל ברור:
ו סָעִיף ג אסור ללקטן. אפי' אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבד ועבורי רווחא לא מקרי פסידא (ר"ן) וש"ג וכ"מ בטור אבל לקנות מותר כמ"ש סי' תקל"ט ס"ה:
ז סָעִיף ד שהרי אפשר. אף על פי שמולח הרבה יותר מהצריך הרי יכול לומר על כל א' בשעת הבאה ומליחה זה נסחוט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפי' בי"ט (כמ"ש ס"ס ת"ק) כ"ש בח"ה (ר"ן) וקשה מ"ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ"ש ס"א וי"ל דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח ומה שמותר למלוח ע"י הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין וכ"כ המרדכי בהדיא:
ח סָעִיף ד ומותר לצודן. ואפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י"ט (רש"ג פ"ד ופסחים כ"ה):
ט סָעִיף ה אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושין בצנעה:
י סָעִיף ה חיות ועופות. כוונת רמ"א לאשמעי' דדגים שרי כמ"ש סס"ד בשם המרדכי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא דברי המרדכי מיירי במי שאינו אומן כדאי' בגמרא שהביא אבל הרב"י שפסק כהרמב"ם דדוקא אומן אסור לפי שעושה הרבה ביחד א"כ אף בדגים אסור בפרהסיא: ונ"ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בח"ה שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול וכ"מ בגמ' ספ"ק דמ"ק דלא שרי ליה רבא אלא למיצד אחר שחפרו העכו"ם משמע דלכתחלה אסור לעשות כך אם הוא של ישראל וצ"ע די"ל דמעשה כך הי' ועמ"ש סי' תקל"ז ס"ח:
א סָעִיף א כיון. דצורך אכילה לא גזרו כיון מלאכתו:
ב סָעִיף א אסור. במקומות שעושין מחיה ביין שרף ששורפין ביורות ויש להם ריוח הרבה יש מקום להתיר וליתן הריוח לעניים כיון שהם אינם עושים מלאכה בעצמם רק ע"י עכו"ם ואפי' ישראל יהיה מסייע מותר דמסייע אין בו ממש מיקרי כיון דהעכו"ם יכול לעשותה בלי סיוע ישראל. בית יעקב סי' מ':
ג סָעִיף א יערים. ואם הערים מותר לאוכלו עיין סי' תק"ג. מ"א:
ד סָעִיף א בשכר. ובחטים ובכל דבר מ"א וכ"כ י"א ע"ש:
ה סָעִיף ב לעקור. ואינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך עמ"א:
ו סָעִיף ג לכבשם. אפילו אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבוד ועבורי רווחא לא מיקרי פסידא ר"ן אבל לקנות מותר כמ"ש סי' תקל"ט ס"ה:
ז סָעִיף ד יסחוט. אע"פ שמולח הרבה יותר מהצורך הרי יכול לומר על כל אחד בשעת הבאה ומליחה זה נסחט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפילו בי"ט כמ"ש ס"ס ת"ק כ"ש בח"ה. וא"ל מ"ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ"ש ס"א דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח. ומה שמותר למלוח על ידי הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין. מגן אברהם:
ח סָעִיף ד לצודן. אפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י"ט. ש"ג כנה"ג מ"א:
ט סָעִיף ה אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושים בצנעה:
י סָעִיף ד חיות. כוונת רמ"א לאשמועינן דדגים שרי כמ"ש ס"ד. והמ"א הניח בצ"ע דאפשר אף בדגים אסור בפרהסיא ע"ש. ונ"ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בחה"מ שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול. מ"א עיין שם:
א סָעִיף א (ס"ק ג) או שכר כו' ודעת הרמב"ם כו' והקשו המפרשים עליו. ודבר זה אם מותר להערים הוא מחלוקת ת"ק ור"י בר"י במועד קטן (דף יב ע"ב). דלת"ק אסור ור"י בר"י מתיר וא"כ למה פסק כר"י בר"י נגד ת"ק: בפ' תולין. בשבת דף קל"ט ע"ב. אהא דתנן התם דחכ"א אין תולין את המשמדת בי"ט לסנן בה שמרי יין והיין צלול שבו זב משום דמחזי כעובדא דחול אבל אם תלוי כבר נותנין בתוכו שמרים לסנן היין. ואמר רבה בר"ה מערים אדם על המשמרת בי"ט לתלותה ע"מ ליתן בה דימונים דזה שרי. ואח"כ תולה בה שמרים. ואמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים. אבל בלא"ה הערמה הוא ואסור ופריך הש"ס על ר"א מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד כו' אע"פ שיש להן ישן מעדים ושותה מן החדש. הרי דמותר להערים. ומשני התם לא מוכחא מלתא. הכא מוכחא מלתא. והאי ברייתא מוקי הש"ס במס' מועד קטן כר"י בר"י הנ"ל. וא"כ אדמותיב מר"י בר"י לסעיי' מת"ק. א"ו צ"ל דקי"ל כוותיה דר"י בר"י. לכן פסק הרמב"ם כוותיה: ומ"ש הרמב"ם שאין הערמה זו ניכרת. היינו כתי' הש"ס הנ"ל התם לא מוכחא מלתא: וכ"מ סי' של"ה. עמ"ש שם:
ב סָעִיף ב (ס"ק ה) מותר כו' נ"ל דלא כוון יפה. ר"ל דהרב"י הבין דהמ"מ חולק על רי"ו וס"ל להתיר לעקור כל השרה ומ"א כ' דגם המ"מ מודה לרי"ו. אלא דמתיר כל הגבעול. אף דסגי לאשה לצורך חפיפה בראש הגבעול. וס"ד דלא רשאי לעקור כ"א ראש הגבעול דאז ניכר שעושה לצורך חפיפה קמ"ל דשרי לעקוד כל הגבעול כיון דאין דרך לעקור ראש הגבעול לבד:
ג סָעִיף ג (ס"ק ו) אסור כו' ועבורי רווחא. ר"ל מניעת ריוח כיון דאינו מפסיד מן הקרן לא מיקרי דבר האבוד להתיר מה"ט מלאכה. אבל לקנות מותר אם אינו נמצא אחד המועד כמ"ש הרב"י סוף הסעיף דגבי מקח וממכר דאין בו איסור תורה כ"א שבות אפי' מניעת רווח מיקרי דבר האבוד ושרי:
ד סָעִיף ד (ס"ק ז) שהרי כו' ומה שמותר למלוח כו' ר"ל מ"ש מטחינה: דהא במליחה ל"ל שיהיה החתיכה האחרת יותר משובחת. דהא כולם לפניו ויברוד המשובח וימלחנו: דאין עיבוד באוכלין ור"ל וליכא רק איסור דרבנן ולכך הקילו:
ה סָעִיף ה (ס"ק י) חיות כו' מנ"ל הא דהא דברי המרדכי כו' כדאי' בגמרא שהביא. ר"ל דהמרדכי הביא ראיה לדבריו ממאי דאיתא ספ"ק דמועד קטן דף י"א ע"א דגוים עשו דרך לנהר שיצאו מימיו וישארו שם הדגים במקום הנהר ואמרינן דרבא שרי מיצר מיזל אתויי וממלח. וכיון דרבא התיר לילך ולצוד ממקום הנהר שהוא מקום פרהסיא. מזה הוכיח המרדכי דדגים שרי לצודן אפי' בפרהסיא. ואף דמזה לא מוכח כ"א דמותר למי שאינו אומן דהא רבא לא דיבר מאומן אלא שהתיר לכא"וא שיצוד לעצמו. אבל באומן שעושה הרבה אפשר דאסור אלא דהמרדכי לא ס"ל לחלק בין אומן לאינו אומן ומאי דאסור אסור אפי' למי שאינו אומן. ומאי דשרי שרי אפי' לאומן. וכיון דהמרדכי לא התיר מסברא דנפשיה כ"א ע"פ ראיה מרבא כנ"ל. ולולי דה"ל ראיה לא היה המרדכי מתיר. ואם כן להרמב"ם דמחלק בין אומן לאינו אומן וס"ל דלא אסור בפרהסיא אלא לאומן. א"כ אין ראיה מרבא להתיר בדגים בפרהסיא דשאני בעובדא דרבא דלא הותר לאומן כ"א לעצמו. וכה"ג בכל דבר מותר אפי' בפרהסיא וכיון דלשיטת הרמב"ם אין ראיה להתיר בדגים בפרהסיא יותר משאר דברים אין להתירו מסברא בלי ראיה דהא גם המרדכי אי לא ה"ל ראייה לא היה מתיר. וא"כ כיון דהמחבר פוסק כהרמב"ם איך העתיק רמ"א דברי המרדכי להתיר בדגים בפרהסיא אפי' באומן. וכ"מ בגמרא ספ"ק דמ"ק. היינו עובדא דרבא הנ"ל: וממ"ש סי' תקל"ז. ר"ל דהתיר לעשות נקב גדול בגדר שדהו כרי שיכנסו מים מן הנהר עם דגים. ויפתח בגרר כנגדו נקב צר שיצאו המים מן השדה וישארו שם הדגים. היינו משום שהם מעט דגים ולא מוכח' מילתא דלצורך חול כמו בברכה דהכא
א סָעִיף א ס"א אפי' כיון כו'. ממ"ש בפ"ב די"ט השתא סלותי כו' ואם איתא הא נדרים ונדבות הוי כיון וסלותי אמרינן בפ"ז דשבת דחייב משום טוחן וערא"ש שכ' דוקא בדבר האבד כיון אסור אבל דבר שהוא צורך אפי' כיון מותר: בין של כו'. שם באידך ברייתא: ומיהו א"צ כו'. מדקאמר ובלבד שלא יערים דוקא הערמה אסור אבל כל שלא בהערמה שרי וע' רש"י שם ד"ה ובלבד כו'. וכמ"ש בפ"ב די"ט י"ז ב' אבל מבשל כו'. ובלבד כו': או אם כו'. דלא כאידך ברייתא דאתי כיחידאה ועמ"ש בסי' של"ה ס"ג: אבל אם כו' וה"ה כו'. דמ"ש מערים ושותה מן החדש שקראו הערמה לפי ששכר חדש גריע מן הישן וז"ש מערים משא"כ בפת חמה שהוא עדיף וע' בריש פ"ג דפסחים ובפ"ק דחולין וז"ש וה"ה כו' וכ"כ הראב"ד בהשגות:
ב סָעִיף ב ס"ב שהיבישים שבו כו'. טור וכן פי' הר"ן לנזיא דאית בהו. לשון כסיפת פנים כמ"ש בסנהדרין ספ"ה מנזיהותיה דמר כו' וה"נ שנתייבשו ונכספו פניהם כו'.
ג סָעִיף ג ס"ג פירות כו'. שם י' ב' ועברא"ש שם: ואם לקטן כו'. אבל כו'. שם וכר"פ וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש וכמ"ש שם י"א א' ללישנא קמא שרא רבא למימלח כו' ולישנא בתרא ל"פ אלא משום דמיתאכלא אגב איצצא: ואם הוא כו'. ע"ש ברא"ש ס"פ והקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש כו' ותי' דשאני כו'. ופסק הטור כאן כאותו תי' וז"ש לקנותו כו' ועסי' תקל"ט ס"ו וע"ש ס"ה אם הוא כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ומותר לצודן כו' שניכר כו'. במ"ש שם בספ"ב בתבלין וז"ש מיזל כי' שהוא פרהסיא. שם: אומניהם. הרמב"ם ומ"מ בשם הרמב"ן ולמדו ממ"ש שם צדי חיה ועופות ודגים כו' ולעיל מ' דאף בפרהסיא מותר דאמר מיצד מיזל כו': של חיות כו'. טור וכ"כ המרדכי וכנ"ל וצ"ל שלא היה גירסתם בגמ' ודגים אבל להרמב"ם אף בשל דגים אסור וע' מ"א ובירושלמי ספ"ב קיבלו עליהן חרמי טבריה ודשושי עכו וגרוסי ציפורי שלא לעשות מלאכה בחש"מ וכר' יוסי דמתני'. ניחא גרוסי ציפורי ודשושי עכו וחרמי טבריא ואינן ממעטין בשמחת י"ט צד הוא בחכה צד הוא במכמורת כו' אלמא מתני' בציידי דגים מיירי מדקאמר בחכה כו' וכמ"ש ותעשה אדם כדגי הים כו' כלה בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו כו' ות"י כלהון דמי לציידין דאחיד נונא בחכתא כניש ליה בחרמיה כו' וכמ"ש בפ"ד דעירובין חרס שבין כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.